216

בידי אחזירנו לך"), אלא כגירסת השאילתות¹⁴ בקושיית ר"ח ד"יהודה גופי' לוה הוא דכתיב¹⁵ שלחה הנער אתי"¹⁶, ובכגון דא הרי גם רב הונא ס"ל לכאורה שאינו לשון ערבות?

וגם דברי רב הונא טעונים ביאור, דמה ענין דין ערבות בממון לערבות דיהודה, שלכאורה לא שייך בזה דין ערבות — ואינו חיוב ממון¹⁷ (ושעבוד דדין ערבות)¹⁸.

ולכן נ"ל, שאין כוונת ר"ה שאצל יהודה הי' דין ושיעבוד של ערבות, אלא כיון שיהודה הגדיר הבטחתו ליעקב בשם "ערבות" — למדין מזה דין ערבות בממון, כדלקמן.

ב. ביאור הדבר:

שעבודו של ערב יש לבארו בשני אופנים: א) השעבוד שייך רק להחוב, דמשעבד נפשי' לשלם חובו של הלוה, ב) הערב עומד במקום הלוה, ולכן שעבוד הגוף שעל הלוה לשלם חובו (ופריעת בע"ח מצוה), חל על הערב¹⁹ (העומד במקומו)²⁰.

ויש לומר, שזוהי כוונת רב הונא שלומד דין ערבות מערבות הנאמר ביהודה, כי ס"ל ששעבוד (הגוף של) הערב (בכל ערב²¹) הוא (לא רק על החוב, אלא הוא) כשעבוד הגוף שעל הלוה, כי הוי כאילו הערב בעצמו קיבל המעות מיד המלוה²². וע"ז שפיר יש להביא סמוכין מערבות דיהודה, שהי' באופן ששעבד נפשו לגמרי ("ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות כו'"²³), "אנכי אערבנו מידי תבקשנו".

משא"כ ר"י ס"ל שדין ערבות נלמד ממ"ש "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך גו'", משום שלדעתו דין ערבות דממון שייך רק להממון דהחוב שמתחייב לשלם ממון, ואין זה שעבוד הגוף כמו הלוה [ולסברא ודיעה זו הקשה ר"ח דערבות דיהודה "הא קבלנות היא", או כגירסת השאילתות "התם יהודה גופי' לוה הוא", כי אופן הערבות דיהודה להחזיר את בנימין הוא ע"י שהעמיד עצמו במקומו (לא השתדלות וחיוב להחזיר את בנימין), לא ערב סתם אלא כמו קבלן או לוה, משא"כ ר"ה ס"ל דגם בחוב דממון בפשטות השעבוד הוא משום שחובו של חבירו הלוה הריהו כשלו, וממילא משעבד נפשו]. ולכן למד ר"י מהכתוב "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך וגו'", שמודגש בהכתוב²⁴ שהוא אדם זר, אלא שנעשה ערב לו.