רצא דין שלש סעודות

רצא דין שלש סעודות

ובו ח' סעיפים

שיעורה

א יהא¹⁸⁵⁸

זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ¹⁸⁵⁹ .

ואף אם הוא

שבע, הרי יכול לקיים אותה (ביותר מכביצה מעט, אבל) כביצה ¹⁸⁶⁰ , ואף שכביצה היא סעודת עראי ¹⁸⁶¹ (ואינו

[יוצא בה]), מכל מקום מאחר שיש בה כדי שביעה, נקרא סעודה ¹⁸⁶² (ויוצא בה).

(ויש אומרים ¹⁸⁶³ שאפילו

בכזית יוצא ידי חובתו לכתחלה, בכל אחת משלש סעודות, כמו שיתבאר בסי' תרל"ט.

ויש להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה¹⁸⁶⁴,

אם אפשר לו).

ואם אי אפשר

לו לאכול כלל, אין צריך לצער את עצמו לאכול, שסעודות השבת לעונג נצטוו ולא לצער ¹⁸⁶⁵ . אבל החכם

עיניו בראשו, שלא למלאות בטנו בסעודת הבקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית ¹⁸⁶⁶ :

זמנה

ב זמן סעודה ג' הוא משיגיע זמן מנחה גדולה ¹⁸⁶⁷ עד הערב¹⁸⁶⁸,

דהיינו משש שעות ומחצה ואילך¹⁸⁶⁹.

ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית ¹⁸⁷⁰ , (א) אלא אם כן נמשך בה

עד אחר המנחה ¹⁸⁷¹ , שאכל (יותר

מ)כביצה ¹⁸⁷² אחר שש

ומחצה. אבל לכתחלה גם התחלת הסעודה תהא אחר שש ומחצה ¹⁸⁷³ .

ולהאומרים

שמשהגיע זמן מנחה גדולה אסור לקבוע אפילו סעודה קטנה עד שיתפלל מנחה תחלה,

כמ"ש בסי' רל"ב ¹⁸⁷⁴ , צריך

להתפלל לעולם מנחה קודם סעודה שלישית ¹⁸⁷⁵ . וכן נוהגים במדינות אלו ¹⁸⁷⁶ .

אבל המתירים

לקבוע סעודה קודם תפלת המנחה ¹⁸⁷⁷ אומרים,

שבשבת טוב לאכול סעודה ג' קודם תפלת המנחה¹⁸⁷⁸,

לפי שבין מנחה למעריב בבין השמשות אסור לשתות מים בתוך הסעודה או אחריה, מפני שהוא

קרוב לזמן חזרת הנשמות לגיהנם במוצאי שבת¹⁸⁷⁹,

והשותה אז מים מהנהר הרי זה גוזל את המתים שמתקררים במים קודם חזרתם, ויש חשש סכנה

בדבר¹⁸⁸⁰.

ולפי

מנהגינו שאנו אוכלים בין מנחה למעריב, יש לנו ליזהר שלא לשתות אז מים שנשאבו אז

מהנהר, אלא מים שבבית שנשאבו קודם לכן מהנהר, או שאר משקים ¹⁸⁸¹ .

ויש אומרים

שאיסור זה של שתיית מים מהנהר בבין השמשות הוא בערב שבת ¹⁸⁸² , שמתקררים

כשיוצאים מהגיהנם ¹⁸⁸³ . וטוב לחוש

גם לדבריהם¹⁸⁸⁴:

ג אם נמשכה סעודת הבקר עד שהגיע זמן מנחה גדולה, שאז

מתחיל זמן סעודה ג', טוב שיפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון, ויטול ידיו מיד ויברך

המוציא ¹⁸⁸⁵ על לחם משנה ¹⁸⁸⁶ ויסעוד. שאם

לא יעשה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבקר עד אותה שעה, לא יוכל לאכול אחר כך סעודה ג'

אלא אכילה גסה, אבל מיד סמוך לאכילה עדיין האצטומכא פתוחה ¹⁸⁸⁷ .

ומכל מקום

כדי שלא יהא נראה שהכל סעודה אחת, טוב להפסיק מעט אחר ברכת המזון בדברי תורה או

בטיול קצת ¹⁸⁸⁸ . וטוב גם כן

לקום ולילך מעט ולא להשאר יושב במקומו ¹⁸⁸⁹ , אף שמפסיק

מעט בדברי תורה. אבל אם אינו מפסיק בברכת המזון, אף שמפסיק הרבה בדברים אחרים

ובטיול, הרי הכל נחשב סעודה אחת¹⁸⁹⁰.

ואין איסור

במה שמפסיק בברכת המזון, וגורם לחזור ולברך המוציא וברכת המזון על גמר הסעודה,

שהיה יכול לגומרה קודם ברכת המזון, והרי זה גורם ברכה שאינה צריכה¹⁸⁹¹.

דכיון שמפסיק בשביל כבוד שבת, אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך ¹⁸⁹² .

אבל אין

לדרוש כן ברבים, כיון שקודם חצות אינו יכול להפסיק בברכת המזון ולצאת ידי חובת

סעודה ג' במה שיאכל אחר ברכת המזון, ואין העולם בקיאים בהלכה זו לחלק בין קודם

חצות לאחר חצות, אלא כל אדם יעשה כן לעצמו ¹⁸⁹³ :

ד אבל מי שיודע בעצמו שאפשר לו לאכול אחר שיתפלל מנחה

בצבור, טוב שיתפלל מנחה בצבור תחלה ואחר כך יאכל סעודה ג', כמו שנוהגין ¹⁸⁹⁴ .

ואפילו אם

חל יום טוב במוצאי שבת, שאי אפשר לו לאכול סעודה ג' בין מנחה למעריב, שהרי מצוה

להמנע מלקבוע סעודה בערב יום טוב משעה עשירית ולמעלה¹⁸⁹⁵,

כמו בערב שבת ¹⁸⁹⁶ . מכל מקום אם יודע שיוכל לאכול קודם שעה עשירית, אין

לו לחלק סעודת הבוקר לשתים על ידי הפסק ברכת המזון, לפי שיש אומרים שיש כאן משום

מרבה בברכות שלא לצורך ¹⁸⁹⁷ .

ואם עבר

וחלקה לשתים יצא ¹⁸⁹⁸ , ואין צריך

לחזור ולאכול סעודה ג', אע"פ שאפשר לו, בין שהוא ערב יום טוב בין שאינו ערב יום

טוב:

ה מי שיש לו מזון ב' סעודות לשבת, ואם יחלקם לג'

סעודות לא יהיה לו לכל סעודה לשָבעה, מוטב שיאכל ב' סעודות לשָבעה ואל יאכל ג' שלא

לשָבעה¹⁸⁹⁹.

ומכל מקום

אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן מנחה גדולה יחלקה לשתים על ידי הפסק ברכת המזון ¹⁹⁰⁰ כמו שנתבאר ¹⁹⁰¹ , שהרי ישבע

כשיאכל שנית מיד.

אבל לכתחלה

אין להמתין עם סעודת הבקר עד סמוך למנחה גדולה בשביל קיום סעודה ג' ¹⁹⁰² , שהרי אסור

להתענות עד חצות כמו שנתבאר בסי' רפ " ח ¹⁹⁰³ .

(ומכל מקום

אף כשאוכל (ב) בבקר טוב לו שיחלקנה לשתים על ידי הפסק ברכת המזון, לפי שיש

אומרים שיוצא בזה ידי חובת סעודה ג' ¹⁹⁰⁴ . ואף שהעיקר כהאומרים שזמן סעודה ג'

הוא מן המנחה ולמעלה כמו שנתבאר ¹⁹⁰⁵ . מכל מקום כיון שאין לו במה לקיימה בזמנה, טוב

שיקיימנה בבקר, שיקיימנה לפי סברא זו, אף שאינה עיקר, ממה שלא יקיימנה כלל):

אין

צריך קידוש

ו בסעודה ג' אין צריך לקדש על היין, דהיינו לברך על

הכוס קודם הסעודה כמו קודם סעודת שחרית, לפי שלא תקנו חכמים קידוש ביום אלא כעין

קידוש שבלילה, ומה בלילה די בקידוש אחד אף ביום די בקידוש אחד שבשחרית ¹⁹⁰⁶ :

פת

ושאר מאכלים

ז אבל צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות, כמו בסעודות

הראשונות ¹⁹⁰⁷ . ואפילו

סועד פעמים הרבה בשבת צריך לכל סעודה לחם משנה¹⁹⁰⁸.

ויש אומרים ¹⁹⁰⁹ שאפילו

לסעודה ג' די בככר אחד שלם, לפי שביום ו' ירד המן לכל אחד שני עומרים, ומכל עומר

עשו שתי ככרות, הרי ד' ככרות לב' עומרים, אכל אחת מהן ביום ו' ואחת בליל שבת ואחת

בבקר, נשארה ככר א' שלם לסעודה ג' ¹⁹¹⁰ . וכן נתפשט

המנהג להקל במדינות אלו לבצוע בסעודה ג' על ככר אחד שלם ¹⁹¹¹ .

אבל יש

להחמיר ליקח שנים ¹⁹¹² כסברא

הראשונה, שהוא עיקר, אלא אם כן אין לו שנים, שאז לא יפחות מככר אחד שלם.

אבל יש

מקילין עוד שיכול לקיים סעודה ג' בכל מאכל העשוי מחמשת המינים שמברכים עליו בורא

מיני מזונות ¹⁹¹³ , שהוא נקרא

מזון ¹⁹¹⁴ .

ויש מקילין

עוד שיכול לקיימה גם כן בדברים שדרך ללפת בהן את הפת, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם,

אבל לא בפירות ¹⁹¹⁵ .

ויש מקילין

עוד שאפילו בפירות יכול לקיימה ¹⁹¹⁶ .

ואין לסמוך

כלל על כל זה¹⁹¹⁷,

אלא אם כן אי אפשר כלל בענין אחר, כגון שהוא שבע ביותר ¹⁹¹⁸ ואי אפשר לו

לאכול פת בלא שיצער את עצמו ¹⁹¹⁹ . וכן ערב

פסח שחל להיות בשבת, שאי אפשר לאכול פת ¹⁹²⁰ , במדינות

אלו שאין נוהגין במצה עשירה כמו שיתבאר בסי' תע"א ¹⁹²¹ :

נשים

ח נשים חייבות בסעודה שלישית כמו אנשים ¹⁹²² , וכן לבצוע

על ב' ככרות¹⁹²³

בכל סעודה, שלכל מעשה שבת איש ואשה שוין, מטעם שנתבאר בסי' רע"א ¹⁹²⁴ :

קונטרס אחרון

(א) אא"כ נמשך כו'.

מ"ש¹⁹²⁵

המג"א¹⁹²⁶

אם יודע כו' כמ"ש ריש סי' תע"א¹⁹²⁷ כו'.

אם תמצי לומר שכוונתו אף בסעודת שחרית, שאינו מתכוין לצאת בה ידי סעודה ג' ¹⁹²⁸ , אפילו הכי אסור, משום דהוה כמתחיל

באיסור אחר מנחה, כמ"ש רסי' תע"א (וכל שכן אם מתכוין גם כן לצאת בה,

דאיכא תרתי לריעותא). ועל כרחך צריך לומר דהאיסור משום תפלת מנחה¹⁹²⁹. אם

כן צע"ג ממ"ש בסי' רל"ב¹⁹³⁰,

דאפילו סעודה גדולה אין איסור אלא חצי שעה קודם מנחה גדולה, אבל קודם לכן שרי

להתחיל, אף שתמשך אחר מנחה גדולה, שכשאפשר לגמרה בחצי שעה הרי זו סעודה קטנה. וכן

משמע בב"י סי' רל"ה¹⁹³¹ לפי

דעת התוספות¹⁹³² דמותר

להתחיל סמוך לערב. וכ"פ הט"ז שם¹⁹³³, ולא

הצריך שיוכל לגמור קודם צאת הכוכבים.

ומסי' תע"א אין ראיה כלל, דהתם שיש

איסור באכילה מחמת עצמה במה שאוכל כשהגיע הזמן, דמחמת אכילה זו לא יוכל לאכול

לתיאבון בלילה¹⁹³⁴,

ולהכי אף שהתחיל בהיתר, דהיינו שאותה האכילה שקודם הזמן אינה מפסדת התיאבון בלילה,

אפילו הכי אסור אם יודע שתמשך לאחר הזמן ויהיה הפסד להתיאבון שבלילה. ואדרבא יש

הפסד יותר כשאוכל הרבה מקודם הזמן עד לאחריו, משאם לא היה אוכל אלא אחר הזמן בלבד.

אלא שבדיעבד לא הטריחוהו כשמגיע הזמן¹⁹³⁵, אבל

לכתחלה צריך ליזהר שלא יבא לידי כך. אבל כאן שהאכילה אחר מנחה אינה אסורה מחמת

עצמה, שהרי יש עדיין שהות הרבה ביום להתפלל אחר גמר הסעודה, כמ"ש המג"א

בסי' רל"ב¹⁹³⁶, ולא

אסרוה חכמים אלא מחמת חשש שמא ימשך בה¹⁹³⁷. ולא

רצו לאוסרה מחמת חשש זה אלא למר ממנחה קטנה ולמר ממנחה גדולה ¹⁹³⁸ , אבל קודם חצות לא רצו לגזור מחמת חשש

זה. ואם כן אף אם יודע שתמשך אחר מנחה גדולה אין איסור כלל, דכל שמתחיל קודם חצות

לא גזרו כלל, וזה ברור ופשוט. וכוונת המג"א במ"ש מריש סי' תע"א

צע"ג.

ועיין¹⁹³⁹ בעולת

שבת שהקשה על הלבוש¹⁹⁴⁰ שכתב

הטעם משום דזמן סעודת שחרית נמשך עד מנחה גדולה, והלא מחצות אסור להתחיל, ותירץ

דמכל מקום נמשך זמן אכילה עד מנחה גדולה, רוצה לומר שדרך להאריך בסעודת שחרית עד

עבור הצהרים שהיא עלות המנחה. וכוונת המג"א צ"ע.

אבל באמת דלא קשה מידי¹⁹⁴¹,

שעיקר זמן סעודה ג' הוא גם כן מחצות כמו תפלת מנחה גדולה, אלא לפי שאין בקיאין

הילכך אפילו בדיעבד לא יצא, כמו בתפלת מנחה גדולה כמ"ש המג"א בריש סי'

רל"[ג]¹⁹⁴², עיי"ש

בפרי חדש¹⁹⁴³.

אבל לענין איסור אכילה חצי שעה קודם זמן התפלה¹⁹⁴⁴, די

באותה חצי שעה שאינו יכול להתפלל מחמת שאין אנו בקיאין¹⁹⁴⁵.

ומכל מקום¹⁹⁴⁶ באמת

עיקר הטעם הוא, משום דעד חצות נקרא שחרית אף לר' יהודה¹⁹⁴⁷, עיין

סי' פ"ט¹⁹⁴⁸, לכן

הסעודה שסועד אז נקראת סעודת שחרית, כמ"ש הלבוש :

(ב) בבקר טוב לו כו'. עיין במ"ש ריש

סי' רמ"ט¹⁹⁴⁹ :

[1857] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

שיעורה (ס"א).

(ב)

זמנה (ס"ב-ה).

(ג)

אין צריך קידוש (ס"ו).

(ד)

פת ושאר מאכלים (ס"ז).

(ה)

נשים (ס"ח).

[1858] שבת קיח, א (כל המקיים שלש סעודות בשבת

ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג). טור

ושו"ע ס"א (יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית).

חיוב ג' סעודות נתבאר לעיל סי' עדר ס"א (שלש סעודות חייב

כל אדם לאכול בשבת).

[1859] רבינו מסתפק כאן אם סגי (לדעה הראשונה)

בכביצה, או צריך יותר מכביצה. וכדרכו בספקותיו, שהכניסן במוסגר, כמובא

בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי

עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). וכן לקמן ס"ב ( שאכל

(יותר מ)כביצה).

לכן ביאר כאן ההלכה בשני אופנים:

(א) בלי המוסגר, דסגי בכביצה.

שהיא דעת בה"ג פרק כל כתבי. הובא בר"ן מג, ב ד"ה

ת"ר כמה (שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך). שו"ת רשב"א ח"ה סי'

ג (אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער, יאכל, ויקיים ג' סעודות). טור ושו"ע שם

(יכול לקיים אותה בכביצה).

(ב) במוסגר, שצריך יותר מכביצה.

שהיא דעת המ"א סק"א (בכביצה, לאו דוקא, אלא יתר מעט

מכביצה, דכביצה מקרי אכילת עראי).

וכן הוא לעיל סי' ערד ס"ו, בדעה הראשונה (וכיון שאכל יתר

מעט מכביצה, יצא ידי חובתו. אבל כביצה בלבד נקראת אכילת עראי, ואינו יוצא בה), ושם

נסמן (הערה 734 ).

לקמן סי' תקכט ס"ד (ועיקר הסעודה

הוא הלחם אשר הוא אוכל, לפיכך צריך להזהר שיאכל בכל סעודה פת יותר מכביצה מעט, שעד

כביצה נקרא אכילת עראי). סי' תרלט סי"ז , בדעה הראשונה (ביום טוב ובשבת שהוא

בתוך החג, שחייב לאכול פת יותר מכביצה, כמו שנתבאר בסי' רצ"[א] ... שהרי

בכל סעודת יום טוב חובה לאכול יותר מכביצה פת ).

[1860] כמובא לעיל מסי' עדר ס"ו. ונתבאר

לקמן סי' תרלט סי"א (שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, וכמה היא אכילת עראי

כביצה, שכן דרך האדם לטעום פעם אחת מלא פיו חוץ לביתו, ומלא פיו הוא כביצה, שאין

בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה). וכן הוא לעיל סי' רפו ס"ד ( מותר

לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת המוספין ...

ופת כביצה ולא יותר, כמו שנתבאר בסי' רל"ב).

[1861] ברכות מט, ב (אכילה שיש בה שביעה ואיזו

זו כביצה). פרישה ס"ק ד (פירוש לפי שזהו מיקרי אכילה ושביעה לכו"ע,

ויוצאין בו ידי כו"ע).

וכעין זה מצינו שיעור זה לענין נטילת ידים, כדלעיל סי'

קנח ס"ב (אפילו פת גמורה אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה, יש להסתפק

אם צריך נטילת ידים, לפי שפחות מכביצה אינו נקרא אוכל לענין טומאת אוכלין). ולענין

עירוב תבשילין, כדלקמן סי' תקכז ס"ג (כיצד מצות הנחת ערוב תבשילין, נוטל בידו

חתיכת פת שיש בה כביצה).

[1862]

ריטב"א סוכה כז, א ד"ה הא דאמרינן (ומצינו למדין ששבתות ויום טוב שוין

להתחייב באכילת כזית פת בג' סעודות). מ"א סי' תרלט ס"ק י (ביום טוב ושבת

צריך לאכול כזית פת).

וכן הוא לעיל סי' רסז ס"ג (שיאכל כזית לפחות אחר צאת

הכוכבים, כדי שיקיים ג' סעודות בשבת עצמה), ושם נתבאר (הערה 26 ).

ב' הדיעות הובאו לעיל סי' עדר ס"ו

(וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי חובתו, אבל כביצה בלבד נקראת אכילת עראי,

ואינו יוצא בה. ויש אומרים שבכזית בלבד יוצא ידי חובתו). לקמן סי' תרלט סי"ז

(בכל סעודת יום טוב חובה לאכול יותר מכביצה פת) וסי"ט (ויש חולקין על כל זה

ואומרים שבכל סעודות שבת ויום טוב אין צריך לאכול פת רק כזית).

[1863] וכן הוא לקמן שם (שהעיקר

כסברא הראשונה).

[1864] שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' רכו

(וששאלתם, מי שמצטער ואינו יכול להשלים שלש סעודות כשהוא אוכל, כך הוא, כל מי

שאינו יכול לאכול כביצה ומצטער ממנה, פטור, שלא תקנו חכמים שלש סעודות בשבת אלא

לעונג שבת ולכבדו, וכיון שמצטער אין לו עונג ופטור). רמב"ם פ"ל ה"ט

(ואם היה חולה מרוב האכילה ... פטור משלש סעודות). מגיד משנה שם (זה מצאתי בדברי

הגאונים ז"ל, ופשוט הוא שלא אמרו אלא לעונג שבת, ולזה יהיה צער). שו"ת

הרשב"א ח"ה סי' ג (ואם כשיאכל כביצה מצטער הימנה, פטור. שלא תיקנו חכמים

ג' סעודות בשבת, אלא לכבוד שבת ולענגו. וכיון דמצטער, אין לו עונג, ופטור). טור ושו"ע

שם (ואם אי אפשר לו כלל לאכול, אינו חייב לצער את עצמו).

וכן הוא לעיל סי' רפח ס"ב ( אדם שהאכילה מזקת לו,

שאז עונג הוא לו שלא לאכול, אין צריך לאכול כלל, וכמעט שאסור לו לאכול שלא יצטער

בשבת) .

וראה גם לקמן ס"ז ( ואין לסמוך כלל על כל

זה, אלא אם כן אי אפשר כלל בענין אחר, כגון שהוא שבע ביותר ואי אפשר לו לאכול פת

בלא שיצער את עצמו) .

לקוטי שיחות חכ"א ע' 85.

[1865] טור ושו"ע שם (והחכם עיניו בראשו

(קהלת ב, יד) שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית).

[1866] שבת קיח, א (במנחה ... סעודה אחת ...

לאכול בהן במנחה). תוס' שם ד"ה במנחה (מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא

מן המנחה ולמעלה). רא"ש פט"ז ס"ה (דקביעת זמן סעודה שלישית היא

משתגיע זמן המנחה ולא קודם). טור ושו"ע ס"ב (זמנה משיגיע זמן המנחה).

[1867] היינו עד השקיעה, או עד

צאת הכוכבים, כדלקמן סי' רצט ס"ב (אם שכח והתחיל הסעודה באיסור, דהיינו מבין

השמשות ואילך, צריך להפסיק מיד שנזכר. ויש מתירין אפילו להתחיל בבין השמשות בין

לאכול בין לשתות, ואין איסור אלא בודאי לילה).

[1868] טור ושו"ע שם ( דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה).

וכמו תפלת המנחה, שנתבאר בטור ושו"ע רס"י רלג (תפלת

המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה).

וראה מ"א סי' תנח ס"ק א (אחר ו' שעות, אף על גב שזמן

הקרבת הפסח הוא אחר ו' שעות ומחצה, מכל מקום עיקר זמנו הוא מחצות). היינו שלענין

זמן אפיית מצות בערב פסח לא החמירו כל כך, וסגי מחצות ולמעלה.

ומה שכאן הצריכו דוקא משש ומחצה, נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

א ( שעיקר זמן סעודה ג' הוא גם כן מחצות, כמו תפלת מנחה גדולה, אלא

לפי שאין בקיאין, הילכך אפילו בדיעבד לא יצא, כמו בתפלת מנחה גדולה).

וכן לענין אפיית המצות, נתבאר לקמן סי'

תנח ס"א (ולפי שאין הכל בקיאים בחצות היום ממש, לפיכך נכון להמתין חצי שעה

אחר חצות היום), ושם נסמן (הערה ו).

[1869] הגהות מיימוניות פ"ל אות ח (מצאתי

בשם רבינו תם ... מי שאכל שלש סעודות קודם מנחה לא קיים מצותה). שו"ע שם (ואם

עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית).

והיינו שתקנת ג' הסעודות היא: (א) סעודת ליל שבת. (ב) סעודת

שחרית. (ג) סעודה שלישית בזמן מנחה.

ואף שלענין סעודת ליל שבת נתבאר לעיל סי' עדר

ס"ח (אם יש קצת אונס שלא יוכל לסעוד בלילה, יכול לדחות הסעודה עד למחר, שיאכל

ג' סעודות ביום).

מכל מקום, לא נתקנה סעודה שלישית אלא בזמן מנחה.

ודעה הב' הובאה לקמן ס"ה ( אף כשאוכל בבקר

... יש אומרים שיוצא בזה ידי חובת סעודה ג').

[1870] מ"א סק"ג (נראה לי דאם התחיל

קודם חצות ואכל עד אחר חצות יצא, דהא עכ"פ אכל אחר חצות).

ולפי האמור לעיל שזמן סעודה שלישית הוא

משש שעות ומחצה, אם כן גם כאן מיירי שנמשך עד אחר זמן מנחה. ויש אחרונים המפרשים

כן גם בדברי המ"א, כמבואר בלבושי שרד (לאו דוקא, אלא רוצה לומר עד אחר שש

ומחצה).

והיינו כיון שהתחיל לאכול אז סעודה שלישית. אבל אם נמשכה סעודת

הבוקר עד זמן מנחה גדולה, יתבאר בסעיף הבא.

[1871] כב' הדיעות (הראשונות) דלעיל ס"א

(והערה 1859 ).

אמנם לענין התחיל הסעודה לפני כניסת השבת, נתבאר לעיל סי' רסז

ס"ג ( שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים), ושם (הערה 26 ).

וכן לעיל סי' קפח סי"ז (אם נמשכה סעודתו בערב שבת או בערב

ראש חודש תוך הלילה צריך להזכיר של שבת או של ראש חודש, אם אכל כזית משחשיכה).

[1872] שהרי מה שאוכל קודם נחשב

סעודת שחרית, ואם כן יהי' צריך להפסיק בין שתי הסעודות, כדלקמן סעיף הבא "כדי

שלא יהא נראה שהכל סעודה אחת".

ולכאורה הי' מקום לומר שזאת היא כוונת

המ"א ס"ק ג (אם התחיל קודם חצות ... אם יודע שתמשוך סעודתו עד אחר חצות

אסור).

אמנם נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א

(והערה 1927 ),

שאין זו כוונת המ"א, ואשר כוונת המ"א צע"ג.

[1873] בשו"ע שם ס"ב (לא

ישב אדם ... לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה).

ב' הדעות הובאו גם בקונטרס אחרון ס"ק

א, ושם נסמן (הערה 1937 ).

וראה קיצור הלכות משו"ע אדמו"ר

הזקן מילואים ע' צא.

[1874] רמב"ם פ"ל ה"י

(ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית). טור (ונראה דהכי עדיף טפי, דכיון שהגיע

זמן המנחה אסור לאכול עד שיתפלל). רמ"א ס"ב (ויש אומרים דיותר טוב

להתפלל מנחה תחלה). מ"א ס"ק ה (מנחה תחלה, ואסור לאכול עד שיתפלל (טור)).

[1875] הגהות מיימוניות פ"ל אות כ (וכן

ראיתי במהר"ם, כשהלכנו בספינה בשבת, והתפלל ביחיד, התפלל תפלת המנחה תחלה ואחר

כך אכלנו, וכן הורה הלכה למעשה). אגור סי' תג (ומנהג אשכנז וצרפת לאכול סעודה

שלישית אחר המנחה). רמ"א ס"ב (וכן נוהגים לכתחלה בכל מדינות אלו).

וכן הוא בסידור רבינו (שסדר סעודה שלישית הובא אחר תפלת

המנחה).

[1876] תוס' שבת ט, ב ד"ה בתספורת (נראה

דהכי הלכתא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה). טור ורמ"א סי' רלב ס"ב ( ויש

חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר, ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה). מ"א כאן ס"ק ה (ור"ת סבירא

ליה דסעודה קטנה שרי, כמ"ש סי' רל"ב).

[1877] ואפשר שמטעם זה נתבארו

הלכות סעודה שלישית בשבת – בטור ושו"ע סי' רצא, והלכות תפלת מנחה בשבת – בסי'

רצב.

[1878] ראה גם לקמן סי' רצה

ס"א (במוצאי שבת ... כדי להאריך לרשעים מלחזור לגיהנם), ושם נסמן (הערה 2059 ).

[1879] תוס' פסחים קה, א ד"ה

והני מילי (ר"ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב, דאמר במדרש

השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את קרוביו המתים, וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר

ובא לידי סכנה). הובא בטור (ור"ת הנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה לערבית, משום

דאיתא במדרש כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל המתים, ועל כן הנהיג לעשות

סעודה שלישית קודם המנחה). רמ"א ס"ב (יש אומרים דאסור לשתות מים בין

מנחה למעריב בשבת, דאז חוזרים הנשמות לגיהנם, ועל כן אין לאכול סעודה שלישית בין

מנחה למעריב, אלא יאכל אותה קודם מנחה).

[1880] הגהות מיימוניות שם (ואפילו האוסרו

היינו דוקא מן הנהר, אבל מים שבבית מותר). רמ"א שם (ומכל מקום אין לשתות מים

מן הנהרות, אבל בבית שרי, וכל שכן שאר משקין דשרי).

[1881] גירסת רבינו משולם במדרש, הובא ברא"ש

פסחים פ"י סי"ג (והשיב לו שמצא במדרש השותה מים בערב שבת בין השמשות).

רמ"א שם (ויש אומרים דאיסור זה של שתיית מים אינו רק בערב שבת).

[1882] לבוש סוס"ג (בערב שבת בין השמשות,

בשעה שיוצאין מן הגיהנם מתקררין במים).

[1883] מטה משה סי' תצב (וכתב בספר אגודה פרק ערבי פסחים דיש מפרשים בין השמשות של ערב שבת, וכן השיב רבנא משולם לר״ת דבערב שבת אמרו . והטור כתב בשם ר״ת דבשבת אמרו . ובאמת הא והא איתא, כמו שכתב רבינו בחיי פ׳ יתרו [כ, ח]). אליה רבה ס"ק ט ([ובאמת

הא] והא איתא, כמו שכתב הבחיי פ' יתרו (מטה משה סי' תצב)).

[1884] תשב"ץ סי' כא (ובחורף כשהימים

קצרים, אז היה אוכל סעודה ג' מיד אחר ברכת המזון, כי כבר עברה מנחה גדולה). שו"ת

הרא"ש כלל כב סי' ד (אני ראיתי את רבותי נוהגין, וכן אני נוהג אחריהם,

כשנמשכה סעודת שחרית עד שבע שעות, שכבר הגיע זמן המנחה, שמפסיקין סעודתן ומברכין

ברכת המזון, ונוטלין ידיהם ומברכין המוציא. דאם לא כן, כיון שנמשכה כל כך זמן

הסעודה, לא היו יכולין לאכול סעודה שלישית אלא באכילה גסה). טור (אותם שמפסיקין

מסעודת שחרית לחלק לשנים ... הגיע זמן המנחה, יכולין לעשותה מיד אחר סעודת שחרית,

וכן היה עושה א"א הרא"ש ז"ל היה מברך ברכת המזון, והיה נוטל ידיו

ומברך עליהם ומברך המוציא, והיה אומר שיותר טוב לעשות כן, כיון שנמשכה סעודת הבוקר

עד אחר המנחה. ואם לא היה עושה מיד השלישית, לא היה יכול לאכול אחר כך, אלא אכילה

גסה), ושו"ע ס"ג (אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה, יפסיק

הסעודה ויברך ברכת המזון, ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד. ונכון הדבר, שאם

לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אחר כך,

אלא אכילה גסה).

[1885] כדעה הראשונה דלקמן ס"ז.

[1886] לבוש ס"ג (כשיפסיק לאכול ויסיח

דעתו מן האכילה לא יהיה יכול לאכול אחר כך, כי יסתם האיצטומכא ולא יתאוה לאכול,

ויהיה אכילתו אז אכילה גסה, ולא יצא ידי מצות סעודה שלישית, אבל כשיאכל מיד אחריה

עדיין לא נסתם האיצטומכא, ואין נקרא אכילתו אכילה גסה). ט"ז סק"ב (כי כל

זמן האכילה האיצטומכה פתוחה, משא"כ אחר הסעודה). מ"א סק"ז (אבל בשעת

אכילה האצטומכא פתוחה).

וראה גם לעיל סי' רמט קונטרס אחרון ס"ק ג (שאוכל מבעוד

יום, אף שפותח מעיו, מכל מקום מיד שגמר נסתמה האצטומכא ונשאר שבע).

[1887] רש"ל בהגהותיו על הטור (ובמרדכי

כתב שטוב להפסיק מעט ביניהם, שלא ליטול ידיו מיד אחר ברכת המזון, וכן ראיתי נוהגין

להפסיק מעט בדברי תורה או בטיול קצת). הובא בב"ח ד"ה וכן היה עושה, ובט"ז

סק"ב.

[1888] מהרי"ל הל' חג הסוכות ע' שעד

(יזמן, ויקום וילך וימתין מעט, כדי להחשב שתי סעודות, ויחזור ויטול את ידיו). הובא

במ"א סק"ו (ויקום וילך וימתין מעט בנתיים (מהרי"ל הל' סוכה)).

וטיול דלעיל הוא במובן מנוחה, כדלקמן סי' תרלט ס"ד (כיצד

מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה וישן ויטייל ודר בסוכה), וסט"ו (שנכנס

לתוכה לישן ולטייל).

[1889] אף שבמהרי"ל שם (לאפוקי

מאותם אשר מזמנין על סעודה ראשונה, ונשארים שם במקומם וחוזרין וסועדין שנית לסעודה

שלישית, ולא הסיחו את דעתם מסעודה ראשונה, ונחשב כסעודה אחת), ובמ"א שם ( ואותן שנשארים במקומן לא יצאו ידי

חובתן, דהוי כסעודה אחת ), מיירו אפילו אם הפסיק בברכת המזון ולא הפסיק בדברים אחרים.

מכל מקום לא כתב כן רבינו, אלא אם לא

הפסיק בברכת המזון.

[1890] כדלעיל סי' רטו ס"ד (אסור לגרום ברכה שאינה צריכה,

כגון כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת אסור לגרום שיצטרך לחזור ולברך, כגון

שיפסיק בנתים בשיחה או בדבר אחר הגורם שיצטרך לחזור ולברך, ואפילו בשבת שחסרו הרבה

ברכות ממנין ק' ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, אסור לגרום ברכה שאינה צריכה כדי

להשלים לק').

[1891] הרא"ש בשו"ת כלל כב סי' ד (וכשהוא

מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך,

כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת, לקיים סעודה שלישית). הובא בב"י ד"ה

וכן היה. לבוש שם (ואין כאן מרבה בברכות שלא לצורך, כיון שהוא עושה כן לכבוד שבת).

ונתבאר לעיל סי' רמט קונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה ועיין

במ"א (שהרא"ש לא התיר משום דמצות סעודה שלישית דוחה איסור גרם ברכה

שאינה צריכה ... אלא טעמו של הרא"ש הוא, משום דכיון שמתכוין בשביל כבוד שבת

כו').

אבל יש האוסרים גם בזה, כדלקמן סעיף הבא ( אם

יודע שיוכל לאכול קודם שעה עשירית, אין לו לחלק סעודת הבוקר לשתים על ידי הפסק

ברכת המזון, לפי שיש אומרים שיש כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך), ושם נסמן (הערה 1896 ).

ואם אינו לצורך ממש, נתבאר לעיל סי' רעא סוף סי"ב ( ואם

כן מה שבירך ברכת המזון היא ברכה שאינה צריכה, שהרי היה יכול ליפטר בברכת המזון

שיברך אחר אכילה השניה), וב קונטרס אחרון שם ס"ק ד.

[1892] הרא"ש בתשובה שם סי' יג (ומה

ששאלת, אם מותר לדרוש לכתחלה בציבור, שיוכל לעשות סעודה שלישית בסעודת שחרית

ולהפסיק בין מאכל למאכל. דע, כי אין לאכול סעודה שלישית אלא אחר חצות ... אבל

האוכל קודם חצות אין יכול להפסיק, ואין הצבור בקיאין בזה). הובא בב"י שם.

מ"א סק"ו (וכתב ב"י בשם הרא"ש שאין לדרוש כן ברבים להפסיק,

כיון שקודם חצות אין רשאי להפסיק, אין העולם בקיאים בזה).

[1893] רמ"א ס"ג (אבל מי שיודע

שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור, לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה). וכדלעיל

ס"ב.

[1894] כד לקמן סי' תקכט ס"ב (מצוה להמנע

מלקבוע סעודה בערב יום טוב משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל סעודת יום טוב לתיאבון,

שזהו מכלל הכבוד. ואם ערב יום טוב הוא שבת, שצריך לאכול סעודה שלישית, יאכלנה קודם

שעה עשירית. ואם שכח או עבר ולא אכלה קודם שעה עשירית יאכלנה אחר כך).

[1895] כדלעיל סי' רמט ס"ט

(סעודה שרגיל בה בימות החול, דהיינו סעודה קטנה שאינה של משתה ... מצוה להמנע

מלקובעה מתחלת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת

לתיאבון).

[1896] מ"א סק"ח (ונראה לי דאפילו

חל יום טוב במוצאי שבת, אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית, לא יחלק

סעודת שחרית לשתים, דהא יש אומרים דאסור לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה).

והיא דעת התוס' שבת קיח, א ד"ה במנחה (דלא כאותם שמחלקין

סעודת שחרית ומברכין בינתים ... אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה).

ונתבאר בקונטרס אחרון סי' רמ"ט סק"ד (ועיין

במ"א סי' רצ"א (סק"ח) דהא יש אומרים כו', והיינו התוס' (ואף שבתוס'

מיירי קודם חצות, מכל מקום סבירא ליה לדעתם, דהוא הדין אחר חצות, ובפרט כיון שאפשר

לקיימה אחר כך)).

[1897] רמ"א שם (מיהו אם עשאה, יצא).

[1898] ס' חסידים סי' תתסא (אדם שאין לו בשבת מזונות כי אם מזון שתי

סעודות, ואם יחלוק אותם לשלשה לא יהי' לו לכל סעודה לשבעה, מוטב שיאכל שתי סעודות

של לילה ושל יום). הובא במ"א ריש הסי' (מי שיש לו מזון ב' סעודות ואם יחלקם

לג' סעודות לא יהיה לו לכל סעודה לשבעה, מוטב שיאכל ב' סעודות לשבעה (ס"ח

סימן ת[ת]ס"א). וכן משמע בשבת דף קי"ח דאמר עשה שבתך חול, וכמ"ש

סימן רמ"ב).

והיינו כדלעיל סי' רמב ס"ד (יש לו מזון י"ד סעודות

לשבעה ימים שעד ערב שבת הבא, סעודה אחת לכל יום וסעודה אחת לכל לילה, אלא שרוצה

ליטול כדי לאכול שלשה סעודות בשבת ... אסור לו ליטול מן הקופה בשבוע זו, שכך אמרו

חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות).

[1899] ס' חסידים שם (או יאכל ביום, וכשיאכל

כדי לברך, יברך ואחר כך יאכל). הובא במ"א ריש הסי' (ונראה לי דמכל מקום אם

נמשכה סעודת הבקר עד אחר חצות יחלקה לב' וכמ"ש ס"ג, דהא מכל מקום ישבע

כשאוכל שנית).

[1900] לעיל סעיף ג ( טוב שיפסיק הסעודה

ויברך ברכת המזון ויטול ידיו מיד ויברך המוציא).

[1901] מ"א שם (אבל לכתחלה אין להמתין עד

אחר חצות משום זה, דמבטל עונג שבת כמ"ש ריש סי' רפ"ח).

וראה דברי נחמיה כא, רע"א.

[1902] סעיף א (שאסור להתענות בשבת עד חצות,

אפילו אם אינו מתכוין לשום תענית).

[1903] מ"א שם (ומיהו לפי מ"ש

ריש סי' תמ"ד, אפילו קודם חצות יחלקה לשנים, דהא יש אומרים דיוצא בזה עיי"ש).

והוא כמבואר במ"א שם ס"ק א (ומכל

מקום גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים, דהא יש אומרים דיוצא בזה (שלטי גבורים המרדכי

פרק [טז] דשבת וב"ח וכל בו)).

וכמבואר בשלטי הגבורים על המרדכי רמז

שצז (וגם הי' אומר הר"מ שצריך לאדם לאכול סעודה ג' של י"ד בניסן שחל

להיות בשבת קודם מנחה קטנה, כדי שיאכל מצה לתיאבון). ובב"ח סי' תמד ד"ה

ומה שאמר (ה"ר אליעזר ממיץ בספר יראים כתב שתי סעודות, שתי שביעות, יחלק לשלש

סעודות, ואין מכאן ראיה שסעודה שלישית שאכלה קודם ארבע שעות לא יצא). והוא ביראים

השלם סי' שא (ומשיירין מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות. פירוש שתי סעודות,

שתי שביעות, יחלק לשלש סעודות. ופירוש זה כתבתי להודיע שאין מכאן ראיה שסעודה

שלישית של שבת שאכלה קודם ארבע שעות לא יצא). ובכל בו סי' מח ח, ד (הר"מ ... היה

רגיל נמי לאכול בארבעה עשר בניסן כשחל בשבת סעודה שלישית על שלחנו בבקר, ולערב

אוכל פירות, כי שמא לא יצא כשאכל סעודת ג' בבקר קודם מנחה גדולה, לפר"ת שפירש

סעודת ג' אינה אלא אחר מנחה גדולה).

ומקורו בבה"ג פרק כל כתבי (ואף על

גב דלא סליק תכא, פריס מפה ומברך ושארי המוציא ואכיל כביצה ומברך), הובא בר"ן

שבת מג, ב ד"ה תנו רבנן כמה (וכתב הרב בעל הלכות ז"ל שאין חיוב סעודות

הללו להיותן כדרכן בשחרית ובמנחה, אלא אפילו מפסיק באמצע סעודה בברכת המזון ... ולפי

זה הא דאמרינן בסמוך קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים מדיחן

לאכול בהן במנחה, לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט).

והיינו שיכול להפסיק באמצע הסעודה קודם חצות, כדלעיל סי' רמט

בקונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה ועיין במ"א (ומשום הכי נמי כתב המ"א

שם וריש סי' תמ"ד בשם השלטי גיבורים לחלק סעודת שחרית לשתים, אף שרבו האומרים

שאינו יוצא בזה ... דהא בודאי העיקר כתוספות ורא"ש וטור ושו"ע וכל סיעתם,

שחלקו על בה"ג).

אבל ראה דברי נחמיה כ, ד (קרוב לומר שטעות סופר מ"ש

בה"ג, וצריך לומר רא"מ, שהרי קאי התם אדברי המ"א דריש סי'

תמ"ד, שכתב בשם המרדכי וכל בו וב"ח דיש אומרים דיוצא בזה, ובדברי פוסקים

אלו לא נזכר כלל דברי בה"ג, כי אם דברי הרא"ם).

[1904] לעיל סעיף ב (זמן סעודה

ג' הוא משיגיע זמן מנחה גדולה).

[1905] רבינו יונה ברכות לו, ב ד"ה ברכת

(שלא מצינו שיהיה חייב לקדש אלא פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, דהכי אמרינן זכור את

יום השבת לקדשו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, ת"ל זכור זכרהו בכניסתו, וכיון

שקדש ביום כבר יצא ידי הקידוש מכל היום, ומה טעם הוא לתלות הקידוש בשלש סעודות,

הלכך ודאי אין צריך לקדש). תשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רי

(הר"מ ... לא היה מברך בורא פרי הגפן בסעודה שלישית, קודם. וכן מוכח בערבי

פסחים אין לי אלא בלילה, פירוש שמברך על היין, ביום מנין, תלמוד לומר את יום. על

כן היה אומר, שמשוה היום ללילה, מה לילה אין צריך לברך רק פעם אחת, אף יום אינו

צריך לברך רק פעם אחת). טור (ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא היה מברך על היין

קודם, משום דאיתקש יום ללילה לענין קידוש, מה לילה סגי בחד זימנא, אף ביום נמי בחד

זימנא). שו"ע ס"ד (אין צריך לקדש בסעודה שלישית). ט"ז ס"ק ג (דאיתקש

יום ללילה לענין קידוש, מה לילה סגי בחד זימנא, אף ביום סגי נמי בחד זימנא)

וכן הוא לעיל סי' רעג סוף ס"ז (סעודה שלישית של שבת, שאין

צריך לברך על הכוס לפניה). סי' רפט ס"ב ( ותקנו חכמים לקדש על

היין קודם סעודת שחרית, כמו קודם סעודת הלילה).

[1906] רמב"ם פ"ל ה"ט (וצריך

להזהר בשלש סעודות אלו ... ולבצוע על שתי ככרות). הגהות מיימוניות שם אות ט (וכן

מצאתי בהלכות תשעה באב של ה"ר אלעזר ב"ר יב"ק, בשם ר"י ובשם

ה"ר יקותיאל בר משה עיי"ש ודו"ק. וכן נהג מהר"ם). תשב"ץ

יט וסי' כב (מהר"ם היה רגיל לבצוע בסעודה ג' בב' לחמים). טור (ואדוני אבי

הרא"ש ז"ל ... היה בוצע על שתי ככרות), ושו"ע ס"ה (בסעודה

שלישית ... צריך לבצוע על שתי ככרות).

[1907] ספר העתים סי' קצד (והלכתא

חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, ולא פעם אחת בלבד אמרו, אלא כל זמן שמבקש לסעוד).

מגיד משנה שם (חייב אדם לבצוע על שני ככרות בשבת. וכתב גאון כל זמן שהוא סועד). אבודרהם

דיני שלוש סעודות (וכתב עוד הרא"ש שאף כל שעה שמבקש לסעוד חייב בלחם משנה, ואף

על פי שאינו מחויב אלא בשלש סעודות). רמ"א ס"ד (ואם סועד הרבה פעמים בשבת

צריך לכל סעודה ב' ככרות).

[1908] תשב"ץ סי' כב (צריך לכל הפחות לחם

אחד שלם). שבלי הלקט סי' צג (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו, דבסעודה שניה ליכא

קפידא לבצוע על שתי ככרות).

[1909] תשב"ץ שם (דכך מוכיח במכילתא,

ביום ו' ירד להם ב' עומרים לכל אחד ואחד, ומעומר אחד עשו ב' לחמים, הרי לב' עומרים

ד' לחמים, אחד אכלו בערב שבת בבקר, והשני בליל שבת, והשלישי בבקר, והרביעי לסעודה

ג'), ובמרדכי רמז שצז, ובטור, בשם המכילתא. ט"ז סק"ד (דביום ו' ירד לכל

אחד שני עומרים, ומכל עומר עשו ב' ככרות, הרי ד' לב' עומרים, אכל אחד בערב שבת

ואחד בליל שבת ואחד בבוקר, הרי נשאר לו אחד שלם לסעודה ג').

[1910] תשב"ץ סי' יט (מיהו נהגו העולם

לבצוע לעולם בלחם אחד שלם). רמ"א שם (ומזה פשט המנהג להקל לבצוע בסעודה

שלישית רק בככר אחד שלם). לבוש ס"ד (ולי נראה שכבר פשט המנהג בכל אלו הארצות

שלא ליקח אלא אחד ... אלא מחוורתא שלא היה מנהג קדמונינו באלו הארצות לבצוע אלא על

אחד בסעודה שלישית, וכן אנו נוהגים אחריהם, ומעולם לא ראיתי אחד מדרבנן קשישי שהיו

מפקפקין בדבר, אפילו לחומרא בעלמא).

[1911] רמ"א שם (אבל יש להחמיר ליקח שנים).

[1912] תוס' פסחים קא, א ד"ה טעימו (אם

מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת ... היינו דוקא בסעודה שלישית). ספר הישר

חלק התשובות סי' ע (סתם שלש סעודות בפת, אבל הבא להשלים במיני תרגימא יצא). רא"ש

פסחים פ"י ס"ה (אם יועיל מיני תרגימא להשלים סעודה שלישית). רא"ש

סוכה פ"ב סוף סי"ג. הגהות מיימוניות פ"ל אות ו (כתבו בתוספות בפרק

בתרא דיומא בשם רבינו שלמה ורבינו יעקב, דאם השלים במיני תרגימא בסעודה שלישית יצא).

אחת הדעות בטור (ויש אומרים שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא, פירוש מאכל

העשוי מחמשת מיני דגן), ובשו"ע ס"ה (ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל

העשוי מאחד מחמשת מיני דגן). מ"א סק"י (נראה לי דוקא כשמברכין עליהם בורא

מיני מזונות).

וראה גם לעיל סי' קפח סט"ו (שיש אומרים שסעודה ג' אין צריך

פת). סי' עדר ס"ו (ויש אומרים

שבסעודה שלישית אין צריך לחם כלל).

ואילו בשתי הסעודות הראשונות נתבאר לעיל סי' עדר ס"ה ( אפילו

אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני תבשילין הרבה, אע"פ שהם מחמשת המינים, אינו

יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת, עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא

וברכת המזון).

אבל ראה לעיל שם (הערה 727 ).

[1913] באר הגולה סי' רח סי"ז (דודאי

הדייסה מיזן זיין ... שהרי קבעו עליה חכמים ברכת בורא מיני מזונות). פר"ח שם

(דמילתא דפשיטא דדייסא זיין ומסעד). וראה גם סדר ברכת הנהנין פ"א הי"ז

(חמשת מיני דגן שאכלן לפני הסעודה נפטרו בברכת המזון בדיעבד).

וכן הוא לעיל סי' רעג ס"ח ( חמשת המינים נקראים

מזון, לכך הם ראוים להקרא עליהם שם סעודה, משא"כ בשאר משקים ופירות).

[1914] תוס' סוכה כז, א ד"ה במיני (ומיני

תרגימא הוו כגון בשר ודגים ושאר דברים שמלפתין בהן את הפת). שו"ע שם (ויש

אומרים שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים, אבל לא בפירות).

וכן הובא לקמן סי' תמד ס"ג (יקיימו סעודה שלישית בבשר

ודגים וכיוצא בהן בשאר מיני לפתן, שהרי יש אומרים שבדברים אלו אדם יוצא ידי חובת

סעודה שלישית בכל שבתות השנה, כמו שנתבאר בסי' רצ"א).

[1915] רבינו יונה ברכות פ"ז (לו, ב)

ד"ה ברכת (ואומרים רבני צרפת ז"ל שאע"פ שחייב אדם לאכול ג' סעודות

בשבת, סעודה שלישית אי בעי אכיל פת, ואי בעי אכיל פירי ונפטר באכילת הפירות).

ר"ן מד, א ד"ה ואיכא (ואיכא נמי מאן דאמר דמשלים להו בפירי ובמיני

תרגימא ... ומיני תרגימא היינו פירות). שבלי הלקט סי' צג (וכן מצאתי שהיה רבינו

יצחק ב"ר יהודה ז"ל נוהג להשלים שלש סעודות במיני פירות). שו"ע שם

(ויש אומרים דאפילו בפירות יכול לעשותה).

הובא גם לקמן סי' תמד ס"ד (ואם אין לו מיני לפתן יקיימנה

במיני פירות, שהרי יש אומרים שגם בזה יוצא ידי חובת סעודה שלישית, כמו שנתבאר שם).

וראה לבוש ס"ה (ונראה לי סמך לאלו הדעות מדכתיב בהיום

השלישי דממנו ילפינן סעודה שלישית, היום לא תמצאוהו, משמע אף אם לא תמצאוהו, רוצה

לומר את המן שהוא לחם, מכל מקום אכלו דברים אחרים לצאת ידי חובה, דהא אכלוהו גם כן

עליו קאי). פסקי דינים צמח צדק שנז, ב-ג (והראיה שהביאו דבעינן פת דוקא מדכתיב

תלתא היום, יש לדחות, דהיום הג' כתיב ביה היום לא, על כן אפשר לומר שאין צריך פת

כמו ביום א' וב'). היום יום לכ"ב אד"ר (אאמו"ר כותב באחד ממאמריו:

הא דסעודה שלישית היום לא גו', היינו שאין צריך פת, אבל צריך לטעום איזה דבר).

לקוטי שיחות חכ"א ע' 84. שלחן המלך ע' רא. קיצור הלכות משו"ע אדמו"ר

הזקן מילואים ע' פח. שו"ת דברי נחמי' סי' טז ואילך. ס' השיחות תש"ב ע'

29.

[1916] ראה לעיל סי' קפח סט"ו

(שיש אומרים שסעודה ג' אינה צריכה פת. ואף שאין דבריהם עיקר).

[1917] שו"ע ס"ה (וסברא ראשונה עיקר,

שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר).

[1918] ראה לעיל סעיף א.

[1919] מהרי"ל הל' שבת הגדול וערב פסח ע'

נח (וכן נהג מהר"י סג"ל, שעשה סעודה שלישית בפירות, כשחל ערב פסח בשבת).

רמ"א ס"ה (או במקום שאי אפשר לו לאכול פת, כגון בערב פסח שחל להיות בשבת,

שאסור לו לאכול פת לאחר מנחה, כדלקמן בהלכות פסח).

וכן הוא לקמן סי' תמד ס"ג-ד (ובמדינות אלו שאין נוהגין

כלל לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך ... יקיימו סעודה שלישית בבשר ודגים ...

ואם אין לו מיני לפתן יקיימנה במיני פירות)

[1920] סעיף ו (כבר נתבאר בסימן תס"ב

שבמדינות אלו אין נוהגין כלל לעשות מצה עשירה).

[1921] מרדכי רמז שצז (ור"ת כתב

להר"ר משה מפונטיז"א דנשים חייבות בשלש סעודות), ור"ן מד, א (וכתב

ר"ת ז"ל דנשים חייבות בג' סעודות, וכן נמי לבצוע על שתי ככרות, שאף הן

היו בנס המן. ואין צורך, שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין, כדילפינן [ברכות כ, ב]

מזכור ושמור, את שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ובכלל זה הוי כל חיובי שבת). שבלי הלקט

סוס"י צג (שהנשים חייבות בשלש סעודות). שו"ע ס"ו (נשים חייבות

בסעודה שלישית). מ"א ס"ק יא (דלכל מילי דשבת איש ואשה שוין).

[1922] ר"ן שם (וכתב ר"ת ז"ל דנשים חייבות ... לבצוע

על שתי ככרות).

וכן הוא לעיל סי' עדר ס"ב ( וחייב כל אדם לבצוע

על שתי ככרות שלמות, אחד אנשים ואחד נשים) .

[1923] סעיף ה ( ואע"פ שכל מצות

עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה, בקידוש היום חייבות, שנאמר זכור את יום וגו',

ונאמר שמור את יום וגו', כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והואיל והנשים מוזהרות

בשמירתו להשמר בו מעשיית מלאכה שהיא מצות לא תעשה כל מלאכה וגו', וכל מצות לא תעשה

אף שהזמן גרמא נשים מוזהרות בה, הרי הן מוזהרות גם כן בזכירתו, דהיינו קידוש היום) .

וכן הוא לקמן סי' רצו סי"ט ( שבכל מעשה שבת איש

ואשה שוין, אפילו בדברים שאינם אלא מדברי סופרים, הואיל והן שוין בדברים שהן מן

התורה דהיינו זכור ושמור, השוום חכמים גם בדבריהם, שתקנו בגלל זכירת השבת או

שמירתו) .

[1924] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ב נפסק (זמן סעודה ג' הוא משיגיע זמן מנחה גדולה עד הערב, דהיינו משש שעות

ומחצה ואילך. ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית).

ומקורו

בתוס' וברא"ש (דקביעת זמן סעודה שלישית היא משתגיע זמן המנחה ולא קודם).

ונתפרש

יותר בטור ושו"ע (זמנה משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם

עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית).

והטעם

מדוע אינה מועלת מצות סעודה שלישית לפני שש ומחצה, נתבאר בלבוש (ואם עשאה קודם לכן

לא קיים מצות סעודה שלישית, דעדיין זמן סעודת שחרית הוא).

ואף שאסור לאכול באותה חצי שעה, כנפסק בשו"ע רס"י

רלב (לא ישב אדם ... לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה). מכל מקום נתבאר

בעולת שבת (אע"ג דצריך להתחיל לאכול קודם שש, מכל מקום נמשך זמן אכילה עד שעת

מנחה). והיינו שזאת היא כוונת הלבוש במה שכתב "דעדיין זמן סעודת שחרית

הוא".

וחלק עליו המ"א (נראה לי דאם ... יודע שתמשוך סעודתו עד

אחר חצות אסור). יוצא אם כן שאחר חצות אינו זמן סעודת שחרית.

ומקשה על זה כאן בקונטרס אחרון, שלא מצינו איסור להתחיל סעודה

קודם חצות, אף שיודע שתמשוך סעודתו עד אחר חצות (ורבות נתלבטו האחרונים בהבנת דברי

המ"א האלה). ואם כן יוכל להשאר תירוץ הלבוש והעולת שבת, שעד שש ומחצה הוא

עדיין זמן סעודת שחרית.

אמנם באמת איננו צריכים לתירוץ הלבוש והעולת שבת; כי אף שזמן

סעודת שחרית הוא רק עד חצות (כמו תפלת שחרית), ואף שעיקר זמן סעודה שלישית מתחיל

מחצות (כמו תפלת מנחה), מכל מקום אסרו אכילת סעודה שלישית עד שש ומחצה, אף בדיעבד

(כמו במנחה), מטעם שאין בקיאין בחצות.

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תשכד.

[1925] ס"ק ג (אם התחיל

קודם חצות ... אם יודע שתמשוך סעודתו עד אחר חצות אסור, כמ"ש ריש סי'

תע"א).

[1926] במ"א שם ס"ק א

(ואם יודע שימשוך סעודתו עד אחר ט' שעות, לא יתחיל אפילו קודם ט').

וכן הוא לקמן שם ס"א (בערב פסח ...

אסור לו לאכול מתחלת רביע יום האחרון עד הלילה. ואפילו להתחיל קודם שעה עשירית

אסור, אם יודע שתמשוך סעודתו עד תוך שעה עשירית), ושם נסמן (הערה ט).

[1927] שלכאורה הי' מקום לפרש

דברי המ"א, שאסור לכוין לצאת באכילה זו ידי חובת סעודה שלישית, וטעם האיסור

הוא כדי שתהא כל הסעודה נחשבת סעודה שלישית (ולא רק סופה), וכמובא כאן בפנים (אבל

לכתחלה גם התחלת הסעודה תהא אחר שש ומחצה), ושם (הערה 1872 ).

אמנם ממה שציין לסי' תעא נראית כוונתו

לאסור אף אם אינו מתכוין לצאת בה ידי סעודה ג'.

[1928] והיינו לחוש "להאומרים

שמשהגיע זמן מנחה גדולה אסור לקבוע אפילו סעודה קטנה, עד שיתפלל מנחה תחלה",

כמובא כאן בפנים ס"ב.

[1929] בשו"ע ורמ"א שם

ס"ב (לא ישב אדם ... לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ... ויש חולקים

וסבירא להו דסעודה קטנה מותר, ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה), ומ"א ס"ק

ד (היינו חצי שעה קודם).

הרי שעכ"פ יותר מחצי שעה קודם,

דהיינו קודם חצות, מותר לכל הדעות להתחיל אפילו סעודה גדולה.

[1930] ד"ה ומכלל דבריו (מיהו

משמע דהיינו דוקא כחצי שעה קודם, כמו שאמרו בתפלת המנחה ... ואף על גב דלא משמע

הכי מדברי התוספות שכתבתי בסמוך, יש ליזהר בדבר כדברי ה"ר יונה והרשב"א

ז"ל).

[1931] ברכות ד, ב ד"ה

וקורא (שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה, שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא קריאת

שמע ויתפלל ערבית). הרי שלדעת התוס' מותר להתחיל אפילו סמוך ממש לתפלת ערבית, אף

שיודע שימשיך סעודתו לתוך זמנה.

[1932] על מ"ש בשו"ע

שם ס"ב (אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית), כתב

הט"ז ס"ק ג (תימה לי למה כתב כאן דחצי שעה קודם סמוך לזמן קריאת שמע יש

איסור ... ודאי דכאן שזמנה ארוך אין איסור בסמוך, אלא דסמוך שיעור קטן לפני הזמן.

וכל שכן שהתוס' שמביא בית יוסף כתבו שמשעה שהגיע זמן כו'. על כן אין להחמיר בחצי

שעה כנלע"ד).

הרי מתיר להתחיל אפילו תוך חצי שעה, אף

שיודע שימשיך סעודתו לתוך זמנה.

[1933] כדתנן פסחים צט, ב (ערבי

פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך), ופרש"י (כדי שיאכל מצה של מצוה

לתיאבון). וכדלקמן שם ס"א (כל אדם ... אסור לו לאכול פת, דהיינו מצה עשירה

(כמו שיתבאר), מתחלת שעה עשירית בערב פסח עד הלילה, כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון).

[1934] כדלקמן שם סי"ד (אם

התחיל לאכול מצה עשירה קודם שעה עשירית, אין צריך להפסיק כשתגיע שעה עשירית, אלא

יכול למשוך סעודתו עד הלילה).

[1935] על מה שנפסק בשו"ע

שם ס"ב (ואם התחיל באחת מכל אלו, אינו מפסיק אף על פי שהתחיל באיסור. והוא

שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו, אבל אם אין שהות להתפלל אחר

כך, צריך להפסיק מיד), כתב במ"א שם ס"ק ט (ואם התחיל, אפילו אחר מנחה גדולה

אין מפסיקין, אפילו כשיגיע זמן מנחה קטנה, ואם התחילו סמוך למנחה קטנה מפסיקין,

אפילו יש שהות). הרי שכל הסוגיא מיירי כשיש עדיין שהות.

[1936] שבת ט, ב (דילמא אתי

לאמשוכי). ומ"א שם ס"ק ח (דלמא אתי לאמשוכי).

[1937] כב' הדעות שהובאו

בשו"ע ורמ"א סי' רלב ס"ב (לא ישב אדם ... לאכול אפילו סעודה קטנה

סמוך למנחה גדולה ... ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר, ואינו אסור רק

בסעודת נשואין או מילה).

והובאו כאן בפנים ס"ב (והערה 1873 ).

ולעיל סי' רפו ס"ה (והערה 1684 ).

וקונטרס אחרון שם ס"ק א (והערה 1692 ).

[1938] אחר שביאר רבינו את

הצע"ג על מ"ש המ"א (אם יודע שתמשוך סעודתו עד אחר חצות אסור), בא

לסכם הטעם שכתב המ"א דברים אלה, ואשר באמת אין צורך לזה, כי יש לבאר הלכה זו

בפשטות.

[1939] על מה שנפסק בשו"ע

ס"ב (זמנה משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם

לכן לא קיים מצות סעודה שלישית), ביאר בלבוש סעיף ב (דעדיין זמן סעודת שחרית הוא).

וכתב על זה בעולת שבת

ס"ק ב (אע"ג דצריך להתחיל לאכול קודם שש, מכל מקום נמשך זמן אכילה עד

שעת מנחה). והיינו שזאת היא כוונת הלבוש במה שכתב "דעדיין זמן סעודת שחרית

הוא", כי אף שאסור לאכול באותה חצי שעה, כנפסק בשו"ע רס"י רלב (לא

ישב אדם ... לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה). מכל מקום אפשר להתחיל

הסעודה קודם שש, ולהמשיכה עד שעת המנחה.

וחלק עליו המ"א

(נראה לי ... אם יודע שתמשוך סעודתו עד אחר חצות אסור).

וכבר נתבאר שכוונת

המ"א צ"ע. ואם כן יוכל להשאר תירוץ הלבוש והעולת שבת, שעד שש ומחצה הוא

עדיין זמן סעודת שחרית.

[1940] שבאמת אין אנו צריכים

לתירוץ הלבוש – לפי פירוש העולת שבת; כי אף שזמן סעודת שחרית הוא רק עד חצות (כמו

תפלת שחרית), ואף שעיקר זמן סעודה שלישית מתחיל מחצות (כמו תפלת מנחה), מכל מקום

אסרו אכילת סעודה שלישית עד שש ומחצה, אף בדיעבד (כמו במנחה), מטעם שאין בקיאין

בחצות.

[1941] ס"ק א (ואף על גב

דבאמת זמנה אחר ו' שעות, כדאיתא ביומא דף כ"ח, מכל מקום כיון דאין אנו בקיאין

לא יצא).

[1942] ס"ק א (שזמנה העיקרי

הוא מחצות היום ואילך, דהיינו מתחילת שעה ז', דעל כרחך מזמן זה מתחיל השמש לערוב

לבית מבואו ... שעיקר זמן תפילת המנחה מן הדין הוא מתחילת שבע ואילך, אלא שמפני

שכותלי בית המקדש לא מיכווני ביה, נשחט התמיד בשש ומחצה ... וההיא דפסחים דפרק מי

שהיה טמא [צד, א] דאמרינן חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע, היינו לומר דלא

מינכרא הטייתה לדידן, אבל מילתא דפשיטא דאיכא הטייה לבית מבואה).

וכן הוא לעיל סי' פט ס"ב (אחר חצות

מיד, כיון שהגיע כבר זמן תפלת המנחה, אעפ"י שאינו יכול להתפלל מנחה עד אחר חצי

שעה אחר חצות, זהו משום שרוב בני אדם (אינם בקיאים) לכוין השעות כל כך, אבל באמת

זמנה מתחיל מיד אחר חצות). לקמן סי' תנח ס"א (ולפי שאין הכל בקיאים בחצות

היום ממש, לפיכך נכון להמתין חצי שעה אחר חצות היום, כי כן היו ממתינים בשחיטת

הפסח, שלא לשחטו עד לאחר שש ומחצה), ושם (הערה ו).

[1943] שאסרו לאכול סמוך למנחה,

שהיא חצי שעה קודם מנחה.

[1944] ואין לאסור לאכול בחצי

השעה שלפני חצות היום; אף שעיקר זמן המנחה הוא מחצות היום.

[1945] עתה בא לבאר את דברי

הלבוש (דעדיין זמן סעודת שחרית הוא).

שלא כפירוש העולת שבת הנ"ל, שבא

לבאר הטעם שאין לקיים מצות סעודה שלישית עד חצי שעה אחרי חצות (שבזה כבר נתבאר

הטעם, משום שאין אנו בקיאין בחצות).

אלא בא לבאר הטעם, שאם אכל סעודה שלישית

קודם חצות היא נחשבת סעודת שחרית, כדלקמן ס"ה (כשאוכל בבוקר ... יש אומרים

שיוצא בזה ידי חובת סעודה ג' ... העיקר כהאומרים שזמן סעודה ג' הוא מן המנחה

ולמעלה).

[1946] במשנה ברכות כו, א (תפלת השחר

עד חצות, ר' יהודה אומר עד ד' שעות).

[1947] סעיף א (ונמשך זמנה עד

סוף שליש היום, שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום ... ואם טעה או עבר ולא

התפלל עד אחר שליש היום, עד חצות, יצא ידי חובת תפלה).

[1948] קונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה ועיין במ"א (ומשום הכי

נמי כתב המ"א שם וריש סי' תמ"ד בשם השלטי גיבורים לחלק סעודת שחרית

לשתים, אף שרבו האומרים שאינו יוצא בזה ... דהא בודאי העיקר כתוספות ורא"ש

וטור ושו"ע וכל סיעתם, שחלקו על בה"ג).

ונתבאר לעיל (הערה 1903 ).