הלכות שחיטה

הלכות שחיטה

נאמנות המשגיח והרב

(סי' א)

א) איתחזק איסורא ובידו

גיטין (ב, ב): "עד אחד נאמן באיסורין (שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב, רש"י), אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים".

הרי לנו שגם באיסורין אין עד אחד נאמן, אלא בדלא איתחזק איסורא.

כותב על זה רש"י (שם): "ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה כדאמרינן ביבמות (דף פח.) דהתם בידו לתקנן לפיכך נאמן להעיד עליהן".

והכוונה להא דאמרינן ביבמות (פח, א): "מהימני ... אטבל ... דידיה משום דבידו לתקנו ... הקדש ... משום דבידו לפדותו".

והלימוד לנאמנות זו מהתורה הובא בשוע"ר (יו"ד סי' א קונטרס אחרון ס"ק טו): "בשחיטה ושאר איסור והיתר שעד אחד נאמן בהו מן התורה ... אפילו היכא דאתחזק איסורא אלא שהיה בידו לתקנו כגון שחיטה וכיוצא בה ... שהאמינה תורה לכל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב, שנאמר [ראה יב, כא] וזבחת מבקרך וגו', כדפרש"י בפרק קמא דלחולין".

והכוונה למה שביאר רש"י (חולין י, ב ד"ה עד): "דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר".

ועוד לימוד הובא בכתובות (עב, א): "א"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה". שגם כאן נאמנת כיון שבידה לתקנה, כמבואר בתוס' (גטין ב, ב ד"ה עד אחד): "דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה ... בידה לטבול ". והובא גם בשוע"ר (יו"ד סי' קפה ס"ק ב): "נאמנת, שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה (גמ')".

ולפי כל זה נפסק ברמ"א (יו"ד סי' קכז ס"ג): וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור, עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו. וכל היכא דאתחזק דבר באיסור, כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת, אין העד נאמן עליו להתירו אלא אם כן בידו לתקנו".

והיינו שהמעיד על כשרות המאכל הוא נאמן באחד משני האופנים:

(א) שאין במאכל זה חזקת איסור, ואין העד בא אלא להודיע שהמאכל נשאר בכשרותו.

(ב) שהדבר נמסר בידו להכשירו.

ומה יהי' אם כן דינו של משגיח הכשרות בשחיטה, כשהוא עצמו אינו יכול לשחוט אלא עומד על גבי השוחטים!? כותב על זה בשוע"ר (יו"ד סי' א קונטרס אחרון ס"ק יב): "וכל היכא דסגי בגדול עומד על גביו סגי אפילו [באחד], אם הבהמה שלו או שנמסרה בידו לשחוט, שאע"פ שאינו יודע לשחוט בעצמו הרי היה בידו להוליכה אצל מומחה, ומשום הכי נאמן לומר שהחרש שוטה וקטן שחטוהו כראוי. אבל אם נמסר להחרש שוטה וקטן, אין עד אחד נאמן במה שאין בידו ואתחזק אסורא".

ומה יהי' אם כן דינו של מורה הוראה, שלא נמסרה לו השחיטה, וכשמתעוררת שאלה שואלים אותו, והוא פוסק על כשרות הבשר הנשחט, ואם כן איך הוא נאמן בעד אחד בדאתחזק איסורו ואינו בידו. מתרץ על זה בשוע"ר (סי' יח קו"א ס"ק י, במוסגר): "והמורה שנאמן להורות היתר מיקרי לא אתחזק איסורא אפילו בשחיטה וכהאי גוונא משום דהרי שחוטה לפניך. דאם לא כן אף בשל אחרים לא היה שום חכם נאמן להורות היתר בספק שנולד בשחיטה שהרי אין בידו לתקן, וכיון דאתחזק איסורא לא מהימן מדאורייתא".

והיינו שטעם החילוק בינם הוא, שכשבאים לשאול אצל הרב שאלה על השחיטה, הרי נולד הספק אחרי השחיטה, ובאים לשאול אצלו על השחיטה אם היא כשרה, ולכן אמרינן בזה שחוטה לפניך ואין כאן חזקת איסור. משא"כ העומד על גבי השוחט, שנולד הספק לפני השחיטה, כשעדיין אינה שחוטה לפניך, והוא צריך לפסוק שנשחטה כראוי, נגד חזקת האיסור, בזה אינו נאמן אלא כשהוא בידו.

ומה יהי' אם כן דינו של הרב המכשיר ששולח את המשגיח להשגיח על כשרות השחיטה, והרי הקונים אינם יודעים מעדות המשגיח, כי אם עדותו של הרב המכשיר, אף שאין הדבר בידו בעת השחיטה. מכל מקום, כיון שהוא שולח לשם את המשגיח, שהוא יכול לצוות למשגיח לבלי להרשות השחיטה באופן מסויים ועל ידי שוחט מסויים, לכן נקרא הדבר בידו ונאמן על כשרות הבשר הנשחט.

ומה יהי' אם כן דינו של הרב המכשיר השולח את המשגיח לראות את הגעלת המפעל, אף אם לא נמסרה ההגעלה עצמה לידי משגיח הכשרות (שהרי אינו יודע כלל להפעיל את מכונות ההגעלה), וגם לא נמסר לו הדבר למנות מגעיל, שהרי ההגעלה היא רק בידי פועל החברה שמפעיל את המכונות. ושם בודאי נולד הספק לפני ההגעלה, שהרי הוא נקרא לשם להיות עומד על גבי ההגעלה לראות שנגעלת כראוי. ומדוע אם כן נאמנים על זה הרב המכשיר שסומך על דברי המשגיח?

והעירני ידידי הרב דן יואל שי' ליווי, ששאני הגעלת מפעל, שאין לאוסרו מטעם חזקת איסור, מכמה טעמים:

(א) לדעת הט"ז (סי' קכז ס"ק ו), שדבר היתר שלא נאסר אלא מחמת דבר איסור שמעורב בו לא נקרא אתחזק איסורא. וכן הוא בהגעלה.

(ב) המשגיח יכול להפעיל את מכונת ההגעלה בעצמו, או להורות לבעלי המפעל מי יפעיל את ההגעלה, ואם כן נקרא בידו.

(ג) ההגעלה היא בכלים שאינן בני יומן, שאיסורם רק מדרבנן, ובזה נאמן הגדול אפילו בחזקת איסור ואפילו אינו בידו.

עד כאן דבריו. ועל טעם הג' יש לעיין מה מקורו לומר שבדרבנן נאמן אפילו בחזקת איסור. וראה ט"ז שם ס"ק ז, ובנקודת הכסף שם (לענין חמאת נכרי).

ב) נאמנות בעל המפעל והרב בהכשרים

לפי כל האמור לעיל, כל אימת שבעל המפעל הוא יהודי חרדי אפשר הי' להאמין לו מדינא על כשרות המאכלים שבו, כיון שבידו לתקן, ולא הי' צורך במשגיח כשרות. וכן במסעדה שבעליה יהודי חרדי. וכן בעל חברת קיטרינג חרדי. ולמעשה רואים אנו שבכל אלו זקוקים אנו למשגיח כשרות.

והטעם לזה הוא, כי בכל אלו יש לבעליו הנאת ממון, ולא סגי בזה חזקת כשרות של כל ישראל, אלא זקוקים לידיעה מיוחדת שהוא מוחזק בכשרות (גם באופן של הפסד ממון), כמבואר בגמרא (ע"ז לט, ב):"ת"ר אין לוקחין ... בסוריא ... אלא מן המומחה".

וכן נפסק ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"ג הכ"א): "אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן אלא מישראלי שהוחזק בכשרות . אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל לוקחין מכל ישראלי שבה". ובמגיד משנה (שם): "דעת רבינו שמה שאמרו שם בגמרא שאין לוקחין דברים אלו בסוריא אלא מן המומחה, דלא אמרו סוריא אלא להוציא ארץ ישראל, אבל ודאי כל שכן הוא בחוץ לארץ. ואף ארץ ישראל בזמן הזה הרי היא כחוץ לארץ".

וכן לענין בשר פסק הרמב"ם (שם פ"ח ה"ז-ח): "אין לוקחין בשר מכל טבח אלא אם היה אדם כשר ומוחזק בכשרות הוא ששוחט לעצמו ומוכר ונאמן. במה דברים אמורים בחוצה לארץ אבל בארץ ישראל בזמן שכולה לישראל לוקחין מכל אדם" (וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' סה סי"ד).

וכן לענין יין פסק הרמב"ם (שם פי"א הכ"ה): "בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו. ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות . ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות. וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן כמו שביארנו".

וכתב על זה בדרכי משה (יו"ד סי' א ס"ק יב):"דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים".

אמנם הוסיף בשוע"ר (יו"ד סי' א קונטרס אחרון ס"ק ב): "המוכר בשר ואינו קצב אלא לוקח מקצבים דעלמא, דמי למוכר חתיכת דג וגבינה ויין ... שחוששים שיקח נבילות וטרפות מהנכרים וימכור לישראל בשביל הנאתו שישתכר הרבה ובמהרה".

והיינו שבכל מקום שיש חשש שבשביל הנאת ממון ימכור מה שאינו כשר בתור כשר, לא סגי בחזקת כשרות של כל ישראל, אלא זקוקים לידיעה מיוחדת שאדם זה מוחזק בכשרות (גם באופן של הפסד ממון), ולכן מעמידים משגיח, אשר המשגיח אין לו הנאת ממון ממה שאומר שמאכל זה כשר, ומטעם זה סגי בחזקת כשרות של כל ישראל.

ואפילו באדם המוחזק לירא אלקים, נתבאר באגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ח"י אגרת ג'תקלז): "עדת חסידי חב"ד נזהרים בתקנה מסודרה מהוד כ"ק רבינו הזקן, והחמירו בהנהגה זו הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים כל אחד בזמן נשיאותו, אשר העוסק במכירת בשר או בתעשי' של בשר מעושן ובוואורשט, אשר גם אפילו המוחזק לירא אלקים יודע תורה ובעל מדות חסידות צריך למשגיח תמידי".

ג) הרב הלוקח שכרו מהכשרות בלבד

כל האמור לעיל הוא בבעל מפעל שהוא יהודי חרדי, שאם הוא מוחזק בכשרות יתר על הרגיל, אפשר להאמין לו מדינא על כשרות המאכלים. אמנם הרב המכשיר, אם הוא לוקח שכרו מהכשרות בלבד, ויש לו ריוח ממון ממה שמכשיר את המאכל, אזי גם מדינא אינו נאמן כלל. וטעם החילוק נתבאר בשוע"ר (יו"ד סי' יח קונטרס אחרון ס"ק י): "אמאי שרי מדינא לטבח לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור לאחרים, מאי שנא ... ממה ששנינו בבכורות שהרואה בכורות צריך להיות נוטל בשוה ... וכן טבח שיודע הלכות שחיטה יכול להורות היתר שיודע, אף בשלו, לפי שמן התורה עד אחד נאמן באיסורין אף על פי שיש לו הנאה בעדות כמ"ש הרמב"ם. ולחשדא שיחשדוהו בני אדם ליכא למיחש, לפי שגם כל אחד הוא נאמן בשלו, אף על גב דאתחזק איסורא כשחיטה ומליחה וכה"ג ... ואם כן למה יגרע זה המורה בעיני בני אדם שיחשדוהו שמתיר את שלו שלא כדת, כיון שהם עצמם גם כן נאמנים להתיר שלהם ... אבל הנוטל שכר מן הכשרות לבד, נגרע ערכו בעיני המון עם לחשדו, מאחר שזהו דבר חדש להם. ואם אין אנו יודעים בו שהוא חסיד אפשר גם לנו לחושדו באמת שמתיר בשביל שכרו".

ד) שוחט דמתא

מדין זה של שוחט ומוכר לאחרים למדים אנו גם לענין שו"ב דמתא, דלא סגי בחזקת כשרות של כל ישראל, אלא זקוקים לחזקת כשרות מיוחדת, כמבואר בבית יוסף (יו"ד סי' א ד"ה וכתב המרדכי): "כתב המרדכי בפרק אלו טריפות (סי' תריד) בשם רבינו חננאל שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישינן ביה שמא יאכיל נבלות וטרפות לישראל, וכתב שלא ידע מנין לו, כלומר דקיימא לן דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא. ומדברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות (ה"ז-ט) נראה שסובר כדברי רבינו חננאל, וכבר הביא המגיד (ה"ז) סמך לדבריו". והיינו שלומד מדברי הרמב"ם לענין "שוחט לעצמו ומוכר לאחרים" לדין שוחט דמתא (שאינו שוחט לעצמו).

וחלק עליו בדרכי משה (שם ס"ק יב): "ואינו, דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשאר שוחט לא קאמר".

ומתרץ בשוע"ר (יו"ד סי' א קונטרס אחרון ס"ק ב): "ומה שלמד כאן משם לשאר שוחט דעלמא. יש לומר שדעתו דגם בשוחט דמתא הנוטל שכר מכל בהמה יש לחוש שלא ידקדק יפה להיות זהיר בבדיקת הסכין ובבדיקת הריאה, וימהר לשחוט ולבדוק הרבה בשביל הנאתו להרבות בשכרו או למהרו, כמו שחוששים שיקח נבילות וטרפות מהנכרים וימכור לישראל בשביל הנאתו שישתכר הרבה ובמהרה".

ביאור זה הובא גם בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' א ס"ו), ומציין שעל דרך זה נתבאר בש"ך (יו"ד סי' קיט סוף ס"ק א): "צריך לומר דדעת הטור והמחבר לחלק, דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא, וגם דיני שחיטות מרובים, ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים, ואם לא הוחזק בכשרות אסור". ומטעם כל זאת עדיף שיהי' משגיח על השחיטה ובדיקה, ולא לסמוך על השו"ב עצמו, כי אז זקוקים אנו לחזקת כשרות מיוחדת.

ה) נאמנות האשה

נאמר בתורה (שופטים יט, יז): "ועמדו שני האנשים". ואיתא בספרי (שם): "יכול אף אשה תהיה כשירה לעדות ... אנשים ולא נשים". וכן הוא בפירוש רש"י (שם): "בעדים הכתוב מדבר, ולמד שאין עדות בנשים". וכן פסק הרמב"ם (הלכות עדות פ"ט ה"ב): "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה".

אמנם כבר נתבאר לעיל (סעיף א), שיש שני אופנים שמאמינים לעד אחד: (א) בתורת עדות. (ב) כשבידו לתקן.

מה שנתבאר כאן שאין האשה נאמנת היינו דוקא כשהוא בתורת עדות, כיון שהאשה פסולה לעדות, משא"כ במקום שבידה לתקן, כבר הובא לעיל שם מהגמרא בכתובות (עב, א): "א"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה". ונתבאר הטעם בתוס' (גטין ב, ב ד"ה עד אחד): "דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה ... בידה לטבול". וכן הובא בשוע"ר (יו"ד סי' קפה ס"ק ב): "נאמנת, שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה (גמ')" (וכ"ה בשוע"ר שם סי' קפח ס"ק ו-ז).

ונתבאר בשוע"ר (סי' תלז ס"ו): "שהנשים נאמנות אפילו באיסורי תורה כל שהיה בידן לתקן האיסור, כגון נדה נאמנת לומר שטבלה הואיל והיה בידה לטבול, וכן נאמנת על השחיטה ועל הניקור לומר ששחטה ונקרה כהלכתם הואיל והיה בידה לשחוט ולנקר כהלכתם".

*

ולפעמים נאמנת אף כשאין בידה לתקן:

(א) באיסור דרבנן, אשר אפילו העבד והשפחה נאמנים בו, כמבואר במשנה עירובין (נח, ב): "אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל".

וכן הוא בשוע"ר (סי' שצט סט"ו): "אפילו עבד ושפחה כנענים שקבלו עליהם מצות שהאשה חייבת בהן נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל".

(ב) בדבר העשוי להגלות, כמבואר ברמב"ם (הלכות גירושין פי"ב הט"ו): "אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או אשה או שפחה". והיינו שאף שבדבר ערוה זקוקים לשני עדים, מכל מקום סגי בעד אחד, ואפילו באשה, כיון שהדבר עשוי להגלות אם בעלה מת, ואינם משקרים בזה.

והובא גם בשוע"ר (יו"ד סי' א קונטרס אחרון ס"ק טו): "עדות אשה שמת בעלה ... שהדין היה נותן להצריך ב' עדים, שאין דבר שבערוה פחות משנים ... אלא שהקילה התורה בעדות אשה משום דהיא מילתא דעבידא לגלויי".

וכן נתבאר בשוע"ר (הל' עדות סכ"ה): "ואם אינן יודעים שזהו שמו יכולים לסמוך על אחר אפילו על אשה או קרוב שאומרים שכך שמו, לפי שכל דבר שעתיד להגלות אין בני אדם משקרים בו".

*

ולפעמים, אף אם בידה לתקן אינה נאמנת אלא בדרבנן ולא בדאורייתא, כמבואר בפסחים (ד, א-ב): "הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים ... כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הימנוהו רבנן בדרבנן".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תלב ס"י): "כשהוא רוצה לעשות שליח לבדיקת חמץ יכול לעשות אפילו עבד או אשה או קטן שיש בו דעת ויכולת לבדוק ... דכיון שבדיקת חמץ אינו אלא מדברי סופרים ... לפיכך האמינום חכמים והם אמרו לבדוק והם אמרו שהללו נאמנים על הבדיקה".

והטעם שאינה נאמנת כאן בדאורייתא, אף שבידה לתקן, נתבאר בתוס' (פסחים ד, ב ד"ה הימנוהו): "אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא ... מכל מקום גבי בדיקת חמץ אע"ג דבידם מכל מקום אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול".

ולכן במקום שעדיין לא ביטל החמץ וחייב בבדיקה מהתורה אין האשה נאמנת עליו, כמבואר בשוע"ר (סי' תלז ס"ו): "במה דברים אמורים ... ביטל כל החמץ ... אבל אם לא ביטל וכבר הגיעה שעה ששית שאינו יכול עוד לבטל אין לו לסמוך על בדיקת נשים ועבדים וקטנים, וחייב הוא לחזור ולבדוק בכל החדרים הצריכים בדיקה מן התורה ... ואע"פ שהנשים נאמנות אפילו באיסורי תורה כל שהיה בידן לתקן האיסור ... מכל מקום אינה נאמנת לומר שבדקה כהלכות הבדיקה אע"פ שהיה בידה לבדוק כהלכה, לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול והנשים עצלניות הן והן בודקות קימעא ואומרות יפה בדקנו, לפיכך לא האמינו להן חכמים אלא במקום שאין צריך בדיקה כי אם מדברי סופרים".

ואף שגם בשחיטה וניקור יש טורח רב, והוא איסור דאורייתא, ומכל מקום הובא לעיל שהאשה נאמנת עליו, נתבאר בשוע"ר (יו"ד סי' א קונטרס אחרון ס"ק א): "הא דאמרינן בפרק [קמא] דפסחים גבי בדיקת חמץ דכיון דמדרבנן היא הימנוהו רבנן לנשים ועבדים וקטנים בדרבנן, דאלמא הא בדאורייתא לא מהימני, הא אמרינן התם טעמא בירושלמי מתוך שהנשים עצלניות הן בודקות כל שהוא, כלומר מתוך שאין שם חמץ ידוע תולות לומר שאין שם חמץ ומקילות, ואי דאורייתא לא מהימני, אבל בשאר מילי מהימני אפילו בדאורייתא, ומעשים בכל יום שסומכין עליהם במליחה וניקור הבשר אף על פי שיש בו טורח מרובה ... או שארי דברים שיש בהן טרחא מרובה הנשים נאמנות כל שהוא ודאי איסור, ולא אמרינן דנשים דעתן קלות אלא בספק איסור והוא דאורייתא".

ולא רק בחמץ, אלא אף בכל דבר שיש בו טורח, ואף יש בו ספק או שאר צדדים להקל, כמבואר ברמ"א (יו"ד סי' קכז ס"ג): "ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו, ודוקא בודאי איסור, כגון ניקור בשר וכדומה, אבל בספק שמא אין כאן איסור, כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים, או איסור שיש בו צדדים להקל, אין אשה נאמנת".

ו) נאמנות הקטן

כשם שהאשה נאמנת להעיד באיסורים דרבנן, כך גם הקטן נאמן, כמבואר בפסחים (ד, א-ב): "הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים ... כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הימנוהו רבנן בדרבנן".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תלב ס"י): "כשהוא רוצה לעשות שליח לבדיקת חמץ יכול לעשות אפילו עבד או אשה או קטן שיש בו דעת ויכולת לבדוק ... דכיון שבדיקת חמץ אינו אלא מדברי סופרים ... לפיכך האמינום חכמים והם אמרו לבדוק והם אמרו שהללו נאמנים על הבדיקה".

אלא שמכל מקום יש חילוק בין אשה לקטן:

(א) האשה נאמנת באיסור דרבנן אפילו כשאינו בידה לתקנו, משא"כ הקטן אינו נאמן אלא אם כן הוא גם איסור דרבנן וגם בידו לתקנו, כמבואר בתוס' (פסחים ד, ב הימנוהו): "בפרק כיצד מעברין (עירובין נח: ושם) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנת לומר עד כאן תחום שבת, אבל קטנים לא, דגריעי טפי ... ובפרק שני דכתובות (דף כח. ושם) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עד כאן היינו מהלכין בשבת, משמע אבל בקוטנן לא, היינו משום דתחומין אין בידם כלל, לכך אין נאמנים כמו בבדיקת חמץ".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' שצט סט"ו): "אפילו עבד ושפחה כנענים שקבלו עליהם מצות שהאשה חייבת בהן נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. אבל קטן אינו נאמן בעודו קטן. אבל נאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן".

(ב) האשה נאמנת כשבידה לתקנו אפילו בדאורייתא, משא"כ הקטן, כמבואר בשוע"ר (יו"ד סי' א ס"ק מב): "אין נאמנות לקטן, ואף על פי שבידו לשחוט כראוי, שהרי יודע לאמן ידיו, מכל מקום כיון ששחיטה היא מדאורייתא אינו נאמן, דדוקא נשים ועבדים מהימני בדבר שבידם אפילו בדאורייתא, אבל הקטן אינו נאמן כי אם בדברי סופרים שאין להם סמך מן התורה".

(ג) האשה נאמנת בדבר שעתיד להגלות, משא"כ הקטן, כמבואר בשו"ע (אהע"ז סי' יז סי"ג): "זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה, במה דברים אמורים ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה, אבל אם שמע מפי שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם" (ורק לאלתר, והוא מסיח לפי תומו, אז סומכים על דבריהם, ראה רמ"א ונו"כ שם).

ומכל מקום יש מקומות שסומכים גם על הקטנים, כמבואר בשוע"ר (יו"ד סי' א ס"ק מב): "ומכל מקום המנהג פשוט לשלוח על ידי קטן או קטנה לשחוט ... וכן נוהגים לשלוח קטן או קטנה החריפים שיש בהם דעת להזהר לקנות בשר מהמקולין אף על פי שרוב הטבחים נכרים ואין חוששין שמא יקחו מן הנכרי, דחזקה שאינן עשוין לקלקל. ולא אמרו שאין נאמנות לקטן אלא להעיד על מה שנעשה על ידי אחרים ... [שהרי] באת לסמוך על דבריו שהוא אומר שנעשה או שעשה כהוגן ולא קלקל, בזה אמרו שאין הקטן נאמן בדבורו, אבל בכאן אין אנו סומכים על דבורו ועדותו אלא חזקה היא שאינו עשוי לעשות מעשה לקלקל ולהכשיל, ולא מחמת אמירת הקטן, ובזה לא אמרו שאין הקטן נאמן דהא לא שייך הכא נאמנות כלל. ומה שנוהגים לשלוח קטן לשאול איסור והיתר מחכם המורה וסומכים על אמירת הקטן, היינו משום דמירתת לשקר כיון שחכם המורה יודע שמא ישאלו אותו".

ז) סיכום

יוצא לנו אם כן מכל הנ"ל, לענין עד אחד נאמן באיסורים:

(א) בדבר שאין לו חזקת איסור נאמן עד אחד, אף שאין בידו לתקנו. ובדבר שיש לו חזקת איסור נאמן רק כשבידו לתקן. וגם הרב הכשיר והמשגיח אינם נאמנים בזה אלא אם כן הדבר נמסר לידם ובידם לתקן.

(ב) בדבר שיש לו הנאת ממון, כמו בשוחט ומוכר לאחרים, או קונה ומוכר לאחרים, לא סגי במה שבידו לתקן, ולא סגי במה שהוא בחזקת כשרות של כל ישראל, אלא צריך שיהי' מוחזק בכשרות (אף במקום הפסד ממון). והמנהג – שגם בזה זקוקים למשגיח כשרות.

(ג) הרב המכשיר הלוקח שכרו מהכשרות בלבד אינו נאמן כלל מדינא (אף אם בידו לתקן), אלא אם כן נוטל שכרו מהכשרות והטריפות בשוה.

(ד) שוחט דמתא דינו כמו ביש לו הנאת ממון, דלא סגי בחזקת כשרות של כל ישראל, אלא שיהי' מוחזק בכשרות.

(ה) אשה נאמנת רק: (א) בעבידא לגלויי ולא משקרי. (ב) באיסורים דרבנן. (ג) באיסורים דאורייתא שבידה לתקנם. (ד) ואם יש בה טורח גדול והוא רק ספק איסור שיש לחשוש שתקל בו, אזי אינה נאמנת בו אף אם בידה לתקנו, אלא באיסורים דרבנן.

(ו) קטן אינו נאמן אף בעבידא לגלויי, ואפילו אם בידו לתקנו, וכשאינו בידו לתקנו אינו נאמן אפילו באיסור דרבנן. ורק אם הוא איסור דרבנן ובידו לתקנו אז הוא נאמן. ומכל מקום סומכים עליו שלא יקלקל, ומאמינים לו כשמירתת לשקר.

חשש הנאת ממון

לא הוחזק איסורו

הוחזק איסורו ובידו

עבידא לגלויי

דרבנן ולא הוחזק

דרבנן ובידו

טורח גדול וספק

דרבנן בטורח גדול

הוחזק בכשרות

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

חזקת כשרות

אינו נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

נאמן

אשה

אינה נאמנת

נאמנת

נאמנת

נאמנת

נאמנת

אינה נאמנת

נאמנת

קטן

אינו נאמן

אינו נאמן

אינו נאמן

אינו נאמן

נאמן

אינו נאמן

נאמן

* * *

תקנת סכינים מלוטשים

תקנת הסכינים המלוטשים

(סי' יח ס"ב)

א) הטעמים לתקנה זו

אחת מתקנות הרב המגיד ממעזריטש ותלמידיו היא תקנת הסכינים המלוטשים, והיינו שכבר לפני ההשחזה, הסכין של שחיטה הוא מלוטש, דהיינו שהוא צר לצד חודו, וקל יותר לחדדו ולהחליקו.

אודות התקנה הזאת כתב רבינו (שו"ת סי' מז): "השחיטה בסכינים מלוטשים היא מצוה רבה ועצומה, אשר החזיקו בה רבותינו קדושי עליון נ"ע".

ונתפרש יותר על ידי אחיו הרה"ק מהרי"ל (שארית יהודה חיו"ד סי' יט): "השוחטים אשר התלמדו על הסכינים המלוטשים ... הראשונים שהמציאו דבר זה, הם השו"ב המפורסמים דמעזריטש, אשר החזיק על ידם קדוש עליון נשיא אלקים רבשכבה"ג המגיד זצוקללה"ה נבג"מ".

כבר בקונטרס זמיר עריצים, שהדפיסו בשנת תקל"ב, יצאו המתנגדים בחרמות ואיסורים נגד השחיטה בסכינים מלוטשים, וכתבו (כתב ב, "חסידים ומתנגדים" ח"א ע' 46): "מאכין זיא זיך חלפים לשחיטה דווקא גשליפני, וואש מען גפינט ניט [הם תיקנו לעצמם חלפים מלוטשים לשחיטה, שאיננו מוצאים] בכל התלמוד ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ... הס מלהזכיר בכל גבול קהלתינו וסביבותיה ... וכל אנשי קהלתינו זענין [הרי הם] מוזהרים ועומדים זאלין ניט עסין [שלא לאכול] משחיטת החלפים ההם".

את טעמי התקנה הזאת מבאר רבינו, בתשובה שכתב אל המתנגדים בווילנא (שו"ת סי' ז): "ותוכן הענין בקצרה, יען כי הנה רוב השוחטים בסכינים שאינן מלוטשים, המומחין משחיזין הסכין להיות חדה הרבה ואזי אינה חלקה כל כך ... וזהו דבר הקשה להיות חלקה וגם חדה להנצל מספק שהייה בבהמה, אם לא בסכין מלוטשת. ואף גם שימצאו שוחטים אומנים שיוכלו להשחיז אף סכין שאינה מלוטשת להיות חדה וחלקה, אך לאו כולא עלמא גמירי אומנות זו. וגם כדי להשחיז כן הסכין נצרך שהות מרובה, ואין כל העתים שוות להשוחט, מה שאין כן במלוטשים קל הדבר להאומנים בלי שהות מרובה כלל".

לא נתפרש כאן טעם החילוק הזה, מדוע דוקא בסכינים מלוטשים אפשר לעשותם בקל חד וחלק, משא"כ באינם מלוטשים אם יהי' חלק לא יהי' חד כל כך. ובודאי הי' דבר זה ידוע היטב בזמנים ההם.

כשלמדתי את אומנות הזביחה אצל הר"ר דובער ע"ה יוניק, שמעתי ממנו ביאור הדברים: סכין אינו מלוטש, היינו כשרוחב הסכין לפני ההשחזה שוה בחודו ובגבו – כבציור א. כיון שלפני ההשחזה החוד הוא עב ביותר, לכן כשמחדדים אותו הרבה, נתרחב עי"ז במילא שטח ה"צד" (שהוא שטח ההשחזה) ביותר – כבציור ב, וכששטח הצד רחב, קשה מאד להחליקו בטוב, כי אז לא יוכל לשמור על יושר הצד, ובעל כרחו יתעגל קצת – כבציור ג, ועי"ז יופסד חידודו של הסכין. ואם יעשו את הצד שלא יהי' רחב כל כך – כבציור ד, אזי שוב לא יהי' הסכין חד.

כל זה בסכין שאינו מלוטש, משא"כ בסכין מלוטש, היינו כשהסכין הולך וצר לצד חודו גם לפני ההשחזה – כבציור ה, אזי גם אם יחדדוהו הרבה לא יהי' שטח הצד רחב כל כך – כבציור ו, ואם כן קל להחליקו, וביחד עם זה לשמור על חידודו.

ומה שלא תיקנו שיהי' הסכין דק מלכתחלה, אשר אף אם לא יהי' הסכין מלוטש מכל מקום יקל לעשותו חד וחלק, ואף אם יחדדוהו הרבה לא יתרחב עי"ז הצד כל כך.

הטעם בזה הוא, כי אז קל מאד הסכין להפגם מחמת דקותו של הסכין; משא"כ בסכין מלוטש, אף שגם הוא דק לצד חודו, מכל מקום כיון שהוא רחב בגבו, נשאר חזקו עמו ואינו נפגם בקל.

ועוד מוסיף בשארית יהודה (חיו"ד סי' יט): "עוד אחת היא והיתה לבאר, מה שלא רצה רבינו לגלותה במכתבו אשר כתב להמתנגדים דווילנא, והוא שידוע לכל השוחטים המתלמדים על סכינים המלוטשים, שהעיקר להעמידו על אמיתת חידודו, שיהי' החידוד מג[ו]לה בפני עצמו בלא עירוב הצדדים שלפניו, שהצדדים שלפניו מעכבים ההרגשה העצומה בפגימה קלה ודקה מן הדקות, שמחמת עביות הצדדים קשה להרגיש".

כאן מיירי שהחליקו את הסכין, ואם כן אינה חדה כל כך (כיון שהצד מתעגל – כבציור ד, או צר - כבציור ג), ואם כן על כרחך בעת בדיקת הסכין בצדו של החוד (שהרי צריך לבדוק הסכין מג' רוחותיו שהם פיו ושני צדדיו), יעכב הצד (שהוא שטח ההשחזה) את הצפורן מלהרגיש את הפגימה שבצדו של החוד.

ב) המתנגדים לתקנה זו

ובקשר לטעם המתנגדים כתב רבינו (שו"ת סי' י): "עדיין איני יורד לסוף דעת החולקים, מה זה ועל מה זה".

ופירט יותר הדבר (אגרות קודש שלו, אגרת קג): "בהיות הרב הגאון מה"ר חיים נ"י אב"ד דק' וואלאזין במדינתנו בשנת תקס"ג ¹ , שמעו מפיו כמה נגידי מדינתינו שאינם מאנ"ש כלל וכלל, שאמר בשם רבו המובהק הגאון המנוח החסיד ז"ל ² , שאין שום איסור בשחיטת סכינים מלוטשים על פי הדין השנוי בגמרא ופוסקים, רק אם יצא איסור מפיו ז"ל, אינו אלא משום הרחקה לאנ"ש, כמו שאר הרחקות וגזרות שיצאו כשגגה מלפני השליט בשנת תקל"ב כעל אפיקורסין ממש, שהן מן המורידין, ושלא להתחתן וכו', והכל על פי השמועה מפי אנשים כשרים ונאמנים בעיני כבוד תורתו".

לאורך השנים הביא הדבר לחיכוכים שונים בעיירות שהיתה בה קהלה חסידית וקהלה מתנגדית, שכל אחת מהן היתה לה שחיטה נפרדת. אמנם לאט לאט התקבלה תקנה זו בקהלות רבות, אודותם כתב רבינו (אגרת קג): "בכל מדינות אוקריינא ופולין קטן ופאדאלייע ורוב מדינות וואלין אוכלים מסכינים מלוטשים. וגם בדובנא רבתי שאינן מאנ"ש כלל וכלל, וכן באוסטרא וקרעמניץ ולוצק ושאר קהלות גדולות שאינן מאנ"ש כלל, וגם באה"ק תובב"א, ורבים מהספרדים".

בעיר אחת אסר והחרים הרב המתנגדי את השחיטה של השו"ב החסידי ששחט בסכינים מלוטשים, על יסוד הטענה, שהרי השו"ב אינו יכול לשחוט בלי קבלה מהרב של הקהלה, והרי הוא הרב אינו נותן רשות לשחוט בסכינים מלוטשים.

כשפנו בזה לרבינו השיב להם (שו"ת סי' י), שהשו"ב אינו צריך לקבל קבלה מרב העיר, וסגי שמקבל קבלה מאיזה רב שיהי', ולכמה דעות אינו צריך לקבל קבלה מרב מורה הוראה דוקא, אלא סגי בקבלה ממומחה בהלכות שחיטה בלבד, ומוסיף רבינו וכותב: "וגם גזירות הרב ובית דינו ... כיון שאמר הרב בפה מלא ברבים שאינו רוצה ליתן קבלה בשום אופן בעולם על לטושים, ממילא בטלה גזירתו, מאחר שאין המניעה מהשוחט".

אחרי המאסר השני של רבינו, משנת תקס"ב ואילך, נשקטה מחלוקת המתנגדים והחסידים בווילנא, ואז נתעוררה השאלה אם אפשר ליישב ביניהם גם את נושא השחיטה הנפרדת, שגרם שלא יוכלו החסידים והמתנגדים להשתתף יחד בסעודת מצוה וכיו"ב.

החסידים פנו בזה לרבינו, שהשיב להם (שו"ת סי' מז): "השחיטה בסכינים מלוטשים היא מצוה רבה ועצומה ... ואין כסף נחשב למאומה להיות שוחט קבוע. אך אם לפעמים מסובים בסעודת מצוה עם אנשי עירם חלילה לפרוש מהם להחזיקם כאוכלי נבלות ח"ו, הס מלהזכיר, ומעודי לא נזהרתי מהכלים אף מבני יומן".

לא רק זאת שלא נזהר מכלים בני יומן, אלא שאף אם השו"ב הי' שוחט בסכין שאינו מלוטש, והי' בא לרבינו ולשו"בים בלאזניא לתת עדיהן, הי' רבינו מתיר להן בקושי, כמסופר בתשובת אחיו מהרי"ל (שארית יהודה חיו"ד סי' יט): "ראיתי אצל רב אחאי ז"ל נ"ע שבאו שוחטים שלא היו סכיניהם מלוטשים בדקות כל כך, ולא רצו השו"ב דק"ק ליאזנא ליתן עדיהן, עד שבאו לפני כבוד אחמו"ר ז"ל נ"ע, ואמרו שהסכינים שאינם מלוטשים כל כך קשים להרגשה, ובקושי התיר להם, על ידי שינסו אותם אם בקיאים בהרגשת הסכין המלוטש הרבה בדקות. ואמר הטעם, שמאחר שמרגישים על הסכין המלוטש בדקות אפילו בפגימה קלה ודקה, לא יטעו על כל פנים אפילו בשאינו מלוטש כל כך בפגימות גדולות המטרפים מן הדין".

ומסיים רבינו בתשובה הנ"ל לאנ"ש שבווילנא (שו"ת סי' מז): "ותוכן ומהות הענין אי אפשר לבאר במכתב באר היטב, רק שמתי דברי בפי ידידנו מ' משה [מייזליש] נ"י מוכ"ז".

זה הי' כנראה בין השנים תקס"ג-ט. אחר כך בשנת תק"ע, נסע רבינו לנסיעה ארוכה לאוקראינה, וכשפנו אליו בזה באותה שעה, השיב (שו"ת סי' י): "זו מחלוקת ישנה, וקשה לי להכניס ראשי בזה להכריע במכתב, כי אם מפה לאוזן שומעת השומע ישמע והחדל יחדל. ולהיותי בדרך בלא ספרים לא יכולתי להאריך יותר. בשגם עדיין איני יורד לסוף דעת החולקים מה זה ועל מה זה. ואם יודיעוני, עלי לשלוח תשובתם בצדם איה"ש, בבואי לביתי לשלום".

אחר כך פנו בזה אל רבינו, ראשי הרבנים (המתנגדים) אשר בווילנא, ורבינו השיב להם בארוכה אודות השתלשלות הדברים, וגם ביאר הלכה זו, המחייבת את השחיטה דוקא בסכינים מלוטשים, וכמובא לעיל.

והוסיף (אגרת קג): "לא פירשו לי מהו המכשול שמכשילים את הרבים מאנשי קהילתם ... ולזאת איני מבין על מה זה יצא הקצף מלפני כבוד תורתם על סכינים מלוטשים משום גזירות תקל"ב ... וגם מ"ש במכתב כבוד תורתם לחוש למחלוקת גדולה וכו' איני מבין היטב, הלא כבוד תורתם יושבי על כסא ההוראה להורות לעם מצות ה' ותורתו, הם ראשי אלפי ישראל שבקהלתם, ועיני כל ישראל תלויות אליהם, דבתר רישא גופא אזיל, ואם כבוד תורתם יורו הוראה להיתר מי יהרהר אחר מידותיהם ח"ו ... והכל הולך אחר החיתום, לחתום ולסיים בשלום, כי אני שלום. ונכון יהיה לבם הטהור בטוח אשר כעת לא יתעורר שום ריב ומדון מאנ"ש שבמחניכם הטהור כמו בימים הראשונים ח"ו".

באותה שעה, משנת תקס"ד ואילך, הי' אבד"ק וילנא הגאון ה"ר אברהם אבלי מפאסוואל. בינו ובין אדמו"רי חב"ד שררו יחסי ידידות (כמסופר ב"תולדות חב"ד בפולין ליטא ולטביא" פרק ה). ועל כך סיים באגרת הנ"ל "כעת כל אנ"ש שבמחניכם הטהור יהיו בודאי נכנעים לכבוד הרוזנים ראשי אלפי ישראל ... ולא יהיו להם למורת רוח ח"ו לילך כנגדם בגדולות כימים הראשונים ח"ו, הס מלהזכיר. וגם מובטחני בחסדם וטובם של הרוזנים הנ"ל שיתנהגו עמהם במדת הרחמים, היא מדת השלום, ואחריהם כל ישרי לב, וכל העם יהיה שלום הכל שלום".

ג) התקנה פשטה בכל ישראל

מאז ואילך הרשו בדרך כלל, גם הקהלות המתנגדיות, למנות שו"ב חסידי ששוחט דוקא בסכינים מלוטשים. כך מוצאים אנו בוויטבסק בשנת תקס"ה (ראה אגרות קודש שם נספח 35), וכן מוצאים אנו בעיירה בירז שבליטא בשנת תק"פ ("מבית הגנזים" ע' קנח): "שנעשה פשר גמור, על פי אנשי אסיפה דקהלתינו יצ"ו ובין אלופי אנשי הסרים למשמעתו של הרב דק"ק לובאוויץ, נידון שיכולים ליקח לצרכם שו"ב אשר ישחוט עבורם כפי הנהגתם".

לאט לאט התקבלה תקנת הסכינים המלוטשים בכל ישראל, כמובא בשארית יהודה (חיו"ד סי' יט): "יגעו הרבה יגיעות, וסבלו כמה יסורים, והרפתקן עדו עלייהו, במלחמות כבדות מהמתנגדים, עד שיצא לאור צדקם, ותשקוט הארץ".

ובדורותינו אין אף שו"ב אחד שישחט בסכינים שאינם מלוטשים.

* * *

נאבד הסכין אחר שחיטה ולא נבדק

(סי' יח קו"א יח)

בשוע"ר (יו"ד סי' יח ס"ק יח, ובקו"א ס"ק ז), מביא מדברי הרא"ש (חולין פ"ק סי' טו) והרשב"א (שם ג, א ד"ה אמר; י, ב ד"ה ומיהו), שמתירים בנאבד הסכין, מאותו טעם כמו בהלך השוחט ואין ידוע אם הוא מומחה (שו"ע סי' א ס"א), והיינו שכמו שמתירין שם מטעם רוב מצויין אצל השחיטה מומחין הן (דעדיף הרוב מחזקת איסור דבהמה), כך הוא גם כאן בנאבד הסכין שנבדק קודם שחיטה, דלא שכיח שיפגם הסכין בעור.

ונראה מפשטות הלשון, שגם כאן טעם ההיתר הוא, דעדיף הרוב שלא נפגם הסכין בחתיכת העור, מחזקת איסור דבהמה (אלא שיש בזה חילוק בין שיטת הרשב"א והר"ן, דבשניהם הוי מיעוט המצוי, לבין שיטת הרא"ש, דבשניהם הוי מיעוט שאינו מצוי. וכן הובאה מחלוקת זו כאן ס"ק ב וקו"א ס"ק ב).

אמנם כשבא לבאר בקו"א כאן את טעם ההיתר לשיטת הרשב"א והר"ן מבאר טעם אחר: "היינו טעמא דכשרה בנאבדה הסכין משום דמוקמינן לה אחזקתה", היינו מטעם חזקת הסכין הבדוק (ולא מטעם רוב סכינים אינם נפגמים בשחיטה). ובאמת מרומז כן גם בפנים ריש ס"ק יח "שכיון שאפשר לבדקו אין סומכין על החזקה", הרי שכשנאבד הסכין מתירים מטעם חזקת הסכין הבדוק. ולכאורה הן ב' טעמים נפרדים להיתר שאינם תלויים זה בזה (שמטעם רוב מתירין אפילו ברוב מומחין, שאין שם חזקת היתר. ומטעם חזקת סכין היינו מתירין אפילו לא היה כאן רוב סכינים אין נפגמים בשחיטה).

המקור לטעם הא' הוא ברא"ש שם: "לא שכיח שנפגם בעור או במפרקת". והמקור לטעם הב' הוא ברשב"א (י, א ד"ה השוחט; י, ב ד"ה ומיהו): "ואיכא למימר אוקי סכין אחזקתיה".

והנה בטעם ההיתר של רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, לדעת הרשב"א, מובא לעיל (סי' א קו"א ס"ק ה) מ"ש הרשב"א (חולין ג, א ד"ה אמר), בשם הרמב"ן: "והיה בדין שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא נסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי שהרי שחוטה לפניך סמכינן ארובא".

ולכאורה הכוונה בזה, שאף דקיי"ל (נדה יח, ב. הובא בסי' א ס"ק כב, ובכ"מ) רובא עדיף מחזקה, מכל מקום במיעוטא דשכיחא אמרינן (חולין פו, א. הובא בקו"א שם בשם הרא"ש) סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וזה שמתירין כאן על ידי הרוב הוא מחמת שגם חזקת איסור של הבהמה אינה חזקה כל כך, שהרי שחוטה לפניך, ולכן סמכינן כאן ארובא.

וכיון שהדין והטעם בנאבד הסכין שוה לאין ידוע אם השוחט הוא מומחה, אם כן מסתבר שגם כאן יספיק רוב זה (שאין הסכין נפגם בשחיטה) נגד חזקת איסור דבהמה (דשחוטה לפניך).

ואם כן צ"ע מ"ש רבנו בסי' יח קו"א ס"ק ז (אחר שמביא את דברי הרא"ש): "ולהרשב"א והר"ן דסבירא להו דעור שכיח דפגים היינו טעמא דכשרה בנאבדה הסכין משום דמוקמינן לה אחזקתה ואף על גב דאיכא כנגדה חזקת איסור דבהמה לא חיישינן לה שהרי שחוטה לפניך בסכין בדוק כדינו".

ואין לומר שטעם זה הוא לרווחא דמילתא, שהרי מרבה לדון בזה, להשוות לדין מקוה שנמדד, ולחלק מדין ריעותא לפניך שנמצאת סכין פגומה, ואף שבשני הדינים האלו אין רוב להכשירם, כמובא לעיל קו"א ס"ק ב מהרשב"א (שרק רב חסדא מתיר מטעם שעצם המפרקת עשוי לפגום ולא העור (י, א ד"ה מאי לאו), משא"כ לדידן עצם המפרקת אינו עשוי לפגום יותר מהעור (י, ב ד"ה והלכתא ואילך), ואם כן לא הוי כאן רוב, רק חזקת איסור דבהמה, וסכין פגום לפנינו, ולכן קיי"ל שאסור מטעם נבלה).

ואולי יש לבאר על מ"ש רבנו לעיל שם: "ולהר"ן דסבירא ליה דמעוטא דאין מומחין שכיח הא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, הטעם הוא כמ"ש במשמרת הבית דף ז' ע"ב, משום דאף מאותו מעוט שאין מומחין יש שלא יקלקלו בשחיטתן וכיון שכן נמצאו המקלקלים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ואפילו לר' מאיר". הרי שלא התירו הר"ן ורשב"א (במשמרת הבית) שם אלא מטעם מיעוטא דמיעוטא, משא"כ כאן בסכין דלא הוי מיעוטא דמיעוטא, איננו מתירים אלא מטעם חזקת הסכין.

ואף שהביא שם מהרשב"א שמתירין מטעם שחוטה לפניך, וטעם זה שייך גם כאן. אפשר שזהו מה שמביא שם בשם הרמב"ן, אבל בעצמו סובר הרשב"א כמ"ש במשמרת הבית שם, ולכן הוצרך כאן לטעם חזקת הסכין.

*

אמנם עדיין צ"ע, שהרי מבואר לקמן סי' כד סוף ס"ק לה, במי שאינו יודע הלכות עיקור ושחט ששחיטתו פסולה, שנגד חזקת איסור של הבהמה יש חזקת הסימנים שהיו שלמים ולא עקורים, והוי לה ספיקא דאורייתא ולחומרא; ומדוע אם כן מתירים כאן מטעם חזקת סכין נגד חזקת איסור דבהמה?

ואין לומר הטעם, שכאן מלבד חזקת הסכין להתיר יש גם טעם נוסף להתיר, שרוב הסכינים אינם נפגמים בשחיטת העור, וכדלעיל, שהרי מביא לקמן ראיה גם ממקוה, שגם בזה מתירים (בדליתא ריעותא של מקוה חסר בפנינו), אף שאין שם רוב, רק חזקת טומאה של האדם נגד חזקת כשרות של המקוה, והרי טבל לפניך. ומהו אם כן החילוק בין זה לבין מי שאינו יודע הלכות עיקור, דלקמן סי' כד סוף ס"ק לה.

* * *