ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות ברכות השחרנג דין הראוי לירד לפני התיבה

נג דין הראוי לירד לפני התיבה

ובו ל"ו סעיפים

אמירת ישתבח

א עד ⁴³⁶ ישתבח אין צריך לש"ץ שירד לפני התיבה כלל, אבל כשמגיעים לישתבח יש לו להש"ץ לעמוד לפני התיבה ולומר ישתבח⁴³⁷. ולא ימתין מלירד לפני התיבה עד הקדיש שלאחר ישתבח, לפי שיש להסמיך הקדיש לישתבח בכל מה שאפשר, ואסור להפסיק ביניהם כלל. ולכן נהגו שהש"ץ עומד גם כן כשאומר ישתבח, שלא להפסיק מישיבה לעמידה בין ישתבח לקדיש שלאחריו ⁴³⁸ , שהוא צריך לומר אותו בעמידה מן הדין, מפני שהוא דבר שבקדושה, והוא הדין לברכו⁴³⁹.

במה דברים אמורים, בש"ץ שאומר גוף הקדיש וברכו. אבל הצבור שעונין אחריו, יש אומרים שאינם צריכים לעמוד, כמו שיתבאר בסימן נ"[ו]⁴⁴⁰. ואעפ"כ נוהגין לעמוד בשעת אמירת ישתבח⁴⁴¹ אפילו כשאומר אותו ביחיד⁴⁴²:

ב אע"פ שאין צריך הש"ץ לומר לפני התיבה אלא מישתבח ואילך, מכל מקום צריך שיקרא לעצמו תחלה קצת פסוקי דזמרה וברוך שאמר לפניהם, ואם לאו אינו יכול לומר ישתבח, שהרי היא ברכה אחרונה לפסוקי דזמרה⁴⁴³, כמו שנתבאר בסימן נ"א⁴⁴⁴. ולכן צריך למחות ברבים שטועים כשהם בדרך ואין עת להאריך, שמתחילין מישתבח ומברכין ברכה לבטלה⁴⁴⁵. אלא יאמרו ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה, על דרך שנתבאר בסי' נ"ב⁴⁴⁶. או יתחילו מיוצר אור⁴⁴⁷:

ג מי שלא היה לו טלית עד שהגיע לישתבח, לא יברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח⁴⁴⁸, ואין צריך לומר באמצע פסוקי דזמרה ⁴⁴⁹ , מפני שאסור להפסיק מברוך שאמר עד סוף ישתבח אפילו לצורך מצוה ⁴⁵⁰ , כמו שנתבאר בסימן נ"א⁴⁵¹. אלא יברך בין ישתבח ליוצר ⁴⁵² , שאז מותר להפסיק לצורך מצוה, כמו שיתבאר בסימן נ"ד⁴⁵³.

במה דברים אמורים, ביחיד. אבל ש"ץ שלא הביאו לו טלית עד ישתבח, יתעטף ויברך קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק ⁴⁵⁴ . אלא אם כן הביאו לו אחר ישתבח, כמו שיתבאר בסי' נ"ד ⁴⁵⁵ .

וכן אם אין מנין בבית הכנסת, ימתין הש"ץ עם ישתבח וישתוק, ולא ידבר כלום עד שיבא מנין, ויאמר ישתבח וקדיש. ויכול להמתין ולשהות אפילו חצי שעה⁴⁵⁶, שזהו שיעור כדי לגמור את כל פסוקי דזמרה מברוך שאמר עד סוף ישתבח⁴⁵⁷, ואף על פי כן אין צריך לחזור לראש, הואיל ושהה ברצונו שלא מחמת אונס, כמו שיתבאר בסי' ס"ה⁴⁵⁸. ובדיעבד אפילו שהה מחמת אונס, כגון שלא היה המקום נקי וכיוצא בזה⁴⁵⁹, בענין שבקריאת שמע כיוצא בזה יש שמצריכים לחזור לראש⁴⁶⁰, כמו שיתבאר שם, מכל מקום בפסוקי דזמרה, שהם מדברי סופרים, יש לסמוך⁴⁶¹ על דברי המקילין שם⁴⁶²:

הראוי להיות ש"ץ

ד ש"ץ צריך שיהיה הגון, שנאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ואמרו חכמים זה ש"ץ שאינו הגון ויורד לפני התיבה⁴⁶³. ואיזהו הגון, שיהיה ריקן מעבירות⁴⁶⁴. ושיהיה פרקו נאה, דהיינו שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו⁴⁶⁵. ושיהיה עניו, ומרוצה לעם, כדי שיסכימו לתפלתו. ויש לו נעימה וקול ערב, שמושך הלב⁴⁶⁶. ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים של תפלה סדורים בפיו⁴⁶⁷:

ה אם אין מוצאין מי שיהיו בו כל המדות הללו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ומעשים טובים⁴⁶⁸. ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים, והעם חפצים בו, ובן י"ג שנה המבין מה שהוא אומר ואין קולו נעים, הוא קודם לעם הארץ הזקן, כי יודע מה מתפלל⁴⁶⁹:

ו מי שעבר עבירה בשוגג, אפילו הרג נפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ, מפני שלא נקרא אין פרקו נאה⁴⁷⁰ אלא מי שמועד לעשות דברים שאינם מהוגנים, אבל מי שבאה לידו שגגת מעשה ומתחרט, הרי זה צדיק גמור לכל התורה כולה⁴⁷¹.

אבל אם עשה במזיד ⁴⁷² (פעמים רבות⁴⁷³), אע"פ שאחר כך עשה תשובה גמורה ⁴⁷⁴ , אין ממנין אותו ש"ץ, שהרי מכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה, ולא היה פרקו נאה.

ומכל מקום אם עבר עבירה באונס, אפילו המיר באונס ושב, יכול להיות ש"ץ קבוע⁴⁷⁵.

וכל זה למנותו ש"ץ לכתחלה. אבל אין מעבירין אותו מפני שם רע שיצא עליו בילדותו⁴⁷⁶, או אפילו יצא עליו מקרוב וידוע ⁴⁷⁷ .

ואם יוצא עליו שם רע עתה. והוא קול שאינו פוסק (ואין לו אויבים המוציאים קול⁴⁷⁸), אפילו יחיד יכול למחות להעבירו⁴⁷⁹.

וש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו, מסלקין אותו מש"ץ⁴⁸⁰, ואין מחזירין אותו אפילו אחר שיעשה תשובה המכשרתו להיות שוחט ובודק כבתחלה⁴⁸¹, כיון שכבר יצא עליו שם רע פעם אחת וסלקוהו, שוב אין ממנין אותו לכתחלה ⁴⁸² :

ז ראוי לש"ץ שיכנס לבית הכנסת ראשון ויצא אחרון⁴⁸³.

וטוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו'⁴⁸⁴. ויש אומרים⁴⁸⁵ שצדיק בן רשע תפלתו על הצבור יותר נשמעת מתפלת בן צדיק, לפי שמתוך שאין לו זכות אבות הוא שפל רוח בתפלתו, שאין בוטח בתפלתו על מעשה אבותיו, כמו בן צדיק, כי אם על חסדו של הקדוש ברוך הוא ⁴⁸⁶ (ולענין מעשה הכל לפי ענין שפלות רוח של זה וצדקת אבותיו של זה):

ח אין מומין פוסלין אלא בכהנים ⁴⁸⁷ , אבל לא בש"ץ⁴⁸⁸. ואעפ"כ יש ליזהר⁴⁸⁹ במומין הגלוים⁴⁹⁰, משום הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו'⁴⁹¹:

ט אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו⁴⁹², מפני כבוד הצבור⁴⁹³. ואפילו הצבור מוחלין על כבודם, אסור⁴⁹⁴. במה דברים אמורים, בש"ץ קבוע, אבל באקראי יכול לירד לפני התיבה ⁴⁹⁵ משהביא ב' שערות ⁴⁹⁶ . ובלבד שלא יתמנה מפי הציבור או מפי ש"ץ הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים⁴⁹⁷, שזהו גם כן קביעות לאותם העתים. אבל אם מנוהו הצבור או הש"ץ שיהיה הוא מוכן להתפלל לפעמים כשלא יהיה ש"ץ בבית הכנסת, אין זה נקרא קביעות, כיון שאפשר שלא יבא לידי כך, ולא אסרו אלא לעתים ידועים, שלאותו עת הוא קבוע בודאי⁴⁹⁸.

וכל זה בכל השנה. אבל בתענית, צריך להיות זקן ממש ש"ץ לכתחלה⁴⁹⁹, כמו שיתבאר בסי' תקע"ט⁵⁰⁰, או המופלג שבצבור, והוא הדין בראש השנה ויום כפור טוב שיהיה אדם מופלג ש"ץ, אם אפשר⁵⁰¹:

י אם אין שם מי שיודע להיות ש"ץ כי אם בן י"ג שנה ויום אחד, מוטב שיהיה הוא ש"ץ, אף על פי שאין לו זקן, משיתבטלו מלשמוע קדושה וקדיש⁵⁰²:

יא מי שאינו בעל זקן, כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, הרי זה כאלו נתמלא זקנו. לפיכך בן כ' שנה, אע"פ שאין לו זקן ממנין אותו⁵⁰³. וכן אם היה לו זקן אפילו מעט, הרי זה כנתמלא זקנו, אם הוא מבן י"ח שנה ומעלה⁵⁰⁴:

יב סריס, יש אומרים שמותר למנותו אם הוא בן עשרים⁵⁰⁵, שאז נעשה גדול ⁵⁰⁶ . והוא שנראו בו סימני סריס⁵⁰⁷, ואם לא נראה בו, אינו נקרא גדול עד שיעברו רוב שנותיו ⁵⁰⁸ , כמו שיתבאר באה"ע סימן קע"ב⁵⁰⁹. ויש מי שאומר⁵¹⁰, שאף על פי כן אין זה כבוד הצבור למנות סריס:

יג יש ללמד זכות על מקומות שנוהגין שהקטנים יורדים לפני התיבה להתפלל ערבית במוצאי שבתות⁵¹¹, לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן⁵¹², שהרי אינן מחזירין את התפלה, רק שאומרים ברכו וקדיש⁵¹³.

ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית⁵¹⁴ (משום ברכו שבה. והוא הדין שלא יפרוס על שמע למי שלא שמע ברכו ⁵¹⁵ בשחרית⁵¹⁶. ואין ברכו של תפלת שחרית וערבית דומה לברכו של קריאת התורה שקטן יכול לאמרה⁵¹⁷, לפי שאינה חובה כל כך אלא על העולה לקרות בתורה⁵¹⁸, אבל אלו הן חובה על כל צבור לשמען שחרית וערבית), וקטן שאינו חייב אינו מוציאם ידי חובתן.

ואפילו מי שמגיע לכלל י"ג שנה ביום השבת, אין לו להתפלל ערבית של שבת במקומות שנוהגין להתפלל של שבת בערב שבת מבעוד יום משום תוספת שבת⁵¹⁹, שהרי עדיין לא נשלמו לו י"ג שנה עד ליל שבת, שתוספת שבת אינה מועיל לענין שנות ימי הנער⁵²⁰. אבל אם מתפלל בלילה ערבית, מותר לירד לפני התיבה⁵²¹.

ומה שאמרו⁵²² י"ג שנה ויום אחד, לא שצריך יום אחד יותר על י"ג שנה⁵²³, אלא לומר שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל יום, ולא שיום אחד בשנת י"ג נחשב שנה ⁵²⁴ . אבל מיד שהגיע תחילת כניסת היום שנולד בו וכלו בו י"ג שנה שלימות ⁵²⁵ , הרי מקצת כניסת היום זה נחשב כיום שלם, והרי הוא בן י"ג ויום אחד, ואין צריך י"ג שנה מעת לעת ⁵²⁶ .

ואם צריך לבדוק אם הביא ב' שערות, יתבאר בסימן נ"ה⁵²⁷:

יד ש"ץ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו הערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להקב"ה בנעימה, תבא עליו ברכה ⁵²⁸ . והוא שיתפלל בכובד ראש⁵²⁹ ועומד באימה ויראה⁵³⁰, אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה ⁵³¹ , ועליו נאמר⁵³² נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה⁵³³. ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו, לא טוב הוא עושה, מפני טורח הצבור ⁵³⁴ :

טו מי שיש לו קול נעים, ירנן להקדוש ברוך הוא, ולא שאר רננות. ואם רק, יקנח ואחר כך יתפלל⁵³⁵:

טז אין ממנין לעגי שפה שאינן יודעין לחתך האותיות⁵³⁶, כגון אלו שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן⁵³⁷, והוא הדין למי שקורא לחתי"ן ההי"ן⁵³⁸. ואם כולם מדברים כך, מותר להיות שם ש"ץ⁵³⁹, ואין צריך להביא להם ש"ץ ממקום אחר ⁵⁴⁰ :

יז פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולין, לא ירד לפני התיבה⁵⁴¹ מפני כבוד הצבור⁵⁴². וראוי לש"ץ שיהיה לו בגדים ארוכים שלא יראו רגליו⁵⁴³ (אם הולך בלא אנפלאות⁵⁴⁴):

יח סומא יורד לפני התיבה⁵⁴⁵, מפני שחייב בכל המצות⁵⁴⁶, ויכול להוציא את הרבים ידי חובתן.

ואם יכול לעלות ולקרות בתורה יתבאר בסימן קמ"א⁵⁴⁷:

יט ש"צ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו, ולא ימתין עד שיאמרו לו⁵⁴⁸, לפי שנראה שאינו סומך על דיבור הצבור שמנוהו לכך⁵⁴⁹. אבל מי שאינו ש"צ קבוע, צריך לסרב מעט קודם שיורד לפני התיבה. ולא יסרב יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב וממאן לגמרי, כלומר איני כדאי לכך, וכשיאמרו לו פעם שנית מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישי יעמוד⁵⁵⁰. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל⁵⁵¹, שאין מסרבין לגדול⁵⁵² אלא בדבר שיש בו גסות ושררה⁵⁵³, כמו שיתבאר בסי' ק"ע⁵⁵⁴:

כ אם טעה הש"ץ וצריכין להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב כלל⁵⁵⁵, מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך⁵⁵⁶:

כא האומר איני עובר לפני התיבה מפני שבגדי צבועים, או מפני הסנדל שברגלי⁵⁵⁷, לא ירד באותו התפלה⁵⁵⁸ כלל, לא בצבועים ולא בלבנים ולא בסנדל ולא יחף⁵⁵⁹, מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך, וחוששין שמא אפיקורסות נזרקה בו⁵⁶⁰. ואע"פ שנותן טעם לדבריו, ומראה פנים שלכבוד המקום עושה כן, ודרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבנים. מכל מקום כיון שהצבור מבקשים ממנו להתפלל להם כך, אין ראוי לו להיות סרבן מפני דברים אלו, אם לא שאפיקורסות נזרקה בו⁵⁶¹:

כב יש מונעים גר מלהיות ש"צ⁵⁶², מפני שאינו יכול לומר אלהי אבותינו. ונדחו דבריהם, שאף הגרים יכולים לומר אלהי אבותינו, שנאמר כי אב המון גוים נתתיך, כלומר מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים שיתגיירו⁵⁶³:

כג אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה ש"צ, אם לא שהסכים עליו מתחלה⁵⁶⁴. ורבים יכולים לחזור בהם אפילו אחר שהסכימו⁵⁶⁵. וגם בכל המנויים יכול יחיד לעכב⁵⁶⁶, ואפילו במרביץ תורה. והוא שרוצה לקבל ש"צ או רב אחר⁵⁶⁷, ויש אחר לשכור בדמיו של זה⁵⁶⁸ שרוב הצבור חפצים בו. וכל מי שהעבירוהו ועמד כך ימים בהסכמת הקהל ואחר כך רוצים לחזור ולמנותו, הרי זו כתחלת קבלה⁵⁶⁹, ואפילו יחיד יכול לעכב. והוא הדין אם מנוהו תחלה לזמן ואחר כך נשלם הזמן⁵⁷⁰.

ואין היחיד יכול לעכב בכל מקום, אלא כשיש לו טעם הגון, ויציע טעמו לפני טובי העיר ⁵⁷¹ , ואם יראו שדבריו נכונים שראוי לו לעכב מטעם זה, יחושו לדבריו ולא ימנוהו⁵⁷². ואם הוא שונא להש"ץ, יכול למחות שלא ימנוהו לש"צ. אבל אם כבר הסכימו עליו ואחר כך נעשה שונאו, אינו יכול למחות, אלא הש"ץ מחוייב לומר בפיו שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו⁵⁷³.

וכל זה בימים הראשונים שהיו הכל מתכוונים לשם שמים. אבל עכשיו, אם היו חוששין לדברי יחיד, לעולם לא היו יכולין להשוות למנות שום מינוי, כי כל אחד היה מטיל מום בקדשים, וזה מוחה בשל זה וזה מוחה בשל זה. לפיכך נוהגין לילך אחר רוב דיעות של פורעי שכר הש"ץ, אפילו יש פסולי קורבה ביניהם⁵⁷⁴. ויש מקומות ממנין י"א או י"ג אנשים על זה, והכל שלא ירבו מחלוקת, ואין משגיחין על המיעוטים⁵⁷⁵:

כד ש"צ צריך להיות אהוב לקהל, שאם לא כן, כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו. ואם הוא שונאו לא יעלה⁵⁷⁶:

כה יראו שלא יהיה ש"ץ טפש, שיוכל להתעסק בצרכי צבור כראוי⁵⁷⁷.

ואין הש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמיא, וצריך להוכיחן⁵⁷⁸:

כו אם אחד אבל על אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים⁵⁷⁹, ואחד רוצה להתפלל בשביל אחר, מי שירצה הקהל שיתפלל הוא יתפלל, שקדיש בלבד הוא יכול לומר בשביל אביו שלא מדעת הקהל, אבל לא יוכל להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם⁵⁸⁰.

ולכן אע"פ שנוהגין שהמוהל דוחה האבל מלהתפלל⁵⁸¹, מכל מקום אם הקהל רוצים שיתפלל האבל, זכה האבל. ויום שמת בו אביו ואמו שקורין יאר ציי"ט ⁵⁸² , קודם למוהל, אם אין הקהל מקפידים בכך⁵⁸³:

כז אין למנות ש"צ על פי השר, אע"פ שרוב הצבור חפצים בו, כי חלילה לקבל עבודת בוראנו על ידי הנכרים, כי לא כצורינו וגו'⁵⁸⁴:

שכר ש"ץ

כח ש"ץ יותר ראוי להיות בשכר מבנדבה, לפי שבמקום שהוא לוקח שכר ברור מן הקהל אין פרץ ואין צוחה, שאין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל, ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל, ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון. וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ותיקוניו כשהוא שכיר⁵⁸⁵:

כט אין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל. וכל מי שמתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגיאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר ובוצע ברך נאץ ה'. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה, כגון גלילת ספר תורה וכיוצא בו, שהרי הצנועין מושכין ידיהם מלחם הפנים והגרגר[נ]ים חוטפין⁵⁸⁶, ואכילת לחם הפנים הוא מצות עשה של תורה⁵⁸⁷:

ל שכר ש"ץ, יש אומרים⁵⁸⁸ שפורעים מקופת הקהל שגובין לפי ממון כל איש כערכו. ואף על פי שהש"ץ מוציא את הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר. וכן כל מה שהיא תקנת הצבור ונעשה על ידי ממון, נותנים לפי ממון⁵⁸⁹. ויש אומרים⁵⁹⁰ שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, כי יש סברא לומר שהעני צריך להש"ץ כמו העשיר, ויש לפעמים שהעשירים מוסיפים בשכר להש"ץ שקולו ערב יותר ואין העניים חפצים בכך, על כן עשו פשרה זאת ⁵⁹¹ . וכן הוא מנהג קהלות במדינות הרבה⁵⁹². ובקצת מקומות דל ועשיר נותנים בשוה, אך יש לו קצבה מכל נישואין, וזה לפי ממון⁵⁹³. ובמקום שאין מנהג, יש לגבות לפי ממון⁵⁹⁴, שברוב הפעמים העשירים מוסיפים בשכר לפי נעימת הקול ואין יד העניים משגת לתת עמהם:

העברת ש"ץ וירושה

לא צבור שצריכים לשכור רב וש"ץ ואין בידם כדי סיפוק שניהם, אם הוא רב מובהק ובקי בהוראה, הוא קודם לש"ץ, שתלמוד תורה קודם לכל⁵⁹⁵, ואם לאו, ש"ץ קודם כדי להוציא הרבים ידי חובתן⁵⁹⁶.

ואין מסלקין ש"ץ מאומנתו אלא אם כן נמצא בו פסול⁵⁹⁷ בעדים, אבל לא משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הנכרית, או שמסר ממון ישראל ביד נכרי⁵⁹⁸. ומכל מקום יש להושיב בית דין על ככה⁵⁹⁹, ואם יבואו עליו עדים בזה וכיוצא בזה, מעבירין אותו ואין חוזרין ומקבלין אותו עד שישוב בתשובה שלימה בלי ערמה. ואפילו נשבע שלא ילך עוד בדרכים אלו, אין זה כלום ⁶⁰⁰ , שהרי כבר מושבע ועומד הוא מהר סיני⁶⁰¹:

לב ש"ץ שהוא שוחט ובודק, לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין. וטוב שיחלוף בגדיו כל היום כשמהלך בין הבריות, שלא יהיה בכלל משנאי אהבו מות. ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל, מעבירין אותו⁶⁰². וש"ץ המנבל פיו או שמרנן בתפלה בשירי הנכרים שמנגנים בהם לעבודת אלילים, מוחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירים אותו⁶⁰³:

לג ש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים ואין קולו משונה, אין הצבור יכולים למחות בידו⁶⁰⁴, לפי שכל המתמנה לש"ץ, מן הסתם על דעת כן נתמנה, שאם לפעמים לא יוכל להתפלל, שימנה אחר לסייעו, ואם כן בנו קודם בסיוע לכל אדם⁶⁰⁵. ואפילו אחר מותו בנו קודם לכל אדם, כי כן הוא בכל המנויים, שהבן שראוי לכך קודם אפילו לאחרים שגדולים ממנו⁶⁰⁶.

חוץ ממנויים של כתר תורה, כגון חכם הממונה להרביץ תורה או לדין, שהתורה אינה ירושה⁶⁰⁷:

לד במה דברים אמורים, במקום שאין שם מנהג. אבל אם המנהג הוא שאין בנו קודם לאחר, יעשו כמנהגם ⁶⁰⁸ .

ואפילו אם נהגו למנות הש"ץ עצמו על זמן ידוע ובכלות הזמן מעבירין אותו וממנין אחר תחתיו, יעשו כמנהגם, ואין בזה משום בזיון לו כיון שנהגו כך. והוא הדין לשאר מנויים הצריכים לצבור, כגון קופה של צדקה וכיוצא בה משאר צרכי ציבור, בין שנוטלין עליהם שכר בין שאין נוטלין, אם נהגו למנות אנשים לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסו אחרים תחתיהם, אפילו לא קבעו להם זמן בפירוש כשמינו אותם, סתמן כפירושן מאחר שנהגו כך⁶⁰⁹:

לה אין נכון להעביר ש"ץ (תוך זמנו) בשביל אחר שקולו ערב יותר. ואם הרוב חפצים באחר, ישמשו שניהם כאחד⁶¹⁰:

לו יש מי שאומר⁶¹¹ שראוי לש"ץ שיתפלל מתוך הסידור המיוחד לצבור, שבודאי נכתב לשם שמים ולא לשם התפארות. אבל בהנדפסין, אין חילוק בין של צבור לאחר⁶¹²:

הערות

436. עיקרי ההלכות המתבארים בסימן זה: (א) אמירת ישתבח (ס"א-ג). (ב) הראוי להיות ש"ץ (ס"ד-כז). (ג) שכר ש"ץ (סכ"ח-ל). (ד) העברת ש"ץ וירושה (סל"א-ו).
437. כל בו סי' כז (פירש רב עמרם ז"ל, שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד, כדי לומר עליו קדיש, כך מצאתי), בשם רב עמרם גאון, בסדר רב עמרם (גולדשמיד) ע' י (ועומד שליח צבור וחותם ישתבח). מהר"י אבוהב, הובא בב"י (שכתב רב עמרם שיש לו לחזן לומר ישתבח על התיבה, כדי שיאמר עליו קדיש). טור ושו"ע ס"א (אומר ש"ץ ישתבח מעומד).
438. רמ"א ס"ג (השליח צבור, אם לא היה לו טלית תחלה, יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק), לפירושו , בדרכי משה סק"א (ולי נראה דאף הכלבו מודה דאין להפסיק, אם לא שלא היה לו טלית תחילה ... דיכול להפסיק ולברך על הציצית. ודוקא החזן דאין לו לחזור ולירד מן התיבה לאחר שהתחיל ישתבח) , בכל בו סי' ה (ועומד החזן ומתעטף בציצית ומברך ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית, ויורד לפני התיבה, ופותח ישתבח שמך לעד מלכנו). וכדלקמן ס"ג (ש"ץ שלא הביאו לו טלית עד ישתבח, יתעטף ויברך קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק), ושם נסמן (הערה יט ). לבוש ס"ב (ומה שאומר אותה החזן לפני התיבה, ואין אומר אותה זה שאומר הזמירות, או למה אין אומרים אותה גם כן במקומו כמו שאר הזמירות, היינו כדי שיסמוך לה מיד אחריה קדיש ... ואין להפסיק ביניהם), ו ס"ג (ואם לא היה טלית לש"ץ קודם לכן ובא לו טלית, יברך עליו קודם ישתבח ... משום שהחזן אומר הקדיש, אין להפסיק בין הקדיש לישתבח, כיון שהקדיש קאי עליו). ב"ח (דכיון דצריך לומר קדיש מעומד אחר ישתבח, אם יאמר ישתבח מיושב, אם כן מפסיק בין ישתבח לקדיש כל אותה שעה שעומד ממקומו שישב שם ויורד לפני התיבה ומכין עצמו להתחיל הקדיש, ואינו הגון להפסיק כלום בין ישתבח לקדיש, לכן צריך שיעמוד השליח ציבור ולהכין עצמו לירד לפני התיבה קודם שמתחיל ישתבח, כדי שמיד שיסיים ישתבח יאמר הקדיש אחריו מיד מעומד. וכך מבואר מדברי הכל בו ומהרי"א שמה שצריך לומר ישתבח לפני התיבה מעומד אינו אלא כדי לומר עליו קדיש, ומביאו ב"י). הובא בט"ז ס"ק א.
439. עי' ריש סי' קמ"א , בשו"ע שם ס"א (צריך לקרות מעומד), וברמ"א (וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא). וסוף סי' קמ"ו , בט"ז סוף ס"ק א (ובשעת אמירת ברכו פשיטא שצריך לעמוד, ואיתא בירושלמי כל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגליו כו'). והוא כמובא בד"מ סי' נו ס"ק ה (מצאתי בהגהת מרדכי בדפוס החדש פרק תפלת השחר (שלטי הגיבורים אות ה) בירושלמי, קום כי דבר ה' אליך, מכאן אמר ר' אליעזר, כד עני אמן יהא שמיה רבא כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי). רמ"א סי' נו ס"א (ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה). וכן הוא לקמן סי' נו ס"ה (ויש אומרים שיש לעמוד כשעונה קדיש או כל דבר שבקדושה, שיש ללמוד קל וחומר מעגלון מלך מואב שקם מעצמו מעל כסאו לדברי ה', כל שכן אנחנו עמו. וטוב לחוש לדבריהם (עיין סימן קמ"ו)). וגם מפני כבוד הצבור, כדלקמן סי' תצד ס"ו (צריך לעמוד לכתחלה בכל ההפטרות מפני כבוד הצבור).
440. סעיף ה (יש אומרים שאין צריך לעמוד כשעונין קדיש וברכו).
441. רמ"א סי' נא ס"ז (ונהגו לעמוד כשאומרים ברוך שאמר, ויברך דויד, וישתבח).
442. מ"א ס"ק א (משמע דכשמתפלל ביחיד אין צריך לעמוד ... אבל בסוס"י נ"א משמע דצריך לעמוד). אליה רבה ס"ק א (צריך לומר דהתם ממנהגא, והכא מדינא קאמר).
443. מהר"י ן' חביב ומהר"י אבוהב, שהובאו ב ב"י (וכתב מהר"י ן' חביב על זה, ובתנאי שכבר בירך השליח ציבור ברוך שאמר וגם קרא פסוקי דזמרה. וכן כתב מהרי"א על דברי רבינו, אל תטעה בזה לומר שמתחיל ישתבח אף על פי שלא אמר פסוקי דזמרה, שזה אי אפשר. אבל מה שכתב בזה, הוא מה שכתב רב עמרם, שיש לחזן לומר ישתבח על התיבה כדי שיאמר עליו קדיש, כלומר והוא שאמר החזן גם כן ברוך שאמר ופסוקי דזמרה, שאם לא כן היאך יאמר ברכה זו לבדה, והאומרה לבדה אינו אלא טועה, דמאחר שהיא סמוכה לחברתה, היאך יאמר אותה בלא חברתה, וגם היאך יאמר אותה בלא פסוקי דזמרה, שעליהם ניתקנה). ארחות חיים מאה ברכות סי' לז (כתב הר' משה בר אברהם ז"ל, מי שלא אמר פסוקי דזמרה וברוך שאמר, לא יאמר ישתבח, לפי שהיא חתימה לברוך שאמר). שו"ע ס"ב (אין לומר ישתבח, אלא אם כן אמר ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה). מ"א ס"ק ב (דהיא ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה, כמ"ש רס"י נ"א).
444. סעיף א (ותקנו ברכה לפניהם ולאחריהם, לפניהם ברוך שאמר ואחריהם ישתבח), ושם נסמן (הערה יב ).
445. עטרת צבי ס"ק א (ולא כמו שראיתי מרבים טועים, כשהם בדרך ואין עת להאריך בתפלה, מתחילין להתפלל מישתבח. ומי שעושה כן מברך ברכה לבטלה, דהא הברכה אחרונה על פסוקי דזמרה נתקנה). הובא אלי' זוטא ס"ק א.
446. סעיף א (וכיצד מדלג...).
447. כדלעיל שם ( ואם כבר התחילו הצבור יוצר, ואין לו שהות לומר פסוקי דזמרה אפילו בדילוג, יקרא קריאת שמע וברכותיה עם הצבור ויתפלל עמהם ).
448. שו"ע ס"ג (אין לברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח). ולענין תפילין ראה קצות השלחן סי' יח ס"ו. ואם הגיעו לידיו בברכות קריאת שמע, ראה לקמן סי' ס"ו ס"ג. ואם הגיעו לידיו בין קריאת שמע לתפלה, ראה שם סי"א.
449. כי בין פסוקי דזמרה לישתבח דינו כבין מזמור לחבירו, שהוא קל יותר מבאמצע מזמור, כדלעיל סי' נא ס"ה (ואלו הן בין הפרקים, בין ברוך שאמר להתחלת המזמורים, ובין כל מזמור לחבירו, ובין סוף המזמורים לישתבח ... ומותר לענות אמן ... אפילו באמצע המזמור, ואין צריך לומר בין המזמורים לברכה שלפניהם או שלאחריהם) , ושם נסמן (הערה עח ). וראה בדי השלחן סי' יח סקכ"ג.
450. מ"א ס"ק ג (דהרי אפילו לצורך מצוה אסור להפסיק, כמ"ש סי' נ"א ס"ד). ואף שהברכה על עטיפת ציצית חמורה יותר מצורך מצוה, שהרי יש אומרים שאף בברכות קריאת שמע יכול להפסיק ולברך, ואפילו היחיד, כדלקמן סי' סו ס"ג (אם שכח להניח ציצית ותפילין, יש אומרים שיכול להפסיק בין הפרקים להניחן ולברך עליהן), ושם נסמן (הערה יז ). מכל מקום אסור להפסיק לברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח – כי אפשר לברך בין ישתבח ליוצר. ומטעם זה התירו לש"ץ לברך קודם ישתבח, כדי שלא יצטרך להפסיק בין ישתבח לקדיש, כדלקמן בסמוך (יתעטף ויברך קודם שיתחיל ישתבח) .
451. ס"ד (ואסור להפסיק ביניהם אפילו לצורך מצוה).
452. שו"ע שם ( אלא בין ישתבח ליוצר).
453. ס"ג (בין ישתבח ליוצר ... יש מי שאומר שלצרכי צבור או לצורך מצוה, כגון לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק).
454. רמ"א ס"ג (מיהו הש"צ, אם לא היה לו טלית תחלה, יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח, ולא יפסיק), לפירושו בכל בו סי' ה, וכנסמן לעיל (הערה ג ). ואף לפי הדעה השנית דלקמן סי' סו ס"ג (אסור להפסיק בברכתן אפילו בין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה, אלא לובשן בלא ברכה, ולאחר התפלה ימשמש בהן ויברך. וכן יש לנהוג הלכה למעשה). מכל מקום מודה להתיר בפסוקי דזמרה, כאמור כאן (יתעטף ויברך קודם שיתחיל ישתבח).
455. ס"ג ( ש"ץ שלא היה לו טלית ותפילין והביאו לו בין ישתבח לקדיש, יכול ללבשן ולברך עליהן. אבל כשהביאו לו קודם ישתבח, יברך עליהם קודם ישתבח, כמו שנתבאר בסי' נ"ג). ואף " שיש להסמיך הקדיש לישתבח בכל מה שאפשר, ואסור להפסיק ביניהם כלל", מכל מקום התירו לצורך גדול , אם " הביאו לו אחר ישתבח". אלא שאצל יחיד ההפסק בין פסוקי דזמרה לישתבח חמור מההפסק בין ישתבח ליוצר, ואילו אצל ש"ץ, ההפסק בין ישתבח לקדיש חמור מההפסק בין פסוקי דזמרה לישתבח. ולפעמים גם אצל הש"ץ ההפסק בין ישתבח לקדיש חמור מההפסק בין פסוקי דזמרה לישתבח, כדלקמן סי' נד ס"ג (ויש מי שאומר, שלצרכי צבור או לצורך מצוה, כגון לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק), וס"ד (ומזה שמפסיקין בין ישתבח ליוצר לצורך מצוה, נתפשט המנהג מקדם בהרבה מקומות לברך חולה, או לקבול בבית הכנסת שיעשו לו דין, בין ישתבח ליוצר, שכל זה נקרא צורך מצוה. ולאחר כן כשחוזרין ומתפללין, יאמר הש"ץ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה לפניו). הרי שבין ישתבח לקדיש גם הש"ץ מפסיק למצוה, אף שלפני ישתבח אסור להפסיק לצורך מצוה, לפסוק צדקה, לברך חולה או לקבול בבית הכנסת.
456. מהרי"ל הל' תפלה אות ז (מהר"י סג"ל היה מצוה לש"צ, גם אם לפעמים אשר סיימו פסוקי דזמרה ולא היה שם תיכף מנין עשרה, אז יהא הוא יושב במקומו ולא ישיח שיחה בטלה. וגם אם ישתהה חצי שעה ויותר מכל מקום יאמר ישתבח). רמ"א שם (וכן אם אין מנין בבית הכנסת ימתין הש"צ עם ישתבח וישתוק עד שיבא מנין, ויאמר ישתבח וקדיש).
457. שו"ת מהר"מ מינץ סי' ח (מהרי"ל סבירא ליה ז"ל, דיכול להמתין ולהפסיק חצי שעה עם ישתבח. נראה דהיינו טעמא, משום דקיי"ל דאם שהה כדי לגמור את כולו יצא, והוא שיער דבר זה חצי שעה, דשהה כדי לגמור). מ"א ס"ק ה (וכתב ר"מ מינץ סי' ח' בשם מהרי"ל דיכול להמתין חצי שעה עם ישתבח, דזהו שיעור כדי לגמור כולה, דאין צריך לחזור לראש לכו"ע). עי' מ"א לקמן ריש סי' סה (משמע דסבירא להו דאפילו שלא מחמת אונס אסור להפסיק לכתחלה ... מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה. עיין סי' ס"ו ס"ט), והוא בשו"ע שם (אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה. וכיצד עושה, ממתין בשירה חדשה כדי לענות), הרי שלצורך עניית קדיש וקדושה מותר לשהות, וכן כאן כדי שיתאספו עשרה למנין. ויתבאר לקמן שם "ומשערין לפי הקורא, ולא לפי רוב בני אדם". וכאן דמיירי בש"ץ, אפשר שמשערין לפי רוב בני אדם. ומזה מובן, שאם רגילים להתפלל במהירות יותר, יקטן שיעור ההפסק. וגם מה שאנו אומרים הודו לפני ברוך שאמר מקטין את שיעור ההפסק. וראה שו"ע אדה"ז המבואר.
458. סעיף א (אבל אם הפסיק שלא מחמת אונס, שאם היה רוצה היה קורא ושהה ברצונו, והפסיק בין בדבור בין בשתיקה אפילו זמן רב, אין צריך לחזור אלא למקום שפסק).
459. מ"א ס"ק ה (ומכל מקום נראה לי דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור כולה אין צריך לחזור לראש).
460. תוספות ברכות כב, ב ד"ה אלא (במבואות המטונפות, דהתם כו"ע מודו דחוזר לראש). רא"ש ברכות פ"ג סי' כג (לדידך שהפסקת, דסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש).
461. דרכי משה (ונראה לי, דלגבי קריאת שמע שהיא דאורייתא, פסק כדברי הרא"ש דצריך לחזור לראש, כמו שנתבאר בסי' ס"ה, אבל לגבי הלל ומגילה דהם דרבנן, פסק כדברי הרי"ף והרמב"ם דאין צריך לחזור לראש). מ"א סי' תכב ס"ק ט (אפילו למאן דאמר בסי' ס"ה אם הפסיק מחמת אונס, כגון שלא היה המקום נקי ושהה כדי לגמור את כולה, צריך לחזור, הכא מודה דאין צריך ... ובד"מ כתב, דדוקא בקריאת שמע שהוא דאורייתא פסקינן כהרא"ש, אבל הלל דרבנן אין צריך לחזור לראש). ולענין הפסיק בברכת המזון, ראה לקמן סי' קפה ס"ה.
462. רי"ף ברכות טו, ב (לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא, פוסק ... וכשהוא חוזר, חוזר למקום שפסק ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה). רמב"ם הל' ק"ש פ"ב הי"ב (קראה סירוגין, יצא אפילו שהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כולה יצא). והן ב' הדעות דלקמן סי' ס"ה ס"א (קראה סירוגין, דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא, אפילו אם היה ההפסק מחמת אונס ... ויש אומרים שאין חילוק בין קריאת שמע לתפלה, ובכל מקום אם שהה מחמת אונס, שאף אם היה רוצה שלא לשהות לא היה יכול, צריך לחזור לראש, אם שהה כדי לגמור את כולה מראש עד סוף ... וכן יש לנהוג הלכה למעשה כי כן עיקר).
463. ירמיה יב, ח. רב תענית דף טז , ב (מאי נתנה עלי בקולה, אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חמא אמר רבי אלעזר, זה שליח צבור (היורד לפני התיבה שאינו הגון, רש"י)). טור ושו"ע ס"ד (ש"ץ, צריך שיהיה הגון).
464. טור ושו " ע שם (ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות), ממשנה שם טו, א ( מורידין לפני התיבה ... וביתו ריקם) וגמרא שם טז, סע"א (תנו רבנן ... אין מורידין לפני התיבה אלא ... וביתו ריקם ... אמר רב חסדא זהו שביתו ריקם מן העבירה). ופירוש הפסוק נתבאר בלבוש ס"ד (ואם אינו הגון ומניחין אותו להתפלל משום נעימות קולו, אין הקדוש ברוך הוא מקבל תפלתו, שנאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, כלומר, אמר השם יתברך, אם אין סומכין בתפלתן אלא על נעימות קולם שנאתים). ואפילו אם הוא נקי מעבירות יתבאר לקמן סי"ד (ש"ץ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו הערב ... אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה, ועליו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה).
465. ברייתא שם טז, סע"א (אין מורידין לפני התיבה אלא ... ופרקו נאה), ופירש"י (אפילו כשעמד על בחרותו היה נאה בלי שם רע), ותוס' (פרקו נאה, פירוש כשעמד על פרקו, אפילו כשהיה בחור היה בלא שם רע). גדרי שם רע בילדותו, יתבארו לקמן ס"ו.
466. ברייתא שם (ושפל ברך (עניו, רש"י) ומרוצה לעם (נוח לבריות ומסכימין לתפלתו, רש"י) ויש לו נעימה (בסומי קלא שמושך הלב, רש"י) וקולו ערב). וראה לקמן סל"ג וסל"ה.
467. משנה שם (מורידין לפני התיבה זקן ורגיל), ופירש רש"י (רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה). ברייתא שם (ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן), ופרש"י (שיהו הפסוקים של תפלה סדורין בפיו). טור ושו"ע שם (ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים). לבוש שם (ורגיל לקרות תורה ונביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים המעורבים בתפלה סדורים בפיו). וראה בדי השלחן סי' יז סק"א.
468. טור ושו"ע ס"ה (אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים).
469. אור זרוע ח"א סי' קטז (ושליח צבור שאין מבין כל כך, וקולו ערב, והעם מרוצים אתו, ויש שם תלמיד חכם אחד שיודע לישא וליתן, ואין קולו ערב, איזה מהם עדיף. כך אמר מר רב יהודאי גאון, ודאי תלמיד חכם עדיף, לפי שהוא מבין מה שידבר, וזה שקולו ערב אינו מדבר כשורה. מכל אלו למדנו ... אפילו בן מאה שנה ואינו מבין מה שידבר, ויש שם בן י"ג שנה ויום א', יורד לפני התיבה. עד כאן לשון ספר המקצועות). מרדכי סוף פרק קמא דחולין רמז תקצז (וכתב בתשובת הגאונים, עם הארץ ש"צ קולו ערב והעם חפצים בו, ויש שם תלמיד חכם ואין קולו ערב, איזה מהן קודם. והשיבו, דתלמיד חכם קודם, כי הוא יודע מה מדבר). רמ"א ס"ה (ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו, ובן י"ג שנה המבין מה שאומר ואין קולו נעים, הקטן הוא קודם). וראה לקמן ס"י. סי' קא סוף ס"ה.
470. שנזכר לעיל ס"ד (ושיהי' פרקו נאה, דהיינו שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו).
471. אור זרוע ח"א סי' קיב (אבל אדם שבאת לידו שגגה ומתחרט, הרי זה צדיק גמור לכל התורה). רמ"א ס"ה (מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ). ולענין נשיאת כפים, ראה לקמן סי' קכח ס"נ (כהן שהרג את הנפשר אפילו בשוגג לא ישא כפיו ... ויש אומרים שאם עשה תשובה נושא כפיו).
472. אור זרוע שם ( לא פרקו נאה, היינו שמזיד ומועד לדברים שלא כהוגן). רמ"א שם ( אם עשה במזיד, לא, דמכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה).
473. מ"א שם (דלא מקרי אין פרקו נאה אלא דוקא שהיה מועד לעשות דברים שאינם מהוגנים, אבל מי שבאה לידו שגגת מעשה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל (ד"מ א"ז). ומזה הלשון משמע דאפילו עבר פעם אחת במזיד ושב, שרי, עד שיהא מועד לכך).
474. יתבאר לקמן (הערה מז ).
475. שו"ת הר"א מזרחי סי' פח (על ששאלתם על מי שעבד עבודה זרה בילדותו, ושב בתשובה שלימה, ומעשיו כולם לשם שמים, אם ראוי להמנות שליח צבור ולהוציא את הרבים ידי חובתם, או לא. אשיבכם את אשר בלבבי לעניות דעתי, כפי מה שהורוני מן השמים. נראה לי לפי עניות דעתי, דהא מילתא דפשיטא היא, ולא צריכא רבה, ואינה צריכה לא לפנים ולא לפני לפנים, כי מאחר שהוא בעל תשובה, פשיטא דיכול לרדת לפני התיבה להוציא את הרבים ידי חובתם). שו"ת תורת אמת למוהר"א ששון סי' קנז (על ענין מי שהמיר וחזר בתשובה אם יכול להיות ש"צ קבוע או לא ... כללא דמילתא, דלענין דינא נקטינן שהוא יכול להיות ש"צ קבוע, כיון שהרא"[ם] ז"ל מתיר בהדיא, ונוסף גם עוד עליהם הרבנים רבותי). מ"א שם (ור"א ששון סי' קנ"ז כתב בשם רא"ם סי' פ"[ח], דאפילו המיר ושב יכול להיות ש"צ קבוע. וכן כתב בכנסת הגדולה בשם מהר"א [די בוטון] בתשובת כתב יד סי' ג. ועיין ראב"ח ח"ב סי' מ"ב והרי"ט. ובמשפט צדק ח"א סי"ח כתב, דמי שנעשה תוגר וחזר יכול להיות ש"ץ לכו"ע ... ונראה לי דאם עבר עבירה באונס, לכו"ע מותר). והוסיף כאן, שאפילו המיר באונס (שדינו היה יהרג ואל יעבור) צריך תשובה. וראה חקרי הלכות ח"ו יג, א. ח"ט לט, ב. ולענין נשיאת כפים יתבאר לקמן סי' קכח סנ"א (כהן שהמיר דתו אפילו לדת הישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה (קנסוהו חכמים להיות) מחולל מקדושתו ואינו נושא כפיו ואינו קורא בתורה ראשון. והוא שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה, אפילו המיר דתו לעבודה זרה וחזר בו חוזר לקדושתו).
476. ראב"ח בשו"ת מים עמוקים ח"ב סי' מב (ואפילו אם תמצי לומר שיצא עליו שם רע בילדותו, היינו שיצא עליו קול רננה בעלמא. מכל מקום היינו לפוסלו מלמנותו לכתחלה, אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק להיות ש"צ, אין לנו). הובא ב מ"א ס"ק ז (ועיין ראב"ח ח"ב סי' מ"ב).
477. והיינו שאף אם "יצא עליו שם רע" לפני זמן קצר, ועדיין ידוע ברבים, דינו כיצא עליו בילדותו, משא"כ אם "יוצא עליו שם רע עתה". וראה שו"ע אדה"ז המבואר.
478. יבמות כה, א (לא אמרן אלא דליכא אויבים, אבל איכא אויבים, אויבים הוא דאפקו ליה לקלא). טור ושו"ע אהע"ז סי' יא ס"א (והוא שלא היו לה או לו אויבים שמעבירים את הקול). מים עמוקים שם (ישפוטו הם למראה עיניהם, אשר ידעו תוכן הדברים הטיב והעדויות והקולות, אם יש בהם חשש אויבים אפקוהו לקלא).
479. כדלקמן סכ"ג ( ואין היחיד יכול לעכב בכל מקום, אלא כשיש לו טעם הגון, ויציע טעמו לפני טובי העיר, ואם יראו שדבריו נכונים שראוי לו לעכב מטעם זה, יחושו לדבריו ולא ימנוהו) .
480. משפט צדק ח"ב סי' עה (מה שבא בשאלה אם יכולים למנות לר' זה לש"ץ קבוע, או אפילו עראי ... מאחר ששוחט זה יצאו כמה פעמים טרפות מתחת ידיו, והיה חוטא, ולהחטיא את הרבים, בודאי דגדול עונו מנשוא ... שכפי הדין יש להעבירו). מ"א ס"ק ח (ש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו, מסלקין אותו מש"ץ (מ"ץ ח"ב סי' ע"ה)).
481. אופני התשובה המכשרתו להיות שוחט ובודק יתבארו לקמן חיו"ד סי' ב בקונטרס אחרון ס"ק ה.
482. בשו"ת משפט צדק שם מסיק (אחר כל זה עשה שוחט זה התשובה הראוי', והתרתיו, עם חומרות ושבועות בפני רבים ודברים של חומרות רבות). והאמור כאן שגם אחר תשובה המכשרת שו"ב אין ממנים אותו לכתחלה, כן משמע מראב"ח שם (שאם יצא עליו שם רע בילדותו, אף על פי שעשה תשובה אין ראוי להיות ש"צ, אם כן אם העבירות שנחשד עליהם הגיע בהם לדבר הברור, אף על פי שחזר בתשובה לא מתכשר בהם להיות ש"צ), ורשד"ם חלק או"ח סי' לג (שאינו מספיק לכל אדם קבלת דברי חברות, וידוע שהש"צ עומד במקום כהן המקריב, וצריך שיהיה פרקו נאה מנעוריו. וגם כי אין דבר עומד בפני התשובה, מכל מקום צריך הרבה לידע התשובה מה היה, ושיתברר הדבר היטיב באופן שלא יהי' חשש כלל לחוש שתשובתו כדי שיחזירוהו לאומנותו, ועדיין כולי האי ואולי), וחלק יו"ד סי' קיג, שבמ"א ס"ק ז (כל שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים למנותו, הוי עכשיו כתחלת קבלה, ואפילו מיעוט יכולין למחות (ראב"ח ח"ב סי' [מ"ב] ורשד"מ, ומשפט צדק ח"[ב] סי' ע"ז)). הרשד"ם הובא גם לקמן סל"א ( ואם יבואו עליו עדים בזה וכיוצא בזה, מעבירין אותו ואין חוזרין ומקבלין אותו עד שישוב בתשובה שלימה בלי ערמה), ושם נסמן (הערה קסה ). ואפשר גם כאן צריך לפרש שאינה מספקת "תשובה המכשרתו להיות שוחט ובודק כבתחלה", אבל אם "ישוב בתשובה שלימה בלי ערמה" מקבלין אותו, כדברי רשד"מ ומשפט צדק הנ"ל. ואף שלענין "עשה במזיד פעמים רבות" נתבאר לעיל שאין מחזירין אותו "אע"פ שאחר כך עשה תשובה גמורה". אפשר "שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו" אינו חמור כל כך כמו "עשה במזיד פעמים רבות". וראה תהלה לדוד סק"ו בסופו.
483. שו"ת ר"מ מינץ סי' פא (נכון הוא שיכנס החזן לבית הכנסת ראשון ויצא אחרון). מ"א ס"ק ז (ויכנס לבית הכנסת ראשון ויצא אחרון (רמ"מ סי' [פא])). וראה לקמן סי' צ סט"ו (לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיזכה וימנה מעשרה ראשונים), ואילו הש"ץ יכנס ראשון.
484. ב"ח (וכתב מהרש"ל (בביאורו לטור) טוב לקרב מזרע רחוקים. ומכל מקום אם שניהם שוים, בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס. וראוי לדקדק על זה, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' (יבמות סד, א)). מטה משה ח"א סי' ס (וכתב מורי הגאון ז"ל, אבל מכל מקום טוב לחזר אחר יחוס המשפחה, כי אינו דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בין צדיק, כן כתב בהגהותיו לטור אורח חיים). יש"ש חולין פ"א סי' מח (אבל בשוין פשיטא שהמיוחס הוא קודם, שאינו דומה תפילת בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, כמו שדרז"ל (יבמות סד, א) בפסוק (תולדות כה, כא) ויעתר לו, ולא לה). מ"א ס"ק ח (טוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' (ב"ח רש"ל)).
485. שו"ת הרא"ש כלל ד סכ"ב, הועתק בטור (ומה שכתבת שנהגו באלו המקומות למנות בזויי המשפחות לשליח צבור, ויש בדבר הזה בזוי מצוה ... אם הוא ממשפחה נכריה וצדיק, שלום שלום לקרוב מזרע רחוקים). שו"ת מהרש"ל סי' כ (ואין לומר שיש בדבר הזה בזוי מצוה, אדרבא אין צדיקים עומדים [במקום שבעלי תשובה עומדים] כו', ויותר הוא מסתבר להכשירו, ממה שכתב הרא"ש בתשובה וז"ל, מה שנתרעמת שנהגו באילו המקומות למנות בזויי משפחה לש"ץ ויש בדבר כזה בזוי מצוה כאילו אינו כדאי אלא למיוחסים שבישראל ... אם הוא משפחה בזוייה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים כו', עד כאן ... המתפלל בעבור העם ואין בו עולה ומרמה, אדרבה חשובה היא לפני המקום, שמניח מעלה אבותיו והולך בדרכי הש"י). ט"ז ס"ק ג (ולענ"ד נראה, מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים, שמע מינה שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים, דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפילו הכי טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה, דרחמנא לבא בעי, ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק). מטה משה שם (אבל בתשובותיו סי' כ כתב ... המתפלל בעבור העם ואין בו עולה ומרמה, אדרבה חשובה היא לפני המקום, שמניח מעשה אבותיו והלך בדרכי הש״י) . אלי' זוטא ס"ק יא (הלכך נראה לי דעדיף צדיק שאין מיוחס לשליח צבור ממיוחס).
486. כדלקמן סי' צח ס"ה (אל יחשוב ראוי אני שיעשה הקדוש ב"ה בקשתי כיון שכוונתי בתפלה, כי אדרבה זהו מזכיר עונותיו של אדם, שעל ידי כך מפשפשים במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו. אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו, ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו).
487. אמור כא, יז (דבר אל אהרן לאמר, איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו).
488. שו"ת מהר"מ מרוטנבורג, קרימונה, סי' רמט (וששאלת אם אדם שפגעה בו מדת הדין ראוי להיות שליח ציבור. פשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבה מצוה מן המובחר, דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים, ולא כדרך שרים בשר ודם, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר וגו', דאין נפסל במומים אלא כהנים), הובא בב"ח. רש"ל בים של שלמה פרק קמא דחולין סי' מט (ואני אבוא אחריו למלא את דבריו, דהא אפילו לוים שעבודתן בשיר בשילה ובית עולמים, אפילו הכי אין נפסלין אלא בקול, כמ"ש לעיל, כל שכן ש"ץ שלנו), הובא במ"א ס"ק ח. ולענין נשיאת כפים, ראה לקמן סי' קכח סמ"ד (אלו הפסולים לנשיאת כפים מדברי סופרים, מי שיש לו מומין בפניו או בידיו ... לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו ובאים לידי היסח הדעת).
489. מ"א שם (אבל בזוהר אמור ע' קע"ג [ח"ג צ, ב] איתא, דהא דקב"ה משתמש בכלים שבורים, היינו דכא ושפל רוח, אבל מי שיש בו מום הוא פגום, עיי"ש שהאריך בזה. ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה. ואם כן גם בש"ץ יש ליזהר. ועוד הקריבהו נא לפחתך וגו') , (ואין איסור גמור כמבואר מ שו"ע סי"ד) , וכן הוא לקמן סי"ח ( סומא יורד לפני התיבה) .
490. הלכה ברורה ס"ק ב (ומכל מקום נראה לי דדוקא דומיא דפוחח [=דלקמן סי"ז], שנראה לבריות מום גלוי בפניו או בגופו, אבל חיגר ברגליו ואין נראה המום, שרי).
491. מלאכי א, ח. וכדאמרינן ב"ב צז, ב (למעוטי שריחו רע ... למעוטי מגולה ... הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך). וכן הוא לקמן סי' ערב ס"א (אין מקדשים על היין שריחו רע ... הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך). וראה חקרי הלכות ח"ו יג, ב.
492. ברייתא חולין כד , ב (נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו). טור ושו"ע ס"ו (אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו).
493. רמב"ם הל' תפלה פ"ח הי"א (ומי שלא נתמלא זקנו, אע"פ שהוא חכם גדול, לא יהא ש"ץ, מפני כבוד ציבור). רשב"א חולין שם (אינו ראוי שימנו אותו הציבור עליהם בקבע, ומשום כבוד הצבור). שו"ע שם (מפני כבוד הציבור). וכן הוא לקמן סי"ב (אין זה כבוד הצבור). וכן לענין לישא את כפיו יתבאר לקמן סי' קכח סמ"ט (ומשהביא ב' שערות, נושא כפיו אפילו בפני עצמו, באקראי. ולא בקביעות, עד שיתמלא זקנו, משום כבוד הצבור, שאין כבודם שיברכם יחידי בקביעות מי שלא נתמלא זקנו).
494. שו"ת הרא"ש כלל ד סי' יז (ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור ... הממנה אותו להקל מעליו ולהתפלל בעדו לשעות). ב"י (משמע שאע"פ שהצבור מוחלים על כבודם אין למנותו). ב"ח (ולפע"ד נראה דאף להרמב"ם והרשב"א לא מהני מחילת הצבור, דאין פירוש מפני כבוד הצבור שהוא כנגד כבודם לפני בני אדם שתועיל בו מחילת הצבור, אלא פירושו שאין זה כבוד הצבור שישלחו לפניו יתעלה מי שאין לו הדרת פנים להליץ על הצבור, דאף לפני מלך בשר ודם אין שולחין להליץ על הצבור, אפילו אם הוא חכם גדול, אלא אם כן שהוא בעל צורה ויש לו הדרת פנים שנתמלא זקנו, כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. דלפי זה אין מקום כלל לומר דמהני למנותו כשרצו הצבור למחול על כבודם). ט"ז ס"ק ב (ודבריו [=של הב"י] תמוהים, דודאי אף להרמב"ם לא מהני מחילה, דודאי כבוד הצבור בזה הוא כבוד שמים, שמתכוונים לכבד הש"י בש"ץ שהוא ראוי להיות מליץ בעד הקהל נגדו ית'). מ"א ס"ק ט (ממ"ש בסמוך שלא יתמנה מפי הצבור, משמע אפילו הצבור מוחלין אסור. וכ"כ הב"ח).
495. תוס' חולין שם ד"ה נתמלא (יש לומר דכשהביא ב' שערות יכול לירד לפני התיבה, אבל ליעשות שליח ציבור קבוע ... אינו נעשה עד שיתמלא זקנו, כדאמרינן במסכת תענית (טו, א) אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל). מגילה כד, א ד"ה ואינו (היינו להיות ש"ץ בקביעות, אבל באקראי בעלמא יכול להיות משהביא ב' שערות). רשב"א שם (אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים, בשלא מינוהו עליהם בקבע, נושא ויורד לפני התיבה). רא"ש מגילה פ"ג סי' טו (התם מיירי בקבע שמינוהו לכך, והכא מיירי באקראי), ובתשובה כלל ד סי' יז וסי' כב. ר"ן מגילה וחולין שם. טור ושו"ע שם (אבל באקראי, משהביא שתי שערות יוכל לירד לפני התיבה).
496. שו"ע (משהביא שתי שערות). ואין הכוונה שצריך בדיקה שיש לו ב' שערות, אלא כמבואר במ"א ס"ק י (וכל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות, כמ"ש סי' נ"ה ס"ה). והוא כדלקמן סי' נה ס"ו ( ומכל מקום אין צריך לבדוק בשערות בכל שהגיע לכלל שנותיו, דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד, שכיון שתפלה מדברי סופרים, סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות), ושם נסמן (הערה נג ). אבל ראה לקמן סי' קכח סוף סמ"ט (רק שצריך לדקדק בשערותיו, שלא יבא לידי ברכה לבטלה), ובשוה"ג שם (ועיין מ"א סי' נ"ג ס"ק י. וצע"ג).
497. שו"ת הרא"ש שם סי"ז (ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור, או מפי שליח צבור, הממנה אותו להקל מעליו ולהתפלל בעדו לשעות). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור, או מפי ש"ץ, הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים).
498. ט"ז סק"ד (לעתים ידועים, דזה הוה קביעות לאותם העתים. ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהי' הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה החזן בבית הכנסת שיעמוד זה להתפלל, אין בזה איסור כלל, דאין זה מקרי קבוע כלל, כיון שאפשר שלא יבא לידי כך, ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים, שלאותו עת הוא קבוע בודאי).
499. מ"א ס"ק ט (ולענין תענית, משמע בסימן תקע"ט דבעינן זקן ממש).
500. בשו"ע שם ס"א (ואחר כך מעמידים ביניהם זקן חכם).
501. אור זרוע ח"א סי' קטז (כשהיא עת צרה ... והוא הדין בראש השנה ויום הכיפורים צריך להיות אדם מופלג שירד לפני התיבה). הובא ב דרכי משה סק"ג.
502. רב נטרונאי גאון בתשובה סי' יד, הובא בסדר רב עמרם בסדר תפלת שמונה עשרה, וב רשב"א חולין כד, ב (ותו שאילו מקמי ר' נטרונאי גאון ... אבל בודאי במקום מיבטל מן קדושה וברוך וימלוך ויהי, לא מבעיא בן שמונה עשר ובן שבע עשרה דודאי מוציאין, אלא אפילו בן י"ג שנה ויום אחד, בלא אפשר נעשה שליח צבור, דקא אמרינן (ר"ה כט, א) זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן, אבל בן י"ג שנה ויום אחד, בלא אפשר, שפיר דאמי). שו"ע ס"ז (אם אין שם מי שיודע להיות ש"ץ כי אם בן י"ג ויום א', מוטב שיהא הוא ש"ץ משיבטלו מלשמוע קדושה וקדיש). וראה לעיל ס"ה.
503. ב"י (והיכא שהוא גדול בשנים אלא שאינו בעל זקן, אפשר דראוי להתמנות לשליח ציבור, שכל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נתמלא זקנו קרינן ביה. וכן יש לדקדק ממה שכתב הרמב"ם ... ומצאתי סמך לדברי במסכת סופרים). שו"ע ס"ח (מי שאינו בעל זקן, כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נתמלא זקנו קרינן ביה. הילכך בן כ' שנה, אף על פי שאין לו זקן, ממנין אותו), ממסכת סופרים פרק יד הי"ז (העובר לפני התיבה והנושא את כפיו, עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן. אבל אם אין לו זקן, והוא בן עשרים). ויש גורסים "ואפילו אם אין לו זקן והוא בן עשרים". ויש מפרשים "בן עשרים שנה או בעל זקן". ובכל אופן למדים מכאן שבעל עשרים שאין לו זקן ממנים אותו. וכן הוא לקמן סי' קכח סמ"ט (וכל מי שהגיע לשנים שראוי להתמלאות זקנו, דהיינו בן כ', אף על פי שלא נתמלא זקנו, דינו כנתמלא, ונושא כפיו אפילו יחידי בקבע).
504. מסכת סופרים שם (אם עלה זקנו, אפילו מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא כפיו). נימוקי יוסף מגילה כד, א בשם הגאונים (כתבו הגאונים ז"ל, דמי שאין לו זקן רק מעט, כיון שהוא בן עשרים כמי שנתמלא זקנו דמי). ב"י (וכתוב בנמוקי יוסף פרק הקורא עומד בשם הגאונים, דמי שאין לו רק זקן מועט, כיון שהוא בן שנים, כמי שנתמלא זקנו דמי). ד"מ ס"ק ב (וזה משמע שלא כדברי ב"י. ואפשר דמיירי בדלא הגיע לכלל עשרים). רמ"א שם (וכן אם היה לו זקן, אפילו מעט, קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח ולמעלה), ממסכת סופרים שם . ים של שלמה חולין פ"א סמ"ח (ולקולא אמרו נתמלא זקנו אפילו הוא בן י"ח שנה, וכן איתא במסכת סופרים להדיא ... נראה בעיני, אפילו היכא שלא הגיע לכ', דבעינן נתמלא כל זקנו, מכל מקום, לא דוקא מילוי גמור, אלא שיהיו נמצאים שערות גדולות מב' צידי הפנים ומצד הסנטר, וכן נמצאו כתוב בשם הגאונים). והיינו שהרמ"א והרש"ל גורסים בנמוקי יוסף כפי המובא בב"י, ומפרשים את האמור במסכת סופרים "אם עלה זקנו אפילו מבן י"ח", דהיינו "אם היה לו זקן אפילו מעט". ומכאן יש מקום ללמוד, שבן י"ח דרכו שיהי' לו זקן מעט, ומן הסתם יש לו כבר ב' שערות, כדלעיל סי' לט ס"א ( שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות, ועדיין אינו בן י"ח שנה, שנוכל לומר מן הסתם הביא כבר ב' שערות), ושם נסמן (הערה ד).
505. מסכת סופרים שם (והוא בן עשרים, אף על פי שנראה כסריס, ויש אומרים אפילו סריס עצמו, מותר). שו"ע ס"ז (סריס, יש אומרים שמותר למנותו אם הוא בן עשרים).
506. והיינו שדיני (א) בן עשרים, (ב) רוב שנותיו, (ג) סימני שערות, הם גם לענין "נעשה גדול", כדלקמן סי' נה ס"ו ( אם לא הביא ב' שערות, אפילו הוא גדול בשנים, דינו כקטן, עד שיצאו רוב שנותיו דהיינו ל"ו שנה, שאז נתברר שהוא סריס ולא יביא שערות לעולם. ואם נראה בו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול מבן עשרים שנה ומעלה ). נמצא לדעה זו שכשהגיע לגיל עשרים ו"נראו בו סימני סריס": (א) "נעשה גדול" ויכול לירד לפני התיבה באקראי. (ב) "הרי זה כאילו נתמלא זקנו", ואפשר למנותו לש"ץ קבוע. ואם לא נראו בו סימני סריס, "אינו נקרא גדול עד שיעברו רוב שנותיו", ואז: (א) נעשה גדול ויכול לירד לפני התיבה באקראי. (ב) הרי זה כאילו נתמלא זקנו ואפשר למנותו לש"ץ קבוע. ולדעה השנית, אף כשהוא בן עשרים ויש לו סימני סריס, או שאין לו סימני סריס ועברו רוב שנותיו, נעשה גדול ויכול לירד לפני התיבה באקראי, אבל אין למנותו לש"ץ קבוע.
507. מ"א ס"ק יא (נראה לי, דוקא שנראו בו סימני סריס, כמ"ש סי' נ"ה ס"ה). וכן הוא לקמן סי' נה ס"ו ( ואם נראה בו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול מבן עשרים שנה ומעלה).
508. נדה מז, ב (וכי לא נולדו לו סימני סריס עד כמה. תני ר' חייא עד רוב שנותיו). שו"ע סי' נה ס"ה (אם לא הביא שתי שערות, אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן, עד שיצאו רוב שנותיו, שאז יתברר שהוא סריס). וכן הוא לקמן שם ס"ו ( אם לא הביא ב' שערות, אפילו הוא גדול בשנים, דינו כקטן, עד שיצאו רוב שנותיו, דהיינו ל"ו שנה, שאז נתברר שהוא סריס ולא יביא שערות לעולם).
509. לענין איילונית נתבאר בשו"ע שם סי' קנה סי"ג ( עד שתביא ב' שערות, או שתגיע לרוב שנותיה שהם ל"ה שנה ויום אחד, שאז הרי היא אילונית, אף על פי שלא נראו בה סימני אילונית). ולענין סריס – שם סי' קעב ס"ז, בשו"ע ורמ"א (בני כמה שנים יהיו לשיהיו נדונים כאיילונית וסריס על פי סימנים הללו, נתבארו בהרמב"ם פרק שני מהלכות אישות ובסימן קנ"ה סעיף י"ג, לענין אילונית, והוא הדין לסריס).
510. רש"ל בים של שלמה פרק קמא דחולין סי' מח (ושם כתב להדיא [דיש אומרים] אפילו סריס גמור מותר, ולא נראה בעיני, דאין זה כבוד צבור, שהרי לעולם לא יגיע למידת השלימות שאמרו על הש"ץ). הובא במ"א שם (ורש"ל כתב בחולין סי' מ"ח, שאין זה כבוד צבור למנות סריס). לבוש ס"ט (אם יש בו סימני סריס, יש אומרים שאין ממנין סריס להיות ש"ץ שהוא גנאי להם, אפילו הוא בן עשרים, ויש אומרים אפילו נולדו בו סימני סריס ממנין אותו כיון שהוא בן עשרים).
511. שו"ע ס"י (יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות).
512. ב"י (ויש לתמוה על מה שנהגו שקטן יורד לפני התיבה במוצאי שבתות להתפלל תפלת ערבית. ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר ובתפלה קדושה וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפלה להוציא הרבים ידי חובתן, וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם, כדתנן (ר"ה כט, א) כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן). מ"א ס"ק יב (דהא אינו מוציא הרבים ידי חובתן, דהא אין מחזירין התפלה, רק שאומר קדיש וברכו).
513. הקדים ברכו לקדיש, ונתבאר בתהלה לדוד סי' נד, דהיינו לפי המנהג שלא לומר בערבית קדיש קודם ברכו, כדלקמן סי' נד ס"ד (שבערבית נוהגין לומר ברכו בלא קדיש), ואם כן הוי ברכו תחלה, ואחר כך קדיש שקודם שמונה עשרה.
514. רמ"א שם (ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית). פרי חדש רס"י סט (יש לקרות תגר על קצת מקומות שהקטנים אומרים קדיש עם ברכו ובהכי יוצאים הקהל ידי חובתם, ולאו שפיר עבדי, ובקצת מקומות מחיתי בידם).
515. שתי השיטות בעניינו של פורס על שמע, יתבארו לקמן סי' סט ס"ב, בשני המוסגרים (והם שומעין ועונין אחריו אמן ויוצאים ידי חובתן (ולפיכך גם כן לא היה יכול קטן לפרוס על שמע, שכל שאינו מחויב אינו מוציא ידי חובה) ... ואם כבר קראו קריאת שמע וברכותיה ... קטן יכול לפרוס, [כ]מה שנתבאר בסי' נ"ג), ויתבאר לקמן שם (הערה טו ). דעת האוסרים על הקטן לומר קדיש וברכו נתבארה בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' פד (וקטן שהתירו לו קדיש יתום, ברכו לא התירו לו ... וגדול שלא שמע ברכו אלא מפי קטן העולה להפטיר, אעפ"י שענה אחריו, מסתברא דשרי ליה ולאחרינא למימר ברכו בגיניה, ושפיר דמי). אליה זוטא סי' סט ס"ק א (ועיין בתשובות מנחם עזריה סימן פ"[ד] בדין קטן, שאין פורס שמע), ואליה רבא שם ס"ק ד (כתב בתשובות מנחם עזריה סי' פ"ד, קטן אינו פורס שמע, אפילו שמע ברכו מפי קטן העולה להפטיר, אעפ"י שענה אחריו, שרי ליה ולאחריני בגיניה לפרוס שמע). והיינו שלא יצא ידי חובתו בשמיעת ברכו מהקטן. והטעם שאין הקטן יכול להוציא את הגדול אף בחיוב דרבנן, עיין תוס' מגילה כד , א ד"ה אבל כו' (ואפילו לרבי יהודה דמכשיר ליה במגילה לעיל (יט, ב), הכא מודה שלא יוציא אחרים ידי חובתן בדבר שבקדושה, משום דבקטן איכא ב' דרבנן, כדפרישית לעיל לרבנן דרבי יהודה, אבל במגילה יש להקל, לפי שטף ונשים היו בספק דלהרוג ולהשמיד, לפיכך עשאו רבי יהודה כגדול). והוא כדתנן מגילה יט, ב (הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן), ובתוס' שם ד"ה ורבי יהודה מכשיר (פסלו רבנן משום ... לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן). ועל זה מבארים התוס', שכאן יודה אפילו רבי יהודה, דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. הכלל שלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן, יתבאר לקמן סי' קפו ס"ג.
516. שבאופן זה, גם בשחרית אינו אומר אלא קדיש וברכו. משא"כ בערבית לא נהגו לפרוס על שמע, כדלקמן סי' סט ס"ג (יש אומרים שפורסין על שמע בערבית כמו בשחרית, ובמדינות אלו נהגו להקל בערבית, לפי שאין אומרים קדיש בערבית קודם ברכו, ומשום ברכו בלבד אין מקפידין כל כך (ומכל מקום אם אחד רוצה להחמיר על עצמו ולפרוס בערבית, אין מוחין בידו, ותבא עליו ברכה)). ורק בליל שבת מנהגנו לומר ברכו בסוף התפלה, כנדפס בסדור.
517. כדלקמן סי' רפב ס"ה (הכל עולים להצטרף למנין ז' קרואים בשבת, אפילו אשה וקטן היודע למי מברכין, אף על פי שאינן מחוייבים בדבר), ושם נסמן (הערה לג). וראה שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' לה ס"ז. חי' צמח צדק עז, א-ב.
518. כדלקמן סי' קכד סי"א (ברכות התורה שבצבור ... לא לצורך הצבור נתקנה, אלא מפני שהקורא בצבור ראוי לו לברך. ואף שחובה על הצבור לשמען כמו שיתבאר בסי' קל"ט, מכל מקום עיקר ברכתו היא לצורך עצמו, ולא לצורך הצבור כמו בתפלה). והוא כנפסק בשו"ע ורמ"א סי' קלט ס"ו (אומר ברכו והברכות בקול רם ... כדי שישמעו העם ויענו ברוך ה' המבורך לעולם ועד).
519. כדלקמן סי' רסז ס"ב (ונוהגים להקדים תפלת ערבית יותר מבימות החול, ונכון הוא, כדי להקדים קבלת שבת בכל מה שאפשר).
520. מהרי"ל הלכות תפלה אות ח (אמר מהר"י סג"ל ששאלוהו על נער הנעשה בן י"ג שנה בשבת אם רשאי להיות ש"צ בליל אותו שבת. והשיב ... אף אם מוסיפין בערב שבת מחול על הקדש, הני מילי על קדושת היום מוסיפין, אבל לא שייך להוסיף על ימי הנער, ומאחר דאנו מתפללין בערב שבת מבעוד יום, לא יהא הוא ש"צ). רמ"א ס"י (אפילו הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת, אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י"ג שנה). ט"ז ס"ק ו מבואר שם הטעם, שהרי אנו מתפללין ערבית בערב שבת מבעוד יום). מ"א ס"ק יג (פירוש, דבמדינתנו מתפללין ערבית מבעוד יום, והוא לא נכנס בשנת י"ד עד תחילת ליל שבת, שהוא יום שנולד בו).
521. ב"ח (משמע דוקא כשהתפלה מבעוד יום, אבל כשמתפללים לאחר צאת הכוכבים ... יכול הנער לירד לפני התיבה). מ"א שם (אבל אם מתפללים ערבית בלילה, מותר לעבור לפני התיבה). ט"ז ס"ק ו (משמע דאם מתפללין ערבית אחר יציאת כוכבים, שפיר דמי. וכ"כ מו"ח ז"ל).
522. נדה מה, ב (בן י"ג שנה ויום אחד). וכן הוא לעיל סי' ד מהדורא בתרא ס"ב (בי"ג שנים ויום אחד). סי' לז ס"ג (בן י"ג שנה ויום אחד). לעיל ס"י. לקמן סי' נה ס"ו וסי"ב. סי' קצט סוף ס"ט (בן י"ג שנה ויום אחד).
523. ב"ח בסוף הסימן (דלא בעינן שלש עשרה שנים ויום אחד ממש, אלא בעינן שיהיו שלש עשרה שנים שלמות), ובתשובות סי' קמה (אינו רוצה לומר יום אחד ממש, אלא רוצה לומר דבעינן י"ג שנה שלימות, ומיד שהחשיך נחשב גדול). מ"א שם (והא דאמרינן בכמה מקומות י"ג שנה ויום אחד, פירוש דבעינן י"ג שנה שלמים, וכיון שמתחיל היום שנולד בו, יום אחד קרינן ביה (ב"ח)).
524. דהא דתנן אבות פ"ה מכ"א (בן שלש עשרה למצות), ולא נתפרש דהיינו "ויום אחד", הי' מקום לפרש דהיינו מיד שמלאו לו י"ב שנים ונכנס לשנה הי"ג. שהרי זהו גם פירוש האמור שם (בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה ... בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה) – בתחלת שנה החמישית ותחלת שנה העשירית ותחלת שנת חמש עשרה ותחלת שנת שמונה עשרה, כדלקמן הל' תלמוד תורה פ"א ה"א (ומאימתי אביו חייב ללמדו משיתחיל לדבר ... עד שיהא בן חמש שנים, דהיינו בשנה חמישית, שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב ... עד שיהיה בן עשר שנים ... והיו עוסקים ה' שנים בלימוד כל המקרא ... ואחר כך ה' שנים בלימוד המשניות ... ואחר כך ה' שנים בתלמוד). ובקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה והנה לפירוש (ולרמב"ם היינו תחלת י"ח ... והא דבן י' למשנה לא דמי לבן י"ג למצות, לא איכפת ל[ו] לרמב"ם, כמו בבן י"ח לחופה). ולכן נתפרש במשנה נדה מה, ב (בן י"ג שנה ויום אחד), שצריך י"ג שנה שלמות.
525. וכן הוא לקמן סי' תרטז ס"ח (ואפילו נשלמו לו הי"ג שנים ביום הכיפורים עצמו, שנולד ביום הכיפורים ... בתחלת כניסת ליל יום הכיפורים כבר נשלמו לו י"ג שנים).
526. (עיין במשנה רפ"ח דנדרים ס, א (ואם אמר יום אחד, שבת אחת, חדש אחד, שנה אחת, שבוע אחד (=שבע שנים), אסור מיום ליום) דקתני מיום ליום (ולא קתני "מעת לעת", אף) דלא שייך ("מיום אל יום") גבי יום (אחד, אלא "מעת לעת", וכדפרש"י שם " שאיני טועם יום אחד מעת לעת, שאם היה עומד בשעת הנדר בחצי היום אסור למחר עד חצי היום" ). ו (הא ד) לא קתני מעת לעת . משום דלא שייך ("מעת לעת") גבי חדש שנה שבוע כו' (אלא "מיום ליום", כדפרש"י שם "באיזה יום שעומד בשבוע, אסור עד יום שמיני לאותו יום שנדר" . והיינו שהאיסור הוא רק עד תחלת היום שאחרי זמן זה, ולא עד חצי היום). וכן מוכח בהדיא בפירוש הרמב"ם שם (נדרים פ"ח מ"א: "האומר יום אחד או שבוע אחד, שאסור מעת לעת אם אמר יום, ומיום ליום אם אמר שבוע או שנה או שבת", הרי שביום אחד הוא "מעת לעת", שאסור עד חצי היום, ובשבוע או שנה או שבת אחת, אסור רק עד תחלת היום שאחרי זמן זה ). אבל בטור ושו"ע יו"ד סי' רכ ס"ג-י איתא מעת לעת (ואם אמר שבוע אחד או שבוע סתם, אסור מעת לעת ... אמר שנה אחת, או שנה סתם, אסור מעת לעת ... אמר שמטה אחת, או שמטה סתם, אסור שבע שנים מעת לעת ). ומשמע שם דדוקא הוא (שאם עמד בחצי היום ואמר שבוע אחד או שנה אחת או שמטה אחת, יהי' אסור עד חצי היום), עיי"ש בש"ך סקי"א (אסור מעת לעת, כלומר שבעה ימים מעת לעת משעה שנדר), וסקי"ד (אסור מעת לעת, משעה שנדר). וצ"ע) . [אבל ברמב"ם הל' נדרים פ"י ה"א-ה (שאיני טועם יום אחד, אסור מעת לעת משעת נדרו ... שאני טועם שבת אחת, הרי זה אסור שבעה ימים מעת לעת ... שאני טועם חדש אחד, אסור שלשים יום גמורים מעת לעת ... שאני אוכל שנה אחת, הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום ... שאני שותה יין שבוע אחד, אסור שבע שנים גמורות מיום ליום). וראה מה שדן בזה בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' קפב וסי' שלח. שו"ע אדה"ז המבואר]. * ועל זה מבאר כאן "שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל יום ... מקצת כניסת היום זה נחשב כיום שלם ... ואין צריך י"ג שנה מעת לעת", והיינו שאף אם נולד קרוב לשקיעת החמה, נעשה גדול מיד בתחלת הלילה, כי "מקצת היום ככולו". ואף שהובא לעיל, שבחדש ושנה לא שייך מעת לעת, ואם כן אין צורך ב"מקצת היום ככולו". מכל מקום יש שני אופנים ב"מקצת היום ככולו": (א) לענין אבלות אמרינן "מקצת היום ככולו" בתחלה ובסוף, כדלקמן סי' תצג ס"ה (לענין אבילות יום האחרון אנו אומרים מקצת היום ככולו, כמ"ש ביו"ד סי' שצ"ה). והוא בשו"ע שם ס"א (דמקצת היום ככולו, לא שנא מקצת יום שביעי לא שנא מקצת יום שלשים, כיון שהנץ החמה ביום שלשים, בטלו ממנו גזרת שלשים). והיינו שאם מת שעה אחת לפני השקיעה ביום שלישי בשבוע, מסתיימת השבעה שעה אחרי נץ החמה ביום שני שבשבוע הבא, נמצא שהשבעה הם חמשה ימים שלמים ועוד שעה בתחלה (לפני השקיעה ביום השלישי), ועוד שעה בסוף (אחר הנץ ביום השני), שבשני אלו אומרים מקצת היום ככולו. (ב) לענין שבעת ימי המשתה של חתן וכלה אמרינן "מקצת היום ככולו" רק בתחלה ולא בסוף. כדלקמן סי' קלא ס"ו (ויש נוהגים שלא לומר תחנון כל ז' כשהחתן בבית הכנסת, שכל ז' ימי המשתה הם לו כרגל). והיינו שאם היתה החופה שעה אחת לפני השקיעה ביום שלישי בשבוע, אומרים שבע ברכות עד סיום יום שני שבשבוע הבא, שהם שש ימים שלימים, ועוד שעה בתחלתה (לפני השקיעה ביום השלישי). [וכל זה לענין אמירת שבע ברכות לחתן וכלה, אבל לענין אי אמירת תחנון, יתבאר לקמן שם (ואפילו ביום ח' לחופתו (בשחרית) אין נוהגים ליפול על פניהם, כיון שהיתה החופה סמוך לערב (ולא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא)). והיינו שבזה אין אומרים "מקצת היום ככולו" לא בתחלה ולא בסוף, עד שימלאו שבעה ימים מעת לעת. ונתבאר ב"סדר תנאים אירוסין ונישואין" פל"א]. וכן כאן לענין י"ג שנה ויום אחד, אמרינן מקצת היום ככולו רק בתחלה ולא בסוף, שאם נולד שעה לפני השקיעה בח"י אלול, נחשבת שעה זו ליום הראשון, ומיד כשמגיע תחלת ח"י אלול מלאו לו י"ג שנה, "ואין צריך י"ג שנה מעת לעת"; אבל אין אומרים "מקצת היום ככולו" בסופו, שאינו נחשב גדול מיד שהגיעה תחלת י"ז אלול (שהוא יום האחרון של שנת י"ג). וכן הדין בכמה הלכות, דאמרינן "מקצת היום ככולו רק בתחלה ולא בסוף, כמו בפדיון הבן, דלקמן סי' שלט ס"ו (שחדש שבתורה הוא שלשים ימים שלימים, והלכך צריך שיגיע ליום ל"א בשבת הפדיון), ובפסקי הסדור דיני פדיון הבן (מצות עשה לפדות כל איש ישראל את בנו, שהוא בכור לאמו הישראלית, מיום שלשים ולמעלה, דהיינו ביום ל"א). והיינו שאם נולד שעה אחת לפני השקיעה בי"ח בחדש (מלא), הגיע זמן פדיון הבן מיד כשהגיע יום י"ח בחדש הבא, ואין צריך שלשים יום מעת לעת (או כ"ט י"ב תשצ"ג). וכן הוא ביולדת, שהיא כחולה בג' ימים הראשונים, או בז' ימים או בל' ימים הראשונים, כדלקמן סי' של ס"ו (ימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, אלא אם ילדה בד' בשבת סמוך לערב, הרי כשמגיע תחלת ליל שבת הוא כבר יום רביעי ללידתה, אף על פי שלא כלו ג' מעת לעת עד סמוך לערב בשבת. וכן לענין שבעה ושלשים), וסי' תריז ס"ד-ה (אין מונין אותם מעת לעת ... מחשבין אותם לפי סדר ימים בראשית). והיינו שאומרים מקצת היום ככולו בתחלה ולא בסוף. ועוד יש כמה הלכות שאומרים בהם מקצת היום ככולו, ויש חילוקים ביניהם, ונתבארו בשיעורי הלכה למעשה ע' שמא ואילך.
527. סעיף ו.
528. כדלעיל ס"ד ( ש"ץ צריך שיהיה הגון ... ויש לו נעימה וקול ערב, שמושך הלב).
529. כדלקמן סי' צג ס"ב (אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שהיא הכנעה מאימת הקדוש ברוך הוא).
530. כדלקמן סי' צה ס"ד (צריך לעמוד בתפלה כעבד לפני רבו באימה ביראה בפחד).
531. וכן הוא לקמן סי' קא ס"ד (אותם שעושים כן להראות קולם, עושים שלא כהוגן). סי' רפא ס"ד (לא כמו המשוררים המאריכים בשיר ומפרידים תיבה מחברתה, וכבר הפליגו הקדמונים בגנותם (עיין סי' נ"ג)).
532. ירמי' יב, ח. לימוד נוסף מהפסוק – לעיל ס"ד ( ואמרו חכמים זה ש"ץ שאינו הגון ויורד לפני התיבה) .
533. שו"ת רשב"א ח"א סי' רטו (שליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב ... דברים אלו אחר כונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה, תבוא עליו ברכה, שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב, וכדתניא במסכת תענית בפרק סדר תעניות (טז, א) עמדו בתפילה ... ויש לו נעימה וקולו ערב וכו'. אבל צריך להתפלל בכובד ראש דתנן (ברכות ל, ב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ... אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו, הרי זה מגונה, ועליו ועל כיוצא בו נאמר (ירמיה יב, ח) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה). שו"ע סי"א (ש"צ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש"י בנעימה, תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, הרי זה מגונה).
534. שו"ת הרשב"א שם (ומכל מקום כל שהוא מאריך בתפלתו לא טוב עשה, שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח צבור). שו"ע שם (ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה, מפני טורח הצבור). ולענין התפלה בשבת ויום טוב ראה לקמן רפא ס"ג (ויש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות של שבת בשביל כבוד היום, ואין למחות בש"ץ שמאריך בהם בניגון). סי' תקכט ס"ח (אין מאריכין מאד, אלא ממהרין לצאת, כדי לשמוח בשמחת יום טוב). סי' תקפד ס"ו (בראש השנה מאריכין בפיוטים ובתפלות עד חצות היום לכל הפחות. ואם חל בשבת אין להאריך יותר מחצות, אבל בחול יכול להאריך יותר. במה דברים אמורים, בפיוטים ובתפלות, אבל בניגונים אין להאריך יותר מחצות, כיון שהוא יום טוב). סי' תרכ ס"א (טוב שלא להאריך בתפלת שחרית כדי למהר בענין שיוכל להתפלל מוסף קודם ו' שעות ומחצה).
535. ספר חסידים סי' רנא (מי שיש לו קול נעים, ירנן להקב"ה ולא שאר רננות, שנאמר (תהלים לג, א) רננו צדיקים בה', ולא שאר רננות ... צריך למשורר למשוך את הניגון, שאם יהיה רוקק להשליך מחוטמו, שיקנח ויאמר ממקום שפסק). מ"א ס"ק יד (מי שיש לו קול נעים, ירנן להקב"ה ולא שאר רננות. ואם רק, יקנח ואחר כך יתפלל (ס"ח סי' רנ"א)). וראה לקמן סי' צב ס"ט (הרוקק לא יתפלל עד שישהה כדי הילוך ד' אמות, והמתפלל לא ירוק לרצונו מחמת טיול, עד שישהה כדי הילוך ד' אמות. אבל אם נזדמן לו רוק, מותר אפילו בתוך התפלה, כמ"ש בסי' צ"ז), ובסי' צז ס"ב (הרק בתפלתו, כאילו רק בפני המלך. לפיכך אסור לרוק לרצונו שלא מאונס, אפילו עומד בתחנונים שלאחר התפלה, שכל זמן שלא פסע הרי זה עומד לפני המלך. אבל אם צריך לרוק, מותר, כדי שלא יצטער בתפלה ונמצא טרוד).
536. טור (אין ממנין לעלגי שפה, שאין יודעים לחתך האותיות).
537. ברייתא מגילה כד , ב (אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין). שו"ע סי"ב (אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן). לבוש סי"ב (אין ממנין לעגי שפה, שאינן יודעין לחתך האותיות כהוגן וקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן). וכן הדין בנשיאות כפים, כדלקמן סי' קכח סמ"ח (מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן, שאף שאין עיי"ן בברכת כהנים, מכל מקום כשאומר יאר ה' מחזי כאומר יער, שעיי"ן ואל"ף שוין אצלו, וכן מי שקורא לסבולת שבולת ולשבולת סבולת, וכן מי שקורא לחתי"ן ההי"ן וכן כל כיוצא בזה, לא ישא את כפיו. אלא אם כן כל בני עירו קוראין כך, כגון במדינות אלו שרובם ככולם אינם יודעים להבחין בין עיי"ן לאל"ף, לפיכך לא שייך פסול זה בינינו).
538. רדב"ז ח"א סי' שצד (ומה לי קורין לאלפ"ין עיינ"ין ומה לי לח"תין הה"ין). כנסת הגדולה. מ"א ס"ק טו (והוא הדין למי שקורא חית"ן ההי"ן). וכן הוא לקמן שם (וכן מי שקורא לחתי"ן ההי"ן).
539. רדב"ז שם (קורין ויהונך ... דבשלמא במקומם איכא למימר האי טעמא, שכולם כך הוא המבטא שלהם, אבל במקומותינו שכלם קורין ויחונך, הרי זה עלג ולא יעלה לדוכן, אלא מלמדין אותו שיאמר ויחונך). מהרי"ט ח"ב אהע"ז סי' טז (וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ואנשי בית שאן לא היו מברכים ברכת כהנים לעולם, אלא ודאי דמברכים בעירם, שדבריהם ומלולן במקומן ניכרים וידועים הם, אבל שלא במקומם אינו ניכר, וזה כבר ניכר באותיות שהוא משבשן). הובאו בכנה"ג וב מ"א שם (ואם כולם מדברים כך, מותר להיות ש"ץ (רדב"ז ח"ב סימן מ"ה, ורי"ט ח"ה סי"ו. ועיין בספר חסידים סימן י"ח. כנה"ג).
540. רדב"ז שם (וכי תימא היו מביאין חזנין וכהנים ממקומות אחרים, זה אינו במשמע, אלא ודאי במקומות אחרים קאמר, דלגבי דידהו היו עלגים, אבל לבני אתרייהו לא היו עלגים. וזה ברור מאד).
541. משנה מגילה כד, א (פוחח ... אינו עובר לפני התיבה), לפירוש הערוך, ערך פחה (פירוש, לבוש בגד קרוע, ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות), הרי"ף שם טו, א (פירוש פוחח, מי שבגדיו קרועים וכתפיו וזרועותיו ערומות), ותוס' שם ד"ה פוחח (פירש רב אלפס דפחי זהו אותו שלבוש בגדים קרועין). שו"ע סי"ג (פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה).
542. לבוש סי"ג (ולא יהיו בגדיו קרועין עד שזרועותיו וכתפיו מגולין, מפני כבוד הצבור).
543. מהר"מ מינץ סי' פא (בגדיו יהיו ארוכים שלא נראה רגליו). מ"א ס"ק ז (ראוי שש"ץ יהי לו בגדים ארוכים שלא יראה רגליו ... (רמ"מ סי' [פא])), לפירוש רש"י שם במשנה ד"ה פוחח (במסכת סופרים מפרש כל שכרעיו נראין ערום). והוא במסכת סופרים פי"ד הט"ו (פוחח הנראים כרעיו ... ואינו עובר לפני התיבה).
544. גרביים. והיינו אף במקום שרגילין לילך בלא אנפלאות, שאז מותר להתפלל כן כשאינו ש"ץ, כדלקמן סי' צא ס"ה (לא יעמוד אדם בתפלה ... ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים. אבל אם דרכם לעמוד יחפים בפני הגדולים, כמו בארץ הערב, מותר להתפלל יחף). ומכל מקום לא יתפלל הש"ץ בלא אנפלאות. וראה גם סי' ב מהדורא בתרא ס"ב (במדינות אלו שאין הולכין יחף לעולם אפילו בקיץ), ושם נסמן (הערה יד).
545. משנה מגילה שם (סומא פורס את שמע). אור זרוע סי' קטז (והורה רב יודאי גאון דשליח צבור סומא כשר הוא). שבלי הלקט סי' י (ובתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי, שאלו לפני רב נטרונאי זצ"ל ... וסומא ... אם ראוים לעבור לפני התיבה אם לאו, דבר זה נשאל לישיבה, והשיבו ... וסומא אם מעשיו מתוקנים ראוי לעבור לפני התיבה). רמב"ם פ"ח מהל' תפלה הי"ב (הסומא פורס על שמע, ונעשה שליח ציבור). ב"י (נראה שמפרש דהוא הדין דיורד לפני התיבה). טור ושו"ע סי"ד (סומא יורד לפני התיבה). החילוק בין לפרוס על שמע לבין ירידה לפני התיבה, ראה לעיל סי"ג. וכן יכול לעלות לדוכן לנשיאת כפים, כדלקמן סי' קכח סמ"ה (ישא את כפיו, ואפילו הוא סומא בשתי עיניו).
546. תשובת הרא"ש כלל ד סי' כא (דהלכה כרבנן דסומא חייב בכל המצות). מ"א ס"ק טז (סומא חייב בכל המצות, דאין הלכה כרבי יהודה פרק החובל), והוא בב"ק פז, א (סומא ... היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה). וכן הוא לקמן סי' תעג סנ"ב (סומא חייב בקריאת ההגדה או בשמיעתה מן התורה, ולפיכך הוא מוציא הרבים ידי חובתן). סי' תקפח ס"ח (שהעיקר אצלנו דסומא חייב בכל המצות האמורות בתורה). וכן חייב לברך ברכת יוצר אור, כדלקמן סי' סט ס"ט (שגם הוא חייב בברכת יוצר המאורות כמו אחרים הפקחים, לפי שהוא נהנה במאורות שרואין הפקחין, שיוכלו לראותו ולהורות אותו הדרך אשר ילך בה). סי' רסג סי"ב (סומא יכולה גם כן לברך על נר שבת, שהרי היא נהנית גם כן ממאורות, כמו שנתבאר בסי' ס"ט). וראה גם לעיל סי' יח ס"א. לקמן סי' רחצ סי"ט.
547. בט"ז שם ס"ק ג (ונראה סיוע מזה למ"ש ב"י בשם האגודה ונ"י, דסומא שאמרו בפרק הקורא עומד אינו קורא בתורה, היינו משום דאין קורא על פה, אבל אוקמי לאינש אחרינא שפותח ורואה, והסומא מברך ועומד בצדו, שפיר דמי ... וכתוב בלבוש שראה בפני גדולים שעלה סומא לתורה. וכ"כ מו"ח ז"ל).
548. טור ושו"ע סט"ו (ש"צ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו).
549. ב"י (ומפרש רבינו, דהיינו במי שאינו שליח ציבור קבוע, דאילו שליח ציבור קבוע אין לו להמתין שיאמרו לו כלום, אלא הוא מעצמו יעלה. ואדרבה אין ראוי לו להמתין שיאמרו לו שיעבור לפני התיבה, שנראה שאינו סומך על דיבור הציבור שמינוהו לכך). לבוש סט"ו (ואדרבה אם ימתין בכל פעם עד שיאמרו לו, נראה שאינו סומך על דבור הצבור שמינוהו ואין זה דרך כבוד לצבור).
550. ברייתא ברכות לד , א (העובר לפני התיבה, צריך לסרב (כלומר איני כדאי לכך, רש"י במשנה שם) ... כיצד הוא עושה, פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית פושט את רגליו ויורד). טור ושו"ע סט"ז (מי שאינו ש"צ קבוע, צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו פעם שניה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד).
551. חידושי הרא"ה ברכות שם (ומיהו הני מילי כולהו הכל לפי המפייס והמתפייס, שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל). שו"ע שם (ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל).
552. בבא מציעא פז, רע"א (שמסרבין לקטן, ואין מסרבין לגדול). לבוש סט"ו (שאין מסרבין לגדול). מ"א ס"ק יז (דאין מסרבין לגדול).
553. תוס' פסחים פו, ב ד"ה אין (אמאי דיתיב אפוריא לא שייך למימר משום דאין מסרבין, דישיבת פוריא דבר גסות ושררה הוא ולא היה לו לישב). מ"א שם (וכתבו התוס' ספ"ז דפסחים, דבדבר גסות ושררה, אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב. ועיין מה שכתבתי סי' ק"ע ס"ה).
554. במ"א שם ס"ק י (וכתבו התוס', אמאי דיתיב אפוריא לא שייך לומר אין מסרבין לגדול, דדבר גסות ושררה הוא לא היה לו לישב, אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה).
555. משנה ברכות שם (העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה). טור ושו"ע סי"ז (אם טעה ש"צ וצריכין להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב). וכן הוא לקמן סי' קכו ס"ב (ש"ץ שטעה ואינו יודע לחזור למקומו, יעבור אחר תחתיו ולא יהיה סרבן באותה שעה, כמו שנתבאר בסי' נ"ג).
556. רש"י שם (מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך).
557. משנה מגילה כד , ב (האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין, אף בלבנים לא יעבור. בסנדל איני עובר, אף יחף לא יעבור). טור ושו"ע סי"ח (האומר איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל, לא ירד באותה תפלה כלל).
558. רמב"ם הלכות תפלה פ"י ה"ה (לא יעבור באותה תפלה). שו"ת הריב"ש סי' רכד (דעת הרב ז"ל, שאין חוששין לו לעולם, ודי לחוש לו לשעתו באותה תפלה, כמ"ש הרב ז"ל, אבל לא שנחזיקהו במין לעולם, ובתפלה האחרת לא ראינוהו שהקפיד). טור ושו"ע סי"ח (באותה תפלה).
559. ט"ז ס"ק ח (מדברי השו"ע משמע דלא שבקינן ליה כלל באותה תפלה, על כרחך צריך לומר דהכי קאמר, לא מיבעי כי הדר ואמר הריני מתפלל בצבועים, פשיטא דלא ירד, דאנו רואים שתחלה הקפיד על מינות שלו אלא שאחר כך חוזר בו מיראת אנשים, דאם לא כן אין דרך בני אדם לחזור מדיבורו כל כך. אבל בלבנים אין אנו רואים בבירור שום הוכחה למינות, על כן אפשר לומר דמשום טעם אחר קאמר, כמו לצניעות או כיוצא בזה. על כך אמר אף בלבנים לא יעבור).
560. גמרא שם (מאי טעמא, חיישינן שמא מינות נזרקה בו), ופרש"י (המינין עובדי ע"ז מקפידין בכך). שו"ע שם (מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך, וחיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו).
561. הרב רבינו יהונתן מגילה שם, הובא ב ב"י (אף על פי שנותן טעם לדבריו, ומראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר, דרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבנים. כיון שהצבור מבקשים ממנו כדי שיתפלל להם, אין ראוי להיות סרבן). רמ"א סי"ח (ואפילו אם נותן אמתלא לדבריו, לא מהני). מ"א ס"ק יח (אמתלא לדבריו, כגון שאומר שעושה כן לכבוד המקום דרך ענוה וללבוש לבנים. מכל מקום, כיון שהצבור מבקשים ממנו להתפלל להם כך, אין ראוי להיות סרבן).
562. ר"ת בתוס' ב"ב פא, א ד"ה למעוטי (ומכח ההיא משנה לא היה מניח רבינו תם לגרים לברך ברכת הזימון, לפי שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה. וקתני נמי, כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכשהוא מתפלל בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם), ומרדכי פרק קמא דמגילה רמז תשפו (ובעיר וירצבור"ק מנעוהו לגר להתפלל ולהיות ש"ץ, וראיה מדתנן במסכת בכורים, אלו מביאין ולא קורין, הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו. כשהוא בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל כשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם) ממשנה פרק קמא דבכורים משנה ד. שו"ע סי"ט (יש מונעים גר מלהיות ש"צ). ט"ז ס"ק ט (לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו).
563. ר"י בתוס' שם (לר"י נראה דשפיר מצי אמר גר לאבותינו, ולא קיימא לן כההיא משנה, אלא כרבי יהודה דפליג עלה, כדאיתא בירושלמי (בכורים פ"א ה"ד) דאמר תני בשם רבי יודא, גר עצמו מביא וקורא, מאי טעמא דאמר קרא (לך יז, ה) כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היה אב לארם מכאן ואילך לכל גוים. ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יודא. עובדא אתא קומי רבי אבהו ואורי כרבי יודא). רמב"ן ב"ב שם. רשב"א שם. ר"ן שם מא, א. רבינו יואל במרדכי שם, מירושלמי שם . שו"ע (ונדחו דבריהם). לבוש סי"ט (כבר נדחו דבריהם, דשפיר יכול לומר אלהינו ואלהי אבותינו, שהרי קראו הקדוש ברוך הוא לאברהם אב המון גוים, שנאמר אב המון גוים נתתיך, ופירושו שמאותו היום ואילך יהיה אב לכל הגוים, שיכולין לומר אלהי אבותינו, ויהיה כוונתם אל אברהם יצחק ויעקב, כאילו הוא מתייחס אחריהם במאמר השם יתברך). ט"ז שם ומ"א ס"ק יט (דגר יכול לומר אלהי אבותינו, דאברהם נקרא אב המון גויים). וכן הוא לקמן סי' קצט ס"ד (וגר גמור יכול לברך אפילו בזימון להוציא אחרים ידי חובתם, ויכול לומר על שהנחלת לאבותינו, לפי שלאברהם נתנה הארץ למורשה, ואברהם נקרא אב המון גוים).
564. רבינו שמחה ב אור זרוע ח"א סי' קיד (הורה מורי רבינו שמחה זצ"ל הלכה למעשה, שיחיד יכול לעכב חזנות, שלא יעשה שליח צבור כי אם מאגודה אחת. גם פשוט בכל רינוס שהמיעוט מעכב על הרוב מלקבוע שליח צבור. וראיתי הרבה מעשים ברינוס שהמיעוט עיכב על הרוב), ומהרי"ק שורש ל ענף ד (פסק רבינו שמחה, דאפילו יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר איני חפץ שיהיה פלוני חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה). שו"ע סי"ט (אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה).
565. לחם רב למהר"א די בוטון סי' ב (כתב רבינו שמחה, דהיכא דהסכים מתחלה אינו יכול למחות, היינו יחיד, אבל רבים ודאי דיכולים למחות). כנסת הגדולה הגב"י (היינו דוקא יחיד, אבל רבים מערערים אפילו הסכימו בתחלה, הרב מהר"א די בוטון ז"ל בתשובה כתיבת יד סי' ב). מ"א ס"ק כא (ורבים יכולים למחות אפילו אחר שהסכימו (כנה"ג)).
566. שו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' כה (דבכל המנויין בעינן הסכמת הציבור כולו, ואין מעשה הרוב כלום כשהמיעוט מוחין ... בענייני הצבור הרי כולן כשותפין הן והמיעוט יכולין למחות). כנסת הגדולה שם (והוא הדין בכל המינויין יכול למחות, מהר"ר בצלאל סי' כה). מ"א ס"ק כ (גם בכל המינוים יכול למחות).
567. שו"ת רשד"מ או"ח סי' לו (וכן נראה ודאי, דהוא הדין והוא הטעם כאשר הם צריכים להעמיד להם דבר ומרביץ תורה, שאפילו יחיד היה יכול למחות, משום דבת"ח כולהו איתנהו ביה). הובא בכנסת הגדולה (כשם שהיחיד מוחה בחזנות כך מוחה במינוי מרביץ תורה, רשד"מ חאו"ח סי' לו ... נראה לי, דלא דיבר הרשד"מ אלא כשהיחיד מונע למנות את זה אבל הוא מסכים למנות אחר, אבל אם מוחה שאינו רוצה שיהיה מרביץ תורה בקהל, הא ודאי פשיטא שאין במחאתו כלום). מ"א שם (ואפילו במרביץ תורה ... מיהו דוקא כשרוצה לקבל אחר, עיי"ש (כנסת הגדולה).
568. רש"ל בים של שלמה פרק קמא דחולין סי' נא (היינו שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל לשכור בדמיו של זה, אבל אם אינו בנמצא, לאו כל כמיניה לעכב על הקהל בעבור שנאתו. ולא עוד אלא אפילו יש אחד בנמצא, אלא שבא להוסיף בדמים, יכולים הקהל לומר לו ומה לנו בכך, אין בידינו להוסיף על שיעור הקצוב בעבור שנאתו, אלא הוא יוסיף משלו). מ"א שם (וביש"ש פ"ק דחולין סי' נ"א כתב דוקא שיש אחר לשכור בדמיו של זה, אז יחיד יכול למחות).
569. ראב"ח במים עמוקים ח"ב סי' נח (ואף על פי שכתב אם לא שקבלוהו כבר, הכא כיון שכבר הוציאוהו, הרי הוא עכשיו כתחלת קבלה). הובא בכנסת הגדולה (כל שכבר הוציאוהו, הרי הוא עכשיו כתחלת קבלה, הראנ"ח ח"ב סי' נ[ח]) רשד"ם חאו"ח סי' לג (עתה שרוצים להחזירו, אפילו מיעוט מן הקהל יכולים למחות ולעכב שלא יחזירוהו). מ"א ס"ק ז (כל שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים למנותו, הוי עכשיו כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולין למחות (ראב"ח ח"ב סי' [נ"ח] ורשד"מ ומ"צ ח"י סי' ע"ז)).
570. ט"ז ס"ק י (נראה דאם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן, לא מקרי הסכים עליו תחלה, דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין).
571. ראה לקמן הל' נזקי גוף ונפש סט"ו (שבעת טובי העיר... לגדור פרצת הדור ... שהובררו ונתמנו מדעת רוב הצבור או על פי הגורל שהסכימו עליו רוב הצבור).
572. מהרי"ו בפסקיו סי' ס, בשם מהר"ח אור זרוע (כתב מהר"ח אור זרוע, על ידי סיבה ששמע על הנוהגים כך שהיחיד מוחה אפילו בלא טעם, ותולין דבר זה ברבינו אביו ז"ל, וכעס הרבה והוכיחו על כך, שחלילה לאבא לפסוק כך להתיר ליחיד כל דהו למחות בלי טעם, אך יציע טעמו ודבריו לפני טובי העיר, אם יראו דברים ניכרים שראוי למחות עליהם, כפי זה יעשה). רמ"א סי"ט (ודוקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי טובי העיר, אבל בלאו הכי, אין היחיד יכול למחות בש"צ).
573. מהר"מ פדווא בתשובותיו סי' סד (ואין אחד מהם אשר יאמר שמורידין משום שנעשה שונא לאחד מהקהל, אם כן פשיטא הוא שזה הוא מן אותן שאין מעלין ולא מורידין בקדש, דאין מן הראוי שהקהל כולו יפסידו שלא ישאר להם ש"צ המרוצה להם בשביל יחיד, דיחיד נדחה ... ואם ירצו הקהל שיהיה ש"צ כמקדם, יהיה מחוייב כמ"ר חיים ובנו להסיר השנאה מלבו ולאמר בפירוש שיהיה לבו להוציאו בתפלה כשאר כל אדם, וככה מנהג קדמונים, כאשר יחוש מי שהוא ש"צ בימים הנוראים, יכריח אותו לאמר כדברים הללו). דרכי משה (וכן כתב מהר"ם פדו"א (בתשובותיו סי' סד) דאם נעשה אחד שונא לשליח ציבור לאחר שנתמנה שליח ציבור, לא יוכל למחות). רמ"א סי"ט (ואם הוא שונאו, יכול למחות בו קודם שהסכים עליו). ט"ז ס"ק יא (כתב שם מהר"מ פדואה, שכשהוא מרוצה עם הקהל, וגם הוא הסכים עליו תחלה, אז מקבלין אותו הש"ץ, והש"ץ צריך לומר בפירוש שיהא יוציא גם את פלוני שונאו בתפלה, ושכן נהגו קדמונים). מ"א ס"ק כב (אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו, אין יכול למחות. אלא הש"ץ מחוייב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו (מהרמ"פ שם)). עיין אלי' זוטא ס"ק טו (כתב שיירי כנסת הגדולה בשם רש"ל ... היכא שיחיד מוחה מחמת שנאה, היינו שיש שליח צבור אחר שיוכלו להשכיר בדמיו של זה וכו').
574. לבוש ס"כ (אומר אני שזה היה בימיהם, אבל בדורות הללו שבעוונותינו הרבים הרבה מחזיקים במחלוקת בלי טעם ולא ריח וכל כוונתם לא לשם שמים, אם היו צריכין לשאול כל יחיד ויחיד, בפרט בקהילות הגדולות, לא היו מסכימים לעולם על חזן אחד, ואפילו יחיד ומומחה בדורו וכל הדרכים האלו בו, אפילו הכי היו מטילין מום בקדשים, והיו הבתי כנסיות ח"ו בטלות מתוך זה, כאשר הוא מצוי תמיד, וראיתי כמה פעמים, לכך טוב וישר הוא שבוררין ברורים למנות שליח צבור על פי רוב פורעי המס שביניהם אפילו פסולים עמהם, ואפילו אם יהיו הרבה יחידים כנגדו, הולכים אחר הרוב משום תקנת הקהילות). ט"ז שם (וכבר יש מנהג ברוב הקהלות בענין קבלת הש"ץ, שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קריאי עדה, ואין השאר יכולים למחות). מ"א ס"ק כ (ובלבוש כתב, ועכשיו הולכין אחר רוב פורעי המס, אפילו פסולי קורבה ביניהם).
575. מ"א שם (ויש מקומות שממנין י"א או י"ג אנשים על זה, והכל שלא ירבו המחלוקת, ואין משגיחין על יחיד). והוא כדתנן סנהדרין ב, ב (ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד). ובתניא, קונטרס אחרון בסופו (לבחור אנשים קבועים הראוים לזה, על פי הגורל או בריצוי רוב המנין).
576. אור זרוע ח"א סי' קיד (והחסיד הגדול מורי הרב רבינו יהודה החסיד זצ"ל אמר לי, שצריך שליח צבור להיות אהוב לצבור, שאם לא כן, כשקורין תוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו. ואמר לי שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו, שאם יקרא אותו בתוכחה, יזהר אל יעמוד, כי יכשל אם יעמוד). רמ"א סי"ט (ומי שהוא שונא לש"צ, לא יעלה לספר תורה כשקורא התוכחה). מ"א ס"ק כב (ובשם ר"י חסיד כתב, ש"ץ צריך להיות אהוב לקהל, שאם לא כן, כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו. ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה וכו'). ובספר המנהגים – חב"ד ע' 31 (בפרשת בחקותי ובפרשת תבוא – לקריאת התוכחה עולה הבעל קורא ומעצמו, ומברך לפני' ולאחרי').
577. רש"ל בים של שלמה פרק קמא דחולין סמ"ט (שלא יהא טיפש וסכל, אלא שיהא יכול לדבר בעסקי הקהל כפי הצורך, וזהו ש"צ המוזכר בכל מקום, דהיינו להיות עסוק בצרכי הצבור). מ"א ס"ק ח (ויראו שלא יהיו ש"ץ טיפש (רש"ל פ"ק דחולין)). באר היטב ס"ק ו (ולא יהא טיפש וסכל, אלא שיהא שיוכל לדבר בעסקי הקהל כפי שצריך, רש"ל). שכן בימיהם השליח צבור היה מתעסק גם בשאר צרכי צבור הנוגעים לבית הכנסת.
578. אור זרוע ח"א סי' קיד (צריך שליח צבור לעסוק שיאהבו אותו ולהחניף לצבור ולהעביר על מדותיו, כדתניא דבעינן שיהא שפל ברך. אבל במילי דשמיא אסור לו להחניף להם, אלא צריך להוכיח אותם). והוא כדתניא טז, א (אין מורידין לפני התיבה אלא ... ושפל ברך). דרכי משה (כתב באור זרוע (ח"א סי' קיד), דשליח ציבור צריך להחניף לציבור ולהעביר על מדותיו, אבל במילי דשמיא צריך להוכיחן). מ"א ס"ק כב (בד"מ בשם א"ז, אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמיא, וצריך להוכיחן).
579. מ"א ס"ק כג (פירוש, שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים), וכמבואר ברמ"א יו"ד סי' שעו ס"ה (האבלים ... מי שיודע להתפלל, יתפלל, ויותר מועיל מקדיש יתום).
580. מהרי"ק שורש ל ענף ג-ד (דוקא בענין הקדיש, אבל בענין התפלה, כך לי האומר בשביל אביו כמו האומר בשביל אחר שאין קרוב כלל, דאין זה תלוי כלל אלא ברצון הקהל, שהתפלה היא שלהם ... והלכך מי שירצו הקהל שיאמר התפלה, הוא יזכה בו ולא האחר). שו"ע ס"כ (אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר, מי שירצה הקהל שיאמר התפלה, הוא יאמר). מ"א ס"ק כד (הטעם דדוקא קדיש יכול לומר בשביל אביו, אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם).
581. שו"ת מהר"מ מינץ סי' מג (ואי טעמא שלהם לדחות האבל להתפלל ביום המילה, דהמוהל מתפלל ... אין סברא כלל לומר שמבטל הא חיובא, דמחויב בנו לומר קדיש ... והמוחה באבל כאלו מוחה באדם מלעשות מצוה, וכאלו גוזל המת). הגהות מנהגים מנהגי עשרה בטבת הגהה מ (ומנהג שהמוהל יורד לפני התיבה, וסמך (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ומהר"ם מינץ כתב בתשובה סי' מ"ג דהאי דרשה לא נמצא בשום דוכתא, והדרשנים אומרים וכו' ... ומתוך זה כתב דאין צריך). רמ"א יו"ד סי' רסה סי"א (נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה, שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם). ש"ך שם ס"ק כג (ובתשובות מהר"ר משה מינץ סי' מ"ג כתב ... דאין לדחות משום כך האבל להתפלל ביום המילה, וכל המוחה באבל כאלו מוחה באדם לעשות מצוה, וכאלו גוזל את המת אם לא במקום שיש מנהג קבוע על פי חכמים כו' ובהגהות מנהגים העתיק דבריו בקצרה, אבל יש שם טעות בהעתק, על כן נתפשט המנהג שהמוהל דוחה האבל. ואינו נכון).
582. שנהגו להתפלל, כמבואר ברמ"א שם (ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו, שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם, ומי שיודע להתפלל כל התפלה, מתפלל).
583. מ"א שם (ומהאי טעמא נראה לי, מ"ש בהגהות מנהגים בהלכות עשרה בטבת שהמוהל דוחה האבל מלהתפלל ... מכל מקום, אם הקהל רוצים שיתפלל האבל, זכה האבל. ונראה לי, דיאר צייט קודם להמוהל אם אין הקהל מקפידין בכך, דהא לדברי ר"מ מינץ אף אבל קודם). והיינו שאף אלו הנוהגים שהמוהל דוחה את האבל, מכל מקום מודים שהיארצייט קודם למוהל.
584. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, קרימונה סי' קצ, ופראג סי' קלז (אשר שאלתם על אודות החזן שהיו רוב הציבור חפצים בו, ומקצתם אינם חפצים בו ולא נתרצו לו, ועשה על פי הדוכוס שביקש הממאנים להתרצות. לא טוב עשה להמנות שליח ציבור דרחמנא על פי הדוכוס, ובארצינו היו מקפידים מאד על כיוצא בזה. וכבר נעשה מעשה בימי אבי העזרי בקולוניי"א, שנתמנה חזן, והלך יהודי אחד ונתכוון לכבדו וגרם שההגמון שלח אחריו ולקח מצנפתו מעל ראשו ונתן לרב ואמר הא לך החזנות, וכעס מאד אף על כנגד ההגמון ואמר, אדוני אין דיני לקבל ממך עבודת בוראינו, ולא קבל ממנו החזנות, אף על פי שתחלה קבל עליו). הובא במרדכי פרק החובל רמז קז. שו"ע סכ"א (אין למנות ש"צ על פי השר אף על פי שרוב הצבור חפצים בו). לבוש סכ"א (כי חלילה לקבל עבודת השם יתברך על ידי גוים, כי לא כצורנו צורם וגו' (האזינו לב, לא)).
585. תשובת רשב"א ח"א סי' תנ (שאלת איזה עדיף, שליח צבור שכור או בנדבה. תשובה, יותר ראוי להיות שליח צבור שכור, לפי שבמקום שהוא שכור וברור מן הקהל אין פרץ ואין צוחה, שאין אחר הגון רשאי לפשוט רגלו ולהתפלל. ואם היה בנדבה, הרשות נתונה לכל, ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון כהגון ... וגם השליח צבור נזהר יותר בתפלתו ובתקוניו למען ששכור הוא). שו"ע ולבוש סכ"ב (שליח צבור בשכר עדיף טפי מבנדבה). מ"א ס"ק כה (שאז אין אחר שאינו הגון רשאי להתפלל. וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ובתיקונו הואיל ושכיר הוא).
586. אגודה , הובא בתשובת בנימין זאב סי' קסג (מצאתי בספר האגודה ... ואין להתקוטט בעבור שום מצוה, כגון גלילת ספר תורה וכיוצא בה, שהרי שנינו (יומא לט, א) שהצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנין חוטפין. וכל המתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר (תהלים י, ג) ובוצע ברך נאץ ה'). רמ"א סכ"ב (וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות, אין עונין אמן אחר ברכותיו). מ"א ס"ק כו (ואין להתקוטט בעבור שום מצוה, שהרי שנינו, הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים).
587. ס' המצות להרמב"ם מ"ע פט (לאכול בשר חטאת ואשם, שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם). השגת הראב"ד למנין המצות שבראש ספר היד מ"ע כז (ולמה לא חשב ... אכילת לחם, דכתיב ואכלוהו במקום קדוש). וראה חקרי הלכות ח"ט מא, א.
588. תשובת רשב"א ח"ג סי' שפא (ולענין שליח צבור, גם כן ששאלת אם שכיר הוא, שוכרין גם כן מקופת הקהל, שאעפ"י שהוא מוציא את הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כיד העשיר, וכל מה (ו)שהוא תקנת הצבור ונעשית על ידי ממון, נותנין לפי ממון). שו"ת מהרי"ל סי' סב (ועל דבר שכר החזנות, לענ"ד נראה שיש ליטלו ממעות קופת הקהל, שנוטלים משם שאר עולים). שו"ע סכ"ג (שכר ש"צ פורעים מקופת הקהל אף על פי שהש"צ מוציא הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר).
589. כדלקמן הל' ת"ת פ"א ה"ג (כשאר נתינות הקהל, שהן לפי ממון). פ"ד הי"ג (וכופין בני העיר זה את זה ... וגובין לפי ממון ... כמו לשאר צרכי הרבים).
590. תשובת מהר"ם, ב הגהות מיימוניות פי"א מהל' תפלה סוף אות א (שוב כתב בתשובה אחת, דגובין אף לפי שבח נפשות וגם לפי שבח הממון, חצי השכירות), ו הגהות מרדכי פ"ק דבבא בתרא סי' עט (בשלטי הגבורים שם אות א). רמ"א סכ"ג (ויש אומרים שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות).
591. לבוש סכ"ג (ובדין גביית שכר החזנות יש פנים לכאן ולכאן, יש לומר הואיל והוא מוציא את נפש העני כמו נפש העשיר, גם הגבייה תהיה לפני הנפשות בשוה, שאין זה תלוי באומד הממון, שהוא חובת מצוה שהיא שוה בכל נפש האדם. ויש לומר גם כן הואיל ואין יד העניים משגת והדבר יבא בעל כרחו לידי שומת ממון, תהיה פריעת השכר לפי הממון, דהיינו לפי הסכום. ועוד, לפעמים שהחזן יש לו קול נעים וערב והעשירים חפצים בו מאד ולא איכפת להם בהוספת שכרו, לפיכך יגבוהו לפי הממון. ויש חילוף בזה במנהגי הקהילות, יש גובין הכל לפי הסכום מן הטעם הזה שכתבנו, ויש עושין כמו פשרה וגובין החצי לפי הממון והחצי על פי הגולגולת). ט"ז ס"ק יד (חצי לפי ממון, כי יש סברא לומר שהעני צריך חזן כמו העשיר, ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר, על כן עשו פשרה זאת). וכעין זה לקמן סי' נה סכ"ג (כי יש סברא לומר שהעני חייב בהשלמת המנין כמו העשיר, ויש סברא לומר שהעני יכול לילך לעיר הסמוכה והעשיר אינו יכול לעזוב ביתו ורכושו, על כן עשו פשרה זאת), ושם נסמן (הערה קכח ). וראה תשובת רב האי גאון, ברבינו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ט ח"ג, הובא בב"י.
592. שו"ת מהר"ם פדואה סי' מב (וככה הוא מנהגינו בכל הקהילות, שגובין החצי לפי ממון והחצי לפי נפשו). הובא ב דרכי משה . רמ"א שם (וכן הוא מנהג הקהלות).
593. דרכי משה (ומנהג מדינותינו, שדל ועשיר נותנים לו שכירות בשוה, וגם יש לו איזה קצבה מכל נשואים, ואותו הקצבה היא לפי הממון). מ"א ס"ק כז (בד"מ, מנהג מדינתינו דל ועשיר נותנין בשוה, אך יש לו קצבה מכל נשואין, וזה לפי ממון). והיינו שהש"ץ קיבל אחוזים מכל נדוניה, והנדוניה של העשירים היתה גבוהה יותר.
594. לבוש שם (ובמקום שאין מנהג נראה להנהיג לגבותו על פי הסכום). מ"א שם (ולבוש כתב דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון).
595. אפילו לפני התפלה בצבור, כדלקמן סי' צ סי"ז (ומכל מקום תלמוד תורה גדול מכולם (שהרי מנו עיון תפלה עם הרבה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואעפ"כ אמרו ותלמוד תורה כנגד כולם)).
596. רא"ש בתשובה כלל ו סי' א (ששאלת, ציבור שיש להם ליתן לרב או לשליח ציבור, איזה מהם קודם. אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ודינין, אין ספק תלמוד תורה קודם. ואם לאו, שליח צבור עדיף טפי להוציא הרבים ידי חובתן). טור יו"ד סי' רנא. שו"ע סכ"ד (צבור שצריכין לשכור רב ושליח ציבור ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה, הוא קודם. ואם לאו, ש"צ קודם).
597. שו"ת רשב"א ח"ה סי' רפג (כתבת בדין החזן, שאין מסלקין אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פיסול והבאת ראיות על זה. יפה כתבת ויפה דקדקת). שו"ע סכ"ה (אין מסלקין חזן מאומנתו אלא אם כן נמצא בו פסול).
598. כל בו , בשו"ת שבסופו ד"ה במסכת עדיות (שליח צבור שמרננין עליו העם שנתפס עם הנכרית ... או שמסר אדם מישראל ... ברננה שמרננין אחריו שלא בעדים אינו נפסל). רמ"א סכ"ה (ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותית או שמסר אדם).
599. מהרי"ט הכהן בתשובה, הובא בכנסת הגדולה הגה"ט (אעפ"י שעדיין לא העידו עליו שעבר על השבועה, מכל מקום יש לחוש לקול, להושיב בית דין על ככה, מהרי"ט הכהן בתשובה כתיבת יד). מ"א ס"ק כט (ומכל מקום יש להושיב בית דין על ככה (כנה"ג בשם רי"ט)).
600. רשד"ם חלק או"ח סי' לג (שאינו מספיק לכל אדם קבלת דברי חברות, וידוע שהש"צ עומד במקום כהן המקריב, וצריך שיהיה פרקו נאה מנעוריו. וגם כי אין דבר עומד בפני התשובה, מכל מקום צריך הרבה לידע התשובה מה היה, ושיתברר הדבר היטיב באופן שלא יהי' חשש כלל לחוש שתשובתו כדי שיחזירוהו לאומנותו, ועדיין כולי האי ואולי), וחלק יו"ד סי' קיג . מ"א ס"ק כח (נמצא בו פסול, ואז אין מקבלין אותו בדברי חבירות, ואפילו נשבע שלא ילך בדרכים אלו, עד שישוב בתשובה שלימה (רשד"מ סי' ל"[ג] וביו"ד סי' קי"ג. ועיין משפט צדק ח"ב סי' ע"ה)). וראה לעיל ס"ו (והערה מז ).
601. נדרים ח, א (והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא).
602. כל בו שם (ושליח צבור ששוחט ובודק ולאחר הבדיקה אינו רוחץ ידיו וזרועו מלכלוך בטן הבהמה ומסריחין בגדיו, אם רוחץ ידיו ומחליף את בגדיו קודם התפלה כדי להתפלל בנקיות, אין אתם זקוקין לו, אלא להוכיחו שלא יהא בכלל המשניאין, שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות. ואם אינו רוחץ ידיו ולא מחליף בגדיו הצואים קודם התפילה כדי להתפלל בנקיות, ראוי להעבירו). רמ"א סכ"ה (וש"צ שהוא שוחט ובודק, לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין. ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל, מעבירין אותו). מ"א ס"ק ל (וטוב שיחלוף בגדיו כל היום בין הבריות, שלא יהא בכלל המשניאים [ד"מ כל בו)). על הדקדוק שלא לילך בבגדים שמתגנה בהם, ראה גם לעיל סי' ב מהדורא בתרא ס"ג, ומהדורא קמא שם ס"ב (וטוב לכל אדם לדקדק בחלוקו ללבשו כדרכו ... שלא יהיה בכלל כל משניאי אהבו מות, שיאמרו הבריות כמה מגונים לומדי תורה). ועל בגדים נאים בעת התפלה, ראה לקמן סי' צח ס"ד (וראוי שיהיה לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה).
603. כל בו שם, בשם תשובת הרי"ף (לרב יצחק בן יעקב אלפס"י, ש"צ שעושה דברים שאינם הגונים, כגון שמוציא מפיו דברי נבלות וכיוצא בזה, כגון שמרנן בשירי העורב, ממחין בידו שלא לעשות כן. ואם אינו שומע, מסלקין אותו). רמ"א שם (וש"צ המנבל פיו, או שמרנן בשירי הנכרים, ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע, מעבירין אותו). מ"א ס"ק לא (כלומר, בניגון שמנגנין בו לע"א, ספר חסידים סי' רל"ח). ובספר חסידים שם (וכל שמנגנים בפני ע"ז, לא יעשה אותו נגון להקב"ה).
604. שו"ת רשב"א ח"א סי' ש (ראובן תובע משמעון ואומר לו, אתה היית שליח צבור בבית כנסת שבאושקה מהיום שמונה ושלושים שנה, ועכשיו זקנת ושבת ואין אתה יכול לשמש בשליחותן כמו שעשית קודם היום, ונתת לנו במקומך בנך, ואינו ראוי כל כך לפי שאינו ערב [קולו] ... השיב שמעון ... בני הנזכר, אף על פי שאינו ערב [קולו], הוא ממלא מקום אבותי בכל הענינים, ויקרא בני ספר תורה במקומי, ויכתוב כל מה שעלי לכתוב לקהל, כדי שלא יעברו על התקנה שיש בידי מאבותם ז"ל, ומהם שמנו אותי עליהם לש"צ כל ימי חיי בהסכמה ובחרם, ואין לשום אדם לשמש בשום דבר וענין שהוא צריך לשליח צבור, זולתי אני או מי שאשים אני במקומי ... תשובה, הדין עם שמעון שליח צבור ... ואם הבן ראוי לכך, אף על פי שאינו ערב בקולו, כמו אם קולו אינו משונה, והוא הגון ואין מכשלת עבירות תחת ידו, דבר ראוי הוא שיהא בנו קודם בסיועו לכל אדם ... עכשיו שאב קיים ומשמש בשמושו, אלא שצריך עזר לקצת ימים, שהדין נותן שיהא בנו קודם לכל אדם). רמ"א סכ"ה (ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אף על פי שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכולין למחות בידו). מ"א ס"ק לב (ובלבד שלא יהא קולו משונה (שם)).
605. עיין רשב"א שם (כי שורת הדין מי שמתנה עם הצבור לשמש בפניהם בדבר מן הדברים אינו מתנה בדוקא שיהא הוא משמש בעצמו לעולם באותו שמוש בלתי שיסייענו אחר לפרקים בזמן שהוא אינו יכול, אלא דעת הקהל ודעת המשמש להיות הוא משמש בפניהם רוב הפעמים, ואם פעמים הוא צריך לסיוע אחרים, שיעמיד אחר תחתיו אותו זמן מועט שהוא צריך לסיוע). תוכן העיון בדברי הרשב"א, ראה לקמן (הערה קעג ).
606. שופטים יז, כ (למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל). ספרי שופטים פיסקא קסב (הוא ובניו, שאם מת, בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו). רשב"א שם (וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המנויין, שאם היה הבן ראוי, הוא קודם לכל אדם). מ"א ס"ק לג (וכלל גדול אמרו בכל המינויים שהבן קודם).
607. רשד"ם יו"ד סוס"י פה (שלא עלה על דעת הרשב"א ז"ל רק במנויים אחרים, אבל מנויי התורה נשאר ליודעים אותה, ואינה ירושה). עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"ב פי"ט (אע"ג דתניא בספרי בפרשת המלך, שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם, ובתורת כהנים יליף מדכתיב גבי כהן גדול ואשר ימלא את ידו, דבעינן ממלא מקום אבותיו, ובפרק הנושא (כתובות קג, ב) מוכח דסגי ממלא ביראה, אעפ"י שאינו ממלא בחכמה. הני מילין בכתר כהונה וכתר מלכות וכל דדמי ליה, כגון שררותא דמתא. אבל גבי נשיא ואב בית דין, כיון שכתר תורה מונח בקרן זוית הרוצה יבא ויטול, אין הדבר כן מדין התורה). מ"א ס"ק לג (ורשד"ם ביו"ד סי' פ"א כתב, דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן כך, עיי"ש, עכ"ל, ובספר עשרה מאמרות מאמר חקור הדין ח"ב פי"ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין). וכדלקמן הל' ת"ת פ"ד ה"א (כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, כל מי שירצה יבא ויטול, שנאמר מורשה קהלת יעקב, שהיא ירושה לכל ישראל).
608. זהו כוונת הרשב"א שכתב ואם מנהג כו' (אם הבן ראוי לכך, אף על פי שיש אחר טוב ממנו, שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם. כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות, הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת האבות) . היינו שהשב"א פותח "שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם", ומסיים "שאני רואה ממנהג אותן המקומות", היינו שהוא ממנהג, ולא מעיקר הדין. ומתרץ רבינו, כוונת הרשב"א, שמשורת הדין אכן בנו קודם לכל אדם, אלא שאם המנהג שאין בנו קודם לאחר, יעשו כמנהגם. ונתבאר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' כא (הקדימה לבנו הוא ודאי מדאורייתא, דהא ילפינן מתרי קראי כנ"ל. ואם כן יש להבין תשובת הרשב"א ח"א סי' שין, שהביא המג"א סי' נ"ג ס"ק ל"ג, לענין ש"ץ, שבנו קודם, דמשמע לכאורה מדבריו שאינו רק ממנהגא. וכבר הקשה זה בשו"ת חתם סופר חלק א"ח סי' י"ב. ותירוצו דוחק. ואאזמו"ר הגאון נ"ע בשו"ע שלו סי' נ"ג סל"ד תירץ, דכוונת הרשב"א הוא רק לאפוקי, שכשיש מנהג שאין בנו קודם לאחר, יעשו כמנהגם. ולכאורה משמע כן ממה שכתב שם, שורת הדין הוא כו' וכלל אמרו בכל המנויין כו'. או שמא יש לומר, דמפרנסי ישראל אין ללמוד כל כך לש"צ). וראה שדי חמד אסיפת דינים מע' חזקה במצות סי' ח סק"ה-ו. אבני נזר יו"ד סי' שיב סקל"ה. סקע"ט. עני בן פחמא או"ח סי' י.
609. שו"ת רשב"א ח"ה סי' רפג (אבל עכשיו נהגו כל הקהלות למנות אנשים על כל צרכי צבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם, כן למזון וכן לקופה של צדקה וכן על המס ושאר המנויים הצריכים לצבור, בין שנוטלין עליה שכר בין שאין נוטלין עליה שכר. ואפילו לא קבעו להם זמן, סתמן כפירושן, אחר שנהגו כך והמנהג כהלכה, שכל הדברים תלו אותם במנהג). שו"ע סכ"ו (קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מנויים הצריכין לצבור, בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינם נוטלים, אפילו לא קבעו להם זמן, סתמם כפירושן מאחר שנהגו כך).
610. שו"ת רלב"ח סי' עט (רוב הקהל חפצים כשיהיה כבוד רבי יצחק גאליפפה ש"צ קבוע תמיד, שקולו ערב כו'. גם בזה אשיב דעתי ואומר, שגם אני יודע שקולו ערב וקורא הפרשה כראוי, אבל עם כל זה, כיון שלא נמצא בש"צ הקדום שום דבר של דופי ופיסול מחדש, אין ראוי להעבירו. והנראה לי לעבודת שמים שישרתו שניהם תמיד בתיבה, ובשבוע אחד יאמר האחד כל הזמירות עד יוצר והאחר יאמר יוצר וקריאת שמע וברכותיה וי"ח, ובשבוע הבא ישנו את תפקידם). שו"ת לחם רב סי' ב (כיון דעושים הדבר בלי טעם, שלא מצאו בו שום פיסול, אין ראוי לביישו ולסלקו אע"פ שיהיו הם הרבים, זה ודאי נראה לפי שורת הדין, ודברי הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל נוטים כן. ומכל מקום אני אומר, שכיון שרוב הקהל חפצים באחרון, ימנו אותו שישמשו שניהם, וכפשרת הרב הנזכר). כנסת הגדולה (להעביר ש"ץ קבוע שלא נמצא בו שום דופי, בשביל אחר שקולו ערב, לא נכון לעשות כן, אלא ישרתו שניהם כאחד, הרלנ"ח ז"ל סי' ע"ט. וכן הסכים מהר"א די בוטון בתשובות כ"י סי' ב', היכא דרוב פורעי ממון חפצים באחרון). מ"א ס"ק לב (אין נכון להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב. ואם הרוב חפצים באחר, ישמשו שניהם כאחד (רלב"ח סי' ע"[ט]. מהר"א דבוטון בתשובות כ"י סימן ב'. כנה"ג).
611. מהרי"ל הלכות תפלת שחרית דיום כפור סי"א (ולא רצה להתפלל בצבור כי אם מתוך מחזור וסדרים המיוחדים לצבור, וגם אם זקנים הם ושחורים ומוטעים. ואמר דכך כתב רוקח, שאין להתפלל אך בסדרים של הצבור משום דסתמא לשם מצוה נכתבו, שמא שאר סדרים לא נתכוין הסופר לשם מצוה כי אם להתפאר). רמ"א סכ"ו (יש מי שכתב, דשליח צבור יתפלל מתוך ספר המיוחד לצבור, דודאי נכתב לשמו). ט"ז ס"ק טו (פירוש, נכתב לשם שמים ולא לשם התפארות, כן הוא להדיא במהרי"ל).
612. ט"ז שם (ואם כן, בסידורים הנדפסים אין חילוק בזה).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 100 עמודים.