שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תש"ל

118

בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. כל עניני קדושה – אף שיש בהם חילוקי דרגות מתחילה ועד סוף, מ"מ, הרי הם כולם באחדות ובהתכללות, ש"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן" ⁸²² .

ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לתורה ומצוות:

במצוות – אף שישנם תרי"ג מצוות, הרי הם כולם בהתכללות, שבכל מצוה כלולים גם כל שאר המצוות, שלכן אמרו ש"העוסק במצוה (איזו מצוה שתהי') פטור מן המצוה" ⁸²³ , כיון שבמצוה שאותה מקיים כלולה גם המצוה שפטור ממנה ⁸²⁴ .

ובתורה – אף שאיתא בגמרא ⁸²⁵ "אוריאן תליתאי", ובפרטיות יש חמשה חומשי תורה וכ"ד ספרים, ועד ש"ששים המה מלכות ⁸²⁶ , אלו ששים מסכתות, ושמונים פלגשים5 אלו הברייתות .. ועלמות אין מספר5 אלו מימרות האמוראים" (כמבואר במדרש ⁸²⁷ ), הרי התורה היא "תורה אחת", וכל חלק שבתורה כלול משאר החלקים ⁸²⁸ .

ולכן נתן הקב"ה את התורה לישראל דוקא כאשר "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד בלב אחד" ⁸²⁹ , כמבואר במדרש ⁸³⁰ שדוקא אז היו ראויים לקבל את התורה, משא"כ בחניות שלפנ"ז, כי, כדי לקבל את התורה יש צורך בענין האחדות, וכאשר "ויחן שם ישראל" הי' אצלם ענין האחדות, הן אצל כל בנ"י בתור עם, והן אצל כל יחיד מישראל בפני עצמו.

ולכן מדגישים בתוקף הענין של אהבת ישראל, ועד שבנוגע לענין של היפך אהבת ישראל נאמר ⁸³¹ "נקום נקמת בני ישראל גו' לתת נקמת

119

הוי' במדין", היינו, שזהו ענין שנוגע בשם הוי', כיון שכל עניני פירוד הם מצד הלעו"ז.

ב. ומזה מובן גם בנוגע לענין הרגלים – שאע"פ שיש לכל רגל ויו"ט ענינו המיוחד, כלולים בו גם הענינים של שאר הימים טובים:

נוסף לכך שכל הימים טובים הם "מועדים לשמחה" ⁸³² , יש בכל יו"ט ענין מיוחד השייך לו, כמודגש בשמות הימים טובים כפי שנקבעו בנוסח התפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: "חג המצות", "חג השבועות" ו"חג הסוכות" (אף שיש להם עוד שמות, וכמו בחג הסוכות שהשם שנקרא בחומש הוא "חג האסיף" ⁸³³ ), ובהמשך לזה מבואר גם ענינו המיוחד של כל יו"ט: "חג המצות" – "זמן חרותנו", "חג השבועות" – "זמן מתן תורתנו", ו"חג הסוכות" – "זמן שמחתנו".

וגם בענין הפרטי של כל יו"ט ישנה התכללות כל הימים טובים; והחילוק שבין המועדים הוא – שבכל יו"ט ישנו ענין עיקרי המודגש בו ביותר ובגלוי: פסח – עיקר ענינו הוא חירות, שבועות – עיקר ענינו מ"ת, וסוכות – עיקר ענינו שמחה; ובתור פרט וטפל כלולים בו גם עניני שאר הימים טובים: בפסח – נוסף לענינו העיקרי, ענין החירות, יש בו גם הענין דמ"ת וענין השמחה; ועד"ז בשבועות, שעיקר ענינו מ"ת – יש בו גם ענין החירות, דכיון ש" אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" ⁸³⁴ , הרי מובן שע"י התורה נעשה אמיתית ענין החירות, וכן יש בו ענין השמחה, להיותו בכלל "מועדים לשמחה".

ועד"ז בסוכות יש גם ענין החירות – שהרי לא יכולה להיות שמחה אמיתית אם אין חירות אמיתית, כי, אם ישנו דבר המכריחו כו', לא יכולה להיות אצלו שמחה אמיתית, וא"כ, הרי דוקא ע"י החירות יכול להיות "זמן שמחתנו"; וכן יש בסוכות הענין דמ"ת – כמבואר בכ"מ ⁸³⁵ שסכך הסוכה (שקשור עם ענני הכבוד) נעשה מענן הקטורת דיוהכ"פ, ויוהכ"פ קשור עם מ"ת, כמ"ש ⁸³⁶ "ביום חתונתו", "זה מתן תורה", "יוהכ"פ שניתנו בו לוחות האחרונות" ⁸³⁷ , והרי עיקר ענין התורה הוא בלוחות שניות ⁸³⁸ (ועד שאפילו לוחות הראשונות יש לנו ע"י לוחות שניות).

120

ונמצא, שאע"פ שכל עניני המועדים ישנם בכל אחד מהם, ישנו גם החילוק שביניהם, שיש לכל יו"ט ענינו העיקרי שמודגש בו בגלוי.

ג. ובנוגע לעניננו:

כיון ש"חג הסוכות" הוא "זמן שמחתנו", הרי מובן, שדוקא ע"י ענין הסוכה יכול להיות אמיתית ענין השמחה, והיינו, שאע"פ שבחג הסוכות יש כמה מצוות, הנה אמיתית ענין השמחה קשור עם מצות סוכה דוקא.

והענין בזה – ע"פ המבואר בספרי מוסר ודרוש ⁸³⁹ מעלת מצות סוכה לגבי כל שאר המצוות, שהסוכה מקיפה את כל האדם מכף רגלו ועד קדקדו.

והמעלה שבסוכה היא אפילו לגבי טלית שגם מקיף את כל האדם (וכפי שנקרא "פריסו דמלכא" ⁸⁴⁰ ) – כי:

הטלית מקיף רק ראשו ורובו, ובטלית גופא יש חילוק בין החלק העליון לחלק התחתון (שלכן עושים סימן כדי שלא יחליפו ביניהם ⁸⁴¹ ), וכן יש חילוק בין אמצע הטלית לחלק שבו תלויים חוטי הציצית;

משא"כ סוכה, שמקיפה לא רק ראשו ורובו, אלא גם שולחנו (שקשור עם ענין המזון שהוא החיות של האדם), וללא חילוק בין חלקי הסוכה (ואע"פ שיש נוהגים לעשות סימנים בדפנות הסוכה שלא יתחלפו משנה לשנה ⁸⁴² , הרי זה רק בנוגע לדפנות, אבל לא בנוגע לסכך, שאין בו חילוק בין צד זה לצד אחר, וגם אין קפידא להניח את הסכך (שנשאר משנה לשנה) על אותו מקום בכל שנה, ויתירה מזה: באמצע ימי הסוכות יכולים לשנות את מקום הסכך מצד לצד).

וענין זה שהסוכה מקיפה את כל האדם, מודגש גם בדין שצריך לעשות בסוכה את כל הענינים שבמשך כל השנה עושים בבית – לא רק ענינים עיקריים כמו עניני התומ"צ, או ענינים המוכרחים כמו אכילה ושתי', אלא גם עניני הרשות צריכים להיות בסוכה, ואפילו טיול ודיבור וכו', כמבואר בהלכה ⁸⁴³ .

121

[ויש להוסיף, שענין ההתכללות מודגש גם בענין השני שבחג הסוכות – מצות נטילת ד' מינים, שמאגדים את כולם ביחד, והיינו, שאף שמצד עצמם חלוקים הם זמ"ז, ועד לחילוק מן הקצה אל הקצה: מאתרוג שיש בו טעם וריח עד לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח ⁸⁴⁴ (ואדרבה: אילו לא היו מחולקים זמ"ז, לא הי' שייך בזה ענין האחדות, כיון שמלכתחילה הרי זה ענין אחד, וכל החידוש בענין האחדות הוא רק בנוגע לדברים שבעצם חלוקים הם זמ"ז), מ"מ, מאגדים ומאחדים אותם ביחד (ג' המינים באגודה אחת, וגם האתרוג שאין אוגדים אותו עם שאר המינים, צריך לקרבו אליהם, ולולי זאת לא נתקיימה המצוה). ואף שהברכה היא על הגדול שבהם ⁸⁴⁵ , הרי ברכות אינן מעכבות ⁸⁴⁶ , ומזה מוכח שהברכה היא רק הוספה על המצוה, ואילו המצוה עצמה היא באופן שכל ד' המינים מתאחדים ביחד].

ד. וזוהי גם השייכות של מצות סוכה לענין השמחה – כיון שגם ענין השמחה מקיף את כל האדם בשוה:

ענין החירות – עיקרו בראש, אבל לא ברגל, שהרי הרגל רגיל לקבל ולקיים פקודות, כך, שענינו של הרגל הוא קבלת עול, ולא חירות. – הן אמת שכאשר הראש הוא במצב של חירות, אזי גם הרגל הוא באופן אחר, אבל, אין זה ענין ששייך לרגל באופן ישיר, כי אם שהחירות שבראש פועלת גם על הרגל, ובמילא, גם החילוק אינו גדול כ"כ.

ועד"ז ענין התורה – קשור בעיקר עם הראש, כי, אע"פ שהתורה צריכה לחדור את כל עניני האדם, להיותה "תורת חיים", "הם חיינו ואורך ימינו", הרי היא חכמתו של הקב"ה, וגם אצל האדם הרי היא קשורה בעיקר עם הראש – הבנה והשגה (וכמו בנוגע לחיות הנפש, שאע"פ שהנפש נמצאת בכל האברים, הרי זה בעיקר במוח ולב, כמבואר בתניא ⁸⁴⁷ ).

ואילו ענין השמחה הוא ללא התחלקות כלל, שהרי שמחה פורצת גדר ⁸⁴⁸ , שמבטלת כל עניני הגבלות והתחלקות, והיא בכל מקום בשוה.

ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם בשמחת בית השואבה –

122

כדאיתא במשנה ⁸⁴⁹ (והובא ברמב"ם ⁸⁵⁰ ) ש"חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן כו'" (זורקין אותם כלפי מעלה ומקבלין אותם), והיינו, שהעיקר הוא ענין הריקוד [שלכן נאמר "היו מרקדין .. באבוקות של אור", ולא היו זורקין אבוקות של אור בשעת הריקוד – כיון שהעיקר הוא הריקוד, אלא שבשעת מעשה היו זורקין אבוקות של אור], והרי מעלת הריקוד היא שמבטלים את כל ההגבלות, והוא בכל הגוף בשוה – שכל הגוף רוקד, גם הרגל, ואדרבה: עיקר ענין הריקוד הוא ברגל.

ה. ולכן, כאשר מתאספים עכשיו כולם ביחד (מצד איזה סיבה שתהי'),

– אם מצד שמחת בית השואבה, או מצד שמחת יו"ט, או מצד פגישתם של יהודים שלא התראו במשך עשרות שנים, והיו מן הקצה אל הקצה (וכמבואר בחסידות ⁸⁵¹ בנוגע לשמחה דחג הסוכות לאחרי יוהכ"פ, שזהו כמשל שני אנשים שלא התראו במשך הרבה שנים, ובפרט שהיו בשבי' כו', שכאשר חוזרים ונפגשים לאח"ז אזי אין שמחה למעלה מזו) –

צריך להיות הענין דשמחה פורץ גדר – שמחה שמסירה ומבטלת את כל ההגבלות,

ועי"ז פועלים גם למעלה – "כמים הפנים לפנים גו'" ⁸⁵² – פריצת גדרו של עולם ופריצת כל סדר השתלשלות, ועד ש"יעלה הפורץ לפנינו" ⁸⁵³ , בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ו. האמור לעיל שהשמחה של חג הסוכות היא בכל הענינים מהראש ועד הרגל בשוה, יכול להיות בכמה אופנים – בהתאם לכך שהאחדות של כמה ענינים יכולה להיות בכמה אופנים:

יש אחדות שהיא מצד ענין שאין בו התחלקות בין גדול לקטן, אלא כולם שוים בו, והיינו, שההתאחדות היא ע"י נקודה משותפת שביניהם, וזה גופא הוא החידוש – שהקישור שביניהם אינו בענין שיש בו התחלקות, אלא בענין ששניהם שוים בו.

123

ויש אופן ערב יותר ("געשמאַקער") – שהאחדות היא לא רק מצד ענין שאין בו התחלקות, אלא אפילו בענין שיש בו התחלקות פועלים שיהיו שניהם בשוה, אבל באופן שגם אצל העליון ישנו ענין זה רק באותה מדה שהתחתון יכול לקבל, והיינו, שאע"פ שזהו ענין שיש בו התחלקות של ראש ורגל, מסתפק הראש בכך שגם אצלו יהי' רק כמו אצל הרגל, ועי"ז שוים שניהם.

ולמעלה מזה – שהאחדות היא גם מצד ענין שבעצם יש בו התחלקות (כנ"ל), אבל לא באופן שהראש מסתפק בענינים השייכים לרגל, אלא אדרבה – שפועלים על הרגל שגם הוא יהי' כמו הראש, והיינו, שאע"פ שהרגל מצד עצמו אינו שייך לזה, הרי זה נפעל מצד זמן המסוגל ועבודת האדם כו'.

ז. ובפרטיות יותר:

באופן הא' – ההתאחדות היא מצד קבלת עול, והיינו, שהאחדות בענין השמחה היא באופן של קבלת עול שבו שוים כולם, הראש והרגל (דאף שנקל יותר לפעול קב"ע ברגל מאשר בראש, הנה לאחרי שפועלים זאת בראש, הרי הוא בשוה עם הרגל).

באופן הב' – ההתאחדות היא מצד ענין המעשה, שעיקרו ברגל, שזהו ענין הריקוד ברגלים, אבל ענין זה יכול להיות גם בראש – עי"ז שבשעת הריקוד מנענע בראשו למעלה ולמטה לפנים ולאחור כו', אלא שאעפ"כ אין זה עיקר ענינו של הראש (שעיקרו הו"ע ההבנה וההשגה בשכל), כי אם באופן שהראש מסתפק בענין המעשה השייך לרגל.

ולמעלה מזה הוא אופן הג' – שגם ברגל פועלים ענין של הבנה והשגה. וע"ד שמצינו הענין ד"שמועה טובה תדשן עצם" ⁸⁵⁴ , שגם ענין של "שמועה" הקשור עם חוש השמיעה, פעל שיומשך ענין התענוג גם בעצם שברגל. ועד"ז נמשכת ברגל גם השמחה שמצד הבנה והשגה.

ח. ועפ"ז יש לבאר הדיוק בדברי הרמב"ם29 בנוגע לשמחת בית השואבה, שמאריך בלשונו לגבי הקיצור במשנה (והרי ידוע גודל הדיוק בדברי הרמב"ם בנוגע לכל תיבה), ומבאר ג' ענינים: (א) "לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה", (ב) "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין כו'", (ג) "כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".

124

ולכאורה אינו מובן מהו הצורך בכל אריכות הדברים – להקדים ש"לא היו עושין אותה .. כל מי שירצה", בה בשעה שהי' יכול לומר בקיצור, שגדולי חכמי ישראל כו' היו מרקדין וכו'?

ויובן ע"פ האמור לעיל:

אילו הי' נאמר רק שגדולי חכמי ישראל כו' היו מרקדין כו', ללא ההקדמה ש"לא היו עושין אותה .. כל מי שירצה", הי' מקום לפרש שזוהי שמחה ששייכת בעצם לכאו"א, אלא שבפועל היו עושין אותה חסידים ואנשי מעשה.

ולכן מקדים ש"לא היו עושין אותה .. כל מי שירצה", היינו, שזוהי שמחה מיוחדת שרק חסידים ואנשי מעשה יכולים לפעול אותה; ואעפ"כ, החידוש הוא שגם בענין זה היתה התאחדות של כל הסוגים שבבנ"י – ש"כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע", ומובן שכיון שע"פ תורה "באין לראות ולשמוע", בודאי היתה אצלם פעולת הראי' והשמיעה – שיש בזה מה שאין בזה: מעלת הראי' – שפועלת התאמתות גדולה באופן שגם אם ירצו להפריך את הדבר, יטען הרואה: עיני ראו ולא זר; ומעלת השמיעה – שפועלת תפיסת הענין בכל פרטיו באופן של הבנה והשגה ⁸⁵⁵ .

ט. אמנם, דובר כמ"פ ⁸⁵⁶ שעכשיו שביהמ"ק אינו קיים בפועל, הנה "קלקלתנו היא תקנתנו" ⁸⁵⁷ , ששמחת בית השואבה שייכת לא רק לחסידים ואנשי מעשה, אלא כל אחד מישראל יכול לפעול את השמחה שחסידים ואנשי מעשה היו פועלים בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

ומשמחה זו נמשך על כל השנה כולה, כמובן ממארז"ל28 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", שכאשר "ראה שמחת בית השואבה", נמשכת השמחה בכל ימיו ⁸⁵⁸ ,

ובאופן שנמשכת למטה מעשרה טפחים בכל המצטרך, הן בענינים גשמיים והן בענינים רוחניים, הן בענינים הכלליים והן בענינים הפרטיים (שלאמיתו של דבר הרי גם הם ענינים כלליים, כיון שכל אחד הוא חלק מכלל ישראל),

125

ובכולם נמשך הענין ד"זמן שמחתנו" – לשון רבים, "ישמח ⁸⁵⁹ ישראל בעושיו" ו"ישמח ⁸⁶⁰ ה' במעשיו" ⁸⁶¹ , בשמחה וטוב לבב, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים.

* * *

י. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ובחמשה עשר יום וגו'.

* * *

יא. בהמשך להמדובר במאמר ⁸⁶² שבו נזכרו גם תורות הבעש"ט הרב המגיד ורבינו הזקן – יש להזכיר גם אודות ענין האושפיזין, כידוע שבשבעת ימי הסוכות מזמינים את שבעת האושפיזין ⁸⁶³ , מאברהם עד דוד המלך; וידוע גם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁸⁶⁴ שאצלנו באים גם האושפיזין החסידיים: הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (כולל גם כ"ק מו"ח אדמו"ר שהוא ה"אושפיזא" ששייך לשמע"צ, שקשור עם יוסף שענינו "עצרת", שעוצר וקולט את כל הענינים שלפנ"ז, והנמשל מובן מעצמו).

והסדר בזה – שבכל יום ישנו ה"אושפיזא" העיקרי השייך ליום זה, אבל לא רק הוא בלבד, אלא יחד עמו – "ועימי' כו'" – באים גם כל שאר האושפיזין.

וע"פ המדובר כמ"פ ⁸⁶⁵ – משתקף גם ענין זה בנגלה: יש דין שהסוכה צריכה להיות ראוי' לכל שבעת ימי הסוכות ⁸⁶⁶ . ולכאורה: למה לא מספיק היותה ראוי' ליום זה?! אך הענין בזה – שבכל יום צ"ל התכללות מכל ז' הימים, שיהיו "עימי'" כל שאר ששת הימים. ועד"ז בנוגע לאושפיזין, שבכל יום בא האושפיזא המיוחד ליום זה יחד עם כל שאר האושפיזין.

וכיון שההתוועדות נערכת בין יום ב' ליום ג', הרי זה קשור הן עם יום א' וב', שהאושפיזין העיקריים הם אברהם ויצחק, וכן הבעש"ט והמגיד, והן עם יום ג', שהאושפיזא העיקרי הוא יעקב, וכן אדמו"ר הזקן.

וכבר דובר פעם ⁸⁶⁷ אודות השייכות של הבעש"ט לאברהם, המגיד

126

ליצחק, ואדמו"ר הזקן ליעקב. ומזה מובן גם שהפסוק שאומר יעקב ⁸⁶⁸ – "אז יבקע כשחר אורך" ⁸⁶⁹ – שייך גם לאדמו"ר הזקן, כי, אדמו"ר הזקן פעל את בקיעת האור של נגלה דתורה ופנימיות התורה (תורת החסידות) באופן שיומשך לכאו"א בהבנה והשגה.

ולהעיר מהידוע ⁸⁷⁰ שמצאו כתב של הרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב שכותב אודות אדמו"ר הזקן שאילו הי' בימי הרי"ף והרמב"ם הי' כאחד מהם, וידוע גם מאמר הצ"צ ⁸⁷¹ שאילו הי' בימי התנאים והאמוראים הי' מהגדולים שבהם.

ולכאורה: מדוע מספרים זאת לנו?! ובלשון התניא ⁸⁷² : "מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג כו'" – בנוגע למשה רבינו, ומזה מובן גם בנוגע ל"אתפשטותא דמשה"?! אך הענין הוא – כמבואר בתניא ⁸⁷³ ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה .. (ש)נקרא רעיא מהימנא", ועד"ז בנוגע לאבות, ש"אין קורין אבות אלא לשלשה" ⁸⁷⁴ , שלהיותם "אבות" של כל אחד מישראל, הרי ישנו פס"ד ברור במשנה ⁸⁷⁵ ש"האב זוכה לבן כו'" (בנוגע לחמש הענינים שנימנו שם), שזהו עוד יותר מענין ה"רועים", כיון שאצל "אב" הרי זה באופן של ירושה; ועד"ז מובן בנוגע לבעש"ט והמגיד ואדמו"ר הזקן וכו', שהם לא רק בבחי' רועה נאמן, אלא הם גם מורישים עניניהם לכאו"א.

יב. והנה, כבר דובר בארוכה ⁸⁷⁶ אודות הפסוקים שאומרים האושפיזין, כמ"ש בזהר47 שאברהם אומר הפסוק ⁸⁷⁷ "אז תתענג על ה'", ויצחק אומר הפסוק ⁸⁷⁸ "כל כלי יוצר עליך לא יצלח", וממשיך בזהר: "אמר רבי שמעון, האי, דוד מלכא אמר לי' .. אבל יצחק קאמר גבור ⁸⁷⁹ בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו וגו'".

והטעם שאי אפשר לומר שיצחק אומר הפסוק "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" – כי ⁸⁸⁰ , פסוק זה שייך לענין של מלחמה, ואילו אצל יצחק

127

לא שייך ענין של מלחמה, כיון שענינו גבורות דאצילות, והרי באצילות הכל קדושה, ואין מציאות של לעו"ז;

פסוק זה אומר דוד המלך, שענינו ספירת המלכות, וכיון שיורדת לבי"ע, לכן צריך להבהיר ש"כל כלי יוצר עליך לא יצלח";

ואילו יצחק אומר הפסוק "גבור בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו וגו'" (לא רק "הון", שיכול להיות גם באופן ש"אי אתה מצווה עליו לעשרו" ⁸⁸¹ , אלא גם "עושר") – שמורה על המשכת הברכות בריבוי ובאופן של תגבורת, שזוהי המעלה שבברכות יצחק: "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש וגו'" ⁸⁸² , כמבואר בסידור ד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונות הבעש"ט ז"ל ⁸⁸³ , "שעיקר ומקור כל הברכות לעולם המשיך יצחק דוקא, ולא מצינו ענין ברכות כאלה לא לאברהם ולא ליעקב כו'".

אך עדיין אינו מובן:

כיון שרשב"י, שהוא ה"פוסק" בפנימיות התורה, שולל את הסברא שיצחק אומר את הפסוק "כל כלי יוצר עליך לא יצלח", ויודע שיצחק אומר את הפסוק "גבור בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו וגו'" – מדוע הובאה בזהר הקס"ד שיצחק אומר הפסוק "כל כלי יוצר גו'"? ובפרט שלא מצינו שבעל הקס"ד השיב על דברי רשב"י, כך, שגם הוא קיבל את דבריו, וא"כ, מדוע צריכים להביא בזהר גם את הקס"ד?

[ואין לתרץ ע"ד דברי המשנה ⁸⁸⁴ "למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין .. שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת", או להיפך, "שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו וכו'" – שהרי מדובר כאן אודות ענין של מציאות: איזה פסוק אומר יצחק ביום שני של חג הסוכות].

יג. ויש לבאר זה ע"ד משנ"ת פעם ⁸⁸⁵ אודות דברי הגמרא ⁸⁸⁶ בנוגע ל"כוס של ברכה" דלעתיד לבוא, ש"נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן איני מברך כו', אומר לו ליצחק טול וברך, אומר להן איני מברך וכו'", עד ש"אומר לו לדוד טול וברך, אומר להן אני אברך ולי נאה לברך וכו'" – דלכאורה אינו מובן:

128

כיון שאברהם ויצחק למדו כל התורה כולה ⁸⁸⁷ , הרי בודאי למדו גם ענין זה שסוכ"ס יברך דוד. ועאכו"כ בנוגע להקב"ה – שהוא זה שנותן את הכוס לברך – נותן התורה, שבודאי למד כל התורה כולה, ויודע דברי הגמרא הנ"ל שאברהם ויצחק לא יברכו, כי אם דוד, וא"כ, למה צריך ליתן תחילה לאברהם וכו', בידעו מראש שיסרב?! ובפרט ע"פ דברי הגמרא במסכת חולין ⁸⁸⁸ , שאסור להציע למישהו דבר כשיודעים מראש שיסרב לכך.

ונתבאר בזה, שדוקא לאחרי שמבקשים מאברהם ויצחק וכו', והם מסרבים, אזי יכול דוד לברך, משא"כ אם היו פונים מלכתחילה לדוד, לא הי' יכול לברך, כפי שנתבאר אז בארוכה.

ועד"ז בעניננו: בכדי לבאר שיצחק אומר "גבור בארץ גו'", צ"ל תחילה הקס"ד שיצחק אומר "כל כלי וגו'", ורק לאחרי ששוללים זאת, יכול יצחק לומר "גבור בארץ גו'", כדלקמן.

יד. והביאור בזה:

ידועה השאלה בנוגע ליצחק שרצה לברך את עשו – איך היתה אצלו קס"ד כזו, בידעו ש"אין שם שמים שגור בפיו" ⁸⁸⁹ . ומבואר בזה ⁸⁹⁰ , שיצחק ראה "כי ציד בפיו" ⁸⁹¹ , שהו"ע ניצוצות הקדושה שהיו אצלו (כמו ר"מ וכו' שיצאו ממנו), והי' סבור שעי"ז שישפיע לו ריבוי אור, יוכל להוציא ממנו את ניצוצות הקדושה, בדוגמת אבוקה גדולה שמושכת לתוכה את הניצוצות הקטנים.

אך האמת היא, שענין זה הוא רק מצד זה ש"רישי' דעשו בעטפוי דיצחק" ⁸⁹² , היינו, כפי שיצחק רואה את עשו בשרשו (מבלי להבטיח כיצד יומשך הענין למטה, שאין זה ענינו של יצחק); אבל כפי שעשו נמשך ונמצא למטה, לא יועיל להמשיך לו ריבוי אור כו', ואדרבה: עי"ז תהי' יניקה ותוספת חיות וכח ללעו"ז כו'.

[ולהעיר גם מהמבואר בשערי אורה ⁸⁹³ בענין "בעתה אחישנה" ⁸⁹⁴ , שבאופן ד"אחישנה" יכולים להשאר ניצוצות שלא נתבררו, ורק באופן ד"בעתה" יודעים בוודאות שנתבררו כל הניצוצות].

129

ועד"ז בעניננו:

מצד ענינה של התורה כפי שהיא מלמעלה למטה, יש אפשרות שע"י ריבוי אור יפעל יצחק על עשו ש"כל כלי יוצר גו'", אך על זה אומר רשב"י שצריכים להתחשב עם המעמד ומצב של המטה – שזהו ענינו של רשב"י להבהיר ולדאוג למציאות המטה, כפי שמצינו בענין "כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר הוה מסי רבי שמעון" ⁸⁹⁵ , ועד שרשב"י אומר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" ⁸⁹⁶ – "כל העולם כולו" דייקא, לא רק צדיקים ובינונים, אלא גם אלו שלמטה מזה, ועד לדרגא הכי תחתונה; ומצד מציאות המטה, אי אפשר שיצחק יאמר "כל כלי יוצר גו'".

וענין זה פועל שיצחק אומר "גבור בארץ יהי' זרעו גו'"; ואילו "כל כלי יוצר גו'" – אומר דוד, "אדמוני עם יפה עינים" ⁸⁹⁷ , שרק הוא יכול לפעול ענין זה.

ואין לשאול מהו הצורך להזכיר בכל שנה שישנו קס"ד שנשללת ע"י רשב"י – שהרי זה ע"ד הקושיא ששואלים ב"חדר" ⁸⁹⁸ כשחוזרים ולומדים פרשת תולדות בכל שנה: מדוע רוצה יצחק שוב לברך את עשו, לאחרי שראה בשנה שעברה שלא כדאי לברכו?!... כי, בכל שנה חוזרים ומתעוררים כל הענינים, ומתחיל סדר חדש בעבודת הבירורים – כפי שהוא מצד שרש הענינים למעלה, וכפי שהוא מצד המטה וכו'.

טו. ונקודת הדברים באותיות פשוטות:

מצד זה שהקב"ה הוא "ארך אפים", יכולה להיות ההשפעה גם ללעו"ז. ועל זה טוענים בנ"י להקב"ה: כבר ניתנו מספיק כחות לאוה"ע, וכבר הגיע הזמן שתהי' מפלה לכל אלו שמנסים לפגוע בירושלים ועם ישראל כו' ⁸⁹⁹ .

ובשביל זה יש צורך בתוקף של דוד – שעליו אומרים בקידוש לבנה מידי חודש בחדשו: "דוד מלך ישראל חי וקיים" ⁹⁰⁰ – שהוא בנה את ציון וירושלים, והוא יפעל ש"כל כלי יוצר עליך לא יצלח", ועד להשלימות שבזה שתהי' ע"י משיח – שילחם מלחמות ה' וינצח ⁹⁰¹ .

וע"פ הסדר בענין האושפיזין שיצחק בא כמה ימים לפני דוד – הנה עוד לפני הגאולה, ואפילו לפני אתחלתא דגאולה, תקויים ברכתו

130

של יצחק: "גבור בארץ יהי' זרעו גו' הון ועושר בביתו", שתהי' פרנסה בהרחבה וכו', ובמילא יהי' נקל יותר לדוד לפעול הענין ד"יכוף כל ישראל כו' וילחום מלחמות ה' וינצח ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל".

וכל זה – באופן ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ⁹⁰² , למטה מעשרה טפחים, בחסד וברחמים ובטוב הנראה והנגלה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכמה (וביניהם – א' מהעולים החדשים, וא' האורחים מנחלת הר חב"ד) קנקני משקה לחלק בין המסובים שיחיו].

* * *

טז. כיון שמחר יתקיים הכינוס של "צעירי אגודת חב"ד", שענינם הוא כשמם – "צעירי" – לא לישון בעצמם ולא להניח לאחרים לישון...

– וכיון ששינה היא אחד מששים כו' ⁹⁰³ , הרי מובן, שכאשר לא מניחים למישהו לישון, נותנים לו חיות... –

הנה כאן המקום לדבר אודות ענין השינה בסוכה – שהמנהג אצל חסידי חב"ד הוא שאין ישנים בסוכה ⁹⁰⁴ .

יז. ביאור המנהג שאין ישנים בסוכה ⁹⁰⁵ , על יסוד פתגם אדמו"ר האמצעי ⁹⁰⁶ : "איך יכולים לישון במקיפים דבינה" ⁹⁰⁷ , דכיון שגודל מעלת הגילוי שבסוכה מונע השינה בסוכה, ה"ה פטור משינה בסוכה – באופן המתאים גם ע"פ נגלה דתורה,

– מצד ההידור לנהוג כמנהג רבו, כדברי הגמרא ⁹⁰⁸ ש"רב אחא

131

.. מהדר אתרי וחד .. הואיל ונפק מפומי' דרב כהנא" ⁹⁰⁹ ; ואף שגילוי האור של הסוכה אינו מבלבל השינה שלו , הרי הוא מצטער מזה גופא שנמצא במדריגה כזו שאור הסוכה אינו מאיר אצלו בגילוי עד שלא יוכל לישון, או שמצטער עכ"פ מזה שהפתגם של אדמו"ר האמצעי אינו חודר בו כו'. והרי הדין ⁹¹⁰ שה"מצטער פטור מן הסוכה" ⁹¹¹ הוא גם אם סיבת הצער אינה מהסוכה עצמה, אלא מדבר שמבחוץ ⁹¹² (כמו קור וגשמים וכיו"ב) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁹¹³ בלקו"ש חכ"ט ע' 211 ואילך.

132

יח. (ואח"כ אמר:)

וכל זה – אפילו כשמדובר אודות שינה של מצוה, וכ"ש שינה של רשות, ובפרט שינה שהיא ענין הפכי – שכאשר מצווים לילך ולדבר עם יהודי אודות הנחת תפילין ושאר עניני תומ"צ, רצונו לישון... הרי בודאי שאסור לעשות זאת בסוכה!...

ישנם הרבה יהודים שצריך לעוררם לתומ"צ, כיון שהם שקועים בשינה עמוקה, ואינם יודעים מה שנעשה מסביבם, ועל זה ניתנה הזכות ליחידי סגולה לעוררם משינתם,

– באמת אין זה ענין השייך ליחידי סגולה בלבד, אלא כיון שצריך לפעול בכל העולם כולו, הנה לפי ערך המספר הדרוש לכך, הרי זה "יחידי סגולה" –

שהרי אע"פ ש"אני ישנה ⁹¹⁴ בגלותא" ⁹¹⁵ , הנה "לבי ער"93, היינו, שלבו של כל יהודי ער להקב"ה ולתומ"צ,

והקב"ה מבקש: "קול דודי דופק פתחי לי"93, ודבר בטוח הוא שאם ידפקו על דלתו של יהודי – תפתח הדלת, וכאשר כל אחד יפתח את הדלת שלו ושל חבירו, אזי יעשה הקב"ה התלוי בו לפתוח "כפתחו של אולם" ⁹¹⁶ ,

ועד שנזכה לפתיחת דלת האולם של ביהמ"ק השלישי וכו', בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לא' לנגן הניגון "קול דודי".

אח"כ נתן החלה והמזונות והיי"ש עבור הכינוס של צא"ח. ואח"כ צוה לנגן הניגון "אום אני חומה" – מההושענות ⁹¹⁷ , וכן הניגון "כי אנו עמך" (באמרו שזהו הניגון שנתקבל ע"י צא"ח)].

יט. ישנו עוד ענין בנגלה ששאלו אודותיו – מדוע מנהגנו שאין עושים נויי סוכה83. אבל, זהו ענין שאינו נוגע לפועל, שהרי הסוכה מוכנה כבר... ולכן ישאירו זאת להתוועדות אחרת ⁹¹⁸ .

כ. ישנה התקנה הידועה לבקר במקומות שונים בניו-יורק ובערי השדה, כדי לשמח יהודים בשמחת סוכות ושמחת בית השואבה, וכן בשמע"צ ושמח"ת.

133

ובודאי ינצלו את הכינוס דמחר לחזק ענינים אלו, שיהיו באופן של ריבוי בכמות ובאיכות, ומתוך תקיפות, ויה"ר שיהי' בהצלחה, וימשיכו זאת על כל השנה כולה.

[לאחרי ברכת המזון תפלת ערבית והבדלה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל].

______ l ______