יב

יב ואם לא משכנו ביד הישראל קודם הפסח אלא משעה שהלוה לו עד לאחר הפסח היה מונח החמץ בבית הנכרי ואחר הפסח הוליכו הישראל לביתו^עג אע"פ שהזמן פרעון שקבע לו כבר הגיע קודם הפסח ולא פרע לו ונמצא שכבר נחלט לו החמץ מהנכרי קודם הפסח שהרי אמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך ואין כאן אסמכתא^עד אפילו בדינינו^עה מכל מקום כיון <(ד)> שלא משך הישראל את החמץ לביתו קודם הפסח לא קנה אותו בדמים בלבד דהיינו באותן מעות שהלוה לו על חמצו לפי שישראל מנכרי ונכרי מישראל אינו קונה שום דבר בכסף בלבד אלא במשיכה מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' קצ"ד^עו ע"ש ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח מותר אפילו באכילה.

ואפילו משכנו בידו קודם הפסח אם לא אמר לו מעכשיו יהא שלך אלא אמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא שלך מאותו זמן ואילך ולא הגיע הזמן עד לאחר הפסח וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי^עז מגניבה ואבידה באונס שלא התנה עם הישראל שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד יפסיד חובו ומדין תורה הישראל אינו חייב באחריות המשכון של נכרי שבידו מגניבה ואבידה באונס^עח שאף באחריות המשכון שמושכן אצלו מישראל חבירו אינו חייב אלא מדין שומרין שהוא עליו כשומר שכר מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ב^עט ואין דין שומרין לממון של נכרי^פ שהרי אמרה תורה^פא כי יתן איש אל רעהו פרט לשל נכרי^פב לפיכך אע"פ שהגיע זמן הפרעון ולא פרע לו ונחלט החמץ ביד הישראל מכל מקום כל ימי הפסח היה עדיין של הנכרי ולא היה הישראל מחוייב לבערו מעיקר הדין כיון שלא היה חייב מדין תורה באחריות מגניבה ואבידה באונס והרי דינו כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח שהוא מותר אפילו באכילה.

ואפילו ראה הישראל מדעתו של הנכרי קודם הפסח שהוא רוצה לשקוע חמצו בידו לחלוטין שלא לפדותו ממנו לעולם אין בכך כלום ואין הישראל עובר עליו בב"י אלא אם כן הקנה לו הנכרי את חמצו קודם הפסח בקנין גמור המועיל שלא יוכל לחזור בו מדין תורה^פג כגון שאמר לו חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה או במכירה גמורה בעד המעות שהלוית לי או שאמר לו יהיה שלך בעד חובי שבאמירה^פד נקנה החמץ לישראל כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ג^פה: