ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תסב דין מי פירות אם מחמיצין

תסב דין מי פירות אם מחמיצין

ובו כ"ב סעיפים

נילושה במי פירות בלבד

א אין ¹¹⁰³ נקרא חמץ בלשון התורה אלא עיסה שנילושה במים ונתחמצה ¹¹⁰⁴ , על ידי שאור ¹¹⁰⁵ , או שהניחוה בלא עסק עד שנתחמצה מאיליה, או אפילו נתחמצה על ידי דבר אחר ¹¹⁰⁶ שאינה מינה, כגון על ידי שמרי יין שנתייבשו השמרים בתנור ¹¹⁰⁷ , הרי זה חמץ גמור וחייבין עליו כרת, שנאמר ¹¹⁰⁸ כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו', ולא נאמר כי כל אוכל חמץ, [אלא] לרבות נתחמצה מחמת דבר אחר.

אבל עיסה שנילושה במי פירות ¹¹⁰⁹ , אפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה ¹¹¹⁰ , אין זה חמץ, ומותר לאכלה בפסח ¹¹¹¹ .

אבל אינו יוצא בה ידי חובתו ¹¹¹² , בין בלילה הראשון ¹¹¹³ בין בליל יום טוב שני של גליות ¹¹¹⁴ . מפני שהיא מצה עשירה, והתורה אמרה לחם עוני ¹¹¹⁵ .

ועוד שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבא לידי חימוץ אם לא היה משמרה מחימוץ ¹¹¹⁶ , כמו שנתבאר בסי' תנ"ג ¹¹¹⁷ :

ב וכל המשקין ¹¹¹⁸ שבעולם שאינן מתולדות המים, שיתבאר בסי' תס"ו ¹¹¹⁹ , הם נקראים מי פירות, כגון היין ¹¹²⁰ , ושמרי היין ¹¹²¹ , והשמן ¹¹²² , ומי תותים ורימונים ¹¹²³ , ושאר כל הפירות.

ואפילו משקין שאינם באים מפירות, כגון החָלב ¹¹²⁴ , והדבש ¹¹²⁵ , ומי ביצים ¹¹²⁶ וכיוצא בהם, הם בכלל מי פירות לענין זה.

ואפילו משקים חמוצים, כגון מי תפוחים חמוצים ¹¹²⁷ וכיוצא בהם, אם לש בהן עיסה, אע"פ שנתחמצה מהם מותרת, שאין זה חמץ שאסרה תורה:

נילושה במי פירות ומים

ג וכל זה כשלא נתערב בהם שום מים בעולם, אבל מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים ¹¹²⁸ על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת ¹¹²⁹ .

ולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם ¹¹³⁰ , שהמים לבדם אין מחמיצין את העיסה שנילושה בהם אלא אם כן שהתה שיעור מיל בלא עסק ¹¹³¹ , אבל עיסה שנילושה במי פירות עם מים ממהרת להחמיץ אף אם לא שהתה שיעור מיל בלא עסק ¹¹³² .

לפיכך אסרו חכמים ¹¹³³ ללוש בהם עיסה לפסח, שקשה לשמרה מחימוץ. ואם עבר ולש בהם צריך לאפותה מיד ¹¹³⁴ (אחר גמר הלישה והעריכה). שאף שעיסה הנילושה במים לבד יכול להשהותה כל היום, שאינה באה לידי חימוץ על ידי כן אם עוסק בה עסק גמור ¹¹³⁵ , אבל עיסה זו שממהרת להחמיץ אינו רשאי להשהותה כלל (אחר גמר הלישה, אלא יעריכנה) ויאפנה מיד ¹¹³⁶ . ואם עבר ולא אפה מיד, אף על פי שעסק בה עסק גמור, אסורה באכילה.

אבל מותרת בהנאה, או להשהותה עד לאחר הפסח ¹¹³⁷ , כל שלא שהתה שיעור מיל בלא עסק:

ד אין חילוק בין אם לש עיסה במי פירות שנתערבו בהם מים קודם הלישה, או בשעת הלישה, ובין אם העיסה נילושה במי פירות בלבד ואחר כך נתערבו בהם מים קודם האפייה ¹¹³⁸ , או שנילושה במים לבד ואחר כך נתערבו בה מי פירות קודם האפיה ¹¹³⁹ . לפיכך אין מבשלין עיסת מצות אפילו במי פירות, שיש לחוש שמא תמהר להחמיץ קודם שתתבשל, כיון שהיא נילושה במים ¹¹⁴⁰ .

(אבל מותר לקטוף המצות במי פירות קודם האפיה, אף על פי שנילושה במים ¹¹⁴¹ , לפי שהקיטוף הוא דבר מועט ואינה ממהרת להחמיץ ¹¹⁴² על ידי כן. ומטעם זה יש להתיר אם נפלו מעט מי פירות לתוך העיסה שנילושה במים, ולא אפאה מיד ¹¹⁴³ ):

ה אע"פ שמי פירות שנתערבו בהם מים אין לשין בהם, אף על פי כן מותר ללוש ביין, אף שאי אפשר שלא נתערבה בו טיפה מים בשעת הבציר, וגם לכתחלה רגילין לערב בו מים בשעת הבציר מטעם שנתבאר ביורה דעה סימן קכ"ו ¹¹⁴⁴ , אין חוששין למים הללו ¹¹⁴⁵ . דכיון שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין יין, וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין, אם כן גם המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין, כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין ¹¹⁴⁶ .

אבל בעודו תירוש אסור ללוש בו ¹¹⁴⁷ :

ו עיסה שנילושה במים עם מי פירות, אף על פי שהיא יכולה לבוא לידי חימוץ, אין יוצאין בה ידי חובה אם שמרה מחימוץ ואפאה מיד ¹¹⁴⁸ , מפני שהיא מצה עשירה ¹¹⁴⁹ .

ואפילו אם נילושה במים רבים ומעט מי פירות, אף על פי כן כיון שיש בה טעם מי פירות הרי היא נקראת מצה עשירה. אבל אם אין בה טעם מי פירות ¹¹⁵⁰ דהיינו שיש בה ס' כנגד המי פירות שעירב בה ¹¹⁵¹ , מותר לצאת בה ידי חובתו, אם אפאה מיד.

אבל אסור לצאת ידי חובתו במצות הקטופות במי פירות ¹¹⁵² , אע"פ שיש בהן ס' כנגד הקיטוף שעל גביהן. דכיון שהקיטוף אינו מעורב בתוך המצה, אינו מתבטל בה ¹¹⁵³ , והיא נקראת מצה עשירה:

המנהג שלא ללוש במי פירות

ז וכל זה מעיקר הדין, אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד ¹¹⁵⁴ , לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים ¹¹⁵⁵ כל שהוא ¹¹⁵⁶ .

ואם עבר ולש, אפילו אפאה מיד ¹¹⁵⁷ , אין אוכלין אותה בפסח ¹¹⁵⁸ , שחוששין אם נתיר לו לאכלה שמא פעם אחרת לא יאפה מיד, לפי שלא יעלה על דעתו לחוש שמא נתערב בהם מעט מים ¹¹⁵⁹ .

ואין לשנות המנהג, אם לא לחולה או לזקן הצריכים לכך ¹¹⁶⁰ .

כי יש מי שאומר ¹¹⁶¹ שמעיקר הדין מי פירות הן מחמיצין, ולא עוד אלא שהן ממהרין להחמיץ יותר ממים, ועיסה שנילושה בהן דינה כדין עיסה שנילושה במי פירות עם מים לפי סברא הראשונה, אלא שאין חימוצן חמץ גמור, אלא חמץ נוקשה ואיסורו מדברי סופרים ¹¹⁶² :

ח ואפילו לקטף המצות אין נוהגין, רק לאחר אפייתן, בעודן חמין ¹¹⁶³ .

ויש נוהגין שלא לקטף בשני ימים הראשונים, אפילו לאחר אפייתן, גזירה שמא יקח אותה למצות מצוה, והן פסולות, לפי שהמצה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שלא יהיה בה תערובת שום טעם אחר אלא טעם מצה בלבד, שאם יש בה תערובת טעם אחר אותו טעם הוא מפיג את טעם המצה ¹¹⁶⁴ . עיין סימן תס"א סעיף י"ב ¹¹⁶⁵ :

ט חטה שנמצאת במי פירות שלא נתערב בהם שום מים בעולם ¹¹⁶⁶ , אף על פי שנתרככה החטה, אין לחוש בה שמא החמיצה, שהרי מי פירות אין מחמיצין. לפיכך אם נתבשלה החטה עם המי פירות בתוך הפסח ונתנה בהם טעם אינה אוסרתן ¹¹⁶⁷ .

ואפילו אם החטה היא מבוקעת, והביקוע הוא סימן חימוץ ¹¹⁶⁸ , אף על פי כן אנו תולין שמחמת שנישרית הרבה בתוך המי פירות נתפחה ונתבקעה, שהרי אף עיסה שנילושה במי פירות בלבד היא נתפחת ¹¹⁶⁹ ומתחמצת כשהיא שוהה הרבה, אלא שאין זה חמץ שאסרה תורה. ולא אמרו שהביקוע הוא סימן חימוץ גמור, אלא בחטה שנמצאת במים, או במי פירות שנתערב בהם מים, או אפילו חטה נגובה ויבשה שנמצאת בקועה, בידוע שהיתה כבר במים ונתבקעה שם, שמן הסתם כל ביקוע הוא מחמת מים. אבל כשנמצאת במי פירות, תולין שנתבקעה לאחר שנפלה לתוכם ¹¹⁷⁰ . ואין חוששין שמא כבר היתה בקועה קודם שנפלה לתוכם, שאין מחזיקין איסור מספק ¹¹⁷¹ :

י אפילו למנהגינו שאנו חוששין בכל מי פירות שמא נתערב בהם מים ¹¹⁷² , אף על פי כן אין להחמיר בחטה הנמצאת בתוכם ¹¹⁷³ , כי חששא זו אינה כדאי אלא לאסור לכתחלה שלא ללוש בהם עיסה ושלא לעשות מהם תבשיל עם קמח, אבל בדיעבד לא היה כדאי לאסור בשביל חששא זו ¹¹⁷⁴ . ואין אנו מחמירין אף בדיעבד, אלא כדי שלא יעשה כן פעם אחרת לכתחלה, אם נתירם לו לאכלם בפסח ¹¹⁷⁵ . אבל בדבר הנעשה מאיליו, כגון חטה שנפלה לתוך מי פירות, אין להחמיר בדיעבד ¹¹⁷⁶ :

יין צמוקים

יא יין צמוקים ¹¹⁷⁷ דינו כמי פירות לענין חמץ, כי המים ששרו בהן הצמוקים נשתנו מברייתן לאחר שנתנו בהן הצמוקין טעם יין ונתהפכו להיות הן עצמן יין ¹¹⁷⁸ . ולכך מותר לומר עליהן קידוש היום כמ"ש בסימן ער"ב ¹¹⁷⁹ :

יב במה דברים אמורים בצמוקים, שהם ענבים שלימים, אלא שנכמשו ועדיין כל כחם בהם, כיון שלא נדרכו מעולם, לפיכך כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות כמו יין ממש.

אבל ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי קורה ¹¹⁸⁰ , ואחר כך נתן מים על החרצנים, אפילו אם הוא בענין שמותר לקדש עליהן, אף על פי כן לא נתהפכו להיות יין ממש, אלא הרי הן כיין מזוג במים. שהרי אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה, שהרביעית היא יין שיצא מן החרצנין לתוך המים ¹¹⁸¹ , והרי זה כדרך מזיגת היין שאין שותין אותו כשהוא חי אלא מוזגין אותו ג' חלקים מים ואחד יין. ואין כח היין, ולא כח החרצנים, חזק כל כך להפך את המים להיות כמו יין ממש, והרי דינם כיין מעורב במים לענין חמץ ¹¹⁸² :

יג ושאר כל הפירות חוץ מן הענבים, אפילו בעודן שלימים שלא נסחט מהם כלום, אין כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות דינם כמי פירות בלבד, אלא דינם כמי פירות עם מים אם נסחט לתוכם מוהל מהפירות. וכן משקה העשוי מדבש (שקורין מע"ד) דינו כמי פירות עם מים, כיון שעיקרו מים ¹¹⁸³ :

יד אבל דבש שעושין מצימוקין, ששורין אותן במים תחלה ואחר כך סוחטין אותם ויוצא מהם דובשם עם המים שנבלעו בהם, ואחר כך מבשלים את המים הנסחטין מהם עד שנעשה דבש, הרי דינו כמי פירות בלבד, לפי שהמים שבו נשתנו מברייתן על ידי האור להיות דבש ¹¹⁸⁴ :

שומן מהותך

טו שומן מהותך דינו כמי פירות בלבד ¹¹⁸⁵ , אפילו אם מיד לאחר שהדיחוהו להכשירו מדמו בעודו מלוכלך במים שמוהו בקדירה להתיכו, ונמצא שיש בו תערובת מים, אף על פי כן אין לחוש, לפי שכשנתבשל שומן בקדירה [או] באילפס בישול יפה נשרפו המים בבישול והלכו להם לגמרי ¹¹⁸⁶ .

ומכל מקום אם נמצאת חטה בשומן כשעודנו באילפס שהתיכוהו בו ¹¹⁸⁷ , בין שעדיין הוא לח וצלול, בין שכבר קרוש שם בתוך האילפס, אם התיכוהו בתוך הפסח יש לאוסרו. שיש לחוש שמא נפלה החטה לתוכו באילפס כשעדיין לא נתבשל בישול יפה, בעוד שהיו בו צחצוחי מים מהמים שהודח בהם ¹¹⁸⁸ , ואז נתחמצה החטה במהרה קודם שנתבשלה שם ונאסר כל השומן שבאילפס, שחמץ בפסח במשהו ¹¹⁸⁹ :

טז אבל אם הוריקו השומן מהאילפס לכלי אחר, ובאותו כלי נמצאת חטה בתוך השומן, אפילו הוריקוהו לתוכו כשהיה רותח, ואפילו אם עדיין הוא רותח, ונפלט לתוכו טעם החטה, הרי זה מותר. לפי שאנו אומרים כאן נמצא כאן היה ¹¹⁹⁰ , דהיינו חטה זו שנמצאת עכשיו בכלי זה כבר היתה בתוכו קודם ששמו השומן לתוכו, ולא היתה מעולם עם השומן בתוך האילפס כשעדיין היה בו צחצוחי מים, ולא נתחמצה חטה זו מעולם. ועכשיו אינה באה לידי חימוץ על ידי השומן, כיון שכבר הלכו ממנו צחצוחי מים לגמרי כשנתבשל בישול יפה באילפס ¹¹⁹¹ :

יז וכל זה כשלא נתנגב השומן ממי ההדחה קודם ששמוהו באילפס. אבל אם נתנגב לגמרי ממי ההדחה ואחר כך שמוהו באילפס, ונמצאת שם חטה, אפילו נמצאת קודם שנתבשל בישול יפה, הרי זה מותר, שאין כאן אלא מי פירות בלבד, ואין החטה באה לידי חימוץ ¹¹⁹² .

ואפילו אם נשרה כמה ימים במים עד שנבלעו בתוכו, ואף שאחר כך נתנגב מלחלוחית מים שעליו קודם שהתיכוהו, מכל מקום המים שהיו בלועים בתוכו נתערבו בו כשהותך, אף על פי כן דינו כמי פירות בלבד בלא מים, לפי שהמים הבלועים אין שם מים עליהם כלל, עד שיתגלו ויצאו לחוץ, כגון בשר יבש שמזיע בימות הגשמים מחמת המים שהודח בהם, וכמו שיתבאר בסי' תס"ו ¹¹⁹³ ע"ש.

אבל המצה ששורין אותה במים לאחר אפייתה וסוחטין אותה, ואחר כך לשין אותה בשומן, אם נפלה חטה לתוכה יש להחמיר ולאוסרה, לפי שאי אפשר לסוחטה כל כך, ונשארה בתוכה מים בעין ¹¹⁹⁴ :

מלח ותבלין

יח לחלוחית היוצא מהמלח דינו כמי פירות ¹¹⁹⁵ , שהמלח אינו מתולדות המים ¹¹⁹⁶ .

במה דברים אמורים במלח שחופרין מהקרקע ¹¹⁹⁷ , אבל מלח שלנו שמבשלין אותה ממים ¹¹⁹⁸ , דינו כמים ¹¹⁹⁹ . ויש אומרים ¹²⁰⁰ שדינו כמי פירות. והעיקר כסברא הראשונה ¹²⁰¹ . ואף על פי כן יש לחוש גם לסברא האחרונה, כמו שנתבאר בסימן תנ"ה ¹²⁰² :

יט כל אדם יש לו לבדוק התבלין ¹²⁰³ והמלח ¹²⁰⁴ קודם שיתן מהם לקדירה בפסח ¹²⁰⁵ , שמא יש חטה בתוכם ותתחמץ בתוך הקדירה.

ואם כשבדק התבלין מצא בהם חטה, אפילו היא מלוחלחת ונתרככה ונתבקעה, שורפה ¹²⁰⁶ אם הוא משעה ששית ואילך. והתבלין מותרין אפילו הוא תוך הפסח, דכיון שהם יבשים לא נבלע בהם כלום מן החטה ¹²⁰⁷ , אפילו שהתה בתוכה כמה ימים:

כ אבל אם מצא חטה במלח, יש לחוש בה שמא נכנס בה לחלוחית המלח מעט מעט עד שהחמיצה ¹²⁰⁸ . ואחר כך נפלט ממנה לחלוחית לתוך המלח, שכן דרך המלח לבלוע ממאכל המונח אצלו ¹²⁰⁹ .

לפיכך צריך ליטול ולהסיר מהמלח מקום מגעה של החטה, דהיינו כרוחב גודל סביב לה ¹²¹⁰ . והשאר מותר, אם הוא קודם הפסח. ואינו חוזר וניעור בפסח ¹²¹¹ . אבל אם היה בתוך הפסח, טוב להחמיר לכתחלה להשהות כל המלח עד לאחר הפסח, אפילו מצא חטה אחת בחבית מלאה מלח, אין להסתפק ממנה בפסח לכתחלה ¹²¹² .

לפיכך יזהר אדם לבדוק קודם הפסח ¹²¹³ כל המלח הצריך לו לכל ימי הפסח, שבתוך הפסח דהיינו מליל ט"ו ואילך, אם ימצא בו חטה אחת יפסיד את כולו:

כא ובדיעבד שנתנו לתוך הקדרה ממלח זה שנמצא בה חטה בפסח, אין לאסור המאכל שבקדירה, שהרי אין שם שמנונית ולא רוטב שיוליך טעם החמץ בכל המלח. אבל אם נטל מלח ממקום מגעה של החטה ונתן לתוך הקדירה יש לאסור אף בדיעבד ¹²¹⁴ :

כב וכל זה כשנתלחלחה החטה ¹²¹⁵ , דהיינו שנתרככה, שאז יוכל לפלוט ממנה קצת לחלוחית לתוך המלח. אבל אם לא נתלחלחה החטה, אפילו מקום מגעה אין צריך להסיר, אפילו בתוך הפסח, שהרי אינה יכולה לפלוט כלום ¹²¹⁶ :

הערות

1103. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) נילושה במי פירות בלבד (ס"א-ב). (ב) נילושה במי פירות ומים (ס"ג-ו). (ג) המנהג שלא ללוש במי פירות (ס"ז-י). (ד) יין צמוקים (סי"א-יד). (ה) שומן מהותך (סט"ו-יז). (ו) מלח ותבלין (סי"ח-כב).
1104. לבוש ס"א (קים להו לחז"ל שאין נקרא חמץ בלשון הקודש, אלא עיסה שנילושה במים, והניחוה בלא עסק עד שנתחמץ).
1105. משנה מנחות נב, ב (חמץ שבתודה ושתי הלחם ... מביא את השאור ונותנו לתוך המדה). שזהו עיקר החמץ, כמבואר בתוס' כח, ב ד"ה מחמת (דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו, כדמוכח בפרק כל המנחות).
1106. ברייתא כח , ב (אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו).
1107. תוס' שם (פירש ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו ... כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמייבשין השמרים בתנור). סמ"ג ל"ת עו (נתחמץ מחמת דבר אחר, כגון מחמת שמרי יין שנתייבשו). ואף שגם אם החמיצה העיסה על ידי שמרים שלא נתייבשו היין, ואפילו החמיץ היין עצמו, חייבים עליה, כדלקמן ס"ג (מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת), ואם כן למה הוזכר כאן "שנתייבשו השמרים", וכפי שהקשה בקובץ יגדיל תורה נ.י. יב ע' לא (אם כן קשה למאי נקט כלל שמרי יין, וגם לדידן שרגילין לחמץ על ידי שמרים, לא הוה ליה למימיר שנתייבשו). השיב על כך בשו"ת צמח צדק או"ח סי' קה (נלענ"ד דהברייתא דכ"ח קשיתי', דמרבינן שנתחמץ על ידי דבר אחר, והיכי משכחת לה, אם תמצי לומר במי פירות ומים, להאומרים דחייבים על חימוצה כרת, אם כן החימוץ הוא מחמת המים, ואם כן היינו שנתחמצה מעצמה כו'. אלא על כרחך צריך לומר דהיינו כמ"ש כמ"ש התוס' דכ"ח שנתחמצו על ידי שמרי יין שנתייבשו בתנור. ודוקא קתני שנתייבשו בתנור, דאז יש כמה פוסקים דסבירא להו דאין תורת יין עליהם לשום דבר ... מחמיצים).
1108. בא יב, יט. ברייתא שם.
1109. ריש לקיש ל [ ה ] , א (אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, אין חייבין על חימוצה כרת ... היינו טעמא דריש לקיש, משום דהוו להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין). טור ושו"ע ס"א (מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל).
1110. רמב"ם פ"ה ה"ב (לשן במי פירות בלבד בלא שום מים לעולם אינם באין לידי חמוץ, אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק הרי זה מותר באכילה). שו"ע שם (אפילו שהתה כל היום). לבוש שם (אפילו שהתה כל היום כולו ונתפח אין זה חמץ).
1111. רמב"ם שם (הרי זה מותר באכילה). טור ושו"ע שם (ומותר לאכול בפסח). והכי קיי"ל, אף שיש גם דעה האוסרת מדברי סופרים מעיקר הדין, כדלקמן ס"ז (יש מי שאומר שמעיקר הדין מי פירות הן מחמיצין ... אלא שאין חימוצן חמץ גמור, אלא חמץ נוקשה, ואיסורו מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה 59). וכן לקמן סי' תסג ס"א (אף למחמירין בכל מי פירות מעיקר הדין, מכל מקום אין חימוצה חימוץ גמור, אלא נוקשה, ואיסורו מדברי סופרים). והטעם דלא קיי"ל כדעה זו, יתבאר לקמן (הערה 27).
1112. ברייתא לו, א (ר' עקיבא אומר ... מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ... כדאמר להו ר' יהושע לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא), ופרש"י שם (לילה הראשון שהמצה חובה בעינן לחם עוני). גמרא לה, סע"א (עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ... אין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה), ופרש"י שם (ורחמנא אמר לחם עוני). לח, ב (יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר ... ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה), ופרש"י שם (הא לאו מצה ענייה היא דהא נילושה בשמן). טור ושו"ע שם (אין יוצא בה ידי חובתו, מפני שהיא מצה עשירה, וקרא כתיב לחם עוני). וכן הוא לעיל סי' תמד ס"ב (מצה עשירה, דהיינו מצה שנילושה ביין או שמן או דבש או חלב או שאר משקין ומי פירות, שכל אלו אינן נקראין לחם עוני, ואין אדם יוצא בהן ידי חובת אכילת מצה בפסח). סי' תנד ס"ד (מה תלמוד לומר לחם עוני פרט למצה שנעשית עשירה בידי אדם כגון שעירב בה יין או שמן או דבש או שאר כל המשקין). לקמן ס"ו (עיסה שנילושה במים עם מי פירות ... אין יוצאין בה ידי חובה ... מפני שהיא מצה עשירה). סי' תעא ס"ד (מצה עשירה, דהיינו שעירב בה מי פירות ... אין יוצאין בה).
1113. גמרא לו, א (הא ביום טוב ראשון הא ביום טוב שני). רש"י שם ד"ה יום ראשון (לילה הראשון, שהמצה חובה בעינן לחם עוני). לבוש שם (אין יוצאין בה ידי חובת מצה בלילה ראשונה שהוא חובה לאכול מצה).
1114. רוקח סי' רעג (וקיימא לן כרבי עקיבא בפרק כל שעה, בב' לילות הראשונות בעינן לחם עוני, פרט לעיסה שנילושה בשמן ויין ודבש). טור (אבל בליל ראשון ושני אין יוצאין בהם ידי חובת מצה, דהוה ליה מצה עשירה). ב"י סד"ה ואע"פ (בגמרא איירי בארץ ישראל דלא עבדי אלא יומא טבא חד, אבל בחוץ לארץ דעבדי תרי יומי טבי, כי היכי דלא נפיק ידי חובתיה במצה עשירה בלילא קמייתא, הכי נמי לא נפיק בלילא תנינא, דכל המצות הנוהגות בלילה הראשון נוהגות בלילה השני ... וזהו שכתב רבינו אבל בליל ראשון ושני אין יוצאין בהם ידי חובת מצה). לבוש שם (ולדידן בלילה שניה יש לה גם כן דין ראשונה). וכדלקמן סי' תעה ס"ל (שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר). ונתבאר שם (הערה רג).
1115. ראה טז, ג (שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני).
1116. ירושלמי פ"ב ה"ד (יכול יצא ידי חובתו ברבוכה ת"ל [בא יב, יז] ושמרתם את המצות, מצה שצריכה שימור, יצאת זו שאינה צריכה שימור). רמב"ן במלחמות פ"ב (י, ב) ד"ה אמר הכותב השיב (תיפוק ליה משום שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה ... וכיוצא בה אמרו בירושלמי, יכול יצאו ידי חובתן ברבוכה, ת"ל ושמרתם את המצות, מצה שצריכה שימור, יצאה זו שאינה צריכה שימור, הא למדנו למצה שנילושה בלא מים, שאפילו היתה עניה אין יוצאין בה). מגיד משנה פ"ו ה"ה (ראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה במי פירות בלבד אלא עם תערובת מים, לפי שאנו צריכין שמור מחמץ, וכל שאינו מחמיץ אין יוצאין בו ידי מצה, וכבר נתבאר שמי פירות לבד אין מחמיצין. ודבר נכון הוא). [אמנם הלכה זו תלוי' במחלוקת הפוסקים, כמבואר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' נז אות ב. הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים ובאורים ע' שצח. לקוטי שיחות חט"ז ע' 124. שלחן המלך ח"ב ע' נו]. * ומה שאנו זקוקים לשני הטעמים, נתבאר ב מ"א סי' תעא ס"ק ה (דמי פירות לבד אין מחמיצים, ואם כן למה לי ללחם עוני, פשיטא דאין יוצאין בהם, כמ"ש סי' תנ"ג, אלא ודאי אפילו עם מים אין יוצאין, משום מצה עשירה). והיינו דלא סגי בטעם של אינה יכולה לבא לידי חימוץ, וזקוקים גם לטעם של מצה עשירה, כי מטעם זה אין יוצאים אף במצה שנילושה במים עם מי פירות, כדלקמן ס"ו (עיסה שנילושה במים עם מי פירות, אף על פי שהיא יכולה לבוא לידי חימוץ, אין יוצאין בה ידי חובה ... מפני שהיא מצה עשירה). והא דלא סגי בטעם של מצה עשירה, וזקוקים גם לטעם של אינה יכולה לבוא לידי חימוץ, כי מטעם זה אין יוצאים גם במצה של קטניות, כדלעיל סי' תנג ס"א (המצה שאדם חייב לאכול בליל ט"ו צריכה להיות מאחד מחמשת מיני דגן ... אבל אם עשה מצה מאורז או דוחן או שאר מיני קטניות ואכלה, לא יצא ידי חובתו, שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו', דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה, יצאו מיני קטניות וכיוצא בהם שאינם באים לידי חימוץ לעולם ... ולפיכך אף אם עשאו מצה אינו יוצא בו ידי חובתו). ואילו במצה שנילושה במי פירות לבד, אין יוצאים משני הטעמים הנ"ל.
1117. סעיף א (שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו', דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה), ושם נסמן (הערה 6). אבל מכל מקום נקרא לחם, ולולי שני הטעמים האמורים כאן, הי' יוצא בה ידי חובתו. ונתבאר לקמן סי' תעא (הערה 43).
1118. פוסקים . רמב"ן במלחמות שם (י, ב) ד"ה אמר הכותב השיב (פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש. והוא הדין לכל משקין, אלא שדברו חכמים בהווה. והכי תניא לה בירושלמי אין לשין את העיסה במשקין). ר"ן שם דיבור הראשון (שכשאמרו אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש, דהוא הדין לשאר משקין, אלא שדברו בהווה). טור ושו"ע ס"ד (שאר משקים). וכן הוא לעיל סי' תנד ס"ד (כגון שעירב בה יין או שמן או דבש, או שאר כל המשקין).
1119. סעיף א (ואלו הן תולדות המים, היוצא מן העין מן האוזן מן החוטם מן הפה, בין של אדם בין של בהמה חיה ועוף, ומי רגלים של אדם, בין קטנים בין גדולים, דהיינו משקין היוצאין מפי הטבעת. אבל הצואה, בין של אדם בין של בהמה חיה ועוף, ומי רגלים של בהמה חיה ועוף, וזיעת אדם (אבל של בהמה נתבאר בסימן תנ"ג), והחָלב והשומן והחֵלב ומי המרה, דינם כמי פירות שאין מחמיצין). והיינו שבנוזלים שבאים מהגוף, יש מהם שהן תולדות המים, ויש מהם שאינם מתולדות המים. והיינו דלקמן שם נתבאר דין המשקים הבאים מהגוף, איזה מהם תולדות המים ואיזה לאו (ראה לקמן שם הערה 2). וכאן מבאר שאר כל המשקים, איזה מהם נקראים מי פירות.
1120. גמרא לה, סע"א (עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ... הוו להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין). רמב"ם פ"ה ה"ב (ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן). ודין יין צמוקים יתבאר לקמן סי"א-ב.
1121. שלא נתייבשו, ונילושה העיסה בקמח ושמרים בלבד. אבל אם נתייבשו, ונילושה במים, ונתחמצה על ידי השמרים, הוי חמץ גמור, כדלעיל ס"א (והערה 5). וראה ח"י ס"ק ה (דלמה לא נקראים השמרים מי פירות, דהלא מפירות ענבים קאתי ... מי פירות מקרי). אמרי יושר ח"ב סי' קצח (דהח"י מיירי בעיסה שנילושה בשמרי יין, וזה ודאי הוי מי פירות, כמו יין גופא. ובתוס' מיירי בעיסה שנילושה במים, רק שמניחין לתוכה מעט משמרי יין שנתייבשים בתנור, והוא כעין שאור, ומועיל להחמיץ העיסה, וזה הוי חמץ גמור ... וכן הבין הרב רש"ז זצ"ל בשו"ע שלו או"ח סי' תס"ב ס"א, שכתב שם ... אפילו נתחמצה על ידי דבר אחר, כגון על ידי שמרי יין שנתייבש השמרים בתנור, הרי זה חמץ גמור וחייבין עליו כרת. ובס"ב שם כתב להדיא, דעיסה שנילושה ביין או שמרי יין הוי מי פירות, וכוונתו כמו שכתבתי).
1122. גמרא שם (עיסה שנילושה ... שמן ... הוו להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין). רמב"ם פ"ה ה"ב (ומי פירות הן כגון ... וזית).
1123. רמב"ם שם (ומי פירות הן כגון ... ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן). מ"א בריש הסימן (וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג התפוחים ורמונים ... כלן הוי מי פירות). מי רימונים נזכרים כאן, ואילו מי תפוחים יתבארו לקמן בהמשך הסעיף.
1124. גמרא לו, א (לושו לי בחלבא). רמב"ם שם (ומי פירות הן כגון ... וחלב). מ"א ס"ק ד (ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מי פירות). רמ"א סי' תסו ס"ה (וחלב ... אינו מחמיץ). וכן הוא לקמן סי' תסו ס"א (והחָלב ... דינם כמי פירות).
1125. גמרא לה, סע"א (עיסה שנילושה ... ודבש ... דהוו להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין). רמב"ם פ"ה ה"ב (ומי פירות הן כגון ... ודבש). ומיירי כאן בדבש דבורים, ולא בדבש תמרים, כאמור כאן "ואפילו משקין שאינם באים מפירות, כגון ... והדבש". וכמבואר בסמ"ג ל"ת עט (ולא מבעיא דבש תמרים אלא אפילו דבש דבורים נחשב מי פירות). הובא בהגהות מיימוניות פ"ה אות א. מרדכי רמז תקצא (דבש שמוציאין אותו מן הכוורת ... הוי מי פירות). מ"א בריש הסימן (ודבש דבורים כלן הוי מי פירות).
1126. ר"ת בתוס' לה, ב ד"ה ומי (ובמי ביצים נסתפק רש"י אי חשיב מי פירות או לא ... אבל ר"ת נהג היתר בדבר). טור ושו"ע ס"ד (מי ביצים ושאר משקים כלם הוו בכלל מי פירות).
1127. מ"א שם (תפוחים ורמונים שהן חמוצים ... הוי מי פירות). ח"י ס"ק ז (כלם הוו בכלל מי פירות, אפילו דברים החמוצים כגון מי תפוחים). וכדלקמן סי' תעג סל"ב (שיש בו קיוהא, כגון תפוחים או יין וחומץ), ושם נסמן (הערות רצ-רצא). וכן הדין בחרוסת וחרדל, שיש בהם קיוהא, כדלקמן סי' תסד ס"א (והערה 3).
1128. מנחות נז, סע"א (אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ (שאם חמצה חייב, רש"י) דברי רבי יוסי הגלילי ... מנחת נסכים מי פירות הם (דבשמן נגבלה, רש"י) ומי פירות אין מחמיצין, אמר ריש לקיש אומר היה רבי יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים (הלכך אית בהו חימוץ, רש"י) וכשרה). מכאן למדנו שמי פירות שנתערב בהם מין מחמיצים. רמב"ם פ"ה ה"ב (והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין). סמ"ג ל"ת עט. ר"ן פ"ב (יב, א) ד"ה ותיקא (מים גמורים חיישינן בכל שהן). מ"א ס"ק ג (אבל אם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה אסור (סמ"ג ור"ן)), וס"ק ו (וכן משמע בירושלמי [ריש פ"ג] שהביאו הרי"ף והרא"ש ריש פ"ג וכולהו על ידי מוי ... ואי אפשר לומר דמיירי שהמים מרובים, דמסתמא אין מערבין בחומץ מים הרבה).
1129. היינו אף דתנן תרומות פ"י מ"ב (תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זו אסורה). ואמרינן במנחות נד, א (נהי דחמץ גמור לא הוי, נוקשה מיהא הוי). ופירש"י (נוקשה, לשון רעוע, כלומר חמץ שפל). וכן אמר ריש לקיש פסחים לה, א (עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת). ומפרש ר"ת בתוד"ה ומי פירות לה, ב (כשעירב עמהן מים, דאז ממהרות יותר להחמיץ, ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה ... דחמץ נוקשה הוי). הרי שלדעתו אינו חימוץ גמור ואין חייבים עליו כרת. מכל מקום אנן קיי"ל כרש"י לה, א (ביין ובשמן, דלא נתן בה מים). ובדף לו, א ד"ה אין לשין (דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין ... אין חייבין על חימוצו כרת קאמר, ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה הוי, כלומר רע). היינו שדוקא בלא נתן בה מים הוי לדעתו חמץ נוקשה, משא"כ בנתערב בהם מים הוי חימוץ גמור. והא דקיי"ל שגם בזה לא הוי חמץ נוקשה, כדלעיל ס"א (אין זה חמץ, ומותר לאכלה בפסח). הוא כפי שביאר פר"ח ס"א ד"ה והרא"ש (ופירש רש"י ... ושיטה זו היא היותר נכונה אצלי ... והא דאמרינן בריש כל המנחות ... נהי דחמץ גמור לא הוי חמץ נוקשה מיהא הוי, ההיא מתוקמא כשהעיסה בלא מים ... ואנן לא קיימא לן ככל הני תנאי ואמוראי, אלא כרבי עקיבא ורבי יהושע בן לוי [שם לו, א] דקאמר לבניה מכאן ואילך לושו לי בחלבא, דמשמע בכל גוונא אפילו בשהייה כל היום, משום דרבא דהוא בתרא סבירא ליה לקמן [שם מ, א] דמי פירות אין מחמיצין, וכן דבי ר' שילא [שם לט, ב] סבירא להו דותיקא שרי ואוקימנא במישחא ומלחא). והיינו שגם רש"י מודה דקיי"ל שאינו חמץ נוקשה, כדאמרינן מ, א (אמר אביי לא ליחרוך איניש תרי שבולי בהדי הדדי, דילמא נפקי מיא מהאי ובלע אידך ואתיא לידי חימוץ, אמר לי' רבא ... מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין). והכי קיי"ל לקמן רס"י תסג (מותר לחרוך שני שבלים ביחד ... ואין חוששין שמא על ידי חום האור יצאו מים משבולת אחת ויפלו על גבי חבירתה ותחמיץ, לפי שמים אלו נקראים מי פירות ואינן מחמיצין). וכדאמרינן לט, ב (אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי ... דעבדיה במישחא ומילחא). והכי קיי"ל לקמן שם ס"ד (ותיקא והוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח מותר לעשותו בפסח). ומטעם כל זה קיי"ל שמי פירות לא הוי חמץ נוקשה, לא במי פירות בלבד, כדלעיל ס"א (אין זה חמץ, ומותר לאכלה בפסח), ולא בתערובת מים, כמבואר כאן (חימוץ גמור שחייבים עליו כרת). וכן הוא בריטב"א לה, א ד"ה ומי פירות (ודעת הרמב"ן ז"ל דעל ידי מים חמץ גמור הוי). ובפרמ"ג משב"ז ריש הסי' פירש, שכן נראה גם בדברי הרמב"ם ומגיד משנה פ"ה ה"ב (ואם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין).
1130. ברייתא לו, א (אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש). רש"י שם (אין לשין את העיסה, של מצות, ביין ושמן ודבש, מפני שקרובה וממהרת להחמיץ, ואין אדם יכול לשומרה). תוס' לה, ב ד"ה ומי פירות (והא דאמר תשרף מיד, כשעירב עמהן מים, דאז ממהרות יותר להחמיץ). טור ושו"ע ס"ב (מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה). וראה מראי מקומות וציונים. וכן הוא לעיל סי' תנה סכ"ט (כמי פירות, שכשהם מעורבין בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ). ולא רק במי פירות ממש, אלא אף באותן שיש להם דין מי פירות, כדלקמן סי' תסו ס"א (דינם כמי פירות שאין מחמיצין, אלא אם כן נתערב בהם מים כל שהוא, ואז הן ממהרין להחמיץ יותר ממים בלבד), ושם נסמן (הערה 17).
1131. כדלעיל סי' תנט ס"ט (ואם הניחוהו בלא עסק כדי הילוך מיל הרי זה חמץ).
1132. עולת שבת ס"ק ג (כלומר דאפילו פחות משיעור מיל אין להשהות).
1133. ברייתא שם (אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש). טור ושו"ע שם (הילכך אין ללוש בהם).
1134. ברייתא שם כחכמים, לגירסת הרי"ף שם י, א (ואם לש, רבן גמליאל אומר תשרף מיד, וחכמים אומרים תאפה מיד). רא"ש פ"ב סי' יג (ובפלוגתא דרבן גמליאל וחכמים, היכא דלש ככר במי פירות עם מים, פסק ה"ר יצחק אבן גאות ז"ל כחכמים דאמרי תאפה מיד), והוא בשערי שמחה ח"ב ע' צד (וקיי"ל כחכמים ... ואם לש או קטף [יאפה] מיד כחכמים). טור ושו"ע שם (ואם לש בהם יאפה מיד). וראה לקמן סי' תסד ס"א (כל מיני טיבולים ... אם נתערב שם מעט מים, אסור ליתן בתוכם קמח, שהרי הם כמי פירות עם מים שממהרים להחמיץ. ואם עבר ונתן שם קמח בפסח אין לו תקנה לאכלה מיד, כמו שהתירו בעיסה שנילושה במי פירות לאפותה מיד, לפי שכיון שהוא אופה אותה תיכף ומיד אי אפשר לה לבא לידי חימוץ, אבל מיני טבולים שמטבל בהם בשר, על כרחך הוא משתהא מעט באכילתם, וכיון שמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ, יש לחוש שמא כבר החמיצו מיד שהתחיל לאכלם. לפיכך אין להם תקנה אלא לשורפם מיד).
1135. כדלעיל סי' תנט ס"ט (וכל זמן שעוסקין בבצק, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ ... כשנתעסק בעסק גמור).
1136. והיינו שכמו שאין מועיל בזה מה שלא שהתה שיעור מיל בלא עסק, כך לא מועיל מזה מה שעוסק בה עסק גמור אחרי גמר הלישה.
1137. ח"י ס"ק ד (ואם לא נאפה מיד, כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק, ולא ניכר בה שיעור חימוץ וכה"ג, יש לאסור באכילה, ולהתיר בהנאה ולהשהותו ... ובפרט דלדעת הרי"ף פרק כל שעה, וכמ"ש הרא"ש ריש פרק אלו עוברין לדעתו, וכפירוש הרמב"ם בפ"ה מהל' חמץ, והמגיד משנה בשם יש מפרשים, דאינו ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה). אליה רבה ס"ק ג (כתב גיסי בספר חק יעקב דיש להתירו בהנאה ... יש לסמוך בזה על הרי"ף, והרמב"ם, ומגיד פ"ה, שפסקו דמותר ללוש, דאין ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה. ואף דלא קי"ל כוותייהו, מכל מקום יש לומר קצת כסברת תרומת הדשן בסימן קי"ג, אינהו אכלי ואנן לא משהינן). והיינו שלענין איסור סמכינן על דעת הרי"ף י, א-ב (ומסתברא לן כרבי עקיבא, והלכתא כוותיה ... דהא ר' יהושע בן לוי כוותיה סבירא ליה, דאמר להו לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי, ולישנא בתרא ביומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי, ובודאי דהא מתניתא בשמן על ידי מים היא שנויה ... כיון דאשכחן דר' יהושע בן לוי דהוא בתרא עבד עובדא כרבי עקיבא שמע מינה דהלכה כרבי עקיבא). וכפירוש הרא"ש ריש פ"ג (ומה שפסק רב אלפס לעיל כרבי עקיבא דמי פירות אין מחמיצין אפילו על ידי מים, היינו לענין לישת העיסה דאינה ממהרת להחמיץ, ויכול לשומרה מחימוץ כמו שאר עיסה). ורמב"ם פ"ה ה"כ (מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן). ומגיד משנה שם (זה כדברי ההלכות שהעלו פ' כל שעה שהלכה כרבי עקיבא דאמר מותר ללוש עיסה ביין ושמן ודבש אף על פי שיש עמהם מים, לפי שאע"פ שהן מחמיצין עם תערובת המים אין ממהרין להחמיץ יותר מהמים לבדן ... וכן הוכיחו קצת מפרשים האחרונים ז"ל, וכן עיקר) וכיון שמותר בהנאה אם כן מותר אף להשהותו, כדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות).
1138. מנחות דף נז , ב (מנחת נסכים מי פירות הם, ומי פירות אין מחמיצין. אמר ריש לקיש, אומר היה רבי יוסי הגלילי, מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה). ופרש"י (הלכך אית בהו חימוץ). הרי שאף אם נילושה בשמן, ואחר כך גיבלה במים, הוי חימוץ. שו"ת הר"ן סי' נט (שאיני מוצא חילוק בשום מקום בין נתערבו מים ומי פירות כאחד, או שנפלו מי פירות תחלה עד שתפחו החטים או העיסה מחמתן, ואחר כך נתערב בהם מים. שאע"פ שאפשר לחלק בדבר, כיון שלא נזכר החילוק בשום מקום אין להקל בו). ח"י ס"ק ג (והוא הדין נילוש תחלה עם מי פירות ואחר כך באו למים קודם שנאפה, או להיפך. כן משמעות הפוסקים, וכן כתב הר"ן בתשובה סי' נ"ט). פר"ח סוף ס"ב (אין חילוק בין נתערבו כאחד מים ומי פירות, או נתערבו מי פירות תחילה עד שנתפחה העיסה מחמתן ואחר כך נתערב בהם מים. הר"ן בתשובה סימן [נט]). והיינו כל זמן שלא נתייבשו מי הפירות שבקמח, כדלקמן סי' תסו סוף ס"א (אם נפלו על הקמח ונתלחלח הקמח מהם, ואחר כך נתנגב, מותר ללוש אותה במים, ואין צריך לאפותה מיד (אחר גמר הלישה). דכיון שכבר נתנגבו ונבלעו בתוך הקמח קודם שבאו עליו מים, שוב אין בהם כח למהר החימוץ כשיבואו עליו מים).
1139. מ"א ס"ק ד (כשלשין במים, וקוטפין במי פירות, הוי מי פירות עם מים, וממהרין להחמיץ).
1140. משמעות הרמב"ם פ"ה ה"ד (בצק שלשו במי פירות, אם בשלו במי פירות ... אינן מחמיצין). שהתיר לבשל רק בצק שלשו במי פירות). וראה מראי מקומות וציונים.
1141. ברייתא לו, א (ואף על פי שאין לשין, מקטפין בו). טור (אבל קיטוף שמקטף בהן העיסה בשעת עריכה מתירין).
1142. רא"ש פ"ב סי' יג (וקיטוף שרי אפילו על ידי מים, משום דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיצין). והיינו אף שמים כל שהוא שנתערב במי פירות ממהרין להחמיץ, כדלעיל ס"ג (מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא ... ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם). מכל מקום מי פירות מועטים שנפלו לתוך העיסה שנילושה במים, אינה ממהרת להחמיץ. וראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' יג אות י, שהביא מכמה פוסקים שדנים בחילוק זה.
1143. מ"א ס"ק א (וצ"ע אם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד, אם יש לאסרו בדיעבד. וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר, דכתב דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיץ).
1144. בשו"ע שם ס"ו (קנקן יין שיש בו קיתון של מים, ועירה ממנו לתוך צלוחית שיש בו יין של עובד כוכבים, אם יש במים של קנקן לבטל היין שבצלוחית, מותר. ושיעור הביטול היינו שיהיה במים ס' כנגדו). ובש"ך שם ס"ק יא (דסגי בששה חלקים, והיה נראה להגיה כאן ששה). ורמ"א שם ס"ז (דאמרינן סלק את מינו כאילו אינו, ושאינו מינו רב עליו ומבטלו). וכמבואר בשו"ע שם סי' קלד ס"ה (כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין, ששה חלקים כנגדו). מ"א כאן ס"ק ב (פירוש כשמערה לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח, אז אם יש מים ביין שבכלי העליון, רואים היין כאלו אינו, והמים מבטלים היין של עכו"ם). והיינו שמטעם זה מערבים מעט מים ביין, עד שיהי' במים שבקנקן ששה חלקים כנגד הלחלוחית יין שבכוס, כדי שהלחלוחית יין שבכוס לא תאסור את היין שבקנקן, על ידי חיבור ניצוק.
1145. סמ"ג ל"ת עט (ומעשה היה והתיר רבי יצחק ברבי אברהם ללוש מצות [בפסח] ביין ... אף על פי שאי אפשר ליין בלא טיפת מים, ואף לכתחילה רגילין לתת בו מים בשעת הבצירה, כדי להתיר נצוק בכלי גוי, בלא טעם דנצוק אינו חיבור, אף על פי כן אין לחוש למים, הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו את העיסה). שו"ע ס"ג (מותר ללוש ביין, אעפ"י שאי אפשר לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר, ואף לכתחלה רגילים ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר נצוק, ואעפ"כ אין לחוש להם, הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה). ולכאורה פירוש הדברים הוא, שאף שהמים שתססו נעשו יין, עדיין מבטלים הם את היין שבכוס של הנכרי, כדלעיל הערה הקודמת.
1146. רשב"ץ במאמר חמץ לד, ב סד"ה והנה (ונראה לי שאעפ"י שעיקרו מים, דינו כדין היין היוצא מהענבים שלא נתערבו בו מים, ואין דינו כדין יין מזוג ... שהמים נשתנו מברייתן כשנשרו בהם הצמוקים ... ולפי זה דינו כמי פירות שאין מחמיצין ואינו משתנה מיין הענבים לענין זה כלל). שו"ת מבי"ט ח"א סי' רנב (מצאתי בתשובה על שם הרב דוראן, על יין של צמוקים שהוא כיין של ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצין, כי המים ששרו בהן הצמוקין נשתנו מברייתן אחר שנשרו בהן הצמוקין ... וכתב הרב דוראן ז"ל באגרת חמץ שחבר, שיין של צמוקים הוא כיין של ענבים). שו"ת מהרי"[ט] ח"ב או"ח סי' ב (שכן כתב הרב אבא מארי זלה"ה בתשובותיו סי' ר"ח, שמצא בתשובה משם הרב ר' דו[ר]אן ז"ל, על יין צמוקים, שהוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצים, כי המים ששרו בהם הצמוקים נשתנו מברייתן ... ובאגדת חמץ שחבר הרב ר' דו[ר]אן הנזכר כתב כן, יין צמוקים הוא כיין של ענבים). הובא בבדק הבית ד"ה וכתבו הגהות. כנסת הגדולה הגב"י (דשאני התם שנתנו המים בעודו תירוש שלא היה עדיין יין, וכיון שנתינת המים היה בשעה שלא היה עדיין יין, כל שהיין התוסס נתבשל ונעשה יין, הופג טעמן של מים ונשתנו להיות יין, כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין. הא למה זה דומה ליין של צמוקין, דאע"פ שנשרו במים יש לו דין מי פירות ומותר ללוש בו, כי המים שנשרו בהם הצמוקין נשתנו מברייתן וכו', וכמו שכתבתי למעלה בשם הרשב"ץ ז"ל). מ"א ס"ק ו (מצאתי בכנסת הגדולה שכתב, דמ"ש ס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש, דכיון שתוסס אחר כך הוי כמו שנתבשל ונשתנה טעם המים להיות יין, כמו יין צמוקים דאין מחמיץ מהאי טעמא, כמ"ש המבי"ט ח"א סי' [רנ]"ב). והיינו שלמדים מדין הרשב"ץ והמבי"ט ומהרי"ט לענין יין צמוקים (דלקמן סי"א), שמכל שכן כך הוא ביין ענבים, שעל ידי מה שהוא תוסס נעשה כמו היין עצמו.
1147. תרומת הדשן סי' קיג (מעורב וכבוש בתירוש ודאי נתחמץ, דאי אפשר שלא נתערב בו מעט מים, ואז מחמיצין לכו"ע). ס' הזכרונות, מונקאטש יט, ב (ללמד לעם העושין מצות מיין, בעת שהולכין וממלאין החבית שעושין ממנה המצות בשבועות הראשונים כנודע שהיין תוסס, שצריך ליזהר שלא יהיה מיין שיש בו מים). כנסת הגדולה שם (ומה שכתוב בספר הזכרונות ... לא אסר ללוש בו אלא בעודו היין תוסס שעדיין המים הם בעינייהו). מ"א שם (צריך לומר שמה שכתוב לעיל בשם תרומת הדשן לאסור, היינו שנפלה החטה לתוכו בעודו תירוש, שעדיין לא נשתנו המים מברייתן).
1148. כדלעיל ס"ג (עיסה שנילושה במי פירות עם מים ממהרת להחמיץ ... ויאפנה מיד).
1149. ברייתא שם לו, א (ר' עקיבא אומר ... מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ... כדאמר להו ר' יהושע לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא), ופרש"י שם (לילה הראשון שהמצה חובה בעינן לחם עוני). גמרא לה, סע"א (עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ... אין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה), ופרש"י שם (ורחמנא אמר לחם עוני). לח, ב (יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר ... ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה), ופרש"י שם (הא לאו מצה ענייה היא דהא נילושה בשמן). טור ושו"ע ס"א (אין יוצא בה ידי חובתו, מפני שהיא מצה עשירה, וקרא כתיב לחם עוני). וכבר נתבאר לעיל ס"א, שאם לש במי פירות בלבד אינו יוצא בה ידי חובתו משני טעמים: (א) שהיא מצה עשירה. (ב) שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבא לידי חימוץ. ומה שהוצרכו לטעם של מצה עשירה, נתבאר במלחמות י, ב (הביאו בגמרא דברי ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי רבי עקיבא, ואם בלא מים תיפוק ליה משום שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה). עולת שבת ס"א (ומה שכתב מפני שהוא מצה עשירה ... יש לומר דהמחבר כתב טעם זה דגם בתערובת מים אינו יוצא בדיעבד). מ"א סי' תעא ס"ק ה (דמי פירות לבד אין מחמיצים, ואם כן למה לי ללחם עוני, פשיטא דאין יוצאין בהם ... אלא ודאי אפילו עם מים אין יוצאין משום מצה עשירה). ונתבאר לעיל (הערה 14). וכן הוא לקמן סי' תעא ס"ד (מצה עשירה דהיינו שעירב בה מי פירות). ונתבאר בהערות שם (הערה 33).
1150. גמרא לח, ב (יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר ... ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה. אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא, ומתחלקת היא לכמה חלות), ופרש"י שם (הלכך רביעית שמן לעשרים חלות גדולות, שנעשות משבע עשרונות פחות שליש עשרון, שזה הוא שיעורן כדאמרינן התם בהתודה, אין כאן עושר). והיינו כדלעיל סי' תנח ס"ה (לחמי תודה שהיו ג' חלות נעשות מעשרון אחד), יוצא אם כן שעשרים חלות נעשות מקרוב לשבע עשרונות. מ"א שם (משמע דאם יש שמן הרבה, אף על פי שמעורב עם המים, הוי לה מצה עשירה ... והיינו על כרחך שיש בה מעט שמן ... אם כן בלילה אפילו יש בה מעט שמן אין יוצאין בה, אלא אם כן הוא מעט דמעט, כמו גבי תודה).
1151. ח"י ס"ק ב (ולענ"ד נראה דכל שנתבטל בששים, בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות, מקרי לחם עוני, כיון שנתבטל טעמו. ובתודה שהיה בה פחות מששים, לפי שכך מצותה, והוא הדין ביותר). כי מה שבקרבן תודה מתחלק השמן (רביעית) בקמח (קרוב לשבע עשרונות), הוא בטל לערך במאתים (ולא רק בששים). והיינו לפי שכך מצותה. אבל באמת כל זמן שהשמן מתבטל בששים בקמח, אינה חשובה מצה עשירה. וזהו שנתבאר לקמן סי' תעא ס"ה (אינה נקראת מצה עשירה אלא אם כן טעם המי פירות נרגש במצה. אבל אם עירב בה מעט מי פירות ואין טעמן נרגש בה, אינה נקראת מצה עשירה). דהיינו שנתבטל מי הפירות בששים בקמח. וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' נז ס"ד (שכתב הח"י סי' תס"ב דכל שנתבטל בששים בענין שאין מרגישין בו טעם מי פירות מקרי לחם עוני, כיון שנתבטל טעמו עכ"ל. וכן פסק אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' תס"ב). סיכום דינים אלו לעיל סי' תסא (הערה 57).
1152. רמב"ם פ"ה ה"כ (אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ, אלא כדי שיהיה לחם עוני). טור (קיטוף שמקטף בהן העיסה בשעת עריכה ... מותר ללוש בהן מליל ראשון ואילך, אבל בליל ראשון ושני אין יוצאין בהם ידי חובת מצה, דהוה ליה מצה עשירה). והיינו שאף שאינו ממהר להחמיץ, כדלעיל ס"ד (לפי שהקיטוף הוא דבר מועט ואינה ממהרת להחמיץ על ידי כן). מכל מקום אסור לצאת ידי חובתו במצות הקטופות במי פירות, שהיא מצה עשירה.
1153. ח"י שם (והא דאסור לקטף ... היינו כיון שאינו מערבו תוך המצה, והוי בעין ולא נתבטל).
1154. על מה שכתב הב"י (המנהג הפשוט הוא ללוש במי פירות בלא תערובת מים כלל), כתב הדרכי משה ס"ק ג (ואני לא ראיתי מנהג זה במדינות אלו מימי). רמ"א ס"ד (ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות). וגם בערב פסח נזהרים בזה, כדלעיל סי' תמד ס"ג (ובמדינות אלו שאין נוהגין כלל לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך). וסי' תעא ס"ב (אבל מותר לאכול [בערב פסח] ... תבשיל העשוי מחמשת המינים שנתבשלו במי פירות, להנוהגין היתר במי פירות), וס"ו (וכל זה במקומות שנוהגין לעשות מצה עשירה, אבל כבר נתבאר בסימן תס"ב, שבמדינות אלו אין נוהגין כלל לעשות מצה עשירה).
1155. מהרי"ל הל' שבת הגדול ע' נז (קרוב לודאי שנתערב מעט מים ... ועל ידי חלב גם כן בקל יתערב מים בעת החליבה ... וכן שמן ודבש נהגינן לאסור). לבוש ס"ה (דחיישינן שמא נתערב מעט מים ולא יוכלו ליזהר).
1156. כדלעיל ס"ג (מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים).
1157. שבזה מותר מעיקר הדין אפילו כשעירב בו מים, כדלעיל ס"ג (ויאפנה מיד).
1158. עולת שבת ס"ק ז (ומדברי הלבוש משמע דאפילו בדיעבד יש לאסור). והוא מ"ש הלבוש בס"ה-ו (ודווקא ללוש בהן עיסה של מצה נהגו בהן איסור ... אבל חטה הנמצאת בדבש או ביין וחומץ אפילו בתוך הפסח, שחמץ במשהו, אפילו הכי מתירין אותו. ובלבד שלא נתערב בהם מים). והיינו שבחטה הנמצאת בדבש מתירין בדיעבד, ואילו אם לש בהן עיסה נהגו לאסור אף בדיעבד.
1159. טעם זה הובא גם לקמן ס"י (שלא יעשה כן פעם אחרת לכתחלה, אם נתירם לו לאכלם בפסח).
1160. רמ"א שם (ואין לשנות, אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה).
1161. כדאמר ריש לקיש פסחים לה, א (עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת), ופרש"י שם (ביין ובשמן, דלא נתן בה מים). ובדף לו, א ד"ה אין לשין (אין חייבין על חימוצו כרת קאמר, ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה הוי, כלומר רע). הרי שמי פירות בלא מים עושין חמץ נוקשה. וכדתנן תרומות פ"י מ"ב (תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זו אסורה). ואמרינן במנחות נד, א (נהי דחמץ גמור לא הוי, נוקשה מיהא הוי). ופירש"י (נוקשה, לשון רעוע, כלומר חמץ שפל). הובאה דעה זו בדברי הראב"ד פ"ה ה"ב (אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה ... אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו, דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כרת, אבל נוקשא הוי מיהת ואסור), וכפי שפירש הפר"ח ס"א ד"ה מ"ש שמי פירות (כיון הראב"ד על דעת רש"י, וכמו שכתב בתחילת השגתו). וכן הובאה דעה זו לקמן סי' תסג ס"א (אף למחמירין בכל מי פירות מעיקר הדין, מכל מקום אין חימוצה חימוץ גמור, אלא נוקשה, ואיסורו מדברי סופרים). ואף דאנן לא קיי"ל כפירוש הראב"ד בדברי רש"י, אלא כפי שפירש הפר"ח ס"א ד"ה והרא"ש (ופירש רש"י ... ושיטה זו היא היותר נכונה אצלי ... ואנן לא קיימא לן ככל הני תנאי ואמוראי, אלא ... דמי פירות אין מחמיצין). ונתבאר לעיל (הערה 27). מכל מקום, כיון שיש מי שאומר שהוא חמץ נוקשה, לכן עכ"פ חוששים בזה "שמא נתערב בהם מים כל שהוא", ו"אם נתיר לו לאכלה, שמא פעם אחרת לא יאפה מיד", וכמבואר במהרי"ל שם (בקל יתערב מים ... ועל ידי סחיטת מי פירות נמי, הלא ר"י לא רצה לעשות הלכה למעשה דלא כרש"י, דפירש דבלא מים מקדמת ומחמצת ואין יכול לשומרו מחמץ נוקשה).
1162. כדלעיל סי' תמב ס"כ (נקרא חמץ נוקשה, ומותר לאכלו בפסח מן התורה, שאין זה חמץ כלל. אבל חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה).
1163. רמ"א ס"ד (ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין, רק לאחר אפייתן בעודן חמין).
1164. ח"י סוף ס"ק ב (וכן מנהג העולם שלא להטיח אפילו לאחר אפיה שום דבר על המצות בימים ראשונים, מהאי טעמא), וס"ק ח (גם בזה נהגו איסור בלילות ראשונות, משום גזירה דמצה עשירה, וכמו שכתבתי סוף ס"ק ב, עיי"ש).
1165. "ולא ישרה אלא במים, אבל לא בשאר משקין ומי פירות, ולא במרק, לפי שהן מפיגין את טעם המצה, שנותנין בה טעם שלהם", וסי"ג (יש אומרים שאף היין ושאר משקין אינן מפיגין טעם המצה, כיון שלא נתבשלה בהן אלא שנשרית בהן ... העיקר כסברא הראשונה). ועוד נתבאר לקמן סי' תעא ס"ח (מצה שנאפית כתקונה, ואחר כך ... חזר ולש את הפירורין הללו ביין ושמן ושאר משקין ומי פירות, ולא בשלן ולא טגנן אחר כך, יש להסתפק אם היא נקראת מצה עשירה, כי יש לומר כיון שכבר נאפית בעוני אף שאחר כך נתעשרה אף על פי כן אני קורא לה לחם עוני, שבשעה שנעשית לחם דהיינו בשעת אפייה היתה בעוני, או יש לומר כיון שנתפררה ואחר כך חזר ולש אותה במי פירות הרי נשתנית ממה שהיתה, ונפקע ממנה שמה הראשון ונעשית מצה עשירה). סיכום דינים אלו לעיל סי' תסא (הערה 57).
1166. טור ושו"ע ס"ו (חטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ, מותר).
1167. כי אף שנתבאר לקמן סי' תסז סכ"ה (חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח ... אם אינה מבוקעת ממש, אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע, יש מתירין התבשיל אפילו באכילה, אם יש בו ששים כנגדה ... ויש חולקין על זה ואומרים, שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה, אע"פ שלא נתבקע עדיין, לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד ... וכן המנהג פשוט במדינות אלו, ואין לשנות). מכל מקום כאן מי פירות אין מחמיצין, אפילו נתבשלה בהם ונתרככה. והיינו כשנמצאה במי פירות, משא"כ כשנמצאה בתבלין, נתבאר לקמן סי"ט (ואם כשבדק התבלין מצא בהם חטה ... מלוחלחת ונתרככה ונתבקעה, שורפה), ושם נתבאר (הערה 104).
1168. כדלקמן סי' תסז ס"א (שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור, שחייבין עליו כרת).
1169. כדלעיל ס"א (עיסה שנילושה במי פירות, אפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה, אין זה חמץ, ומותר לאכלה בפסח).
1170. פר"ח סי' תסז סט"ו ד"ה וכל זה (משמע דמיירי בחטה בקועה, ואעפ"י כן שריא, משום דמי פירות אין מחמיצין, ואפשר שנתבקעה מחמת היין והחומץ. דלאו מילתא דפסקא היא דכל חטה שנתבקעה שהיא קרובה להחמיץ, אלא דכל חטה שנמצאת בתבשיל או נפל עליה מים וכיוצא, אי חזינן שנתבקעה, ודאי מוכחא מילתא דמתבקעת מחמת חימוץ. אבל בעלמא, כגון שנפלה למי פירות, אעפ"י שאנו רואין אותה מבוקעת, אין לנו לומר דמעלמא אתיא הני ביקועה מחמת מים, דאחזוקי איסורא לא מחזיקנן, אלא יש לנו לומר שנפלה שלימה ליין וכיוצא, ומחמת המי פירות נתבקעה, ואין לה שום חימוץ).
1171. פר"ח שם. וראה גם לעיל סי' תכט סי"ט, ושם נסמן (הערה קח).
1172. כדלעיל סעיף ז (שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא).
1173. לבוש ס"ה-ו (ודווקא ללוש בהן עיסה של מצה נהגו בהן איסור ... אבל חטה הנמצאת בדבש או ביין וחומץ אפילו בתוך הפסח, שחמץ במשהו, אפילו הכי מתירין אותו, ובלבד שלא נתערב בהם מים).
1174. עולת שבת ס"ק ז (וגם לדידן דמחמירין במי פירות, אין לאסור בדיעבד. ומדברי הלבוש משמע דאפילו בדיעבד יש לאסור). היינו שבעצם לא היה כדאי לאסור, אלא שמכל מקום הלבוש אוסר.
1175. כדלעיל ס"ז (שחוששין אם נתיר לו לאכלה שמא פעם אחרת לא יאפה מיד).
1176. ט"ז סי' תסג ס"ק ב (דמה שאנו מחמירין במי פירות, היינו שלא לעשות התערובות בידים, אבל אם הוא בא ממילא, שבקינן ליה אדינא דמותר).
1177. כבר נתבאר לעיל ס"ה דין יין ענבים. וכאן בא לבאר דין יין צמוקים, מתי הוא שוה לדין יין ענבים.
1178. רשב"ץ במאמר חמץ לד, ב סד"ה והנה (ונראה לי שאעפ"י שעיקרו מים, דינו כדין היין היוצא מהענבים שלא נתערבו בו מים, ואין דינו כדין יין מזוג ... שהמים נשתנו מברייתן כשנשרו בהם הצמוקים ... ולפי זה דינו כמי פירות שאין מחמיצין, ואינו משתנה מיין הענבים לענין זה כלל). שו"ת מבי"ט ח"א סי' רנב (מצאתי בתשובה על שם הרב דוראן על יין של צמוקים שהוא כיין של ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצין, כי המים ששרו בהן הצמוקין נשתנו מברייתן אחר שנשרו בהן הצמוקין ... וכתב הרב דוראן ז"ל באגרת חמץ שחבר, שיין של צמוקים הוא כיין של ענבים). שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ב (שכן כתב הרב אבא מארי זלה"ה בתשובותיו סי' ר"ח, שמצא בתשובה משם הרב ר' דו[ר]אן ז"ל, על יין צמוקים שהוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצים, כי המים ששרו בהם הצמוקים נשתנו מברייתן ... ובאגדת חמץ שחבר הרב ר' דו[ר]אן הנזכר כתב כן יין צמוקים הוא כיין של ענבים). הובא בבדק הבית ד"ה וכתבו הגהות. ומזה למדו הפוסקים, במכל שכן למים שביין בענבים, שעל ידי מה שהוא תוסס נעשה המים כמו היין עצמו (כדלעיל ס"ה).
1179. סעיף ז (יין צמוקים, דהיינו שכותשים ענבים יבשים ונותנים עליהם מים ושורים אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין, מקדשים עליו).
1180. משא"כ אם נדרכו ברגל, כדלעיל סי' רד סי"א (במה דברים אמורים בחרצנים וזגים שנעצרו בקורה, אבל אם לא נדרכו אלא ברגל, כיון שנשאר בהם לחלוחית יין הרבה, אפילו נתן עליהם ג' מדות ומצא ג' או פחות, מברכים עליו בורא פרי הגפן, שיין הוא, והמים נבלעים בזגים ובחרצנים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה), ושם נסמן. וכן הוא לענין דין מי פירות דידן, כמבואר בזרע אמת ח"א סי' נט (ואם כן איפוא יצא לנו מזה, דבתמד הנעשה מן המים שניתנו על גבי החרצנים וזגים, כל שלא נדרכו בקורה דינו כיין, גם לענין זה דיש לו דין מי פירות שאינם מחמיצין).
1181. לענין יין שיצא מהשמרים לתוך המים, אמרינן בב"ב צו, ב (שמרי יין מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו ... רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא). ולענין יין שיצא מהחרצנים לתוך המים, כתבו התוס' ב"ב צז, ב ד"ה אין (אומר ר"ת דאותו יין שעושין מן החרצנים, אפילו אית ביה טעם יין, כיון דלא רמא תלתא ואתא ארבעה, מברכין עליו שהכל. וליכא למימר דפורצני עדיף משל שמרים, דהא אמר בריש אלו עוברין (פסחים דף מב:) ... הא בדרווקי הא בפורצני, פירוש ההיא דפורצני גרוע מדרווקי, דהיינו של שמרים ... חשיב יותר, ואפילו הכי מברכים עליו שהכל, כיון דלא רמא תלתא ואייתי ארבע, כל שכן דפורצני). וכן נפסק לעיל סי' רד סי"א (תמד שעושין מחרצנים או זגים שנותנים עליהם מים, דינם כשמרים, שאם לא יצא מהם יין כשיעור מזיגה שבאותו מקום מברכים עליו שהכל). והיינו אם תסס ונעשה מים, כמבואר נתבאר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' כח אות ה (גבי תמד שנותנין מים על החרצנים ותוסס ונעשה יין ... ואעפ"כ קי"ל דבדליכא יין חלק אחד מארבעה לאו כלום הוא לכו"ע). וראה אבני נזר יו"ד סי' קיג אות כג. ארץ צבי ח"א סי' נה; נז-ח. מקראי קודש פסח ח"ב סי' לו. שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' יג אות ח ד"ה ובעיקר. חקרי הלכות ח"א כו, ב.
1182. רשב"ץ ח"א סי' נז (שלא אמרו כך אלא בשמרי יין, שכבר יצא כל היין ולא נשאר שם רק מעט לחלוחית, והיין היוצא מהם הוא יין מזוג, והיינו דאמרינן עלה רבה לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דארי על חד תלתא לאו חמרא הוא. אבל יין צמוקים, אף על פי שמוציא פחות ממדתו כשר לקידוש, כיון דכמישן בגפנייהו ולא יבישן וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית). והיינו שיין חרצנים או שמרים, דינו כתערובת יין ומים, שאין מברכים עליו בורא פרי הגפן אלא כשיין הוא רביעית מהמים. משא"כ ביין צמורים שתסס, דינו כיין ממש. וכן הוא לעיל סי' ערב ס"ז (יין צמוקים, דהיינו שכותשים ענבים יבשים ונותנים עליהם מים ושורים אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין, מקדשים עליו). ולענין שיעור המים שאפשר לשרות בו הצמוקים, עם תסיסה, או בלי תסיסה, יתבאר לקמן סי' תעב סכ"ז (והערה קצח).
1183. רמ"א סי' קס סי"ב (וכל שכן דמותר ליטול ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבושלין, דעיקרן מים). ט"ז סי' תסז ס"ק יח (פעם אחת הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות, ונמצא בו חטה אחת ... שהיא נתחמצה). וכן הוא לעיל סי' קס סט"ו (במי דבש (שקורין מע"ד) ושכר, נוטלין [מהן לידים], שהרי עיקרן מים).
1184. שו"ת מהרי"[ט] ח"ב או"ח סי' ב (אם מותר ללוש את העיסה בדבש שעושים בצמוקים, ששורין את הצמוקים במים וסוחטים אותם ומבשלים אותם ... ורואה אני שהדברים קל וחומר בזה הדבש, שהמים שבו נשתנו על ידי האור שנוי רב טפי משינוי שעל ידי היין). הובא במ"א ס"ק ו.
1185. רוקח סי' רצא (ושמנונית העוף מי פירות, ואין מחמיצין). הובא במ"א סוף ס"ק ו. וכן הוא לקמן סי' תסו ס"א (והשומן ... דינם כמי פירות שאין מחמיצין).
1186. שו"ת צמח צדק הראשון סי' קכב (ושומן של אווז נמי מי פירות הוא, דהכל הוא בכלל מי פירות ... לכן לא נאסר השומן הזה שמצאו גרעין חטה בתוכו מטעם דמי פירות אין מחמיצין. וליכא להחמיר מטעם דאי אפשר שלא נשאר מעט מים בשומן מן ההדחה שהדיחו אחר המליחה, ומי פירות עם מים ממהרין להחמיץ טפי ... משום דאף על פי שהאמת כן הוא, שנשאר מעט מים בשומן אחר הדחה אחרונה, מכל מקום אחר שנתבשל השומן באלפס בשול יפה, נשרפו המים בבשול ואזלי להו לגמרי, ולא נשאר מאומה מן המים בין השומן).
1187. פר"ח סי' תסז סט"ז ד"ה ועכשיו אבוא (יש לחוש שמא כשעדין לא היה מרתיח השומן יפה, שעדין לא כלו המים לגמרי, נפלה אז החטה, ומי פירות עם מים ממהרים להחמיץ, והחמיצה החטה, ועכשיו בפסח נותנת טעם במשהו, ואסרה כל השומן).
1188. כדלקמן סי' תסז סל"ב (שכל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן למפרע, דהיינו כשאנו מוצאין איסור במקום אחד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע, ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה כבר קודם לכן).
1189. כדלקמן סי' תסז סכ"ה (חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח ... אם אינה מבוקעת ממש, אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע, יש מתירין התבשיל אפילו באכילה, אם יש בו ששים כנגדה ... ויש חולקין על זה ואומרים, שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה ... ואם נתערב משהו מתבשיל זה לתבשילין אחרים, כולם נאסרים בהנאה ... וכן המנהג פשוט במדינות אלו, ואין לשנות), וסכ"ז (חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל שהתבשל אוסר אפילו בהנאה לדברי הכל).
1190. כדלקמן סי' תסז סל"ז (תולין להקל לומר לאחר שנחתכה ממנה המצה נפלה החטה לתוך מצה אחת מהן, לפי שאנו אומרים כאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו, כאן היתה בתחלה כשנפלה, ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום).
1191. צמח צדק שם . הובא בפר"ח שם ד"ה נשאל הרב.
1192. מ"א ס"ק ו (דאין להחמיר בהא, דהא המים שהודח בו כבר נתנגב).
1193. סעיף ז (זיעת בשר יבש שמזיע בימות הגשמים דינה כמים, כי הוא מזיע מכח המים שהודח בהן קודם מליחתו. ויש חולקין על זה ואומרים, שזיעת החומה ובשר יבש, אף שהיא באה מכח המים, אין דינה כמים אלא כמי פירות). והיינו שהמחלוקת לקמן שם היא אחרי שנתגלו ויצאו לחוץ, אם יש להם דין מי פירות. משא"כ כאן שנתנגב, ונשארו מים בלועים בתוכו, בודאי יש להם דין מי פירות.
1194. מ"א שם (אך במיני טיגון ששורים המצה במים וסוחטין אותם, ואחר כך לשין אותן בשמן, ונפל לתוכה חטה, יש להחמיר, דנשארים בתוכו מים בעין, דאי אפשר לסוחטן כל כך)
1195. רא"ש פ"ב סי' יג (יסוד רב אלפס ז"ל ... אפילו מי פירות בתערובת מים אין מחמיצין. וקשה לדבריו מההיא דלקמן (דל"ט ב) דאמרינן ותיקא במיא ומילחא אסירי, במשחא ומילחא שרי, אלמא מוכח בהדיא דמי פירות עם המים מחמיצין), וסי' כג (ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חימוץ מהכא, ותיקא במילחא ומשחא שרי. ולאו ראיה היא, דמלח ממהר החימוץ כשנילושה במים, אבל אם נילושה במי פירות המלח לבדו אינו גורם החימוץ). טור בסוף הסימן (מצאתי כתוב שאם נמצאת במלח חטה מלוחלחת מחמיץ, כי המלח מתולדת המים הוא, ואינו בכלל מי פירות. ואינו נראה לי, דהא שרינן ותיקא במשחא ומלחא, אלמא דמי מלח הוי בכלל מי פירות). פר"ח ס"ז (נמצינו למדים שנראה שדעת הרא"ש גם כן כדעת הטור בנו, דמילחא הוי מי פירות).
1196. תוספתא מכשירין פ"ג ה"ח (והמלח שנתמחו [=שנימוחו] [לא] מטמאין ולא מכשירין). רמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"י ה"ב (והמלח שנמחת הרי הן כמי פירות, לא מתטמאין ולא מכשירין). פר"ח שם (ומצאתי להרמב"ם בפרק עשירי מהלכות טומאת אוכלין, שכתב דמלח לא הוי תולדת המים, אלא הוי כמי פירות שאינן מכשירין, והוציאו מהתוספתא).
1197. חילוק זה נתבאר בדרכי משה ס"ק ד (ונראה לי לומר דבמלח שלנו שמבשלים אותה ודאי יש לחוש, אפילו לדעת הטור). והיינו שמפרש שהמחלוקת היא במלח שחופרין מהקרקע, ואילו במלח שלנו יש לחוש לדברי הכל שדינו כמים. אמנם כתב עליו מ"א סוף ס"ק ז (וכתב בדרכי משה דמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ עכ"ל. אם כן מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מהקרקע. אבל בטור משמע לכאורה דמלח שחופרין מהקרקע לכו"ע אינו מחמיץ). והוא ממ"ש הטור (מצאתי כתוב שאם נמצאת במלח חטה מלוחלחת מחמיץ, כי המלח מתולדת המים הוא), הרי שהמחלוקת היא רק במלח שהוא "תולדת המים", ואילו "מלח שחופרין מהקרקע" דינו כמי פירות לדברי הכל. החילוק בין שני סוגי מלח אלה (לענין בישול בשבת) נתבאר לעיל סי' שיח סי"ח (וכל זה במלח שאינו מבושל, אבל מלח שלנו שמתקנים אותו על ידי בישול במים).
1198. שמייצרים אותו על ידי אידוי מי ים.
1199. הגהות מיימוניות פ"ה אות ה הא' (מבררים את המלח קודם הפסח מפני החיטים שבתוכו, שהרי כשהמלח נתלחלח נכנס מעט בחטה ומתחמץ. בתשובות).
1200. טור בסף הסימן (דמי מלח הוי בכלל מי פירות).
1201. שו"ע ס"ז (יש לברר המלח קודם פסח מחטים שלא יהיו בתוכו, כי כשהמלח מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחטים ומתחמץ). וכן הוא לקמן סי' תסג ס"ד (במלח שלנו שמבשלים אותו ממים, והרי דינו כמים). לעיל סי' תנה סל"א (שהעיקר הוא שהמלח אין לו דין מי פירות אלא דין מים). סי' קס סי"ד (והמלח אם ריסקן עד שנעשו מים נוטלין מהם לידים), וסט"ו (יש אומרים שאין נטילת ידים אלא במים ולא בשאר משקין ומי פירות). וראה פר"ח סוף הסימן.
1202. סעיף כט (נוהגין שלא ליתן מלח תוך עיסת המצה ... שיש אומרים שהמלח דינו כמי פירות, שכשהם מעורבין בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ).
1203. רוקח סי' רעא (וצריך אדם לבדוק מלחו ותבלין ופלפלין שלא יהיה בהן חיטין מלוחלחין). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סא (וכן דרש נמי מהר"י סג"ל, ואמר שיש לברור גם כן התבלין לצורך הפסח, כמו המלח). מ"א סוף ס"ק ז בשם רש"ל (כתב רש"ל יש לברור התבלין). ח"י סוף ס"ק יג (מיני תבלין כיון שהם פירות אינם מחמיצין כלל ... אך לכתחלה יש לברור אותם קודם שנותן אותם לתוך התבשילין, כדי שלא ישים חטה או שעורה תוך התבשיל, והוא פשוט).
1204. רוקח שם (לבדוק מלחו). הובא בח"י שם. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' טו אות ב (נהגו לברור המלח ולראות שלא יהא בו שום חטה). מהרי"ל שם (דרש מהר"ש ... וכן נהגו לברור המלח ולראות שלא יהא בו שום חטה).
1205. ח"י שם (קודם שנותן אותם לתוך התבשילין).
1206. היינו כיון שהיא מלוחלחת ונתרככה או נתבקעה. ואף שנתבאר לעיל ס"ט (חטה שנמצאת במי פירות שלא נתערב בהם שום מים בעולם, אף על פי שנתרככה החטה, אין לחוש בה שמא החמיצה, שהרי מי פירות אין מחמיצין ... ואפילו אם החטה היא מבוקעת). והרי גם התבלין יש לו דין מי פירות, כמבואר בח"י ס"ק יג (מיני תבלין כיון שהם פירות אינם מחמיצין כלל). היינו דוקא במי פירות, משא"כ אם נמצאה החטה נגובה ויבשה בין התבלין, כמבואר לעיל שם (חטה נגובה ויבשה שנמצאת בקועה, בידוע שהיתה כבר במים ונתבקעה שם, שמן הסתם כל ביקוע הוא מחמת מים. אבל כשנמצאת במי פירות, תולין שנתבקעה לאחר שנפלה לתוכם). ועל כן צריך לשרפה, כדלעיל סי' תמב סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ, שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר, חייב לבערו, גזרה משום כזית).
1207. מ"א שם (כתב רש"ל יש לברור התבלין. ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה, דהא יבשין הם). ח"י שם (מיני תבלין, כיון שהם פירות אינם מחמיצין כלל, וגם הם יבשים, כמו שכתב המ"א).
1208. הגהות מיימוניות פ"ה אות ה הא' (שהרי כשהמלח נתלחלח נכנס מעט בחטה ומתחמץ). שו"ע ס"ז (כי כשהמלח מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחטים ומתחמץ). וכדלעיל סי"ח, שהעיקר כדעת הסוברים שהמלח דינו כמים, ומחמיץ את החטה.
1209. מסתפק בזה במ"א ס"ק ז (וצ"ע אם נמצא חטה בחבית מלח בפסח אם אוסרין כל החבית ... מלח יבש אינו בולע. ומיהו ... בתוס' ורא"ש פ"ח דחולין כתבו דמלח הנתון בקערה של בשר כו' משום דאין מליחה לעץ, משמע קצת דאם היה מונח אצל מאכל בולע). והיינו כדלעיל סי' תמז סכ"ו (שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך, אבל לא מן הכלי שהוא קשה), ונסמן שם (הערה רלד), וסנ"ו (ואין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלי ... יש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי). והיינו שרבינו מסיק (כאן, ולעיל שם), "שכן דרך המלח לבלוע ממאכל המונח אצלו", אפילו ביבש.
1210. נתבארה לעיל סי' תמז ס"ה (והערות נז-ח), מסקנת הפוסקים, שמליחה אוסר כדי קליפה וצלי אוסר כדי נטילה, שהוא כרוחב אגודל. וכאן במלח עצמו מחמיר גם במליחה כרוחב גודל).
1211. כדלעיל סי' תמז סכ"ב (דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח. ויש חולקין ... והלכה כסברא הראשונה).
1212. מ"א ס"ק ז (לכן נראה לי דלכתחלה יש להחמיר שלא להשתמש בכל החבית, וישמרנו עד אחר הפסח, וכן מצאתי כתוב. אבל כדי נטילה סביבו ישליך. והוא הדין אם נמצא בערב פסח ישליך סביבו כדי נטילה). הובא בח"י ס"ק יג. והיינו שיש להסתפק אם נתפשט טעם החטה החמוצה בכל המלח (שאז נאסר כולו בתוך הפסח, ואילו קודם הפסח בטל בששים ומותר), או רק כדי נטילה (שאז גם קודם הפסח נאסר, שאינו בטל בששים). ויש להחמיר בשני הצדדים, והיינו שבתוך הפסח חוששים שאוסר כולו, וקודם הפסח אוסר כדי נטילה. וראה שער הציון ס"ק מג. ואף שנתבאר לעיל סי' תמז ס"ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו ... והשאר מותר אפילו באכילה, שהרי לא נפלט לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו). וכדלקמן סי' תסז סנ"ג, שהעיקר הוא שאין מחמירים באיסור חמץ בפסח שאין שייך בו שמנוניות, לאסור כולו (ורק בבשר החמירו). ונתבאר לקמן שם (הערה 347). מכל מקום כאן במלח החמירו לאסור הכל בתוך הפסח. וכעין זה מצינו לענין מצה שנתכפלה בתנור, שנתבאר לעיל סי' תסא סט"ז (אם הוא קודם הפסח, אפילו בערב פסח משש שעות ולמעלה, מסיר מקום הכפל שיש בו חשש חימוץ ... ומסיר עוד מקום מגעו, דהיינו כרוחב גודל סמוך למקום הכפל ... ושאר המצה מותר באכילה ... אבל מצה שנאפית בתוך הפסח ונתכפלה בתנור, אפילו לא נתכפל אלא משהו ממנה, מחמירין לאוסרה כולה). אלא שהחשש שהחטה החמיצה ונתפשט הטעם בכולו, הוא חשש רחוק מאד, ולכן אין לאסור להשהותו, וגם אם נתנו בתוך הקדרה אין לאסור המאכל שבקדירה, כדלקמן סכ"א (שהרי אין שם שמנונית ולא רוטב שיוליך טעם החמץ בכל המלח). אבל מחמת החשש שנתפשט בכדי נטילה, צריך להסיר ממנו כדי נטילה, הן בתוך הפסח והן קודם הפסח. וגם אם נתנו בתוך הקדרה אין לאסור התבשיל שבקדירה יש לאסור אף בדיעבד.
1213. הגהות מיימוניות שם (מבררים את המלח קודם הפסח מפני החיטים שבתוכו, שהרי כשהמלח נתלחלח נכנס מעט בחטה ומתחמץ).
1214. מ"א שם (אבל אם שמו מהמלח תוך המאכל אין לאסור בדיעבד. אלא אם כן שמו מאותו כדי נטילה, אז יש לאסור בדיעבד ... דלא שייך שמנונית כלל, והוא יבש שאין לאסור יותר מכדי נטילה).
1215. רוקח סי' רעא (וצריך אדם לבדוק מלחו ותבלין ופלפלין, שלא יהיה בהן חיטין מלוחלחין). ב"ח סוף הסימן (ומכל מקום ודאי אם אינה מלוחלחת, דהיינו שלא נתרככה כלל, ולא נעשית לחה אלא יבשה כמעיקרא, אפילו יש בו בנותן טעם שרי, שהרי לא פלטה מידי). הובא בט"ז ס"ק ג, ובמ"א סוף ס"ק ז, ובח"י ס"ק יג. וכעין זה הוא גם בחטה שנמצאה בתבשיל בפסח, כלקמן סי' תסז סכ"ה (וכל זה כשנפל לתוך התבשיל חטה או שעורה מרוככת, או שנתרככה בתוך התבשיל. אבל אם לא נתרככה, אינה אוסרת כלל את התבשיל, אפילו באכילה), ושם נסמן (הערה 155). אלא ששם מיירי בתבשיל, שלא שייך לחלק בין מקום מגעו לכל התבשיל, אלא כל האיסור הוא מטעם תערובת משהו בפסח, וכיון שלא נתרככה אינה אוסרת במשהו. ואילו כאן מיירי במלח יבש, שבמקום מגעו אינו בטל בששים, ומכל מקום אינה אוסרת "אפילו מקום מגעה", "שהרי אינה יכולה לפלוט כלום".
1216. ב"ח שם (שהרי לא פלטה לגמרי). הובא בט"ז שם.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 35 עמודים.