56

לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות" — כוונת הרמב"ם לחיוב הסיבה כשלעצמה; וב(סיום) ההלכה שלאח"ז (לאחרי שפירט פרטי הדינים של חיוב הסיבה) כותב הרמב"ם "ואימתי צריכין הסיבה", שכוונתו בזה היא לדין השני בחיוב הסיבה, מה שהסיבה היא (לא חיוב כללי בפ"ע, אלא) תנאי במצות אחרות של לילה זה (במצות אכילת מצה וחיוב שתיית ד' כוסות).

ושני דינים אלו בחיוב הסיבה מודגשים עוד יותר בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו — שלשונו וסידור דבריו בנדו"ד הוא ע"ד לשון הרמב"ם:

בתחלה מבאר²⁹ "ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים לפי שבכל דור ודור חייב האדם להראות א"ע כו' לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות". ולאחר כמה סעיפים (בפירוט כמה דיני הסיבה) ממשיך ומבאר³⁰ הדברים הצריכים הסיבה "אימתי צריך להסב בשעת אכילת כזית. . מצה כו' אכילת הכריכה כו' אפיקומן כו' שתיית ד' כוסות (ומבאר הטעם) לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות כו' לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות".

אשר מזה מוכח, שבהסיבה ישנם שני חיובים וגדרים: (א) מצוה בפ"ע, שזהו מ"ש בסעיף שלפנ"ז "שישב בהסיבה דרך חירות כו' לפי שבכל דור ודור כו' לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות". והיינו שזהו חיוב כללי להתנהג בדרך חירות בזה הלילה; ואח"כ מפרט (ב) הדברים ש"הם צריכין הסיבה דרך חירות", היינו שזהו (לא קיום החיוב של הסיבה בפ"ע, אלא) פרט ותנאי בדברים אחרים (וכדיוק לשונו "לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות" — ולא כתב "לפיכך צריך להסב בהן" וכיו"ב).

ד. ומכל זה למדנו, שלשיטת הרמב"ם הסיבה היא א) חיוב כללי בפ"ע, שהאדם צריך להסב "דרך חירות" (וכלשון אדה"ז הנ"ל "יכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים"), ב) הסיבה נעשית תנאי במצות אחרות של פסח, באופן, שע"י אכילת מצה (לדוגמא) בהסיבה, מקיימים בזה שני דינים: (א) החיוב הכללי דהסיבה. (ב) קיום מצות אכילת מצה בשלימות.

והנה לכאורה יש לעיין מהי הסברא וההכרח לחדש שהסיבה הוא גם תנאי ופרט בשאר מצות ליל פסח, ולא לומר שיש חיוב כללי של הסיבה, אלא שחכמים תקנו שהזמן המתאים ביותר לקיום חיוב זה הוא בשעת קיום מצות מסוימות (אחרות) של לילה זה?

[ובפרט שמצות אלו אין עיקר ענינם "להראות" חירות, כי אף ש"דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות" — מ"מ, אין גוף מעשה המצוה (בדברים אלו) פעולה המורה על חירות³¹. ולדוגמא — אכילת מצה, דהגם שטעם אכילתה הוא מפני שמצה הוי זכר לגאולת מצרים (ש"לא יכלו להתמהמה גו'"³²), הרי פשוט שאין במעשה אכילת המצה ענין המורה על "דרך חירות" (כמו בפעולת ההסיבה, שעצם ההסיבה מורה על הנהגה של בן