ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהשכמת הבוקר וציציתפסקי הסדורהלכות ציצית[רנז]

הלכות ציצית[רנז]

הלכות ציצית ¹⁸²⁵

שיעור טלית

[א] כל איש ירא ה' וחפץ במצותיו לקיים מצות ציצית כל היום ¹⁸²⁶ , לדברי הכל, צריך ליזהר בטלית קטן שלנו להיות פתוח לגמרי מב' צדדיו, ולא יחבר שם אפילו בקרסים, ומכל שכן בתפירה, אפילו מחציו ולמעלה ¹⁸²⁷ . ואין צריך לומר שלא לעשות בתי זרועות ¹⁸²⁸ :

[ב] ורוחב הטלית קטן צריך להיות אמה של תורה, שהיא רוחב כ"ד גודלין ¹⁸²⁹ מרווחים ¹⁸³⁰ מאדם בינוני ¹⁸³¹ . והאורך שלאחוריו מבית הצואר ¹⁸³² ולמטה צריך להיות גם כן אמה של תורה מרווחת, בכדי שיהיה שם אמה על אמה שלם עד תחלת נקב בית הצואר שמלאחריו, והאורך שמלפניו מסוף נקב בית הצואר עד למטה צריך להיות גם כן אמה של תורה ורוחב אמה, ונמצא כל האורך שתי אמות ¹⁸³³ , לבד מבית הצואר שהוא נקב שיש בו חסרון ואינו עולה למדת שיעור טלית ¹⁸³⁴ , ובזה מקיים המצוה לדברי הכל:

[ג] ובקטנים שהגיעו לחינוך, דהיינו מבן שש שנים ¹⁸³⁵ עד בן י"ג, אפשר להקל ולסמוך על דעת האומרים ששיעור בגד להתחייב בציצית הוא אמה על אמה בלבד ¹⁸³⁶ :

[ד] וכל השיעור הזה של הרוחב ואורך הטלית קטן צריך להיות כולו מופשט ומלביש את האדם בכל השיעור הזה כולו, כמ"ש ¹⁸³⁷ אשר תכסה בה דייקא, ולא יתקפל ולא יתקמט כלום משיעור הזה, כי מקום הנקפל או הנקמט אינו עולה מן המדה ¹⁸³⁸ . וצריך להשגיח על זה תמיד כל הנזהרים לקיים מצות ציצית כל היום, וגם צריך ליזהר להיות שיעור זה בריוח עם עודף מעט ברוחב הטלית קטן, ולא בצמצום, כי זהו דבר הקשה ליזהר שיהיה מופשט כל כך השיעור כולו ברוחב:

[ה] וגם נכון ליזהר להיות שני צדי בית הצואר למעלה אצל הצואר תכופים זה לזה על ידי קשירה במשיחות או על ידי קרסים בכדי שיהיה החזה מכוסה ממש כמ"ש בכתבי האריז"ל ¹⁸³⁹ :

הטלת הציצית בכנפות

[ו] הנקב שמכניס בו חוטי הציציות צריך שיהיה רחוק מסוף הכנף כאורך מלא קשר אגודל עד סוף הצפורן, דהיינו כל אורך פרק ראשון מהגודל מאדם בינוני, בריוח ולא בצמצום ¹⁸⁴⁰ , עד רוחב שלש גודלין, ולא עד בכלל, אלא פחות מעט ¹⁸⁴¹ .

[ז] והרחקה זו לצאת לכל הדעות, צריך להיות מסוף רוחב הטלית, שהוא לקומת המתעטף ¹⁸⁴² , וגם מסוף אורך הטלית ¹⁸⁴³ , שהוא לרוחב המתעטף, בטלית גדול שמתעטף בו, כמו שיתבאר ¹⁸⁴⁴ .

[ח] וכן צריך להרחיק בטלית קטן באורך וברוחב ¹⁸⁴⁵ :

[ט] רק שבטלית גדול ¹⁸⁴⁶ יעשה נקב אחד לבד ¹⁸⁴⁷ , ויכניס בתוכו הד' חוטין ויכפלם לח', וימתחם לאורך הטלית שהוא לרוחב המתעטף, ויקשרם שם על צדי הטלית למעלה ממלא קשר גודל מזוית הטלית שלמטה, שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי, ולא בכנפי ¹⁸⁴⁸ , אלא בגובה הכנף למעלה ממלא קשר גודל מהזוית ¹⁸⁴⁹ .

[הגה"ה: וגם צריך ¹⁸⁵⁰ להיות הציצית תולה ומנטפת, פירוש מגעת ומכה, על קרן הזויות. ולכך לא יקשרנה על שולי הטלית למטה שהוא אורך הטלית ¹⁸⁵¹ , שנמצאת תלויה כלפי הקרקע, ולא על הקרן, בכנפות התחתונות. אבל בכנפות העליונות יש בהן חילוקים כפי העטיפה ¹⁸⁵² , כמו שיתבאר ¹⁸⁵³ ]

[י] ולא די במה שהנקב שבו מכניס החוטין הוא למעלה מקשר גודל, שנאמר ¹⁸⁵⁴ גדילים תעשה לך על ארבע כנפות, שיהא הגדיל נעשה בגובה הכנף ¹⁸⁵⁵ . ומהנקב עד הקשר הראשון אינו נקרא גדיל עדיין (שלכן אינו עולה בחשבון ומדת אורך הציצית שהוא רוחב ¹⁸⁵⁶ י"ב גודלין אחר שנכפלו לח' חוטין, וצריך להיות שיעור זה מלבד מה שמהנקב עד הקשר ¹⁸⁵⁷ ).

[יא] ואם הטלית דקה ורכה ואין תפור חתיכת בגד (שקורין כנפות) בכנפותיה להקשותה ולחזקה כנהוג מקדם ¹⁸⁵⁸ , ולזאת גם אם יהדק וידחוק קשר הראשון על צדי הטלית ¹⁸⁵⁹ לא יועיל כלום שלא תרד הציצית אחר כך ממקומה למטה ממלא קשר גודל בקל וממילא, וטורח הוא לעיין ולהשגיח על זה תמיד, ובפרט בשעת התפלה. אזי עצה טובה לו לעשות עוד נקב קטן סמוך לשפת הטלית ¹⁸⁶⁰ שמצדה לרחבה ¹⁸⁶¹ , למעלה מקשר גודל מהזוית שלמטה, ולהעביר שם חוט הכורך, שהוא הארוך, אחר שעשה הקשר העליון כראוי ¹⁸⁶² , קודם שיתחיל לכרוך:

[יב] ובדורות המשנה והגמרא היו עושים הנקב סמוך לשפת הטלית מצדה ¹⁸⁶³ , ועל ידי זה היתה הציצית מהודקת לשפת הטלית, ולכן היה די להם באורך ד' החוטין ברוחב כ"ד גודלין לבד, לפי שמהנקב ואילך נחשב מהגדיל, מאחר שהיה הקשר מהודק כשאר הקשרים:

[יג] ברם ¹⁸⁶⁴ כגון דא צריך לאודועי, שזה שנתבאר כאן ¹⁸⁶⁵ בסתם שקשירת הציצית על הכנף הוא על צדי הטלית ברחבה ¹⁸⁶⁶ , באין הפרש והבדל בין כנפות התחתונות לעליונות, זהו לפי מנהג שנתפשט בינינו, להגביה צדי הטלית על הכתף מכאן ומכאן ¹⁸⁶⁷ , כדי שיהיה ב' ציצית לאחריו ושנים לפניו, להיות מסובב במצות ¹⁸⁶⁸ , ואזי גם ציצית העליונות הקשורות על רוחב הטלית, הן נוטפות ותלוין על הקרן ולא כלפי קרקע:

אבל לפי מנהג העולם שאין מגביהין הצדדין על הכתפות ¹⁸⁶⁹ , אם יקשור הציצית על צדי הטלית ברחבה, תהיה תלויה כלפי קרקע ולא על הקרן, לכך צריך לקשור ב' ציצית העליונות על עליונית הטלית, שהיא ארכה ¹⁸⁷⁰ , למעלה ממלא קשר גודל מהזויות באורך הטלית:

[יד] אמנם דרך הטוב והישר ¹⁸⁷¹ הוא לנהוג כמנהג האריז"ל בספר נגיד ומצוה ¹⁸⁷² , והובא גם כן במג"א ¹⁸⁷³ . וגם על פי הנגלה הנה אמת נכון הדבר שלא להיות עיקר עטיפת הטלית באחוריו לבד, אלא להיות מסובב במצוה ¹⁸⁷⁴ גם מלפניו עד למטה מהחזה כמו מלאחריו, כמו שהוא דרך רוב המלבושים. וככה היה המנהג בימי חכמי הגמרא ¹⁸⁷⁵ , וכן היה המנהג עדיין בימי רמ"א, כמו שכתב המג"א ¹⁸⁷⁶ , והיינו על ידי שיעטוף ראשו בחצי השמאלי של אורך הטלית ¹⁸⁷⁷ , וכנף השמאלי העליון יהיה על החזה, או סמוך לו, וחצי אורך הטלית הימני יסבב לפניו עד למטה מהחזה ברוחב אמה, ששיעור רוחב הטלית החייבת בציצית צריך להיות כולו מופשט ¹⁸⁷⁸ , ומלבישו כנ"ל. וכנף העליון הימני ישליך על גבי כתפו השמאלית לאחוריו (כדאיתא במדרש ¹⁸⁷⁹ הובא בב"י ¹⁸⁸⁰ ). וכנף התחתון הימני יגביה על גב ידו הימנית ¹⁸⁸¹ , בענין שהציצית הקשורה על שולי הטלית למעלה ממלא קשר אגודל מהזויות תהא תולה ומנטפת על הקרן, ולא כלפי קרקע. וכן יקשור ציצית העליונה הימנית על עליונית הטלית, שהיא ארכה ¹⁸⁸² , למעלה ממלא קשר אגודל מהזויות, ותהיה תולה ומנטפת על הקרן מאחריו למטה מכתף השמאלית. וככה יקשור גם כן ציצית העליונה השמאלית התלויה מלפניו. אבל ציצית התחתונה השמאלית יקשור על צדי הטלית ברחבה (וכמ"ש בהגהות מיימוניות ¹⁸⁸³ בשם מהר"ם, שיש כנף שתולה בו הציצית ברוחב הטלית כפי עטיפתו) שתהא תולה ומנטפת על הקרן, כי כנף התחתון השמאלי הוא משולשל ותלוי למטה מידו השמאלית, ולא על גב ידו ככנף התחתון הימני. ושתי ציצית שמלפניו ¹⁸⁸⁴ , לפי סדר עטיפה זו הן העליונה השמאלית ותחתונה הימנית, ושתים שמלאחריו הן העליונה הימנית שלמטה מכתפו השמאלית, והתחתונה השמאלית, שהוא משוך קצת לאחוריו, וממלא ¹⁸⁸⁵ על ידי מתיחת כנף העליון, שמושכו ומשליכו לאחוריו על גבי כתפו השמאלית, ונמצא מסובב במצוה. ככה יהיה מעוטף כל שעת התפלה ¹⁸⁸⁶ :

[טו] אמנם תיכף אחר ברכת להתעטף בציצית עד כדי הילוך ד' אמות, יהיה עטוף כעטיפת הישמעאלים ממש ¹⁸⁸⁷ , כמ"ש בכתבי האריז"ל ¹⁸⁸⁸ , דהיינו להגביה גם כנף התחתון הימני ולהשליכו על כתף השמאלית לאחוריו. רק שיזהר גם אז להיות עטוף מלפניו ברוחב אמה מופשט, ומלבישו כנ"ל. ולזאת בטליתות שלנו שאינן ארוכות כל כך, אי אפשר אז להגביה גם כנף התחתון השמאלי להיות לפניו מצד שמאלו על גבי החזה או סמוך לו כדי הילוך ד' אמות אחר הברכה, כמ"ש בקצת ¹⁸⁸⁹ כתבי האריז"ל (וכמ"ש לקמן ¹⁸⁹⁰ ), אלא אם כן יגביה שולי הטלית על גבי כתפיו מלאחריו ויכרכם סביב צוארו, כמו שנוהגין קצת, וזו שגגה גדולה, כי עטיפת הראש בלי עטוף הגוף לא שמה עטיפה לדברי הכל לענין ציצית, ואין בה שום מצוה כלל לדברי הכל ¹⁸⁹¹ :

[טז] ובטלית קטן ¹⁸⁹² יש לעשות ב' נקבים ¹⁸⁹³ מרוחקים כמלא קשר גודל באורך ורוחב, ויכניס הד' חוטין בנקב זה ויוציאם בנקב זה ויכפלם ויקשרם ויהדקם סמוך לבגד ממש, כדי שיהא הקשר הראשון למעלה מקשר גודל ¹⁸⁹⁴ .

[יז] וצריך ליזהר להיות הציצית תלויות על צד העליון, שהוא צד החיצון של הבגד כשהוא לבוש בו, ולא על צד התחתון הפנימי, שנאמר ¹⁸⁹⁵ וראיתם אותו וזכרתם וגו' למען תזכרו וגו'. ואותם התוחבים אותן בכנפות טועים הם ¹⁸⁹⁶ :

[יח] ויש מדקדקים לעשות הנקבים באלכסון קצת ¹⁸⁹⁷ , בכדי שכשתהא הציצית תלויה למטה לשולי הבגד תהא נוטפת (פירוש נוגעת) ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזוית ¹⁸⁹⁸ בשולי הבגד לרחבו, לחוש לדברי המצריכים כן:

נקרע הטלית

[יט] אם לאחר שהטיל הציצית בריחוק מלא קשר גודל באורך ורוחב כדת ¹⁸⁹⁹ , נפסקה זוית הבגד מלמטה לגמרי מן הבגד, אפילו נפסקה סמוך להנקב שהציצית תלוים בו ולא נשתייר אלא משהו עד הנקב, כשרה, כי לא הקפיד הכתוב על שיעור מלא קשר גודל אלא בשעת עשיית והטלת הציצית בבגד לבד, שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי וגו' ¹⁹⁰⁰ .

וכן אם נקרע בטלית גדול ¹⁹⁰¹ מהנקב ממש שהציצית תלויה בו ולמטה עד שפת הטלית ולא עד בכלל, בין באורך הטלית בין לרחבו, וירדה הציצית למטה, כשרה, ואין צריך לתפור הקרע כל שנשתייר משהו ¹⁹⁰² .

אבל אם נפסקה ציצית הראשונה וצריך לעשות ציצית אחרת, צריך לתפור הקרע תחלה ¹⁹⁰³ . ויתפור בחוטי משי, ולא בחוטי צמר ¹⁹⁰⁴ :

[כ] וכן אם נקרע למעלה מהנקב שהציצית תלויה בו, אפילו קרע ארוך מאד לאורך הטלית, רק שנשתייר כל שהוא שלם בשפת הטלית מצדה לרחבה ¹⁹⁰⁵ , כשרה, ואין צריך לתפור. וכן אם נקרע כמין גא"ם, ונשתייר כל שהוא שלם בב' שפתי הטלית דהיינו מצדה ומשוליה ¹⁹⁰⁶ :

[כא] אבל ¹⁹⁰⁷ אם הקרע מפולש מצדו האחד ועד השפה ועד בכלל ¹⁹⁰⁸ , בין שהקרע לאורך הטלית, ומתחיל משפת הטלית שמצדה תוך ג' אצבעות לשוליה, ובין שהקרע ממטה למעלה, ומתחיל משוליה תוך ג' אצבעות לשפת הטלית שמצדה לרחבה ¹⁹⁰⁹ , אף על פי שמקום הציצית שלם, נפסלה הציצית, הואיל ואין לה כנף שלם כשיעורו, שהוא שלש על שלש אצבעות ¹⁹¹⁰ .

והוא שאורך הקרע יותר מרוחב אצבע ומחצה שהוא רוב שיעור הכנף וכאילו נקרע כולו ¹⁹¹¹ .

ואם חוזר ותופרו, אינו מועיל להכשיר ציצית הראשונה, מאחר שנפסלה כבר, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפסול ¹⁹¹² :

אבל להתיר הראשונה ולחזור ולתלותה, או ציצית אחרת, יש מכשירים, ויש פוסלים ואומרים שאין תפירה מועלת בקרע מפולש מצדו אחד שבתוך ג' אצבעות שיעור הכנף. ויש לחוש לדבריהם במקום שאפשר ¹⁹¹³ :

[כב] אבל אם הקרע הוא למעלה משלש אצבעות לשוליה, והולך לאורך הטלית, וכן אם הולך משוליה ממטה למעלה ברחוק שלש אצבעות משפת הטלית שמצדה, ואפילו הוא כמין גא"ם, ונפסק הכנף לגמרי מהטלית, מועלת תפירה לדברי הכל ¹⁹¹⁴ , מאחר שאין הקרע בשיעור הכנף עצמו:

[כג] ואם ¹⁹¹⁵ לא נקרע ונפסק הכנף לגמרי מהטלית, אלא נשאר מחובר במשהו מצדה למעלה משלש אצבעות לשוליה, או מחובר בשוליה ברחוק ג' אצבעות מצדה, לא נפסלה הציצית הראשונה ¹⁹¹⁶ , ויחזור ויתפור הכנף עם הציצית להטלית בחוטי משי ¹⁹¹⁷ . אבל אם נפסק לגמרי, יש אומרים שנפסלה ציצית הראשונה ¹⁹¹⁸ .

[כד] ויש חולקין ¹⁹¹⁹ .

ויש אומרים ¹⁹²⁰ שאפילו חיבור משהו אינו מועיל להכשיר הציצית הראשונה על ידי שיחזור ויתפור, עד שיהיה מחובר כשיעור רוחב ג' אצבעות, ואזי כשרה אפילו בלא תפירה. ויש לחוש לדבריהם במקום שאפשר ¹⁹²¹ .

וכל האצבעות הן ברוחב גודל ¹⁹²² :

נפסקו הציציות

[כה] אם הציצית ארוכה יותר מי"ב גודלין, צריך להיות הגדיל, שהן הכריכות והקשרים, יותר מד' גודלין, כי לכתחלה צריך להיות הגדיל שליש והענף ב' שלישים ¹⁹²³ :

[כו] אם נפסק אפילו חוט אחד מעיקרו, דהיינו על הכנף ¹⁹²⁴ , או אפילו תוך הגדיל, פסולה ¹⁹²⁵ .

[כז] אבל אם נפסק אחד מן הראשין היוצאין חוץ לגדיל כשרה, אפילו נפסק לגמרי ¹⁹²⁶ .

[כח] ואם נפסקו ב' ראשין, אפילו יוצאים מצד אחד של הקשר, אם לא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ד' ראשין עומדים לעולם מצד אחד, פסולה אם לא נשתייר באחד מהם כדי עניבה, וכל שכן אם אחד יוצא מצד זה ואחד מצד השני ¹⁹²⁷ .

[כט] ואם נפסקו ג' ראשין ¹⁹²⁸ , פסול בכל ענין, אפילו נשתייר בכל אחד מהן הרבה יותר מכדי עניבה.

[ל] וכן הדין אם נתפרקו החוטין משזירתן ¹⁹²⁹ :

[לא] בכל יום כשמתעטף בהם קודם הברכה יעיין ויבדוק בחוטין ¹⁹³⁰ אם הם כשרים, ובפרט על הכנף והגדיל ¹⁹³¹ . גם צריך להפריד החוטין זה מזה קודם הברכה ¹⁹³² .

[לב] ואם נשתהה לבוא לבית הכנסת, ובעוד שיבדוק או יפריד החוטין יתבטל מלהתפלל עם הציבור, אין צריך לבדקן ולא להפרידן ¹⁹³³ :

[לג] בשעת בדיקת הציצית יאמר זה ¹⁹³⁴ : בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה:

עטיפת הטלית

[לד] בהתעטפו יכוין שציונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם וגו' ¹⁹³⁵ :

[לה] העטיפה צריך להיות מעומד ¹⁹³⁶ , וגם הברכה צריך להיות מעומד ¹⁹³⁷ לכתחלה ¹⁹³⁸ .

[לו] וקודם שיתחיל להתעטף ¹⁹³⁹ יברך: בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית ¹⁹⁴⁰ :

[לז] ויכסה ראשו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים ¹⁹⁴¹ , דהיינו שיכרוך הטלית עם הב' כנפות של צד ימין סביב צוארו ויחזירנו לאחוריו דרך צד שמאל, וב' כנפות האחרים של צד שמאל יהיו דרך הפנים, ונמצאו כל הד' ציציות מצד שמאל שתים לפניו ושתים לאחריו. וצריך שיהא מעוטף מלפניו ומלאחריו עד החזה ¹⁹⁴² (ואין צריך לכסות ראשו עד פיו ¹⁹⁴³ ). ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות אחר הברכה, ואחר כך יפשילנו כמנהג המקום ¹⁹⁴⁴ .

[לח] ומכל מקום, מצוה להיות עטוף בטלית גדול כל זמן התפילה, שיכסה בו ראשו וגופו מלפניו ומלאחריו סביב הזרועות, שיהא מונח צד ימין על שמאל, וטוב יותר להשליך כנף האחד של ימין על כתף שמאל לאחריו ¹⁹⁴⁵ , ונמצא כולו מעוטף בו עטיפה גמורה כעטיפת הישמעאלים קצת:

[לט] ובשעת עטיפת הטלית גדול יאמר זה ¹⁹⁴⁶ : מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים, וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר: מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ, וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב:

[מ] וכן בטליתות קטנים שלנו, אם רוצה לברך עליו, טוב שיניחנו רחבו לקומתו ויתעטף בו כנזכר לעיל ¹⁹⁴⁷ כדי לברך להתעטף ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבשנו.

[מא] ואם לובשו מיד בקומו, בעוד שאין ידיו נקיות, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית. מברך על טלית גדול ויכוין לפטור גם את זה ¹⁹⁴⁸ . וכן אם לובשו קודם אור היום שאינו זמן ציצית ¹⁹⁴⁹ :

[מב] והמדקדקים נוהגין לישן בטלית קטן, כדי שאם יישן על היום לא יהיה ערום בלא מצות. וגם לא יצטרך ללבשו קודם נטילת ידים ¹⁹⁵⁰ , לעבור על קדושת הזהר שנתבאר בדין השכמת הבקר ¹⁹⁵¹ .

[מג] ואף אם פשטו מעליו וחזר ולבשו בלילה, אין בו משום בל תוסיף, מאחר שיש אומרים ¹⁹⁵² שכסות יום חייב בלילה.

[מד] וכן על פי הסוד יש מצוה בלבישת טלית קטן גם בלילה ¹⁹⁵³ :

כמה דיני ציצית

[מה] צריך להזהיר לנשים העושות ציצית, שתוציא בפיה בפירוש בתחילת הטוויה שהיא עושה כן לשם ציצית, וכן בהתחלת השזירה ¹⁹⁵⁴ :

[מו] מלבושים שלנו שיש להם ב' כנפות מלפניהם למטה וב' כנפות למעלה בבית הצואר, צריך ליזהר לעשות הכנפות שלמעלה עגולות, כמו שנהגו עכשיו מקרוב, ולא מרובעות כמקדם, כדי לפטרם מציצית לדברי הכל ¹⁹⁵⁵ .

[מז] וכן המכסה (שקורין קאלדר"ע) שמתכסין בו כשישן ביום, אף אם עיקרו מיוחד ללילה, יש לעשות בו קרן אחת עגולה לפטרו מציצית לדברי הכל ¹⁹⁵⁶ :

[מח] אין לעשות טלית של פשתן כלל. ובשעת הדחק הגדול יעשה בה ציצית של פשתן, טוויות ושזורות לשמן כהלכתן, ויוכל לברך עליהן ¹⁹⁵⁷ , וכן בטלית קטן:

[מט] מותר להתיר ציצית כשרה מבגד זה כדי לתלותה בבגד אחר ¹⁹⁵⁸ , וכן כדי לתלות ציצית חדשה במקומה ¹⁹⁵⁹ אך לא יפסקנה, אלא יתירנה, שאין לפסול ציצית כשרה בידים משום ביזוי מצוה ¹⁹⁶⁰ :

[נ] אין לברך על הציצית בשחר עד שיכיר בין תכלת שהיתה בציצית ללבן שבה ¹⁹⁶¹ . ויש אומרים ¹⁹⁶² שהוא כדי שיראה את חבירו הרגיל ואינו רגיל ברחוק ד' אמות ויכירנו.

[נא] ולא בערב אחר תחלת השקיעה ¹⁹⁶³ שאז הוא תחלת בין השמשות ¹⁹⁶⁴ :

[נב] הפושט טליתו לפי שעה על דעת לחזור וללבשה לאלתר, אינו צריך לחזור ולברך בכל ענין ¹⁹⁶⁵ .

[נג] ואפילו פשטה על דעת שלא לחזור וללבשה לאלתר ואחר כך נמלך לחזור וללבשה לאלתר, אם נשאר עליו טלית קטן אינו צריך לחזור ולברך ¹⁹⁶⁶ .

[נד] אבל אם בא ללבשה אחר כמה שעות משפשטה, צריך לחזור ולברך, אפילו נשאר עליו טלית קטן ואפילו היתה דעתו מתחלה לכך ¹⁹⁶⁷ :

[נה] השואל טלית מחבירו יבקש ממנו שיתן לו במתנה על מנת להחזיר כדי שיוכל לברך עליה לדברי הכל ¹⁹⁶⁸ כי מהיות טוב ¹⁹⁶⁹ כו':

הערות

1825. תצלום כתי"ק הרה"ק מהרי"ל מהלכות ציצית ותפילין, מוגה בכתי"ק אדמו"ר הזקן, נדפס בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) סוף חוב' י; אלא שחסרים שם כמה חלקים (שנדפסו קודם או שנוספו אחר כך). להקל על המעיין, נחלקו הלכות ציצית שבפסקי הסדור שלפנינו לנ"ה סעיפים (כפי שנחלקו בסדור רבינו הזקן עם ציונים והערות, ובשלחן ערוך אדמו"ר הזקן המבואר). הערות וציונים לפסקי הסדור הל' ציצית – ראה שם ושם.
1826. כמבואר בשוע"ר סי' כד ס"א (טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז ללבוש טלית מצוייצת כל היום).
1827. כמבואר בשוע"ר סי' י סי"ח (צריך ליזהר בטליתות קטנים שלנו שמטילין בהם ציצית, שיהיה רובו פתוח משני צדדיו רוב הנראה לעינים. וגם יזהר שלא לקבוע בו קרסים למטה מן החגור, ואפילו אם הוא למעלה מן חציו, כגון שהטלית קטן ארוך מאד, מכל מקום אסור מפני מראית העין). ומסגנון הלשון כאן נראה שאוסר אפילו ברוב הנראה לעינים, וכפשטות לשון שו"ת הרשב"א ח"א סי' תלד (ולענין מה ששאלת במקומות שנוהגין במלבוש הנקרא גונילה, שחותכין אותו מלפניו ומאחריו, ודומה שיש לו ארבע כנפים, אם חייב בציצית אם לאו. תשובה, אין נקרא בגד של ארבע כנפות אלא בטליתות שכולן פתוחים, והן הן יש להם ד' כנפות. אבל הבגדים שתפורין ומחוברין למעלה כעין גונילה או קוט, אין אלו כסות של ארבע כנפות).
1828. פע"ח שער הציצית רפ"ב (לא היו לו אז לא ראש ולא זרועות, רק גוף אחד פשוט לבד, וזהו ענין סוד בחינת טלית קטן). באר היטב סי' טז סק"א (כתב האריז"ל, טלית קטן יותר טוב שלא יהיה בו בתי זרועות).
1829. שהאמה היא ו' טפחים, וכל טפח הוא ד' גודלין, כמבואר בשוע"ר סי' תקפו סי"ג (טפח של אדם בינוני, דהיינו ד' גודלין, ומודדין במקום הרחב של הגודל, כמ"ש בסי' י"א. וכן הדין בכל אצבעות שבתורה). ואפשר בא לשלול טפחים קטנים, דלקמן סי' תרנ ס"א.
1830. כמבואר בשוע"ר סי' שסג סכ"ז (ואלו י' טפחים של גובה וד' אמות של אורך, צריכין להיות מרווחות, ולא מצומצמות ... ושיעור העודף של המרווחות על המצומצמות הוא חצי אצבע לאמה).
1831. כמבואר בשוע"ר סי' שמט ס"א (ד' אמות בינוניות של כל אדם, שכל אחת מהן ששה טפחים).
1832. נקב הכנסת הראש.
1833. ולקמן ס"ג (ובקטנים שהגיעו לחינוך ... אמה על אמה בלבד). והיינו שהעיקר כדעת הפוסקים אמה רוחב על שתי אמות אורך. אמנם לענין חנוך ילדים קטנים, סומכים על דעת הפוסקים שאמה על אמה חייבת בציצית. המקורות לשתי הדעות, ראה שוע"ר סי' טו (הערה כג ), וסי' טז (הערה ט ). למעשה אין מדייקים כל כך שלפני י"ג שנים יהי' רוחב הטלית קטן אמה מרווחת (וכן הוא ב"שיעורי תורה" ע' רסז הערה עב).
1834. בשוע"ר סי' טז ס"ב (יזהרו לעשות בטליתות קטנים הכתפים רחבים, דהיינו החתיכות המוטלות על הכתף, כי היכי דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ולבטל ליה). והטעם שלא הזכיר כאן ההלכה הנ"ל, ראה קצות השלחן הוספות פו, א (ובמהדורה החדשה סי' ו סוף ס"ק יד). שיעורי תורה ע' רסז הערה עג. סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' תרמט.
1835. בשוע"ר סי' טז ס"א (שמשערין שיעור טלית בקטן בן ט' שנים). אבל בב"י (דהא פחות מבן תשע נמי מתהלך לבדו בשוק), ובב"ח (בסמ"ק סימן ל"א כתב ... קטן שהגיע לחינוך כדאמרינן (סוכה מב א) קטן היודע להתעטף חייב בציצית עכ"ל, והגיע לחינוך הוא בן שש ובן שבע). וראה סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' תרנ. ובס' המנהגים – חב"ד ע' 87 (ומיום הגזיזה והנחת פיאות הראש נהגו להדר להרגיל את התינוק בענין נשיאת טלית קטן). וראה הנלקט בציצית הלכה למעשה פ"א סט"ז.
1836. כנסמן לעיל (הערה קיח ).
1837. תצא כב, יב.
1838. שו"ת בית יעקב סי' קו (אם לובש הטלית ונתקפל קצת כדרך לובשי בגדים, ואחר שנתקפל לית בי' שיעור להתכסות לקטן ראשו ורובו, נימא גם כן דפטור מציצית, כיון דאינו ניכר שהוא כשיעור הראוי). הובא בבני חיי רס"י טז, ובבאר היטב רס"י טז. אלא שמסקנתם להקל על פי האמור לעיל סי' י ס"ו (מי שהגביה כנפות טליתו ותפר הכפלים עד שנראה כאלו הכנפות מקוצעות בעיגול ולא נשאר שם כנף, אעפ"כ לא נפטרה מציצית, דכל כמה שלא חתכם לגמרי מן הטלית, מכלל דעדיין הוא צריך להם, וסופם לחזור לתחלתם, ועדיין הם נחשבים מכלל הטלית). וכאן החמיר יותר. וכתב על זה בתהלה לדוד סי' טז סק"ב (ומרן הרב ז"ל בסידור החמיר מאוד בזה, ולא ידעתי טעמא מאי. וכנראה טעמא דאשר תכסה בה דוקא, כמ"ש ז"ל). וראה סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' תרנב. שו"ע אדה"ז המבואר. הליכות מנחם ע' טז.
1839. פרי עץ חיים שער הציצית פ"א (צריך שיקיף הראש וכל גוף האדם פנים ואחור עד החזה). שער הכונות, ציצית דרוש ב (שיכסה ראשו ורובו ולא יותר, ושיעור זה הוא עד מקום החזה). נגיד ומצוה ד"ה טלית גדול (צריך שיקיף הראש וכל גוף האדם פנים ואחור עד החזה). מ"א סי' ח ס"ק ב (יתעטף עד החזה פנים ואחור). וכן הוא לקמן סי"ד (אמנם דרך הטוב והישר הוא לנהוג כמנהג האריז"ל בספר נגיד ומצוה, והובא גם כן במג"א. וגם על פי הנגלה הנה אמת נכון הדבר שלא להיות עיקר עטיפת הטלית באחוריו לבד, אלא להיות מסובב במצוה גם מלפניו עד למטה מהחזה כמו מלאחריו, כמו שהוא דרך רוב המלבושים). וראה סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות.
1840. כמבואר בשוע"ר סי' יא סט"ז (ולא יעשה הנקב סמוך לשפת הבגד, שנאמר על הכנף, ואם היה סמוך מאוד לשפת הבגד, היה תחת הכנף, ולכן צריך להרחיק הנקב משפת הבגד כשיעור שיש מן קשר אגודל עד סוף הציפורן, דהיינו לערך ב' גודלין), וראה שם (הערה סה ).
1841. בשוע"ר סי' יא סי"ד (כשעושה הנקב שתוחב בו הציצית, לא יעשנו למעלה משלשה גודלין משפת הבגד), היינו שעד ג' גודלין הם ועד בכלל. וכאן הצריך פחות מג' גודלין. וראה שם (הערה נז ).
1842. ראה הציור שבשוע"ר סי' יא סל"ד (הערה קכז ).
1843. כמבואר בשוע"ר סי' יא סי"ז (שיעור ג' גודלין אלו שאמרנו, וכן שיעור מלא קשר אגודל שצריך להרחיק, מודדין אותן ביושר משפת אורך הבגד, וכן משפת רוחב הבגד), ושם נסמן (הערה סח ). כי אף שהעיקר כדעת המתירים, שהרי כן היו עושים בדורות המשנה והגמרא, כדלקמן סי"ב (ובדורות המשנה והגמרא היו עושים הנקב סמוך לשפת הטלית מצדה), ושם נסמן (הערה קמח ), מכל מקום, "לצאת לכל הדעות", צריך להרחיק שיעור זה הן באורך והן ברוחב. וכן הוא לקמן סי"ט (מלא קשר גודל באורך ורוחב כדת ... בין באורך הטלית בין לרחבו). וכל זה הוא בנקב שהציצית יוצאות ממנה. אמנם לקמן ס"ט-יא יתבאר שגם הקשר הראשון צריך להיות למעלה ממלא קשר גודל. וזהו רק ברוחב הטלית, ולא בארכה, כי הקשר הוא בסוף אורך הטלית. שלענין זה לא החמירו כל כך.
1844. סי"ג ואילך.
1845. בטלית קטן, אורך הטלית הוא גם קומת האדם, ורוחב הטלית הוא גם רוחב האדם.
1846. סיומו לקמן סט"ז (ובטלית קטן יש לעשות ב' נקבים).
1847. כמבואר בשוע"ר סי' יא סל"ה (יש אומרים שאין לעשות הציצית בבגד כמו שאנו עושים, אלא יעשה ב' נקבים בבגד ויטיל הציצית בנקב האחד ויוציאם דרך נקב הב'. ואין הלכה כיש אומרים אלו. והבא להחמיר על עצמו ולעשות כדבריהם, לא יעשה כן אלא בטלית קטן).
1848. יתבארו כאן ג' הלכות שלמדים מהפסוקים: (א) יציאת הציצית מנקב הטלית צריכה להיות למעלה ממלא קשר גודל, שנאמר (שלח טו, לח) על כנפי, ולא בכנפי, כי הכנף הוא מלא קשר גודל. (ב) הקשר הראשון יהי' למעלה ממלא קשר גדול, שנאמר (תצא כב, יב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות, שגם הקשר הראשון, שהוא תחלת הגדיל יהי' על כנפי, ולא בכנפי. (ג) הציצית תהי' מכה על הכנפות, שנאמר (שלח טו, לח) על כנפי בגדיהם, והכנף הוא תוך מלא קשר גודל מהזוית. וראה שוע"ר סי' יא סט"ז (הערה סה ).
1849. והיינו שלא רק הנקב שיוצאים ממנו הציצית צריך להיות למעלה מקשר גודל, אלא אף הקשר הראשון של הציצית צריך להיות למעלה מקשר גודל. ויתבאר לקמן ס"י-יא (אלא שבאמצע ביאור פרט זה, באה ההגהה, לבאר פרט נוסף).
1850. בנוסף למבואר קודם, שהקשר הראשון צריך להיות למעלה מקשר גודל, גם המשך הגדיל צריך להיות נוטף על קרן זוית (על הכנף). וראה סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' לט. אלא שזה שייך רק בהליכתו מעוטף בטלית, משא"כ בעת קריאת שמע, שאוחז את הציציות בידו כנגד לבו, כמבואר בשוע"ר סי' כד ס"ד (מצוה לאחוז הציצית בידו השמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע), אז הציצית אינה תולה ומנטפת על הכנף. וראה שו"ע אדה"ז המבואר.
1851. כלומר, בשפת רחבה, ששפה זו היא אורך הטלית. וראה פסקי דינים צמח צדק ב, סוף ע"ד.
1852. כמבואר בשוע"ר סי' יא סל"ד (כשתולה הציצית בבגד, צריך לדקדק שיתלה בענין שיהיה הגדיל התלוי נוגע ומכה בכנף הבגד, ולא יהיה תלוי כלפי קרקע, שנאמר על כנפי בגדיהם. ולכן ב' ציצית התחתונות יהיו תלוים לאורך הבגד, דכשיעטף בו ויהיה אורך הטלית סביב רוחב גופו, יהיו הציצית נוגעים ומכים על הקרן .. . ובב' ציצית העליונים, פעמים צריך שיהיה הגדיל תלוי לאורך הבגד ולפעמים לרחבו, והכל לפי עטיפתו), ושם נסמן (הערות קכו - קכח ). והיינו שבכנפות התחתונות, אם הציציות יורדות לרוחב הטלית (לקומת האדם), וקשורות בסופו (על אורך הטלית), יתלו הציציות כלפי הקרקע (ראה הציור שבשוע"ר סי' יא סל"ד (הערה קכז ). ובכנפות העליונות, תלוי באופן העטיפה.
1853. סעיף יג ואילך.
1854. תצא כב, יב.
1855. והיינו שמהלימוד של "על כנפי", "די במה שהנקב שבו מכניס החוטין הוא למעלה מקשר גודל". אבל מהלימוד של "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות", צריך "שיהא הגדיל נעשה בגובה הכנף", שגם הקשר הראשון יהי' למעלה מקשר גודל (וזה אפשר רק על ידי הוספת נקב קטן כו', כדלקמן בסמוך). וכל זה בטלית גדול. אבל בטלית קטן שיש בו שני נקבים, יתבאר לקמן סט"ז (ובטלית קטן יש לעשות ב' נקבים ... ויקשרם ויהדקם סמוך לבגד ממש, כדי שיהא הקשר הראשון למעלה מקשר גודל).
1856. כמבואר בשוע"ר סי' יא ס"ה (ומודדין במקום הרחב שבגודל).
1857. כמבואר בשוע"ר סי' יא ס"ז (אלו הי"ב גודלין מודדין לאחר שעשה כל הכריכות והקשרים, ומתחילין למדוד אותן משפת הכנף, אבל כל מה שמונח על הכנף אין למדוד בכלל החשבון. ולכן צריך שיהיה אורך כל חוט מהד' חוטין שלשים גודלין, דכשיכפלם יהיה כל חוט מהח' חוטין ט"ו גודלין, ב' גודלין מנקב הטלית שבו תוחבין הציצית עד שפת הכנף, דהיינו שיעור קשר אגודל שיתבאר לקמן בסימן זה, וגודל אחד להקשרים, וי"ב גודלין יהיו תלוין להכשר הציצית).
1858. כמבואר בשוע"ר סי' טו סי"ד (ונוהגין לתפור חתיכת בגד בכנפי הטלית), ובסי' יא סי"ח (יעשה אימרא בשפת הבגד כדי שלא יפחת משיעור קשר אגודל משפתו עד הנקב).
1859. ואף שעל ידי הידוק זה לא ישאר מלא קשר גודל בין הנקב לצדי הטלית, גם זה כשר, כמבואר בשוע"ר סי' יא סט"ז (ואם אחר כך כשקושר הציצית עשה חלק החוטין שעל הכנף קצרים ונתכפלו הכנפות, עד שבא הנקב למטה משיעור שנתבאר, אפילו הכי כשר).
1860. ראה אשל אברהם (מבוטשאטש) מהדו"ת סוס"י יא. משמרת שלום סי' ג סק"ג. הדרת שלום שם. פסקי הסידור אות ל. סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות.
1861. כלומר, בשפת ארכה, ששפה זו היא רוחב הטלית. וראה פסקי דינים צמח צדק ב, סוף ע"ד.
1862. וסגי בקשר הראשון שיהי' בגובה הכנף, שקשר הראשון הוא העיקר, כמבואר בשוע"ר סי' יא סל"ב (העמידו דבריהם על דין תורה, ודי בחוליא אחת ובקשר אחד). ולא יעביר שם החוט קודם הקשר הראשון (ראה זכרונות הגר"י לנדא, כפר חב"ד גליון 277, בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. שיעורי תורה עמ' רעג. אגרות קודש חי"ב אגרת ג'תתח).
1863. ברייתא מנחות מב, א (הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה, רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן), ומזה למד הטור (ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור, רק שלא יתנה על החוטין שעושין בשפת הבגד), וביאר הב"י (ומשמע לרבינו דלא מיפסל בקרוב לשפת הבגד ברחבו, אלא במטיל הציצית בגדיל עצמו [כמבואר בשוע"ר סי' יא סי"ט], אבל במטיל בבגד עצמו, אף על פי שלא הרחיקו משפת רוחב הבגד כלל, כשר). והיא דעה הא' שבשו"ע שם (יש אומרים שבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור). ואף שבשוע"ר סי' יא סי"ז נפסק בפשיטות כדעה ב' שבשו"ע שם (שיעור ג' גודלין אלו שאמרנו, וכן שיעור מלא קשר אגודל שצריך להרחיק, מודדין אותן ביושר משפת אורך הבגד וכן משפת רוחב הבגד). נפסק כאן כדעה הא' הנ"ל. מכל מקום מסיק לעיל ד"ה הנקב (והרחקה זו לצאת לכל הדעות, צריכה להיות מסוף רוחב הטלית, שהוא לקומת המתעטף, וגם מסוף אורך הטלית, שהוא רוחב המתעטף בטלית גדול שמתעטף בו, כמו שיתבאר. וכן צריך להרחיק בטלית קטן באורף וברוחב). והיינו שאף שהעיקר כדעת המתירים, שהרי כן היו עושים בדורות המשנה והגמרא, מכל מקום יש "לצאת כל הדעות", להרחיק שיעור זה הן באורך והן ברוחב. ומביא כאן שהעיקר כדעת המתירים, כדי לבאר האמור בסעיף הקודם, שהנקב הקטן הוא סמוך לשפת הטלית, ואינו מרוחק שם כמלא קשר גודל (כדלעיל הערה קכח ). ונסמן כל זה בשוע"ר שם
1864. (הערה סח ). [רצו] בשלושת הסעיפים שלפנינו (יג-טו) נתבארו ארבעה אופנים בעטיפת הטלית, בשעת הברכה ובעת התפלה: (א) "לפי המנהג שנתפשט בינינו להגביה צדי הטלית על הכתף מכאן ומכאן" (שהוא מנהג חב"ד). (ב) "לפי מנהג העולם שאין מגביהין הצדדין על הכתפות", אלא נמשכים על אורך הידים. (ג) "כמנהג האריז"ל", להשליך כנף העליונה הימנית על כתף השמאלית לאחוריו, "ככה יהיה מעוטף כל שעת התפלה". (ד) "תיכף אחר ברכת להתעטף בציצית, עד כדי הילוך ד' אמות, יהיה עטוף כעטיפת הישמעאלים ממש". להשליך ב' ציציות ימין על כתף השמאלית לאחוריו. אופני עטיפה אלו נתבארו בקצרה בשוע"ר סי' ח ס"ט-י. עוד נתבאר כאן, שבכל אופני עטיפה אלו: (א) "נכון הדבר שלא להיות עיקר עטיפת הטלית באחוריו לבד, אלא להיות מסובב במצוה גם מלפניו, עד למטה מהחזה, כמו מלאחריו, כמו שהוא דרך רוב המלבושים". (ב) הציצית צריכות להיות "נוטפות ותלוין על הקרן ולא כלפי קרקע". ולפי חילוק אופני העטיפה תלוי גם אופני קשירת הציצית בארבע הכנפות.
1865. ס"ט (וימתחם לאורך הטלית שהוא לרוחב המתעטף, ויקשרם שם על צדי הטלית).
1866. היינו בשפת ארכה, ששפה זו נקראת רוחב הטלית, וכנ"ל.
1867. ראה הליכות מנחם ע' כה.
1868. כמבואר בשוע"ר סי' ח ס"י (יחזיר ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו, כדי שיהא מסובב במצות), ושם נסמן (הערה מג ), כי גם אם מגביה צדי הטלית על הכתף, סגי שיהיו ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו.
1869. אלא נמשכים על אורך הידים.
1870. כלומר, בשפת רחבה, ששפה זו היא אורך הטלית.
1871. יתבארו כאן ארבעה פרטים באופן זה של העטיפה: (א) להשליך כנף העליון הימני על גבי כתפו השמאלית, כמבואר ברמ"א, והובא במ"א. (ב) להשליך כנף זה לאחוריו, כמבואר במדרש, והובא בב"י. (ג) שגם מלפניו יהי' מכוסה עד החזה, כמבואר בנגיד ומצוה, והובא במ"א. (ד) שהציצית תהא תולה ומנטפת על הקרן, כדלעיל ס"ט בהגהה.
1872. ד"ה טלית גדול (צריך שיקיף הראש וכל גוף האדם פנים ואחור עד החזה). וכן הוא בפע"ח שער הציצית פ"א.
1873. סי' ח ס"ק ב (יתעטף עד החזה פנים ואחור).
1874. כמובא בשוע"ר סי' ח ס"י (כדי שיהא מסובב במצות), ושם נסמן (הערה מג ). וראה שו"ע אדה"ז המבואר.
1875. שבת קמז, א (מאי מרזב, אמר ר' זירא כיסי בבלייתא), כפירוש התוס' שם ד"ה מהו (כמו טלית של ד' כנפות, ולוקח שני צידי רוחב טליתו של צד ימינו ונותן על כתף השמאלית).
1876. ס"ק ו (ויש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, שיהיו מסובבין. וכ"מ סי' ש"א ס"ל). והוא ברמ"א שם (שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך). וכן הוא בשוע"ר שם סל"ז (לקפל צד הימין ולהניחה על כתף שמאל, כדרך שמתעטפין בטליתות של מצוה).
1877. כאמור לקמן, דמיירי הכא "בטליתות שלנו שאינן ארוכות כל כך", שאם הי' עוטף ראשו באמצע הטלית, לא הי' יכול להשליך כנף העליון הימני "על גבי כתפו השמאלית לאחוריו". לכן יעטוף ראשו בחצי השמאלי, וישאר בחצי הימני כדי להשליכו על גבי כתפו השמאלית לאחוריו.
1878. כדלעיל ס"ד.
1879. הובא ברוקח סי' שסא (כשמתעטף משליך הכנפות לאחוריו, כדאיתא במדרש אבכיר בפסוק והמים להם חומה, שהכריז גבריאל למים שאחריהם, הזהרו שעתידין להשליך ציצית לאחוריהן, וקשר של תפילין). ובילקוט שמעוני בשלח רלד (ירד גבריאל עמהם והקיפם ושמרם כחומה, והיה מכריז ... ושלאחריהם היה אומר, הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפילין וכנף ציציותיהן מאחריהן).
1880. סי' ח ד"ה ומחזיר. ובשוע"ר סי ח ס"י (יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל כדי שיהיה מסובב במצות).
1881. כדי שיהיו ב' ציצית מלפניו, כדלקמן בסמוך.
1882. כפי שנתבאר לעיל (לפי מנהג העולם), שכדי שיהיו הציצית נוטפים על הקרן, צריך לקשור הציצית על ארכה (ולא על רחבה).
1883. הל' ציצית פ"א אות ב (וכן הנהיג מורי רבינו שי', לדקדק בטליתות שיהו הציצית נוטפות על הכנפות בשעה שאדם מעוטף בו, יש כנף שהוא תולה בו באורך הטלית ויש בו ברחבו הכל לפי שמתעטפים בו).
1884. זה שהובא בשוע"ר סי' ח ס"י (יחזיר ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו),
1885. אולי יש כאן טה"ד, ותוכנו, שכדי שיוכל להשליך את כנף העליון הימני לאחוריו של צד שמאל (בטליתות שלנו שאינן ארוכות כל כך), צריך למתחו ולמשכו.
1886. וכן הוא לקמן סל"ח (מצוה להיות עטוף בטלית גדול כל זמן התפילה ... וטוב יותר להשליך כנף האחד של ימין על כתף שמאל לאחריו). והוא כמבואר בשוע"ר סי' ח ס"י (יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, כדי שיהיה מסובב במצות), ושם נסמן (הערה מד ).
1887. כמבואר בשוע"ר סי' ח ס"ו (נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה ויעמוד כך כדי הילוך ד' אמות), ושם נסמן (הערה לב ). וכן הוא לקמן סל"ז (ויכסה ראשו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים ... ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות אחר הברכה).
1888. שער הכוונות דרושי הציצית ריש דרוש א (הצריכו הגאונים להתעטף עטיפת ישמעאלים, ומחזירים ב' הציציות שבצד ימין אל צד שמאל ... ויהיו תלוים מאחוריו בצד שמאל ... ישאר מעוטף כך כדי שיעור הליכת ד' אמות בעת שמתעטף בציצית, ואחר כך יסיר העיטוף מעל צוארו), וסוף דרוש ב (כשמתעטף האדם בטלית, צריך שיאחוז בצד הימני של הטלית בשתי הציציות שבו, וישליכם לצד שמאל סביב גרונו על הכתף השמאלי לאחור ... ושתי הציציות האחרות השמאלים ישארו תלויים דרך פניו של אדם, ולא באחור). פרי עץ חיים ספ"ג (בעת עטיפת הציצית צריך להתעטף כעטיפת ישמעאלים, והוא לכרוך ב' ציצית הימנים ולהשליכן לאחור דרך הכתף השמאלי ... וב' ציצית אחרים ישארו דרך פנים של האדם).
1889. שער הכוונות שם דרוש ב (משא"כ בדרוש א שם נראה לכאורה שכל הד' ציציות יהיו מאחוריו).
1890. סעיף לז.
1891. כמבואר בשוע"ר סי' ח ס"ח (אותן שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד, ואין מקפידין לכסות את הגוף, צריך למחות בידם, דעיקר העיטוף הוא בגוף לכולי עלמא), ושם נסמן (הערות לז - לח ).
1892. חוזר למ"ש לעיל ס"ח (רק שבטלית גדול).
1893. כמבואר בשוע"ר סי' יא סל"ה (יש אומרים ... יעשה ב' נקבים בבגד ויטיל הציצית בנקב האחד ויוציאם דרך נקב הב'. ואין הלכה כיש אומרים אלו. והבא להחמיר על עצמו ולעשות כדבריהם, לא יעשה כן אלא בטלית קטן).
1894. כדלעיל ס"ט (ויקשרם שם על צדי הטלית למעלה ממלא קשר גודל מזוית הטלית שלמטה). וראה תשורת שי סי' רל.
1895. שלח טו, לט-מ.
1896. כמבואר בשוע"ר סי' ח סי"ט (צריך שיהיו הציצית מבחוץ, שנאמר וראיתם אותו, ודלא כאותן שתוחבין אותן בהכנפות).
1897. ראה מ"א סי' יא ס"ק כד. אגרות קודש ח"ב אגרת שמב (בענין נקבי הציצית בטלית קטן – כבר אמרתי לו אשר בטלית קטן של כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א הם בצורה כזו). סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות.
1898. והיינו שאף שאין צריך שתהא נוטפת על הקרן ממש, מכל מקום צריך להיות נוטפת על הכנף "תוך מלא קשר גודל מהזוית". וכן הוא בשוע"ר סי' יא סל"ד (שיהיה הגדיל התלוי נוגע ומכה בכנף הבגד ... שנאמר על כנפי בגדיהם ... ונוגע ומכה על הכנף), ושם נסמן (הערה קכו ).
1899. כדלעיל ס"ו (צריך להיות מסוף רוחב הטלית ... וגם מסוף אורך הטלית).
1900. כמבואר בשוע"ר סי' יא סי"ח (אם לאחר הטלת ציצית בבגד נסתר הבגד מלמטה בשפתו עד שנפחת מן השפה עד הכנף משיעור מלא קשר אגודל, כשר, שלא הקפידה תורה על זה שלא תהא הציצית תחת הכנף, אלא בשעת עשייה, שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי וגו').
1901. שיש לה נקב אחד (משא"כ בטלית קטן אינו שייך, שהרי יש לה שני נקבים).
1902. כמבואר בשוע"ר שם (אם לאחר שהטיל הציצית בבגד ניתקו מחוטי השתי או הערב, ונתרחב הנקב וירדו הציצית למטה ממלא קשר אגודל, כשר), ובסי' טו סט"ו (אם נקרע כנף הטלית מהנקב שהציצית תלויה בו ולמטה עד שפת הטלית, אם קדמה הטלת ציצית בכנף להקרע, שאותה הציצית היתה שם בשעת הקרע, כשרה, אע"פ שאין שם שיעור מלא קשר אגודל, מפני ששיעור זה לא נאמר אלא בשעת עשיית הציצית בבגד, כמ"ש שכתוב סי' יא).
1903. והיינו שהציצית נפסקה לגמרי מהטלית, אזי צריך לתפור הקרע תחלה, ואחר כך יעשה ציצית אחרת. והתפירה מועלת, כמבואר בשוע"ר סי' טו סט"ו (ואם נקרע ונשתייר כל שהוא ותפרה ואחר כך הטיל בו ציצית, כשרה, אע"פ שאין שם הרחקת שיעור מלא קשר אגודל לבד ממקום התפור, מפני שהתפירה חשובה חיבור לענין שיהיה מקום התפור נחשב כשלם לגמרי ... כיון שנשתייר כל שהוא שלא נקרע).
1904. כשהטלית של צמר, כמבואר בשוע"ר סי' טו סט"ז (יש אומרים שאפילו אין שם אלא קרע משהו, לא יתפרנו בחוט הראוי לציצית, כגון אם הטלית של פשתן לא יתפור את הקרע בחוטי פשתן, רק בחוטי משי או שאר מינים, ואם הטלית של משי לא יתפרנו בחוטי משי, ואם הטלית של צמר לא יתפרנו בשל צמר, אלא בשל משי או בשאר מינים ... אע"פ שיש חולקים על סברא זו, מכל מקום יש להחמיר במקום שאפשר).
1905. היינו שנקרע ונתרחב הנקב למעלה, אלא שנשאר כל שהוא בין הקרע לבין שפת הטלית מצדה לרחבה.
1906. היינו שנקרע ונתרחב הנקב הן לרחבה והן לארכה, ונשאר הקרע כמין גא"ם, שהוא כמין כ"ף סופית.
1907. בארבעת הסעיפים שלפנינו (כא-ד), תבוא המסקנא למעשה מארבעת השיטות בדין נקרע הטלית, שנתבארו בשוע"ר סי' טו ס"ו-טז (והסיכום – שם הערה יז ). אלא שבכמה פרטים יש שינוי כאן לעומת האמור שם: (א) בשיטת התוס' וסיעתו (שיטה ד' בסיכום הנ"ל), שאין להכשיר הציצית שעל החתיכה אלא אם כן יש בחתיכה זו שיעור טלית, או שנשתייר חיבור של ג' גודלים. ואילו כאן (סכ"ג-ד, והערה רא ) מביא ב' דעות, אם צריך שישתייר ג' גודלין או סגי בנשתייר חיבור משהו. (ב) בשיטת הרא"ש (שיטה ב' בסיכום הנ"ל), שאם אין בחתיכה ג' על ג', אין התפירה מועלת לחברם לטלית, אלא אם כן נשתייר חיבור כל שהוא. ואילו כאן (סכ"א, והערה קצח ) נתבאר שלפי שיטה זו צריך שישתייר חיבור של ג' גודלין.
1908. שזה נקרא "קרע מפולש".
1909. ציור אופני הקרע המפולש, לאורך או לרוחב, תוך ג' גודלים משפת הבגד או חוץ לג':
1910. כמבואר בשוע"ר סי' טו ס"י (אם לא נתפרדו [החלקים] לגמרי אלא הם מחוברים זה לזה מעט, אם יש בחיבור ההוא כרוחב ג' גודלין, הרי הם כאילו הם מחוברים לגמרי ולא נחלקו כלל, ולכן כשרוצה לחזור ולתפרם אין צריך להתיר הציצית אפילו מן החלק שאין בו שיעור טלית. אבל אם אין בחיבור ההוא רוחב ג' גודלין, הרי הם חשובין כנפרדים לגמרי, ולכן כשיתפרם צריך להתיר הציצית מהחלק שאין בו שיעור טלית ויחזור ויטילה לאחר התפירה). נקרע תוך ג' אצבעות נתבאר כאן, ונקרע חוץ לג' אצבעות יתבאר לקמן סכ"ב.
1911. הטעם שצריך להיות הקרע "רוב שיעור הכנף", ראה שוע"ר סי' טו בקונטרס אחרון ס"ק א (שהבית יוסף קשיא ליה שם, דלמא לא מתכשר עד שישתייר הרוב שלא יקרע), ושם (הערה עח ). ובפנים שם סי"א (הערה לא ). וסי' יא סט"ז (הערה סה ).
1912. כמבואר בשוע"ר שם סי"א (אם אין בקרן של אותה החתיכה מקום שהציצית תלויה בו ג' גודלין על ג' גודלין ... נפסלה הציצית התלויה בה, מפני שהיא תלויה בדבר שאין נקרא כנף כלל, ולכן כשירצה לתפור החתיכה עם הטלית צריך להתיר הציצית הפסולה התלויה בה ולחזור ולהטילה בה, או שיעשה בה ציצית חדשה). ושם ס"ט (שהרי הציצית הזאת כבר נפסלה ... וכיון שכבר נפסלה הציצית, שוב אינה מתכשרת ממילא על ידי מה שיתפור את ב' החלקים זה אל זה, כיון שאינו עושה מעשה בגוף הציצית, [ו]התורה אמרה גדילים תעשה, ולא מן העשוי כבר בפיסול).
1913. כמבואר בשוע"ר סי' טו סי"ב (אם נחתך או נקרע הכנף ונפרד לגמרי מן הטלית, ואין בו במקום שהציצית תלויה בו ג' גודלין על ג' גודלין שיעור הראוי להיות נקרא בגד, יש אומרים שאותו הכנף נפסל מלהטיל בה ציצית, אפילו אם ירצה להתיר אותה הציצית התלויה בו ולהטיל בו ציצית אחרת חדשה אחר התפירה, משום דאותו הכנף כיון שאין עליו שם בגד שהרי אין בו ג' על ג' גודלין, לכן אין התפירה מועלת לו לחברו עם הטלית, ואע"פ שהוא מחובר בו הרי הוא נחשב כמפורד ממנו, ואינו נחשב בכלל הטלית, והציצית התלויה בו אינה פוטרת את הטלית אפילו הטיל בו את הציצית לאחר שתפרו עם הטלית, שהרי אין הציצית תלויה בטלית כלל). אלא ששם סי"ג (במה דברים אמורים, שנפרד הכנף לגמרי מן הטלית. אבל אם לא נפרד ממנו לגמרי, אע"פ שאין באורך מקום חיבורם ג' גודלין, מכל מקום כיון שנשאר מחובר מעט, מועלת לו התפירה שיתפרנו בטלית שיהיה נחשב על ידי כן בכלל הטלית). ומבאר הטעם בקונטרס אחרון שם ס"ק א (וכיון שבדין זה לא נזכר בתוספות שישתייר שלשה גודלין, לכן פסק כרבינו ירוחם). וכנפסק גם בשו"ע ס"ד (ולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא, כשר). ואילו כאן נפסק, שגם בשיטה זו (שיטת הרא"ש) יש לחוש לדברי התוס' לפסול כשלא נשתיירו ג' גודלין, ולא לסמוך על רבינו ירוחם דסגי מה שנשתייר משהו, וכדעת תרומת הדשן סי' מו (אפילו אי תפריה, כמאן דפסיק דמי, ולא רמינן ביה ציצית, הכי כתב אשירי אליבא דרב עמרם. ונראה דההוא טעמא לא שייך אלא דווקא היכא שנקרעת הטלית חתיכה קטנה תלויה ומחובר בה במועט, ורוצה לחזור ולתופרה בטלית). הובא בעולת תמיד ס"ק ז.
1914. היינו הן לשיטת התוס' (דלעיל הערה קצה ), שלא פסלו אלא הציצית שבחתיכה זו. אבל מתירים "להתיר הראשונה ולחזור ולתלותה". והן לשיטת הרא"ש (שבהערה הקודמת), שאין התפירה מועלת להטיל בחתיכה זו אחר כך ציצית, כשאין בה ג' על ג'. אבל כשיש בה ג' על ג', התפירה מועלת, לדברי הכל.
1915. בהמשך למבואר בסעיף הקודם דין נפסקה חתיכה ג' על ג' מהטלית, שמועלת תפירה לדברי הכל כדי להטיל בה ציצית חדשים. יתבארו בשני סעיפים שלפנינו, ג' הדעות בדין הכשר הציצית שהיו בחתיכה שנפסקה: (א) דעת רבינו ירוחם והמרדכי, שאם נשארה מחוברת במשהו, כשרים, ואם נפסקה לגמרי, פסולים. (ב) דעת רב עמרם גאון, לפירוש הנימוקי יוסף, שאף אם נפסקה לגמרי, כשרים. (ג) דעת התוס', שאינם כשרים אלא אם כן נשאר חיבור שיעור ג' אצבעות.
1916. כמבואר בשוע"ר שם סי"ג (במה דברים אמורים, שנפרד הכנף לגמרי מן הטלית. אבל אם לא נפרד ממנו לגמרי, אע"פ שאין באורך מקום חיבורם ג' גודלין, מכל מקום כיון שנשאר מחובר מעט, מועלת לו התפירה שיתפרנו בטלית שיהיה נחשב על ידי כן בכלל הטלית, ולכן הציצית שיטיל בו אחר התפירה פוטרת הטלית הזה לדברי הכל). והיא דעת רבינו ירוחם נתיב יט ח"ג (אבל אם נקרע ונשתייר כל שהוא, כשר), שהובא בשו"ע ס"ד (ולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא, כשר). מ"א ס"ק יא (אם נקרע, פירוש שנקרע כולה). אלא שבשוע"ר שם הובאה דעה זו רק לענין שתועיל תפירה להטיל בה ציצית חדשים, וכאן הובאה אף להכשיר את הציצית הראשונה, כמבואר במרדכי רמז תתקמח (אם הוא נקרע למעלה משלשה ועדיין מחובר לבגד, מותר לתפור).
1917. כנסמן לעיל (הערה קפט ).
1918. היא דעת רבינו ירוחם והמרדכי (נסמנו לעיל).
1919. כמבואר בשוע"ר שם סי"א (יש אומרים ... אם יש בקרן של חתיכה ההיא שנחתכה או נקרעה מן הטלית ג' גודלין על ג' גודלין, שזה שיעור הראוי להיות נקרא כנף, הרי הציצית התלויה באותה החתיכה עומדת בכשרותה ולא נפסלה כלל), ושם נסמן (הערה ל ), שהיא דעת רב עמרם גאון, לפירוש הנימוקי יוסף.
1920. כמבואר בשוע"ר שם ס"י (אם בחלק אחד ממנה אין בו שיעור טלית, אזי כשירצה לחזור ולתפרם צריך להתיר הציצית מהחלק שאין בו שיעור טלית ולחזור ולהטיל אחר שיתפרם, שהרי הציצית הזאת כבר נפסלה בעת שנחלקה הטלית לשתים), ושם נסמן (הערה כט ), שהיא דעת התוס' מ, ב ד"ה שמא (לכך צריך לפרש, תוך שלש, היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג', והוי כאילו נפסק לגמרי. אבל אם נשתייר בו ג', לדברי הכל חיבור מעליא הוי).
1921. כמבואר בשוע"ר שם סי"א (ולענין הלכה יש להחמיר כסברא הראשונה היכי דאפשר).
1922. כמבואר בשוע"ר סי' יא ס"ה (ומודדין במקום הרחב שבגודל), ושם נסמן (הערה כט ).
1923. כמבואר בשוע"ר סי' יא סכ"ט (ואפילו האריך הציצית יותר מי"ב גודלין, צריך שיהיה שליש האורך גדיל. והקשרים והכריכות ביחד הם נקראים גדיל בכל מקום, ובין הכל לא יהיה אלא שליש אורך החוטין, דהיינו ד' גודלין).
1924. מנחות לט, א (אם נפסק החוט מעיקרו פסולה), ופרש"י (היינו ראש המחובר לטלית). וכמבואר בשוע"ר סי' ח סי"ג (צריך לעיין באותו חלק של ציצית המונח על כנף הבגד שמא נפסק חוט אחד).
1925. בשוע"ר סי' יב ס"ו (כל מקום שצריך להשתייר כדי עניבה, יש אומרים שצריך להשתייר כל הגדיל שלם ומן הענף ישתייר כדי עניבה, ויש אומרים שאפילו אם נפסקו במקום שהם כרוכים בגדיל, ולא נשתייר בהם ממקום שנפסקו עד מקום שיוצאים מן הכנף, דהיינו התחלת הגדיל, אלא כדי עניבה, כשר), ושם נסמן (הערה כו ). וכאן נפסק כדעה הפוסלת בנפסק תוך הגדיל. שכן פסקו בעמק הברכה ח"ב סי' יג. של"ה מס' חולין קיב, א (אם נפסק בראשו למעלה, או למטה מראשו במקום הגדיל, בכל מקום אשר נפסק שם, פסול בפסיקתא כל שהוא). אליה זוטא סי' ח סק"ו (וכן בגדיל). אלי' רבה שם סק"י. סולת בלולה שם סק"ב (וכן בגדיל). והיינו אפילו במקום שאין צריך כדי עניבה, כאמור כאן "אם נפסק אפילו חוט אחד ... תוך הגדיל פסולה". וכן הוא לקמן סל"א (על הכנף והגדיל).
1926. שכשר לכל הדעות, כמובן מהמבואר בשוע"ר סי' יב ס"ג.
1927. כמבואר בשוע"ר שם (אם לא נפסקו אלא ב' ראשים ... אם לא נשתייר בשום אחד מהב' ראשים שנפסקו כדי עניבה קטנה, אם אלו ב' ראשים אינם יוצאים מצד אחד של הקשר, אלא אחד מהם מצד זה ואחד מהם מצד זה, או אפילו אם שניהם יוצאים מצד זה אלא שלא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיה ד' ראשים מונחים תמיד ביחד מצד אחד של הקשר, פסול, לפי שיש לחוש שמא אלו ב' הראשים אינן יוצאין משני חוטין ארוכים אלא שניהם יוצאים מחוט אחד ארוך, ואם כן הרי נפסק חוט אחד מן הד' ארוכים ולא נשתייר ממנו אפילו כדי עניבה ... אבל אם אלו ב' הראשים יוצאים מצד אחד של הקשר, ובעת עשיית הציצית דקדק לתת סימן בד' ראשים, בענין שלעולם ד' ראשים הללו הם מונחים תמיד ביחד בצד אחד של הקשר, אפילו נפסקו ב' הראשים לגמרי ולא נשתייר בשום אחד מהם כדי עניבה, כשר, משום דבודאי אלו הב' ראשים, הם יוצאים מב' חוטים ארוכים, ואם כן הרי נשתייר בכל אחד מב' חוטין ארוכים יותר מכדי עניבה, דהיינו הראש השני השלם).
1928. כמבואר בשוע"ר שם (אם נפסקו ג' ראשים מהשמונה ראשים, אפילו נשתייר בכל אחד מהם כדי עניבה, פסול, לפי שיש לחוש שמא אין ב' ראשים שנפסקו יוצאים מחוט אחד ארוך, אלא כל אחד ואחד מהם בפני עצמו הוא יוצא מחוט אחד ארוך, ואם כן הרי לא נשתיירו ב' חוטין ארוכין שלמים).
1929. כמבואר בשוע"ר סי' יב ס"ז (כל חוט מח' חוטין שנתפרק משזירתו לאחר שכבר הטיל את הציצית בבגד, בין שנתפרק כל אורך החוט ונעשה ב' חוטין, בין שלא נתפרק אלא מקצת החוט ומקצתו עומד עדיין בשזירתו, כיון שהציצית פסולים אם אינם שזורים, לכן אנו רואים אותו החוט או מקצתו שנתפרק משזירתו כאילו היה אותו החוט או מקצתו נפסק לגמרי מן הציצית, ודינו כדין נפסקו מקצת החוטין).
1930. כמבואר בשוע"ר סי' ח סי"ג (בכל יום ויום קודם שיברך צריך שיעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, שמא נפסקו מהם איזו חוטין. וכן צריך לעיין באותו חלק של ציצית המונח על כנף הבגד שמא נפסק חוט אחד).
1931. כדלעיל סכ"ו (אפילו תוך הגדיל פסולה).
1932. כמבואר בשוע"ר סי' ח סי"ב (התורה קראתן ציצית, ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין כמו שערות הנפרדין, כמ"ש ויקחני בציצית ראשי, על כן צריך להפריד החוטין זה מזה קודם הברכה).
1933. כמבואר בשוע"ר סי' ח שם (ואם נשתהא לבא לבית הכנסת ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור, אין צריך להפרידן), וסט"ו (משום טורח הציבור רשאי ללבוש הטלית בלא בדיקת הציצית). וראה ציצית הלכה למעשה ע' קכח.
1934. תהלים קד, א-ב. פרי עץ חיים שער הציצית פ"ו. וראה טעם אמירתו בפסקי דינים צמח צדק תז, ב. ובספר המנהגים – חב"ד ע' 3 (מנהגנו בלבישת טלית גדול: מניחים הטלית גדול מקופל על כתף ימין ובודקים הציצית. בשעת הבדיקה אומרים ברכי נפשי גו').
1935. כמבואר בשוע"ר סי' ח סי"ז (כשיתעטף בציצית יכוין, שצונו הקב"ה להתעטף בציצית כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'), ושם נסמן (הערה סז ). ובתניא פמ"א (ובעטיפת ציצית יכוין כמ"ש בזהר, להמשיך עליו מלכותו ית', אשר היא מלכות כל עולמים וכו', לייחדה עלינו על ידי מצוה זו, והוא כענין שום תשים עליך מלך).
1936. כמבואר בשו"ע סי' ח ס"ד (העטיפה בציצית אמרו חז"ל שצריך להיות דוקא מעומד).
1937. כמבואר בשוע"ר סי' ח ס"ב (יברך מעומד להתעטף בציצית).
1938. ראה פסקי דינים צמח צדק תז, ג (כן כתב הרמב"ם גבי ספירת העומד פ"ז מהלכות תמידין הלכה כ"ג, דאם ספר מיושב יצא). וכן הוא בשוע"ר סי' תפט ס"ד (הספירה צריך לברך מעומד ... ומכל מקום אם מנה מיושב יצא). ומשמע מדבריו ד"לכתחלה" קאי הן על הברכה והן על העטיפה.
1939. בשוע"ר סי' ח ס"ב (וכשיתחיל להתעטף קודם שיתעטף לגמרי יברך). וראה שם (הערה ה ).
1940. בשוע"ר שם (הב' של בציצית תהא נקודה בפתח). וראה שם (הערה ט ).
1941. כדלעיל סט"ו.
1942. כדלעיל סי"ד-טו (עד למטה מהחזה). וראה בדי השלחן סי' ז סקי"ג.
1943. בשוע"ר סי' ח ס"ה (עד גומות שבלחי למטה מפיו). וראה שם (הערות כא . לא ).
1944. היינו "לפי מנהג שנתפשט בינינו להגביה צדי הטלית על הכתף" או "לפי מנהג העולם שאין מגביהין", כדלעיל סי"ג.
1945. כדלעיל סי"ד.
1946. תהלים לו, ח-יא. פרי עץ חיים שער הציצית פ"ו.
1947. סל"ח (שיכסה בו ראשו וגופו). וכמבואר בשוע"ר סי' ח ס"ז (וכן יעשה בטליתות קטנים שלנו, אע"פ דקיימא לן דיוצאין בה ידי חובת ציצית אע"פ שאין בהם עיטוף, מכל מקום כדי לצאת לדברי הכל, אם רוצה לברך להתעטף בציצית). הלשון "אם רוצה לברך עליו" מורה לכאורה, שבלי עטיפה זו אינו מברך כלל (בסדור לא נזכרה ברכת על מצות ציצית). ואולי גם כאן הכוונה "אם רוצה לברך להתעטף בציצית", ובלי עטיפה זו יברך "על מצות ציצית". ובספר המנהגים – חב"ד ע' 3 (מברכים "על מצות ציצית" – כיון שאין בטלית קטן שלנו שיעור עיטוף).
1948. כמבואר בשוע"ר סי' ח ס"כ (אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך, יכול ללובשו בלא ברכה ... יברך על הטלית שלובש אחר כך, ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר).
1949. ראה שוע"ר סי' ח סכ"ז (לכן כדי לצאת לדברי הכל, טוב שיברך על טלית אחר ויפטור גם את זה שלן בו), וסי' יח ס"ז (המתעטף בציצית קודם שיעלה עמוד השחר, כגון בימי הסליחות, לא יברך עליהן, ולכשיאור היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן).
1950. כדלעיל סמ"א (ואם לובשו מיד בקומו, בעוד שאין ידיו נקיות, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית).
1951. לעיל בהלכות נטילה שחרית (בזוהר החמירו מאוד ... שלא ליגע במלבושיו ... בעוד שרוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית).
1952. כמבואר בשוע"ר סי' ח סכ"ז (דיש אומרים שכסות יום חייב להטיל בו ציצית אף אם רוצה ללבשו בלילה), וסי' יח ס"ב (ויש אומרים, שלא מיעט הכתוב אלא כסות המיוחד ללילה ... אבל כסות המיוחד ליום או המיוחד ליום ולילה, חייב בציצית אף אם לובשו בלילה). והיינו דוקא בטלית קטן, אבל בטלית גדול נתבאר בשוע"ר סי' יח ס"ג (מי שהיה לבוש טלית גדול מבעוד יום, צריך לפושטו מעליו כשמתחילין ברכו, מאחר דעכשיו אין לובשים את הטלית אלא לשם מצות ציצית, ואם יהיה עליו הטלית בלילה, יהיה נראה כאילו הוא סובר דלילה זמן ציצית הוא), ושם (הערה ט ), דהיינו להורידו מראשו ולהשאירו על כתפיו. וראה תהלה לדוד סי' יח אות ז. פסקי הסידור אות מג. סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' תרנט.
1953. מנחות מג, ב (בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו). פרי עץ חיים שער הציצית ספ"א (הטלית קטן צריך שישכב עמו אפילו במטה ... ראוי ליזהר שלא להסיר מעליו טלית קטן בשום זמן, אפילו בהיותו ישן, רק בכניסתו למרחץ, לכך ראה דוד עצמו ערום במרחץ, ולא בהיותו ישן, כי אז הי' לו טלית קטן). הובא במ"א סי' כא סק"ב (ובכתבי האר"י כתוב על פי הסוד שיש לשכב בלילה בטלית קטן, ומביא מהאי דאמרינן פ"ד דמנחות, כיון שראה דוד עצמו ערום בבית המרחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות). וראה אגרות קודש ח"ג אגרת תפב. הליכות מנחם ע' יט. ובפסקי דינים צמח צדק ג, ב (שיש ליזהר לישן בלילה בטלית קטן המיוחד ליום ולילה, כיון שיש לומר שעל ידי זה מקיים מצות ציצית גם בלילה). אלא שאם לא יפשוט את הטלית קטן בלילה, וישאר עליו עד הבוקר, הובאו ב' דעות (לעיל סי' ח סכ"ז) אם יוכל לברך עליו בבוקר, ומסיים שם (לכן כדי לצאת לדברי הכל, טוב שיברך על טלית אחר ויפטור גם את זה שלן בו).
1954. כמבואר בשוע"ר סי' יא ס"ג (וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא, דהיינו שיאמר בתחלת הטוויה והשזירה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית) וסי' יד ס"ג (יש אומרים, שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה פסולים).
1955. כמבואר בשוע"ר סי' י סכ"ב ) מלבושים של גלילות אשכנז וספרד שהם פתוחים מלפניהם למעלה ומלמטה, ויש להם ד' כנפות ב' מלמעלה וב' מלמטה, פטורים מן הציצית, מפני שעיקר מצות ציצית הוא שיהיה ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו, כמו שנתבאר בסימן ח', אבל באלו המלבושים שכל הד' כנפות הם מלפניו ואי אפשר ללבשם בענין אחר, יש לומר שלא חייבה אותן התורה כלל, ולכן נהגו להקל. אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו לעשות קרן אחת עגולה כדי שלא יהיה לו ד' כנפות מרובעים).
1956. כמבואר בשוע"ר סי' יח ס"ה (סדינים וכרים, אע"פ שאדם ישן בהם לפעמים ביום, כיון שעיקרם לא נעשה אלא בשביל הלילה, לכן נקראים כסות לילה ופטורין מן הציצית. ולדברי האומרים כסות לילה חייב בציצית, אם לובשו ביום צריך להטיל הציצית לסדינים וכרים, שהרי אדם ישן בהם בבוקר. ואעפ"כ המנהג פשוט שלא להטיל בהם ציצית כלל, בין שהם של צמר בין שהם של פשתן, מפני שיש אומרים, שלא חייבה תורה אלא אותן בגדים שאדם מתכסה בהן דרך לבישה, שנאמר אשר תכסה בה, אבל דרך הצעה, כגון סדינים וכרים, אינן נקראים כסות כלל), ושם נסמן (הערה יח ).
1957. כמבואר בשוע"ר סי' ט ס"ב (אין לעשות כלל טלית של פשתן ... אם אי אפשר לו רק בטלית של פשתן, יש להתיר להטיל בו ציצית של פשתים, ומותר גם כן לברך עליו).
1958. כמבואר בשוע"ר סי' טו ס"א (מותר להתיר ציצית מבגד זה וליתנם בבגד אחר, ואין בזה משום ביזוי מצוה לבגד שמתירין ממנו, כיון שעושין מיד בבגד אחר).
1959. כמבואר בשוע"ר שם ס"ה (אם הוא מתיר הציצית ממנו כדי לעשות בו ציצית אחרים יותר יפים, או מפני שנפסק אחד מהראשים והוא רוצה להטיל בו ציצית אחרים שלמים, אע"פ שהציצית הראשונים כשרים, מכל מקום רשאי להתירם ולהטיל ציצית אחרים תחתיהם).
1960. עולת תמיד סי' טו ס"ק ב (אמנם יתיר הקשרים והכריכות, כדי שלא יכלה את הציציות, שיהיו ראוין לבגד אחר). הובא באלי' זוטא שם ס"ק ב. וראה אלי' רבה שם ס"ק א.
1961. כמבואר בשוע"ר סי' יח ס"ו (מאימתי מברך על הציצית, יש אומרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, שנאמר וראיתם אותו, משעת ראיה והכרת התכלת מתחיל החיוב. ויש אומרים דשעת ראיה נקרא משיעלה עמוד השחר, שאז יכולים לראות את הציצית, ואע"פ שאינו מכיר בין התכלת שבה ללבן שבה יכול לברך עליה, דכבר חל עליה שעת החיוב. וכן נוהגין). וכאן הביא רק הדעה הראשונה, אבל הביא דעה נוספת, שהוא כדי שיראה את חבירו כו'. וראה שם (הערה כג ).
1962. ירושלמי ברכות פ"א ה"ב (אחרים אומרים, וראיתם אותו, כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו ... ברגיל ושאינו רגיל). הובא ברמב"ן במלחמות ה' ברכות ה, ב וברא"ש שם ס"י. ב"י וב"ח סי' נח.
1963. בשוע"ר סי' יח ס"ח (יכול לברך עליהן עד צאת הכוכבים). והטעם, כי בין השמשות הוי ספק ספיקא, ספק יום, וספק כסות יום בלילה חייב בציצית. ואף שספק ברכות להקל, מכל מקום ספק ספיקא של ברכות מברך. אבל כאן כתב (ולא בערב אחר תחלת השקיעה), וכדעת הפוסקים שאין מברכים גם בספק ספיקא. שתי הדעות יתבארו בשוע"ר סי' תפט סכ"ה (ושם הערה ר).
1964. כשיטת הגאונים המבוארת לקמן בסדר הכנסת שבת. וראה שער הכולל פט"ז אות ג.
1965. כמבואר בשוע"ר סי' ח סכ"ג (הפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד, אין צריך לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד).
1966. בשוע"ר שם (אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי אפילו אם אחר כך נמלך ללבשו תיכף ומיד, צריך לחזור ולברך עליו אפילו נשאר עליו טלית קטן), וסכ"ה (הפושט טליתו סתם, שלא היה בדעתו כלום, לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד, אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן, אם כן לא הסיח דעתו מהמצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט מתחלה אין צריך לברך עליו. אבל אם כשפשט הטלית לא נשאר עליו שום בגד שיש בו ציצית, אם כן הסיח דעתו לגמרי מן המצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט צריך לחזור ולברך עליו). ונתבאר שם (הערה צז ).
1967. כמבואר בשוע"ר שם סכ"ד (וכן אפילו אם כשפשטו היה דעתו לחזור וללבשו מיד, אלא שאחר כך שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי צריך לחזור ולברך עליו).
1968. בשוע"ר סי' יד ס"ו (השואל מחבירו טלית מצוייצת, חייב לברך עליו מיד, משום דאדעתא דהכי השאילו לו, שיברך עליו, וכיון שאי אפשר שיברך ברכה המחוייבת על טלית שאולה, אנן סהדי דנתכוין המשאיל בלשון המועיל, ואם אי אפשר לו לברך עליו אלא אם כן היא שלו, הרי היא שלו במתנה על מנת להחזיר). ומכל מקום חוששים לכתחלה לדעת האוסרים. ונתבאר שם (הערה כז ).
1969. מהיות טוב, אל תקרא רע. ברכות ל, א. ב"ק פא, ב.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 25 עמודים.