הלכות יום הכיפורים

הלכות יום הכיפורים

סימן תריד ס"ב

נעלי גומי ועץ ביוהכ"פ ושבת

א) שתי הדעות שבשוע"ר

בשוע"ר (סי' תריד ס"ג): "אבל מותר לנעול סנדל או מנעל של גמי ושל קש ושל בגד או של שאר מינים, שהרי גושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, ועוד שלא אסרו אלא מנעל וכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש".

יוצא מזה לכאורה, שלפי הטעם הראשון, אשר מסגנון הדברים נראה שהוא העיקרי, אסור לנעול ביום הכיפורים מנעל של גמי, כיון שמנעלי הגומי שלנו הם עבים עד שאין גושי הארץ מגיע לרגליון ואינו מרגיש יחף, ורגילים ללכת בהם בחוץ גם בשאר ימות השנה.

אמנם באמת סעיף זה בשוע"ר מתחיל בתיבת "אבל", כיון שהוא נמשך למה שנתבאר לפני זה (שם ס"ב): "נעילת הסנדל כיצד, אסור לנעול מנעל של עור וסנדל של עור ... ואפילו סנדל של עץ ומחופה עור אסור ... ומי שאפשר לו טוב להחמיר בסנדל של עץ אפילו אינו מחופה עור".

הרי שלהלכה קיי"ל כדעה המתרת בסנדל של עץ, וכמבואר בקונטרס אחרון (סי' שא ס"ק ה): "ואף שהתוספות ור"ן לא כתבו כן, משום דמסקינן בפרק בתרא דיומא דלכולי עלמא מנעל הוא, מכל מקום אנן לא קיי"ל הכי, אלא כרי"ף שהתיר ביום הכיפורים אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי' תרי"ד".

אלא שמכל מקום מסיים (סי' תריד ס"ב): "ומי שאפשר לו טוב להחמיר בסנדל של עץ אפילו אינו מחופה עור". ועל זה מוסיף (שם ס"ג): "אבל מותר לנעול סנדל או מנעל של גמי ושל קש ושל בגד או של שאר מינים". והיינו שאף מי שרוצה להחמיר כדעת התוספות וסיעתו לענין סנדל של עץ (דלא קיי"ל כוותייהו), אינו צריך להחמיר בסנדל של גומי, מב' טעמים: (א) "שהרי גושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף". (ב) "שלא אסרו אלא מנעל וכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש" (שגם הסוברים ש"סנדל של עץ" מנעל הוא, היינו דוקא בעץ שאינו גמיש ואינו מלבוש, משא"כ מנעל של גמי שהוא גמיש יותר, נקרא "מלבוש", ומותר לנעלו לדברי הכל).

והיינו להמחמירים; אמנם מבואר בס' המנהגים – חב"ד (ע' 46, לענין תשעה באב): "הולכין בקאלאשי"ן או סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירין בזה".

ב) איסור עינוי מסר הכתוב לחכמים

אמנם לכאורה יפלא הדבר, הרי לא נאמר בתורה "מנעל", אלא "כל הנפש אשר לא תעונה", ואם כן מדוע התירו סנדל של עץ, שגושי הארץ אינם מגיעים לרגליו?

ולהבין זאת יש להקדים מה שנתבאר בשוע"ר (סימן תריא ס"ב-ג): "ומה הן הדברים האסורים מלאכה אכילה ושתיה רחיצה וסיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה. אבל אין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה שנאמר ... כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' וסתם עינוי הוא מניעת אכילה ושתיה כמ"ש ויענך וירעיבך ויאכילך וגו' ושתיה בכלל אכילה. אבל רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אע"פ שגם הם נקראים עינוי לפעמים, כמו שלמדו חכמים ממדרש הפסוקים, מכל מקום סתם עינוי לא נאמר ברוב הפעמים אלא על מניעת אכילה ושתיה בלבד. ומכל מקום כיון שגם הם נקראים עינוי לפעמים לפיכך גם הם אסורים ביום הכיפורים מן התורה, שנאמר שבת שבתון, וקבלו חכמים בפירוש הפסוק שבות מכל דבר שנקרא עינוי לפעמים. ואיסור דברים אלו מסר הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה נראה בעיניהם להקל" (ראה גם לקמן סי' הבא ס"ד).

והוא חידוש בהלכות עינוי של יום הכיפורים ⁵² , אשר "מסר הכתוב לחכמים", ובמקום שהקילו – מותר לגמרי, ובמקום שאסרו – איסורו מן התורה. וכן הוא בענין המנעלים, שלא אסרו חכמים אלא במנעל של עור, משא"כ במנעל של עץ או גמי התירו לגמרי, אפילו כשהנעל שומר אותו מגושי הארץ שלא יגיעו לרגליו.

ומטעם זה מבואר בשוע"ר (סי' תריד ס"ו): "אם ירדו גשמים ורוצה לילך מבית הכנסת לביתו או להיפך, והוא אדם מפונק ומצטער בלכלוך רגליו במי גשמים, מותר לו לנעול, וכשיגיע לביתו או לבית הכנסת יחלצם, אבל מי שאינו מפונק אסור. אבל אם יש שם רפש וטיט מותר לכל אדם לנעול". ואף שהאיסור הוא מן התורה, ואף שאין שום סכנת נפשות בהליכה ברפש וטיט, מכל מקום בזה ראו חכמים להתיר לגמרי.

ג) סנדל של עץ בשבת

יוצא מכל האמור לעיל, שהסנדל של עץ אינו חשוב לא מלבוש ולא מנעל, ואם כן אסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים, וכמבואר בשוע"ר (סי' תריד ס"ד): "אע"פ שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לרשות הרבים כיון שאינו דרך מלבוש, מכל מקום ביום הכיפורים, כיון שאסור בנעילת הסנדל, ואי אפשר לו לנעול מנעל של עור, נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום".

אמנם בהלכות שבת חזר בו רבינו מפסק זה, כמבואר בשוע"ר (סי' שא סי"ב-ג): "מותר לו לצאת במנעל של עץ. וכן חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל מותר לצאת בו ... דומה למנעלים שכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו, ולכך מותר לצאת בהם אף אם אין עליהם שם מנעל כגון של עץ".

ואף שמבואר במשנה (שבת סו, א): "הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אוסר", והלכה כרבי יוסי. מבאר על זה בשוע"ר (סי' שא סי"ב): "אין הקיטע שנקטעו רגליו יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואין עושה קב זה כדי להלך בו ... אלא עשיית קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל, אלא נכה רגל, לפיכך כיון שאינו צורך הילוכו ⁵³ (הרי הוא משוי) ואסור לצאת בו".

ד) החילוק בין מנעל עור לעץ בשבת

על האיסור הנ"ל של הקיטע לצאת בקב שלו, מבואר בשוע"ר (שם): "אלא אם כן עוד החופה את הקב עודף ממנו", שאז מותר לצאת בו אף אם אינו צורך הילוכו, אלא "עשיית קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל, אלא נכה רגל".

וכיון שכן, מדוע יהי' אסור הקב של עץ בלבד? מבואר בשוע"ר (שם): "ואף שכל דבר שיש עליו תורת מלבוש מותר ללבשו ולצאת בו, אף שאינו צריך ללובשו לצורך הליכתו אלא לצורך אחר, ואם כן הוא הדין קב זה שהוא מנעל שלו למה לא יצא בו, אע"פ שאינו צורך הליכתו אלא להתחפש בו שלא יראה חסר רגל. לפי שקב זה אין עליו תורת מנעל כלל, הואיל והוא של עץ, ואין נקרא מנעל אלא של עור". יוצא לנו אם כן, שלבוש או מנעל מותר לצאת בו אפילו לצורך אחר, משא"כ כשאין עליו תורת מנעל או לבוש, מותר לצאת בו רק לצורך הליכתו.

וכן ההלכה גם לענין מלבושים, כמבואר בשוע"ר (סימן שא סי"א): "אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים שלא ילכלכו הצעיף, שכיון שמתכוונת בו להציל מטינוף אינו נחשב מלבוש. אבל אם מתכוונת שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה מותרת לפרוס בגד על ראשה אע"פ שעל ידי זה ניצול הצעיף גם כן מטינוף. ואף כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם אינו מונח על ראשה בלבד אלא היא מתעטפת בו גם כן רוב גופה כדרך מלבוש". והיינו שלבוש שהוא כמו כמו טלית גדול, שאינו מתלבש על גופו, חשוב לבוש דוקא כשמתעטף בו ראשו ורוב גופו. ואם אינו מתלבש על גופו וגם אינו מתעטף בו ראשו ורובו, לא חשוב לבוש ואסור לצאת בו אלא אם כן הוא לצורך הליכתו.

ויש עוד דרך שלישית שחשוב לבוש, אף שאינו מתלבש על גופו וגם אינו מתעטף בו ראשו ורובו, אבל דרכו לילך בלבוש זה, כמבואר בשוע"ר (סי' שא סל"ז): "וכן יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו הואיל וכך הוא דרך לבישתו ... אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו כגון במדינות אלו אם רוצה להוציא סודר צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור". והיינו שכשלובש את הסודר שלא לצורך הליכתו אלא כדי לקחתו לאיזה מקום, אין היתר לזה אלא כשמכסה ראשו ורובו, או כאשר "כך הוא דרך לבישתו", שאז מותר לצאת בו אפילו שלא לצורך הליכתו.

וכך היא גם ההלכה לענין טלית שלוקחים לבית הכנסת (שאין עיקר לבישתו לצורך הליכתו, אלא לצורך הבאתו לבית הכנסת ששם יתפלל בו), וכמבואר בשוע"ר (שם): "מקומות שנהגו לקפל הטלית ולהניחה כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם והולכין כך אף בחצרות ובבתיהם, מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים, שדרך מלבוש הוא להם. אבל אם אין הולכין כן בבתיהם, אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית על כתפיהם תחת הגלימא להביאה לבית הכנסת, אסור לצאת כן בשבת ואם יצא חייב".

ומזה יוצא לכאורה, שכן הדין גם לענין נשיאת המגבת בשבת, כשהולכים למקוה, אשר "במקומות שאין כך דרך לבישתו ... צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור".

ומפורשת הלכה זו, לענין נשיאת מגבת כשהולכים למקוה, בגמרא (שבת קמז, ב): "האוליירין (בלנין, רש"י) מביאין בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ, רש"י), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן". והיינו כיון שהמגבת (בלרי נשים) אין דרך לבישתו בכך, וכיון שאינו נושא את המגבת לצורך הליכתו (אלא כדי להביאן לבית המרחץ), לכן לא הותר אלא כשמכסה בהן ראשו ורובו "דרך מלבוש גמור" (ראה גם לעיל סי' ג ס"ה).

ואז העצה הטובה היא כמבואר בשוע"ר (שם, לענין טלית): "ואם אין הסודר רחב כל כך לכסות ראשו ורובו יש לו תקנה לעשותו כמין אבנט ולצאת בו". שאז, כיון שהמגבת או הטלית משמשים לבגד שתחתם, יש גם עליהם דין בגד, אף שאין זה דרך לבישת הטלית והמגבת.

* * *

סימן תרטז ס"א

חינוך קטנים ביום הכיפורים

א) גיל התחלת החינוך

אודות זמן התחלת החינוך מסכם בשוע"ר (סי' שמג ס"ג): "ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו, כגון היודע מענין שבת חייב לשמוע קידוש והבדלה, היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז, וכן כל כיוצא בזה בין במצות עשה של תורה בין בשל דברי סופרים. אבל החינוך בלא תעשה בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול".

למרות ההגדרה הכללית הנזכרת, הנה במצוות מסויימות מצינו בחז"ל ובפוסקים, שקבעו גיל מסויים להתחלת החינוך.

א) נתחיל עם מצות ציצית הנזכרת כאן "היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז". שם בסי' יז ס"ד נתפרש יותר: "קטן היודע להתעטף כגון שיודע להשליך ב' כנפות לפניו וב' כנפות לאחריו ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע כמו שנוהגין".

אבל גם כאן לא נתפרש גיל התחלת החינוך לציצית, אלא בסי' טז (ס"א): "קטן שהגיע לכלל חינוך מצות ציצית דהיינו שהוא בן ט' שנים, שאז הוא מתהלך לבדו בשוק וטליתו עליו ואין צריך לשמור טליתו שלא יאבד ממנו".

אמנם בפסקי הסדור כותב רבינו הזקן (הל' ציצית קרוב לתחלתו): "ובקטנים שהגיעו לחינוך דהיינו מבן שש שנים".

ובס' המנהגים – חב"ד (ע' 87): "מנהג ישראל שלא לגלח ושלא לספר שערות ראש תינוק עד מלאת לו שלש שנים ... ומיום הגזיזה והנחת פיאות הראש נהגו להדר להרגיל את התינוק בענין נשיאת ט"ק".

ב) במצות תפילין נתפרש בשוע"ר (סי' לז ס"ג): "קטן היודע לשמור תפילין בטהרה, שלא יפיח בהן ושלא לישן בהם ושלא יכנס בהן לבית הכסא אפילו לקטנים, חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו במצות. ויש מי שאומר שקטן זה הוא בן י"ג שנה ויום א' אלא שלא הביא ב' שערות ... ועכשיו נוהגים לחנכו ב' וג' חדשים קודם הזמן".

ג) במצות ישיבה בסוכה נתפרש בשוע"ר (סי' תרמ ס"ג): "אע"פ שהקטנים פטורים מן הסוכה מן התורה עד שיהיו בני י"ג שנים, מכל מקום מדברי סופרים כל קטן שאינו צריך לאמו, דהיינו בן שש שנים שלימות, ואם הקטן חכם וחריף בענין שאינו צריך לאמו אפילו כשהוא בן חמש שנים שלימות, חייב בסוכה כדי לחנכו במצות. אבל כשעדיין הוא צריך לאמו, כשם שאמו פטורה כך הוא פטור אפילו מדברי סופרים כיון שהוא צריך לה".

ד) אמנם עיקר מטרתינו כאן היא לדון בדין החינוך ביום הכיפורים, שעל זה מובא בשוע"ר (סי' תרטז ס"ה): "וכיצד הוא חינוכו קטן הבריא בן תשע שנים שלימות (פירוש שנשלמו לו תשע שנים לפני יום הכיפורים) או בן עשר שנים שלימות אפילו הוא כחוש ותשש כח מחנכין אותו לשעות מדברי סופרים".

ב) לא תאכילום

כל האמור לעיל הוא במצות החינוך שמדברי סופרים, כמובא בשוע"ר (סי' שמג ס"ב): "אביו ... מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה משהגיעו לחינוך , כל שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה, ואפילו על איסור של דברי סופרים".

אשר חיוב זה הוא: א) רק מדברי סופרים. ב) רק משהגיע לחינוך. ג) רק על האב הטילו חכמים חיוב זה, ולא על האם, כמבואר בשוע"ר (סי' שמג ס"ד): "אבל אמו אין מצווה עליו כלל בין במצות עשה בין בלא תעשה".

אמנם ישנה הלכה נוספת, שהיא: א) חיובו מן התורה. ב) גם לפני גיל חינוך. ג) לא רק על האב, אלא לכל אדם. והיא ההלכה המבוארת בשוע"ר (סי' שמג ס"ה): "וכל זה לענין להפרישו מאיסור, אבל לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה אפילו אינו בר הבנה כלל , שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים, אפילו הוא צריך לכך ואפילו הוא חולה כל שאין בו סכנה כמו שאסור בגדול. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפילו בדברים האסורים משום שבות".

איסור זה הוא גם במלאכת הוצאה (במי שהיה בא בדרך וקדש אליו היום והיו עמו מעות), כמבואר בשוע"ר (סי' רסו ס"י): "ויכול ליתנו לקטן ... והתירו לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו. ומכל מקום ... צריך ליתנו להם כשעקרו רגליהם ללכת וליטלו מהם כשהם רוצים לעמוד, כדי שלא יעשו עקירה והנחה ... שאף שאינו מצווה על שביתתם מכל מקום הרי אסור להאכילם דבר האסור בידים מן התורה".

ואפילו אם רוצים לעשות זאת לצורך התינוק (כמו בלבישת בגדים שתפורים בהם פעמונים), ואפילו אם האיסור הוא רק מדברי סופרים (השמעת קול), גם זה אסור, כמבואר בשוע"ר (סי' שא סכ"א): "הבנים יוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם בכסותם לנוי ... אם יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול אסורים ללבשם בשבת, שאסור להשמיע קול של זוג העשוי לקשקש בו התינוק כמו שיתבאר בסי' של"ח ושל"ט. ואע"פ שכאן עושה זאת הקטן ואין אנו מצווים להפריש הקטן מחלול שבת, מכל מקום אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו, שהרי זה כמאכילו איסור בידים".

ואפילו כשרוצים לתת לתינוק לאכול, אם האיסור שבזה אינו איסור אכילה אלא מלאכת כתיבה ומחיקה, גם זה אסור, כמבואר בשוע"ר (סי' שמג ס"י): "מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי' ש"מ, אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו כמו שנתבאר למעלה. רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק".

אמנם בהלכה זו מצינו יוצא מכלל זה, במצות עינוי ביום כיפורים, שנתבאר בשוע"ר (סי' תרטז ס"א וס"ד): "כל הדברים האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד לא גזרו על הקטנים. לפיכך מותר לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן ... וכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך מצות עינוי, אבל אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בידים ... אסור לה ליתן לפניו לאכול דהרי זה כאלו מאכילתו בידים". היינו שגם איסור "לא תאכילום" "לא גזרו על הקטנים ... שלא הגיע לחינוך עינוי", ורק "אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ולהשקותו וסוכו ולרחצו בידים".

הלשון "לא גזרו על הקטנים" מורה שלא מדובר כאן בפיקוח נפש, אלא שמעצם הדין אין כאן איסור מהתורה; וגם חכמים לא גזרו על כך – אלא משהגיע לחינוך.

ג) אכילת הקטנים לפני הקידוש

וכדי להבין זאת צריך להקדים, מה שמבואר בשוע"ר (סי' רסט ס"ג): "המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לטעום כלום קודם קידוש. אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה, יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך, והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו ונמצא שלא בירך לבטלה. שמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום ואסור לענותו. שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה, אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה".

וכן לענין אכילת מצה בערב פסח נתבאר בשוע"ר (סי' תעא ס"י): "קטן או קטנה שאינן יודעין מה שמספרים להן ביציאת מצרים מותר להאכילם מצה בערב פסח כל היום, ואפילו בלילה קודם קידוש, מטעם שנתבאר בסימן שמ"ג. ואע"פ שאסור להאכיל הקטן בידים דברים האסורין אפילו אינן אסורין אלא מדברי סופרים, מכל מקום דברים שאינן אסורים מחמת עצמן אלא שהוא זמן איסור, כגון מצה בערב פסח או לאכול קודם קידוש, מותר להאכילם בידים אם הם צריכין לכך, כמו שמותר להאכילם בידים ביום הכיפורים ואין מענין אותם אפילו יכולין לסבול התענית".

בשני מקומות אלו נתבאר הטעם שמותר להאכילו, כיון שהמאכל מותר מצד עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה. ולפי זה יהי' ביאור דבריו בסי' תרטז כך: כבר נתבאר בסי' רסט ובסי' תעא שאיסור "להאכילו בידים" לא חל בהאכלת הקטנים ביום הכיפורים, וגם מדרבנן "לא גזרו על הקטנים".

אמנם לכאורה נתבארה שיטה אחרת לגמרי בשוע"ר (סי' שמג ס"ה): "ויש אומרים שכל שהוא לצרכו של תינוק כגון אכילה ושתיה לא גזרו בו חכמים כלל, ומותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים אם צריך לכך, אע"פ שהגיע לחינוך ... לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית הכנסת ... כיון שאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו צורך בטעימה זו".

ולכאורה היא תמיהה עצומה מדוע לא הובא כאן בסי' שמג ההסבר שהובא בסי' רסט ס"ג, ובסי' תעא ס"י?

ועוד תמיהה עצומה לכאורה, שלפי שיטה זו שבסי' שמג ס"ה, לא נתפרש מהו הטעם שמותר להאכילם בידים ביום הכיפורים ואין מענין אותם אפילו יכולין לסבול התענית"? הרי איסור זה הוא מן התורה, ולא מדברי סופרים!

ועל זה נתבאר בשוע"ר (סי' תרטז ס"א): "כל הדברים האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד לא גזרו על הקטנים. לפיכך מותר לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן". ולכאורה תמוה, הרי מדובר כאן באיסור תורה, ומהו "לא גזרו"?

ד) איסור עינוי יוה"כ נמסר לחכמים

ובאמת מצינו בהלכות עינוי יום הכיפורים, שלפעמים התירו חכמים לצורך – אף דברים האסורים מן התורה. והטעם לזה נתבאר בשוע"ר (סי' תריא ס"ג): "ואיסור דברים אלו מסר הכתוב לחכמים, והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה נראה בעיניהם להקל, וכמו שיתבאר לפנינו בעז"ה".

והיינו שממה שנאמר בתורה "לא תעונה" ולא נתפרש באיזה עינוי מדובר, מובן שהכתוב מסר דברים אלו לחכמים. ולכן נתבאר בשוע"ר (סי' תריד ס"ה-ו): "חיה כל שלשים יום אחר לידתה מותרת לנעול אפילו ביום הכיפורים מפני שהצינה קשה לה, וכן חולה אפילו אין בו סכנה אלא שהצינה קשה לו, וכן מי שיש לו מכה ברגליו מותרים לנעול ... וכן אם ירדו גשמים ורוצה לילך מבית הכנסת לביתו או להיפך והוא אדם מפונק ומצטער בלכלוך רגליו במי גשמים מותר לו לנעול".

שלכאורה תמוה הדבר, הרי לא מדובר כאן בחולה שיש בו סכנה, רק במי שהוא מפונק ומצטער בלבד, ומדוע התירו לו איסור נעילה ביום הכיפורים שהוא אסור מן התורה?

והביאור בזה הוא כי "איסור דברים אלו מסר הכתוב לחכמים, והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה נראה בעיניהם להקל". ולכן התירו נעלים במקום שמצטער, ולכן "לא גזרו על הקטנים", "שהיה נראה בעיניהם להקל" באיסור אכילה לקטנים, והתירוהו לגמרי (ראה גם סי' הקודם ס"ב).

ה) שני טעמי היתר אכילה קודם הקידוש

אמנם לפי כל זה תישאר תמיהה עצומה, שבסי' רסט ס"ג וסי' תעא ס"י, ביאר שיטה הראשונה, ולא הזכיר כלל את השיטה השניה. ואילו בסי' שמג ס"ה וסי' תרטז ס"א, ביאר את השיטה השניה, ולא הזכיר כלל את השיטה הראשונה.

ולכן נראה יותר, שיש לנו כאן שני ביאורים לזה שיכולים הקטנים לשתות מהכוס קודם הקידוש ולאכול מצה בערב פסח, וזקוקים אנו לשני הביאורים, שאינם סותרים זה לזה, והם:

א) המבואר בסי' רסט ובסי' תעא "שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה, אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה". טעם זה מספיק לאכילה ורחיצה ביום הכיפורים, וגם לאכילה ושתי' קודם הקידוש, ולאכילת מצה בערב פסח. אבל לא יספיק לאיסורי אכילה מדברי סופרים, שהם אסורים מחמת עצמם.

ב) המבואר בסי' שמג "מותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים אם צריך לכך ... לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית הכנסת ... כיון שאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו צורך בטעימה זו". טעם זה מספיק לאיסורי אכילה מדברי סופרים, וגם לאכילה ושתי' קודם הקידוש, ולאכילת מצה בערב פסח, אבל לא יספיק לאכילה ורחיצה ביום הכיפורים.

ו) לא תאכילום בהגיע לחינוך

ולפי יישוב זה, יהי' ביאור דבריו בסי' תרטז כך: כבר נתבאר בסי' רסט ובסי' תעא שאיסור "להאכילו בידים" לא חל בהאכלת הקטנים ביום הכיפורים, ובזה אין הפרש אם הקטן הגיע לחינוך או לאו. וגם מדרבנן "לא גזרו על הקטנים" – אלא כשהגיעו לחינוך. ולכן "אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בידים ... אסור לה ליתן לפניו לאכול דהרי זה כאלו מאכילתו בידים". והיינו שבשהגיע לחנוך יש איסור להאכילו בידים – עכ"פ מדברי סופרים.

וכעין זה מצינו גם לענין אכילת מצה בערב פסח קודם הפסח, כמבואר בשוע"ר (סי' תעא ס"י): "קטן או קטנה שאינן יודעין מה שמספרים להן ביציאת מצרים מותר להאכילם מצה בערב פסח כל היום ואפילו בלילה קודם קידוש ... שאינן אסורים מחמת עצמן אלא שהוא זמן איסור ... אבל קטן וקטנה שיש בהם דעת להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים בלילה כמו שיתבאר בסי' תע"[ב] אסור להאכילם בערב פסח". הרי שאחרי שהגיעו לחינוך אסרו חכמים להאכילם בידים, משום איסור "לא תאכילום".

וכן הוא אף לענין סוכה, כמבואר בשוע"ר (סי' תרמ ס"ג-ד): "אע"פ שהקטנים פטורים מן הסוכה מן התורה עד שיהיו בני י"ג שנים מכל מקום מדברי סופרים כל קטן שאינו צריך לאמו ... חייב בסוכה כדי לחנכו במצות ... אמו אינה חייבת לחנכו במצות והרי היא אצלו כשאר כל אדם ומותר לה ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה, אע"פ שיודעת שבודאי לא יכנוס לסוכה לאכול אלא יאכל במקום שנתנה לפניו אין בכך כלום, כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ לסוכה". הרי שאסור לה לומר לבנה שהגיע לחינוך לאכול חוץ לסוכה, והוא מטעם שהוא "כאלו מאכילתו בידים", שאסורה בזה מדברי סופרים – רק אחרי שהגיע לחנוך.

ובאמת גם לפני שהגיע לחינוך אסרו מדברי סופרים אותם הדברים שאין הקטן זקוק להם כל כך, כמבואר בשוע"ר (סי' תרטז ס"ב-ג): וכן אסור לגדול לנעול את הסנדל לקטן, לפי שאין זה עינוי להקטן שאינו חושש כל כך אם לא ינעול ... ועכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום ... אין לרחצו ולסוכו ביום הכיפורים".

והמקור לזה הוא ביומא (עח, ב): "ת"ר תינוקות מותר בכולן חוץ מנעילת הסנדל (התורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור, כדאמרינן במסכת יבמות לא תאכלום לא תאכילום, רש"י) ... הנך דלאו רביתייהו גזרו בהו רבנן הנך דרביתייהו הוא לא גזרו בהו רבנן".

ז) איסור מלאכה שביום הכיפורים

אמנם כל ההיתר הזה, להאכיל בידים הקטן שלא הגיע לחינוך עינוי ביום הכיפורים, הוא רק לענין דיני העינוי ביום הכיפורים. משא"כ לענין איסור מלאכה שביום הכיפורים, זה חשוב איסור מחמת עצמו, וחל בו איסור "לא תאכילום".

כמבואר בהמשך ההלכה בשוע"ר (סי' תרט"ז ס"א): "אבל לא ירחיצנו בחמין כל גופו אפילו הוחמו מבעוד יום שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד שהרי בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין... ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש בסי' שמ"ג" (ראה לעיל סי' מג ס"ג).

והיינו שאיסור המלאכות בשבת ויום טוב הוא "איסור מצד עצמו", ולכן אסור מטעם "לא תאכילום". ולא הותר בזה רק איסור האכילה ביום הכיפורים "שהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר להאכיל לקטן" (שוע"ר סי' רסט ס"ג).

ומכל זה מובן הקושי בהיתר להכניס ממתקים לכיסו של התינוק, בשעה שלוקחים אותו לתפלות בבית הכנסת בשבת, כדי שיהיו לו ממתקים שירגיעו אותו בהיות בבית הכנסת; אשר אף שהתינוק עצמו נושא את הממתקים לצורכו, מכל מקום זה שמכניסים את הממתקים לכיסו אסור כמו בבגדים שתפורים בהם פעמונים, אשר "אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו, שהרי זה כמאכילו איסור בידים".

* * *

סימן תריח סעיף יג

שיעורי אכילה ושתי' לחולה ביוה"כ

א) פחות משיעור בכדי אכילת פרס

כריתות (יג, א): "התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ... מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול, אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תריח סי"ג): "כשמאכילין את החולה שאינו אומר צריך אני לאכול ומאכילין אותו על פי בקיאים ... מאכילין אותן מעט מעט כדי שלא יצטרף לכשיעור שנתבאר בסי' תרי"ב שחייבים עליו כרת ומלקות כדי להקל מעליהם מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד, לכך מאכילין אותו בתחלה פחות מככותבת דהיינו כשני שלישי ביצה בינונית או מעט יותר, רק שלא יהיה קרוב לכביצה שזהו שיעור ככותבת. ואחר כך ישהו כדי אכילת ארבע ביצים, ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים (עיין סי' תרי"ב) ויחזרו ויאכילוהו כשיעור אכילה ראשונה".

ומה שנתבאר כאן "ישהו כדי אכילת ארבע ביצים, ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים", היינו כמבואר בשוע"ר (סי' תריב ס"ד): "שיעור אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה בין שהן מן התורה בין שהן מדברי סופרים יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים שוחקות כלומר במילוי ובריוח ולא בצמצום ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל".

ב) שיעור זמן כדי אכילת פרס

כאן לא נתפרש שיעור זמן זה לפי השעון, אבל נתבאר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' קח): "ומי שרוצה להחמיר על עצמו לאכול פחות מכשיעור, היינו כשיעור שני שלישי ביצה פת בכל ששה מינוטין, ודאי די להחמיר".

בתשובה הנ"ל מדבר בתענית תשעה באב שהוא מדברי סופרים, ולא בתענית יום הכיפורים שהוא מן התורה; אבל נתפרש בתשובת כ"ק בנו מהרי"ן מניעזין כתוב בשמו (מועתק בשוה"ג לסי' קי): "בענין שיעור אכילת פרס כמה הוא על הזייגער, דברתי כעת עם כ' אאמו"ר שי"נ, ומסכים הוא על שבעה מינוטין, וטעם וראי' לא אמר לי ע"ז, ולענין אכילת יום כיפורים אפשר נכון להחמיר כסברת החתם סופר על תשעה מינוט".

והיינו ששיעור כדי אכילת פרס בשל דבריהם, שהוא כמו ג' ביצים, הוא לערך 6 או 7 דקות, ואילו שיעור כדי אכילת פרס בשל תורה, שהוא כמו ד' ביצים, הוא לערך 9 דקות.

והנה בס' המנהגים חב"ד (ע' 45): "ובשד"ח פאת השדה אסיפת דינים מערכת אכילה בסופה הובאה שמועה מהרה"צ וכו' הר"ה מפאריטש בשם הצמח צדק, אשר שיעורי אכילת פרס הוא "לא פחות משלשה מינוטין ולא יותר על שבעה מינוטין". ואף שאין אנו אחראין לכל השמועות, ובפרט שהוא בסתירה לשו"ת צמח צדק הנ"ל – למיחש מיבעי".

אמנם חומרה זאת שייכת רק לאכילת מצה בליל פסח וכיו"ב (כדלעיל סימן נז ס"ה), משא"כ בענין האכילה לחולה, נתפרש בשו"ת הצמח צדק, ומשמו, שבתשעה באב יש להחמיר עד שבע דקות וביום הכיפורים עד תשע דקות.

ג) ככותבת בכדי אכילת פרס

השיעור של "בכדי אכילת פרס", ושתי הדעות שבה, היא בדרך כלל בקשר ל"כזית", כמובא בשוע"ר (סי' פא ס"א. סי' קסח סי"א. לוח ברכת הנהנין פ"ג ה"ב. סדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ב-ג. הקדמה להל' פסח. סי' תמב ס"א. סי' תנג ס"ז. סי' תעה ס"ח. סי' תעה סי"ד.

משא"כ בקשר לשיעור אכילת כביצה, מבואר בסידור רבינו הזקן (סדר נטילת ידים סי"ח): "והשיעור לצרף לכביצה הוא, שיאכל כל כזית בכדי אכילת פרס".

ולפי זה הי' יוצא לכאורה, שכאן ביום הכיפורים ששיעור איסור האכילה הוא בככותבת, ששיעורו קרוב לשיעור כביצה, גם כאן הי' צריך להיות השיעור "שיאכל כל כזית בכדי אכילת פרס".

וכן כתב בתשובת הרה"ק מהרי"ן מניעזין (בשוה"ג לשו"ת צמח צדק או"ח סי' קי): "בסידור בדיני נטילת ידים סוף סי"ח והשיעור כו' כזית בכדי אכילת פרס, הפירוש פשוט דהזיתים יהיו תכופים זה לזה, וכמה זיתים שיש בכביצה כן יהי' שיעורו בכדי אכילת פרס, כמו ב' שיעורי או ג' שיעורי כדי אכילת פרס, לכל מר כדאית ליה, דהא בזה גופא יש פלוגתא כמבואר באו"ח סימן תפ"ו".

והיינו מה שמבואר בשוע"ר (סי' תפו ס"א): "כזית האמור בכל מקום ... יש אומרים שהוא כחצי ביצה ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש". ולפי זה תלוי אם כביצה צריך לאכול בשיעור שני כדי אכילת פרס או שלושה. ולפי זה תלוי גם אם שיעור זמן אכילת ככותבת ביום הכיפורים הוא (לערך כזית וחצי, ושיעור זמן אכילתו הוא כדי אכילת פרס וחצי, דהיינו) לערך 14 דקות, או שיעורו הוא (לערך שנים וחצי כזיתים, ושיעור זמן אכילתו הוא כדי אכילת שנים וחצי פרס, דהיינו) לערך 24 דקות.

אמנם צע"ג, שהרי מפורש בשוע"ר כאן: "מאכילין אותו בתחלה פחות מככותבת ... ואחר כך ישהו כדי אכילת ארבע ביצים, ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים ... ויחזרו ויאכילוהו כשיעור אכילה ראשונה"; ולא הצריך כלל לשהות כדי אכילת פרס וחצי, או כדי אכילת שנים וחצי פרס.

והטעם והמקור לזה הוא בגמרא יומא (פ, ב): "מתקיף לה רבא, כזית בכדי אכילת פרס וכותבת בכדי אכילת פרס (בתמיה, יום הכפורים ששיעור אכילתו בככותבת אף הוא שיעורו לצירוף אכילתו בכדי אכילת פרס, ואם שהה יותר מכאן אין מצטרף ופטור, והא כיון דשיעורו גדול בעי שהי' טפי לצירוף אכילתו, רש"י), אמר ליה אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בטפי מהכי לא מיתבא דעתיה". ולכן, אע"פ ששיעור ככותבת הוא יותר משיעור כזית, מכל מקום שיעור הזמן לאכילתם הוא בשניהם בשוה – כדי אכילת פרס. והיינו בתשעה באב 6 או 7 דקות, וביום הכיפורים – לערך 9 דקות.

ד) שיעור שהייתו בין שתי' לשתי'

כל האמור לעיל הוא בענין שיעור איסור האכילה ושיעור זמן שהייתו בין אכילה לאכילה, עתה נראה מהו שיעור איסור השתיה, שזה נתבאר בשוע"ר (סי' תריב סי"ב): "השותה ביום הכיפורים כמלא לוגמיו חייב ... ולא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאלו מסלקו לצד אחד מפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות מרביעית הלוג באדם בינוני".

ואודות שיעור זמן שהייתו בין שתי' לשתי', נתבאר בשוע"ר (סי' תריב סט"ו): "שתיות מצטרפות זו עם זו, כגון ששתה מעט והפסיק מעט וחזר ושתה מעט ובין שתיהן יש כמלא לוגמיו חייב, במה דברים אמורים כשלא שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית הלוג, אבל אם שהא יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרפין. ויש אומרים שלעולם הן מצטרפין אלא אם כן שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס כמו בצירוף שתי אכילות. ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה ולפסוק כסברא האחרונה כמו שיתבאר בסימן תרי"ח ע"ש".

ושם נתבאר (סי' תריח סי"ד): "והשתיה יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו, וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו כדי אכילת ארבע ביצים, ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים, ולכל הפחות לא יפחתו מלשהות כדי שתיית רביעית (עיין סי' תרי"ב), ויחזרו וישקוהו כשיעור שתייה ראשונה".

והוא תלוי בשינוי הגירסה שבין הגמרא לתוספתא, שבגמרא (כריתות יג, א): "כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית בכדי אכילת פרס ". ובתוספתא (יומא פ"ד ה"ד): "שתה וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין".

והיא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם כתב (הל' תרומות פ"י ה"ג): "אכל וחזר ואכל. שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס ומתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית הרי אלו מצטרפין לכזית", כגירסת התוספתא הנ"ל, ובהשגות הראב"ד (שם): "אמת הוא שכן מצא בתוספתא אבל במסכת כריתות פרק אמרו לו אכלת חלב נראה שאף לשתייה בעינן כדי אכילת פרס וכן בתוספתא דפסחים כך הוא בכדי אכילת פרס".

ולכן הצריך רבינו להחמיר ולשהות כדי אכילת פרס בין שתיה לשתיה.

ה) צירוף ב' שתיות לברכה אחרונה

והנה בסדר ברכות הנהנין (פ"ח ה"ו): "שיעור צירוף שתיה יש אומרים שהוא בכדי שיעור שתיית רביעית ואם שתה כחצי רביעית בחפזון שלא כדרך שתיית רוב בני אדם ושהה מעט וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית של שאר כל אדם [מצטרפין זה עם זה, יותר מכן] אין מצטרפין זה עם זה (והוא הדין אם לא הפסיק בינתיים אלא ששהה בשתייתו כל כך). ויש אומרים ששיעור צירוף השתיית רביעית בכדי אכילת פרס כמו צירוף אכילה, וכן עיקר . לפיכך יש לברך ברכה אחרונה על קאוו"י וטיי"א חמין אף על פי ששותהו מעט מעט אם לא שהה יותר מכדי אכילת פרס".

ואף שכאן בהל' יום הכיפורים הביא ב' הדעות, ולא הכריע ביניהם, מכל מקום לענין ברכה אחרונה הכריע רבינו כדעת הראב"ד ששיעור ב' שתיות הוא בכדי אכילת פרס. וביאר זאת כ"ק אחיו הרה"ק מהרי"ל בשארית יהודה (או"ח סי' טו): "בפירוש שמיע ליה מיניה דמר אחאי ז"ל, שכתב כן לפי שלא סמך על מ"ש המ"א (סי' ר"י סק"א), דצירוף דלענין ברכה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד שבטוש"ע הלכות יו"כ. אלא אפילו להרמב"ם דסבירא ליה דאם שהה יותר מכדי שתיית רביעית אינו מצטרף, היינו דוקא ביום כיפור ששיעורו מלא לוגמא, שהוא פחות מרביעית. אבל בברכה אחרונה ששיעורה ברביעית, אין סברא כל כך לשער שתיית רביעית שבמהרה בכדי שתיית רביעית בשתייה בינונית" (ראה לעיל סי' נז ס"ו).

וכנראה הכוונה בזה, שבזה אף מתיישבת הסתירה בין שתי הברייתות דלעיל, שבגמרא (כריתות יג, א): "כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית בכדי אכילת פרס ". והיינו כיון שמדובר בשיעור רביעית שפוסל את הגויה, לכן שיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס.

משא"כ בתוספתא (יומא פ"ד ה"ד): "שתה וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין". והיינו כיון שמדובר בשיעור מלא לוגמיו של איסור שתיה ביום הכיפורים, לכן שיעור הצירוף הוא בכדי שתיית רביעית.

* * *