מנין המצות

הערות

1. 1. מנין המצות הועתק מהרמב"ם, בפתיחת הל' חמץ ומצה (ראה התוועדויות תשמ"ה ח"ד ע' 2158). אלא שרבינו שינה והוסיף בו איזה פרטים. סדר המצות הוא לפי סדר הזמנים: (א-ב) מתחילים מיום י"ד מחצות ולמעלה. (ג-ו) מתחילים מתחלת ליל ט"ו. (ז-ח) מצותם בליל ט"ו. אמנם בפרט אחד שינה רבינו את הסדר, מכפי שהוא ברמב"ם, כי ברמב"ם באים איסורי אכילה שמליל ט"ו ואילך, לפני איסורי בל יראה ובל ימצא שמליל ט"ו ואילך, ואילו כאן באים איסורי בל יראה ובל ימצא שמליל ט"ו ואילך, לפני איסורי אכילה שמליל ט"ו ואילך. ואולי הטעם לזה, כי רבינו הוסיף כאן (במצוה ו) את ביאור פרטי איסור אכילת תערובת חמץ (מהטעם דלקמן הערה 7), ולכן השאיר מצוה זו לסוף המצות שמתחילות בליל ט"ו.
2. 2. ראה טז, ב-ג (וזבחת פסח ... לא תאכל עליו חמץ). ויתבאר לקמן סי' תלא ס"ב (איסור אכילתו והנאתו מן התורה ... מחצות היום י"ד ולמעלה, שהאוכל או הנהנה אז מן החמץ עובר בלא תעשה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח. ולא בא הכתוב להזהיר שלא לאכול חמץ בשעת אכילת הפסח, דהיינו בליל ט"ו, שהרי כבר נאמר ולא יאכל חמץ, אלא בא להזהיר שלא לאכול חמץ בשעת שחיטת הפסח, דהיינו מחצות יום י"ד ולמעלה).
3. 3. בא יב, טו (אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם). ויתבאר לקמן סי' תלא ס"א (מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך ... שנאמר שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו'. ומפי השמועה למדו, שיום ראשון זה הוא י"ד בניסן ... ראיה לדבר זה, ממה שאמרה תורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, וזמן שחיטת הפסח הוא בי"ד מחצות היום ולמעלה. מכאן אתה למד שזמן השבתת החמץ הוא בזמן שחיטת הפסח, דהיינו מחצות יום י"ד ולמעלה). הלשון ברמב"ם הוא "להשבית שאור ביום ארבעה עשר", ורבינו שינה: (א) הלשון ברמב"ם הוא: "להשבית שאור", כי מצות תשביתו לדעת הרמב"ם (פ"ב ה"ב): "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו". ורבינו כתב: "לבער חמץ מן העולם", כי להלכה קיי"ל כדלקמן (סי' תלא ס"ב): "ומה היא השבתה זו שאמרה תורה הוא שישבית ויבער החמץ מן העולם לגמרי". (ב) הלשון ברמב"ם הוא: "ביום ארבעה עשר", כי מצות תשביתו לדעת הרמב"ם כוללת גם ביטול חמץ, שהיא קודם חצות, כדלקמן (סי' תלא ס"ב): "מחצות יום י"ד ולמעלה ... אינו יכול לבטלו ולהפקירו, אבל קודם שהגיע זמן איסור הנאתו יכול הוא לבטלו ולהפקירו". ורבינו כתב: "מחצות היום", כי להלכה קיי"ל כדלקמן (סי' תלא ס"ב): "השבתה זו שאמרה תורה הוא שישבית ויבער החמץ מן העולם ... לאחר שהגיע זמן איסור אכילתו והנאתו מן התורה, דהיינו מחצות היום י"ד ולמעלה". (ג) ועוד הוסיף רבינו וכתב: "מחצות היום ולמעלה", כי אף ש"אך ביום הראשון" האמור בתורה, "הוא י"ד בניסן", מכל מקום נשארת מצוה זו בכל ימי הפסח, כדלקמן (סי' תלה ס"ד): "כשהוא בודק ומבער בתוך הפסח, שאז יש בביעור מצוה מצד עצמו, שנאמר תשביתו שאור מבתיכם". וכן הוא לקמן (סי' תמו ס"ה): "וביעור חמץ בפסח ... מצות עשה תשביתו שאור וגו' ולא תעשה בל יראה ובל ימצא" (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. ט ע' ל).
4. 4. בא יג, ז (את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך).
5. 5. בא יב, יט (שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם). והלימוד המיוחד משני לאוים אלו, יתבאר לקמן רס"י תמ (כתוב בתורה לא יראה לך חמץ, יכול ... תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם).
6. 6. בא יג, ג (ולא יאכל חמץ). ויתבאר לקמן סי' תלא ס"ב (שלא לאכול חמץ בשעת אכילת הפסח, דהיינו בליל ט"ו ... נאמר ולא יאכל חמץ). וההפרש בין מצוה א' הנ"ל (שלא לאכול חמץ ביום י"ד) לבין מצוה ה' שלפנינו (שלא לאכול חמץ כל שבעה), כי מליל ט"ו ואילך יש בזה גם עונש כרת, כאמור בפסוק בא יב, טו (כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי), ונתבאר לקמן סי' תמז ס"א (מליל ט"ו ... החמירה בו תורה לענוש כרת).
7. 7. בא יב, כ (כל מחמצת לא תאכלו). פסחים מג, א (כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי). ובשוע"ר השמיט הלכה זו, כי בכל אופן אסורה אכילתו ושהייתו מדברי סופרים (לא רק כשהוא כזית בכדי אכילת פרס, ולא רק כשהוא תערובת פחות מששים, אלא אפילו הוא אחד באלף, ואפילו אין נותנים בתוכו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא, עדיין אסורה אכילתו, וחייב לבערו מדברי סופרים), כמבואר לקמן (סי' תמב ס"ה): "דבר שדרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ ... הרי הוא חשוב ואינו בטל ... אפילו באלף, ולפיכך חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח, ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה". ונתבאר בקונטרס אחרון (סי' תמב סוף ס"ק ה): "ולכך השמטתי מתניתין דכותח כו', שזהו נכלל במה שכתבתי שדרך תיקון עשייתו כו' כמבואר ברשב"א, והעתקתיה במקומה קודם סי' תכ"ט". והיינו כיון שאינו נוגע למעשה, רק כדי לדעת גדרי איסורו מן התורה, לכן הועתקו פרטי הלכה זו "במקומה, קודם סי' תכ"ט", בתוך מנין המצוות של פסח. קטע זה נדפס בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' יד-טו, מכתי"ק הרה"ק מהרי"ל, אחי רבינו (ראה מבוא לחוב' י). ונכתב שם כפירוש לשו"ע רס"י תמב; באיזה הוספות ושינויי לשון. שיועתקו לקמן בשוה"ג.
8. 8. ברייתא חכמים מג, א (תניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום). ונתבאר בגמרא מד, א (הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס). והיינו שכל המחלוקת היא כשאין כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס גם חכמים מודים שהוא בלאו, כפי שפירש הרי"ף יג, ב (וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי, הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן לקי). וקיי"ל כחכמים, כמבואר ברמב"ם פ"א ה"ו (עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת, שנאמר כל מחמצת לא תאכלו. במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות). כאן בפנים לא נזכר אם לוקים על אכילתו, אבל כן נתפרש בכת"י: "דאז הוא לוקה על אכילתו מן התורה ". ואף דאמרינן בגמרא (מד, א): "הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס (דהא כותח אינו עשוי לאכול אלא לטבל, רש"י), אי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה (אי מתרמי ואכיל ליה ממש דהשתא איכא כזית ממהר להצטרף כשיעור אכילת פרס ממנו), בטלה דעתיה אצל כל אדם (ולאו אכילה היא לחיובי עלה), ואי משטר קשטר ואכיל (מטבל בתוכו כדרכו), לית ביה כזית בכדי אכילת פרס". ואם כן איך כתב הרמב"ם "כותח הבבלי ... בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים"? פירש הפר"ח ס"א ד"ה ולענ"ד נראה ליישב כל זה (דבודאי הרמב"ם מיירי שעירב חמץ הרבה בכותח, דאפילו על ידי טיבול יש בו כזית בכדי אכילת פרס). וזהו גם פירוש דברי רבינו כאן (כמבואר בפס"ד צמח צדק שמז, ג): "והנה רבינו הרב נ"ע פסק במנין המצות של הלכות פסח מצוה ו' כהמגיד משנה ופר"ח אליבא דרמב"ם, שהרי כתב סתם בכדי אכילת פרס, ומשמע כדרך אכילתו על ידי טיבול". * ולענין שיעורו של "כזית בכדי אכילת פרס" יש שתי דעות, כדלקמן (סי' תריב ס"ד): "שיעור אכילת פרס שאמרו ... יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים שוחקות ... ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל". ובכת"י כאן הוסיף: " (פירוש ג' ביצים שהן חצי ככר) ". וכן הוא לקמן (סי' תמב ס"א): "(פירוש ג' ביצים שהן חצי ככר)". ויתבאר לקמן שם בהערות.
9. 9. טור סי' תמב (ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ, כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא, אבל אם יש בו טעם חמץ מחייבים עליו, דטעם כעיקר דאורייתא). ופרי חדש סי' תמב שם (דדעת רבינו דבכותח ליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא, וכסברת הטור. והא דאמרינן בעלמא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא לענין מלקות אף על ידי תערובת, היינו דוקא בדאיכא טעם איסור, הא לאו הכי מיבטל ברובא ... והכא משום חומרא דחמץ החמירה עליו תורה, דאפילו דליכא טעם חמץ, כל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס של חמץ ואכלו מיחייב). * וכל זה הוא בכותח שעכ"פ יש בו קיוהא. משא"כ בתערובת מין במינו, שאין בו טעם האיסור כלל, מן התורה בטל ברוב, ומותר אף באכילה, כדלקמן סי' תמב סי"ג (שמן התורה מין במינו בטל ברוב, כיון שאינו נותן בו טעם, שהרי טעמם שוה). ובכת"י שם (ולא קיוהא, ולכן אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס שרי).
10. 10. גמרא מב, א (בכותח הבבלי ... משום נסיובי דחלבא).
11. 11. בשו"ע (סי' תמב ס"א): "כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו". ובכת"י הלכה זו (שנכתב כפירוש על דברי השו"ע): "המורייס, פירוש שומן דגים שמשימין בו לחם קלוי. וכותח, פירוש נסיובי דחלבא, ובבבל מפררין בתוכו פירורי לחם להחמיצו. ושכר המדי, דרמו בי' מי שערי (גמרא) ... במה דברים אמורים בכותח וכיוצא בו". הכותח נתבאר כאן. והמורייס – לקמן (סי' תמב ס"ו).
12. 12. בכת"י: "אפילו באכילה ... ומכל מקום מדברי סופרים אסור להשהות כותח וכיוצא בו, אע"פ שאין בו מן החמץ אלא מעט ". ונתבאר לקמן (סי' תמב ס"ו): "דבר שדרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ כגון מורייס (פירוש שומן דגים) שמשימין בו לחם קלוי, אע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם, מכל מקום כיון שדרך תיקון המורייס הוא על ידי לחם הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף, ולפיכך חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח". אבל כאן אינו דן בדינו מדברי סופרים, כי אם בדינו מן התורה, כדלעיל (הערה 7).
13. 13. גמרא מג, א (כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת, תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה, על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו). ואף שבגמרא אמרינן (שם): "מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו רבי אליעזר היא", ומיירי בפחות מכזית בכדי אכילת פרס. נראה מכך שכזית בכדי אכילת פרס חייב אף בכרת. מכל מקום פסק הרמב"ם (פ"א ה"ו): "כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו. במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה". . ופירש פרי חדש שם : "לבתר דאסיקנא דכזית בכדי אכילת פרס אפילו על ידי תערובת דאורייתא, מעתה הך ברייתא אתיא כרבנן, ועל עירובו בלאו דקתני מתוקם בכהאי גוונא שאכל פרס מן התבשיל". כך שלפי המסקנא, גם בכזית בכדי אכילת פרס אינו חייב כרת. * והנה במשנה שם (מב, א) יש מחלוקת הפוסקים אם עובר על כותח הבבלי על בל יראה ובל ימצא. שבמשנה נאמר: "ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי". פירש רש"י שם: "עוברין עליהן בבל יראה ובבל ימצא". ובתוס' שם: "ונראה לר"ת דאלו עוברין פירוש האוכלין, ועוברין היינו מעל השולחן, דלאו בני מיכל נינהו, אבל בל יראה ליכא". והיינו בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, משא"כ בכזית בכדי אכילת פרס גם ר"ת מודה שעוברים עליו, כמבואר בטור סי' תמב (כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא ... מיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה. ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורים חייבים לבערו) וכן נפסק ברמב"ם פ"ד ה"ח (תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא. כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח. וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים). ושו"ע רס"י תמב (תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו). וכאן לא הזכיר מחלוקת זו לענין בל יראה ובל ימצא, שהרי כאן מונה רבינו רק את מצות "כל מחמצת לא תאכלו". אבל בכת"י, שנכתב בתור ביאור לשלחן ערוך, הוסיף כאן: " לרבות תערובתו. הילכך עוברין עליו גם בבל יראה ובל ימצא מן התורה" . ואילו דעת התוס' תתבאר לקמן סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק יב * ועוד מוסיף בכת"י: " אבל אם כזית חמץ מעורב בתערובת הרבה שיש בו יותר מכדי פרס, כיון שאפילו אכל כל התערובת בפסח אינו לוקה, לפי שהלכה למשה מסיני הוא שאינו מצטרף לשיעור כזית ביותר מכדי פרס, לפיכך הרי הוא בטל בתוך התערובת, ואין עוברים עליו משום ב"י וב"י ". מה שכתב "שהלכה למשה מסיני הוא שאינו מצטרף לשיעור כזית ביותר מכדי פרס", היינו כדעת חכמים שנתבארה בגמרא (מד, א): "דהיתר מצטרף לאיסור ... פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי ... דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס". ומה שכתב "ואין עוברים עליו משום ב"י וב"י", מקורו במגיד משנה (פ"ד ה"ח): "וכבר נתבאר פ"א שרבינו פוסק שאין בתערובת חמץ לאו באכילתו אלא אם כן אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס. ובודאי לדבריו הוא הדין שאינו עובר עליו, אלא בתערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס". והובא גם במ"א (סי' תמב ס"ק א): "כתב המגיד משנה פ"ד, דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס, וזה עיקר" (וראה כבוד מלכים ע' רמב). ואף שנתבאר לקמן (רס"י תמב): "כזית חמץ דגן גמור שנתערב במין מאכל אחר ... אף על פי שיש בזה התערובת יותר מכדי אכילת פרס ... ואם כן אפילו אכל כל התערובת בפסח אינו לוקה מן התורה ... מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו ... כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד ומעורבין במין מאכל אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ". היינו דוקא כאמור שם "כיון שנרגש בו החמץ", וכשם שנותן טעם אסור באכילה מן התורה, כך עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. משא"כ כאן כשאינו אלא לקיוהא, שכבר נתבאר לעיל שקיי"ל כחכמים בברייתא שם (מג, א): "וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום", לכן אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא (ויתבאר בהערות לקמן שם). ודינו כמו מין במינו, שנתבאר לקמן (סי' תמב סי"ג): "כיון שאף לאכלה בתוך הפסח אין אסור אלא מדברי סופרים, שמן התורה מין במינו בטל ברוב, כיון שאינו נותן בו טעם שהרי טעמם שוה, כל שכן שאין צריך לבערם מן התורה".
14. 14. שאז, אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס הוי כאכל כזית חמץ, וחייב מלקות וכרת אפילו אם אכל כזית מהתערובת. ובאמת אלו שפירשו שהרמב"ם מיירי ביש טעם בתערובת הכותח, הוקשה להם מדוע פטר אותו מכרת, כמבואר במגיד משנה (פ"א ה"ו): "למה כתב בכזית בכדי אכילת פרס מלקות לבד ופטרו מכרת ... והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן, והדין הזה נוהג בהן". ובכסף משנה (שם): "קשה דאם כן משמע דלכו"ע כזית בכדי אכילת פרס כאוכל כזית חמץ בלא תערובת הוא, ואם כן כרת נמי ליחייב". וכבר הובא לעיל, שלכן פירש הפר"ח (ד"ה ולענ"ד נראה): "דדעת רבינו דבכותח ליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא, וכסברת הטור. והא דאמרינן בעלמא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא לענין מלקות אף על ידי תערובת, היינו דוקא בדאיכא טעם איסור".
15. 15. סעיף ט (הלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה, שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו, וכל האוכל כזית מפרס הזה, אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור, הרי הוא חייב כאלו אכל כזית שלם של איסור, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ח (זהו שיטת רבינו חיים שנראה מדברי התוספות והרא"ש שהסכימו לזה, וכן כתב הטור יו"ד סי' צ"ח).
16. 16. כנראה צ"ל: צ"ח. כמבואר בטור שם (שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור, עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור, ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו).
17. 17. בא יב, יח (בערב תאכלו מצות). ויתבאר לקמן סי' תעה סט"ו (חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה, שנאמר בערב תאכלו מצות, ולא הוזכר שם פסח), וסל"ב (ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד, שנאמר בערב תאכלו מצות). הלשון ברמב"ם הוא "לאכול מצה בלילי פסח". ורבינו שינה וכתב "בליל ט"ו בניסן", כי בליל שני של פסח הוא מדברי סופרים. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ט ע' ל.
18. 18. בא יג, ח (והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים). ויתבאר לקמן סי' תעג סמ"ב (אמירת ההגדה, שהיא מצות עשה מן התורה, אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו'). פרטי מצוה זו ראה לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ ע' טו.