ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תמא דין מי שהלוה על חמץ

תמא דין מי שהלוה על חמץ

ובו ט"ז סעיפים

משכון חמץ מישראל לישראל

א ישראל ²²⁷⁵ שהלוה לישראל חבירו, ונתן לו הלוה משכון של חמץ ²²⁷⁶ , בין שמשכנו בידו בשעת הלואה ²²⁷⁷ בין לאחר כך, ואמר אם לא אפרע לזמן פלוני תגבה חובך ממשכון זה שבידך, אע"פ שקבע לו זמן פרעון לאחר הפסח ²²⁷⁸ , אף על פי כן כשיגיע הפסח חייב לבער משכונו מן התורה, ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה.

אע"פ שהתנה עם הלוה שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד קודם שיגיע זמן פרעון לא יתחייב באחריותו ²²⁷⁹ ויפרע לו כל חובו משלם, מכל מקום כיון שכל זמן שהמשכון הוא ביד המלוה הוא קנוי לו, והרי הוא כשלו לכל דבר לקדש בו את האשה ²²⁸⁰ ולקנות בו עבדים וקרקעות ²²⁸¹ , כמו שנתבאר באבן העזר סי' כ"ח ²²⁸² שישראל מישראל קונה משכון ²²⁸³ מגזירת הכתוב, לפיכך הוא עובר עליו כאלו היה שלו ממש (וכיצד יתנהג בביעורו עיין בסי' תמ"ג ²²⁸⁴ ):

משכון חמץ מישראל לנכרי

ב נכרי שהלוה לישראל ונתן לו הישראל משכון של חמץ ²²⁸⁵ , ואמר לו מעכשיו ²²⁸⁶ יהא כל חמץ זה שלך במתנה או במכירה גמורה בעד המעות שנתת לי ²²⁸⁷ , אם לא אפרע אותה לך לזמן פלוני. אף על פי שהתנה ²²⁸⁸ עמו הנכרי שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד לא יתחייב באחריותו, ונמצא שכל זמן שלא פרע לו הוא באחריות הישראל. אף על פי כן כשיגיע הפסח אין הישראל צריך לפדותו מהנכרי כדי לבערו, אף על פי שזמן הפרעון שקבע לנכרי הוא לאחר הפסח ²²⁸⁹ , וכל ימי הפסח עדיין החמץ הוא באחריות הישראל. מכל מקום אם עכשיו בזמן ביעור חמץ דעת הישראל הוא שלא לפדות חמצו מיד הנכרי בזמן שקבע לו לפדותו ממנו ²²⁹⁰ , נמצא שלמפרע היה כל החמץ של הנכרי משעה שמשכנו בידו ואילך, שהרי אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך אם לא אפדנו ממך בזמן פלוני ²²⁹¹ . ולפיכך הרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי המונח בביתו של נכרי ²²⁹² , שאינו עובר עליו כלום, כמו שנתבאר בסימן ת"מ ²²⁹³ :

ג ואם נמלך הישראל לאחר הפסח ופדאו ממנו בזמן שקבעו לו, נמצא שלמפרע היה חמץ זה של הישראל כל ימי הפסח, ועבר עליו בבל ימצא, לפיכך הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ²²⁹⁴ :

ד אבל אם לא אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך, אלא משכנו אצלו בסתם ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהיה כולו שלך, אע"פ שכבר הגיע זמן הפרעון קודם הפסח ולא פרע לו, ונמצא שכבר נחלט החמץ להנכרי קודם הפסח ²²⁹⁵ , שהרי אף אם הישראל רוצה לפדותו מיד הנכרי לאחר שעבר הזמן אינו יכול להוציאו ממנו בעל כרחו בדיניהם, מכל מקום כיון שבדיני ישראל יכול לפדותו אף לאחר הזמן, דכיון שלא אמר לו מעכשיו יהא שלך הרי זה אסמכתא בעלמא ²²⁹⁶ ,

[פירוש שסמך בדעתו שבודאי יפדנו ממנו בזמנו, ועל הסמך זה אמר שאם לא יפדנו בזמנו יהא קנוי לו לחלוטין. ואם היה יודע שלבסוף לא יהא סיפק בידו לפדותו בזמנו לא היה אומר לו כך, ונמצא שהקנאתו היתה בטעות ²²⁹⁷ , ומעולם לא גמר בלבו להקנותו לו לחלוטין. משא"כ כשאמר לו מעכשיו, בודאי גמר בלבו להקנות לו אם לא יפדנו בזמנו, מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"ז ²²⁹⁸ עיין שם].

ונמצא שחמץ זה אינו קנוי להנכרי מדין תורה, שהרי הישראל יכול לפדותו ממנו לעולם, ואין לו בו אלא שיעבוד על חובו ²²⁹⁹ , וגוף החמץ הוא של ישראל, שהנכרי אין קונה משכון מישראל ²³⁰⁰ .

לפיכך חמץ זה לאחר הפסח הוא אסור בהנאה ²³⁰¹ לכל אדם מישראל, דהיינו שאסור לכל אדם לקנותו מן הנכרי ²³⁰² , שהרי הישראל בעל החמץ עובר עליו בבל ימצא ²³⁰³ , והרי דינו כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.

אבל ישראל בעל החמץ חייב לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם לגמרי, שהרי הוא חייב להנכרי מעות, ועל ידי חמץ זה האסור בהנאה שנחלט ביד הנכרי הוא נפטר מחובו, נמצא שהוא פורע חובו מאיסורי הנאה ²³⁰⁴ :

ה וכל זה כשהחמץ הוא שוה יותר ממה שהוא חייב להנכרי, שאז יש בו דין אסמכתא ²³⁰⁵ . אבל אם אין החמץ (א) שוה אלא כדי חובו, יש אומרים ²³⁰⁶ שאין בו דין אסמכתא מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"ז, ולפיכך אם כבר הגיע זמן פרעון קודם הפסח ולא פרע לו בזמנו, הרי כבר נקנה החמץ להנכרי מדין תורה, והרי זה כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח שהוא מותר אפילו באכילה. ויש לסמוך על דבריהם באיסור חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' תמ"ח ²³⁰⁷ :

ו ואם ²³⁰⁸ הקנה (ב) הישראל את החמץ הזה לנכרי קודם הפסח בקנין גמור המועיל, שיהיה כולו חלוט לו בעד חובו ולא י[וכ]ל לפדותו ממנו בעל כרחו לעולם, כגון שאמר לו קודם הפסח כל חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה גמורה או במכירה בעד המעות שהלוית לי, או שאמר לו יהא כולו שלך בעד חובי, שבאמירה זו נקנה כל החמץ להנכרי, אף שהוא יותר מכדי חובו, כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ג ²³⁰⁹ . לפיכך אפילו אם לא הגיע זמן פרעון עד לאחר הפסח, והלך הישראל בעל החמץ ופדה חמצו מיד הנכרי, שנתרצה להחזירו לו, הרי חמץ זה מותר אפילו באכילה, שהרי כל ימי הפסח היה קנוי להנכרי לחלוטין ²³¹⁰ :

ז וכל זה כשחמץ הזה היה מונח ברשות הנכרי כל ימי הפסח. אבל אם היה מונח ברשות ישראל ²³¹¹ , שלא משכנו ביד הנכרי מעולם ²³¹² , אע"פ שאמר לו מעכשיו יהא כולו שלך אם לא אפרע לך לזמן פרעון, ואפילו הגיע הזמן קודם הפסח ולא פרע לו ²³¹³ וכבר נקנה החמץ לנכרי לחלוטין ²³¹⁴ . מכל מקום כיון שהוא מונח ברשות הישראל הרי הוא חייב באחריותו מדין תורה, שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לפרוע לו כל חובו משלם. שהרי לא אמר לו לא יהא לך פרעון רק מזה החמץ , אלא לוה ממנו בסתם, ובהלואה זו נשתעבדו כל נכסי הישראל לפרעון חובו ²³¹⁵ . ואף על פי שהישראל הקנה לו החמץ באם שלא יפרע לו בזמנו, מכל מקום בהקנאה זו לא נפקע שיעבודו משאר נכסיו. וכיון שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד חל ההפסד על הישראל, הרי הוא כשלו, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה ²³¹⁶ .

ואם לא ביערו הרי הוא אסור בהנאה לאחר הפסח כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. ואם בא הנכרי ליטול אותו, מחוייב הישראל לפדותו מידו ולבערו, ולא יניחנו ליטול אותו שלא יהא פורע חובו באיסורי הנאה ²³¹⁷ כמו שנתבאר ²³¹⁸ :

ח אבל אם התנה הישראל עם הנכרי, שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד לא יתחייב הוא באחריותו אלא הנכרי יפסיד חובו, אינו צריך לבערו ²³¹⁹ , והרי דינו כאלו היה מונח ברשות הנכרי כל ימי הפסח ²³²⁰ , ועל דרך שנתבאר למעלה ²³²¹ :

ט ואם הקנה ²³²² הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח, בקנין גמור המועיל להקנותו להנכרי את החמץ, שיהיה קנוי לו לחלוטין אף כשהוא מונח עדיין ברשות הישראל ²³²³ , כגון שהקנה לו על ידי (ג) קנין סודר ²³²⁴ או אגב קרקע ²³²⁵ (כמ"ש בחושן משפט סי' קצ"ה ²³²⁶ ור"ה ²³²⁷ ור"ב ²³²⁸ . ועיי"ש בסי' קצ"ד ²³²⁹ ), הרי דינו כאלו לא היה חמצו של הישראל מעולם ²³³⁰ , כיון שכבר נקנה להנכרי לחלוטין קודם הפסח.

ולפיכך אע"פ שבשעה שהלוה לו הנכרי אמר לו הישראל, אם לא אפרע לך לזמן פלוני תגבה ממני חובך מאותו זמן ואילך והמותר יהיה שלי ²³³¹ , ולא הגיע זמן עד לאחר הפסח, וכשהגיע זמן פרע לו חובו ונתרצה הנכרי להניח לו חמצו, הרי חמץ זה מותר בהנאה ²³³² , כיון שלא עבר עליו הישראל כלום, שהרי כבר הקנה אותו להנכרי בקנין גמור קודם הפסח בעד פירעון חובו, אם כן כבר נסתלק ממנו ה[ישראל] מכל וכל, ושוב אין אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס על ישראל מן הסתם ²³³³ . אלא אם כן קיבל עליו בפירוש אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס, דאז נאסר החמץ בהנאה כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, כמו שנתבאר בסי' ת"מ ²³³⁴ .

ואם התנה הישראל עם הנכרי שלא יתחייב באחריות משעה שהקנה לו ואילך, אפילו מגניבה ואבידה מחמת פשיעה שלא ישמרנו יפה כדרך השומרים, אפילו לכתחלה מותר לו להשהות חמץ זה בתוך ביתו. רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים כמו שנתבאר בסי' ת"מ ²³³⁵ עיי"ש:

משכון חמץ מנכרי לישראל

י ישראל שהלוה לנכרי, ומשכן הנכרי את חמצו ביד הישראל ²³³⁶ , ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא חמץ זה קנוי לך ²³³⁷ מעכשיו ²³³⁸ , והגיע הזמן ולא פרעו ²³³⁹ .

אף על פי ²³⁴⁰ שלא הגיע הזמן עד לאחר הפסח ²³⁴¹ , וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי, שהתנה עמו ²³⁴² הישראל שאף אם יגנב ממנו או יאבד לא יפסיד את חובו בשביל כך, הרי חמץ זה אסור בהנאה.

אפילו היה מונח כל ימי הפסח בבית הנכרי בעליו, שחזר הישראל והפקידו אצלו ²³⁴³ , אף על פי כן כיון שהגיע הזמן ולא פרעו הרי נקנה החמץ להישראל למפרע קודם הפסח, משעה שמשכן אצלו הנכרי ואמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני, הרי זה כחמצו של ישראל המופקד ביד נכרי כל ימי הפסח (שהוא אסור בהנאה כמו שנתבאר בסי' ת"מ ²³⁴⁴ ).

לפיכך חייב הישראל לבער זה החמץ בערב פסח כחמץ שלו ממש, שמא לא יפרע לו הנכרי בזמנו, ונמצא שלמפרע היה החמץ שלו ועבר עליו בבל ימצא ²³⁴⁵ :

יא ואם עבר ולא ביערו ובא הנכרי תוך הפסח לפדותו, רשאי לקבל ממנו המעות ולהניחו שיטול חמצו. ואין זה משתכר באיסורי הנאה, דכיון שהנכרי פודהו נמצא שלמפרע לא היה של ישראל מעולם ²³⁴⁶ :

יב ואם לא משכנו ביד הישראל קודם הפסח, אלא משעה שהלוה לו עד לאחר הפסח היה מונח החמץ בבית הנכרי, ואחר הפסח הוליכו הישראל לביתו.

אע"פ שהזמן פרעון שקבע לו כבר הגיע קודם הפסח ולא פרע לו, ונמצא שכבר נחלט לו החמץ מהנכרי קודם הפסח. שהרי אמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך, ואין כאן אסמכתא ²³⁴⁷ אפילו בדינינו ²³⁴⁸ .

מכל מקום כיון (ד) שלא משך הישראל את החמץ לביתו קודם הפסח, לא קנה אותו ²³⁴⁹ בדמים בלבד, דהיינו באותן מעות שהלוה לו על חמצו, לפי שישראל מנכרי ונכרי מישראל אינו קונה שום דבר בכסף בלבד אלא במשיכה ²³⁵⁰ , מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' קצ"ד עיי"ש, ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח מותר אפילו באכילה.

ואפילו משכנו בידו קודם הפסח, אם לא אמר לו מעכשיו יהא שלך, אלא אמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא שלך מאותו זמן ואילך, ולא הגיע הזמן עד לאחר הפסח, וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי ²³⁵¹ מגניבה ואבידה באונס, שלא התנה עם הישראל שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד יפסיד חובו. ומדין תורה הישראל אינו חייב באחריות המשכון של נכרי שבידו מגניבה ואבידה באונס ²³⁵² . שאף באחריות המשכון שמושכן אצלו מישראל חבירו אינו חייב אלא מדין שומרין, שהוא עליו כשומר שכר מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ב ²³⁵³ , ואין דין שומרין לממון של נכרי ²³⁵⁴ , שהרי אמרה תורה ²³⁵⁵ כי יתן איש אל רעהו פרט לשל נכרי ²³⁵⁶ .

לפיכך אע"פ שהגיע זמן הפרעון ולא פרע לו ונחלט החמץ ביד הישראל, מכל מקום כל ימי הפסח היה עדיין של הנכרי, ולא היה הישראל מחוייב לבערו מעיקר הדין, כיון שלא היה חייב מדין תורה באחריות מגניבה ואבידה באונס, והרי דינו כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח שהוא מותר אפילו באכילה. ואפילו ראה הישראל מדעתו של הנכרי קודם הפסח שהוא רוצה לשקוע חמצו בידו לחלוטין שלא לפדותו ממנו לעולם, אין בכך כלום, ואין הישראל עובר עליו בב"י ²³⁵⁷ . אלא אם כן הקנה לו הנכרי את חמצו קודם הפסח בקנין גמור המועיל שלא יוכל לחזור בו מדין תורה, כגון שאמר לו חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה או במכירה גמורה בעד המעות שהלוית לי, או שאמר לו יהיה שלך בעד חובי, שבאמירה ²³⁵⁸ נקנה החמץ לישראל כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ג ²³⁵⁹ :

יג אבל אם כבר הגיע זמן הפרעון קודם הפסח ולא פרע לו בזמנו, הרי כבר נקנה החמץ להישראל בקנין גמור קודם הפסח ²³⁶⁰ , שהרי אמר לו הנכרי אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהיה כולו שלך ²³⁶¹ .

ואע"פ שלא אמר לו מעכשיו יהיה שלך אין כאן דין אסמכתא, אף על פי שהחמץ הוא שוה הרבה יותר מכדי חובו, דכיון שבדיניהם זכה הישראל ²³⁶² בכל החמץ ואין הנכרי יכול לפדותו ממנו בעל כרחו, שהרי בדיניהם אין דנין דין אסמכתא, אם כן אף (ה) בדינינו זכה הישראל, שכך הוא דין התורה, אם באו לפניך ישראל ונכרי לדין אם יכול אתה לזכות את הישראל בדין תורה אמור להנכרי כך הוא בדינינו, ואם אתה יכול לזכותו בדיניהם אמור לו כך הוא בדיניהם ²³⁶³ .

ולפיכך חייב הוא לבערו בערב פסח מן התורה. ואם לא ביערו עד לאחר הפסח הרי הוא אסור בהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

יד ואפילו לא הגיע זמן הפרעון עד לאחר הפסח, וגם לא אמר לו מעכשיו יהיה שלך, אף על פי כן צריך הישראל לבערו בערב פסח, שהרי אם יגנב או יאבד ממנו מחמת פשיעותו בשמירתו יתחייב באחריותו. שלא אמרו אין דין שומרין לממון של נכרי אלא לענין גניבה ואבידה הבאים באונס, אבל לא (ו) לענין הבאים על ידי פשיעה, שהפושע הוא כמזיק בידים ²³⁶⁴ , וכבר נתבאר בסימן ת"מ ²³⁶⁵ שלכתחלה צריך לבער בערב פסח אף אם אינו חייב אלא באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה:

טו ואם התנה עם הנכרי שכל ימי הפסח לא יתחייב אפילו באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה, אפילו לכתחלה אין צריך לבערו ²³⁶⁶ , אם לא הגיע זמן הפרעון עד לאחר הפסח ולא אמר לו הנכרי מעכשיו יהיה שלך. רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים ²³⁶⁷ :

מתנת חמץ על תנאי מישראל לנכרי

טז ישראל שנתן חמצו לנכרי במתנה על תנאי, שהתנה עמו אם לא אעשה לך דבר פלוני לזמן פלוני יהיה כל החמץ קנוי לך מעכשיו, אע"פ שכבר הגיע הזמן קודם הפסח ולא עשה אותו דבר וכבר נחלט החמץ להנכרי, מכל מקום כיון שבדינינו לא זכה הנכרי בחמץ הזה, שהרי אסמכתא בעלמא היא זו, שסמך הישראל בדעתו שבודאי יוכל לעשות לו אותו דבר לזמן פלוני, ועל סמך זה נתן לו ²³⁶⁸ , ואסמכתא אינו קונה במתנה אע"פ שאמר לו מעכשיו יהא שלך, שאין אמירת מעכשיו מועלת להוציא מדין אסמכתא אלא לגבי משכון בלבד ²³⁶⁹ מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"ז ²³⁷⁰ .

ולפיכך חמץ זה הוא לאחר הפסח אסור בהנאה, דהיינו שאסור לכל אדם לקנותו מהנכרי, שהרי ישראל בעל החמץ עבר עליו בבל ימצא ²³⁷¹ , אם לא חזר ונתנו לנכרי במתנה גמורה קודם הפסח בלי שום תנאי ועל דרך שנתבאר למעלה ²³⁷² .

ואם החמץ הוא עדיין ברשות הישראל, שלא נתנו עדיין ליד הנכרי, אסור לו ליתנו לו, כדין כל איסורי הנאה שאסור ליתן אותו לנכרי ²³⁷³ . אבל אם כבר נתנו ליד הנכרי קודם הפסח, אע"פ שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח, אף על פי כן אין הישראל מחוייב לפדותו מהנכרי כדי לבערו מן העולם, שהרי אין מגיע לו שום הנאה ממה שחמצו נחלט ביד הנכרי, כיון שלא נתנו לו בעד חובו אלא בתורת מתנה ²³⁷⁴ :

קונטרס אחרון

(א) שוה אלא כדי כו'. עי' בח"מ סי' ר"ז ²³⁷⁵ ותמצא שכן דעת התוספות ²³⁷⁶ והרא"ש ²³⁷⁷ והטוש"ע ²³⁷⁸ , וכן הוא דעת רוב הפוסקים כמבואר שם בב"י ²³⁷⁹ .

ורמ"א שם לא הביא דעה הב' ²³⁸⁰ אלא משום שיש נפקא מיניה דהמוחזק יכול לומר קים לי ²³⁸¹ , אבל לענין איסור והיתר פשיטא דעיקר כהסכמת רוב הפוסקים, ומכל שכן להקל באיסור דרבנן דאף בספיקא מקילינן כמו שיתבאר בסי' תמ"ח ²³⁸² ותמ"ט ²³⁸³ עיי"ש. ואף למי שאוסר שם באכילה ²³⁸⁴ , יש להתיר כאן כהסכמת רוב הפוסקים. והא דסתמי הפוסקים כאן, היינו משום דסתם משכון הוא שוה יותר מכדי חובו, וכן תירץ הש"ך בי"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג ²³⁸⁵ :

(ב) ואם הקנה כו'. זהו ²³⁸⁶ פשוט ומבואר בכוונת המ"א ²³⁸⁷ , שנסתפק אם הוא מחויב לפדותו אחר הפסח, ולא הזכיר כלל אם מחוייב לפדותו קודם הפסח שלא יעבור עליו בבל יראה, אם כבר הגיע הזמן ולא פרעו, דאף בהכי מיירי השו"ע, כמ"ש המ"א לעיל ²³⁸⁸ .

אלא ודאי דקודם הפסח אינו צריך לפדותו, אלא שיקנה אותו לנכרי בהקנאה גמורה, וכמ"ש בפנים:

(ג) [על ידי] קנין סודר ²³⁸⁹ כו'. עיין בש"ך חו"מ סי' קכ"ג ס"ק ל' בשם מהר"מ מינץ ²³⁹⁰ ומהרשד"ם ²³⁹¹ , והסכים הוא ז"ל עמהם, והאריך בראיות דנכרי אינו קונה בקנין סודר ²³⁹² , ויש לחוש לדבריהם לכתחלה באיסור של תורה. ולכך לא הזכרתי קנין סודר בפנים בסי' תמ"ח ²³⁹³ .

אבל הזכרתי כאן לענין דיעבד ²³⁹⁴ , מאחר דיש לסמוך בדיעבד על ר"ת ²³⁹⁵ וסיעתו, וטוש"ע בחושן משפט ²³⁹⁶ ואחרונים כאן ²³⁹⁷ :

(ד) שלא משך כו'. כך כתב החק יעקב ²³⁹⁸ , וכ"כ הרמב"ן במלחמות ²³⁹⁹ שלא קנהו אלא במשיכה דמשיכת הנכרי קונה כו' עיי"ש.

ואף שכך כתב לענין הנכרי, הוא הדין לענין ישראל מנכרי, דחד דינא אית להו לכל מילי כמבואר בש"ך לחושן משפט סימן קצ"ד סק"א בשם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ²⁴⁰⁰ .

ואף שביו"ד סי' ש"כ משמע בקצת אחרונים שם ²⁴⁰¹ דהוה ספיקא דדינא, הרי חלק על זה הט"ז שם ²⁴⁰² בשם רמ"א ²⁴⁰³ וכתב מדפסקו כל הפוסקים כו' מכלל דסבירא להו דבכסף לא קני כו'. וכ"מ בתשובת נחלת שבעה ²⁴⁰⁴ , הביאה החק יעקב בסי' תמ"ח ²⁴⁰⁵ .

ומ"ש המ"א ²⁴⁰⁶ אפילו לא משכנו בידו אם אמר לו מעכשיו כו'. רוצה לומר שהקנהו לו בקנין גמור בקנין סודר או אגב קרקע, כמ"ש המ"א בסק"א ²⁴⁰⁷ . וזהו שסיים המ"א וכמ"ש לעיל, ר"ל בסעיף קטן א', דאי לא תימא הכי הרי לא נזכר בדבריו לעיל כלום מדין זה.

ועל כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן למה הזכירו כל הפוסקים ומשכנו בידו, גבי ישראל ²⁴⁰⁸ כו', כמו שהקשה הרא"ש ²⁴⁰⁹ גבי נכרי שהלוה כו':

(ה) בדינינו זכה כו'. כן ²⁴¹⁰ כתב המ"א בסק"ג, דבדיניהם דיינינן ליה ²⁴¹¹ . וכוונתו מבוארת, דכל היכא דאיכא זכות לישראל בדיניהם דיינינן ליה בדיניהם מדין תורה, כדאמרינן בב"ק דף קי"ג ²⁴¹² בדיני אומות העולם זכהו כו', עיי"ש וברמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה י"ב ²⁴¹³ .

ומ"ש המ"א בסי' תמ"ח ²⁴¹⁴ דלא דיינינן בדיניהם, היינו שאין הנכרי קונה בדין תורה מישראל בקנין שאינו אלא בדיניהם, שהרי זכות הוא לו לישראל שיוכל לחזור בו כשירצה, ואם כן עובר עליו בבל יראה.

והוא הדין גבי אסמכתא בנכרי מישראל, דאינו קונה בעל כרחו של ישראל, ולכך עובר עליו בבל יראה להרמב"ם ²⁴¹⁵ וסיעתו.

ואף הראב"ד וסיעתו ²⁴¹⁶ לא חלקו עליו ²⁴¹⁷ אלא משום דהישראל גמר ומקני כיון שבדיניהם אין דנין אסמכתא, כמה שכתב המ"א בסי' תמ"ח ²⁴¹⁸ :

(ו) לענין הבאים על ידי כו'. עיין במ"ש בסי' ת"מ ²⁴¹⁹ :

הערות

2275. ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) משכון חמץ מישראל לישראל (ס"א). (ב) משכון חמץ מישראל לנכרי (ס"ב-ט). (ג) משכון חמץ מנכרי לישראל (ס"י-טו). (ד) מתנת חמץ על תנאי מישראל לנכרי (סט"ז).
2276. לבוש סי' תמ סוף ס"ד (ישראל שהלוה לישראל חבירו על חמצו והמשכון ביד המלוה, קי"ל [פסחים לא, ב] ישראל מישראל קונה משכון, דכתיב [תצא כד, יג] ולך תהיה צדקה, ואם אינו קונה צדקה מניין, והוי של המלוה ועליה רמיא לבעורי אפילו מן התורה). והיינו כדאמרינן בגמרא שם, שלמ"ד ישראל קונה משכון מנכרי, עובר עליו. מובן מכך שכיון שישראל קונה משכון מישראל לדברי הכל, אם כן בודאי עובר עליו. ב"ח סוף הסימן (ישראל שהלוה לישראל חבירו ומשכנו בידו, אפילו לא אמר ליה מעכשיו, ולא קיבל עליו אחריות, אסור וחייב לבערו, דישראל מישראל קונה משכון, ואפילו משכנו בשעת הלואתו). ט"ז סי' תמג ס"ק ד (ואם הלוה ישראל לחבירו על חמץ, נראה לכאורה דעל המלוה לבער, דדוקא בעכו"ם אמרינן בסי' תמ"א דעכו"ם מישראל לא קנה משכון, וכן להיפך, אבל ישראל מישראל קנה משכון, כדאיתא בפ' כל שעה [לא, ב] מדכתיב ולך תהי' צדקה, ואם אינו קונה משכון צדקה מנין ליה, ואם כן הוה של המלוה. וראייה עוד דהא אם קידש אשה במשכון שהלוה עליו הרי היא מקודשת כמ"ש באבן העזר [סי' כח סי"ב]). מ"א סוס"י זה (ישראל הממשכן ביד חבירו, המלוה עובר עליו, דישראל מישראל קונה משכון).
2277. ב"ח שם (ואפילו משכנו בשעת הלואתו). וכמבואר בתוס' לא, ב ד"ה בדרבי יצחק (הכא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו תנן, דמשמע בשעת הלואה ... ויש לומר דהכי פירושו, כיון דשלא בשעת הלואה קונה לגמרי כדרבי יצחק, אם כן לענין חמץ יש לנו לחושבו כאילו הוא שלו לעבור בלא ימצא אף בשעת הלואה). וכן לענין קידושין נתבאר בתוס' קידושין ח, ב ד"ה משכון (בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות). אמנם מסקנת הרא"ש (לענין קידושין) שם: "לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו". וכן הוא ברמ"א אהע"ז סי' כח סי"ב "ויש אומרים דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו". ואפשר גם הם יודו לענין איסור בל ימצא, דהיינו אפילו בשעת הלוואתו. או שלענין בל ימצא יש לנו לחוש לדעת התוס' הנ"ל, דהיינו אפילו בשעת הלוואתו.
2278. ב"ח שם (אפילו לא אמר ליה מעכשיו).
2279. ב"ח שם (אפילו לא ... קיבל עליו אחריות). אליה זוטא סי' תמ ס"ק ח (אף שלא קבל עליו באחריות). ואף שנתבאר לעיל (סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק יב) שהאיסור במשכון הוא מטעם שחייב באחריותו (ראה לעיל שם הערה 293). ובשער המלך (פ"ד ה"ג) נתבאר, שאם התנה עם הלוה שלא יתחייב באחריותו אינו עובר עליו. ראה מה שדנו בזה בלחם שלמה או"ח סי' עז (להוכיח כדברי רבינו, שאף בהתנה שלא יתחייב באחריותו עובר עליו). קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' לג ע' קא (שמטעם זה מדייק רבינו לכתוב: "קונה משכון מגזירת הכתוב"). רשימות שיעורים (סי' כ הערה 13).
2280. ט"ז שם (דהא אם קידש אשה במשכון שהלוה עליו הרי היא מקודשת). וכדאמרינן בקידושין ח, ב (קידשה במשכון מקודשת).
2281. תוס' קידושין ח, ב ד"ה משכון (אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות). רא"ש שם פ"א ס"י (אלים שיעבודו ליחשב ממונו לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות).
2282. סעיף יב (היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים, וקידש בו אשה, הרי זו מקודשת, לפי שבעל חוב יש לו קנין בגופו של משכון).
2283. גמרא דף לא ע"ב (דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין, מכאן לבעל חוב שקונה משכון).
2284. סעיף ו ואילך.
2285. משנה דף ל ע"ב (נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה). טור ושו"ע ס"א (נכרי שהלוה ישראל על חמצו ומשכנו בידו, ואמר ליה מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני, והגיע הזמן ולא פרעו, מותר).
2286. גמרא דף לא ע"ב (דאמר ליה מעכשיו). טור ושו"ע שם.
2287. רש"י שם ד"ה לא קשיא (אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו). רמב"ן במלחמות שם ט, סע"ב (דאמר ליה אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך מעכשיו, בסלע שהלויתני עליו, ומשעת הרהנה קנה, דמשיכה בנכרי קונה, והרי זה כמוכר בעל מנת). טור ושו"ע שם (ואמר ליה מעכשיו יהא שלך, אם לא אפרע לך לזמן פלוני). ב"ח ריש הסימן (דאמר ליה קני לך מעכשיו, אי לא מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני, דאין כאן שעבוד בתורת משכון אלא קנין גמור, שיהא לו מעכשיו בסלע שהלוהו עליו ... והרי זה כמוכר בעל מנת שיהיה לו רשות לפדותו לזמן שקבע לו). ואולי שייך לכאן הציון (שנשתרבב לעיל סוס"י תמ): תוספתא. רז"ה. רמב"ן (שלא הובן הקשר לשם). והיינו התוספתא פ"ב ה"ה (ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח, הרי הוא מכור לך). רמב"ן במלחמות ט, סע"ב (דאמר ליה אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך מעכשיו ... והרי זה כמוכר בעל מנת). ודלא כפירוש הרז"ה בהמאור שם (ובדאמר ליה מעכשיו ... מותר בהנאה ... שלמפרע הוא גובה). כמבואר במלחמות שם (שהוא סבור ... שהמשעבד מעכשיו חמץ לנכרי לגבות הימנו מעותיו למפרע הוא גובה, ואין הדבר כן שאין כאן קנין אלא שעבוד).
2288. אבל מן הסתם האחריות היא על המלוה, כיון שהמשכון אצלו, וגם אמר מעכשיו. והי' מקום לומר דהיינו דוקא בדיניהם, כמבואר במ"א ס"ק ג (הניחו ביד עכו"ם, מכל מקום אילו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם ... אי נמי בדיניהם דיינינן ליה). היינו שבדיננו האחריות היא על הלוה בעל המשכון, ובדיניהם האחריות היא על המלוה שהמשכון בידיו. אמנם דעת רבינו שגם במשכון מנכרי לישראל, ואמר מעכשיו, מן הסתם האחריות היא על המלוה, כדלקמן ס"י (שהתנה עמו ... שאף אם יגנב ממנו או יאבד לא יפסיד את חובו בשביל כך). ויתבארו הפרטים לקמן ס"ז (והערה 41).
2289. ראב"ד פ"ד ה"ה ([אם אמר לו מעכשיו] אפילו לא הגיע זמנו עד לאחר הפסח אינו עובר עליו). מגיד משנה שם (דעת רוב האחרונים ז"ל כדברי הר"א ז"ל ... דכל שאמר לו מעכשיו אפילו הגיע זמן אחר הפסח מותר. וכן נראה מן ההלכות שהכל תלוי במעכשיו. וכן נראה מדברי הרב אבן גיאת ז"ל, וזה עיקר. וכ"כ בעל העטור). רא"ש פ"ב ס"י (זמן הפירעון היה אחר הפסח, ואחר הפסח דמתני' היינו זמן הפרעון). שו"ע שם (אפילו לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח, דכשהגיע הזמן ולא פרעו נקנה לו למפרע והוי ליה חמצו של נכרי).
2290. ט"ז ס"ק ב (ולענין היתר הלואה מעכו"ם על חמצו לכתחלה, נלע"ד באם הוא מכוין בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור להלוות). ח"י ס"ק א (אם אמר בשעה שהגיע זמן הביעור שלא לפדותו, שוב אינו עובר ואין איסור בדבר כלל ... והוכיח סופו על תחלתו שלא היה בדעתו לפדותו שוב משהגיע זמן הביעור, דלמה יפדה כיון שנאסר לו). פר"ח ס"א (יראה ודאי דישראל מותר ללוות בכך ובתנאי שכשיגיע ערב פסח שיגמור בדעתו שלא לפדותו עוד) וסי' תמח ס"ג ד"ה ומ"ש אבל מתנה (שבערב פסח יגמור בדעתו שלא לפדותו עוד). וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' מה סוף אות ד.
2291. והמשכון נקנה לנכרי על ידי קניני מעות ומשיכה, בשעה שמלוה נתן המעות ומשך המשכון (ראה לקמן הערה 35).
2292. מ"א ס"ק ג ד"ה קשה (קשה הא אפילו הניחו ביד עכו"ם, מכל מקום אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם ... ויש לומר דהוה ליה כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי, כמ"ש סי' ת"מ).
2293. סוף סי"א (והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי, שאינו עובר עליו). והיינו אף שכאן הניחו הישראל בעצמו אצל הנכרי, וכדלעיל סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק י (אף שאחריותו על הישראל, מכל מקום כיון שהוא מונח בביתו של הנכרי בעליו, אע"פ שהישראל הניחו שם שרי).
2294. ט"ז סוף ס"ק ב (אי אפשר לו לפדותו אחר הפסח, דאז יהיה אסור דלמפרע הוא שלו, ואם כן הוי כאלו נחלט מהיום לעכו"ם בעד מעותיו). ח"י ס"ק א (בט"ז פסק מכל מקום לכתחלה אסור להלות מעכו"ם על חמצו לפדותו אחר פסח, דבפסח מיהו קעבר בבל יראה). ומדייק כאן שעבר עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שהוא בבית הנכרי (ואינו נראה). ונתבאר לעיל סי' תמ ס"א (והערה 9).
2295. רמב"ם פ"ד ה"ה (אותו זמן שקבע לו קודם הפסח, ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם, ואסור בהנייה לאחר הפסח). מגיד משנה שם (דעת רוב האחרונים ז"ל ... וכן נראה מן ההלכות, שהכל תלוי במעכשיו, וכן נראה מדברי הרב אבן גיאת ז"ל וזה עיקר, וכ"כ בעל העטור). היינו שבלא מעכשיו אסור אפילו הגיע זמנו קודם הפסח. אחרונים . מ"א ס"ק ב (והמגיד משנה כתב שדעת רוב מפרשים האחרונים שהכל תלוי במעכשיו ... וכ"מ דעת הרב"י בשו"ע). ח"י ס"ק ג (דעת הב"י על פי המגיד משנה שכן הסכמת רוב הפוסקים, דהכל תלוי במעכשיו ... אם לא אמר מעכשיו נאסר החמץ). פר"ח ס"א (ולענין הלכה נראה עיקר להחמיר, דאפילו דההגעת זמן הויא קודם פסח בעינן מעכשיו). וראה חקרי הלכות ד סח, א.
2296. שאם אומר לו מעכשיו, לא הוי אסמכתא, כדלקמן סי"ב (והערה 73). משא"כ אם לא אומר לו מעכשיו הוי אסמכתא, כמבואר בח"י ס"ק ג (אם לא אמר מעכשיו נאסר החמץ, ואם אמר מעכשיו מהני, ולא הוי אסמכתא). ובפר"ח ס"א (דאפילו דההגעת זמן הויא קודם פסח בעינן מעכשיו, ואי לא הויא אסמכתא). * ואף שיש פוסקים שאין דין אסמכתא במשכון, כדלקמן הל' הלואה סכ"ד (המלוה את חבירו על המשכון, ורוצה להתנות עמו שאם לא יפדנו לזמן פלוני יהיה חלוט לו, יאמר לו אם לא תפדנו לזמן פלוני יהא קנוי לי מעכשיו, ואם לא אמר מעכשיו יש חילוקי דיעות אם יש בזה דין אסמכתא, שהלוה סמך בדעתו שיפדנו בזמנו ולא גמר והקנה מעולם). והן שתי הדעות שבשו"ע חו"מ סי' עג סי"ז, וש"ך שם ס"ק מח וס"ק נ. מכל מקום גם הסוברים שאין במשכנתא דין אסמכתא, מודים במשכון מישראל לנכרי אינו קונה משכון והוי אסמכתא. שהרי כך כתב הרמב"ם בהל' מכירה פי"א ה"ד (הנותן ערבון לחבירו, ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלה אומר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו, ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון, שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קנה). הרי שהמלוה זוכה במשכון שבידו ואין בו דין אסמכתא. ואילו במשכון שבידי נכרי סובר הרמב"ם שיש בו דין אסמכתא ואינו זוכה בו, כמבואר בהל' חמץ ומצוה פ"ד ה"ה (ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם, אם ... אותו זמן שקבע לו קודם הפסח ... לא אמר לו קנה מעכשיו, נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם, ואסור בהנייה לאחר הפסח). וביאר דבריו במגיד משנה שם (שאין דין אסמכתא במשכון .... אבל עכו"ם מישראל אינו קונה). והיינו שדוקא במשכון מישראל מישראל אין בו דין אסמכתא, מטעם שהמלוה קונה המשכון (כדלעיל ס"א). משא"כ בנכרי מישראל, שהמלוה אינו קונה המשכון, כדלקמן בסמוך (שהנכרי אין קונה משכון מישראל), יש כאן דין אסמכתא. * ואף שבשמשכון מנכרי לישראל אזלינן בתר דיניהם שאין דנים דין אסמכתא, כדלקמן סי"ג (דכיון שבדיניהם זכה הישראל בכל החמץ ואין הנכרי יכול לפדותו ממנו בעל כרחו, שהרי בדיניהם אין דנין דין אסמכתא, אם כן אף בדינינו זכה הישראל). היינו דוקא במשכון מנכרי לישראל, מטעם המבואר לקמן שם (שכך הוא דין התורה, אם באו לפניך ישראל ונכרי לדין אם יכול אתה לזכות את הישראל בדין תורה אמור להנכרי כך הוא בדינינו, ואם אתה יכול לזכותו בדיניהם אמור לו כך הוא בדיניהם). משא"כ כאן במשכון מישראל לנכרי, שטובת הישראל הלוה היא שיוכל לפדות המשכון, לא אזלינן בתר דיניהם, כדלקמן בקונטרס אחרון ס"ק ה (דכל היכא דאיכא זכות לישראל בדיניהם דיינינן ליה בדיניה... גבי אסמכתא בנכרי מישראל, דאינו קונה בעל כרחו של ישראל, ולכך עובר עליו בבל יראה). * ואף שדעת הראב"ד היא, שגם במשכון מישראל לנכרי אזלינן בתר דיניהם שאין בו דין אסמכתא, כמבואר בדבריו בהל' חמץ ומצוה פ"ד ה"ה (ואם הגיע זמנו קודם הפסח, אפילו לא אמר מעכשיו קנאו, שאין דין אסמכתא לעכו"ם). ונתבאר טעמו לקמן בקונטרס אחרון ס"ק ה (הראב"ד וסיעתו ... חלקו עליו ... משום דהישראל גמר ומקני, כיון שבדיניהם אין דנין אסמכתא). מכל מקום אנן לא קיי"ל בזה כדעת הראב"ד, אלא כדעת הרמב"ם דלעיל, שכיון שכאן הוא זכות לישראל שיוכל לפדות את המשכון, אזלינן בתר דינינו שאין זו אלא אסמכתא בעלמא.
2297. רש"י סנהדרין כד, ב ד"ה אסמכתא (היינו דבר דאינו נותן לו מדעתו, אלא סומך על דבר שאינו, דסבור שהוא יכול לנצח, ופעמים שמנצחין אותו). רמ"א סי' תקסב סי"ג (פירוש שאדם סומך בדעתו שיוכל לעשות דבר אחד, ועל סמך זה הוא נודר או מתחייב בדבר מה). וכן הוא לקמן סט"ז (שסמך הישראל בדעתו שבודאי יוכל לעשות לו אותו דבר לזמן פלוני, ועל סמך זה נתן לו). הל' הלואה סכ"ד (שהלוה סמך בדעתו שיפדנו בזמנו, ולא גמר והקנה מעולם). הל' עדות ושטרות ושלישית סי"ב (ואסמכתא שסומכת דעתו שלא יתקיים התנאי ... ונמצא שלא גמר והקנה, ולכן אף אם יתקיים התנאי אין הקנין מועיל), וסמ"א (שזו אסמכתא היא, שסמך הלוה בדעתו שיהיו לו מעות כשיגיע הזמן, ולא גמר והקנה להמלוה לעולם).
2298. ראה שו"ע שם ס"ט (אם אמר ליה אם לא תפרעני עד שלשה שנים תהא שלי מעכשיו, קנה). ואף שכתב הרמ"א שם סי"ד (ויש אומרים דמעכשיו לחוד לא מהני לסלק אסמכתא). ביאר הסמ"ע שם ס"ק יז (ואפילו להי"א דכתב מור"ם בסמוך סעיף י"ד, דבמעכשיו לחוד לא מהני, שאני הכא דנתנו לידו מיד בתורת משכון ושעבוד על מעותיו, והוה כעין מקח וממכר, גם עשה לו טובה, הלכך אמרינן דדעתו היתה שיהיה לו מעתה מכירה קנין גמור), ובס"ק מ (דשאני התם דעשאו לו טובה בהלואתו, גם בא לידו מתחילה קצת בתורת קנין). וכן נפסק לקמן סי"ב (שהרי אמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך, ואין כאן אסמכתא אפילו בדינינו). ולקמן הל' הלואה סכ"ד (המלוה את חבירו על המשכון ... כשאומר מעכשיו גמר והקנה לדברי הכל). משא"כ כשאינו נותן לו בתור משכון, כדלקמן סט"ז (ואסמכתא אינו קונה במתנה אע"פ שאמר לו מעכשיו יהא שלך, שאין אמירת מעכשיו מועלת להוציא מדין אסמכתא אלא לגבי משכון בלבד). יוצא אם כן מכל האמור לעיל: (א) אסמכתא לא קניא (הל' עדות סי"ב וסמ"א, והל' רבית סמ"ו). (ב) אסמכתא במשכון מישראל לישראל – ב' דעות, בלי הכרעה (הל' הלואה סכ"ד). (ג) אסמכתא במשכון מישראל לנכרי – ההכרעה שאינו קונה (סי' תמא ס"ד). (ד) אסמכתא במשכון כדי שויו – הסכמת רוב הפוסקים שקונה (סי' תמא ס"ה, וקונטרס אחרון ס"ק א). (ה) אסמכתא במעכשיו בלא משכון – ההכרעה שאינו קונה (סי' תמא סט"ז). (ו) אסמכתא במעכשיו ומשכון – לדברי הכל קונה (הל' הלואה סכ"ד, וסי' תמא ס"ב-ד).
2299. רמב"ן במלחמות ט, ב (דכיון דאילו הוו ליה זוזי הוי מסלק ליה בזוזי, אשתכח דהשתא הוא דקני ליה קנין גמור, ועד השתא שעבוד בעלמא רמי עילויה).
2300. גמרא לא, ב (מנין לבעל חוב שקונה משכון ... הני מילי ישראל מישראל ... אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר ... ודאי נכרי מישראל לא קני).
2301. כדאמרינן במשנה ל, ב (נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה), ובגמרא שם לא, ב (דאמר ליה מעכשיו), משא"כ כשלא אמר ליה מעכשיו אסור בהנאה אחר הפסח.
2302. מ"א ס"ק ג (שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ, אף על פי שהוא ביד העכו"ם).
2303. הגהת מהרי"ל (כתי"ק): כלומר מדברי סופרים, כיון שלא השאיל לו כו'. עי' סי' תמ, ובקונטרס אחרון שם . והיינו כדאמרינן לעיל סי' תמ ס"א (מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו, שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו, אינו עובר עליו מן התורה, כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ. ומכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו ... ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי חמץ זה אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כדין חמץ שעבר עליו הפסח בבית ישראל). ולמדים זאת מהלכה דידן, כמבואר בקונטרס אחרון שם ס"ק ב (וכן מוכרח דעת כל האחרונים בסי' תמ"א סעיף א', דאף שהגיע זמנו קודם הפסח, אם לא אמר לו מעכשיו אסור בהנאה לאחר הפסח, אף שהוא גזל ביד הנכרי, דאסמכתא לא קניא בדינינו, ובדיניהם קניא, ואם כן אין הנכרי מתכוין להקנות מקום להישראל). ומדייק כאן שעובר עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שהוא בבית הנכרי (ואינו נראה). ונתבאר לעיל סי' תמ ס"א (והערה 9).
2304. מ"א ס"ק ג (וצ"ע אי לא אמר ליה מעכשיו, אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו, דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה). הובא גם לעיל סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק יג (בסימן תמ"א סק"ג נסתפק אם מחוייב לפדותו, שלא יהא כפורע חובו מאיסורי הנאה). ואפשר שהספק שלו הוא כיון שעכ"פ מדיניהם כבר זכה החמץ הנכרי בחמץ, שהגיע זמנו קודם הפסח, ובזמן ביעור חמץ דעת הישראל שלא לפדות חמצו מיד הנכרי (קובץ יגדיל תורה נ.י. נג ע' רלג). ח"י ס"ק ד (וראוי להחמיר ולפדותו, כיון שהחמץ מפקיע מידי שיעבוד, נמצא פורע חובו מאיסור הנאה). והיינו שאף שסוכ"ס החמץ הזה כבר הי' משועבד לנכרי, ואפילו אם הוא עדיין בבית ישראל הי' מקום לומר שזוכה בו הנכרי, ולא יצטרך הישראל לפדותו ולבערו. מכל מקום מבואר ביבמות מו, א (אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד). ופירש"י (אם עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים, והרי הוא מונח בידו של ישראל, ובאו שש שעות של ערב הפסח, פקע שיעבוד העובד כוכבים, הואיל ולא הוי ממש דידיה, וחייב זה לבערו). אלי' רבה ס"ק ג (נראה דצריך לפדותו אחר פסח ולבערו. אבל אסור להניחו ביד כותי, דהוי פורע חובו באיסורי הנאה).
2305. במקום ששייך דין אסמכתא, היינו לדעות הפוסקים כן במשכנתא (כמצויין לעיל), או באופן שבשו"ע חו"מ סי' רז ס"ט.
2306. רש"י ב"מ סו, א ד"ה אני אומר (אסמכתא היא הבטחה בעלמא לסמוך על דבריו, שאם לא ימלא דבריו יתן לו שוה מאתים במנה). תוס' שם ד"ה ואי (דלא הוי אסמכתא אלא היכא ... דגזים ... כי ההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי ... גבי חמרא ... נמי כמו גזים חשיב לפי שעדיין לא היה זמן מכר היין ונותנו עתה בזול). טור ושו"ע חו"מ סי' רז ס"ט (הלוהו על שדה מאה זהובים והוא שוה יותר, ואמר לו אם לא תפרעני עד שלש שנים (יהיה שלי), הוי אסמכתא ולא קנה). ואף שהובאה דעת החולקים ברמ"א שם (ויש אומרים אפילו לא שוה יותר, בכי האי גוונא מיקרי אסמכתא). יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א הטעם שסומכים על דעת הפוסקים הנ"ל (לענין איסור והיתר פשיטא דעיקר כהסכמת רוב הפוסקים, ומכל שכן להקל באיסור דרבנן דאף בספיקא מקילינן). ואף שבמשכון מישראל מישראל, יש פוסקים שאין בזה דין אסמכתא, כדלקמן הל' הלואה סכ"ד (המלוה את חבירו על המשכון, ורוצה להתנות עמו שאם לא יפדנו לזמן פלוני יהיה חלוט לו ... יש חילוקי דיעות אם יש בזה דין אסמכתא). מכל מקום למדים משם לנידון דידן במשכון מישראל לנכרי, דקיי"ל שיש בו דין אסמכתא, ומכל מקום מתירים במשכון שהוא כדי חובו (ראה פס"ד צמח צדק שכב, א. תהלה לדוד ח"ג סי' לב אות ב).
2307. ס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... אסור בהנאה לכל אדם מישראל, לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם). ובס"ל (לאחר הפסח מותר באכילה בכל ענין ... שכל ספק דברי סופרים להקל ... ויש מחמירין בכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח לאסרו באכילה, ויש לחוש לדבריהם במקום שאין שם הפסד מרובה, אבל בהנאה מותר לדברי הכל). וכאן הקיל באכילה בכל אופן, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א (ואף למי שאוסר שם באכילה, יש להתיר כאן כהסכמת רוב הפוסקים).
2308. עד כאן דובר אודות שני אופנים שהישראל לא יעבור על החמץ שנתן במשכון לנכרי: (א) שהתנה אתו שאם לא יפרע את החוב בזמנו, יהי' החמץ מעכשיו של הנכרי (ס"ב), ואחר הפסח לא פדה את החמץ (ס"ג). (ב) שהגיע זמן הפרעון קודם הפסח (ס"ד), ואינו שוה יותר מכדי חובו (ס"ה). עתה בא לבאר אופן שלישי שלא יעבור על החמץ, אם הקנה לו את החמץ בקנין גמור קודם הפסח, בעד מעות החוב. ומעלות הקנאה זו, לעומת אמירת מעכשיו דלעיל (ס"ב): (א) הקנאה זו מועלת אפילו לא אמר מעכשיו, ואפילו המשכון הוא יותר מכדי חובו, כמבואר לקמן בסמוך (אף שהוא יותר מכדי חובו). ומכל מקום אין בזה משום אסמכתא (כדלקמן הערה 35). (ב) הקנאה זו מועלת אפילו אם אחרי הפסח פרע חובו, כדלקמן בסמוך (אפילו אם לא הגיע זמן פרעון עד לאחר הפסח, והלך הישראל בעל החמץ ופדה חמצו מיד הנכרי, שנתרצה להחזירו לו). משא"כ באמירת מעכשיו, כדלעיל ס"ג (ואם נמלך הישראל לאחר הפסח ופדאו ממנו בזמן שקבעו לו, נמצא שלמפרע היה חמץ זה של הישראל כל ימי הפסח). ואף שעצה זו לא נזכרה בפוסקים, ביאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (זהו פשוט ומבואר בכוונת המ"א ... לא הזכיר כלל אם מחוייב לפדותו קודם הפסח ... דקודם הפסח אינו צריך לפדותו, אלא שיקנה אותו לנכרי בהקנאה גמורה). * ובאמת נזכרה עצה כעין זו בשלטי הגבורים ובמ"א ס"ק ג, ונפסקה לקמן ס"ט (ואם הקנה הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח, בקנין גמור המועיל להקנותו להנכרי את החמץ שיהי' קנוי לו לחלוטין אף כשהוא מונח עדיין ברשות הישראל ... נקנה להנכרי לחלוטין קודם הפסח. ולפיכך אע"פ ... שהגיע זמן פרע לו חובו ונתרצה הנכרי להניח לו חמצו, הרי חמץ זה מותר בהנאה, כיון שלא עבר עליו הישראל כלום, שהרי כבר הקנה אותו להנכרי בקנין גמור קודם הפסח ... ושוב אין אחריות החמץ ... על ישראל). אלא ששם מיירי: (א) שנשאר החמץ בבית הישראל. (ב) ולכן צריך להקנותו בקנין גמור המועיל. (ג) צריך שיהי' אחריות החמץ על הנכרי. משא"כ כאן: (א) שהמשכון הוא בבית הנכרי. (ב) החמץ נקנה לנכרי בקנין משיכה ומעות ההלואה. (ג) מותר אף אם הוא עדיין באחריות הישראל.
2309. וכן הוא לקמן סי"ב (שבאמירה נקנה החמץ לישראל, כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ג). וכן ציין לשם במ"א ס"ק ו (מכרו לו בפירוש, ועיין בחו"מ סימן עג). והיינו שאף שבשעה שאמר לו הלוה המשכון יהא שלך, לא עשה קנין מעות ולא קנין משיכה (ראה תהלה לדוד ח"ג סי' לב אות ד). מכל מקום בשעה שהמלוה מסר המעות ללוה, והלוה מסר את המשכון למלוה, נעשו קניני משיכה ומעות על המשכון, שיועיל אם וכאשר יוחלט שיגבה את החוב מהחמץ. ולכן כאשר הישראל אומר לו "הריני נותנו לך במתנה גמורה או במכירה בעד המעות שהלוית לי, או שאמר לו יהא כולו שלך בעד חובי", הרי באמירה זו נגמרו קניני המשיכה והמעות שבתחלה. וכן מועיל קנין זה כשאמר לו מעכשיו, כדלעיל ס"ב (נכרי שהלוה לישראל ונתן לו הישראל משכון של חמץ, ואמר לו מעכשיו יהא כל חמץ זה שלך במתנה או במכירה גמורה בעד המעות שנתת לי, אם לא אפרע אותה לך לזמן פלוני). וכמבואר במלחמות ט, סע"ב (ומשעת הרהנה קנה, דמשיכה בנכרי קונה). והובא בקונטרס אחרון ס"ק ד (וכ"כ הרמב"ן במלחמות שלא קנהו אלא במשיכה דמשיכת הנכרי קונה). [משא"כ אם לא מסר לו החמץ, אזי לא היתה כאן משיכה, אלא קנין מעות ההלוואה, כדלקמן סי"ב]. ועוד מוסיף ומבאר, ש"אף שהוא יותר מכדי חובו", מכל מקום אין בו משום אסמכתא, כיון שלא הי' על תנאי, אלא "אמר לו יהא כולו שלך בעד חובי". * וכל זה מוכיח מדברי הרמ"א בסי' עג סי"ז (אם דחקו המלוה לפרוע, ואמר ליה הלוה המשכון יהא שלך, יכול לחזור בו). וכן הוא בשו"ע סי' עב סכ"ו (מי שיש בידו משכון מחבירו, ודוחקו לפדותו, ואמר לו הלה יהא המשכון שלך, לא קני, דדחויי מדחי ליה). משא"כ אם לא דחקו המלוה לפרוע, ואמר ליה הלוה המשכון יהא שלך, אינו יכול לחזור בו, כיון שיש כאן קניני מעות ומשיכה, וכיון שאין בזה משום אסמכתא. ואפילו אם דחקו המלוה לפרוע, יש אומרים שאמירתו מועלת, כמבואר בש"ך סי' עב ס"ק קיד (צ"ע בדין זה שכתב המחבר ... אם הוא ברשות הפועל אינו יכול לחזור בו). וכל שכן כאן שאינו דוחק בו.
2310. שזוהי מעלת הקנאה זו, לעומת אמירת מעכשיו דלעיל ס"ב, כי באמירת מעכשיו, הקנין הוא רק אל תנאי – אם לא אפרע לך, כמבואר לעיל ס"ג (אם נמלך הישראל לאחר הפסח ופדאו ממנו בזמן שקבעו לו, נמצא שלמפרע היה חמץ זה של הישראל כל ימי הפסח, ועבר עליו בבל ימצא). משא"כ כאן "כל ימי הפסח היה קנוי להנכרי לחלוטין", "לפיכך אפילו ... פדה חמצו מיד הנכרי, שנתרצה להחזירו לו, הרי חמץ זה מותר". כדלקמן סי' תמח ס"ו (דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו, לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו ... נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור, ואחר הפסח שהוא מחזירו לו, מתנה הוא שהוא נותן לו). וכן הוא לקמן ס"ט (הקנה הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח ... כיון שכבר נקנה להנכרי לחלוטין קודם הפסח ... כשהגיע זמן פרע לו חובו ונתרצה הנכרי להניח לו חמצו, הרי חמץ זה מותר).
2311. רא"ש פ"ב ס"י (אם לא הרהינו אצלו, אף על גב דאמר ליה מעכשיו, לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל). מ"א ס"ק א (אבל אם לא משכנו ביד העכו"ם, רק שהעכו"ם הלוה לו עליו והחמץ עדיין מונח ברשות ישראל, אף על גב דאמר ליה מעכשיו, לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על ישראל דאסור). שכך הם מפרשים את האמור במשנה ל, ב (נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה), ובגמרא לא, ב (הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו ... דאמר ליה מעכשיו). משא"כ אם אמר לו מעכשיו ולא הרהינו אצלו נאסר בהנאה, כי אף שהוא חמצו של נכרי, עדיין האחריות היא על ישראל. ומדבריהם נראה שגם באופן זה נקנה החמץ לנכרי, ואין הישראל עובר עליו אלא מטעם שהאחריות נשארת עליו, וכדלקמן.
2312. הקשה בתהלה לדוד (ח"ג סי' לג) "ולא זכיתי להבין דבריו מ"ש אבל אם הי׳ מונח ברשות ישראל שלא משכנו ביד העכו"ם מעולם, ע״כ. והא אפילו אם הי׳ משכונו ביד העכו"ם והחזירו להישראל אסור מטעם אחריות". אמנם עיקר דברי רבינו כאן, שכיון שלא משכנו ביד הנכרי מעולם, הרי מן הסתם חייב באחריותו מן התורה (כדלקמן הערה 41), אלא אם כן התנה עם הנכרי שאין האחריות עליו (כדלקמן ס"ח). משא"כ אם הי' משכונו ביד העכו"ם, והחזירו לישראל, מן הסתם נשארה כל האחריות על הנכרי, ומותר, וכמו כשהקנה את החמץ לנכרי בקנין גמור, ונשאר בידי הישראל, שנתבאר לקמן ס"ט (הרי דינו כאלו לא היה חמצו של הישראל מעולם, כיון שכבר נקנה להנכרי לחלוטין קודם הפסח ... בעד פירעון חובו, אם כן כבר נסתלק ממנו ה[ישראל] מכל וכל, ושוב אין אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס על ישראל מן הסתם).
2313. ח"י ס"ק ב (היכא שאמר ליה מעכשיו ולא הרהינו, אף שהזמן הוא קודם פסח, מכל מקום כיון שהוא ביד ישראל הוא על אחריותו, ולא גרע מעכו"ם שהפקיד חמצו של ישראל על אחריותו דחייב לבער).
2314. כמובא לעיל מהרא"ש והמ"א והח"י, שגם באופן זה נקנה החמץ לנכרי, כיון "שאמר לו מעכשיו יהא כולו שלך אם לא אפרע לך לזמן פרעון". ואין הישראל עובר עליו אלא מטעם שהאחריות נשארת עליו. ולכן נתבאר לקמן ס"ח, שאם התנה שהאחריות היא על הנכרי "אינו צריך לבערו", כיון שהחמץ נקנה לנכרי. ואף שלא הי' כאן קנין משיכה, כמבואר לקמן סי"ב (כיון שלא משך ... את החמץ לביתו קודם הפסח לא קנה אותו בדמים בלבד, דהיינו באותן מעות שהלוה לו על חמצו, לפי שישראל מנכרי ונכרי מישראל אינו קונה שום דבר בכסף בלבד אלא במשיכה). וכן הוא לקמן ס"ט (ואם הקנה הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח, בקנין גמור המועיל להקנותו להנכרי את החמץ, שיהיה קנוי לו לחלוטין אף כשהוא מונח עדיין ברשות הישראל, כגון שהקנה לו על ידי קנין סודר או אגב קרקע); כי לא סגי בקנין מעות שבשעת ההלוואה. ומכל מקום סמכינן כאן בדיעבד על קנין מעות שהלוה לו על חמצו, כדלקמן סי' תמח ס"ח (אבל בדיעבד שלא קנה הנכרי את החמץ אלא במשיכה בלבד או בכסף בלבד ועבר עליו הפסח, הרי זה מותר אפילו באכילה. וכן אם נזכר לאחר שהגיעה שעה ששית ... אין צריך לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם). שכן נתבארו דברי רבינו בשארית יהודה או"ח סי' ז (כיון דהחמץ מונח ברשות הישראל והנכרי לא משך אותו אם כן במה קנהו הנכרי, הא נכרי מישראל נמי אינו קונה אלא במשיכה וכמ"ש בסעי' י"ב ... שסותר לכאורה. שבאמת ... בסי' תמ"ח ס"ח ... לענין דיעבד אם לא קנה את החמץ אלא בכסף בלבד ועבר עליו הפסח הרי זה מותר כו'. ולכן גם בסי' תמ"א ס"ז כתב לענין קנין למפרע, דאפילו לא משך אותו הנכרי קנה אותו). וכן נתבאר בפסקי דינים צמח צדק יח, ג (ומ"ש הרב [=לקמן ס"ח, שאם התנה שהאחריות היא על הנכרי] אין צריך לבערו צ"ע, כי נראה מדבריו בסי"ב להחמיר ... ומכל מקום לענין דיעבד שרי כמש"ש וסי' תמ"ח ס"ח). והיינו שמפרש מ"ש לקמן ס"ח (אבל אם התנה הישראל עם הנכרי, שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד לא יתחייב הוא באחריותו אלא הנכרי יפסיד חובו, אינו צריך לבערו), דמיירי דוקא בדיעבד. וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לג ס"ב. קובץ יגדיל תורה נ.י. נג ע' רלד. * ואף דאמרינן ביבמות סו, סע"ב (כיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי ... דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד). כבר נתבאר לעיל סי' רמו קונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה מיהו (דהא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היינו ... משום דמחוסרא גוביינא כדמפרש רבא בעצמו שם ... ומ"ש הרא"ש במסקנא דבלא הרהינו אסור משום האחריות, היינו כשאמר לו מעכשיו, עיי"ש היטב ודו"ק). דכיון שאמר לו מעכשיו, הרי הוא נחשב כאילו הוא אצל הנכרי, אף דמחוסרא גוביינא. אלא שמכל מקום נראה מדברי רבינו כאן, שמכל מקום נחשב קצת מחוסר גוביינא, ואינו נחשב כאילו הוא כבר ביד הנכרי, שהרי: (א) כפי שנתבאר לקמן בסמוך (נשתעבדו כל נכסי הישראל לפרעון חובו ... בהקנאה זו לא נפקע שיעבודו משאר נכסיו). ואילו הי' כאן כאילו הוא כבר ביד הנכרי, שנקנה לו בעד חובו, מדוע לא נפקע שיעבודו משאר נכסיו לפירעון חובו. (ב) כמבואר לקמן בסמוך (אם בא הנכרי ליטול אותו ... ולא יניחנו ליטול אותו שלא יהא פורע חובו באיסורי הנאה). והקשה בקובץ יגדיל תורה (נ.י. נג ע' רלד), מדוע לא יהי' דינו דומה לחמץ שהפקיד הנכרי אצל הישראל על אחריותו, שנתבאר לעיל סי' תמ סי"ז (אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו, בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח, רשאי הישראל ליתנו לו. ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה, שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי, כיון שחמצו הוא בעין הרי אומר לו הרי שלך לפניך). אלא ודאי כאן עדיין אינו נחשב לגמרי כאילו הוא ביד הנכרי, ובשעה שבא ליטול את החמץ, אם הישראל מרשה לו ליטול, הרי זה פורע חובו באיסורי הנאה. וכעין זה ביאר בדברי רבינו בשארית יהודה או"ח סי' ט ד"ה אלא (שיש לומר דאין הכי נמי, דודאי טעמא משום אחריות בלחוד הוא, אלא דמשום האי טעמא הוא דהוה מחוסר גוביינא, ומכיון דמחוסר גוביינא משום אחריות, אף שאינו מחוסר קנין, מכל מקום הוי ברשות המקנה להיות כשלו ממש לענין חמץ, ואין האיסור משום אחריות בלחוד, דהיינו משום איסור לא ימצא בלחוד, אלא שהאיסור של אחריות גורם איסור אחר להיות כשלו ממש במחוסר גוביינא ... ובמעכשיו בלא אחריות לא מקרי מחוסר גוביינא כלל, ומשום הכי לא מפקיע מידי שיעבוד).
2315. עתה בא לבאר הטעם שכתבו הרא"ש ומ"א וח"י, שמן הסתם נשארה אחריות גניבה ואבידה על הלוה הישראל שהחמץ בידו; אף שאמר לו מעכשיו, וגם הגיע הפרעון, ואם כן נחלט החמץ בידי הנכרי, והישראל הוא רק שומר חנם על הפקדון הזה. והטעם הוא, כי אף שאמר מעכשיו, הרי מכל מקום לא אמר לו לא יהי' לך פרעון אלא מזה, אלא שאם יגנב הפקדון יגבה הנכרי את חובו משאר נכסי הישראל. וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' קיז ס"א (העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה ... ושטפה נהר, הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם ... ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו, אינו גובה משאר נכסים). ושם ס"ב (משכונא, אם משכנה לו סתם, דינה כאפותיקי סתם. ואם פירש לו לא יהא לך פרעון אלא ממנה, דינה כאפותיקי מפורש). הרי שכל זמן שלא אמר לא יהא לך פרעון רק מזה החמץ, נשתעבדו כל נכסי הישראל לפרעון חובו. ואף שכאן אמר מעכשיו והגיע זמנו; מכל מקום לא נקנה לגמרי החמץ לנכרי (כמבואר בהערה הקודמת), ונשאר עליו החוב, ונשתעבדו כל נכסי הישראל לפרעון חובו. * וכן הדין אם מסר את החמץ למלוה, אלא שלא אמר מעכשיו, ולא אמר לא יהא לך פרעון רק מזה החמץ, שגם בזה מן הסתם נשארה האחריות על הלוה בעל המשכון, כדלקמן סי"ב (אם לא אמר לו מעכשיו יהא שלך ... וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי מגניבה ואבידה באונס, שלא התנה עם הישראל שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד יפסיד חובו, ומדין תורה הישראל אינו חייב באחריות המשכון של נכרי שבידו מגניבה ואבידה באונס). * וכל זה הוא אם הישראל הסתפק באמירת מעכשיו, ולא מסר לו את החמץ; או אם מסר לו את החמץ, ולא אמר לו מעכשיו. אבל אם אמר לו מעכשיו וגם מסר לו את החמץ, אזי מן הסתם האחריות היא על המלוה שהפקדון בידיו, כדלעיל ס"ב (והערה 14). לקמן ס"י (והערה 68). וכן הדין אם הישראל הקנה לנכרי את החמץ בעד המעות, ששוב אין כאן שום חוב על הישראל, והאחריות היא על המלוה, כדלקמן ס"ט (שוב אין אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס על ישראל, מן הסתם).
2316. כדלעיל סי' תמ ס"ט (אם אחריות הפקדון על הישראל, שאם יגנב או יאבד ממנו באונס יתחייב לשלם לו מדין תורה, אע"פ שלא פשע בשמירתו ... הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש, כיון שהוא חייב באחריותו, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה, ואם לא ביערו עובר עליו בלא תעשה).
2317. מ"א ס"ק ג ד"ה ואם (ואם הוא עדיין ביד הישראל, רק ששיעבדו לעכו"ם, פשיטא דאסור ליתנו לו). וכפי שנתבאר (הערה 40), שעדיין לא נקנה החמץ לגמרי לנכרי, וכשמרשה לנכרי ליטלו הרי בזה פורע חובו באיסורי הנאה.
2318. סוף ס"ד (חייב לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם לגמרי ... שהוא פורע חובו מאיסורי הנאה).
2319. ב"ח ד"ה והא דמוקמינן (ומכל מקום אם הישראל אומר בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות מותר לדברי הכל מדינא). פר"ח ס"א (ולפי זה אם הישראל אמר בפירוש להגוי שאינו מקבל אחריותו ונתרצה הגוי, אפילו לא הרהינו אצלו, כיון שאמר לו מעכשיו והגיע הזמן ולא פרעו שפיר דמי, וכן עיקר).
2320. שמותר אפילו אם הישראל מקבל עליו אחריות החמץ.
2321. סעיף ב (הרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי המונח בביתו של נכרי, שאינו עובר עליו כלום).
2322. מעלות הקנאה זו, לעומת אמירת מעכשיו דלעיל: (א) הקנאה זו מועלת אפילו לא אמר מעכשיו, כמבואר לקמן בסמוך (אע"פ שבשעה שהלוה לו הנכרי אמר לו הישראל, אם לא אפרע לך לזמן פלוני תגבה ממני חובך מאותו זמן ואילך). (ב) הקנאה זו מועלת אפילו אם אחרי הפסח פרע חובו, כדלקמן בסמוך (וכשהגיע זמן פרע לו חובו ונתרצה הנכרי להניח לו חמצו, הרי חמץ זה מותר בהנאה). משא"כ באמירת מעכשיו, שנתבאר לעיל ס"ג (ואם נמלך הישראל לאחר הפסח ופדאו ממנו בזמן שקבעו לו, נמצא שלמפרע היה חמץ זה של הישראל כל ימי הפסח). (ג) בהקנאה זו, מן הסתם נשארת האחריות על הנכרי, כדלקמן בסמוך (ושוב אין אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס על ישראל מן הסתם). משא"כ באמירת מעכשיו, שנתבאר לעיל ס"ז (והערה 41).
2323. פסקי ריא"ז פ"ב ה"ג אות א. שלטי הגבורים ט, סע"ב (לשון ריא"ז ... ונראה בעיני שאם אמר לו מעכשיו, והקנהו לנכרי בקנין או אגב קרקע, אע"פ שלא מסרו לנכרי עד אחר הפסח, הרי הוא קנוי לו מתחלה, ואינו אלא כמו פקדון ביד ישראל, ומותר באכילה לאחר הפסח, כמבואר בקונטרס הראויות. והוא שלא היה כל ימי הפסח באחריות של ישראל). מ"א ס"ק א (ובשלטי גבורים כתב, אם הקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע, אף על פי שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי. והוא שלא יהא באחריות ישראל). והיינו שאם מסרו לנכרי, אזי אינו זקוק לקנין סודר או אגב קרקע, אלא סגי באמירה, כדלעיל ס"ו (כגון שאמר לו קודם הפסח כל חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה גמורה או במכירה בעד המעות שהלוית לי, או שאמר לו יהא כולו שלך בעד חובי, שבאמירה זו נקנה כל החמץ להנכרי). משא"כ כאן שעדיין לא מסרו לנכרי, על כן צריך להקנותו לו בקנין סודר או אגב קרקע. * וכשמקנה לו הישראל באחד מהקנינים המועילים, סגי בזה אפילו "כשהוא מונח עדיין ברשות הישראל". וכן הוא לקמן סי' תמה ס"א (די לו במה שמבערו מרשותו, דהיינו שימכרנו לנכרי או יתננו לו במתנה גמורה. ואפילו אם כשמגיע זמן הביעור, דהיינו שעה ששית, עדיין הנכרי מחזיק חמצו בבית הישראל, אין בכך כלום). אלא שלכתחלה טוב טוב שיוציא הנכרי את החמץ מבית הישראל, כדלקמן סי' תמח ס"ז (ואפילו אם קנה הנכרי את החמץ באחד משאר דרכי הקניות שיתבאר, אף על פי כן אם אפשר טוב הוא שיוציא הנכרי את החמץ מרשות הישראל קודם הפסח, שאם ישאר החמץ מונח ברשות הישראל יהא נראה כאלו קבל הישראל את החמץ בפקדון מיד הנכרי ואחריות הפקדון על ישראל).
2324. בשלטי הגבורים ובמ"א: "בקנין או אגב קרקע", וכאן פירש "על ידי קנין סודר או אגב קרקע". ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג, אם מועיל קנין סודר בנכרי.
2325. וכן נתבאר לענין מכירת חמץ, לקמן סי' תמח סי"א (על ידי אגב קרקע, דהיינו שימכור להנכרי גם החדר שהחמץ מונח בתוכו, ויאמר אגב החדר תזכה החמץ שבתוכו), ובסדר מכירת חמץ (ואגב קנין שכירות החדרים יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם). ואף שכתב התומים (סי' קכג ס"ק יב): "נראה דקנין אגב קרקע אינו בגוי ... לא מצינו בשום דוכתא כי קנין אגב קרקע יועיל בשל גוי". ובשארית יהודה (או"ח סי' יא): "ולפי שיש אומרים אין קנין אגב קונה באינו יהודי, ולפיכך לא כתב רבינו הגאון ז"ל קנין זה אלא ליתר שאת". והיינו מה שכתב בשטר שבסדר מכירת חמץ (ואגב קנין שכירות החדרים, יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם, ביתר שאת ויתר עז על קנין דלעיל). מכל מקום נתפרש כאן בשלטי הגבורים ובמ"א דסגי בקנין אגב קרקע. והאריך להוכיח בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ט אות ל) שכמעט כל הפוסקים סבירא להו שקנין אגב קרקע מועיל גם בנכרי.
2326. ס"א (בקנין כיצד, יתן הקונה למקנה כלי כל שהוא, ויאמר לו קנה זה חלף הקרקע או המטלטל שמכרת או שנתת לי. וכיון שמשך המקנה הכלי, נקנה הקרקע או המטלטלים ללוקח או למקבל מתנה בכל מקום שהוא, אע"פ שלא החזיק ולא נתן כסף ולא כתב שטר ולא משך).
2327. אולי הכוונה לסי"ב (באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח, באונס דאתי ליה מאחריני ... שאנסוהו למכור, אבל לא אנסוהו למכור, אלא ליתן מעות, ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור, לא הוי אונסא, וזביניה זביני). או אולי יש כאן טה"ד בציון.
2328. ס"א (המקנה קרקע ומטלטלין כאחד, כיון שקנה הקרקע באחד מדרכי הקנייה נקנו המטלטלין עמהם), וס"ב (צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע).
2329. ס"א (העובד כוכבים אינו קונה בחזקה (ולא בכסף), אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף). והיינו שאם מקנה לו את החמץ באגב קרקע, צריך למכור לו את הקרקע בשטר (יחד עם נתינת הכסף, שכבר קיבל בעת ההלואה), כמבואר לקמן סי' תמח סי"ב (כשמוכר להנכרי את החדר, צריך שיטול מהנכרי כסף ... וגם יכתוב לו שטר מכירה, שאין הנכרי קונה קרקע לא בכסף בלבד ולא בחזקה אלא בשטר עם הכסף כמו שנתבאר בח"מ סי' קצ"ד).
2330. ראה לעיל ס"ז (והערה 38).
2331. שאז אף אין בזה אסמכתא (כדלעיל ס"ה). מכל מקום אינו נקנה לנכרי אלא: (א) חלק מהחמץ. (ב) אחרי שהגיע זמנו אחר הפסח. (ג) אם לא פרע לו כשהגיע זמנו. משא"כ כשהקנה לו חמצו, הותר כל החמץ, אף אם אחר כך נתרצה הנכרי והישראל פרע חובו. וכדלעיל ס"ו (והערה 36).
2332. יש לעיין הטעם שהוסיף כאן "מותר בהנאה" (ולא באכילה).
2333. והיינו אחריות גניבה ואבידה באונס. אבל מכל מקום נשארת עליו אחריות גניבה ואבידה בפשיעה, כדלקמן בסמוך. משא"כ לעיל ס"ז, שעדיין לא הקנה לנכרי לחלוטין, ולכן מן הסתם נשאר כל האחריות על הישראל (ונתבאר לעיל שם הערה 41).
2334. ס"ט-טז (כיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות האונס ... אין החמץ נחשב כשלו ... ויש חולקין ... ואומרים דכל שאחריות החמץ הוא על הישראל, אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו ... הרי חמץ זה הוא כשלו ממש וחייב לבערו בערב פסח מן התורה ... בדיעבד שכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למכרו לנכרי ... יש לסמוך על סברא הראשונה בכל זה). ולכן גם כאן, שמן הסתם אחריות גניבה ואבידה באונס אינה על הישראל שהחמץ אצלו, אבל אחריות פשיעה היא עליו, ולכן: (א) מן הסתם יש להתיר בדיעבד. (ב) אם התנה שאחריות גניבה ואבידה באונס על הישראל, אסור אף בדיעבד. (ג) אם התנה שגם אחריות גניבה ואבידה בפשיעה אינה על הישראל, מותר אף לכתחלה. וכן הוא לקמן סי"ד-טו (שלכתחלה צריך לבער בערב פסח אף אם אינו חייב אלא באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה. ואם התנה עם הנכרי שכל ימי הפסח לא יתחייב אפילו באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה, אפילו לכתחלה אין צריך לבערו).
2335. ס"ה (צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו). וכן הוא לקמן סט"ו (רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים).
2336. משנה דף ל ע"ב (ישראל שהלוה את נכרי על חמצו, אחר הפסח אסור בהנאה). טור ושו"ע ס"ב (ישראל שהלוה לנכרי על חמצו, אם משכנו בידו, ואמר ליה מעכשיו ... אסור, משום דקני ליה למפרע).
2337. משא"כ אם אמר מעכשיו יהא משועבד לך. וכדלעיל רס"ב (והערה 13). וראה פס"ד צמח צדק יט, א.
2338. גמרא לא, ב (הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו ... דאמר ליה מעכשיו). טור ושו"ע שם. ואז נקנה המשכון לישראל על ידי קניני מעות ומשיכה, בשעה שמלוה נתן המעות ומשך המשכון, כדלעיל ס"ו (והערה 35).
2339. משא"כ אם פרעו כשהגיע זמנו, כדלקמן סעיף יא (דכיון שהנכרי פודהו נמצא שלמפרע לא היה של ישראל מעולם).
2340. עתה בא לבאר שהאיסור הוא מטעם שאם לא יפדהו הנכרי נעשה החמץ של הישראל למפרע ועובר עליו. ולכן עובר עליו: (א) אף אם לא הגיע הזמן אחר הפסח (שאם הגיע לפני הפסח יש עוד טעם לאיסור, שהרי כבר הוחלט החמץ לישראל קודם הפסח). (ב) אף אם האחריות היא על הנכרי (שאם האחריות על הישראל יש עוד טעם לאיסור, שהרי גם חמץ של נכרי שבבית ישראל ובאחריותו עובר עליו). (ג) אף אם אחרי שמסר לו הנכרי את החמץ חזר והפקידו אצל הנכרי (שכיון שהוא בבית הנכרי לא איכפת לי מאחריות הישראל). ולמרות כל זאת עובר עליו, כיון שאם לא יפדהו הנכרי נעשה החמץ של הישראל, שעובר עליו אף אם הוא מופקד בבית הנכרי, ואף אם האחריות היא על הנכרי.
2341. רש"י שם ד"ה הגעתיך (אף על פי שלא הגיע הזמן, שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה). רא"ש פ"ב ס"י (זמן הפירעון היה אחר הפסח, ואחר הפסח דמתניתין היינו זמן הפרעון). מגיד משנה פ"ד ה"ה (דעת רוב האחרונים ז"ל ... דכל שאמר לו מעכשיו אפילו הגיע זמן אחר הפסח). טור ושו"ע שם (והגיע הזמן אפילו אחר הפסח).
2342. אבל מן הסתם האחריות היא על המלוה, כיון שהמשכון אצלו, וגם אמר מעכשיו. וכך גם אם הנכרי הוא המלוה, והמשכון אצלו וגם אמר מעכשיו, שמן הסתם האחריות היא על המלוה, כדלעיל ס"ב (שהתנה עמו הנכרי שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד לא יתחייב באחריותו). ונתבארו הפרטים לקמן ס"ז (והערה 41).
2343. רז"ה בהמאור פ"ב ט, ב (כיון דלא אמר ליה מעכשיו לא קני ... ודוקא בשלא קבל עליו ישראל אחריות, אי נמי בשייחד להנכרי בית כל ימי הפסח אף על גב דקביל אחריות, אי נמי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של נכרי כל ימי הפסח). שהיא ההלכה דלעיל סי' תמ סט"ו (אם אחר שהפקיד הנכרי בעל החמץ את חמצו ביד הישראל וקיבל עליו הישראל אחריות, חזר הישראל והוליכו לבית בעליו הנכרי והפקידו אצלו, אע"פ שהתנה עמו הנכרי שיהיה עליו עדיין אחריות הפקדון כמו שהיה מקדם, אף על פי כן אינו עובר עליו אפילו מדברי סופרים, כיון שאינו בביתו ולא ברשותו של הישראל). משא"כ כאן שאמר מעכשיו, ונעשה חמצו של הישראל, לכן עובר עליו אף אם חזר והפקידו אצל הנכרי.
2344. סעיף א (הפקידו ... ביד נכרי ... עובר עליו ... המפקיד בבל יראה ובל ימצא, כיון שגוף החמץ הוא שלו).
2345. רש"י לא, ב ד"ה הגעתיך (שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה). ב"ח ס"ג ד"ה ומ"ש וישראל (דהאי אסור, לא לבד שהחמץ אסור בהנאה, מאחר שלא פדהו הגוי והוי של ישראל למפרע, אלא גם הישראל עובר עליו בפסח וצריך לבערו, ואף על פי שלא הגיע הזמן, דשמא כשיגיע הזמן לא יפרע הגוי ונמצא עובר עליו למפרע בבל יראה). ט"ז ס"ק ג (דחייב לבער בפסח דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי). ח"י ס"ק ז (וממילא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא, לכן צריך ביעור וביטול, כמו חמצו, וכן משמעות הפוסקים, וכן כתב הב"ח). פר"ח סי' תמח ס"ג (ופירש רש"י הגעתיך, מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר, ואעפ"י שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה, ע"כ. פירוש לפירושו, כיון שאם אינו פורע עובר עליו, אף אם לא הגיע הזמן עובר). וכן הוא לקמן סי' תמח סכ"ד (לא יתנה עם הנכרי בשעת מכירה שעל מנת כן אני מוכר לך ... שמא יעבור הנכרי על תנאי זה ... ונמצא שלמפרע לא היה החמץ קנוי להנכרי מעולם, ועבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא, ויאסור החמץ בהנאה). וכל זה הוא כיון שאין הדבר בידו, משא"כ אם הדבר בידו, נתבאר לעיל ס"ב (אם עכשיו בזמן ביעור חמץ דעת הישראל הוא שלא לפדות חמצו מיד הנכרי בזמן שקבע לו לפדותו ממנו, נמצא שלמפרע היה כל החמץ של הנכרי משעה שמשכנו בידו ואילך, שהרי אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך אם לא אפדנו ממך בזמן פלוני). ומדייק כאן שעבר עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שהוא בבית הנכרי (ואינו נראה). ונתבאר לעיל סי' תמ ס"א (והערה 9).
2346. מ"א ס"ק ד (ואפילו בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו, וכמ"ש סי' ת"מ), וב סי' תמ ס"ק א (ואפשר דאפילו בא העכו"ם בפסח מותר להניח ליטלו, דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך). ושם מיירי אפילו אם נאסר החמץ בהנאה, וכדלעיל שם סי"ז (אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו, בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח, רשאי הישראל ליתנו לו, ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה, שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי, כיון שחמצו הוא בעין הרי אומר לו הרי שלך לפניך). מכל שכן כאן, שאם הנכרי בא לפדותו, הרי נתגלה למפרע שמעולם לא נעשה חמצו של ישראל ומעולם לא נאסר.
2347. ב"מ סו, ב (הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי ... אסמכתא ... דאמר ליה קני מעכשיו). טוש"ע חו"מ סי' רז ס"ט (אבל אם אמר ליה אם לא תפרעני עד שלשה שנים תהא שלי מעכשיו, קנה), וסי"ד (כל האומר קנה מעכשיו, אין כאן אסמכתא כלל, וקנה, שאילו לא גמר להקנות לא הקנהו מעכשיו). ובסי' עג סי"ז (ואם אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלוני, יש מי שאומר דלא הוי אסמכתא). וכתב על זה הש"ך שם ס"ק נ (דין זה הוא ש"ס ערוך פרק איזהו נשך, ומוסכם מכל הפוסקים). וכן הוא לקמן הל' הלואה סכ"ד (יאמר לו אם לא תפדנו לזמן פלוני יהא קנוי לי מעכשיו. ואם לא אמר מעכשיו ... אסמכתא), ולעיל ס"ד (דכיון שלא אמר לו מעכשיו יהא שלך הרי זה אסמכתא בעלמא). * וכל זה הוא במשכון, שמועלת בו אמירת מעכשיו, משא"כ בסתם מתנה על תנאי, וכדלקמן סט"ז (שאין אמירת מעכשיו מועלת להוציא מדין אסמכתא אלא לגבי משכון בלבד).
2348. וכל שכן בדיניהם, כדלעיל ס"ד ולקמן סי"ג (שהרי בדיניהם אין דנין דין אסמכתא).
2349. גמרא לא, ב (הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו ... דאמר ליה מעכשיו). הרי שאף אם אמר ליה מעכשיו, אם לא הרהינו אצלו אינו עובר. טור ושו"ע ס"ב (אם משכנו בידו ואמר ליה מעכשיו ... אסור משום דקני ליה למפרע). הרי שאם לא משכנו בידו אינו עובר.
2350. ח"י ס"ק ו (הוצרכו לומר שמשכנו בידו, דאם לא כן, אף במכירה ממש לא אמרינן מעות קונה מעכו"ם. עיין בחו"מ סי' קצ"ד, ובש"ך שם ס"ק א). והיינו האמור בשו"ע ורמ"א שם ס"א (העובד כוכבים אינו קונה ... בכסף), ובש"ך שם ס"ק א (בין ישראל מהעכו"ם ובין עכו"ם מישראל חד דינא אית להו ... דבין ישראל מעכו"ם ובין עכו"ם מישראל אינו קונה רק במשיכה, וכן משמע בדברי שאר כל הפוסקים, וכן מבואר בדברי האחרונים, וכמ"ש בספרי שפתי כהן בי"ד סי' ש"ך ס"ק ח). וביו"ד סי' שכ ס"ק ח (דיש מחלוקת בין הפוסקים, ר"ת וסייעתו סוברים דמשיכה קונה בעובד כוכבים ולא מעות, ורש"י וסייעתו סבירא להו דמעות קונות ולא משיכה ... ומשמע דהוא הדין בקנה פרה מעובד כוכבים, דלר"ת משיכה דוקא קונה ולרש"י מעות). ובט"ז שם ס"ק ח (ובתשובת רמ"א סי' פ"ז כתב ... קי"ל כר"ת ... ועל כן אם לא משך ישראל הפרה פשיטא דהפרה עדיין ברשות כותי עומדת, ואין חילוק בין כותי קונה מישראל או ישראל מן כותי עכ"ל). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד (הט"ז שם בשם רמ"א ... כל הפוסקים ... סבירא להו דבכסף לא קני). לקמן סי' תמח ס"ח (שיש אומרים שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד אלא במשיכה כמו שנתבאר בח"מ סימן קצ"ד). שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלג (רבינו ז"ל בקונטרס אחרון לאו"ח סי' תמ"א סעי' י"ב פסק כדעת הח"י שם, דישראל מאינו יהודי ואינו יהודי מישראל אינו קונה אלא במשיכה, ומשמע שם שאינו ספיקא דדינא). * אמנם למרות זאת נתבאר לקמן בסי' תמח ס"ח (יש אומרים שהנכרי קונה מטלטלין אפילו בכסף בלבד או במשיכה בלבד ויש לסמוך על דבריהם להקל בחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אסור אלא מדברי סופרים שבדברי סופרים הלך אחר המיקל). ועפי"ז נפסק לעיל ס"ז (אם היה מונח ברשות ישראל, שלא משכנו ביד הנכרי מעולם ... אמר לו מעכשיו יהא כולו שלך אם לא אפרע לך לזמן פרעון ... כבר נקנה החמץ לנכרי לחלוטין). ונתבאר לעיל שם (הערה 40), דהיינו מטעם שבדיעבד סמכינן על דעת הפוסקים דסגי בקנין מעות. וגם לפי מה שפסק רבינו לקמן בסדר מכירת חמץ (אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא), מכל מקום מצרף שם גם קנין מעות על החמץ הנמכר (קיבלתי ממנו כל דמי החמץ עד פרוטה אחרונה ... ומעתה נקנה כל החמץ לערל מוכ"ז מעכשיו ממש בקנין גמור לחלוטין).
2351. תוס' לא, ב ד"ה שקונה (ור"י אומר ... דהלוהו על המשכון שומר שכר ... וכולה שמעתא חמצו של נכרי ביד ישראל איירי שלא קבל עליו ישראל אחריות). רא"ש פ"ב ס"י (וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו ... אפילו הרהינו אצלו אי לא אמר ליה מעכשיו שרי. ומיירי שאין אחריות המשכן שבידו עליו, דאם האחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו עובר). טור ו שו"ע ס"ב (אבל אם לא אמר ליה מעכשיו, ואין אחריותו עליו מותר).
2352. גמרא לא, ב (דא"ר יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון ת"ק סבר הני מילי ישראל מישראל הוא דקרינא ביה ולך תהיה צדקה אבל ישראל מנכרי לא קני). ובתוס' שם ד"ה שקונה (דהלוהו על המשכון שומר שכר). הרי שבמשכון של נכרי בידי ישראל אינו שומר שכר. ולכן אין דינו כמו משכון מישראל לישראל, שנתבאר לעיל ס"א שעובר עליו. ב"ח סוס"י תמ [אוצ"ל: ב"ח סוס"י. ח"י סוס"י תמ]. והוא בב"ח סוס"י תמא (מבואר בסוגיא דהיינו טעמא משום דישראל מגוי נמי לא קני משכון). ובח"י סוס"י תמ ס"ק יד (דאע"ג דסתם הלואה האחריות המשכון הוא על המלוה, היינו במלוה לישראל מדין שומר, כמבואר בחו"מ סי' ע"ב [ס"ב], משא"כ במשכון של עכו"ם דאין לו דין שומר, וכמו שכתבתי לעיל ס"ק א). ושם (דבעכו"ם שהפקיד אין דין שומרים ופטור מלשלם, דרעהו כתיב). הובא לעיל סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק ו. וכ"כ הח"י כאן ס"ק ח (ובסתם משכון מעכו"ם אין אחריות על ישראל, וכמו שכתבתי לעיל סוף סימן ת"מ).
2353. סעיף ב (המלוה את חבירו על המשכון ... הרי זה שומר שכר). ובש"ך שם ס"ק י (מטעם דהמלוה על המשכון מצוה קעביד, ואילו מתרמי ליה עני בההיא שעתא לא הוה בעי למיתב ליה פרוטה, משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומשום ההיא פרוטה נעשה שומר שכר כל זמן היותו אצלו, עד שיחזירנו לבעליו אפילו אחר שפרעו). משא"כ במלוה לנכרי על המשכון, אינו עוסק במצוה להיות פטור מן המצוה.
2354. שאפילו שומר שכר ממש, אין הישראל חייב באחריותו, כמבואר ברמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"א (שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ... שנא' כי יתן איש אל רעהו ויצאו נכסי עכו"ם). תוס' שבועות מד, סע"א (דאפילו שומר שכר גמור לעכו"ם לא מחייב, דגבי שומרים כתיב רעהו, ואיכא למעוטי עכו"ם, כמו הקדש). טוש"ע חו"מ סי' שא ס"א (ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים אינם ... בנכסי עכו"ם). והיינו שכל הטעמים האמורים במשכון, שהמלוה קונה אותו והוא שומר שכר עליו, אינם במשכון של נכרי: (א) ישראל מנכרי אינו קונה משכון. (ב) המלוה לנכרי אינו עוסק במצוה הפטור מן המצוה, ולכן אינו כשומר שכר. (ג) גם דיני שומר שכר ממש אינם בממון של נכרי, דרעהו פרט לשל נכרי.
2355. משפטים כב, ט.
2356. מכילתא סוף פט"ו (לרעהו ולא הקדש, לרעהו ולא למצרים). רמב"ם שם.
2357. מ"א ס"ק ו (נראה לי אף על פי שנראה מדעת העכו"ם שדעתו לשקוע בידו, אפילו הכי אינו עובר עליו, כל זמן שלא מכרו לו בפירוש).
2358. בכמה דפוסים תוקן: זו (וכן הוא לעיל ס"ו).
2359. היינו בקניני מעות ומשיכה, בשעה שמלוה נתן המעות ומשך המשכון, כדלעיל ס"ו (והערה 35).
2360. גם זה מיירי שהמשכון בידי הישראל, ונקנה בקניני מעות ומשיכה, כדלעיל שם.
2361. ראב"ד פ"ד ה"ה (ואם הגיע זמנו קודם הפסח, אפילו לא אמר מעכשיו קנאו, שאין דין אסמכתא לעכו"ם). רא"ש פ"ב ס"י (חזינן כאילו כבר קודם הפסח היה ברשות הנכרי ... וכן כתב הראב"ד ז"ל דאם הגיע זמנו קודם הפסח, אפילו לא אמר מעכשיו קנאו, שאין דין אסמכתא לנכרי). אלא שהם כתבו כן אפילו במשכון מישראל לנכרי, מהטעם שהובא בקונטרס אחרון ס"ק ה (הראב"ד וסיעתו ... דהישראל גמר ומקני, כיון שבדיניהם אין דנין אסמכתא). ובזה לא קיי"ל כותייהו, כדלעיל ס"ד (שבדיני ישראל יכול לפדותו אף לאחר הזמן, דכיון שלא אמר לו מעכשיו יהא שלך הרי זה אסמכתא בעלמא). משא"כ כאן במשכון מנכרי לישראל, אפשר כולם יודו, מטעם האמור לקמן בסמוך.
2362. מ"א ס"ק ג (בדיניהם דיינינן ליה). אלא שהמ"א מיירי בחיוב האחריות (שבדיניהם הוא על המלוה, שבידו המשכון). ומזה למדים לענין אסמכתא, "שהרי בדיניהם אין דנין דין אסמכתא". וראה שו"ת צמח צדק סי' מה אות ה. שו"ת לחם שלמה סי' עג אות ג וסי' עד אות ה ואילך.
2363. ברייתא ב"ק קיג, א (תניא ישראל וכנעני אנס שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו, בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם). רמב"ם הל' מלכים פ"י הי"ב (היה ישראל ועכו"ם, אם יש זכות לישראל בדיניהן דנין לו בדיניהם ואומרים לו כך דיניכם. ואם יש זכות לישראל בדינינו דנין לו דין תורה ואומרים לו כך דינינו). ואף שבשמשכון מישראל לנכרי לא אזלינן בתר דיניהם שאין דנים דין אסמכתא, כדלעיל ס"ד (כיון שבדיני ישראל יכול לפדותו אף לאחר הזמן ... הרי זה אסמכתא בעלמא). היינו דוקא במשכון מישראל לנכרי, מטעם המבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה (דכל היכא דאיכא זכות לישראל בדיניהם דיינינן ליה בדיניה). משא"כ במשכון מנכרי לישראל, שזכותו של הישראל היא ש"אין הנכרי לא יכול לפדותו ממנו בעל כרחו". * ואף שנתבאר לעיל (סי"ב): "כיון שלא משך הישראל את החמץ לביתו קודם הפסח, לא קנה אותו בדמים בלבד ... לפי שישראל מנכרי ונכרי מישראל אינו קונה שום דבר בכסף בלבד אלא במשיכה". ואין אומרים בזה שבדיניהם סגי בקנין כסף בלבד. ביאר במנחת פתים (חו"מ סי' תח ד"ה ובאמת): "כיון דהחפץ ברשות העכו"ם, אף שאם יבוא לבית דין יחייבו אותו ליתן לישראל, מכל מקום לא מקרי שלו לחייבו בביעור על ידי זכות שבדיניהם". וכעין זה ביאר בתהלה לדוד (ח"ג סי' לד אות ז): "וליישב דברי הרב ז"ל אפשר עפ"י מ"ש ביש"ש בב"ק פ"א סי׳ מ"א. דהא דאתה יכול לזכותו בדיניהם זכהו, היינו דוקא להחזיק ביד הישראל, דהוי הפקעת הלואתו, אבל לא להוציא מיד העכו"ם עיי״ש. והשתא אתי שפיר דבסי"ב דמשכונו ביד העכו"ם אין להוציא ממנו, אבל בסי"ג דמשכונו ביד ישראל בדיניהם דיינינן לי׳". (וראה קונטרס אחרון ס"ק ה, הטעם שאין הולכים בתר דיניהם במכירת חמץ על ידי קנין כסף).
2364. רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"ג (אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא). הובא גם לעיל סי' תמ ס"י בהגהה. ש"ך חו"מ סי' סו ס"ק קכו (בשו"ע וברמ"א שם ס"מ: "אם היה שומר שכר עליהם, ונגנבו או אבדו, אפילו בפשיעה, פטור מלשלם ... ויש מחייבים בפשיעה (והסברא הראשונה היא עיקר". והאריך וכתב על זה הש"ך שם: "באמת כן דעת הרבה פוסקים מאד ... אבל מה אעשה שלפע"ד דברי הרמב"ם עיקר ומוכרחים בש"ס"). וסי' שא ס"ק ג (בשו"ע וברמ"א שם ס"א: "דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים, אינם ... בנכסי עובדי כוכבים ... וכן פטורים אף מפשיעה (והכי קיי"ל). ויש מחייבים בפשיעה". וכתב על זה הש"ך שם ס"ק ג: "ואני הוכחתי לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"[ו] דהעיקר כהרמב"ם דבפשיעה חייב"). ונתבאר לעיל סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק ו. וראה גם לעיל סוף ס"ט.
2365. סעיף טז.
2366. שבזה מודה גם הדעה הב' דלעיל שם סי"ג, ומותר אף לכתחלה כדלעיל שם סט"ז. וכן הוא לעיל סוף ס"ט.
2367. כדלעיל סי' תמ ס"ה (צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו). וכן הוא לעיל סוף ס"ט (רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים כמו שנתבאר בסי' ת"מ).
2368. כדלעיל ס"ד בהג"ה, וש"נ.
2369. מ"א ס"ק ב (ואם לא הלוהו עליו, רק שאמר לו אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם ר"ח ניסן יהא החמץ שלך מעכשיו, אסור, דהוה ליה אסמכתא, כמ"ש בח"מ סי' ר"ז בסמ"ע, דדוקא במשכון מהני מעכשיו).
2370. בסמ"ע שם ס"ק יח (דנתנו לידו מיד בתורת משכון ושעבוד על מעותיו, והוה כעין מקח וממכר, גם עשה לו טובה, הלכך אמרינן דדעתו היתה שיהיה לו מעתה מכירה קנין גמור), וס"ק מ (דשאני התם דעשאו לו טובה בהלואתו, גם בא לידו מתחילה קצת בתורת קנין).
2371. כדלעיל סי' תמ סי"ז. ומדייק כאן שעבר עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שהוא בבית הנכרי (ואינו נראה). ונתבאר לעיל סי' תמ ס"א (והערה 9).
2372. סעיף ו (ואם הקנה הישראל את החמץ הזה לנכרי קודם הפסח בקנין גמור המועיל, שיהיה כולו חלוט לו ... כגון שאמר לו קודם הפסח כל חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה גמורה ... הרי חמץ זה מותר אפילו באכילה, שהרי כל ימי הפסח היה קנוי להנכרי לחלוטין).
2373. מ"א ס"ק ג (אבל אם הוא ביד הישראל אסור ליתנו לו, דהא אסור בהנאה, ואסור ליתנו לאחרים). וכדלקמן סי' תמג ס"ג (אינו יכול למכרו לנכרי, ולא ליתנו לו במתנה).
2374. מ"א שם (אינו צריך ליתן דמיו לעכו"ם ולבערו, דאפילו אמרת דלא קנהו העכו"ם, מכל מקום הישראל לא משתרשי ליה).
2375. סעיף ט (הלוהו על שדה מאה זהובים והוא שוה יותר, ואמר לו אם לא תפרעני עד שלש שנים (יהיה שלי), הוי אסמכתא ולא קנה). משא"כ אם אינה שוה יותר לא הוי אסמכתא, וקנה. שהוא כדעת רש"י ב"מ סו, א ד"ה אני אומר (אסמכתא היא הבטחה בעלמא לסמוך על דבריו, שאם לא ימלא דבריו יתן לו שוה מאתים במנה).
2376. ב"מ סו, ב ד"ה ואי (דלא הוי אסמכתא אלא היכא ... דגזים ... כי ההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי ... גבי חמרא ... נמי כמו גזים חשיב לפי שעדיין לא היה זמן מכר היין ונותנו עתה בזול). וראה כנסת הגדולה הגב"י ס"ק קמה (תוס' והרא"ש ז"ל שכתבו כך סוברים דבעינן גזים, ומכירת קרקע היינו גזים).
2377. שם פ"ה סכ"ט (שכתב כמו בתוס' שם).
2378. המועתק לעיל, שהוא כדעת רש"י הנ"ל, שאף לענין קרקע לא הוי אסמכתא אלא כשהיא שוה יותר.
2379. סט"ז ד"ה והוי יודע.
2380. ברמ"א שם ס"ט (ויש אומרים אפילו לא שוה יותר, בכי האי גוונא מיקרי אסמכתא). והיא דעת רמב"ן שם סו, א ד"ה ולמניומי (לפיכך נראה דכל האומר אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני הרי שדי מכורה לך בשויה, שלא קנה, לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו ואפילו ביתר מכדי דמיהן ... זבוני נכסיה אפי' ביותר מכדי דמיהן אסמכתא היא). ב"י שם בשם תלמידי הרשב"א (חשוב אסמכתא, לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו בשוויין, ולא אפילו ביותר מכדי דמיהן). נמוקי יוסף שם (לז, ב) ד"ה רב (דאפילו כי ליכא דמי יתירי, כל היכא דאמר בלשון זה אי לא עבידנא כך יהיה כך הוי אסמכתא, דמשמע דלא גמר ומקנה ... דכל שאתה מכריחו למכור לזמן שאינו רוצה למכור ואמר בלשון אם אסמכתא היא).
2381. כמבואר בטור ורמ"א חו"מ סי' כה ס"ב (דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק). וש"ך שם ס"ק יז (רבו חילוקי הדינים בזה באיזה מקום יכול המוחזק לומר קים לי ... וכבר חיברתי על זה ספר שלם קראתיו תקפו כהן, בו מבוארים כל אלו דינים על נכון). וראה גם לעיל סי' תלז קונטרס אחרון ס"ק ד (ולענין ממונא צריך לדקדק בדין זה, דכיון שיש חלוקי דיעות יכול המוחזק לומר קים לי). לקמן סי' תמג ס"ק ב (דיש לומר קים לי).
2382. ס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... אסור בהנאה לכל אדם מישראל, לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם). ובס"ל (לאחר הפסח מותר באכילה בכל ענין ... שכל ספק דברי סופרים להקל).
2383. בט"ז שם (והוה ליה ספיקא, דיש לומר כיון דקיימא לן כרבי שמעון דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן, משום קנסא, בזה אין שייך קנס), וח"י שם (מדהשמיטו הפוסקים אלו ולא אשמועינן איסור, שמע מינה דסבירא להו דיש להתיר מספיקא, כדין כל ספק דרבנן, לכן לא חשו לכתבו כיון שהוא מותר).
2384. ב"ח רס"י תמט (דאפילו לא הוי אלא ספק הוי אסור באכילה). מ"א שם ס"ק ב (משמע מדברי הב"ח דחמץ שנמצא אחר הפסח ולא ידעינן אם הוא של עכו"ם או של ישראל אסור באכילה). דעה ב' דלקמן סי' תמח ס"ל (ויש מחמירין בכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח לאסרו באכילה, ויש לחוש לדבריהם במקום שאין שם הפסד מרובה).
2385. "דסתמא דמלתא הוא שוה יותר".
2386. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים (ס"ו) נתבאר אופן נוסף שלא יעבור על החמץ שנתן בתור משכון לנכרי, והיינו אם יקנה לו את החמץ בקנין גמור קודם הפסח, בעד מעות החוב, שמועיל כמו שאר מכירת חמץ, אפילו אם אחר הפסח הוא שילם את החוב והנכרי נתרצה להחזיר לו את החמץ, לא נאסר החמץ הזה. ואף שעצה זו לא נזכרה בפוסקים, מכל מקום נראה שזה הי' פשוט אצל המ"א, שלא הזכירה מרוב פשיטותה.
2387. ס"ק ג ד"ה ודע (וצ"ע אי לא אמר ליה מעכשיו, אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו, דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה). וכן נפסק בפנים סוף ס"ד (ישראל בעל החמץ חייב לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם לגמרי). נשאלת השאלה, עד שהמ"א דן מה צריך ישראל זה לעשות אחר הפסח (לפדותו מן העכו"ם ולבערו), אחרי שכבר עבר עליו במה שלא ביערו קודם הפסח, מדוע לא כותב המ"א את עיקר הדין קודם הפסח, שהוא "מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו"!? אלא ודאי הי' פשוט אצלו, שקודם הפסח אינו צריך לפדותו ולבערו, אלא יכול להקנותו לנכרי בהקנאה גמורה, כמבואר בפנים.
2388. ס"ק ב (ואם הגיע הזמן קודם פסח ... הכל תלוי במעכשיו ... וכן משמע דעת הרב ב"י בשו"ע). והיינו שבשו"ע מבואר שהכל תלוי במעכשיו, ואם לא אמר מעכשיו עובר עליו – אפילו הגיע זמן פירעון קודם הפסח, וכמבואר בפנים ס"ד (אע"פ שכבר הגיע זמן הפרעון קודם הפסח ולא פרע לו, ונמצא שכבר נחלט החמץ להנכרי קודם הפסח ... חמץ זה אינו קנוי להנכרי מדין תורה, שהרי הישראל יכול לפדותו ממנו לעולם ... לפיכך חמץ זה ... הוא אסור בהנאה). יוצא אם כן שהישראל צריך לפדותו מהנכרי ולבערו קודם זמן איסורו, כי אם לא יפדהו, הרי כשיגיע זמן איסורו יאסר בהנאה, ובמילא יפרע חובו מאיסורי הנאה. * והיינו שזה פשוט שאם לא הגיע זמן פירעון קודם הפסח, חייב הוא לשלם חובו לנכרי, ולקחת ממנו החמץ, כדי שלא יעבור עליו. ובזה לא מדובר בפדיית החמץ, שהרי החמץ עדיין לא נחלט לנכרי. אמנם בשו"ע מיירי גם בהגיע זמן פירעון קודם הפסח, שאז נחלט החמץ לנכרי. אבל כיון שהחמץ לא נקנה עדיין לנכרי, יעבור עליו כשיגיע זמן איסורו. ואם כן לכאורה יצטרך הישראל לפדות את החמץ מהנכרי קודם הפסח. וכיון שהמ"א לא כתב כן (אלא לענין אחר הפסח), על כרחך זה פשוט למ"א, שלפני הפסח אינו צריך לפדותו מהנכרי, אלא להקנותו לו בהקנאה גמורה, כמבואר בפנים.
2389. בדפו"ר צוין קונטרס אחרון זה על ס"ו, והכותרת שלו: בקנין סודר. ועפי"ז תיקנו בכמה דפוסים גם בפנים שם: בקנין סודר (ונתבאר שם הערה 35, שמה שנאמר בפנים שם "בקנין גמור המועיל", הכוונה לקנין משיכה שהי' שם). ובקונטרס השלחן הגיה, שהקונטרס אחרון שייך לכאן, והכותרת היא: על ידי קנין סודר.
2390. סי' ה (לא מצינו דמועיל חליפין בגוי, דוקא כסף או משיכה הוי קניית גוי, למר כדאית לי', ולמר כדאית לי').
2391. חו"מ סי' נט (שאין קנין לגוי, שהרי הכתוב אומר וזאת לפנים בישראל כו' ... וגוי לא סמכא דעתיה להקנות בחליפין).
2392. שסיים בסוף דבריו שם (נלפע"ד העיקר ... דאין חליפין לעכו"ם). וכן הוא לעיל סי' תמ ס"ק ה (ועיין בש"ך בח"מ סי' קכ"ג שהכריע דאין נכרי קונה בקנין סודר). וראה בפנים שם ס"ט (וקנה ממנו הנכרי בקנין סודר). ונתבאר לעיל שם (הערה 61).
2393. שאף שהזכיר שם כמה קנינים בס"ח-יב (שיטול ממנו הישראל כסף ... אחד משאר דרכי הקניה ... כל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו ... או על ידי אגב קרקע). מכל מקום לא נזכר קנין סודר. * והנה כתב מהרי"ל בשו"ת שארית יהודה (חלק או"ח סי' יא): "לפי שיש אומרים אין קנין אגב קונה באינו יהודי, ולפיכך לא כתב רבינו הגאון ז"ל קנין זה אלא ליתר שאת. אני רגיל לצוות להוסיף קנין חליפין". וביאור דבריו, שהן בקנין אגב והן בקנין חליפין, בשניהם יש פוסקים הסוברים שמועיל בנכרי ויש פוסקים הסוברים שאינו מועיל, ורבינו לא צוה להוסיף את קנין אגב רק ליתר שאת, שכן כותב בשטר המכירה "ואגב קנין שכירות החדרים יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם ביתר שאת ויתר עז על קנין דלעיל", היינו שאין סומכים על קנין זה בלבד רק בתור תוספת לקנין כסף העיקרי. אשר לכן "אני רגיל לצוות להוסיף קנין חליפין", שגם הוא מועיל לכמה פוסקים. אלא שכבר נתבאר לעיל (הערה 51) שהכוונה היא לדעת התומים (סי' קכג ס"ק יב): "נראה דקנין אגב קרקע אינו בגוי ... לא מצינו בשום דוכתא כי קנין אגב קרקע יועיל בשל גוי". אשר כמעט כל הפוסקים חולקים עליו וסוברים שקנין אגב קרקע מועיל גם בנכרי. משא"כ לענין קנין סודר קיי"ל שהעיקר כדעת הפוסקים שאינו מועיל בנכרי, כמבואר כאן. וברוב נוסחי השטר מרבני אנ"ש שהיו לפנינו לא נזכר קנין אגב סודר אצל הנכרי, וכדברי רבינו הנזכרים כאן. אך מכל מקום יש מרבני אנ"ש המוסיפים גם קנין אגב סודר מהנכרי, כדברי מהרי"ל ב"שארית יהודה".
2394. היינו בדין הא' שבתחלת הסעיף (דמן הסתם אין אחריות גניבה ואבידה באונס על הישראל, רק אחריות הפשיעה); משא"כ בדין הב' שבסוף הסעיף (כשהתנה שלא יתחייב הישראל באחריות), שמותר לכתחלה, בזה מיירי בודאי, שהקנה לו את החמץ בקנין גמור אגב קרקע וכיו"ב.
2395. תוס' קידושין ג, סע"א (שמע מינה דשאר דברים נקנין בחליפין לעובד כוכבים, וכן היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים והיה מקנה בחליפין).
2396. סי' קכג, בטור (למדנו שבשאר דברים מועילין חליפין לעכו"ם), ושו"ע סי"ד (יכולים לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים).
2397. מ"א ס"ק א (בקנין או אגב קרקע).
2398. ס"ק ו (הוצרכו לומר שמשכנו בידו, דאם לא כן, אף במכירה ממש לא אמרינן מעות קונה מעכו"ם. עיין בחו"מ סי' קצ"ד, ובש"ך שם ס"ק א).
2399. ט, סע"ב (ומשעת הרהנה קנה, דמשיכה בנכרי קונה).
2400. "בין ישראל מהעכו"ם ובין עכו"ם מישראל חד דינא אית להו ... דבין ישראל מעכו"ם ובין עכו"ם מישראל אינו קונה רק במשיכה, וכן משמע בדברי שאר כל הפוסקים, וכן מבואר בדברי האחרונים". וראה לעיל (הערה 76).
2401. ראה ש"ך שם ס"ק ח (דיש מחלוקת בין הפוסקים, ר"ת וסייעתו סוברים דמשיכה קונה בעובד כוכבים ולא מעות, ורש"י וסייעתו סבירא להו דמעות קונות ולא משיכה ... ומשמע דהוא הדין בקנה פרה מעובד כוכבים, דלר"ת משיכה דוקא קונה ולרש"י מעות).
2402. ס"ק ח (ובתשובת רמ"א סי' פ"ז כתב ... קי"ל כר"ת ... ועל כן אם לא משך ישראל הפרה פשיטא דהפרה עדיין ברשות כותי עומדת, ואין חילוק בין כותי קונה מישראל או ישראל מן כותי עכ"ל).
2403. שו"ת סי' פז.
2404. סי' כט-לא.
2405. ס"ק יד (בתשובת סי' ל"א ... רוב הפוסקים ... וגם הטור ... עיקר דעתו כר"ת, וכמו שכתב רמ"א בתשובה).
2406. ס"ק ה (משום דקני ליה, ואם כן אפילו לא משכנו בידו, אם הקנהו לו במעכשיו אסור, וכמו שכתבתי לעיל).
2407. "אם הקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע, אע"פ שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי". וכדלעיל ס"ט (שהקנה לו על ידי קנין סודר או אגב קרקע).
2408. אלא ודאי הטעם הוא כמבואר בח"י ס"ק ו (הוצרכו לומר שמשכנו בידו, דאם לא כן, אף במכירה ממש לא אמרינן מעות קונה מעכו"ם).
2409. פ"ב ס"י (אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו, ובדאמר ליה קני לך מעכשיו אם לא אפרע לך עד זמן פלוני ... אם לא הרהינו אצלו, אף על גב דאמר ליה מעכשיו, לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל, והאחריות על ישראל). וכדלעיל ס"ז.
2410. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סי"ג נתבאר הטעם שזכה הישראל במשכון שהגיע זמנו קודם הפסח, כיון שבדיניהם אין דנין דין אסמכתא. ואילו בס"ד נתבאר הטעם שלא זכה הנכרי במשכון שהגיע זמנו קודם הפסח, כיון שבדינינו הרי זו אסמכתא בעלמא. על זה בא לבאר את החילוק בינם, מתי דיינינן ליה בדיניהם, ומתי אזלינן דוקא בתר דין תורה ולא בתר דיניהם.
2411. המ"א מיירי בחיוב האחריות (שבדיניהם הוא על המלוה, שבידו המשכון, ולכן הלוה הישראל אין עליו אחריות). ומזה למדים לענין אסמכתא, "שהרי בדיניהם אין דנין דין אסמכתא". ולכן אין הנכרי יכול לחזור בו מקנין זה.
2412. "תניא ישראל וכנעני אנס שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו, בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם".
2413. "היה ישראל ועכו"ם, אם יש זכות לישראל בדיניהן דנין לו בדיניהם ואומרים לו כך דיניכם. ואם יש זכות לישראל בדינינו דנין לו דין תורה ואומרים לו כך דינינו".
2414. ס"ק ד ד"ה מ"ש המשאת בנימין (דאזלינן בתר דין תורה ולא בתר דיניהם). והיינו שמטעם זה לא סגי במכירת חמץ לנכרי בקנין מעות לבד, אף שבדיניהם קנה.
2415. פ"ד ה"ה (ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה ... אותו זמן שקבע לו קודם הפסח ... נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנייה לאחר הפסח). ופירש במגיד משנה שם (ודעת רבינו ... אסמכתא במשכון ... עכו"ם מישראל אינו קונה). וכן נפסק לעיל ס"ד ([נכרי שהלוה לישראל ונתן לו הישראל משכון של חמץ] ... ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהיה כולו שלך, אע"פ שכבר הגיע זמן הפרעון קודם הפסח ולא פרע לו ... אם הישראל רוצה לפדותו מיד הנכרי לאחר שעבר הזמן אינו יכול להוציאו ממנו בעל כרחו בדיניהם, מכל מקום כיון שבדיני ישראל יכול לפדותו אף לאחר הזמן ... אסמכתא בעלמא). והיינו שאף שבדיניהם אסמכתא קניא, מכל מקום הישראל יכול לחזור בו בדינינו, והוי חמץ של ישראל.
2416. שחלק על הרמב"ם שם (אם הגיע זמנו קודם הפסח, אפילו לא אמר מעכשיו קנאו, שאין דין אסמכתא לעכו"ם). אלא שבזה לא קיי"ל כהראב"ד, אלא כהרמב"ם, וכדלעיל ס"ד.
2417. מטעם שאזלינן בתר דיניהם.
2418. ס"ק ג (דהתם שאני, כיון דבדיניהם לא הוי אסמכתא, גמר ומקני).
2419. קונטרס אחרון ס"ק ו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 51 עמודים.