רעג שיהיה הקידוש במקום סעודה

רעג שיהיה הקידוש במקום סעודה

ובו י"ב סעיפים

קידוש במקום סעודה

א אין⁶⁵²

קידוש אלא במקום סעודה ⁶⁵³ .

שאם קידש

בבית זה ואכל בבית אחר, בין שהיה דעתו מתחלה לאכול בבית האחר ⁶⁵⁴ , בין שקידש על דעת לאכול בבית זה ואחר כך נמלך לאכול

בבית אחר ⁶⁵⁵ , לא יצא ידי חובתו בקידוש הראשון, וצריך לחזור ולקדש

קודם שיאכל בבית האחר, בין בקידוש של לילה ובין בקידוש של יום ⁶⁵⁶ , שנאמר וקראת לשבת עונג, ודרשו חכמים ⁶⁵⁷ במקום עונג סעודת שבת שם תהא קריאת הקידוש.

ואין צריך

לומר שאם קידש ולא סעד אחריו כלל, שלא יצא ידי חובת קידוש ⁶⁵⁸ :

ב ואפילו בבית אחד, מחדר לחדר, שקידש בחדר אחד על דעת

לאכול בחדר זה, ואחר כך נמלך לאכול בחדר אחר, וכן מבית לעליה או מעליה לבית, צריך

לחזור ולקדש ⁶⁵⁹ .

במה דברים

אמורים בנמלך, אבל אם כשקידש היה דעתו לאכול בחדר אחר אין צריך לחזור ולקדש, אם

שני החדרים הם בבית אחד, וכן מבית לעליה או מעליה לבית ⁶⁶⁰ (ומכל מקום לכתחלה טוב שלא לעשות כן, שיש חולקים על

זה ⁶⁶¹ ).

אבל מבית

לבית או מבית לחצר, אינו מועיל מה שהיה בדעתו מתחלה על כך ⁶⁶² , וצריך

לחזור ולקדש כמו שנתבאר.

ומכל מקום

אם בשעת אכילתו שם יכול הוא לראות משם את מקומו שקידש בו ⁶⁶³ , אפילו דרך חלון, ואפילו מקצת מקומו ⁶⁶⁴ , יש אומרים שזה נקרא קידוש במקום סעודה, ששני מקומות

אלו כמקום אחד לענין קידוש, כמו שהן כמקום אחד לענין צירוף לזימון ⁶⁶⁵ , כמ"ש בסי' קצ"ה ⁶⁶⁶ , ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק:

ג מפנה לפנה בבית אחד, שקידש בזוית זו על דעת לאכול

כאן, ואחר כך נמלך לאכול בזוית אחרת באותו בית ואותו חדר, ואפילו הוא טרקלין גדול,

אין צריך לחזור ולקדש, שכל החדר נחשב מקום אחד ⁶⁶⁷ .

ומכל מקום

לכתחלה טוב שלא לעשות כן, שיש חולקים על זה ⁶⁶⁸ :

ד וסוכה שהיא בתוך הבית, אף על פי שמחיצות הסוכה

מפסיקות בין חלל הסוכה לחלל הבית, אינה כחדר בפני עצמו, כיון שאין מחיצות עשויות

לתשמיש אלא לשם מצות סוכה, ולפיכך אם קידש בבית ואחר כך נמלך לאכול בסוכה או להפך,

אין צריך לחזור ולקדש, שהרי זה כמו מפנה לפנה ⁶⁶⁹ .

אבל אם מחיצות

הבית מפסיקות בין חלל הבית לחלל הסוכה, אף על פי שפתח הבית פתוח לסוכה, הרי זה

כמחדר לחדר ⁶⁷⁰ .

(ואם אין

הסוכה סמוכה לבית, אלא אויר החצר מפסיק ביניהם, הרי זה כמבית לבית או מבית לחצר ⁶⁷¹ ):

ה צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש, אבל אם

לא אכל עד לאחר זמן לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל. ואין חילוק

בין זמן קצר לזמן ארוך⁶⁷².

במה דברים

אמורים כשמתחלה כשקידש לא היה בדעתו לאכול מיד, אבל אם היה בדעתו לאכול מיד, אלא

שאירעו אונס שלא אכל עד לאחר זמן, יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולקדש כשאוכל

במקום הקידוש ⁶⁷³ .

והוא שלא

יצא ממקום זה משקידש עד שיאכל, אבל אם יצא בינתיים צריך לחזור ולקדש ⁶⁷⁴ .

ואם מתחלה

כשקידש היה בדעתו שלא לאכול עד לאחר זמן, ואפילו היה בדעתו גם כן שלא יאכל בבית זה

אלא בבית אחר, ואחר כך נמלך ואכל מיד במקום הקידוש, אינו צריך לחזור ולקדש ⁶⁷⁵ :

המקדש להוציא מי שאינו בקי

ו יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם,

ואין בזה משום קידוש שלא במקום סעודה, כיון שלהשומעים היוצאים ידי חובתן הוא מקום

סעודה ⁶⁷⁶ .

ומכל מקום

כיון שהוא אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, וכן אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו,

כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה, אין לו לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם

יודעים לקדש בעצמם ⁶⁷⁷ .

וכשעדיין לא

קידש לעצמו, צריך ליזהר שלא יטעום כלום מכוס של קידוש זה, שאסור לו לטעום עד שיקדש

במקום סעודתו ⁶⁷⁸ .

ואעפ"כ

יכול לברך להם בורא פרי הגפן שבקידוש זה, אף על פי שברכת הנהנין אין מי שאינו נהנה

יכול להוציא אחרים אע"פ שאינן יודעים לברך, מכל מקום ברכת בורא פרי הגפן של

קידוש ⁶⁷⁹ , בין של לילה בין של יום ⁶⁸⁰ וכן ברכת המוציא כשמקדש על הפת ⁶⁸¹ , אינן דומות לשאר ברכת הנהנין הואיל והן חובה, וכמו

שנתבאר בסי' קס"ז ⁶⁸² :

סגי

בכזית מה' מינים או רביעית יין

ז הורו הגאונים שזה שאמרו חכמים אין קידוש אלא במקום

סעודה, אין צריך שיגמור שם כל סעודתו ⁶⁸³ , אלא אפילו אם אכל כזית ⁶⁸⁴ , או אפילו כזית מחמשת המינים ⁶⁸⁵ שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, או ששתה רביעית יין ⁶⁸⁶ מלבד כוס

הקידוש ⁶⁸⁷ , יוצא בזה

ידי קידוש במקום סעודה, ויכול לאכול אחר כך הסעודה במקום אחר, בין מיד בין לאחר

זמן⁶⁸⁸.

ואינו צריך

לברך על הכוס קודם אותה סעודה, בין בלילה בין ביום, שכיון שכבר יצא ידי קידוש

במקום סעודה, הרי סעודה זו האחרת דומה לסעודה שלישית של שבת ⁶⁸⁹ , שאין צריך

לברך על הכוס לפניה ⁶⁹⁰ :

ח אבל אם אכל פירות ⁶⁹¹ , אפילו הרבה, וכן אם שתה שאר משקים, אע"פ שהם

חמר מדינה, אינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה ⁶⁹² , לפי שהיין סועד הלב ⁶⁹³ , וחמשת המינים נקראים מזון ⁶⁹⁴ , לכך הם ראוים להקרא עליהם שם סעודה, משא"כ

בשאר משקים ופירות:

ט יש אומרים ⁶⁹⁵ שאפילו שתה

רביעית יין מכוס הקידוש יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ולא הצריכו סעודה במקום

קידוש אלא כשלא שתה רביעית שלמה אלא רוב רביעית. ויש לסמוך על דבריהם לעת הצורך,

כגון בקידוש שבבית הכנסת, או מילה, ואין שם קטן להשקותו מכוס של ברכה, ישתה גדול

רביעית שלמה ויתכוין לצאת ידי חובתו, כמו שנתבאר בסימן רס"ט ⁶⁹⁶ .

(ומכל מקום

אם אפשר טוב שישתה עוד רביעית שלמה ⁶⁹⁷ , מלבד רוב רביעית שיוצא בו ידי חובת קידוש, כדי לצאת

לדברי הכל):

השומע קידוש מבית אחר או מבית הכנסת

י אם קידש בתוך ביתו, ושמע שכנו הקידוש ממנו כשהוא

בתוך בית שלו, ושלחנו ערוך לפניו לאכול מיד באותו מקום, יוצא בו ידי חובתו, שהרי

הוא שומע במקום סעודתו, ואע"פ שהמקדש הוא במקום אחר אין בכך כלום ⁶⁹⁸ .

והוא

שיתכוין המקדש להוציאו ידי חובתו, ויתכוין הוא לצאת בשמיעה זו ⁶⁹⁹ .

ואפילו

לכתחלה יכול אדם לקדש בביתו כדי שישמעו שכניו ויצאו ידי חובתן, ואפילו אם הוא אינו

אוכל עדיין ואינו יוצא בקידוש זה, אלא שמקדש בשביל שכניו שאינן יודעים לקדש ⁷⁰⁰ :

יא מי שביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע הקידוש בתוך ביתו

מהשליח ציבור שמקדש בבית הכנסת, אף על פי שמתכוין לצאת בו, לא יצא, לפי שבזמן הזה

שאין לנו אורחים השובתים אצל בית הכנסת, אין השליח ציבור מתכוין כלל להוציא שום

אדם בקידוש זה, ואינו מקדש אלא מחמת המנהג ⁷⁰¹ :

הסעודה במקום הנרות

יב לכתחלה צריך לאכול סעודת הלילה במקום שהנרות דולקות.

ואף אם אוכלה מבעוד יום, אין לו לאכול בחצר, אף אם נהנה שם יותר מפני האויר או

מפני הזבובים ⁷⁰² .

אבל אם הוא

מצטער הרבה בבית מפני השרב או מפני הזבובים, יכול לקדש ולאכול בחצר, אף על פי

שאינו רואה הנרות⁷⁰³,

שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער ⁷⁰⁴ .

רק שיזהר

שיהיו הנרות ארוכים שידלקו עד הלילה, כמו שנתבאר בסימן רס"ג ⁷⁰⁵ עי"ש:

[651] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

קידוש במקום סעודה (ס"א-ה).

(ב)

המקדש להוציא מי שאינו בקי (ס"ו).

(ג)

סגי בכזית מה' מינים או רביעית יין (ס"ז-ט).

(ד)

השומע קידוש מבית אחר או מבית הכנסת (ס"י-יא).

(ה)

הסעודה במקום הנרות (סי"ב).

[652] פסחים קא, א (דאמר שמואל אין קידוש אלא

במקום סעודה). טור ושו"ע ס"א (אין קידוש אלא במקום סעודה).

*

דיני קידוש במקום סעודה, דומים בכמה פרטים לדיני הפסק באכילה

(כדלקמן הערות 661 - 666 ).

אלא שכל האמור לפנינו ס"א-ד, מיירי שקידש במקום אחד ואכל

במקום אחר. משא"כ אם חזר למקומו אינו צריך לחזור ולקדש, כמבואר בשיירי כנסת

הגדולה הגב"י אות ט (דכיון דקידש כאן על דעת לאכול כאן ואכל כאן, בשביל שבין

קידוש לאכילה קם מדוכתיה לאיזו סיבה, יחזור לברך, זו לא שמענו); ורק באופן שיתבאר

לקמן ס"ה (והערה 673 ), צריך לחזור ולקדש.

משא"כ בהפסק באכילה, כדלעיל סי' קעח ס"א (ואפילו

חוזר למקומו לאכול צריך לחזור ולברך, שכיון ששינה מקומו בינתיים הפסיק אכילתו).

[653] גמרא שם (למה לי לקדושי בבי כנישתא,

לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא). תוס' שם ק, ב ד"ה ידי

קידוש (ואין לומר במקדש כאן על דעת שרוצה לאכול במקום אחר מודה שמואל דיש קידוש,

והא דפליגי בסתמא. מדפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא). וכדלעיל סי' רסט

ס"ג (המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה,

ואסור לטעום כלום קודם קידוש), הרי שאף שהי' דעתו מתחלה לאכול בביתו, מכל מקום אין

הקידוש בבית הכנסת מועיל לו.

ודוקא בבית אחד מועלת דעתו לאכול בחדר אחר, כדלקמן בסעיף הבא.

[654] עובדא דרב הונא שם קא, א (דרב הונא

קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה, דהוה שרגא, וקדיש

וטעים מידי). ר"ן שם כ, א ד"ה ושמעינן (ובגמרא נמי משמע, דמי שקדש בבית

אחר, אף על פי שדעתו בשעת קדוש לאכול שם, כיון שלאחר כך לא אכל, לא מיקרי קידוש

במקום סעודה, וצריך לחזור לקדש). בית יוסף סוף הסימן (מי שקידש בבית אחד על דעת

לאכול שם, ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר, הוי קידוש שלא במקום סעודה, וצריך לחזור

ולקדש, מדאמרינן בריש פרק ערבי פסחים, דרב הונא בתר דקדיש אתעקר ליה שרגא, ועייליה

למאניה לבי גננא דרבה בריה דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי). שו"ע ס"ב (אם

קידש בבית אחד על מנת לאכול שם, ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר, צריך לחזור ולקדש

במקום שרוצה לאכול שם).

[655] רמב"ם פכ"ט ה"י (ומצוה

לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה ... וגם קידוש זה לא יהיה אלא

במקום סעודה). טור ושו"ע סי' רפט ס"א (וגם זה הקידוש צריך שיהיה במקום

סעודה).

וכן הוא לקמן שם ס"ב ( גם זה הקידוש צריך

שיהיה במקום סעודה).

[656] ישעי' נח, יג. רשב"ם פסחים שם (דכתיב וקראת לשבת עונג, במקום שאתה קורא לשבת,

כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג, ומדרש הוא). תוס' שם (משום דכתיב וקראת לשבת

עונג, כלומר במקום קריאת קידוש שם תהא עונג). רי"ף שם כ, א (מאי טעמא דכתיב

וקראת לשבת ענג, במקום שקראת, שם תהא עונג). ר"ן שם ד"ה אף ידי קידוש (וכתב

רב אחא ז"ל, דטעמיה מדכתיב וקראת לשבת ענג, במקום קריאה שם תהא ענג). רא"ש

שם פ"י ס"ה (וה"ר יונה פירש ... דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום

סעודה היינו מדרבנן, ואסמכוה רבנן אקראי וקראת לשבת עונג). הובא בט"ז ריש סי'

רסט (במקום ענג תהא קריאה), וריש סי' רעג (במקום עונג תהא הקריאה של קידוש).

וכן הוא לעיל סי' רעא ס"ט ( שנאמר וקראת לשבת

עונג, ודרשו חכמים במקום עונג, דהיינו במקום שיתענג שם בסעודת שבת, שם תהא קריאת

הקידוש מלפניה) .

וראה מראי מקומות וציונים.

[657] רש"י שם ד"ה אין קידוש (ואם

קידש ולא סעד לא יצא ידי קידוש). ר"ן שם ד"ה ושמעינן (דלא תימא כי אמר

שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, הני מילי דוקא כשסועד במקום אחר, אבל כשאינו

סועד כלל ידי קדוש יצא, דליתא, אלא כל שלא אכל לא יצא ידי קדוש כלל). שו"ע ס"ג

(אם קידש ולא סעד, אף ידי קידוש לא יצא).

[658] פסחים שם (סבור מינה הני מילי מבית

לבית, אבל ממקום למקום בחד ביתא לא, אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה

קאימנא קמיה דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש).

[659] ירושלמי ברכות פ"ו ה"ו (ולא

פליגין, מה דמר רב כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר שמואל כשהיה בדעתו

לאכול בבית אחר). כפירוש התוס' פסחים ק, ב ד"ה ידי קידוש (ומיהו ממקום למקום

בבית אחד, כגון מאיגרא לארעא, נראה דמודה שמואל אם קידש באיגרא כדי לאכול בארעא

דחשיב קידוש במקום סעודה, וכן מוכח בירושלמי ... והא דקאמר ולא פליגי היינו ממקום

למקום בחד בית, ולאו דוקא נקט בירושלמי קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר.

ויתיישב שלא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו). רא"ש פסחים פ"י

ס"ה (יש לתרץ דלא פליג אגמרא דידן, והא דמשמע בירושלמי דמועיל תנאי לשמואל,

היינו ממקום למקום, כמו מארעא לאיגרא). טור ושו"ע ורמ"א ס"א (ויש

אומרים שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר, שפיר דמי, והוא שיהיו שני

המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא, (וכן עיקר)).

[660] ר"ן שם סוד"ה סבור (ואיכא מאן

דאמר דכי איתמר בירושלמי דהיכא שהיה דעתו מתחלה לאכול במקום אחר מהני, הני מילי

מבית לסוכה, דהוה ליה כמארעא לאגרא ומפינה לפינה, דלא הוי שינוי כולי האי ... ולא

נהירא ... אלא ודאי דירושלמי פליגא, ואנן כגמרא דידן נקטינן).

[661] רא"ש שם (אבל מבית לבית ודאי

פליגי, כדמפרש בגמרא דידן שקדשו בבית הכנסת, ולשמואל לא מהני תנאי). וכן הוא גם

מבית לחצר, כדלקמן הערה הבאה (שגם מבית לחצר לא התירו אלא כשרואה את מקומו).

וכעין זה הוא גם לענין הפסק באכילה, שמועלת דעתו רק מחדר לחדר

באותו בית, כדלעיל סי' קעח ס"א (ואם מתחלה כשבירך בחדר זה, היה בדעתו לשנות

מקומו מחדר לחדר באמצע אכילתו ... אין צריך לחזור ולברך. והוא שיהיו שני החדרים

בבית אחד, אבל מבית לבית או אפילו מבית לחצר, אין דעתו מועלת כלום).

[662] טור בשם רב שר שלום (ורב שר שלום כתב,

כל זמן שרואה מקומו מותר, אפילו מבית לחצר, ואם לאו אסור). מגיד משנה פכ"ט

ה"ח בשם גאונים (ראיתי בספרי הגאונים ז"ל שכתבו לקדש בבית ולצאת לחצר

בסעודה, אם רואה את מקומו מותר, שנעשה כמקום אחד). שו"ע ס"א (ויש אומרים

שכל שרואה מקומו, אפילו מבית לחצר, אין צריך לחזור ולקדש).

[663] מ"א סק"ג (אפילו דרך חלון,

ואפילו רואה מקצת מקומו).

וכעין זה הוא גם לענין הפסק באכילה, כדלעיל שם (ומכל מקום אם

במקום שאוכל יכול לראות את מקומו הראשון שאכל שם, אפילו דרך חלון, ואפילו מקצת

מקומו, אין צריך לחזור ולברך, אפילו מבית לחצר).

[664] ר"ן שם (מיהו איכא למאן דאמר,

דהני מילי היכא דלא חזו ליה דוכתא דקדיש ביה, אבל חזו ליה דוכתא דקדיש ביה לא צריך.

ומדמו ליה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, דתנן בפרק שלשה שאכלו דמזמנין כאחד).

והיינו כדאמרינן בברכות נ, א (שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד,

בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו

מזמנין לעצמן).

[665] סעיף א (ב' חבורות שאוכלות בבית אחד,

או בב' בתים שאין דרך הרבים מפסקת ביניהם, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות

לזימון).

וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רפז.

[666] רמב"ם פכ"ט ה"ח (אבל אם

קידש בזוית זו, אוכל בזוית שניה). תוס' שם קא, א ד"ה אבל (אבל מפינה לפינה יש

קידוש). רא"ש פ"י ס"ה (אבל מפנה לפנה בבית אחד, אפילו טרקלין

גדולים, אין צריך לברך). טור ושו"ע ס"א (ובבית אחד מפנה לפנה חשוב מקום

אחד, שאם קידש לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפילו הוא טרקלין גדול, אין

צריך לחזור ולקדש).

ובזה סגי אף שלא רואה את מקומו הראשון, שכן הוא גם לענין הפסק

אכילה, כדלעיל סי' קעח ס"ט (אם אוכל בחדר אחד, אף על פי שיש מקום גבוה באמצע

ובא לאכול אחריו, כגון אחורי התנור שאינו יכול לראות משם מקומו הראשון, אין זה

שינוי מקום, שכיון שמוקף מחיצות הרי הכל אחד).

[667] מ"א סק"א (אבל לכתחלה לא

יעשה כן, דהא יש אוסרים). וכדאמרינן בגמרא שם לפי גירסת הרי"ף שם כ, א (סבור

מינה הני מילי מבית לבית, אבל מפינה לפינה לא). וכדפירש הר"ן שם ד"ה

סבור (ומעתה אפילו מפינה לפינה). שלטי הגבורים שם אות א (מיימוני כתב דמקדש בפנה

זו ואוכל בפנה זו, ולפי גירסת רבינו אינו כן). ב"י ד"ה ובחדר אחד (והרי"ף

גורס אבל מפינה לפינה לא, אמר ליה רב ענן זימנין סגיאין וכו', ואפילו מאגרא לארעא

הוה מקדש, ופירש הר"ן מפינה לפינה בחד ביתא לא).

[668] ירושלמי ברכות פ"ו ה"ו (מי

שסוכתו עריבה עליו, מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו, ועולה ואוכל בתוך סוכתו).

מרדכי פסחים לה, א (והא דאמרינן בסוכה מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בביתו ואוכל

בסוכתו, והתם איכא מחיצה של סוכה מפסקת, יש לומר דהתם אין המחיצה עשויה לתשמיש,

אלא לשם מצות סוכה, והוה כמו מפינה לפינה בלא מחיצות). רמ"א ס"א (ומבית

לסוכה, חשוב כמפנה לפנה). מ"א סק"ב (ומבית לסוכה, כיון שאין המחיצה

עשויה לתשמיש אלא לשם מצות סוכה, חשוב כמו מפנה לפנה בלא מחיצות (מרדכי), ואם כן

אפילו לא היה דעתו לכך אין צריך לקדש שנית).

וכעין זה לעיל סי' נה סכ"א (במקומות שהש"ץ עומד

בתיבה או בבימה, אף על פי שהיא גבוה י' טפחים ורחבה ד' על ד' או יותר, ויש לה

מחיצות גבוהות י' טפחים או יותר, מצטרף עמהם ומוציאם ידי חובתן, מפני שהיא בטלה

לגבי בית הכנסת ... הואיל והוא תשמיש בית הכנסת ורגלי בני בית הכנסת בתוכה).

וראה הערות וביאורים שם ע' רצ.

[669] מ"א שם (ודוקא כשאין שם מחיצה

אחרת רק מחיצות הסוכה, כגון שהסוכה בתוך הבית, אבל אם מחיצות הבית מפסיקות, הוה

ליה כמחדר לחדר).

[670] ראה מראי מקומות וציונים. הערות

וביאורים שם.

[671]

שו"ת

מהרי"ל החדשות סי' לב (והא [ודאי כיון דאין דעתו לאכול אלא לאחר זמן מרובה ...

לא חשיב קידוש במקום סעודה] ... ואין לחלק בין זמן קצר לזמן ארוך, כיון דאינו קובע

עצמו בשעת קידוש לסעודה). הובא באגור סי' שפז (כתב גדול בדורו מהרר"י מולין,

דמקרי אין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו באותו מקום עצמו שקדש, אם אין דעתו לאכול

שם לאלתר, ואין חילוק לזמן קצר או לזמן מרובה). רמ"א ס"ג (וצריך לאכול

במקום קידוש לאלתר).

וראה בדי השלחן סי' פא ס"ק י

(ומיהו אי אפשר לומר שאסור להפסיק אפילו רגעים אחדים בין קידוש לסעודה. ומסתבר

דתוך כדי אכילת פרס, כיון שחשוב צירוף לכזית הסעודה, בודאי שיעור זה לא חשוב הפסק

בין קידוש לסעודה. ועל יותר מזה צ"ע ... בליל פסח מפסיקין בין קידוש לסעודה

באמירת ההגדה ... כיון דצורך סעודה הוא לא חשיב הפסק).

[672] מהרי"ל שם (כשדעתו לאכול במקום שקידש,

שזה נחשב קידוש במקום סעודה). הובא באגור שם (אבל אם היה דעתו לאכול שם מיד ...

חשוב במקום סעודה). רמ"א שם (או שיהא בדעתו לאכול שם מיד). מ"א

סק"ה (ואם היה דעתו לאכול מיד, וארעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן, אין צריך

לחזור ולקדש).

[673] מ"א שם (אך אם יצא ממקומו בנתיים,

צריך לקדש שנית, כן נראה לי).

והיינו שלעיל ס"א-ד מיירי שקידש במקום אחד ואכל במקום

אחר, משא"כ אם חזר למקומו אינו צריך לחזור ולקדש (כדלעיל הערה 652 ).

ואילו כאן מוסיף ומבאר, שאם "אירעו אונס שלא אכל עד לאחר

זמן", וגם "יצא ממקומו בינתיים", וחזר למקומו הראשון, "צריך

לחזור ולברך".

כן נתפרשו דברי רבינו,

במשנה ברורה, באור הלכה ס"ג ד"ה לאלתר. כף החיים ס"ק כה. בדי השלחן

סי' פא ס"ק יא. מראי מקומות וציונים לסי' רעא סכ"ו. קיצור הלכות הערה

12.

ולכאורה הנפקא מינה מכל זה למעשה, כשאוכלים בסוכה שבחצר, ובין

קידוש לסעודה נכנסים לבית לנטילת ידים, שכיון שחזר למקומו הוי קידוש במקום סעודה;

אלא אם כן " אירעו אונס שלא אכל עד לאחר זמן".

וראה כף החיים שם (אם יצא לחוץ כדי לעשות נטילת ידים לסעודה,

או לעשות צרכיו, נראה דלכו"ע ליכא למיחש, כיון שזה לצורך סעודה).

[674] ב"י סוף הסי' (מיהו אם קידש כאן

על דעת לאכול במקום אחר, ואחר כך נמלך לאכול שם, נראה דאינו צריך לחזור ולקדש, דכיון

שאוכל במקום שקידש שפיר הוי קידוש במקום סעודה, ולא חיישינן למה שהיה בדעתו).

רמ"א ס"ג (ואם היה בדעתו שלא לאכול שם מיד, ונמלך ואכל, יצא). מ"א

ס"ק ו (פירוש שהיה דעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו יצא, כן הוא בהדיא

בב"י). ט"ז סק"ב (ב"י כתב זה מסברא דנפשיה, ולא הביאו בשו"ע,

משמע שלא היה זה הוראה ברורה אצלו. ולי נראה שתלמוד ערוך הוא).

[675] רא"ש פסחים פ"י סי' ה (והמקדש

שרוצה לאכול במקום אחר, יכול לקדש לאוכלים שם, דלדידהו הוי מקום סעודה. וכן משמע

הכא, דמסתמא אחד מבני העיר מקדש בבית הכנסת להוציא האורחין).

טור ושו"ע ס"ד (יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו

אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה).

וכן הוא לעיל סי' רסט ס"א (תקנו לקדש על היין בבית הכנסת,

כדי להוציא את האורחים שאין להם יין, השובתים בחדרים הסמוכים לבית הכנסת ואוכלים

שם מיד אחר קידוש זה, שהרי קידוש זה להם הוא במקום סעודה, שבשעה שהשליח ציבור היה

אומר קידוש זה היו האורחים כבר בחדריהם ושומעים משם את הקידוש ויוצאין בו, אבל

הצבור אינן יוצאים בו אף אם נתכוונו לצאת, כיון שאין שומעין אותו במקום סעודה).

ומכל שכן אם גם המקדש אוכל במקום שקידש, כדלקמן ס"י ( אם

קידש בתוך ביתו ושמע שכנו הקידוש ממנו כשהוא בתוך בית שלו ושלחנו ערוך לפניו לאכול

מיד באותו מקום, יוצא בו ידי חובתו, שהרי הוא שומע במקום סעודתו, ואע"פ

שהמקדש הוא במקום אחר אין בכך כלום).

[676] בה"ג הל' קידוש יג, ד (והיכא

דקדיש ליה באושפיזיה, ואיתרמו ליה אינשי בדוכתא אחרינא, דלא גמירי לקדושי, הדר

מקדש להו). הרי"ץ גיאת בשערי שמחה הל' ר"ה ע' לב (אעפ"י שיצא ידי

חובתו, חוזר ומוציא ידי חובת אחרים, והוא שאין בקיאין להוציא ידי עצמן, דכיון דכל

ישראל ערבין זה לזה, אע"ג דנפיק ידי חובתיה דנפשיה, חיובא דחבריה עליה רמיא,

הלכך הדר ומפיק ליה). כל בו סי' לא (וכתב הרב רבי אשר ז"ל שאם קדש או הבדיל

לעצמו לא יקדש לבקי, אלא לאשה או לשאינו בקי, דהא דאמרינן כל הברכות כולן אף על פי

שאינו חייב מוציא, הני מילי להוציא את שאינו בקי, אבל בקי לא, דהוא עצמו מוציא את

עצמו אם ירצה. ומסתבר הכי, מדאשכחן דא"ר פלוני הוה מקדש לאריסיה כי אתי מדברא,

דוקא אריסיה דלא ידע, אבל לאיניש דידע לא. וכן מדקאמר אבל מברך לבנו ולבני ביתו

כדי לחנכן במצות, מכלל דלאיניש אחרינא לא. והכי חבר הריא"ג ז"ל בהלכות

הבדלה). טור (ובה"ג חילק אם בא אצל אחרים שאין יודעין לקדש מקדש להם, אבל אם

יודעין לקדש אינו מקדש להם), ושו"ע ס"ד (והוא שאינם יודעים).

וכן הוא לעיל סי' ח סי"א (ואם המתעטף הוא בור שאינו יודע

לברך, יכול לברך לו אחר, אף על פי שאין צריך עכשיו לברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים

זה בזה, אם כן גם הוא צריך לברכה זו עכשיו). סי' קסז סכ"ג (מי שאינו מחויב

בדבר, מפני שכבר יצא ידי חובתו, יכול לברך למי שעדיין לא יצא, ואינו יודע לברך

לעצמו, כגון לקדש קידוש היום לנשים ועמי הארץ). סי' קצג ס"א (אם אחד יודע

לברך והשני אינו יודע, מברך היודע ומוציא מי שאינו יודע). לקמן סי' רצו סי"ז

(הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם, אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם, אלא

יבדילו בעצמם). סי' תפד ס"א (שיכול לקדש לאחרים שאינן יודעין לקדש, אף שהוא

עצמו אין צריך לקידוש זה, כמו שנתבאר בסי' רע"ג). סי' תקפה ס"ה (במה

דברים אמורים כשאין השומע יודע לברך, אבל אם הוא יודע לברך, יברך בעצמו ולא ישמע

ממי שכבר יצא ידי חובתו, כמו שנתבאר בסי' רע"ג עיי"ש).

והטעם לכל זה הוא, כדלעיל סי' ערב בקונטרס אחרון ס"ק ב ( שאינו

מחוייב בדבר אלא מדין ערבות, לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור חובו בעצמו, אין

להערב לפוטרו), ושם נסמן (הערה 641 ).

ומכל מקום לא התנה כן רבינו אלא "לכתחלה", וכמבואר בקונטרס

אחרון שם סוף סק"ב ( כי רבים חולקים, עיין ב"י סי'

תקצ"ד בשם המרדכי והר"ן והגהות אשר"י. וכן כתב רמ"א שם. וכן

כתב הפרי חדש ),

ושם נסמן (הערות ( 644 - 650 ) .

וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רצב.

[677] ברכות מהר"ם (ואותם בני אדם

שמקדשין בבית הכנסת, כמו שנוהגין בכל קהלות אשכנז, אין לו למקדש לטעום, דכיון שאין

קידוש אלא במקום סעודה, הרי הוא טועם קודם קידוש). הובא בהגהות מיימוניות

פכ"ט אות מ (והמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום, דכיון דאין קידוש אלא במקום

סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש ... בהלכות ברכות של מהר"ם). שו"ת רשב"א

סי' לז (שאם ידי קדוש לא יצא, אסור לשתות). רא"ש פסחים פ"י ס"ה (והמקדש

כיון שדעתו לקדש בביתו, אין לו לשתות, כי אסור לו לטעום עד שיקדש). טור ושו"ע

ס"ד (ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש

במקום סעודתו).

וכן הוא לעיל סי' רסט ס"ג ( המקדש בבית הכנסת

אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור לטעום כלום קודם קידוש) .

*

והיינו לא רק "אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו", שאז

נקרא מחויב בקידוש מטעם ערבות, כדלעיל סי' ערב בקונטרס אחרון ס"ק ב ( הברכה

שחבירו צריך לברך, הוא מחוייב בה מחמת עצמו ... מדין ערבות).

אלא אפילו אם עדיין לא קידש לעצמו, ומתכוין שלא לצאת לעצמו

בקידוש זה, מכל מקום נחשב הוא קידוש כדי להוציא אחרים שרוצים לצאת ממנו, כדלקמן

ס"י (והערה 699 ).

[678] רב אשי ר"ה כט, ב (ברכת הלחם של

מצה וברכת היין של קידוש היום, מהו, כיון דחובה הוא מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה

היא. תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה

מדברא, הוה מקדש להו). טור ושו"ע שם (כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש,

כקידוש היום דמי, ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה).

[679] רבינו ירוחם נתיב יב ח"א סו, א (הקידוש

אף על פי שיצא מוציא אחרים ידי חובתן ... והוא הדין לבורא פרי הגפן של קדוש היום).

רמ"א ס"ד (ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן). שו"ע

סי' קסז ס"כ (ולא שרי לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם, אלא ברכת המוציא דמצה

בליל ראשון של פסח, וברכת היין דקידוש, בין של לילה בין של יום).

[680] לבוש ס"ד בהג"ה (וכיון שהוא

חובה להם, הרי הוא יכול לברך להם ... כשמקדש על הפת לאחרים). ט"ז סק"ג (ופשוט

שאותו המוציא שעושה במקדש על הפת אינו בכלל זה, אלא הוה כמו בפה"ג דקידוש). מ"א

ס"ק יג (והוא הדין כשמקדש על הפת, שיכול לברך להם המוציא).

[681] סעיף כג (כל אכילה ושתיה שהן חובה על

האדם שלא משום הנאתו, כגון מצה בליל ראשון של פסח, ויין של קידוש, בין של לילה

ובין של יום, אם אינו יודע לברך יכול אחר שכבר יצא להוציאו ידי חובתו אף מברכת

הנהנין שבהן, שהן המוציא ובורא פרי הגפן, ואין צריך לומר ברכת אכילת מצה וברכת

הקידוש עצמה שהם מברכות המצות. ואם מקדש על הפת מוציאו גם מברכת המוציא שבקידוש,

שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו).

וכן הוא לקמן סי' רצז ס"ז (ברכת

היין של קידוש, שהיא גם כן ברכת הנהנין, ואעפ"כ יכול מי שאינו נהנה לברך, לפי

שהיין של קידוש אינו תלוי בהנאתו כלל, שלא תקנוהו חכמים בשביל הנאת האדם, אלא

בשביל שצריך לזכרהו על היין).

סי' תפד ס"א (שברכת בורא פרי הגפן

זו שעל כוס של קידוש, אינה כשאר ברכות הנהנין, שאינן חובה על האדם, ולכן אם הוא

אינו נהנה כלום אינו יכול לברך כדי להוציא את מי שאינו יודע לברך, כמו שנתבאר בסי'

קס"ז. אבל ברכת בורא פרי הגפן זו היא חובה כמו קידוש, ולכן דינה כמו קידוש

עצמו, שיכול לקדש לאחרים שאינן יודעין לקדש, אף שהוא עצמו אין צריך לקידוש זה, כמו

שנתבאר בסי' רע"ג ע"ש).

וכן הדין בברכת בורא פרי האדמה על

הכרפס, כדלקמן שם ס"ב (לפי שגם ברכת בורא פרי האדמה זו אינה כשאר ברכת הנהנין

שהן רשות, אלא היא כמו חובה, מחמת תקנת חכמים שתקנו לאכול ירק קודם ההגדה, ואי

אפשר לאכלו בלא ברכה, ולכן דינה כבורא פרי הגפן של קידוש, שיכול לברך להם אף שאינו

טועם כלום עמהם).

[682] טור (כתבו הגאונים הא דאמרינן אין

קידוש אלא במקום סעודה, אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו אכל דבר מועט או

שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש, וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא שאכל

לחם או שתה יין, אבל אכל פירות לא). שו"ע ס"ה (כתבו הגאונים הא דאין

קידוש אלא במקום סעודה, אפילו אכל דבר מועט, או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, יצא

ידי קידוש במקום סעודה, וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל

אכל פירות לא).

ומה שכתבו "אפילו אכל דבר מועט" הוא כדאמרינן פסחים

קא, א (אמר לן טעימו מידי ... דאין קידוש אלא במקום סעודה).

[683] דרישה סק"ג (ומה שכתב אפילו אכל

דבר מועט, רוצה לומר כזית). מ"א סק"י (ונראה לי דכזית מיהא בעינן).

[684] מ"א ס"ק יא (נראה לי דבאוכל

מיני תרגימא מה' מינים יצא, דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין).

וכן הוא לקמן סי' עדר ס"ח ( ובלבד שיקדש בלילה

ויאכל מיד אחר הקידוש כזית מחמשת המינים, או שישתה עוד רביעית יין, כמו שנתבאר

בסימן רע"ג) .

[685] טור ושו"ע שם (שתה כוס יין שחייב

עליו ברכה). מ"א סק"ח (פירוש ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה). ט"ז

ס"ק ד (והך ששייך עליו ברכה פירוש ברכה אחרונה שצריכה שיעור, אבל ברכה ראשונה

אפילו כל שהוא חייב).

[686] לבוש ס"ה (פירוש ששתה כוס יין אחר,

שחייב עליו ברכה, חוץ מן הכוס של קידוש). ב"ח ס"ג (הגאונים לא אמרו אלא

דמלבד מה ששתה מכוס של קידוש כמלוא לוגמיו צריך עוד לשתות רביעית). ט"ז

סק"ד (נראה דהכי קאמר, אחר שטעם כוס של קידוש כשיעור, ששתה פעם שנית, כשיעור

שחייב עליו ברכה אחרונה).

ודעה השנית תתבאר לקמן ס"ט (והערה 694 ).

וראה בדי השלחן סי' פא ס"ק ב, ובקיצור הלכות הערה 13,

שצריך לאכלו ולשתותו בכדי אכילת פרס.

[687] ראה לעיל סי' רמט ס"י

(מצוה להמנע מלאכול שום דבר אפילו בלא קביעות סעודה, אפילו לאחר שקידש על הכוס,

קודם אכילת עיקר סעודת שבת ... לפי שאם יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם לא יאכל

הלחם לתיאבון (ומכל מקום אין למחות ביד המקילין, כיון שמן הדין אין חיוב גמור

לאכול סעודת שבת לתיאבון, כמו שנתבאר)). ומה שדן בזה בקונטרס אחרון שם ס"ק ג.

[688] מ"א סק"ט (ונראה לי דאין

צריך לברך על הכוס קודם סעודה האחרת, מידי דהוי אסעודה שלישית).

ולפום ריהטא הי' נראה פירוש הדברים, שבאכילה או שתיה זו יוצא

ידי סעודת שבת, והסעודה הבאה נחשבת כמו סעודה שלישית.

אמנם נתפרש לקמן סי' עדר ס"ח ( יכול לדחות הסעודה עד

למחר, שיאכל ג' סעודות ביום, ובלבד שיקדש בלילה ויאכל מיד אחר הקידוש כזית מחמשת

המינים או שישתה עוד רביעית יין) , ושם נסמן (הערה 738 ).

והיינו שהאכילה בלילה מחמשת המינים או רביעית יין אינה נחשבת

לסעודה, ולכן צריך לאכול למחר ג' סעודות. אלא שבסעודה שאוכל אחר כך (בלילה) אינו

צריך לברך על הכוס, כמו בסעודה שלישית, שאין צריך לברך בה על הכוס.

וכן נתפרש לקמן סי' עדר ס"ה ( אפילו אכל אדם כל

מיני מעדנים ומיני תבשילין הרבה, אע"פ שהם מחמשת המינים, אינו יוצא ידי חובת

ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא וברכת המזון),

ושם נסמן (הערה 726 ).

ועוד נתבאר לקמן סי' עדר ס"ב ( וחייב כל אדם לבצוע

על שתי ככרות שלמות).

וראה קיצור הלכות שם, אם גם במיני מזונות צריך לחם משנה.

[689] כדלקמן סי' רצא ס"ו ( בסעודה

ג' אין צריך לקדש על היין, דהיינו לברך על הכוס קודם הסעודה כמו קודם סעודת שחרית) .

[690] טור ושו"ע סוס"ה (אבל אכל

פירות לא).

[691] מ"א ס"ק יא (ושכר, אף על גב

דהוי חמר מדינה, לא יצא בו במקום סעודה, דלא סעיד כמו יין).

[692] ברכות לה, ב (וחמרא מי סעיד ... פורתא

סעיד).

וכן הוא לקמן סי' תעא ס"ב (חוץ

מיין ... מפני שהוא סועד את הלב כמו פת). לעיל סי' רב ס"י (שהיין מפני

חשיבותו שסועד ומשמח הלב).

ולענין תמרים, שנתבאר בסדר ברכת הנהנין פ"א הי"ז

(התמרים והיין ... שהם סועדים הלב גם כן), ראה מראי מקומות וציונים. קובץ הערות

וביאורים א'קמז ע' קיח.

[693] באר הגולה סי' רח סי"ז (דודאי

הדייסה מיזן זיין ... שהרי קבעו עליה חכמים ברכת בורא מיני מזונות). פר"ח שם

(דמילתא דפשיטא דדייסא זיין ומסעד). וראה גם סדר ברכת הנהנין פ"א הי"ז

(חמשת מיני דגן שאכלן לפני הסעודה נפטרו בברכת המזון בדיעבד).

[694] משמעות ב"י ד"ה כתוב בהגהות

(לפי דברי הגאונים שכתב רבינו בסמוך, אם שותה שיעור שחייב עליו ברכה אין צריך

ליתנו לתינוק, דשפיר דמי שישתנו המוהל עצמו). רמ"א ס"ה (ולפי זה היה

מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית, אם שותין כשיעור).

וכמבואר בב"ח ד"ה כתבו הגאונים (אבל למה שכתבתי

שנראה עיקר, דמלבד שישתה כמלוא לוגמיו, לא הויא סעודה עד שישתה עוד רביעית ... יש

להחמיר שלא ליתן לסנדק לטעום כמלוא לוגמיו, אם לא שישתה עוד רביעית יין). ט"ז

ס"ק ד (משמע מדברי רמ"א וב"י, דהיינו ששתה כשיעור במה שטועם כוס של

קידוש, ומשום הכי פסקו דמילה בשבת שרי למוהל לשתות אם שותה כשיעור). והאריך בזה באבן

העוזר, ומסיק (ולפי זה יצא לנו דין ברור, דבכוס אחד ששתה יוצא ידי קידוש ... כדעת

ב"י ורמ"א, והוא עיקר וברור לענ"ד).

ודעה הראשונה נתבארה לעיל ס"ז (והערה 686 ).

[695] סעיף ג ( יטעים מהכוס לקטן ...

ואם אין קטן בבית הכנסת יטעום המקדש עצמו, או אדם אחר. וישתה כשיעור שחייבים לברך אחריו

ברכה אחרונה, דהיינו רביעית, שיש אומרים שיוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, כמו

שיתבאר בסי' רע"ג ).

[696] ב"ח שם (אם לא שישתה עוד רביעית

יין).

וראה בדי השלחן סי' פא סק"ג, שהעיר מהמובא לקמן סי' תעא

ס"ב (יין ... מעט ... סועד את הלב כמו פת, אבל הרבה יין הוא גורר תאות

המאכל).

[697] סמ"ק סי' רפ ע' רעט (ואם אדם מקדש

בביתו, ויש לו שכן ששומע קדושו, ויש לו שולחן ערוך בביתו, ושומע קדוש חבירו על

שולחנו, יצא, היכא דנתכון שומע ומשמיע, דהוי קדוש במקום סעודה). הגהות מיימוניות

פכ"ט (דפוס קושטא) ה"ח. רבינו ירוחם נתיב יב ח"א סו, א (ואם שומע

קדוש שכנו על שלחנו הסדור לפניו, ונתכוון שומע או משמיע, הרי זה במקום סעודה יצא,

כך כתב הר' דוד הכהן). טור ושו"ע ס"ו (ואם קידש בביתו ושמע שכנו ושלחנו

ערוך לפניו, יוצא בו, דשפיר הוי מקום סעודה).

ויש בזה כמה פרטים:

(א) שזה נקרא במקום סעודה של השומע, כמבואר

כאן.

(ב) שצריכים המקדש והשומע לכוין להוציא

ולצאת בשמיעה זו, כפי שיתבאר בסמוך.

(ג) שמוציאו אף שהמקדש והשומע אינם

באותו בית. כדלעיל סי' נה סכ"ב (לא אמרו שצריך שיהיה במקום אחד, אלא

הש"ץ עם הציבור, אבל כשהם במקום אחד יכול לצאת כל השומע קול הש"ץ,

אע"פ שאינו עמהם, ועל דרך שנתבאר, וכמו שיתבאר בסי' רע"ג ותר"צ).

(ד) שמוציאו אף אם השומע שותה מכוסו,

ואף שלא נקבעו יחד, כדלעיל סי' ריג ס"א (והוא שישבו כולם בשולחן אחד ... אבל

לא כשישבו זה בכה וזה בכה. במה דברים אמורים ביין הרשות, אבל ביין קידוש והבדלה

פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה, ואפילו אין עומדים במקום אחד אלא כל אחד בביתו,

שאחד מקדש או מבדיל בביתו ומתכוין להוציא שכנו, ושכנו שומע על הכוס שבידו ושותה,

הואיל והיא חובה ואינה כברכת הנהנין כמ"ש בסי' רע"ג). וראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רצז.

[698] סמ"ק שם (היכא דנתכון שומע ומשמיע).

רבינו ירוחם שם (ונתכוון שומע או משמיע). טור ושו"ע שם (וכגון שנתכוין השומע

לצאת, ומשמיע להוציא).

על פי ר"ה כח, ב. וכדלקמן סי' תקפט ס"ז (אם נתכוין

התוקע להוציא את השומע ידי חובתו, ולא נתכוין השומע לצאת ידי חובתו בשמיעה זו, או

שנתכוין השומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוין התוקע להוציא את השומע, אלא תקע לעצמו,

לא יצא השומע ידי חובתו, עד שיתכוונו שניהם שומע ומשמיע).

אלא ששם הוא בתקיעת שופר שמן התורה. ואילו במצות מדברי סופרים,

נתבאר לקמן סי' תפט סי"ב (ואף להאומרים שמצות צריכות כונה, מכל מקום הספירה בזמן

הזה מדברי סופרים, ויש אומרים שמצות מדברי סופרים לדברי הכל אין צריכות כוונה ...

ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו ולא נתכוין כלל להוציאו, וגם הוא לא נתכוין

לצאת בשמיעה זו, אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה).

ולעיל סי' ריג ס"ד (ולדברי האומרים שמצות של דבריהם אין

צריך כוונה, אף על פי שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יצא).

וגם כאן הקידוש על הכוס הוא רק מדרבנן, כדלעיל סי' רעא

ס"ב (ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין).

וראה באור הלכה ד"ה וכגון שנתכוין. מראי מקומות וציונים.

אהלי שם ח"ג ע' קכא.

[699] מ"א ס"ק יג (אפילו לכתחלה

יכול לקדש בביתו כדי שישמעו, אפילו הוא אינו אוכל, וכמ"ש סי' רס"ט).

והיינו לא רק "אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו",

שמכל מקום נקרא מחויב בקידוש מטעם ערבות, כדלעיל סי' ערב בקונטרס אחרון ס"ק ב

( הברכה שחבירו צריך לברך, הוא מחוייב בה מחמת עצמו ... מדין

ערבות).

אלא אפילו אם עדיין לא קידש לעצמו, ומתכוין שלא לצאת לעצמו

בקידוש זה, מכל מקום נחשב הוא קידוש כדי להוציא אחרים שרוצים לצאת ממנו.

וכדלעיל ס"ו ( יכול אדם לקדש לאחרים, אע"פ שאינו

אוכל עמהם, ואין בזה משום קידוש שלא במקום סעודה, כיון שלהשומעים היוצאים ידי

חובתן הוא מקום סעודה).

וכדלעיל סי' רסט ס"ג ( המקדש בבית הכנסת

אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור לטעום כלום קודם קידוש ... יטעום ... אדם אחר ... קידוש במקום

סעודה).

וכן בהבדלה, כדלקמן סי' רצו סי"ז ( ש"ץ המבדיל בבית

הכנסת ... שנתכוין שלא לצאת ידי חובה בהבדלתו, צריך לחזור ולהבדיל בביתו).

[700] ב"י ד"ה ואם קידש (מיהו בזמן

הזה ששליח ציבור מקדש בבית הכנסת משום מנהג, ולא להוציא אחרים ידי חובתן, משמע דלא

יצא השומע, אלא אם כן נתכוין להוציאו). מ"א ס"ק יד (ובזמן הזה

שהש"ץ אינו מקדש אלא משום מנהג, לא יצא השומע, אלא אם כן נתכוין להוציאו

(ב"י)).

וכדלעיל סי' רסט ס"ב ( ואף עכשיו שאין לנו

אורחים השובתים אצל בית הכנסת להוציאם ידי חובתם, אעפ"כ נוהגים לקדש בבית

הכנסת על היין, לפי שתקנת חכמים לא בטלה) .

ואם נתכוין להוציאו, נתבאר לעיל שם ס"ג (המקדש בבית הכנסת

... יטעום המקדש עצמו או אדם אחר וישתה כשיעור ... קידוש במקום סעודה), ונתבאר שם

(הערה 147 ).

משא"כ אם אינו מתכוין להוציא שום אדם בקידוש זה, ורק

מטעים ממנו לקטן, כדלעיל שם ( יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך, והקטן

ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו, ונמצא שלא בירך לבטלה) , ונתבאר שם (הערות 142 - 143 ).

[701] פסחים קא, א (דילמא אדאזליתו לאושפיזא

מתעקרא לכו שרגא, ולא מקדש לכו בבית אכילה), לפירוש שהובא ברא"ש פסחים

פ"י ס"ה (יש רוצים להביא ראיה מכאן שאין מקדשין אלא לאור הנר, ומפרשי

מתעקרא לכון שרגא ולא תוכלו לקדש בלא נר). מרדכי שם לה, א (פירוש כי צריך נר

לקידוש). שבלי הלקט סי' נט בשם ראבי"ה (מצאתי בשם ר' אליעזר ב"ר יואל

הלוי זצ"ל שאין ... לאכול בחצר ביתו בלילי שבת, אלא במקום שהדליק על שם). הגהות

הר"פ לתשב"ץ סי' ג (כבר פסקו כל גדולי צרפת שאין אוכלים מבעוד יום כל כך,

כדאמרינן ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר. ולפי זה אין לאכול אלא במקום הנר). הובא

בכל בו סי' לא כה, ג. דעה הא' בשו"ע ס"ז (יש אומרים שאין מקדשים אלא

לאור הנר).

וראה גם לעיל סי' רעא סי"ט (קודם קידוש ... בשעת אמירת

ויכולו ... כשמתחילין טוב ליתן עיניו בנרות).

[702]

תשב"ץ סי' ג (שמותר להדליק הנר בערב שבת בביתו ולאכול בחצר או באיזה מקום

שירצה. ואמר שאביו רבי ברוך אמר לו שרבינו שמחה משפיר"א היה רגיל לעשות כן

בקיץ, להדליק הנר בביתו ולאכול בחצר). רא"ש שם (אם היו רוצים לאכול בלא נר

היו יכולים לקדש). טור בשם הגאונים (ואין הקידוש תלוי בנר, שאם ירצה לאכול בחושך

יכול לקדש בלא נר. וכ"כ גאון, היה נרו דלוק בבית ומצטער לאכול שם, מקדש בחוץ

ואוכל שם, אף על פי שאינו רואה הנר). דעה ב' בשו"ע שם (ויש אומרים שאין

הקידוש תלוי בנר, ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים, מקדש בחצר

ואוכל שם, אף על פי שאינו רואה הנר).

כפירוש מהרש"ל בהגהותיו לטור, הובא במ"א ס"ק טו

(במצטער הרבה, הא לאו הכי, צריך לאכול במקום נר (מצאתי כתוב בשם רש"ל). ולפי

זה מפרש רבינו שאין כאן מחלוקת, אלא שבמקום שמצטער הרבה יכול לקדש ולאכול בחצר.

[703] הגהות מיימוניות פ"ה אות כ (ששאל

מפי מהר"ם ... והשיבני שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, ואם הוא נהנה בחצר יותר

מפני האויר או מפני הזבובים, פשיטא שמותר לאכול בחצר). שו"ע שם ( שהנרות

לעונג נצטוו ולא לצער, והכי מסתברא) .

[704] סעיף יג (מצוה לעשות לכתחלה נרות

ארוכים שידליקו עד הלילה ... אם לא אכל לאורן, כגון שאכל בחצר, ועל דרך שיתבאר בסי'

רע"ג ... שאז הוא נהנה מהן בחזרתו לבית שלא יכשל בעץ ואבן באישון אפילה ולילה).