בס"ד. שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ה

70

בלתי מוגה

א. ידוע סיפור המעשה ¹⁷³ אודות י"ב תמוז הראשון, בשנת תרפ"ז, שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה והגאולה, הוצרך לבוא להתייצבות ורישום במשרד הממשלתי (כפי שהי' הסדר בשבתו בעיר מקלטו), הנה בבואו לשם בלווית החסיד ר' אלי' חיים אַלטהויז, נתברר, שביום זה (יום שלישי בשבוע, שבו חל י"ב תמוז) יש איזה "חגא", ולכן המשרד סגור, והי' שם רק איש אחד בשביל לסדר הדברים הכי מוכרחים (כפי שנקרא ברוסית: "דעזשורני" ¹⁷⁴ ), וסיפר, שהגיעה פקודה ממוסקבא שהוא בן-חורין ויכול לחזור למקום מושבו בלנינגרד (פטרבורג), אבל כיון שביום זה המשרד סגור, יצטרך לבוא למחרת, י"ג תמוז, כדי לקבל את הניירות הרשמיים.

– כבר ספרתי פעם שרבינו נשיאנו הי' צריך להרגיע את רוחו של ר' אלי' חיים שלא יתבלבל לגמרי מהבשורה ¹⁷⁵ ... –

כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר חזר מהמשרד למקום תחנתו, בדירת השוחט של קאַסטראַמאַ – כבר הגיעה לשם הבשורה ע"ד השחרור, והחסיד ר' מיכאל דוואָרקין שהי' שם, הנה מגודל ההתפעלות מהבשורה הפתאומית ללא הכנה (ומה גם שבכלל לא תמיד הי' במדידה והגבלה...), לקח "סאָטקע" – בקבוק משקה שמכיל חלק אחד ממאה ממדה גדולה, אבל לא שתה ח"ו, אלא אחז ה"סאָטקע" בידו ¹⁷⁶ , ורקד סביב הבית שבו היתה האכסניא של בעל השמחה והגאולה, וניגן ניגון חסידי בשפה הרוסית שתוכנו הוא הענין ד"אין עוד מלבדו" ¹⁷⁷ ,

– במשך ¹⁷⁸ כמה שנים עבד ר' מיכאל דוואָרקין ביער עם אינם-יהודים, והי' רגיל להשתמש בביטויים ותיבות בשפת המדינה, ולכן ניגן גם הניגון שתוכנו "אין עוד מלבדו" – עם תיבות בשפה הרוסית: "ניעטו ניעטו ניקאַוואָ, קראָמי – וכאן צריך לבוא שמו של הקב"ה – אַדנאַוואָ", כי, ע"פ הפס"ד בפוסקים, שהביאו גם אדה"ז בשו"ע ¹⁷⁹ , שאסור להזכיר שמו של הקב"ה (לא רק בלשון הקודש, אלא) גם בלשון אחרת,

71

אי אפשר לבטא את שמו של הקב"ה בשפה הרוסית, ולכן אומרים "קראָמי יעוואָ", שפירושו: חוץ ממנו (מלבדו), ובמילא מבינים למי כוונת הדברים –

וכך רקד עם הבקבוק בידו משך זמן ארוך, מסביב לדירה.

– מסתמא נמצאים כאן כאלו שיודעים את הניגון, ובודאי ילמדו מהם שאר הקהל. –

ומן הנכון, אשר, בעמדנו בי"ב תמוז, ש"הימים האלה נזכרים (ועי"ז) ונעשים בכל שנה ושנה" ¹⁸⁰ , ימשיכו את הגילוי ד"אין עוד מלבדו" לא רק בלשון הקודש, ועבור אלו שמבינים בעניני קדושה, אלא גם בלשון עמי הארץ, שגם הם יראו – כפי שראו אז – ש"הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ" ¹⁸¹ , ויומשך כן גם עתה, למטה מעשרה טפחים, שיראו גאולת השם – גאולה האמיתית והשלימה, גאולת הכלל והפרט גם יחד, ע"י משיח צדקנו.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) עכשיו צריכים למצוא מי הם שיודעים ניגון זה ¹⁸² .

* * *

ב. בכלל יודעים אודות שלשה אנשים שהיו אז – באיזה אופן קיבל כל אחד מהם את הבשורה:

ר' אלי' חיים – כמסופר פעם, שבשמעו את הבשורה, נשתנה מראה פניו: חצי – לבן, וחצי – אדום, כך, שרבינו נשיאנו התיירא שלא יקרה לו מאומה, ומיד הרגיעו, ע"י טפיחה על כתפו וכיו"ב, כדי שיבוא הענין בהתיישבות.

ר' מיכאל דוואָרקין – כמסופר לעיל באיזה אופן קיבל את הבשורה.

ונוסף לכך: בביתו של השוחט מקאַסטראַמאַ, ששם התאכסן בעל

72

השמחה, הי' גם ילד קטן. – אינני יודע בדיוק בן כמה, בן שמונה, תשע או עשר שנים, אבל בכל אופן, לא הי' בעל הבנה גדול... ובראותו את גודל ההפתעה ("איבעראַשונג"), הרעש ("טומל") וההתפעלות אצל הנוכחים, רצה להראות את ההתפעלות שלו, וטיפס על הגדר (כפי שנקרא ברוסית: "זאַבאָר"), ונעמד עם הראש למטה והרגלים למעלה, וכך הסתובב על הגדר כמה פעמים!...

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק: אולי יש כאן מישהו שגם הוא יכול לעשות כן. – ליסון ¹⁸³ הי' עושה זאת, ומסתמא עושה כן עתה בכפר חב"ד, ושיהי' לו לתועלת ולבריאות... – להמשיך הענין דראש למטה ורגלים למעלה, שזהו דבר המובן בשעת שמחה גדולה].

כלומר: אפילו ילד בן שבע-שמונה שגדל והתחנך באוירה אחרת – הנה גם אצלו פעל וחדר הדבר. ע"ד הסיפור ¹⁸⁴ בזמן הבעש"ט אודות הנער שחילל בחליל, ועי"ז פעל את כל הענינים, כך גם הילד הנ"ל הראה את ההתפעלות שלו עי"ז שקפץ וטיפס על הגדר והלך סביבו כשראשו למטה ורגליו למעלה.

ג. ובנוגע אלינו – שזוהי התכלית של הסיפור הנ"ל:

בכל אחד בחייו, הנה במשך החיים ישנה תקופה שהוא ילד קטן, ואח"כ נעשה מבוגר בשנים, ועד שנעשה זקן. ועד"ז בכל יום – ועאכו"כ בכל שנה – ישנם זמנים שבהם נמצא במעמד ומצב של קטנות המוחין, כמו ילד, וישנם זמנים שבהם נמצא במעמד ומצב של שלימות המוחין, וישנם זמנים שבהם המוחין הם במעמד ומצב של זקנה, ש"דעתם מתיישבת עליהם" ¹⁸⁵ .

ובכן, בכל ג' אופנים אלו צריך לחדור ענין הגאולה ולפעול שיהי' למעלה מן הכלים , כל אחד לפי ענינו, שאז, הרי זה אמנם "מאד ך " ¹⁸⁶ , מאד שלך ¹⁸⁷ , אבל, כיון שאצלו זהו"ע של "מאד", הרי זה "לוקח" את ה"מאד" שלמעלה , מאד האמיתי, וממשיכו למטה.

וזהו כללות ענין הגאולה שהי' אז, כפי שכותב בעל השמחה במכתבו להתוועדות י"ב תמוז הראשונה בהרחבה, בי"ב תמוז תרפ"ח ¹⁸⁸ :

73

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה .. כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה" (אם רק נולד לאם יהודי'), ומובן, שכאשר הנשיא כותב אודות ענין של "גאולה", הרי זו גאולה אמיתית בכל פרטי' – באופן של יציאה ממדידה והגבלה, בנוגע להרבצת התורה וקיום המצוות כו', כמבואר בהמכתב.

וזוהי אתערותא דלתתא שממשיכה אתערותא דלעילא – שיומשך לו (כהלשון במכתב) "שפעת חיים וברכה מרובה", בכל המצטרך לו, "מנפש ועד בשר".

* * *

ד. הראשון שנזכר בכתוב בשם "נזיר" הוא יוסף הצדיק:

יוסף הצדיק בזמנו הי' "המשביר (בר) לכל עם הארץ" ¹⁸⁹ , שבשני הרעב, שאז היו זקוקים לעזר כו', עזר יוסף לכולם . – באותו זמן, קודם מ"ת, לא הי' חילוק בהלכה בין בנ"י לאלו שאינם בנ"י, אבל הי' חילוק בין אלו שמקיימים שבע מצוות בני נח לאלו שאינם מקיימים אותם. והעזר של יוסף ניתן לכולם. ואמרו רז"ל ¹⁹⁰ שמ"ש ¹⁹¹ "טוב עין הוא יבורך", ובשתי הפירושים: "יבורך" ו"יברך" ¹⁹² – הי' זה יוסף בשעתו ¹⁹³ .

ויוסף הוא הראשון שנקרא בשם "נזיר" – כמ"ש ¹⁹⁴ "(ולקדקוד) נזיר אחיו", וכפי שמצינו ¹⁹⁵ (והובא גם בפירוש רש"י ¹⁹⁶ ) שיוסף נהג נזירות במשך כמה שנים.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) מצד מצב פרטי – הנני צריך להתחיל עם סיום מסכת, ובחרתי לערוך סיום על מסכת נזיר.

ה. בסיום על מסכת נזיר – שהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁹⁷ בלקו"ש חי"ח ע' 63 ואילך – נתבאר כללות ענין נזירות שמואל (שהי' נזיר עולם) ושמשון (שלדעת הרמב"ם ¹⁹⁸ "לא הי' נזיר גמור", אבל היתה אצלו קדושת נזירות, ולדעת רש"י ¹⁹⁹ "לאו נזיר הוא", כי אם הנהגה של נזירות ופרישות) אף שרק "האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה

74

מדרת את בנה בנזיר" ²⁰⁰ – דכיון שבגדלותם לא מיחו והמשיכו בהנהגה של נזירות (בשמואל – מצד נדר ²⁰¹ חנה, ובשמשון – מצד ציווי המלאך), אזי חלה עליהם הנזירות למפרע (כמו גר קטן שהגדיל ולא מיחה);

הפלוגתא בין ר' יוסי לר' נהוראי במשנה אם שמואל הי' נזיר ²⁰² : לדעת ר"י – הסכמה יכולה רק להוסיף בתוקף התחלת הדבר, אבל לא לפעול דבר חדש בדבר המוסכם, ולכן רק שמשון הי' יכול להיות נזיר ע"י העדר מחאתו, כיון שגם קודם ההסכמה הי' מוזהר בהנהגות נזירות, וגם לאחרי ההסכמה לא הי' נזיר גמור, משא"כ שמואל. ולדעת ר"נ – הסכמה יכולה לפעול גם גדר חדש, ולכן נעשה גם שמואל נזיר ע"י העדר מחאתו, ואף שקודם ההסכמה לא הי' עליו חיוב הנהגת נזירות, מ"מ, נעשה נזיר גמור;

וזוהי גם פלוגתתם בגמרא בנוגע לעניית אמן – הסכמה על המברך: לדעת ר"י – רק "גדול העונה אמן יותר מן המברך", אבל אין זה גדר ואיכות חדשים; ולדעת ר"נ – "השמים (בשבועה) כך הוא (הדגשת התוקף, שינוי באיכות), תדע שהרי גוליירים מתגרים במלחמה וגיבורים נוצחין ", שזהו מצב חדש.

והקשר להסיום, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – שאף שהתלמידים זקוקים לחכמים, בעלי משנה (כשם שנזירות דשמואל זקוקה לנדר חנה ונזירות דשמשון לציווי המלאך), מ"מ, פועלים התלמידים יותר מאשר החכמים (כשם שהסכמת שמואל ושמשון פועלת יותר מנדר חנה וציווי המלאך, וכשם שהעונה אמן פועל יותר מן המברך), שהרי החכמים "שמורין הלכה מתוך משנתן" הם "מבלי עולם" ²⁰³ , ואילו התלמידים – "מרבים שלום בעולם" ²⁰⁴ .

* * *

75

ו. ענין הנזירות המדובר לעיל (ס"ה) יש בו כמה גדרים, אבל עיקרו ושלימותו – בהיותו קשור גם עם ענין הקדושה , והיינו, שלא זו בלבד שמתנהג באופן של פרישות , שמפריש את עצמו משתיית יין, מגילוח השער ומטומאת מת, אלא כלשון הכתוב שמקדים הענין ד"קדוש יהי'" ²⁰⁵ , שזהו גם ענין של קדושה.

[וכאמור לעיל שזוהי הפלוגתא בין רש"י לרמב"ם – שהרמב"ם כותב ש"שמשון לא הי' נזיר גמור", שמזה משמע שהיתה עליו קדושת נזירות, אלא שלא הי' נזיר גמור, אבל מדברי רש"י ש"שמשון לאו נזיר הוא", משמע, שלא הי' נזיר כלל, ואין זו אלא הנהגה באופן של פרישות (כפירוש רש"י ²⁰⁶ "אין נזירה .. אלא פרישה"), שיכולה להיות מצד כמה טעמים, ועד – כמובא בספרי מוסר ²⁰⁷ שהיו זהירים צ"ט שערים מן ההיתר כדי שלא להיכשל בשער אחד מן האיסור, שאין זה ענין של קדושה, כי אם פעולה שנועדה להבטיח שלא יעשה דבר שהוא היפך רצון התורה ומצוותי'].

והענין בזה:

ידוע הסיפור שסיפר רבינו ²⁰⁸ , בעל הגאולה, אודות דברי זקנו אדמו"ר מהר"ש, שכל החילוק בעבודת האדם יכול להתבטא באמירה שענין זה "מתאים" וענין זה "אינו מתאים" ("דאָס פּאַסט יאָ און דאָס פּאַסט ניט"): להיותו בן אברהם יצחק ויעקב – לא מתאים שידבר לשון הרע, לא מתאים שיסיג גבול, ולא מתאים שיהי' בעל גאוה, וכיו"ב; כיון שהיו לו הורים וזקנים נעלים כ"כ ("אַזוינע שיינע עלטערן, אַזוינע שיינע זיידעס") – איך יתכן שיתנהג כמו איש פשוט שלא הי' יכול ללמוד מאומה מזקניו וזקני זקניו עד אברהם יצחק ויעקב!...

ובכן: הנהגה כזו אינה בגלל שרצונו להיות "פרוש", כי אם,

76

שלהיותו מזרע אברהם יצחק ויעקב מרגיש שהוא שונה מכל אלו שלא זכו לכך!

אבל יש גם סדר נוסף:

כאשר אדם רוצה להיזהר מאיזה ענין שיהי', אזי העצה היא – "עשו סייג לתורה" ²⁰⁹ , "משמרת למשמרתי" ²¹⁰ , כדי שלא יבוא לידי מכשול.

ומובן, שהנהגה כזו יכולה לבוא מצד תנועה הפכית: הוא סבור שנמצא בדרגא נמוכה מאחרים; הם בני אברהם יצחק ויעקב שירשו את תכונותיהם כו', ואילו אצלו אין הדבר ניכר, ולכן זקוק להיזהר גם מענינים כאלו שאחרים אינם מתייראים מפניהם. וע"ד שמצינו בגמרא ²¹¹ שגר זקוק לזהירות נוספת "מפני שסורו רע", דכיון שזה עתה נעשה יהודי, נשאר אצלו עדיין מהטבעיות וההרגלים וההנהגות כו' שהיו אצלו בעבר.

ונמצא, שישנה פרישות שאינה קשורה עם ענין הקדושה וההבדלה; הפרישות יכולה לבוא לא בגלל היותו קדוש ומובדל, אלא אדרבה – בגלל היותו בדרגא נמוכה כו'.

אמנם, מה שהתורה דורשת מיהודי – הרי זה באופן שנותנים לו את הדרך הקלה והנעימה יותר, והעיקר, הדרך האמיתית – שהסיבה לכך שצריך להיות במעמד ומצב ד" ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" ²¹² , הרי זה מפני שבנ"י קיבלו את התורה, להיותם מזרע אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה, כמ"ש ²¹³ "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם", ולכן לא יתכן שהנהגתם תהי' באותו אופן כמו הנהגתם של אלו שלא קיבלו ירושה עשירה כזו.

ז. וזהו גם המענה לאלו השואלים (ובפרט בארצות הברית) על מה שדורשים מהם להתנהג באופן אחר מאשר אינם-יהודים: הרי חיים בעולם בין אנשים אחרים, וזקוקים ל"הליכות עולם", מנהגי העולם, ועד שגם ע"פ דיני התורה בשו"ע חושן משפט יש להתחשב בעניני מסחר עם "מנהג התגרין" (מנהגי הסוחרים), וא"כ, כיצד יכולים לדרוש ממנו להיות נזהר אפילו מאבק לשון הרע, אבק השגת גבול, ואבק גניבה וגזילה?!

ובכן: כדי לענות על זה, יש לעזוב לרגע את השקו"ט בענין זה,

77

ולשאול אותו על ה"תמונה" שתלוי' על קיר ביתו: מיהו האיש בעל הזקן הלבן והארוך (עם האשה בעלת הפאה הנכרית)? – ואז יתלהב מיד, ויתחיל לספר שזהו אבי זקנו ("עלטער זיידע"), שהי' רב, שוחט ומלמד, ולימד תורה ברבים, וביום ששי לאחר חצות הי' הולך לטבול במקוה, ושוב לא היתה לו שייכות לעניני העולם; ובשעה שנזכר איך שהי' יושב על ברכיו ושומע ממנו את הסיפור של פרשת השבוע – אינו יכול לזכור מתי היו לו רגעים ערבים כל כך ("אַזוינע געשמאַקע פינף-צען אָדער פופצן מינוט") מאז והלאה!...

"תמונות" כאלו מוצאים גם אצל יהודים שאינם שייכים אפילו לשלשה ימים-טובים בשנה: ב' ימי ראש-השנה ויום-הכיפורים!... אבל כאשר מזכירים לו אודות תמונתו של אבי זקנו שתולה בחדר משכבו וכיו"ב, אזי מתגאה בכך שזהו הפאר והיופי של המשפחה... וכשנזכר בזה עתה, מתמלא לבו רגש של חמימות ("עס ווערט אים וואַרעמער אויפן האַרצן").

ואז, באים אליו בטענה: כיון שידוע לך שהנך קדוש ומובדל, ובך השקיע אבי זקנך את כל ה"עשירות" שלו, כמ"ש ²¹⁴ "עטרת זקנים בני בנים" (נכדים ונינים) – כיצד יכול אתה להשתוות לאדם שהוא עני מבטן ומלידה ומהריון, שאין לו מושג כלל מהי "עשירות"?!...

ואין זו עשירות על הנייר, אלא עשירות כזו, שגם לאחרי ארבעים שנה באמריקא, וללא כל קשר לכאורה עם כל העבר, הנה הזכרון מגיל חמש, כששמע מהסבא או הסבתא סיפור מ"עין יעקב" או מפרשת השבוע, הרי זה מחמם את לבו!

וכי יכול אתה להשתוות עם אדם שאבי זקנו ישב על פרשת דרכים וליסטם את הבריות?!... ובכל אופן – גם אם הי' מהסוג היותר טוב – לא ידע מכל הענינים שאותם ספגת אתה מגיל שלש, ארבע וחמש שנים!

וזהו שאומרים לו, שההנהגה להיות פרוש ומובדל מן העולם יכולה להיות בשתי דרכים, אבל אצל יהודי הסדר הוא באופן ד"קדוש יהי'":

הסיבה לפרישות מן הטומאה, שלא יהי' שיכור, ושלא ירדוף אחר היופי של העולם תמורת וויתור על גזע צור מחצבתו, היא – לא בגלל החשש שאם לא יתנהג באופן של נזירות אזי יתדרדר למטה; אין להתיירא ממצב כזה, אלא אדרבה – בגלל ש"כל ישראל בני מלכים

78

הם" ²¹⁵ ; כאשר ישאלו אותו אודות סבו (ועד"ז בנוגע לסבתו), הנה מבלי הבט על מעמדו ומצבו, יספר שבישבו בשולחן-השבת הי' סבו כמו מלך !

ולהעיר, שגם הנזירות שלו היא באופן של מלכות – שאין עליו מרות ואימת בשר ודם, כדברי ר' יוסי במשנה בסוף נזיר: "והלא אין מורה אלא של בשר ודם", היינו, שמ"ש בשמואל ²¹⁶ "ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו", "משמעותו .. שעול מלכות שמים יהי' עליו, ולא עול מורה בשר ודם" ²¹⁷ . וגם לדעת ר' נהוראי שאמר לר' יוסי "והלא כבר נאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, שכבר הי' עליו מורה בשר ודם" – הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" ²¹⁸ , והתיווך הוא, שהמורא מפני שאול הי' בגלל היותו "משיח ה'" ²¹⁹ , שנמשח בשמן המשחה כו', כך, שלאמיתו של דבר אין זה בגדר "מורה בשר ודם".

ועד"ז בנוגע לכל אחד מישראל: מה יש לו להתיירא מבשר ודם, בה בשעה שמאחוריו עומדים שלושים דורות של יהודים שכאו"א מהם הי' מלך בענינו, וכפי שהוא בעצמו מרגיש זאת גם עתה!

ולכן, כאשר מעניקים לו את כל העשירות, ואילו הוא משאיר את כל העשירות תלוי' על הקיר... ללא שייכות אליו, וכשיוצא לרחוב רוצה להתערב עם כל אלו שאין להם שייכות כלל לעשירות זו – הרי זה פלא הכי גדול!

וכאשר הגישה היא באופן כזה, אזי חוסכים את כל אריכות השקו"ט; צריכים רק לפעול עליו שתהי' לו סבלנות ורגעים ספורים להזכיר לעצמו באיזו הערצה מתייחס הוא בעצמו כלפי הורי זקניו!...

ח. וכל זה נוגע גם לענין החינוך, שיכול להיות בשני דרכים – כפי ש"האב מדיר את בנו בנזיר", או כמו הנזירות של שמואל ושמשון שהיתה מצד פעולת והנהגת האם (כנ"ל ס"ה):

יש דרך ש" האב מדיר את בנו" – מתוך חוזק ותוקף, והיינו, לבוא לילד ולומר לו: עליך להתנהג באופן כזה מפני שכך היא ההלכה, "הלכה למשה מסיני", כך, שאין מקום שתשאל קושיא או רמינהו, ואינני צריך ליתן לך טעם והסברה;

אבל יש גם דרך נוספת – כפי שנוהגת האם – לספר סיפור, כמו חנה שסיפרה לשמואל סיפור שלם, שהיו כמה שנים שלא היו לה

79

ילדים, "וכעסתה צרתה גם כעס וגו'" ²²⁰ , עד שהבטיחה לה' "אם .. נתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו"44, ורק בגלל זה נמצא הוא בעולם. ובדרך זו הרי היא פועלת שהמשך הנהגתו הרצוי' של שמואל תהי' מדעת עצמו , ולא באופן של "גזירה" מצד ההלכה.

וזהו כללות החילוק בין שני דרכי החינוך – באופן של "מוסר אביך" ²²¹ , או באופן של "תורת אמך"49 (ובאמת יש בזה חילוקי זמנים; לפעמים צריכים "מוסר אביך", ולפעמים צריכים "תורת אמך"): הנהגת "אביך" היא באופן של "מוסר", לומר בתוקף שכך היא ההלכה בתוקף; ואילו הנהגת "אמך" היא באופן של "תורה" ("תורת אמך") – ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" ²²² , כך שאפילו אינו-יהודי יכול להבין זאת, שמאז שבנ"י נעשו לעם, ופעלו שתהי' ההנהגה באופן ש"נפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", היתה הנהגתם מתוך נזירות ופרישות באופן ד"קדוש יהי'", וטעם הדבר – "כי קדוש אני" ²²³ , ו"אני ה' אלקיכם"51.

ט. וענין נוסף שיש ללמוד מהנזירות של שמשון ושמואל:

בשמשון כתיב ²²⁴ "כי נזיר אלקים יהי' הנער גו' והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים". ועד"ז מצינו בנוגע לשמואל, שהי' נזיר עולם – שכל ימיו הי' מסור ונתון להושיע את ישראל, עי"ז ש"וישפוט .. את ישראל גו'" ²²⁵ .

ויש לומר בביאור קשר הענינים:

יכול מישהו לחשוב, שכיון שהיו לו סבא וסבתא נעלים כ"כ, והוא ממשיך את המסורת שלהם בביתו בנוגע לילדיו – הרי הוא קדוש ומובדל לא רק מאינם-יהודים ("ונפלינו אני ועמך גו'"), אלא גם מבנ"י, ומי ידמה לו ומי ישוה לו בין בנ"י עצמם.

ועז"נ "כי נזיר אלקים יהי' הנער גו' והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים": מהי ההוכחה שהוא "נזיר אלקים" – שנזירותו היא לא מצד רצון עצמו ("ער וויל זיך אליין עפּעס טאָן"), אלא מפני ציווי הקב"ה – כאשר רואים שמתחיל לנצל את גבורתו להציל את בנ"י מיד פלשתים!

וזוהי כללות ההוראה ממצות נזיר – כמובן מהמבואר בפרטיות

80

בזהר פ' נשא ²²⁶ , ובדרושי חסידות המבארים ענין זה (בלקו"ת ²²⁷ ובכ"מ) – שהענין ד"קדוש יהי'" הוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות (שמשם אי אפשר להמשיך אלא ע"י צמצום), ומשם נמשך עד למטה מטה, ובאופן שעי"ז באה תשועה לישראל מכל צריהם, והיינו, שמבלי הבט על העובדה שמקודם לכן הי' מעמד ומצב ש"ויתנם ה' ביד פלשתים" (כמ"ש בספר שופטים ²²⁸ ), הנה מיד לאח"ז נולד שמשון, "ותחל רוח ה' לפעמו גו'" ²²⁹ , והוא מושיע את בנ"י משעבודם של פלשתים, ובאים לידי חירות אמיתית – כמ"ש במ"ת "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ²³⁰ , להיות עבדים לה', "ולא עבדים לעבדים" ²³¹ , "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" ²³² .

* * *

י. בין הסיפורים שסיפר רבינו, בעל השמחה והגאולה, אודות ההנהגה בעת המאסר, ישנו הסיפור אודות התחלת המאסר, כשהוליכו אותו אל המאסר, שאע"פ שידע אודות הסכנה שבדבר, סכנת חיים ממש, ולא רק סכנה פרטית, אלא סכנה גם עבור כל מוסדות התורה והיהדות שבאותה המדינה, שבדרך הטבע היתה הנהלתם תלוי בו, אעפ"כ, בא לידי החלטה גמורה, שהידיעה אודות גודל הסכנה לא תשפיע מאומה על הנהגתו, וגם בהיותו שם יעמוד בחוזק ובתוקף בהנהגתו ביחס לכולם, לא רק הפקידים הקטנים, אלא גם אלו שניהלו את החקירה והדרישה, אשר, ע"פ כתבם ומצב רוחם בעת הכתיבה יכול להיות תלוי הפס"ד ותוצאותיו, ואכן התנהג באופן כזה, כפי שנרשם בארוכה וגם נדפס בלקוטי דיבורים ²³³ שנעתקו מהכתב של בעל השמחה והגאולה בעצמו.

וככל ההנהגות של נשיאי ישראל, ובפרט כאשר מדובר אודות הנהגה שתוצאותי' יכולים להשפיע לא רק על חיים פרטיים, אלא גם על חיים של איש כללי וגם על העסקנות הכללית התלוי' בו, שזוהי אחריות גדולה יותר מאשר הציווי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ²³⁴ שעל היחיד – הרי זה בודאי מיוסד על הוראה ולימוד (ברמז או בפירוש) בהנהגת ועניני התורה.

81

ויש לומר בדרך אפשר, שהיסוד לזה הוא בשייכות להמסופר בסיום הפרשה בתורה שקראנו ביום הש"ק שעבר, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" ²³⁵ , כל ימי השבוע, ברכה בגשמיות, ובמילא גם ברכה ברוחניות, והרי הברכה לישראל נמשכת ע"י התורה.

יא. בסוף הפרשה, בנוגע למלחמת עוג ("ויצא עוג מלך הבשן לקראתם .. למלחמה" ²³⁶ ) נאמר ²³⁷ : "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו וגו'".

ועל זה שואלת הגמרא במסכת נדה ²³⁸ : "מכדי, סיחון ועוג אחי הוו .. בני אחי' בר שמחזאי הוו, מאי שנא מעוג דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי" ("דאילו בסיחון שיצא לקראת ישראל, ולא אמר לו השם אל תירא אותו, ואלו גבי עוג .. הוצרך לומר אל תירא אותו" ²³⁹ ), והגמרא מבארת, ש"מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה הי' בלבו, אמר, שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר ²⁴⁰ ויבא הפליט ויגד לאברם העברי .. זה עוג שפלט מדור המבול". ועד"ז בפירוש רש"י65, "שהי' משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבוא הפליט, הוא עוג כו'" (כמשנ"ת בארוכה ביום הש"ק ²⁴¹ ).

כלומר: משה לא התיירא מגבורתו הגשמית של עוג (שהרי עוג וסיחון היו אחים, גם בגבורה, ואילו את סיחון כבשו ללא קשיים), אלא הי' ירא מהזכות הרוחנית שלו, "שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו", והיינו, שפעולת עוג שהציל את לוט ובני ביתו מארבעת המלכים חשובה כמו הצלת אברהם* , כי, לוט הוא משפחתו וקרובו שמחשיבו אברהם כעצמו, שזהו פשוטם דקראי מה שהגיד לאברהם ופעל בהגדתו – "וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו'" ²⁴² , שסיכן אברהם את עצמו על זה.

*) ולהעיר מהשינוי בפירוש רש"י דברים ג, ב: "מתיירא הי' משה שלא תעמוד לו זכות ששימש לאברהם כו'", שרק שימש . ודו"ק.

יב. ובענין זה יש דיוק בגמרא – הוספת תיבה שלכאורה לא

82

נוגעת לענין, אלא, שכל תיבה בתורה היא חלק מהתורה, מלשון הוראה ²⁴³ , כך, שגם בזה יש הוראה ולימוד:

לשון הגמרא הוא: "מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה הי' בלבו ". ולכאורה: כיון שמשה הי' ירא מהזכות של עוג – שזהו ענין עיקרי שנוגע לכללות היציאה של בנ"י להלחם עם עוג – הי' לו לספר זאת לבנ"י ולומר להם שעוג אינו כמו סיחון, ואולי אי אפשר להלחם עמו כו', ואיך הי' יכול לנצור זאת בלבו?!

אך הענין הוא:

כיון שמשה נשלח להיות נשיא בישראל (וכמ"ש ²⁴⁴ "ויהי בישורון מלך", שלדעת כמה מחז"ל ²⁴⁵ קאי על משה שהי' המלך הראשון בישראל) – ידע, שאם יהי' ניכר עליו ענין של מורא (אפילו לא בדיבורו, אלא בפניו בלבד), הרי זה עלול להחליש ח"ו את כל בנ"י בעניניהם, וליתן תוקף לצד המנגד.

ולכן, אף שהי' מקום בשכלו, שכל דקדושה, שיש לעוג זכות של הצלת לוט, אברהם (ושרה) – נזהר לנצור זאת בלבו, ובלבד שלא יהי' ניכר מלבו והלאה, כדי שלא להחליש את ישראל, שמזה גופא יוכל לבוא נצחונו של עוג – אם יהי' ניכר ענין של יראה בפניו, ועאכו"כ באמירה בדיבור, שאז ישפיע הדבר על אופן הנהלת המלחמה של בנ"י, ואופן הנהלת המלחמה של עוג, כשיראה את "האיש הירא ורך הלבב" ²⁴⁶ (כפי שניכר הדבר בכך ש"מים שותתין על ברכיו", כדברי הגמרא במסכת סוטה ²⁴⁷ ).

וזוהי הדגשת הגמרא "מה הי' בלבו " – שאפילו כאשר הי' ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם (יראה שיש לה מקום בתורה), הי' זה רק בלבו, שכן, לאידך גיסא, הרי לא ידע בבירור, ורק חשש שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, ולכן הי' יכול לשלוט בעצמו (ואף על הספק), שרק בלבו כו'.

וכיון ש"האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" ²⁴⁸ – הנה רק הקב"ה ראה "מה הי' בלבו", ולכן אמר לו "אל תירא אותו וגו'".

יג. וזוהי הוראה לכל נשיא בימיו:

83

אפילו בשעה שרואה שישנם קשיים, ובעצמו אינו מבין כיצד יעמדו בהם, הנה בידעו שאותו הועידה ההשגחה העליונה להיות נשיא ומנהיג, הרי הוא נוצר זאת בלבו , באופן שלא יצא חוץ מלבו, ולא זו בלבד שאסור שתהי' לזה השפעה בהנהגתו במעשה או בדיבור, אלא אפילו בפניו לא צריך להיות ניכר דבר.

ובאופן כזה היתה הנהגת הנשיא, בעל השמחה והגאולה:

המאסר הי' באותו לילה שבו היתה שעת חירום ביותר, בגלל שהרגו אז את השגריר הרוסי בפולין, ולכן החליטו שצריך להרוג כו"כ מאלו שנמצאים במדינתו ²⁴⁹ .

ואעפ"כ, היתה כניסתו הראשונה למאסר מתוך החלטה שהנהגתו תהי' בהרחבה (לא רק לאחרי שיצא מהמאסר...), בידעו בלבו המצב בעולם, ושאין להתגרות ברשע כשהשעה משחקת לו ²⁵⁰ – כיון שהולכים עמו (כלשונו במכתבו16) "כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה" (שלבו ער להקב"ה ולתורתו ²⁵¹ ), ולכן, אסור שיהי' ניכר ענין של מורא, לא רק במעשה או בדיבור, אלא אפילו במראה פניו.

ואכן הנהגה זו הצליחה, והביאה לידי כך שראו כל עמי הארץ כי הפלה ה' לעשות עמנו, שגם הם הוצרכו להודות כו', ולשחרר אותו שיוכל לנסוע ולחזור למקומו במצב של חירות.

יד. וענין זה מהוה הוראה לכל אחד מישראל – כמדובר כמ"פ ²⁵² שסיפור של נשיא בישראל אינו סתם סיפור יפה, חומר למחשבה שנשאר במחשבה בלבד, אלא זהו ענין שעושה בתור נשיא ומנהיג ישראל, כדי להורות לכל אחד מישראל:

כל אחד מישראל הוא "נשיא" בענינו – בביתו, ביחס לילדיו, או בעסקיו, ולכל לראש – הרי הוא נשיא על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, כולל גם חלל השמאלי שבלב שבו הוא משכן היצה"ר.

וכאשר מתחיל להתבונן במעמדו ומצבו, אשר, מיום אתמול לא קיבץ מאומה, לא זכיות, לא תורה ולא מצוות, וכל מה שיש לו, אינו בערך למלחמה שצריך לנהל היום עם העולם כדי שלא להכשל בענינים שהעולם מושך אותו אליהם,

84

– ההתחלה היא אמנם מענין שהוא בבחי' "חבלי השוא" (חבלים דקים) ²⁵³ , דבר קל וקטן, תאוה קלה בעניני היתר, אבל, מזה נמשך ובא אח"כ למעמד ומצב ד"כעבות העגלה חטאה"81, חבלים עבים שקושרים אותו באופן שלא יוכל לזוז ימין ושמאל. וכדי שלא ליפול ל"כעבות העגלה חטאה", צריכים להזהר מ"חבלי השוא", שלא לסטות מלכתחילה אפילו כחוט השערה.

וכמדובר כמ"פ ²⁵⁴ משל לדבר – שכאשר מוצאים אדם תועה בעומק היער, הרי בודאי לא הגיע לכאן בקפיצה ישירה מביתו או מדרך המלך; מציאות כזו לא יכולה להיות; אלא, כאשר נוטים מדרך המלך ("הייוויי") כחוט השערה, ואח"כ מוסיפים עוד חוט השערה לכיוון ההפכי, הנה בסופו של דבר מוצא האדם את עצמו ביער עבות, בין חיות רעות... –

הרי הוא חושש ומתיירא: כיצד יוכל היום לנהל את המלחמה נגד הקשיים שנערמים בדרכו, ולמלא את השליחות של הקב"ה להתנהג כרצון התורה, ולהאיר את העולם בקדושה ורוחניות, טוב וצדק.

ובכן: כל החשבונות שיש לו – אסור שיתגלו מחוץ ללבו ! מה שיש בלבו – לא צריך להיות ניכר במעשיו ודיבוריו; עליו להתנהג כמו שכל הענינים הם לטובתו, ובאופן כזה צריך לדבר, וגם לחשוב, עד שיהי' ניכר הדבר כשמביטים על פניו, כי, כאשר מביטים על פניו ורואים שרצונו לעשות דבר טוב, אבל הוא רועד וחושש אם יוכל לבצע זאת אם לאו, הרי זה גופא מיקל את הנצחון של צד השמאל, ומקשה על הנצחון של צד הקדושה.

והוראה זו, שכל החשבונות כו' אינם צריכים לצאת חוץ מלבו, צריכים ללמוד כל בנ"י – "עמך כולם צדיקים" ²⁵⁵ – מהנהגתו של "אותו צדיק":

למרות היותו אסור ב"שפּאַלערקע", ואינו רואה נתינת-מקום בדרך הטבע שיוכל לצאת משם, ובדרך הטבע תלוי קיומו במצב רוחם של כל אחד מהאנשים שמסביבו שבידם הוא הכח והשלטון – הרי בידעו שאינו נמצא שם לבדו, אלא ביחד עם הקב"ה [כפי שאמר אז רבינו נשיאנו ²⁵⁶ בנוגע למקום שבו נמצא, שזהו מקום ש"לה' הארץ ומלואה" ²⁵⁷ ו"מלא כל

85

הארץ כבודו" ²⁵⁸ ], אזי הנהגתו היא מתוך תוקף כו', והנהגה זו, לא זו בלבד שאינה מכבידה על המלחמה, אלא אדרבה: על ידה – "כדונג נמסו" ²⁵⁹ .

ועוד זאת, שהנהגה זו משפיעה גם עליו בעצמו – שגם אם הי' ירא בלבו, הנה כיון שהי' זה רק בלבו, ואילו במעשה, בדיבור ובמחשבה ובצורת הפנים הי' כמנצח, אזי מבטיח לו הקב"ה שתסור היראה גם מלבו – "אל תירא אותו".

טו. וזוהי גם הנקודה שאודותה דיבר בעל השמחה כמ"פ, שכאשר יוצאים למלא שליחותו של הקב"ה בענין של תומ"צ – שזהו תוכן כל חיי ימי ישראל, שהם "שלוחי דרחמנא" ²⁶⁰ , שליח של הקב"ה בעולם כדי לעשותו טוב ויפה נעלה ומזוכך ומקודש יותר מאשר ברגע שלפנ"ז – אין להעלות על הדעת את המחשבה שמא לא יצליחו ח"ו, ועאכו"כ שאסור להניח שמחשבה כזו תפעל על אופן ההליכה למילוי השליחות.

וכידוע הדוגמא שהביא רבינו נשיאנו לענין זה, שרואים בהנהגת העולם שכאשר אנשי צבא יוצאים לחזית, הנה כבר בעת הליכתם אל החזית, עוד קודם התחלת הקרב, קודם שהתחילה המלחמה, מנגנים כבר "מאַרש" (שיר לכת) של נצחון ²⁶¹ .

וטעם הדבר – לפי שהנהגה זו נכללת בתכסיסי המלחמה: כשם שבשביל הנצחון יש צורך בכלי זיין, רובה, תותח ("רַייפל, קאַנאָן") וכיו"ב, כמו"כ יש צורך בהחלטה ומצב רוח של נצחון ודאי ללא כל ספק, שעי"ז נעשה הנצחון במהירות ובקלות יותר.

וזוהי ההוראה שלמדים מסיום הפרשה, שבאה לידי פועל באופן הנהגת רבינו נשיאנו, בתור לימוד והוראה לכל אחד ואחד (כלשונו במכתבו: "כל אשר בשם ישראל יכונה") – שאם רק מתנהגים כמו שיודעים בוודאות, במאה אחוז, שימלאו את שליחותו של הקב"ה, ומדברים בכל התוקף והוודאות, ועד שגם במראה פניו ניכר שהולך כאן זה שכבר ניצח במלחמה, אזי ישנה ברכתו של הקב"ה: "אל תירא אותו", שגם מתוך פנימיות הלב תיעלם היראה, וילך בשמחה ובטוב לבב למלא את שליחותו של הקב"ה, לעשות צדקה וחסד.

* * *

86

טז. ישנו המאמר שאמר בעל הגאולה והשמחה בי"ב תמוז תרפ"ז, שמתחיל בפסוק ²⁶² "הוי' לי בעוזרי" (שפירושו, שדוד ביקש – בשם כל ישראל – שהקב"ה יהי' בין אלו שעוזרים לו), ומתחיל במאמר (כפי שכבר נכתב ונדפס ²⁶³ ), ש"לשון הפסוק אין לו הבנה כלל לכאורה":

מהו הפירוש שישנם "עוזרי", עוזרים רבים, ובקשת דוד היא שבין כל העוזרים יהי' גם הקב"ה?!

והגע עצמך: לאחרי כל אריכות דבריו של דוד במזמורי תהלים, כמו "ה' רועי" ²⁶⁴ , עד למזמורי הלל, שגם בהם אומר "ה' לי לא אירא" ²⁶⁵ – אומר דוד שישנם כו"כ שעוזרים לו, ובקשתו היא שגם הקב"ה יהי' בין אלו שעוזרים לו?!

יז. ומבאר במאמר בארוכה ענין זה, ונקודת הדברים היא – ש"עוזרי" קאי על המעשים טובים שהאדם עושה, ובלשון הקבלה: הניצוצות המתבררים, ובפשטות – שהמעשים הטובים שעשה היום בבוקר, אתמול וביום שלפנ"ז, הנה הם עצמם עוזרים לו שיוכל להמשיך לילך בדרך שבה צריך יהודי ללכת, ולהמשיך לעשות דברים אלו, ודוקא באופן ד"מעלין בקודש" ²⁶⁶ , במדה גדולה עמוקה ונעלית יותר.

וכפי שרואים בפועל, שכאשר האדם מתרגל בהנהגה מסויימת איזו שתהי', ועאכו"כ כשמדובר אודות הנהגה טובה – ולדוגמא: ליתן לצדקה מהממון שהתייגע עליו, או שבקומו בבוקר, הנה במקום לרוץ מיד לעסקיו להנהיג אותם, יעמוד להתפלל, ולאחרי התפלה יאמר קאַפּיטל תהלים, ואח"כ גם ילמד הלכה (כהפס"ד בשו"ע ²⁶⁷ : "מבית הכנסת לבית המדרש"), ובינתיים ישכח אודות העסק ובעיותיו, כאילו אין בעולמו אלא לקיים מ"ש בשו"ע – הרי גם אם בתחילה הי' קשה לו לפעול על עצמו הנהגה זו, הנה כל יום שמתנהג באופן כזה, עוזר לו בנוגע למחרת ומחרתיים, שבהם לא תהי' לו מלחמה קשה כ"כ כמו בימים שלפנ"ז. ובפרט כאשר הנהגה זו נקבעת אצלו באופן שחל על זה גדר הלכתי של "חזקה", שאז נעשה תוקף אחר לגמרי בהנהגה זו.

ובאותיות פשוטות: כאשר אדם מתרגל במשך זמן להנהגה כזו, שבכל הזדמנות שיש אסיפה עבור ענין טוב, ענין של דת, הנה הוא

87

מהראשונים להשתתף בזה, וכאשר צריכים "מתנדב" כדי ליישם ענין של צדק, ענין של יהדות, הנה הוא מאלו שעומדים בשורה הראשונה, והיינו, שלא זו בלבד שאינו מתיירא ואינו מתבייש, אלא הוא מאלו שבוחרים לעמוד בראש ולפעול השליחות – אזי נעשה לו קל יותר להמשיך בהנהגה זו; ולא עוד אלא שאפילו הסביבה דוחפת אותו ותובעת ממנו, שכיון שזה כבר משך זמן שמתנהג באופן כזה, הרי זה בודאי דבר פשוט וצודק שצריך להמשיך כן היום, מחר ומחרתיים, ולהראות דוגמא לאחרים.

וזהו הענין ד"עוזרי":

דוד המלך הי' אמנם סבור שלא יצא ידי חובתו במעשים טובים שצריך לעשות, אבל הוא ידע שישנם המעשים הטובים שעשה; ועל זה אמר שמעשים טובים אלו הם "עוזרי", היינו, שכל מעשה טוב שעשה, ועי"ז הציל ניצוץ קדושה, בירר והעלה אותו – הרי זה עוזר לו ומחזק אותו שיוכל להמשיך להתנהג בדרך זו.

יח. אבל בקשתו היתה – שיהי' זה באופן ש" ה' לי בעוזרי":

כאשר אדם עושה מעשים טובים – הנה בזה גופא יכול להתגנב ("אַריינכאַפּן זיך") היצה"ר, שכן, להיותו "אומן" (כלשון הגמרא ²⁶⁸ ), הרי הוא מנוסה ויודע כיצד ליישם את עניניו – לקלקל ליהודי ולא להניח לו לעשות מה שצריך, ולכן מתגנב היצה"ר בהענין ד"עוזרי", במעשים הטובים שעושה יהודי, ומערב בהם ענין שאינו לשם שמים – פני' שלא לשמה, והיינו, שמערב בזה ענין שאינו שייך לאלקות (" ה' לי בעוזרי"), אלא ענין של בני אדם, ולדוגמא: ענין של כבוד, ענין של לחץ, כדי לקבל אשראי ("קרעדיט") בבנק, וכיו"ב.

וזוהי הבקשה שיהי' " ה' לי בעוזרי", היינו, שבפנימיות של המעשים טובים (" ב עוזרי") יהי' אלקות ("ה'"), היינו, שהסיבה לעשיית המעשים טובים היא בגלל שזהו רצונו של הקב"ה.

נתינת הצדקה – היא בגלל שזהו רצונו של הקב"ה. אלא מאי, הוא מקבל כבוד בשביל זה – הנה קבלת הכבוד היא כדי שאשתו תסכים שמחר יתן לצדקה סכום גדול יותר, כיון שמהכבוד נהנית גם היא...

ועד"ז כשמקבל אשראי בבנק – שזהו בכדי שהשותף שלו בעסקים ימריץ אותו למחרת להגדיל את הסכום ע"י הוספת מספר "0"

88

(בסופו, לא בתחילתו...), כיון שעי"ז יוכל לקבל מהבנק "אשראי" גדול יותר, כך, שזהו לתועלת המסחר!...

אבל, כל זה אינו אלא בנוגע לשותף שהוא אינו-יהודי, או כשצריך לפעול על ה"א-ל זר אשר בקרבך", זה היצה"ר96, שאז מתערב בזה ענין דשלא לשמה;

אבל מה שהוא עושה בנוגע לעצמו – הנה אצלו הרי זה לשמה בטהרתו, כדי לקיים את רצונו של הקב"ה, שלכן נתן לו הקב"ה נשמה, "חלק אלקה ממעל ממש" ²⁶⁹ , והורידה לגוף, כאן באמריקא, כדי לעשות כאן ²⁷⁰ "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" ²⁷¹ .

ובאופן כזה יכול למלא את שליחותו – כיון שיש לו הרבה עוזרים ("עוזרי"), ובאופן ש" ה' לי בעוזרי", שכל דבר טוב, במעשה או בדיבור, הרי עשייתו היא בגלל שזהו רצונו של הקב"ה.

יט. ואז יקויים גם המשך הכתוב90 – "ואני אראה בשונאי":

"שונאי" – הם כל אלו שלא הניחוהו להתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג.

ועז"נ "ואני אראה בשונאי" – שיראה בנקמתם, והנקמה של יהודי היא – שפלוני שהי' שונא, יברך אותו, ובלשון חז"ל ²⁷² : "עונה אמן בעל כרחו", ויודה, שאכן עשה דבר טוב להתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג – לא רק לא להתבייש, אלא אדרבה – באופן ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" ²⁷³ , שעי"ז יראו ממנו ("ויראו ממך") ויכבדו אותו.

וזהו הנצחון הכי גדול והנקמה הכי גדולה: כאשר מבטלים את השונא – הרי זה רק חצי דבר; בתחילה הי' שונא, ועכשיו בטלה מציאותו. אבל כאשר מהפכים את השונא לאוהב, היינו, שלמרות שבתחילה הי' שונא, מסתכלים עתה ורואים שהתחיל להיות אוהב ומסייע כו' – הרי זו הנקמה הכי גדולה בהשונא.

וכפי שראו בפועל בנוגע לבעל הגאולה ²⁷⁴ – שאותם אנשים שאסרו אותו, הושיבוהו במאסר, ועד שגזרו עליו גזר דין מות, הנה הם עצמם שחררו אותו, וציוו שיסע לחירות, ויקח עמו "כלי כסף וכלי זהב

89

ושמלות" ²⁷⁵ , כל הענינים השייכים אליו, ועשו זאת באותו תוקף שבו הושיבוהו תחילה במאסר!

ועד"ז במלחמתו של כאו"א מישראל בנוגע לנשמתו שנמצאת ב"מאסר" של הגוף ונפש הבהמית:

מצד הגוף ונה"ב – ללא עבודה ויגיעה – הרי זה כמ"ש בקהלת ²⁷⁶ ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה", היינו, שנמשך לענינים תחתונים.

וכידוע תורת הבעש"ט ²⁷⁷ על הפסוק ²⁷⁸ "כי תראה חמור שונאך", שכאשר תעיין בחומר הגוף ("חמור"), תראה שהוא "שונאך", ששונא להיות נמשך השמימה, אלא רצונו להיות למטה דוקא.

והנקמה הכי גדולה שיכולים להינקם ממנו היא – כאשר "עזוב תעזוב עמו"106, שעובדים את ה' יחד עמו, "בכל לבבך בשני יצריך" ²⁷⁹ , היינו, שהן הנשמה והן הגוף (יחד עם כל הנכסים) הולכים בדרך התורה והמצוה וממלאים את שליחותו של הקב"ה, ועד שכולם מכריזים – ללא צורך בדיבור, "אין אומר ואין דברים" ²⁸⁰ ; כאשר מסתכלים על הבית ואופן ההנהגה שבו, רואים ש"אין עוד מלבדו"5, אך ורק אלקות, כפי שנמשך למטה בעוה"ז התחתון למטה מעשרה טפחים, בשמחה ובטוב לבב ובהרחבה.

* * *

כ. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה מי מנה עפר יעקב גו' ²⁸¹ .

* * *

90

כא. נזכר לעיל ²⁸² שזה עתה נדפסו מחדש הלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן.

הפעם הראשונה שנדפסו הלכות תלמוד תורה של רבינו הזקן בפני עצמן, היתה עוד לפני שנדפסו שאר ענינים מספריו, הן בנגלה והן בחסידות – בשנת תקנ"ד, אלא שהי' זה בעילום שם המחבר, וכפי שמספר רבינו נשיאנו בארוכה ²⁸³ כיצד הגיע חיבור זה לווילנא, וכיצד סייע הדבר למעט את ההתנגדות שהיתה אז כלפי החסידים, ובפרט בעיר שקלאָוו, שהיתה עיר מבצר של ההתנגדות – כאשר נודע לר' העניך, אביו של ר' פנחס רייזעס, שהמחבר של הלכות תלמוד תורה הוא המגיד מליאזנא.

ואח"כ חזרו ונדפסו הלכות תלמוד תורה כמ"פ, ועד שבשנת תקע"ד, כשהתחילו להדפיס את השו"ע של רבינו הזקן, החל מהלכות פסח, ובמשך הזמן גם שאר החלקים (כולל גם החלק שנדפס בי"ב-י"ג תמוז ²⁸⁴ ), הנה מאז והלאה נדפסו גם הלכות תלמוד תורה יחד עם כל השו"ע.

ועכשיו חזרו ונדפסו הלכות תלמוד תורה בחוברת בפני עצמה, כבפעם הראשונה.

כב. והטעם הפשוט בזה – מצד המעלה המיוחדת שבהלכות תלמוד תורה, שיש בהם ב' הפירושים שמצינו בגמרא ²⁸⁵ בפסוק ²⁸⁶ "ודברת בם" – שהמשכו "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך": (א) שבדברי תורה הכתוב מדבר, (ב) שפסוק זה קאי על קריאת שמע, שהו"ע המסירת נפש כו'.

ובהקדמה – שהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן חלוקות מהלכות תלמוד תורה כפי שהם בשו"ע של הבית-יוסף, ואפילו מהלכות תלמוד תורה כפי שהם ברמב"ם (שבכמה מקומות יש בו ענינים ששייכים לחלק הסוד שבתורה, כמעט בגלוי ²⁸⁷ ), ועד שסגנונם שונה אפילו מהסגנון של רבינו הזקן עצמו בהלכות תלמוד תורה שבחלק או"ח סי' קנ"ה (וכן בהתחלת סימן שלאחריו) – הן בנוגע לטיב ועומק הביאור, והן בנוגע להביאור בכל ד' חלקי התורה: פשט רמז דרוש וסוד.

91

ובנוגע לעניננו: בהלכות תלמוד תורה מדובר לכל לראש אודות לימוד התורה – כהפירוש ב"ודברת בם", שבדברי תורה הכתוב מדבר; ונוסף לזה, מדובר שם גם אודות עבודת התפלה (כולל גם ק"ש) – באיזה אופן היא נעלית יותר מתורה, ובאיזה אופן לימוד התורה הוא נעלה יותר מעבודת התפלה, כמבואר בארוכה בלשונו של רבינו הזקן בהלכות ת"ת ²⁸⁸ .

וזוהי המעלה בהדפסת הלכות תלמוד תורה בחוברת בפני עצמה – כדי שיהי' נקל ליטלן ולקחתן גם במקום כזה שנראה שקשה להביא את השו"ע כולו.

ובפרט שהתחלת הפצת המעיינות של רבינו הזקן (לאו דוקא בנוגע לתורת החסידות, שהתחילה לאחרי פטרבורג ²⁸⁹ , אלא) כפשוטה היתה ע"י הלכות תלמוד תורה, שהגיעו ל"חוצה" מיד לאחרי שנדפסו, ופעלו פעולתם, אף שעדיין לא ידעו שאלו הם ה"מעיינות" של רבינו הזקן.

ולכן, התקוה חזקה שלא יסתפקו בקניית הספר [כדרך העולם, שכאשר נדפס דבר חדש, ובפרט בתוספת מראה-מקומות וכיו"ב, אזי קונים אותו, אבל לאו דוקא שצריכים ללמדו; בשביל זה יש עוד זמן, ובלבד שהספר נמצא כבר ברשותו], אלא התכלית היא – שילמדו בו בריבוי כל כך עד שבקרוב יצטרכו להדפיס הוצאה שני', כיון שההוצאה הראשונה בלתה מרוב לימוד, ולכן יש צורך להדפיס חוברות חדשות.

כג. וכרגיל בכל ענין חדש – נתעכב עתה על ענין מסויים בהתחלת הלכות תלמוד תורה, ובאופן ההנהגה שרגילים עתה – דוקא ע"פ נגלה, שזהו גם הפירוש ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שגם הנהגה שמצד עצמה שייכת ל"חוצה", תהי' קשורה עם המעיינות.

התחלת הלכות תלמוד תורה היא בסגנון שונה אפילו מהסגנון של רבינו הזקן בעצמו בהלכות תלמוד תורה שבחלק או"ח, ועאכו"כ שאין זה כמו בשו"ע הבית-יוסף, וגם לא כמו ברמב"ם, וז"ל ²⁹⁰ :

"אף על פי שהקטן פטור מכל המצוות, וגם אביו אינו חייב לחנכו במצוות מן התורה, אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד תורה, מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה, אע"פ שהקטן אינו חייב

92

כו'. ומאימתי אביו חייב ללמדו, משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה וגו', ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראל וכו'".

כלומר: התחלת הלכות תלמוד תורה היא (לא שיש מצות עשה ללמוד תורה, אלא) בהתאם לסדר בהנהגת האדם, שלאחרי שנולד הרי הוא בתחילה קטן – בנוגע לקטן שאינו חייב בתלמוד תורה?!

זאת ועוד: גם בנוגע לקטן גופא – הי' רבינו הזקן יכול להתחיל בהחיוב של תלמוד תורה: "מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה", ורק אח"כ לכתוב את הצד השלילי – "אע"פ שהקטן אינו חייב כו'"; ואעפ"כ מתחיל רבינו הזקן בצד השלילי –"קטן פטור מכל המצוות" (כולל גם מצות תלמוד תורה, כפי שמסיים בהמשך הדברים), וממשיך גם בנוגע לחינוך, ש"אביו אינו חייב לחנכו במצוות מן התורה", ורק לאח"ז כותב ש"מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה .. משיתחיל לדבר וכו'", כך, שבשורות הראשונות לא מדובר כלל אודות החיוב דלימוד התורה, אלא אודות השלילה מלימוד התורה?!

וקושיא נוספת – "אַ שטורעם-קשיא":

איתא במדרש ²⁹¹ "שלשה פתחו באף כו'", היינו, שזהו"ע בלתי רצוי. ואילו רבינו הזקן פותח את הלכות תלמוד תורה שלו בתיבת "אף" – " אף על פי שהקטן פטור כו'"?!

כלומר: גם אם רבינו הזקן רוצה להתחיל בפטור של קטן, הי' יכול לכתוב בסגנון שונה – "קטן פטור מכל המצוות כו' אבל מצות עשה מן התורה על האב וכו'", ולא לכתוב בסגנון שבו יצטרך להתחיל בתיבת "אף", היפך הוראת חז"ל במאמרם "שלשה פתחו באף כו'", שזהו ענין בלתי רצוי.

וכל זה – מה שאינו מובן ע"פ נגלה.

ויתירה מזה – ע"פ פנימיות התורה:

ובהקדמה – שבהלכות ת"ת של רבינו הזקן מעורב בגלוי "יינה של תורה" יותר מכמו שניכר הדבר בשאר ההלכות בשו"ע שלו ²⁹² , כולל גם ההלכות הצריכות בחלק חושן משפט, שבסגנונם משתווים לסגנון של הלכות תלמוד תורה יותר מאשר לסגנון ההלכות בחלק אורח חיים.

93

ובנוגע לעניננו: בלקוטי-תורה דפרשת השבוע ²⁹³ [וכאמור כמ"פ ²⁹⁴ שבודאי ש"כל אשר בשם ישראל יכונה" יסיים את לימוד הלקו"ת השבועי] נתבאר הענין ד"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" ²⁹⁵ , ש"אף" מרבה בחי' רביעית, שהיא בחי' היותר נעלית (ובעבודה הו"ע רעותא דלבא) ²⁹⁶ , ומבאר שם ²⁹⁷ , שבמה דברים אמורים – כשתיבת "אף" באה יחד עם "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", "אך תיבת אף בעצמו הוא לא טוב, שהוא בחי' סט"א, ג' פתחו באף כו'".

ועפ"ז מתחזקת יותר הקושיא למה מתחיל רבינו הזקן הלכות תלמוד תורה בתיבת "אף".

כד. והתירוץ על כל ענינים אלו, ובעיקר, על הקושיא מדוע פתח רבינו הזקן ב"אף" – מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם (שהובא בלקו"ת הנ"ל):

בפירוש מאמר המשנה במסכת אבות ²⁹⁸ , "בן הא הא אומר לפום צערא אגרא", כותב הרמב"ם: "לפי מה שתצטער בתורה יהי' שכרך, ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח עמל ויראה מן המלמד, אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה, ואמרו ²⁹⁹ בפירוש מאמרו ³⁰⁰ אף חכמתי עמדה לי, חכמה שלמדתי באף עמדה לי".

כלומר: כדי שלימוד התורה יהי' באופן של תועלת וקיום, הרי זה דוקא כאשר ישנו תחילה הענין ד"אף" – "חכמה שלמדתי באף עמדה לי".

[ועד"ז איתא בסוף ברכות ³⁰¹ : "מאי דכתיב ³⁰² כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם .. כל תלמיד שכועס עליו רבו וכו'"].

וכדי שלא יהי' מקום לטעות, ויהי' ברור איזה ענין צריך לבוא תחילה, לימוד התורה או ענין ה"אף" – ממשיך הרמב"ם ומבאר את התוצאה להלכה: "ומפני זה צוה להטיל אימה על התלמידים, ואמרו ³⁰³ זרוק מורא בתלמידים",

[ולהעיר, שהגירסא בגמרא היא "זרוק מרה ", וכן היא הגירסא

94

שמביא הרמב"ם בהל' תלמוד תורה ³⁰⁴ , אבל בפירוש המשניות כותב הרמב"ם " מורא "],

וענין זה צריך להיות קודם הלימוד, כמובן ממ"ש בהלכות תלמוד תורה להרמב"ם132 ורבינו הזקן ³⁰⁵ : "וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים, לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עמהם, כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה", ומובן, שאזהרה זו היא בנוגע לזמן שקודם הלימוד, שעי"ז יהי' הלימוד אח"כ באופן המתאים.

וכמובן גם מדברי הגמרא במסכת שבת ³⁰⁶ : "כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר כו'", היינו, שכדי שהתלמיד יוכל לקבל את ההלכה שהרב לומד עמו, צריך להיות תחילה במעמד ומצב ש"שפתותיו נוטפות מר".

ונמצא, שלמרות הענין השלילי שבפתיחה באף ("שלשה פתחו באף כו'"), הנה במה דברים אמורים – כשמדובר אודות כל שאר הענינים שמחוץ לתורה, אבל בנוגע לתורה – הרי אדרבה: "אף חכמתי עמדה לי", "חכמה שלמדתי באף עמדה לי", שדוקא באופן כזה יהי' הלימוד כדבעי, ויתירה מזה, כנ"ל מדברי הרמב"ם אודות השלילה שבדבר – שלולי זאת אין תועלת בהלימוד!

ועפ"ז יש לומר בדרך אפשר לתרץ התמיהה שרבינו הזקן מתחיל הלכות תלמוד תורה בתיבת "אף" – שכוונתו בזה לרמז שצריכה להיות ההתחלה בהענין ד"אף", "אף חכמתי עמדה לי", "חכמה שלמדתי באף עמדה לי" ³⁰⁷ .

ולהעיר גם מהכלל "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן" ³⁰⁸ , והרי הסיום של הלכות תלמוד תורה הוא בענין ד"זרוק מרה בתלמידים .. כדי שתהא אימתו עליהם וילמדו ממנו במהרה", ובהתאם לכך הנה גם ההתחלה היא בתיבת " אף ", שרומז על הענין ד"אף חכמתי עמדה לי", "חכמה שלמדתי באף עמדה לי".

כה. וביאור הדברים:

הסיבה לכך שצריך להיות "זרוק מרה בתלמידים" היא – בגלל היותם בדרגא של "תלמידים"; אילו היו יוצאים כבר מדרגת "תלמידים",

95

והיתה אצלם הבנה והשגה כדבעי, גדלות המוחין – אזי לא היו צריכים לזרוק בהם מרה, לצעוק עליהם כו', כיון שהיו כבר מכירים את יוקר התורה, ומעצמם היו לומדים כדבעי.

ואכן, הנה לאחר הלימוד צריכה להיות ההנהגה באופן ש"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", כדברי המשנה ³⁰⁹ שמביא הרמב"ם ³¹⁰ באריכות ההסברה.

ורק בהיותם בדרגא של תלמידים, שעדיין לא הגיעו לגדלות המוחין, אלא יש להם קטנות המוחין בלבד, אזי צ"ל ההנהגה באופן ד"זרוק מרה בתלמידים".

וזהו גם הרמז בהתחלת הלכות תלמוד תורה: " אף על פי שהקטן כו'" – שהסיבה לכך שצריך לפתוח ב"אף", היא, בגלל שמדובר אודות "קטן", שלכן צריכה להיות ההתחלה באופן ד"זרוק מרה (או "מורא") בתלמידים".

כו. ויש להוסיף בדיוק הלשון "אע"פ שהקטן פטור מכל המצוות כו'":

בדרך כלל מצינו בגמרא שני תוארים-סגנונים: (א) פטור מן המצוות, (ב) כל שאינו כו', כפי שמצינו בנוגע לפסוק ³¹¹ "וקשרתם גו' וכתבתם", "כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה" ³¹² .

והחילוק ביניהם:

הלשון "כל שאינו כו'" מורה שאין לו שייכות כלל לענין זה, וכמו "כל שאינו בקשירה", שמשמעותו, שאין לו שייכות כלל לקשירה; מה לו ולקשירה?! – הוא לא שייך לקשירה, וקשירה אינה שייכת אליו.

משא"כ הלשון "פטור מן המצוות" – הרי בתיבת "פטור" עצמה נכלל גם היותו בגדר חיוב בענין זה, שלכן יש קס"ד לומר שהוא חייב בזה, וצריך לומר שהוא פטור מזה, שהרי לא שייך לומר "פטור" בנוגע לענין שאין לו קשר ושייכות אליו כלל. וכמו שלא שייך לומר על אינו-יהודי שהוא פטור מן המצוות, כי אם שאינו במצוות.

ובנוגע לעניננו:

למרות שבכללות יכולים להשתמש לפעמים לא רק בביטוי "פטור"

96

אלא גם בביטוי "שאינו כו'" – מדייק רבינו הזקן בלשונו בריש הל' ת"ת וכותב ש"הקטן פטור מכל המצוות", ולא שהקטן אינו בכל המצוות.

בנוגע לענין המוחין, מצינו הלשון שקטן אין בו דעה ³¹³ , אפילו לא קטנות המוחין; אבל כשמדובר אודות ענין המצוות – ח"ו לומר שאין לו שייכות למצוות!

וכפי שאמרו רז"ל ³¹⁴ "בנינו ערבים בעדינו", והיינו, שבנ"י קיבלו את התורה והמצוות ע"י הקטנים דוקא, וכמ"ש ³¹⁵ "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז".

וכידוע המאמר שאמר רבינו בעל השמחה בפ' תצוה, בפורים קטן תרפ"ז, בפומבי, בבית-הכנסת במוסקבא ³¹⁶ – ששם הי' המרכז של המנגדים, ובשעת מעשה נכחו כאלו שידעו שלאח"ז ילכו ויספרו מה ששמעו ומה שראו, ויש קס"ד שמאורע זה הי' ההתחלה שפעלה את הרעש ("עס האָט אויפגעשטורעם'ט") שהביא לידי המאסר ³¹⁷ – שבו דיבר בגלוי אודות מ"ש "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם", שישנם אויבים ומתנקמים, והעצה "להשבית אויב ומתנקם" היא עי"ז שלומדים תורה עם "עוללים ויונקים".

ולכן, ח"ו לומר שקטן אינו במצוות; הוא רק פטור מן המצוות, והפטור גופא מורה על שייכותו לענין המצוה.

בנוגע לתלמוד תורה – הנה התכלית היא אמנם שיהי' הלימוד בהבנה והשגה, ולעת-עתה אינו שייך לזה, שהרי "עיר פרא אדם יולד" ³¹⁸ , ולכן צריך להיות תחילה "מוסר אביך" ואח"כ "תורת אמך" ³¹⁹ ,

– וכן הוא הסדר בנוגע להתהוות הולד, שההתחלה צ"ל מ"מוסר אביך", ואח"כ "תורת אמך", ולא באופן שתובעת בפה ³²⁰ , ואז נעשית מציאותו של הקטן, שיש לו אמנם שייכות לתומ"צ, אלא שהוא פטור מכל המצוות, אבל תלמוד תורה, מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה –

החל משמתחיל לדבר – כמובא בחסידות ³²¹ מספרי הרפואה

97

שהתחלת הדיבור מורה שכבר התחיל אצלו ענין ההגדלה במוחין, והיינו, שאין זה מצד מוצאות הפה (שהרי מוצאות הפה היו אצלו זמן רב לפנ"ז), אלא מפני ההוספה בענין המוחין – שאז מלמדו אביו "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שזהו"ע של ירושה ששייכת גם לתינוק בן יומו שהוא כבר יורש, ואח"כ מתחילים עמו ענינים של הסברה, הבנה והשגה, החל "מפסוק ראשון מפרשת שמע ישראל", ו"מעט מעט פסוקים כו'".

כז. עד כאן – לדרשא קאתינא.

והעיקר מה שנוגע לפועל הוא – כאמור לעיל – שיחטפו את כל החוברות שנדפסו, ולא כדי ליתן ריוח למדפיסים... אלא כדי ללמוד בהם,

ובאופן שהלימוד יהי' על מנת לעשות, שיביא לעשי' בפועל – שזהו התחלת הענין דלימוד התורה, כפי שמבאר רבינו הזקן בהמשך הלכות תלמוד תורה ³²² ,

והלימוד יהי' מתוך הרחבה, ועד לאופן שיגיעו לענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" ³²³ ,

ועד לקיום פס"ד של רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה ³²⁴ – שלא נתפרש בהל' ת"ת של הבית-יוסף וגם לא בהל' ת"ת להרמב"ם, אלא ברמז בלבד – "אמרו חכמי האמת (היינו שזהו אמיתתה של תורה) שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס .. עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות", והיינו, שכל אחד מישראל צריך ללמוד את כל חלקי התורה, ועאכו"כ כל הענינים שבנגלה דתורה, לכל-הפחות פעם אחת.

והרי לימוד התורה צריך להיות מתוך שמחה וטוב לבב, וכמודגש גם בכך שמברך ברכת התורה, "ברכו בתורה תחילה" ³²⁵ , כמבואר במפרשי הש"ס ³²⁶ שזה מורה שהיתה התורה חביבה בעיניהם.

ויה"ר שיהי' לימוד חכמת התורה מתוך עונג ותענוג (כפי שנזכר במאמר ³²⁷ ), ואז יומשך עד ל"עשיתיו", היינו, שכאן למטה בעוה"ז

98

התחתון תהי' דירה לו ית' ³²⁸ , לו ולתורתו, אשר, אורייתא וקוב"ה כולא חד ³²⁹ .

* * *

כח. דובר לעיל (סכ"א) אודות הלכות תלמוד תורה, שזה הי' הספר הראשון שהדפיס רבינו הזקן, ורק לאחרי כן הדפיס את ספר התניא.

וכמו"כ ידוע ³³⁰ שכאשר רבינו הזקן שלח את תלמידיו לרכוש נפשות, הורה להם לנהוג כמותו – שהי' מתחיל מענין בנגלה דתורה, ולאחרי כן מסר גם ענינים מפנימיות התורה (אם באופן שגילה שזהו פנימיות התורה, אם לאו).

וזהו גם הסדר שצריך להיות אצל אלו שנוסעים בשליחות של רבינו נשיאנו בכלל, כולל ובמיוחד תלמידי הישיבה שנוסעים בימות הקיץ ³³¹ , שענינם הוא להוסיף אור בעולם ע"י "נר מצוה ותורה אור" ³³² – שבכל מקום בואם ישמעו מהם ענין בנגלה דתורה, ולאחרי כן ענין בפנימיות התורה שנתגלתה בדורנו בתורת החסידות.

ואם ישאלו אותם לפשר הדבר, דממה-נפשך, אי הא לא הא – יאמרו, שזוהי הדרך אשר סללו לנו רבותינו נשיאינו, החל מרבינו הזקן, שכתב את הלכות תלמוד תורה ואת ספר התניא, ובלשון חז"ל ³³³ : "כולם נתנו מרועה אחד א-ל אחד נתנן כו'", ונתן את שניהם – שהולכים יחדיו – לכל ההולכים בעקבותיו, ועד – כלשון רבינו נשיאנו במכתבו16 – ל"כל אשר בשם ישראל יכונה", שזה יהי' עמוד הענן, עמוד האש ועמוד האור שיאירו את דרכם.

וזוהי השליחות של הנשמה בעלמא דין, ובפרטיות, השליחות של כל אחד שנוסע למקומו, ובפרטי פרטיות, השליחות של תלמידי הישיבה – כאמור לעיל, שצריכים לקחת עמהם ענינים מהלכות תלמוד תורה ומספר התניא, כפי שמתבארים בחלק הנגלה שבתורה ובחלק הפנימי שבתורה, תורת החסידות.

עד כאן – בנוגע להאמור לעיל.

99

כט. ועתה – ענין נוסף שצריך להעיר אודותיו:

כפי שהנני רואה מאופן ההנהגה, נעשית חולשה כנראה בהמדובר כמ"פ ³³⁴ אודות מארז"ל ³³⁵ "עד ארבעין שנין מיכלא מעלי כו'", שלכן, הנה אפילו בהתוועדות, התוועדות חסידית, ואפילו התוועדות הקשורה עם גאולת הנשיא, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שזוהי הגאולה של כל אחד מאתנו, בתוככי כלל ישראל, כל אשר בשם ישראל יכונה – צריכה להיות הגבלה שלא לשתות יותר משלש כוסות, ובאופן שכולם יחד יהיו פחות מרביעית.

ובתור יוצא מן הכלל – כשמדובר אודות התוועדות הקשורה עם קידוש של שבת או יו"ט, הנה הכוס של קידוש הו"ע בפני עצמו, ואינו עולה למנין ג' הכוסות.

הנני מדבר על זה בפירוש (לא ביום השבת, שאז יוכלו במקום אחר ללמוד "פשטים", אלא) דוקא עתה, כשישנם כאלו מכשירים שקולטים את הדברים באופן שנעשים מיד "אותיות החקיקה"... כך שיוכלו הדברים להגיע לכל מקום שירצו לשומעם, והנני מדגיש בפירוש בכל התוקף – כפי שדובר מלכתחילה, וכן עתה, וכן על ימים שיבואו – שעד ארבעים שנה יכולים לצאת ידי חובה עם שלש כוסות, ואם תמצי לומר – אפילו פחות משלש.

וכמסופר לעיל (ס"א) אודות מיכאל דוואָרקין – שלא ידע שצריכים לקרותו " ר ' מיכאל"... – שבשמעו את הבשורה הכי גדולה אודות הגאולה בפעם הראשונה, וללא כל הכנה, הנה למרות שאחז בידו את ה"סאָטקע", לא קירב אותה אל פיו... הוא אחז את הבקבוק, ורקד מסביב לדירה של רבינו נשיאנו, אבל לשתות – לא שתה!

וכאמור כמ"פ שהכוונה היא כפשטות הענין, ללא "פּשט'לאך", דרשות ורמזים בזה, ושלא יאמרו שאני צריך לומר כך, והשומע צריך לעשות להיפך... – אינני יודע אם אני צריך לדבר על זה, ולא מספיק שמישהו אחר יאמר זאת; בנוגע לכל דבר קטן או דבר גדול – אין מי שיעסוק בזה, והנני צריך להיות בבחי' "הוא נועל והוא פותח" ³³⁶ , לומר מוסר, לנזוף ולהלקות...

ובכל אופן, אם אין יותר קטן או יותר גדול, אצטרך להיות בבחי' "קטן וגדול שם הוא" ³³⁷ , ולחזור על המדובר לפני כמה שנים, ולהדגיש שהכוונה היא בנוגע לפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ולכל אחד

100

ואחד, הן בשבת ויו"ט, הן בי"ב תמוז, י"ט כסלו, שמח"ת ופורים, וכיו"ב בשאר הענינים שיכולים להורות היתר – שמלבד החיוב דד' כוסות בליל הסדר, או החיוב דיין לקידוש ולהבדלה, הנה בכל הקשור להתוועדות, ישנה ההגבלה של ג' כוסות לכל היותר, וכולם יחד – לכל היותר רביעית בלבד.

ואין זה ענין שרוצים לשלול תענוג אצל יהודי, כי אם, לחזור ולהדגיש את דברי רבינו נשיאנו – שנאמרו ביתר חריפות (כפי שכבר נדפסו הדברים162) – ש"משקה" מצד עצמו הוא דבר מאוס, אלא שלפעמים יש צורך בזה – כדי להסיר ה"סירכא", אבל, כאשר יוסיפו יותר מג' כוסות – הלואי שלא תיתוסף סירכא חדשה... ובודאי שהכוס הרביעית לא תועיל להסרת הסירכות, ובפרט כאשר מתברך בלבבו לאמר שאע"פ שאמרו ברבים שאין ליקח יותר משלש, הנה הוא "סאַם ³³⁸ סאַפּאָזשניק"... וביכלתו להראות "קונץ", שלוקח ארבע, חמש, שש, שבע ושמונה, עד אשר חדל לספור, כי הוא כבר שוכב מתחת לשולחן...

*

ל. ישנו גם הענין שהונהג כמ"פ בי"ב-י"ג תמוז ³³⁹ – להזכיר אודות תקנת רבינו נשיאנו בנוגע לאמירת תהלים כפי שנחלק לימי החודש,

– ולהעיר, שתקנה זו קישר רבינו נשיאנו בעצמו עם ימי המאסר והגאולה (כפי שנדפסו כבר פרטי הדברים ³⁴⁰ ) –

ולאחרי כן, גילה גם בנוגע ללימוד שיעור חומש בכל יום בפרשת השבוע, בחלק השייך ליום זה,

וכן בנוגע לשיעור תניא, כפי שחילק רבינו נשיאנו לימות השנה.

וגם המליץ על זה את הפסוק ³⁴¹ "ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים גו'" – ש"חת"ת" ר"ת ח ומש ת הלים ת ניא ³⁴² .

ולא נצרכה אלא להעדפה – לעורר מחדש, שאם גם בלאה"כ היו לומדים זאת, אבל כמו דבר ישן, הנה כאשר שומעים על זה עוד הפעם בשנת תשכ"ה, אזי ילמדו זאת כמו דבר חדש, מתוך חיות מחודשת.

לא. וענין נוסף:

101

בשנים האחרונות נהוג שבי"ב תמוז עורכים מגבית עבור המוסדות שנקראים על שם בעל השמחה והגאולה ³⁴³ .

וכנהוג במגביות אלו – נותן כל אחד כפי נדבת לבו,

– וכמדובר כמ"פ שתהי' הנדבה ביד מלאה פתוחה ורחבה, ובמילא תהי' גם קדושה, כפי ששייך באדם התחתון –

וכל הרוצים – יציינו גם שמם בצירוף שם האם, כדי להזכירם על הציון של בעל השמחה והגאולה, בעת רצון, עבור כל המצטרך להם, הן הצרכים שידועים להם, ועוד יותר – עבור הצרכים שאינם ידועים להם,

וכל זה – באופן ש"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל"19, דקאי על רבינו נשיא דורנו ³⁴⁴ , בעל השמחה והגאולה, "המשביר (בר) לכל עם הארץ"17, לכל אשר בשם ישראל יכונה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

* * *

לב. בעמדנו לאחרי י"ב תמוז, ש"לכל הדעות" הרי זה הזמן של ה"קאָנטרי" – יש להזכיר אודות ענין הצניעות ³⁴⁵ , ובפרט שזהו ענין הקשור עם פרשת השבוע, שבה נאמר ³⁴⁶ "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה" ³⁴⁷ .

ואף שכבר דובר על זה פעם ³⁴⁸ – יש להזכיר זאת עוד הפעם ועוד הפעם, ואין מזרזין אלא למזורזין ³⁴⁹ ,

אשר, מבלי הבט על כך שזהו זמן הקיץ, ומבלי הבט על כך שזהו זמן שבו נמצא במקום שאין מכירים אותו ³⁵⁰ , ומבלי הבט על כך שלפעמים יכול להיות מבולבל מ"נחל השטים" ³⁵¹ , כפירוש רש"י (על יסוד דברי חז"ל ³⁵² ) שקשור עם אלו שהתנהגו באופן בלתי רצוי – צריך לדעת שכאן מדובר אודות "אהליך יעקב" ו"משכנותיך ישראל":

כל בן ישראל, איש או אשה, זקן או צעיר – יש בו אות י' ד" י עקב" ו" י שראל", שמורה על המשכת שם הוי', כמבואר בחסידות ³⁵³

102

שהתחלת ועיקר שם הוי' הוא האות י', והאות י' נמשכת עד לה"עקב" דיעקב, והיא גם האות י' ד"ישראל", ר"ת " י ש ש שים ר יבוא א ותיות ל תורה" ³⁵⁴ .

ולכן, היכן שיהודי הולך, הולך עמו הקב"ה, וכמ"ש בהתחלת השו"ע (ונעתק גם בשו"ע של רבינו הזקן ³⁵⁵ ) בצירוף טעם הדבר – ש"אין ישיבת האדם .. והוא לבדו בביתו, כישיבתו .. לפני מלך גדול .. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו וכו'".

והרי בענין זה אין שינוי ח"ו מצד זמני השנה, כך, שאפילו בקיץ, אפילו ב"קאָנטרי", ואפילו במקום שאין מכירים אותו, ואפילו שכל השכנים מתנהגים באופן הפכי – מתנהג הוא כרצון הקב"ה, אשר "אין עוד מלבדו"5, ו"לית אתר פנוי מיני'" ³⁵⁶ , ועד"ז בנוגע לזמן.

לג. וענין נוסף:

ע"פ מ"ש ³⁵⁷ "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – יש להזכיר את אחינו בנ"י הנמצאים בארץ ישראל, ובפרט אלו שנמצאים בכפר חב"ד, אשר, כו"כ מהם היו במעמד ומצב ד"עמו אנכי בצרה" ³⁵⁸ , בהיותם באותו זמן ובאותו מקום, ו"חיו" ("מיט געלעבט") את כללות המאורע של המאסר, ואח"כ גם את הגאולה ³⁵⁹ .

והרי ברוחניות, בכחו של יהודי לבטל את הפסק המקום (כשם שביכלתו לבטל את הפסק הזמן משנת תרפ"ז) – שיהי' "כולנו כאחד" ³⁶⁰ , ועי"ז יומשך הענין ד"ברכנו אבינו"188, ובאופן שיומשך מה"אחד" שלמעלה עד למטה, וכפי שאמר הרבי בשיחת ג' תמוז בסופה ³⁶¹ ש"לכל בני ישראל יהי' אור ברוחניות ובגשמיות",

ותקויים אצלם הברכה "מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב", ובאופן ד"סלה", שאין לו הפסק (כמו "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד") ³⁶² ,

ובפרט – אלו שנמצאים בכפר חב"ד ובארץ ישראל בכלל, ובכל התפוצות בכללי כללות, לכל בנ"י, לכל אחד ואחת ולכולם יחד.

103

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

לד. דובר לעיל (סכ"ג) אודות התחלת הלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן בתיבת "אף" – אע"פ ש"תיבת אף בעצמו הוא לא טוב .. ג' פתחו באף כו'" – על יסוד דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שהובאו בלקוטי תורה בפרשה זו) בענין "חכמה שלמדתי באף עמדה לי".

ויש להוסיף בזה:

בפסוק123 "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", נאמרה תיבת "אף" לאחרי "בראתיו יצרתיו"; ורק בתורה – שלמעלה מהעולם – יכולה להיות הפתיחה ב"אף", ואדרבה, דוקא "חכמה שלמדתי באף עמדה לי".

ובדוגמת זה מצינו שבריאת העולם היתה באות ב' (כמ"ש בהתחלת התורה " ב ראשית"), ר"ת ברכה, ולא באות א', שהיא ר"ת של תיבה שהיא היפך הברכה ³⁶³ , ואעפ"כ, התחלת עשרת הדברות היא בא' דוקא, "אנכי" – כי, רק העולם צריך להתחיל באות ב', אבל התורה מתחילה בא' ³⁶⁴ .

וביאור הדברים:

הפירוש הפשוט דתיבת "אף" – מורה על ענין של הוספה.

ולכן, בנוגע לעניני העולם, אין מקום לפתוח ב"אף", שמשמעות הדברים, שכל מה שיש לו אינו מספיק עבורו אלא רוצה דבר נוסף – שהרי זה היפך הסדר שבנוגע לעניני העולם צריך להיות "שמח בחלקו" ³⁶⁵ .

משא"כ בנוגע לעניני תורה ומצוותי' – שהרי ברוחניות לא צריך להיות "שמח בחלקו"193 (שכבר למד מספיק, ולמה לו ללמוד עוד; יש לו מספיק מצוות, ולמה לו לקיים עוד מצוה), אלא אדרבה: כמה שיש לו, צריך לרצות עוד יותר, וכמ"ש ³⁶⁶ "אוהב כסף לא ישבע כסף", כך, שככל שיש לו ריבוי תומ"צ, רוצה כמ"פ ככה, וביתר חשק ורצון ואהבה כו', שזהו תוכן ענין הפתיחה ב"אף" – ענין של הוספה.

וזהו הטעם שדוקא בהלכות תלמוד תורה פותח רבינו הזקן בתיבת

104

"אף", לשון של הוספה – להורות, שכמה שלומדים, רוצים ללמוד יותר ועוד יותר.

לה. ויש לקשר זה עם הענין דנזיר ³⁶⁷ :

כללות ענין הנזירות – כמו כללות ענין הנדרים – הו"ע של הוספה (כמו "אף"), שמוסיף לאסור על עצמו דבר המותר, וכמאמר רז"ל ³⁶⁸ (בסגנון של שאלה): "לא דייך מה שאסרה לך התורה כו'".

ובנוגע לכללות ענין ההוספה – הנה בהתחלת הבריאה הי' זה באופן בלתי רצוי, כפי שמצינו בתיבת "אף" הראשונה שבתורה: "אף כי אמר אלקים לא תאכלו גו'" ³⁶⁹ , שחוה הוסיפה על הציווי גם בנוגע לנגיעה ("ולא תגעו בו" ³⁷⁰ ), "לפיכך באה לידי גרעון" ³⁷¹ .

ולאידך גיסא, הנה בנוגע לשרה מצינו שהוסיפה על המאורות ³⁷² , והיינו לפי ששרה היתה בהתחלת "שני אלפים תורה" ³⁷³ , שאז התחיל היחוד דמתן-תורה ³⁷⁴ , שהתחלתו באות א' – "אנכי" (ולא כמו התחלת הבריאה באות ב', כנ"ל סל"ד).

לו. וביאור הענין על דרך החסידות:

מבואר ³⁷⁵ בטעם שבריאת העולם לא היתה על ידי אות אל"ף, כי אל"ף מורה על האור שלמעלה מהשתלשלות דשם "כחשיכה כאורה" ³⁷⁶ וגם הסט"א יכולה לקבל משם כמו הקדושה; ולפיכך נברא באות בי"ת, ר"ת ברכה, שהוא האור של סדר ההשתלשלות הנמשך רק במקום הראוי, בסטרא דקדושה דוקא.

אך על ידי התורה ניתן הכח להמשיך גם האור שלמעלה מהשתלשלות בתוך סדר ההשתלשלות, שלכן התחלת עשרת הדברות היא באות אל"ף (שהוא האור שלמעלה מהשתלשלות), וכמ"ש58 "אנכי ה' אלקיך", שעל ידי התורה נמשך "אנכי", שלמעלה מהשתלשלות, להיות " הוי' אלקיך "* (שנמשך רק לסטרא דקדושה, עד "שנקרא אלקיך דוקא") ³⁷⁷ ;

105

וכר"ת " א נא נ פשי כ תבית י הבית" ³⁷⁸ , והיינו, שהענין ד"אנכי" שלמעלה מהשתלשלות נמשך באופן של כתיבה ונתינה עד למטה.

*) וראה זח"ב כה, ב (ובז"ח מא, ג) בפירוש "אנכי הוי' אלקיך": אנכי – כלל , הוי' אלקיך – פרט (ובזה יל"פ ע"פ חסידות הא דיש קס"ד שיהי' במנין המצוות – ראה סהמ"צ להצ"צ מצות האמנת אלקות בתחלתה (דרמ"צ מד, ב)).

ויש לקשר זה עם האמור לעיל (ס"ה) בענין "גדול העונה אמן יותר מן המברך" ³⁷⁹ : ב רכה ("המברך") – מתחילה בב', ואילו " א מן" – מתחיל בא'. אבל, עניית אמן באה רק לאחרי הברכה, וללא ברכה, אין נתינת מקום לעניית אמן; ורק לאחרי שישנו ענין הברכה, שזהו בדוגמת "גוליירים מתגרין במלחמה", אזי יש מקום לעילוי דעניית אמן, שהוא בדוגמת "גיבורים נוצחין".

והענין בזה – שסדר ההשתלשלות מתחיל באות ב', ולאחרי כן, הנה ע"י התומ"צ שלמעלה מהשתלשלות מוסיפים וממשיכים בסדר השתלשלות האות א', שרומזת לאלופו של עולם, וזהו גם הענין ד"אמן" (המתחיל באות א'), ש"גדול העונה אמן יותר מן המברך".

לז. וזהו גם הביאור הפנימי ש"תיבת אף מצד עצמו הוא לא טוב", ורק בתורה אפשר להיות הפתיחה ב"אל"ף":

ענין ההוספה ("אף") מורה על האור שלמעלה מסדר השתלשלות, דשם "כחשיכה כאורה" ולפיכך "מצד עצמו הוא לא טוב";

אך על ידי התורה נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות (ה"הוספה" ד"אף") בתוך סדר ההשתלשלות; שזהו מה שענין התורה מרומז באות וא"ו דשם הוי' ³⁸⁰ , דאות ו' מורה על ענין ההמשכה ³⁸¹ , כי זהו ענין התורה, שעל ידה נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות תוך סדר ההשתלשלות באופן שאין שום יניקה לסט"א כו'.

ולפיכך בתורה אפשר להיות הפתיחה ב"אף", על דרך התחלת עשרת הדברות באות אל"ף.

ויש להעיר מהמובא בלקוטי תורה פרשתנו שם125 – בהמשך להמבואר שם שעל ידי קיום התורה והמצוות מבררים את בחינת "אף" – "ועיין .. ובמק"מ בחוקותי .. ע"פ ³⁸² ואף גם זאת".

106

דלכאורה אינו מובן, הרי פסוק "ואף גם זאת" הוא פתיחת ענין חדש, וענין של נחמה , וכיצד יתכן שמתחיל ב"ואף"?

אלא כי גם זה הוא דוקא בתלמוד תורה – כדרז"ל עה"פ ³⁸³ : "אלולא ספר תורה כו'".

ויש להעיר, שכאן נאמר " ו אף" – בתוס' וא"ו, המורה על המשכה, כנ"ל.

ומזה מובן גם בנוגע להוספה שבענין הנזירות:

מבואר בלקו"ת55 שנזיר הוא בחי' אריך אנפין, שהוא למעלה מהשתלשלות, אבל, יש לו שייכות להשתלשלות. וכמבואר שם, שזהו ענין השערות דנזיר ("גדל פרע שער ראשו"33), כי הנזיר ממשיך השפע דאריך "דרך שערות, שהם כמו ווי"ן".

והרי זה מעין ענין התורה* שהוא הוא"ו דשם הוי', שעל ידה נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות בתוך סדר השתלשלות.

*) והרי במתן תורה נגלה להם כזקן (מכילתא בשלח טו, ג. מכילתא ופרש"י יתרו כ, ב) – "דיקנא דאריך אנפין" (פע"ח שכ"ב פ"א), בחינת שערות.

לח. וזוהי כללות ההנהגה שלמדים מענין הנזירות – שצריך להיות ענין של הוספה:

מבלי הבט על העובדה שכבר פעלו רבות, וכדברי רבינו נשיאנו ³⁸⁴ שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו, כך צריך לידע גם מעלות עצמו – לא צריך להיות "שמח בחלקו", במה שפעל אתמול, אלא אדרבה: כשם שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים ³⁸⁵ , הרי מובן, שכאשר יש לו מאתיים ה"ה רוצה ד' מאות, ועוד ועוד.

וע"י הנהגה זו פועלים ישועה לכלל ישראל – כאמור לעיל (ס"ט) שכיון ש"נזיר אלקים יהי' הנער" הנה "הוא יחל להושיע את ישראל" – להוציא אותם מן הגלות,

ולא באופן הקשור עם סדר השתלשלות – לבקש הסכמה מפלוני בן פלוני, הסכמה מעמי הארץ, הליכה בדרך הטבע וכו' וכו', אלא דוקא באופן שלמעלה מהטבע, ודוקא באופן ש"מלכם לפניהם וה' בראשם" ³⁸⁶ ,

107

ודוקא באופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה" ³⁸⁷ , "בריש גלי" ³⁸⁸ , לאחרי ש"כל אויבך יכרתו" ³⁸⁹ .

וכך יומשך למטה מעשרה טפחים, ובעגלא דידן – שיוליכנו קוממיות לארצנו, ו"הקיצו ורננו שוכני עפר" ³⁹⁰ , בגאולה האמיתית והשלימה, ובאופן ד"אנכי", כפי שהי' כאשר "הוצאתיך מארץ מצרים"58, וכך יהי' גם בהיציאה ממצרים דעכשיו.

ובאופן ש"יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה" ³⁹¹ ,

וכמדובר כמ"פ ³⁹² אודות שנת ההולדת והברית של בעל השמחה והגאולה, שהיתה אז הקביעות דשבעה עשר בתמוז נדחה, ואז היתה הברכה ³⁹³ , שהואיל ואידחי – יבטל לגמרי,

ויעזור השי"ת שלא יהי' צורך בענין הדיחוי, אלא עוד לפני יום השבת יבטל לגמרי, וגם הימים שלפני השבת יהיו באופן של ששון ושמחה בגלוי.

לט. ובהתאם לכך – יקחו את היין והמזונות מהתוועדות זו עבור ההתוועדויות שיערכו בכל יום עד ליום השבת, ויום השבת בכלל, כולל גם מלוה מלכה במוצאי שבת.

והשי"ת ימלא משאלות לבב כל אשר בשם ישראל יכונה, שלבו – כפי שמעיד בעל השמחה והגאולה – ער הוא להקב"ה לתורתו ולמצוותיו79, ויש רק צורך למלא משאלות לבו לטובה, שיתמלאו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ³⁹⁴ .

ויקויים מ"ש בזהר סוף פרשתנו ³⁹⁵ : "כדין יתער רוחא דמשיחא (ולאח"ז יבוא בפועל) וישיצי לאדום חייבא ועל ארעא דשעיר יוקיד בנורא, כדין כתיב ³⁹⁶ וישראל עושה חיל, הה"ד224 והי' אדום ירשה והי' ירשה שעיר אויביו, אויביו דישראל, וישראל עושה חיל", עי"ז ש"ימין ה' עושה חיל" ³⁹⁷ , ומסיים: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" ³⁹⁸ .

108

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה ש"ועד המסדר" יקח את המזונות והיין, כנ"ל. ולפני כן, יכריזו שמדובר אודות "והוא יחל להושיע את ישראל" – "הושיעה את עמך וגו' עד העולם" ³⁹⁹ , באופן שאין לו הפסק.

וניגנו הניגון "הושיעה את עמך".

אח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "ניעטו ניעטו ניקאַוואָ"].

______  ______