סימן ט

סימן ט

מחוסר גוביינא בשבת, בחמץ, ובנכסי צאן ברזל

עמ"ש רבינו אחמו"ר ז"ל בקו"א ²⁹³ , טעם המתירין בא"ח סי' רמ"ו ס"ד ²⁹⁴ , משום דסבירא להו דרבא רפ"ז דיבמות (ד' ס"ו ע"ב) ²⁹⁵ פליג על רב ספרא שם ²⁹⁶ , דמחוסר גוביינא ברשותיה קיימא דהוה כדידיה ממש. ולא משום דחייב באחריותו ²⁹⁷ , שהרי חמץ מפקיע מידי שעבוד אפילו כשאין האחריות על המשעבד ²⁹⁸ , דהא בלא הרהינו אף שהאחריות על הנכרי אסור לרבא (פסחים דל"א) כשלא אמר לו מעכשיו כו'. ומה שכתב הרא"ש ²⁹⁹ במסקנא דבלא הרהינו אסור משום האחריות ³⁰⁰ , היינו כשאמר לו מעכשיו ³⁰¹ עכ"ל ³⁰² .

ועיי"ש ³⁰³ ברא"ש דבמעכשיו אפילו בלא הרהינו קני הנכרי ולא מפקיע מידי שיעבוד, והיינו טעמא, דסבירא ליה כמ"ש התוס' פ"ד דגיטין (דף מ' ע"ב), דהיינו טעמא דרבא דסבירא ליה דמפקיע מידי שיעבוד, משום דאזיל לטעמיה דאמר ³⁰⁴ בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ואם כן במעכשיו מודה דאינו מפקיע. וצ"ע דהא על כל פנים הוי מחוסר גוביינא. אלא [על] כרחך צריך לומר דמחוסר גוביינא לאו כדידיה דמי ממש אלא משום דחייב באחריות. ומה שהוא מפקיע מידי שיעבוד בלא מעכשיו אף בלא האי טעמא דאחריות, דהיינו אף כשאחריותו על הנכרי, היינו משום דאז הוי שלו ממש משום דמכאן ולהבא הוא גובה, ולא משום מחוסר גוביינא לחוד, אלא דמחוסר נמי קנין, דעדיין לא קני הנכרי להיות יוצא מרשות הישראל לרשותו, ואינו ענין להא דמחוסר גוביינא בלחוד דמיירי נמי במעכשיו. ולהרא"ש על כרחך צריך לומר ³⁰⁵ דהיינו טעמא משום אחריות, ולא משום דהוה כשלו. ותדע דהא גבי שום שהכניסה לו על כרחך הבעל משועבד לה מעכשיו, שהרי אינו יכול למכור ³⁰⁶ , ובגמ' (יבמות שם) מדמי לה להא דרבא דמפקיע מידי שעבוד, ועל כרחך צריך לומר דרבא מיירי במעכשיו נמי. ומשום הכי נמי פירש"י (רש"י שם) דהא דתנן (פסחים דף ל' ע"ב) נכרי שהלוה כו' מוקי לה רבא כשהרהינו כו', משום דסבירא ליה דרבא מיירי במעכשיו נמי. אבל מכל מקום יש לומר דהטעם משום אחריות בלבד, כמו להרא"ש. וכן יש לדקדק מדברי רש"י (יבמות שם) בד"ה מי לא מודה כו', שהרי כתב דהא אם נאנסו או נאבדו כו', וכ"כ הנימוקי יוסף שם ע"ש, אלמא דטעמא משום אחריות בלחוד ולא משום דמחוסר קנין. ועוד שהרי גם הרב אומר כן ³⁰⁷ דהיינו טעמא דהמתירין, דמיירי בקיבול אחריות בלחוד.

אלא ³⁰⁸ שיש לומר דאין הכי נמי דודאי טעמא משום אחריות בלחוד הוא, אלא דמשום האי טעמא הוא דהוה מחוסר גוביינא, ומכיון דמחוסר גוביינא משום אחריות, אף שאינו מחוסר קנין מכל מקום הוי ברשות המקנה להיות כשלו ממש לענין חמץ, ואין האיסור משום אחריות בלחוד, דהיינו משום איסור לא ימצא ³⁰⁹ בלחוד, אלא שהאיסור של אחריות גורם איסור אחר להיות כשלו ממש במחוסר גוביינא, אפילו בלאו קרא דלא ימצא. וזהו שטרח רבינו ואייתי קרא דלא ימצא לרבות כשאחריות על הישראל, וכפל הענין במלות שונות, לאורויי הא מילתא. והוכיח במישור מדאיתמר הא דרבא דמפקיע מידי שיעבוד אף כשאין אחריותו עליו, והתם ודאי דמפקיעו מידי שיעבוד דהוה כשלו ממש, אם כן במעכשיו נמי דהטעם משום אחריות, היינו כשהאחריות גורם במחוסר גוביינא להפקיע מידי שיעבוד להיות כשלו ממש, ובמעכשיו בלא אחריות לא מקרי מחוסר גוביינא כלל, ומשום הכי לא מפקיע מידי שיעבוד, דהוה כפקדון או שאלה דכל היכא דאיתיה ברשותא דמרא איתא.

מיהו כל זה לא צריכנא אלא לדעת הרא"ש ³¹⁰ , דסבירא ליה כהרז"ה ³¹¹ , דשיעבוד במעכשיו קני לרבא כמו לאביי בלמפרע, אבל הרמב"ן במלחמות שם סבירא ליה, והכי נמי סבירא ליה לרבינו בסי' תמ"א ³¹² , דאפילו שיעבוד במעכשיו לא קני, דאין מעות קונות אלא אם כן הרהינו אצלו דקונה במשיכה עיי"ש. וטעם פלוגתתן דאזלי לטעמייהו ברפ"ד דב"ק עיי"ש במאור ומלחמות ³¹³ ודו"ק. ועיי"ש בתוס' ³¹⁴ ורא"ש ³¹⁵ דסבירא להו כהרי"ף ולא מטעמיה ודו"ק. ולפ"ד הדבר פשוט דהיכא דמפקיע מידי שיעבוד הוה שלו לגמרי מאחר דאין עליו אלא שיעבוד. ולפי זה צריך לומר בשום שהכניסה לו, כיון דהבעל מקבל עליו בנכסי צאן ברזל הרי הוא כאילו הוא לוה שלה, ומה שאינו יכול למכור הוא מחמת שיעבוד בעלמא, דאם לא כן ³¹⁶ מאי מדמי להן בגמ' ³¹⁷ ודו"ק. ומ"ש התוס' פ"ד דגיטין הנ"ל דרבא לטעמיה דמכאן ולהבא כו', אינו סותר דעת הרמב"ן, דהא הרמב"ן הכי נמי קאמר דטעמא דרבא במכאן ולהבא אילו הוה ליה זוזי כו' שייך נמי במעכשיו, וכ"מ שם בתוס' להדיא.

אך קשה דמכל מקום מי איכא לס"ד דהוי כשלו כשאין לו רשות להוציאה, דהא בגמרא דפסחים מבואר להדיא לרבא דמכאן ולהבא כו' דאי אקדיש מלוה וזבין מלוה לאו שפיר אקדיש ולאו שפיר זבין אשתכח דהשתא הוא דקני (והיינו טעמא דרמב"ן אפילו במשעבד מעכשיו. והרז"ה דפליג אזיל לטעמיה ברפ"ד דב"ק ועיין במה שנתבאר לעיל שכ"ה דעת התוס' והרא"ש). ואע"ג דהלוה נמי אינו יכול למכור, מכל מקום כיון דבדיעבד מכרו מכור שפיר הוה ברשותיה. וכן כתבו התוס' בגיטין (דף מ"א ע"א) דהיינו טעמא דאיצטלא דמיתנא ³¹⁸ . משא"כ אם אין לו רשות כלל להוציא, דשאר נכסי צאן ברזל לא דמי לאיצטלא לפי שבידו לבלותם, כמ"ש התוס' שם, ואפילו לפי דעת הרשב"א ³¹⁹ ורא"ש ³²⁰ וריב"ש ³²¹ בשם כל האחרונים ³²² דגבי שום שהכניסה לו נמי מכרו בטל, מכל מקום שאני הכא דבידו לבלותם, משא"כ בשאר נכסי צאן ברזל (ותדע דהא בקרקע לכו"ע מכרו בטל משום שאין בידו לבלות). אלא שיש לומר דשאני התם דגבי מלוה הוה מחוסר גוביינא, אלא אם כן הרהינו אצלו, ובהרהינו אצלו אפילו אם תימצי לומר דאי אקדיש מלוה או זבין מלוה לאו שפיר אקדיש ולאו שפיר זבין והלוה יכול להוציא ולסלוקי בזוזי, אפילו הכי קני למפרע לכו"ע, והיינו משום דלא הוה מחוסר גוביינא. והא דאיצטריך להו להתוס' בגיטין גבי איצטלא דמיתנא לומר דבדיעבד מכרו מכור או משום דבידו לבלותו, היינו משום דהתם לא מצי לסלוקי בזוזי והוה ס"ד דקני למפרע אפילו במחוסר גוביינא, אבל היכא דמצי לסלוקי בזוזי ודאי במחוסר גוביינא תליא מילתא.