א
תמא דין מי שהלוה על חמץ ובו ט"ז סעיפים:
א ישראל שהלוה לישראל חבירו ונתן לו הלוה משכון של חמץא בין שמשכנו בידו בשעת הלואהב בין לאחר כך ואמר אם לא אפרע לזמן פלוני תגבה חובך ממשכון זה שבידך אע"פ שקבע לו זמן פרעון לאחר הפסח אף על פי כן כשיגיע הפסח חייב לבער משכונו מן התורה ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה אע"פ שהתנה עם הלוה שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד קודם שיגיע זמן פרעון לא יתחייב באחריותוג ויפרע לו כל חובו משלם מכל מקום כיון שכל זמן שהמשכון הוא ביד המלוה הוא קנוי לו והרי הוא כשלו לכל דבר לקדש בו את האשהד ולקנות בו עבדים וקרקעותה כמו שנתבאר באבן העזר סי' כ"חו שישראל מישראל קונה משכוןז מגזירת הכתוב לפיכך הוא עובר עליו כאלו היה שלו ממש (וכיצד יתנהג בביעורו עיין בסי' תמ"גח):
הערות
- א. לבוש סי' תמ סוף ס"ד. ב"ח ו מ"א סוס"י זה . ט"ז סי' תמג ס"ק ד.
- ב. ב"ח שם. וראה תוס' לט, ב ד"ה בדרבי יצחק.
- ג. ב"ח שם. אליה זוטא סי' תמ ס"ק ח. וראה לחם שלמה או"ח סי' עז.
- ד. ט"ז שם. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) לג ע' קא.
- ה. תוס' קידושין ח, ב ד"ה משכון. רא"ש שם פ"א ס"י.
- ו. סעיף יב. וכדעה הא' שם דהיינו אף בשעת הלוואתו.
- ז. גמרא דף לא ע"ב. וראה רשימות שיעורים סי' כ הערה 13.
- ח. סעיף ו ואילך.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.