קידוש והבדלה

קידוש והבדלה

סימן רעא ס"א

קידוש והבדלה בנשים וקטנים

א) מן התורה ומדברי סופרים

בשוע"ר (סי' רעא ס"א): "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. ויש אומרים שהבדלה אינה אלא מדברי סופרים, ומן התורה אין צריך לזכרהו אלא בכניסתו בלבד".

כאן מדובר בקידוש שאנו אומרים בתפלת ליל שבת, באמירת "אתה קדשת את יום השביעי כו' מקדש השבת", שקידוש זה הוא מן התורה. ובנוסף לכך תיקנו חכמים לקדש גם על הכוס (כמו כמה ברכות שתיקנו חכמים שיאמרו על הכוס, וכדלעיל פרק כה), כמבואר בשוע"ר (סי' רעא ס"ב): "ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין".

כל זה הוא בקידוש, ולדעה הראשונה הנ"ל כן הוא גם בהבדלה. ואילו לדעה השני', גם ההבדלה בתפלה וגם ההבדלה על הכוס שניהם מדברי סופרים.

ומה שתיקנו חכמים להבדיל בין בתפלה ובין על הכוס, נתבאר בשוע"ר (סי' רצד ס"א-ב): "כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפלות וקידושים והבדלות תקנו הבדלה בתפלה בלבדה ולא על הכוס, לפי שכשעלו מן הגולה היו דחוקים בעניות ולא היה ספק ביד כולם לקנות יין להבדלה ... ואחר כך כשהעשירו ישראל קבעוה חכמים על הכוס, וכשחזרו והענו חזרו חכמים וקבעוה בתפלה. וכדי שלא יהא ההבדלה מיטלטלת תדיר על ידי עושר ועוני מתפלה לכוס ומכוס לתפלה, התקינו חכמים שלעולם צריך כל אדם המבדיל בתפלה להבדיל גם על הכוס אם יוכל למצוא".

וכל זה הוא בשבת, משא"כ ביום טוב, גם הקידוש בתפלה וגם הקידוש על הכוס שניהם מדברי סופרים, שהרי לא נאמר בתורה "זכור" אלא בשבת ולא ביום טוב. ומכל מקום תיקנו חכמים לקדש הן בתפלה והן על הכוס, כדי לדמותו לקידוש של שבת. וכמבואר בשוע"ר (סי' רעא ס"ד): "הקידוש ביום טוב הוא מדברי סופרים, ואעפ"כ יש לו כל דיני קידוש של שבת לכל דבר. אלא שאם אין לו אלא כוס אחד וחל יום טוב בערב שבת הרי קידוש של שבת קודם לשל יום טוב, כיון שעיקר הקידוש בשבת הוא מן התורה אע"פ שעל הכוס הוא מדברי סופרים".

ב) בנשים

כל האמור לעיל הוא באנשים. ואילו בקשר לנשים נתבאר בשוע"ר (סי' רעא ס"ה): "נשים חייבות בקידוש היום בשבת מן התורה, וביום טוב מדברי סופרים. ואע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה, בקידוש היום חייבות, שנאמר זכור את יום וגו' ונאמר שמור את יום וגו' כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו להשמר בו מעשיית מלאכה שהיא מצות לא תעשה כל מלאכה וגו', וכל מצות לא תעשה אף שהזמן גרמא נשים מוזהרות בה, הרי הן מוזהרות גם כן בזכירתו דהיינו קידוש היום".

והיינו שהן לענין קידוש של שבת והן לענין קידוש של יום טוב, דין האשה שוה לדין האיש. אמנם לענין הבדלה בשבת, יש שלוש דעות: א) שהנשים חייבות בהבדלה מן התורה, ומדברי סופרים חייבות להבדיל על הכוס – כמו באנשים. ב) שאינן חייבות כלל בהבדלה, לא מן התורה ולא מדברי סופרים, לא בתפלה ולא על הכוס. ג) שחייבות מדברי סופרים – כמו באנשים. והעיקר כדעה השלישית.

כל זה נתבאר בשוע"ר (סי' רצו סי"ט): "לדברי האומרים שעיקר הבדלה הוא מן התורה, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו בין בכניסתו בין ביציאתו, כמו שנתבאר בסי' רע"א, הרי גם הנשים חייבות בהבדלה מן התורה כשם שחייבות בקידוש מן התורה, מפני שהוקש זכור לשמור כמ"ש שם. וחייבות גם כן להבדיל בתפלה ועל הכוס כתקנת חכמים שתקנו עליהן כמו שתקנו על האנשים, הואיל והן חייבות כמותם מן התורה בעיקר הבדלה. אבל לדברי האומרים שמצות זכור אינה אלא בכניסת השבת ולא ביציאתו, ועיקר הבדלה אינה אלא מדברי סופרים יש מי שאומר שהנשים פטורות ממנה כמו שהן פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים. ואף שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין אפילו בדברים שאינם אלא מדברי סופרים, הואיל והן שוין בדברים שהן מן התורה דהיינו זכור ושמור השוום חכמים גם בדבריהם שתקנו בגלל זכירת השבת או שמירתו, אבל הבדלה אינה ענין לשמירת השבת אלא דבר בפני עצמו הוא שתקנו חכמים להבדיל בין קודש לחול, ומצאו להם סמך מן התורה שנאמר ולהבדיל בין הקדש ובין החול. ויש חולקין על זה ואומרים שההבדלה היא מענין זכירת השבת וקדושתו שמזכירין הבדל בין קדושתו לחול, ולפיכך הנשים חייבות בהם מדברי סופרים כמו שחייבות בכל הדברים שתקנו חכמים בגלל קדושת השבת, לפי שתקנו דבריהם כעין של תורה שהנשים חייבות בזכור ושמור מן התורה כאנשים. וכן עיקר. ומכל מקום יש לחוש לסברא הראשונה".

והנפקא מינה מכל הנ"ל להלכה למעשה היא לענין להוציא אחרים ידי חובתם, הן לענין האשה שרוצה להוציא את האיש ידי חובתו והן לענין האיש שרוצה להוציא את האשה ידי חובתה:

א) לענין האשה שרוצה להוציא את האיש במצות עשה שהזמן גרמא, נתבאר בשוע"ר (סי' תקפח ס"ו): "אם התוקע הוא פטור ממצוה זו אינו מוציא אחרים ידי חובתן בתקיעתו, ואלו הן הפטורים נשים ועבדים מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וחרש שוטה וקטן אע"פ שהגיע לחינוך אינו מוציא את הגדולים ידי חובתן שחייבים מן התורה".

יוצא אם כן שלענין קידוש, כיון שהאשה מחוייבת כמו האיש יכולה האשה להוציא את האיש מעיקר הדין, כמבואר בשוע"ר (סי' רעא ס"ו): "וכיון שהנשים חייבות בקידוש היום מן התורה כמו האנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם. אלא שלכתחלה אין להורות כן לשואל הלכה למעשה (שלא יבאו לזלזל במצות)". והיינו שאם האיש לא יקדש בעצמו ויסמוך על אשתו שמוציאה אותו, יבוא לזלזל במצות.

וכן הוא לענין הבדלה – לדעה הראשונה (הסוברת שחייבת מן התורה כמו האיש) ולדעה השלישית (הסוברת שחייבת מדברי סופרים כמו האיש), שכיון שחיוב האיש והאשה שוים, לכן יכולה האשה להוציא את האיש ידי חובתו, מעיקר הדין.

אמנם לדעה האמצעית, שהאשה פטורה לגמרי מהבדלה, אינה יכולה להוציא את האיש שחייב בהבדלה, מן התורה או מדברי סופרים. כמבואר בשוע"ר (סי' רצו סי"ט): "אין לאיש לצאת ידי חובתו בשמיעת הבדלה מאשה כדי לחוש לסברא הראשונה. ועוד מטעם שנתבאר בסי' רע"א גבי קידוש היום". והיינו שגם לדעה שהאשה מחוייבת בהבדלה כמו האיש, כמו בקידוש, ויכולה להוציאה מעיקר הדין, מכל מקום הרי כבר נתבאר (לענין קידוש), שאם האיש לא יקדש, או לא יבדיל בעצמו ויסמוך על אשתו שמוציאה אותו, יבוא לזלזל במצות.

ב) וגם לענין האיש שיצא ידי חובתו בשמיעת הבדלה בבית הכנסת, ואחר כך רוצה לחזור ולהבדיל בביתו כדי להוציא את האשה ידי חובתה, נתבאר בשוע"ר (סי' רצו סי"ט): "ומכל מקום יש לחוש לסברא הראשונה שלא יבדיל לנשים מי שאינו צריך להבדיל בשביל עצמו, שכבר יצא ידי חובתו וגם אין זכרים אחרים גדולים או קטנים שומעים ממנו אלא נשים בלבד, שלפי סברא הראשונה שהנשים פטורות מהבדלה הרי זה מברך לבטלה. אבל הנשים עצמן יכולות להבדיל לעצמן אף אם הם פטורות כמו שהן יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא שמקיימות שאינה ברכה לבטלה כמו שנתבאר בסי' י"ז".

והיינו שלענין הקידוש נתבאר בשוע"ר (סי' רסט ס"ג): "ואעפ"כ יכול הוא לחזור ולקדש בביתו כדי להוציא את אשתו ובניו ובני ביתו, אם אינם יודעים לקדש בעצמם", והיינו כיון שגם האשה מחוייבת בקידוש כנ"ל.

משא"כ לענין הבדלה, לדעה זו שאינה מחוייבת בהבדלה, הרי דינה כמו בתקיעת שופר, שנתבאר בשוע"ר (סי' תקפח ס"ב): "אע"פ שהנשים פטורות מכל מקום אם רצו לתקוע בעצמן הרשות בידן ... וכבר נתבאר בסי' י"[ז] דנהגו הנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן יברכו הנשים לעצמן. אבל אנשים לא יברכו להן אם כבר יצאו ידי חובתם ואינן תוקעים רק בשביל הנשים, לפי שהיא ברכה לבטלה, שהרי הנשים בעצמן אינן חייבות בברכה זו שיברך זה להוציאן ידי חובתן בברכה זו, אלא שלהן בעצמן הרשות בידן לברך מטעם שנתבאר שם, אבל אחר למה יברך בחנם".

ג) בקטנים

כבר הובא לעיל לענין תקיעת שופר, משוע"ר (סי' תקפח ס"ו): "וקטן אע"פ שהגיע לחינוך אינו מוציא את הגדולים ידי חובתן שחייבים מן התורה ". והיינו אף שהקטן הגיע לחינוך, שהוא חייב בתקיעת שופר מדברי סופרים, מכל מקום חיובו הוא רק מדברי סופרים, ולכן "אינו מוציא את הגדולים ידי חובתן שחייבים מן התורה".

וכן הוא בקידוש, שהקטן אינו יכול להוציא מטעם זה לא את האיש ולא את האשה, כיון שהם מחוייבים בקידוש מן התורה, וכמבואר בשוע"ר (סי' רעא ס"ז): "וקטן ... אינו מוציא את האשה, כיון שהיא מחוייבת מן התורה ... והוא פטור מכל המצות מן התורה".

וכן הוא באשה, במקום שחיוב האשה הוא רק מדברי סופרים, אינה יכולה להוציא את האיש שחיובו הוא מן התורה, כמו שמצינו בברכת המזון, שמבואר בשוע"ר (סי' קפו ס"א-ב): "נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם חייבות מן התורה, מפני שהוא מצות עשה שאין הזמן גרמא, או אינן חייבות אלא מדברי סופרים מפני שנאמר על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק אלא לזכרים ... וספק של תורה להחמיר, לענין שהן אינן מוציאות ידי חובה את האנשים החייבים מן התורה , כי שמא הן פטורות מן התורה , וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן".

וזאת אומרת, שאם האב אינו בביתו בשבת, והשאיר בביתו את אשתו ואת בנו הקטן שעדיין לא מלאו לו י"ג שנים, לא יקדש הבן להוציא גם את אמו, כיון שהיא מחוייבת מהתורה בקידוש והוא אינו מחויב אלא מדברי סופרים. אלא האם תקדש ותוציא גם את הבן.

*

לפי זה הי' יוצא לכאורה, שגם האיש שקידש כבר בתפלה, ובא לקדש על הכוס, כיון שיצא כבר ידי חובת קידוש מן התורה, ואין חיובו עתה לברך על הכוס אלא מדברי סופרים, לכאורה לא יוכל להוציא אחרים שעדיין לא קידשו בתפלה, שהרי חיובם עתה הוא מן התורה (ראה מה שדן בזה בדגול מרבבה סי' רעא).

ונפקא מינה למעשה בבתי חב"ד, שהבאים לסעודה ולשמוע קידוש עדיין לא קידשו בתפלה, וחייבים בקידוש מן התורה. ואילו המקדש כבר קידש בתפלה, ואינו חייב בקידוש על הכוס אלא מדברי סופרים, ולפי האמור לעיל, לכאורה לא יוכל המקדש (שכבר קידש בתפלה, וחיובו לקדש על הכוס הוא מדברי סופרים) להוציא את האורחים (שלא קידשו בתפלה, וחייבים בקידוש מן התורה).

אמנם באמת מוצאים אנו לענין ברכת המזון, שיש חילוק גדול בין האשה (לדעה הסוברת שהיא מחוייבת בברכת המזון רק מדברי סופרים) שאינה יכולה להוציא את האיש שאכל כדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון מן התורה). לבין האיש שאכל פחות מכדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון רק מדברי סופרים), שהוא יכול להוציא את האיש שאכל כדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון מן התורה).

וכמבואר בשוע"ר (סי' קפו ס"ב): "שהן אינן מוציאות ידי חובה את האנשים החייבים מן התורה, כי שמא הן פטורות מן התורה, וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. אבל איש שאינו מחויב בדבר מן התורה, כגון שלא אכל כדי שביעה, יכול להוציא הנשים שאכלו כדי שביעה, כמו שיכול להוציא את האנשים שאכלו כדי שביעה, מטעם שיתבאר בסי' קצ"ז".

והכוונה היא למה שנתבאר בשוע"ר (סי' קצז ס"ו): "שנים שאכלו ושבעו ונתנו לשלישי לאכול מעט שיצטרף עמהם לזימון, אם אכל כזית פת יכול לברך להם ברכת המזון, אפי' לא אכל כדי שביעה ואינו חייב בברכת המזון מן התורה כמותם. לפי שמן התורה אף מי שלא אכל כלל יכול להוציא את מי שאכל ושבע. שלא אמרו כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם אלא במי שאינו מצווה כלל, כמו נשים במצות שאינן נוהגות בהן, אבל כל שמצוה זו נוהגת בהן, אע"פ שלא נתחייב בה עתה הוא אלא חבירו, נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה ... מי שאכל פת אפי' כזית כיון שמברך על הנאת עצמו מוציא גם כן חבירו שאכל כדי שביעה".

וכן הוא גם כאן בקידוש, שהאיש חייב הוא בקידוש מן התורה, אלא שכבר קידש בתפלה ואינו מחוייב בו עתה, ולכן יכול להוציא את חבירו בקידוש, אף שחבירו מחוייב עדיין בקידוש מן התורה, שהרי "נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות".

ואף שיש דעה האוסרת בזה בברכת המזון, כמבואר בשוע"ר (שם): "ויש אומרים שמי שלא אכל כדי שביעה אינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה".

היינו דוקא בברכת המזון, שיש שם לימוד מיוחד, כמבואר בשוע"ר (שם): "שהחכמים אמרו שמי שלא אכל פת אינו יכול לברך ברכת המזון שאין לברך ברכת הנהנין בלא הנאה, וסמכו זה על מה שכתוב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, ואפילו אם זה שאכל ושבע אינו יודע לברך אין חבירו מברך לו, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה".

משא"כ לענין קידוש והבדלה, לא מצינו דעה האוסרת, ומסתבר שכולם יודו, שגם מי שקידש בתפלה יכול להוציא בקידוש על הכוס את מי שלא קידש בתפלה, אף שהמקדש מחוייב רק מדברי סופרים והשומע מחוייב מהתורה.

*

והנה לפי האמור לעיל הי' נראה לכאורה, שהקטן שהגיע לחינוך, שמחוייב בקידוש מדברי סופרים, יכול להוציא את הגדול שכבר קידש בתפלה, שגם הוא אינו מחוייב בקידוש על הכוס אלא מדברי סופרים (ראה דגול מרבבה שדן בזה).

ונפקא מינה למעשה, בשעה שהאב אינו בבית בשבת, ובבית נשארו הבן שהגיע לחינוך ואמו, שלפי הנ"ל יוכל הבן להוציא את אמו בקידוש על הכוס, אם היא כבר קידשה בתפלה (או שעכ"פ בירכה על הנרות בנוסח "להדליק נר של שבת קודש ", שאפשר גם זה הוא כמו קידוש בתפלה), שהרי עתה אין חיובה בקידוש על הכוס אלא מדברי סופרים, והרי גם הקטן חייב מדברי סופרים כמותה.

וכעין מה שמצינו לענין ברכת המזון בשוע"ר (סי' קפו ס"ג): "הקטן ... מוציא הוא את מי שלא אכל כדי שביעה, אפילו הוא א[יש], כיון שאינו חייב מן התורה אלא מד"ס. ואפילו אם הקטן גם כן לא אכל כדי שביעה, שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו".

אמנם כאן נתבאר בסתם בשוע"ר (סי' רעא ס"ז): "וקטן ... אינו מוציא את האשה, כיון שהיא מחוייבת מן התורה ... והוא פטור מכל המצות מן התורה". ואינו מחלק בין אם היא כבר קידשה בתפלה או לא, שבכל אופן אינו יכול להוציא לא את האשה ולא את האיש.

וטעם החילוק בינם נתבאר בשוע"ר (סי' קפו ס"ג): "שברכת המזון אינה דומה למגילה והלל וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים, שאין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול, לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל, לפיכך אינו בדין שיוציא את מי שהוא גדול כבר, אע"פ שחיובו אינו אלא מדברי סופרים, כיון שהקטן גם חיוב זה אינו חייב אלא משום להרגילו לכשיגדל שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים, אבל בברכת המזון מה שמחנכין את הקטן לברך אחר אכילתו לשובע כשיגדל שהוא חיוב מן התורה, לפיכך כשם שהוא מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה אם הוא אכל כדי שביעה כך מוציאו אם לא אכל כדי שביעה, כיון שחינוכו כשלא אכל כדי שביעה מועיל לו להרגילו כמו כשאכל (ו)יותר".

ואולי גם כאן בקידוש דומה למגילה והלל, כי מה שמחנכין את הקטן לקדש על הכוס מועיל להרגילו שכשיגדל יקדש על הכוס מדברי סופרים (אחר שיקדש בתפלה). ולכן אולי דומה הקידוש יותר למגילה והלל, מאשר לברכת המזון.

יוצא אם כן, שכאשר האב אינו בביתו בשבת, בכל אופן לא יקדש הקטן שהגיע לחינוך כדי להוציא גם את אמו ידי חובתה, אלא תקדש האם כדי להוציא גם את בנה ידי חובתו.

*

וכל זה הוא לענין קידוש, אמנם לענין הבדלה, לכאורה האשה אינה יכולה להוציא את הקטן, כיון שלפי הדעה האמצעית הנ"ל היא פטורה לגמרי מהבדלה ואילו בנה מחוייב מדברי סופרים. וגם הקטן אינו יכול להוציא את האשה, כיון שלפי הדעה הראשונה הנ"ל האשה מחוייבת מן התורה והקטן אינו מחוייב אלא מדברי סופרים.

ואפילו אם האשה תבדיל קודם בתפלה (או תאמר ברוך המבדיל בין קדש לחול), עדיין לא יוכל הקטן להוציא את האשה, כפי שנתבאר לעיל לענין קידוש, שהקטן אינו יכול להוציא את האשה בכל אופן.

ואם נכונים הדברים נצטרך לומר, שלכתחלה יבדילו האשה ובנה הקטן, כל אחד לעצמו.

* * *

סימן ערא סי"ח

אוחזו בימינו

א) בקידוש ובכוס של ברכה

בברכות (נא, א): "א"ר זירא א"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ... נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין ... אמר ר' חיננא בר פפא מאי קראה שאו ידיכם קדש וברכו את ה'".

והטעם להלכה זו נתבאר בט"ז (סי' קפג ס"ק ב): "מקבלו בשתי ידיו כו'. שמעתי טעם מאבי מורי ז"ל, כדי להראות חביבת קבלת הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כחו, ואחר כך יחזיקנו ביד אחד כדי שלא יהא נראה כמשוי עליו, ועכ"פ הימין עיקר שהיא החשובה יותר לכבוד הכוס".

וכן נפסקה הלכה זו בשוע"ר (סי' קפג ס"א): "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ... מקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו".

והטעם הנ"ל הובא בשוע"ר שם (ס"ז): "מקבלו בשתי ידיו להראות חביבות הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כחו, וכשיתחיל לברך נוטלו בימינו לבדו ולא בב' ידיו כדי שלא יהא נראה כמשאוי עליו, והימין היא חשובה יותר לכבוד הכוס".

בגמרא ובשוע"ר שם נאמרה הלכה זו בקשר לכוס של ברכת המזון, אמנם הלכה זו נפסקה אף לענין קידוש והבדלה, כמבואר בשוע"ר (סי' רעא סי"ח): "כוס של קידוש בין של לילה בין של יום ובין של הבדלה טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון ... ויקבלנו בשתי ידיו ויאחזנו בימינו לבדו".

וכן בהלכות הבדלה נתבאר בשוע"ר (סי' רצו ס"ב): "וצריך ליזהר בכוס של הבדלה בכל הדברים שצריך ליזהר בכוס של קידוש ושל ברכת המזון כמו שנתבאר בסי' קפ"ג וסי' רע"א".

כל זה הוא מעיקר ההלכה, אמנם מנהגינו נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח: "מנהג בית הרב: מוזגין הכוס ... לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית ... וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה".

והטעם לזה הוא כנראה על פי הקבלה, וכפי שאנו מוצאים לענין נטילת ידים, שמבואר בסדר נטילת ידים לסעודה (ס"ה): "ויש לשפוך על יד ימין תחלה ואחר כך על יד שמאל. אך על פי הקבלה יקח הכלי עם המים ביד ימינו תחלה, ויתננו לשמאלו, וישפוך בשמאלו על ימינו תחלה, ואחר כך ישפוך בימינו על שמאלו".

והיינו שבדרך כלל, כל דבר שמברכים עליו צריך לקחת ביד ימינו, כמבואר בשוע"ר (סי' קסז ס"ז): "שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה".

וגם יש לנו כלל שכל אדם שאדם עושה, כמו רחיצה ולבישה, צריך להקדים את הימין, כמבואר בשוע"ר (סי' ב, מהדו"ב, ס"ד): "לעולם יקדים אדם ימינו על שמאלו בכל דבר לפי שהימין היא חשובה בכל התורה כולה ... לכך יש לאדם גם כן לחלוק כבוד לימינו לעולם, ולכן כשינעול מנעליו ינעול של ימין תחילה ... וכן כשרוחץ או סך ירחוץ או יסוך יד ימין תחילה".

וכיון שהוא נוטל את יד ימינו תחלה, צריך להחזיק את הכלי עם המים ביד שמאלו, "אך על פי הקבלה יקח הכלי עם המים ביד ימינו תחלה ויתננו לשמאלו וישפוך בשמאלו על ימינו".

והביאור בזה הובא בשוע"ר (סי' ד, מהדו"ק, ס"י): "ולפי שטוב הוא שמן יד ימין יבואו המים על ידיו לטהרם מטעם שנתבאר בזוהר [ח"ב קנד, ב], לפיכך יטול כלי של מים ביד ימינו ונותנו לשמאלו, כדי שישפוך מים על ימינו תחילה".

וכן הוא בקידוש, אשר על פי הקבלה "לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו ... על כף ידו הימנית".

או אפשר גם שאין קבלה זו סותרת כל כך את האמור בגמרא, שהרי גם את האמור בגמרא "מקבלו בשתי ידיו" אפשר לפרש דהיינו צריך ליטול בשתי ידיו – או בבת אחת או בזה אחר זה, היינו שנוטלו בימינו ומוסרו לשמאלו (בשתי ידיו), ואחר כך מוסרו משמאלו לימינו. ועל פי קבלה צריך להיות דוקא בזה אחר זה כנ"ל.

ב) בהבדלה

נתבאר בשוע"ר (סי' רצו סט"ז): "כל דבר שמברך עליו צריך לאחזו בימינו בשעת הברכה כמו שנתבאר בסי' ר"[ו], לפיכך בשעת ברכת בורא פרי הגפן צריך לאחוז הכוס בימינו, ויהיו הבשמים בשמאלו, ואחר כך צריך להחליף הכוס לשמאלו והבשמים לימינו ויברך על הבשמים. וטוב שיהיה הכוס בשמאלו עד לאחר ברכת בורא מאורי האש כדי שיוכל להסתכל בצפורני ימינו כמו שיתבאר בסי' רח"צ, ואחר כך צריך להחזיר הכוס לימינו ולברך עליו ברכת ההבדלה שנתקנה על הכוס".

הטעם שמחזיקים את הכוס בשמאלו בעת ברכות הבשמים והאור, הוא כמבואר בשוע"ר (סי' רצו ס"א): "וסדרו ברכות אלו על הכוס אחר ברכת היין קודם ברכת הבדלה".

וכיון שסדרו ברכות אלו על הכוס, על כן צריך להחזיק את הכוס בידו בעת הברכות האלו. וכיון שאי אפשר להחזיקו בימין (שהיא מחזיקה את הבשמים, או מסתכל בצפרני ימינו), מחזיקים אותו בשמאל.

אלא שכל זה הוא רק לכתחלה, כי בשעת הדחק סגי גם במה שהכוס עומד על השלחן אצל המברך – אפילו בעת ברכת הקידוש וההבדלה עצמה, כמבואר בשוע"ר (סי' רעא סכ"ח): "אם בשעה שקידש ... היה לפניו רביעית יין בכלי אחד על השלחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות ... אף שכוס של קידוש צריך שיאחזנו בידו מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד".

וכן לענין כוס ברכת המזון נתבאר בשוע"ר (סי' קצ ס"ג): "וצריך גם כן שיהיה היין בשעת האמירה אצלו על השלחן, או על גבי דבר אחר באותו חדר מוכן לשתיה ... אחיזת הכוס בידו אינו אלא מי' דברים שנאמרו בכוס, למצוה ולא לעכב".

ומכל שכן בשעה שמברך על הבשמים ועל האור, דסגי במה שהכוס עומד אצלו על השלחן.

אלא שמנהגינו לעשות כן אף לכתחלה (שכן נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע, בעת ההבדלה אחרי ההתוועדויות, במוצאי החג), שאחרי ברכת בורא פרי הגפן מניחים את הכוס על השלחן, ואחרי ברכות הבשמים ובורא מאורי האש לוקחים שוב את הכוס על כף ימינו. ואולי אפשר לבאר הטעם לזה, בהקדים:

אחד מעשרת הדברים שתקנו בכוס נתבאר בשוע"ר (סי' קפג ס"ד): "מלא כמשמעו שיהא מלא על כל גדותיו. ומכל מקום אם חושש שאם יהא מלא הרבה ישפוך ויתבזה, ומניח קצת ריקן למעלה, אין לחוש, שעדיין שם מלא עליו".

ומה שבעת ההבדלה שופכים מעט יין על הארץ, נתבאר בשוע"ר (סי' רצו ס"ה): "ונוהגין לשפוך מעט יין מהכוס על הארץ לסימן טוב, שכל בית שאין יין נשפך בו כמים אין בו סימן ברכה, על כן עושין סימן ברכה בתחלת השבוע. ואין בזה איסור משום ביזוי משקה ששופכו לאיבוד, כיון שאינו שופך אלא דבר מועט. ויש לנהוג שפיכה זו בשעה שממלא הכוס על כל גדותיו יערה עליו עוד מעט בענין שישפך ממנו מעט על הארץ ... גם נוהגין לשפוך על השלחן מן יין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, ומכבין בו הנר".

הרי שמעיקר הדין, בהבדלה ממלאים את הכוס על גדותיו עד שישפך ממנו, משא"כ בקידוש וברכת המזון אפשר להניח קצת ריקן למעלה כדי שלא ישפך ממנו. אמנם נתבאר בהתוועדויות תשמ"ב (ח"ג ע' 1692): "ידוע המנהג שכאשר ממלאים כוס יין לקידוש והבדלה וברכת המזון , ממלאים את הכוס על כל גדותיו עד שישפך מעט יין. וטעם הדבר – משום סימן ברכה, כי כל בית שאין יין נשפך בו כמים אין בו סימן ברכה (עירובין סה, רע"ב)". הרי שנוהגים כן גם בקידוש ובברכת המזון.

ויתרה מזו, גם בהבדלה עצמה, הרי הובא לעיל משוע"ר ששופכים היין על הארץ (או השלחן) רק בעת שממלאים את הכוס, ואחרי שתיית המבדיל. אבל למעשה נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע (בהבדלה שאחר ההתוועדויות), שהי' מרמז שימלאוהו על גדותיו – גם אחר ברכות הבשמים והאור.

וכיון שהכוס מלא וגדוש בעת ברכות הבשמים והאור, הרי אם יחזיקו אז את הכוס בשמאלו, וביד ימין יחזיק את הבשמים ויריח בהם באותה שעה, הרי זה יגרום לשפיכות רבות. ואולי מטעם זה העדיפו להסתפק בהנחת הכוס על השלחן, בעת ברכת הבשמים והאור, דסגי בזה כנ"ל.

* * *

סימן ערב ס"ו

יין מזוג, צמוקים, חרצנים וזגים

א) שיעור המזיגה שבזמן התלמוד

מצינו כמה שיעורים למזיגת מים ביין, הן במזיגת המים שאחרי גמר עשיית יין גמור, שבזה נדון כאן בששת הסעיפים הראשונים, והן במזיגת המים בעת עשיית היין, שבזה נדון בשבעת הסעיפים האחרונים.

דעות רבות נאמרו בנושא, וכאן נתמקד לבירור שיטת רבינו הזקן ואדמו"ר ה"צמח צדק":

השיעור הראוי למזיגה ביין חזק הוא, שהיין יהי' חלק אחד (רבע) והמים שלשה חלקים (שלושת רבעים), כמבואר בשוע"ר (סי' רד ס"י): "שכן היה דרך מזיגת היין בימי חכמי התלמוד שהיו יינותיהם חזקים למזגו בג' חלקים מים".

היין הכי חזק שיוצא היום מענבים (בלי תוספת אלכוהול מבחוץ) הוא לערך 16% אלכוהול. ומסתמא כך הי' גם בזמן חכמי התלמוד. אלא שאת היין הזה לא היו עושים כדי לשתותו כמו שהוא, כי אם כדי לשתותו על ידי מזיגת מים. והשיעור הרגיל של מזיגה זו היה, שהרבע יהי' יין ושלושת רבעי מים.

ובאמת הי' אפשר לשתותו גם כמו שהוא, בלי מיזוג מים (כפי שגם כיום אפשר לשתות יין שהוא לערך 16% אלכוהול). מכל מקום עדיף לשתותו על ידי מזיגה, כאמור בגמרא (שבת עז, א): "אמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא". והיינו שעדיף למזוג יין חזק זה שיהי' חלק אחד יין ושלושה רבעים מים.

וכך נפסק בשוע"ר (סי' ערב ס"ו): "יין חי ... אם הוא חזק כל כך שראוי להמזג בשלשה חלקים מים וחלק אחד יין ... יותר טוב למזגו". והיינו שכשר לקדש עליו גם בלי מזיגה, אלא שעדיף למזגו.

יש דעה שזהו אחד מעשרת הדברים שתיקנו חכמים בכוס של ברכה, כמובא בשוע"ר (סי' קפג ס"ג): "חי יש אומרים שיתן מהיין חי לתוך הכוס, וכשמגיע לברכת הארץ יתן לתוכו מים, שכל כוס של ברכה מצוה מן המובחר שיהא מזוג כדי שיהא ערב. ולמה בברכת הארץ להודיע שבח הארץ שיינותיה חזקים וצריכים מזיגה".

וכן לגבי ד' כוסות נתבאר בשוע"ר (סי' תעב סי"ז): "כל אחד מד' כוסות הללו צריך שיהיה בו לא פחות מרביעית יין לאחר שימזגנו, אם הוא יין חזק שצריך מזיגה".

ב) שיעור המזיגה הכי תחתון

כל זה הוא שיעור המזיגה לכתחלה ביין חזק הנזכר, אבל גם כשהיין הוא פחות מרבע מברכים עליו בורא פרי הגפן.

השיעור הכי קטן שתהי' ברכתו עדיין בורא פרי הגפן, נתבאר בשוע"ר (סי' רד ס"ט): "יין שמזגו במים אפילו המים הם הרוב מברך עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין חזק שראוי לשתיה על ידי מזיגה גדולה כזו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו, שאם לא כן בטלה דעתו אצל כל אדם. ואם היין הוא אחד מששה במים שיש במים ו' פעמים כמותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן בכל ענין, שאע"פ שיש בו טעם יין אינו חשוב כלום בששה חלקים מים".

היינו שגם ביין החזק הנזכר, שעשאוהו בתחלה כדי לשתותו במזיגת מים, השיעור הכי קטן הוא, שאם היין הוא חלק אחד (שביעית) והמים הם ששה חלקים (שש שביעיות), לא נחשב הוא ליין ואין מברכים עליו בורא פרי הגפן. ואם היין הוא קצת יותר משביעית, מברכים עליו בורא פרי הגפן.

והמקור לזה הוא בע"ז (עג, ב): "א"ר אמי א"ר יוחנן ואמרי לה א"ר אסי א"ר יוחנן ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו".

ופירש ר"י בעל התוס' (תורת הבית הארוך בית ה שער ה קמט, ב): "בכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה על חד תלתא מיא, דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלקי מים, דאע"ג דשאר האיסורין אינן בטלים בפחות מששים, שאני יין שמתפסד ונפגם טעמו בששה חלקי מים".

ועל פי זה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קלד ס"ה): "כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין ששה חלקים כנגדו".

שם ושם מדובר בביטול היין האסור במים. ומזה למדו גם לענין ברכת בורא פרי הגפן, כמבואר בשו"ת מהרי"ל (סי' קמב): "לענין יין במים הוכיח ר"י [היא שיטת ר"י בעל התוס' הנ"ל] ... דחד בשיתא בטלה ולא חשיב טעמא, ולפענ"ד לענין ברכה נילף מיניה".

ונתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' כז): "הנה גבי יין מזוג כתב אאזמו"ר ... ואם היין הוא אחד מששה במים שיש במים ו' פעמים כמותו אין מברכין עליו בפה"ג ... והוא מתשובת מהרי"ל ... וצריך לומר עיקר הראיה מהא דשני כוסות שמזגן בפ"ב דעכומ"ז (ע"ג ב'), לפי מ"ש הרשב"א והר"ן בשם ר"י".

ג) שיעור המזיגה ביינות שלנו

כל האמור לעיל בשיעור מזיגת היין, היינו דוקא ביין חזק, משא"כ ביינות שלנו, נתבאר דינם בשוע"ר (סי' רד ס"י): "ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום ... פחות מזה מברך שהכל".

והמקור לזה הוא בשבת (עז, א): "אמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ... תנן והמזוג שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני ... יין השירוני לחוד דרפי". הרי שיין השירוני שאינו חזק שיעורו קטן יותר. ומזה למדו שבכל יין שאינו חזק משערים בשיעור מזיגת היין באופן הרגיל.

מלשון המובא לעיל משוע"ר "ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום ... פחות מזה מברך שהכל", נראה שיש שני תנאים לאפשר מזיגת היין: (א) שיהי' יין חזק. (ב) שיהיו רגילים למזג באותו מקום.

וכן נתבאר לפני כן בשוע"ר (סי' רד ס"ט): "יין שמזגו במים אפילו המים הם הרוב מברך עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין חזק שראוי לשתיה על ידי מזיגה גדולה כזו, ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו, שא ם לא כן בטלה דעתו אצל כל אדם ". הרי דלא סגי במה שהוא יין חזק, אלא צריך להיות גם דרך בני אדם לשתותו במזיגה זו.

יוצא אם כן לכאורה, כיון שבזמנינו אין רגילים למזוג יין לפני השתיה – אפילו ביין חזק, לכן גם יין חזק אי אפשר למזג במים.

לאידך נראה מלשון רבינו בכמה מקומות, שאפילו היין אינו חזק מכל מקום אפשר לשתות במזיגה ולברך עליו בורא פרי הגפן, אלא שלכתחלה לא ימזוג את היין הזה, כמבואר (לענין כוס של ברכה) בשוע"ר (סי' קפג ס"ג): "אם אין היין חזק שהוא ערב בלא מזיגה א ין צריך למוזגו כלל. ובקצת מקומות נוהגין למזוג כל יין על פי הקבלה". הרי שעכ"פ אפשר למוזגו במים ולברך עליו בורא פרי הגפן, וכן יש לעשות על פי הקבלה בכוס של ברכה.

וכן לענין קידוש נתבאר בשוע"ר (סי' ערב ס"ז): "ויינות שלנו שאינם חזקים הם יותר טובים בלא מזיגה ". הרי שעכ"פ אפשר למוזגו ולקדש עליו.

וכן לענין ד' כוסות שבליל הסדר נתבאר בשוע"ר (סי' תעב סי"ז): "וסתם יינות שלנו אינן חזקים ואין צריך מזיגה כלל". הרי שעכ"פ אפשר למוזגו ולשתות ממנו ד' כוסות.

וכדי להשוות המדות, אפשר כוונת רבינו, שמה שנתבאר בשוע"ר (סי' רד ס"ט-י): "ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו ... משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום ... פחות מזה מברך שהכל", היינו כאשר: א) מדת חוזק היין במזיגה זו היא פחותה מהמתאים, ב) וגם אין דרך לשתותו במזיגה זו באותו מקום; משא"כ אם מדת חוזק היין מתאימה למזיגה זו (אף שאינו יין חזק), אלא שאין דרך בני אדם למזוג היין במקום הזה, אזי לכתחלה טוב יותר בלי מזיגה, ואם מזגוהו במזיגה זו מברכים עליו בורא פרי הגפן.

ואם נכונים הדברים, הרי שיין החזק שלנו (אם הוא נקי, שלא עירבו מים בייצורו) אפשר למזגו במים ולברך בפה"ג, אלא שלכתחלה עדיף בלי מזיגה, כיון שאין רגילים למזגו.

ד) שיעור המזיגה ביין חלש ומיץ ענבים

בכל אופן נראה מדברי רבינו, שאף ביין שאינו חזק כלל, ואפילו במיץ ענבים שאין לו שום חוזק, מכל מקום אם רובו יין ומיעוטו מים יש לו תמיד דין יין, שכך נראה מהאמור בשוע"ר (סי' רד ס"ט): "יין שמזגו במים אפילו המים הם הרוב מברך עליו בורא פרי הגפן אם הוא יין חזק שראוי לשתיה על ידי מזיגה גדולה כזו", כלומר, שאם אינו יין חזק כלל אזי אין לברך עליו בורא פרי הגפן, אלא אם כן היין הוא הרוב .

ונתפרש הדבר יותר לענין יין שנתערבו בו שאר משקים, בשוע"ר (סי' רד ס"ח): "יין שנתערב בו ... שכר תאנים שהוא אינו מפסיד טעם היין, הולכים אחר הרוב , אם הרוב יין מברכים בורא הגפן, ואם הרוב שכר מברכים שהכל".

וכן הוא בסדר ברכת הנהנין (פ"ז ס"ו): "יין שנתערב בו אחד משאר משקין ... שאינו מפסיד טעם היין הולכין אחר הרוב . ויין שמזגו במים אפילו המים הם הרוב מברכים עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין חזק שראוי לשתותו על ידי מזיגה גדולה כזו".

הרי שאם היין אינו חזק שראוי למזגו, או בשאר משקים, "הולכים אחר הרוב".

אשר כן היא ההלכה בכל שני מאכלות או משקים המעורבים זה בזה שהולכים אחר הרוב, כמבואר בסדר ברכת הנהנין (פ"ג ה"א): "תערובות שני מינין שהן מעורבין יחד ואין ברכותיהם שוות ... אם אחד מהם הוא הרוב הרי זה נחשב עיקר והמיעוט נחשב טפל ובטל לגבי הרוב".

וכן הוא בפרי מגדים (סי' רד, אשל אברהם ס"ק טז): "ויינות שלנו שאינם חזקים, כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל".

ואף שיש מפקפקים בזה, שאולי דין זה הוא דוקא לענין תערובת יין שכר תאנים וכיו"ב, משא"כ לענין מזיגת מים (ראה קובץ אור ישראל גליון טו ע' סו). הנה ממה שכתב רבינו: "ויין שמזגו במים אפילו המים הם הרוב מברכים עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין חזק", נראה שגם במזיגת מים יש לו דין "רוב", אלא שאם הוא יין חזק אזי חשוב יין "אפילו המים הם הרוב".

יוצא אם כן לכאורה מכל הנ"ל, שאף שבזמנינו אין דרך למזוג היין במים לפני השתיה, מכל מקום אם היין חזק, ובעת ייצור היין לא עירבוהו במים, ואחר כך בעת השתיה מזגוהו במים, יש לברך עליו בורא פרי הגפן אפילו אם המים הם הרוב. ואם היין חלש ביותר, או שהוא מיץ ענבים, ומזגו במים, אזי יש לברך עליו בורא פרי הגפן – רק אם היין הוא הרוב.

ה) שיעור המזיגה ביין שבשמרים

כל זה הוא ביין עצמו שנמזג עם מים, אבל לפעמים מוזגים מים עם היין שנשאר בשמרים שנשארו בקנקנים אחרי הוצאת היין מהם, ואזי השיעור התחתון הוא, שאם היין הוא חלק אחד (רביעית) והמים הם שלשה חלקים (שלש רביעיות), הוא נחשב יין ומברכים עליו בורא פרי הגפן, ואם היין הוא קצת פחות מרביעית אין מברכים עליו בורא פרי הגפן – אפילו ביין חזק שבתקופת התלמוד, כמבואר בשוע"ר (סי' רד ס"י): "שמרי יין שבמשמרת שנתן עליהם מים ג' מדות ויצא מהם ד', שנתמצה לתוכם מדה אחת יין מהשמרים הרי זה כיין מזוג ... ולפיכך מברכים עליו בורא פרי הגפן, ואם יצא פחות מד', אע"פ שיש בהם טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואין מברכין עליו אלא שהכל" (ומבואר שם דהיינו ביין חזק שבימי חכמי התלמוד, משא"כ ביינות שלנו).

ומקורו בב"ב (צו, ב): "שמרים שיש בהם טעם יין ... רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא ... רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא ... תלתא עייל תלתא נפיק פש ליה פלגא ופלגא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא".

ולפום ריהטא יש כאן סתירה מרישא לסיפא, שפתח ב"רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא", משא"כ אם היין הוא פחות מחלק אחד (רביעית) יין ושלושה חלקים מים לא הוי יין. וסיים "רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא ... ולא כלום הוא", משא"כ אם היין הוא יותר מחלק אחד (שביעית) יין וששה חלקים מים הוי יין (שהוא שיעור התחתון האמור לעיל לענין מזיגה ביין).

ונפסק על זה ברמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ט): "שמרים שנתן עליהם שלשה והוציא מהן ארבעה מברך עליהן בורא פרי הגפן שזה יין מזוג הוא, הוציא פחות מארבעה אע"פ שיש בהם טעם יין מברך עליהן שהכל תחלה".

והיינו שאם הוא פחות מאחד בשלושה במים דינו כאילו הוא אחד בששה במים, שאז גם אם מזגו ביין הנעשה מענבים ברכתו שהכל.

[גם מזה נראה קצת, שקצה התחתון של מזיגת מים ביין חזק הוא שיהי' היין יותר מאחד מששה במים, שלכן הזכירו לענין מזיגת מים ביין שבשמרים, שאם הוא אחד בששה במים לאו כלום הוא, שאז גם אם מזגו אותו ביין הנעשה מענבים ברכתו שהכל].

יוצא אם כן לפי זה, ששיעור זה של חלק אחד (רביעית) יין ושלושה חלקים מים, ביין עצמו הוא שיעור של לכתחלה, שכן הוא דרך המזיגה ביין חזק, וביין שבשמרים הוא השיעור התחתון, שפחות מזה אין לברך עליו בורא פרי הגפן.

ו) שיעור המזיגה ביין שבחרצנים וזגים

מה שנתבאר לעיל בשמרי יין, הלכה זו היא גם ביין שעושים מחרצנים או זגים. דהיינו שאם עשו מהענבים יין חזק (שאפשר למזגו במים עד קרוב לאחד בששה), וכשהוציאו מהם את היין נשארו החרצנים והזגים בכלי, ואחר כך נתנו בהם מים לערבם עם היין הנשאר בחרצנים וזגים, גם מזיגה זו דינה כמים שנתנו על גבי השמרים, כמבואר בשוע"ר (סי' רד סי"א): "תמד שעושין מחרצנים או זגים שנותנים עליהם מים דינם כשמרים , שאם לא יצא מהם יין כשיעור מזיגה שבאותו מקום מברכים עליו שהכל. במה דברים אמורים בחרצנים וזגים שנעצרו בקורה, אבל אם לא נדרכו אלא ברגל, כיון שנשאר בהם לחלוחית יין הרבה, אפילו נתן עליהם ג' מדות ומצא ג' או פחות מברכים עליו בורא פרי הגפן, שיין הוא, והמים נבלעים בזגים ובחרצנים, ובמה שיוצא יש בו יין מרובה".

ולכן גם לענין יין לקידוש נזכרו שניהם יחד בשוע"ר (סי' ערב ס"ח): "שמרי יין או חרצנים שנתן עליהם מים ונעשה יין מקדשים עליו, אם ראוי לברך עליו בורא פרי הגפן, כמו שנתבאר בסי' ר"ד".

אלא שיש שלושה אופנים לעשות יין ממזיגת מים בחרצנים וזגים:

(א) שעשו מהענבים יין חזק, שאפשר למזגו במים עד קרוב לאחד בששה כנ"ל, ואחרי שהוציאו את היין מהקנקנים נשאר יין הבלוע בחרצנים וזגים שבקנקנים, ואחר כך נתנו בהם מים למזגם עם היין הנשאר בחרצנים וזגים. בזה אנו דנים בסעיף זה, ובזה דן בשוע"ר (סי' רד ס"י-יא), שדין היין הבלוע בשמרים והבלוע בחרצנים וזגים שוה, שאם היין הוא חזק והוא חלק אחד (רביעית) יין ושלושה חלקים מים (שלושה רביעיות) נחשב ליין.

(ב) שסחטו את המיץ מהענבים, ואחר כך העמידו מים בחרצנים והזגים עד שיתסוס וייעשה יין. בזה נדון לקמן ס"ט.

(ג) שעשו מהענבים יין, ואחרי שהוציאו את היין מהקנקנים העמידו מים בחרצנים וזגים לייצר מהם יין שני; אלא שמאחר וכבר נעשה בו יין הראשון אין בו כח להתסיס את היין פעם שני', וכדי להתסיסו מוסיפים דבש או סוכר. בזה נדון לקמן סי"ג.

ז) מזיגת יין ענבים קודם תסיסה

אף שנתבאר לעיל אשר היין החזק שמזגו במים מברכים עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו, מכל מקום אין עליו דין יין ממש אלא דין יין מזוג. אמנם אם עירבו את המים ביין בעודו תירוש, ואחר כך תסס היין יחד עם המים, אזי מקבלים גם המים דין יין ממש.

ונוגע זה לדינא לענין עיסה שנילושה ביין ועשו ממנה מצות לפסח, שמבואר בשוע"ר (סי' תסב ס"ג): "מי פירות שנתערב בהם מים אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת, ולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם".

וכן הוא ביין מזוג, משא"כ אם עירבו בו את המים בעודו תירוש ואחר תסס, כמבואר בשוע"ר (סי' תסב ס"ה): "אע"פ שמי פירות שנתערבו בהם מים אין לשין בהם, אף על פי כן מותר ללוש ביין, אף שאי אפשר שלא נתערבה בו טיפה מים בשעת הבציר, וגם לכתחלה רגילין לערב בו מים בשעת הבציר ... אין חוששין למים הללו, דכיון שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין יין, וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין, אם כן גם המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין, כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין".

ח) מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה

גם יין הצמוקים יש לו דין יין, אם יש להם עדיין לחלוחית כשעוצרים אותם, וכתשו את הצימוקים ונתנו עליהם מים ג' ימים עד שתסס ונעשה יין, כמבואר בשוע"ר (סי' ערב ס"ז): "יין צמוקים, דהיינו שכותשים ענבים יבשים ונותנים עליהם מים ושורים אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין, מקדשים עליו ... והוא שיוצא מהם קצת לחלוחית בלא שרייה כשמעצרים אותם (שאותו הלחלוחית הוא שנכנס במים על ידי שרייה ומהפכם ליין). אבל אם אינו יוצא מהם שום לחלוחית אף אם ידרכום ברגל או יעצרום בקורה, אלא על ידי שרייה בלבד, אין מקדשים עליו, ואפילו בורא פרי הגפן אין מברכים עליו".

וכיון שיין זה הוא דוקא על ידי שהוא תוסס, לכן גם ליין זה יש לו דין יין גמור, ולא רק דין יין מזוג, כמבואר בשוע"ר (סי' תסב סי"א): "יין צמוקים דינו כמי פירות לענין חמץ, כי המים ששרו בהן הצמוקים נשתנו מברייתן לאחר שנתנו בהן הצמוקין טעם יין ונתהפכו להיות הן עצמן יין, ולכך מותר לומר עליהן קידוש היום כמ"ש בסימן ער"ב".

ט) מזיגת יין חרצנים וזגים קודם תסיסה

זה שאמרנו שתסיסת היין גורמת שגם המים שבו יש להם דין יין גמור, היינו דוקא ביין שנעשה מענבים או צמוקים. משא"כ ביין שנעשה מחרצנים וזגים, דהיינו שדרכו את הענבים על ידי מכבש והוציאו מהם מיץ ענבים, ואחר כך נתנו מים בחרצנים וזגים עד שהיין תסס, כל זה אינו מועיל שיהי' לו דין יין גמור, אלא דין יין מזוג, כמבואר בשוע"ר (סי' תסב סי"ב): "במה דברים אמורים בצמוקים שהם ענבים שלימים אלא שנכמשו, ועדיין כל כחם בהם כיון שלא נדרכו מעולם, לפיכך כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות כמו יין ממש, אבל ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי קורה, ואחר כך נתן מים על החרצנים, אפילו אם הוא בענין שמותר לקדש עליהן, אף על פי כן לא נתהפכו להיות יין ממש, אלא הרי הן כיין מזוג במים".

עוד אופני מזיגת מים ביין שבחרצנים וזגים, ראה גם לעיל ס"ו ולקמן סי"ג.

י) שיעור מזיגת יין ענבים קודם תסיסה

הטעם שיין החרצנים והזגים אינו עושה אותו ליין ממש, אלא ליין מזוג, מבואר בהמשך דבריו בשוע"ר (שם): "שהרי אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה, שהרביעית היא יין שיצא מן החרצנין לתוך המים, והרי זה כדרך מזיגת היין שאין שותין אותו כשהוא חי אלא מוזגין אותו ג' חלקים מים ואחד יין, ואין כח היין ולא כח החרצנים חזק כל כך להפך את המים להיות כמו יין ממש, והרי דינם כיין מעורב במים לענין חמץ".

והיינו מה שנתבאר (לעיל ס"ו) ששיעור מזיגת מים ביין שבחרצנים וזגים הוא שהיין שבהם הוא חלק אחד (רביע) והמים הם שלושה רביעיות; ולא כמו מזיגה ביין חזק, שהשיעור התחתון הוא שהיין יהי' קצת יותר משביעית, והמים יהיו קרוב לששה שביעיות (כדלעיל ס"ב).

אלא ששם מיירי במזיגת מים ביין חזק שבחרצנים וזגים, וכאן מיירי בייצור יין על ידי תסיסה בחרצנים וזגים שסחטו מהם מיץ ענבים, אשר רבינו משוה את מדותיהם לענין זה, שהיין שבהם יהי' לפחות חלק אחד (רביע) והמים שלושה רביעיות.

ומכך נראה, שטעם החילוק בין יין שעושים מהענבים או מהצמוקים (עד שתוסס), לבין יין שעושים מהחרצנים והזגים (עד שתוסס), כי ביין שעושים מהענבים או מהצמוקים אין צריך לדייק שהרביעית היא יין שיצא מהם ושלושה חלקים מים, אלא סגי אף בפחות מזה.

והנה נתבאר (לעיל ס"ב), שביין החזק, השיעור הכי קטן למזיגה הוא שהיין יהי' קצת יותר משביעית, והמים קרוב לששה חלקים. ואילו ביין שלנו השיעור הוא פחות מאחד בארבעה. ואם כן איך נתבאר כאן שאם היין תוסס סגי שהיין יהי' פחות מאחד בארבעה, הרי בפשטות מיירי כאן ביין שלנו!?

כבר הקשה כן, וביאר הדברים בתוספות שבת (סי' ערב ס"ק ט): "וקשה דהא כתב המחבר בסי' ר"ד דהאי שיעורא דרמא תלתא אינו אלא ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו אפילו רמא תלתא ואתו ארבעה לא מברכינן עלייהו בפה"ג ... דאפשר לומר דטעם היוצא [על ידי תסיסה] עדיף טפי מיין גמור היוצא על ידי סחיטה". והיינו שכאן לא מדובר במזיגה, כי אם במים שמערבים בעודו תירוש ואחר תוסס ומתהפך ליין. ולכן כשעושים היין מענבים, אף ביין שלנו סגי בפחות מאחד בארבעה.

וכיון שרבינו סותם כאן ואינו מבאר השיעור, ורק כותב דסגי בפחות מחלק אחד (רביע), נראה לכאורה, אשר כשם שנתבאר לעיל ס"ב, שביין חזק המזוג במים סגי אם היין הוא קצת יותר מהשביעית והמים – קרוב לששה חלקים, כן הוא גם ביין שלנו שעושים מענבים, דהיינו שנותנים את המים בעודו תירוש עד שתוסס היין יחד עם המים, גם כאן השיעור הכי נמוך הוא כנ"ל, שיהי' היין יותר מאחד בששה מהמים שנתנו בו.

ובאמת כתב לפי זה התוספות שבת (שם): "יש מקום לומר, דאף דיין עצמו בטל באחד בששה במים, מכל מקום הטעם היוצא ... על ידי שריה [ותסיסה] אפשר שהוא חזק מאד ואינו בטל במים, אף ... בששה במים" (כדלקמן סעיף הבא).

אלא שאין לנו הוכחה שגם רבינו יסבור כן. אך מכל מקום נראה מדבריו הנ"ל, שאם היין הוא יותר מאחד בששה מהמים שנתנו בו, נחשב יין גמור, ומברכים עליו בורא פרי הגפן, וכשר לקידוש, ואינו מחמיץ (כדין מי פירות).

*

אמנם בשלחן ערוך (או"ח סי' רד ס"ה) הביא המחבר רק את ההלכה של "שלשה מדות מים". אלא שהרמ"א הוסיף (שם): "ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים".

ומזה יש לומדים, שהמחבר אינו סובר כדעת הפוסקים דסגי בקצת יותר מאחד מששה (כדלעיל ס"ב), אלא כדעת הפוסקים דכל שהיין פחות מאחד בשלושה משלושה רבעים אינו נחשב יין אלא קיוהא בעלמא, כמובא בתורת הבית להרשב"א (בית ה ש"ג): "יש מי שאומר דדוקא שאין במזגו יתר משלשה חלקי מים, וכמזיגת דרבא דאמר (ב"ב צו ב) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, אבל בשנמזג יתר מיכן לאו חמרא הוא אלא מיא, ואף על גב דאית ביה טעם חמרא קיוהא בעלמא הוא" (ראה אנציקלופדיה תלמודית ע' יין ע' רמז). ואילו הרמ"א פוסק כדעת מהרי"ל דסגי בקצת יותר מאחד בששה.

ואף שבשלחן ערוך שם (סי' רד ס"ה) מיירי במזיגה, וכאן מיירי ביין שתוסס, שאפשר בזה יודו גם שאר הפוסקים דסגי בפחות משיעור מזיגה (כמובא לעיל מהתוספות שבת). מכל מקום חוששים הרבנים הנ"ל, שגם ביין תוסס יצריך המחבר שיהי' היין לפחות אחד מארבעה.

סברה זו נזכרת גם בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' כז ס"א): "אך לפי דעת כמה פוסקים ... כל שהמים הם יותר מעל חד תלת אין לו דין יין ... והיינו אף שהמים תססו".

ואף שהובא לעיל משו"ע יו"ד (סי' קלד ס"ח) שגם המחבר הביא הלכה זו של "ששה חלקים כנגדו", הרי שגם המחבר סובר דמקרי יין כל זמן שהמים הם פחות מששה חלקים כנגד היין; היינו דוקא לענין יין נסך, משא"כ לענין ברכה. ואינו סובר כדברי מהרי"ל (דלעיל ס"ב) אשר "לענין ברכה נילף מיניה".

ולפי זה דייקו כמה רבנים ספרדים, שלדעת המחבר, היין כשר לקידוש ולהבדלה – רק אם היין שבו הוא לפחות חלק אחד (רביע) והמים שבו הם לא יותר משלושה חלקים, והיינו גם כאשר נותנים את המים לתוך התירוש ואחר כך תסס ונעשה יין, וקראו לזה "יין שכשר לקידוש ולהבדלה אף לשיטת הבית יוסף" (ראה אור ישראל גליון טו ע' סה).

[המדובר הוא ביין שמייצרים בארץ ישראל, שהרי החוק מרשה להוסיף בו מים בעשייתו, לצורך קידוש והבדלה. משא"כ בנ.י. אין החוק מרשה להוסיף בייצור היין יותר משליש מים (35%). והחוק בקליפורניא אינו מרשה כלל להוסיף מים בעשייתו. כך שהיין שמייצרים בארה"ב אינו קשור לנושא זה].

אמנם רבינו פסק בפשיטות לענין מזיגה, שביין חזק סגי בקצת יותר מאחד בששה. וכאן לענין יין תוסס נראה מדבריו שגם ביין שלנו סגי בקצת יותר מאחד בששה.

[כל זה מדובר כאשר תסיסת היין באה מהענבים עצמם, בלי הוספת חומרים אחרים כמו דבש או סוכר. משא"כ אם הענבים חלשים מדאי, וצריך להוסיף חומרים אחרים להתסיסו – יתבאר לקמן סי"ב-ג].

יא) שיעור מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה

מה שנתבאר החילוק בין יין שעושים מענבים שסגי עכ"פ בקצת יותר מאחד בששה, לבין יין שעושים מחרצנים וזגים שצריך להיות בו אחד בשלושה, הנה כן הוא גם ביין שעושים מצמוקים שדינו כדין יין שעושים מענבים, כמבואר בשוע"ר (סי' תסב סי"א-ב): "יין צמוקים ... נתהפכו להיות הן עצמן יין ... אבל ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי קורה, ואחר כך נתן מים על החרצנים ... אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה". הרי שגם ביין צמוקים סגי בפחות מאחד בשלושה.

ובאמת יש הסוברים שבצמוקים סגי אפילו אם המים הם יותר מששה פעמים נגד גודל הצמוקים, כמבואר בבכור שור (ב"ב צז, ב): "ושמעתי מי שפקפק על מה שנוהגין ליתן מים הרבה על הצמוקים עד שהצמוקים הם אחד מששה במים, ואם כן היין בטל במים, כמ"ש שם סי' רד ס"ה. אמנם למאי דמסקינן במנחות דנ"ה, דלכולי עלמא כגרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיה, משתערין לכמות שהיו קודם שנתייבשו, אם כן הוא הדין לצמוקים, הרי אנו רואין שאחר שליקה או שנתמדו במים הם מתגדלים בכפל או יותר, אם כן משתערין כך. רק צריך ליזהר שלא יתן כל כך מים שיהיו הצמוקים אחר שנתגדלו אחד מששה במים".

והיינו שאפילו אם המים הם יותר מששה פעמים נגד גודל הצמוקים, מכל מקום אם אחרי שנכנסו המים לצמוקים חזרו ונתגדלו להיות כשיעור הענבים, סגי שיהיו ענבים מוגדלים אלו קצת יותר מאחד מששה בשאר המים.

ויתירה מזו נתבאר בתוספות שבת (סי' ערב ס"ק ט): "דאפשר לומר דטעם היוצא מהצמוקים [על ידי תסיסה] עדיף טפי מיין גמור היוצא על ידי סחיטה ... אם כן יש מקום לומר, דאף דיין עצמו בטל באחד בששה במים, מכל מקום הטעם היוצא מהצמוקים על ידי שריה, אפשר שהוא חזק מאד ואינו בטל במים, אף שהצימוקים עצמם אינם אלא בששה במים".

דעות האלו הובאו בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' כח ס"א): "דהבכור שור פ"ו דב"ב (דצ"ז ע"ב) העלה רק שצריך ליזהר שלא יתן כל כך מים שיהא הצמוקים אחר שנתגדלו אחד מששה במים. ובספר תספות שבת סי' ער"ב סק"ט רוצה להקל גם בזה ... המחמירים שהביא הבכור שור שלא יהו הצמוקים קודם שנתגדלו אחד מששה במים".

ולפי שלושת הדעות יהי' דין יין הצמוקים כדין יין הענבים, דסגי שהיין היוצא מהם הוא קצת יותר משביעית, או אפילו פחות מזה.

*

אמנם בתקופת אדמו"ר הצמח צדק היתה שמועה בשם רבינו הזקן, דלא סגי בהכי, ואפילו אם הצמוקים הם אחד בשלושה אינו מספיק להחשב יין, וצריך שיהי' גודל הצמוקים יותר מהיין שנעשה מהם, כמבואר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' כח): "על דבר יין צמוקים אם מברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו, לפי שאומרים בשם הגאון אאזמו"ר ז"ל שצריך שיהיו שלשה ליטרות צמוקים לשטאף אחד יין [דהיינו שמג' ליטרות צמוקים יעשו רק שתי ליטרות יין, שהוא שטאף אחד]. הנה לכאורה באחרונים לא נמצא חומרא זו".

ואחרי שמאריך בביאור שיטות הפוסקים בזה, מבאר תוכן שמועה זו בדרך אפשר: "מיהו ביין השרוני דרפי בעי רק על חד תרין ... ואם כן מי צמוקים לא עדיף מיין השרוני,וצריך שיהי' המזיגה נגד סחיטת מיץ הצמוקים רק על חד תרין, ולכן צריך שיהי' ג' פונט צמוקים. כי המיץ מהצמוקים מכל פונט יהי' ודאי רק רביעי הפונט ואפשר פחות, לכן מג' פונט יהי' רק ערך ג' רביעי ליטרא או ב' שלישי ליטרא, וכשיהיו המים בכפליים יהי' ערך שני ליטרות וזהו משקל [שטאף] יין גפן".

אלא שבתשובה הקצרה הסיק למעשה (שם סי' פב): "באחרונים לא מצאתי מקום לחומרא זו ... על כן אין להורות כן לאחרים. ואילו הייתי שומע כן מכ"ק רבינו ז"ל, ודאי הייתי מחמיר, אכן אני לא שמעתי כן בפירוש, ואין ראי' גם כן מזה היפך. ואעפי"כ מי שיוכל להחמיר לעצמו שיהיו צמוקים כנ"ל ראוי להחמיר, הואיל ויש אומרים כן משמו ז"ל".

יב) שיעור מזיגת יין צמוקים עם דבש

כל האמור לעיל הוא כשהצמוקים עצמם יש בכחם להתסיס את המים לעשותם יין. אמנם אם כחם חלש מדאי, וכדי לעשות היין צריך להוסיף בו כח אחר שיחזקו ויתסיסו ויעשהו יין, על זה נתבאר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' כז): "וכל זה בסתם יין צמוקים, אבל במדינתינו שמערבין בו דבש דבורים ועוד איזו סממנים, יש מקום עיון, אפילו להמקילין ביותר מעל חד תלת מיא, בפחות מששה ... אף שהדבש הוא מיעוט לגבי הצמוקים, עכ"ז אם לא היה כח בהצמוקים לבד ליתן הטעם יין ממש בהמים אלא על ידי סיוע הדבש אין זה חשוב יין צמוקים כלל ... אם יש צמוקים ג' פונט לשטאף סגי , דהא בשיעור זה הי' טעם יין ממש בלי הדבש, רק שהדבש משביחו ... מסקנא דמילתא בענין הצמוקים דבעינן שיתנו צמוקים כל כך שגם בלתי הדבש הי' בהמים טעם ומראה יין, אזי אע"פ שנותנים גם כן דבש להשביחו מברכין עליו בורא פרי הגפן".

העובדה שמזכיר כאן את השיעור "אם יש צמוקים ג' פונט לשטאף סגי", שהוא השיעור הנזכר לעיל בשמועה בשם רבינו הזקן, מורה שבאופן זה רוצה אדמו"ר הצמח צדק לפרש את השמועה בשם רבינו הזקן הנזכרת לעיל, דהיינו שאם מערבים דבש עם הצמוקים שיחזקו ויתסיסו ויעשהו יין, אזי הורה רבינו הזקן שצריך ג' פונט צמוקים לשטאף אחד יין, כי "בשיעור זה הי' טעם יין ממש בלי הדבש, רק שהדבש משביחו".

וכן נראה גם ממה שהובא בהערות שבסוף שו"ת צמח צדק שם (כא, ג הערות לסי' פב-ג), אשר התשובה הראשונה הנ"ל נכתבה באמצע שנת תקפ"ו, והתשובה השניה שלפנינו נכתבה בקיץ של אותה שנה, ואמר על כך אדמו"ר ה"צמח צדק" "שהוסיף לחדש בזה בסגנון אחר". היינו שהוא ביאור אחר בשמועה הנ"ל בשם רבינו הזקן.

יג) שיעור מזיגת יין ראשון ושני עם סוכר

מה שנוגע יותר למעשה בהלכה זו (שבסעיף הקודם), מה שיש נוהגים לעשות יין שני מהחרצנים והזגים, והיינו שאחר שעשו מהענבים יין, והוציאו את היין מהענבים והזגים והשמרים שנשארו בקנקנים, נותנים שוב מים לחרצנים וזגים הנשארים, עד שהיין תוסס שוב לעשות יין.

אלא שבדרך כלל אין בכח החרצנים והזגים להתסיס את היין בשנית, ולכן מוסיפים בו סוכר ועוד, כדי לחזקו ולהתסיסו ולעשות ממנו יין שני.

אשר לכאורה, כשם שנתבאר לעיל ביין צמוקים שצריך להיות מספיק כח בצמוקים להתסיס את היין, ואז אפשר להוסיף בו דבש כדי להשביחו, מכל שכן הוא ביין החרצנים והזגים, היינו היין השני שעושים מאותם ענבים, שצריך להיות בכחם להתסיס את היין בלי תערובת דבש או סוכר, והדבש או הסוכר שמוסיפים בו הוא רק כדי להשביחו.

ומה שנתבאר דסגי אם "נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה", היינו (א) או שמערבים ג' חלקים מים ברבע יין שנשאר בחרצנים וזגים, שיש לזה דין יין מזוג (כדלעיל ס"ו). (ב) או שמעמידים היין בחרצנים וזגים שסחטו מהם המיץ ענבים, ועדיין יש בכחם להתסיס את המים גם בלי תערובת חומר אחר (כדלעיל ס"ט).

משא"כ אם רוצים לעשות יין שני מהחרצנים והזגים, אם אין כחם חזק כל כך, וצריך להוסיף דברים אחרים לחזקם ולעשותם יין, אינו נחשב יין אלא קיוהא בעלמא. ודוקא אם "גם בלתי הדבש הי' בהמים טעם ומראה יין, אזי אע"פ שנותנים גם כן דבש להשביחו מברכין עליו בפה"ג".

ואפשר שכן הוא גם ביין הראשון, שעושים מהענבים עצמם, שאם נותנים הרבה מים וסוכר וכיו"ב בתוך תירוש קודם תסיסה, צריך לדייק שיהי' מספיק הענבים שיהי' בכח עצמם להפוך את המים ליין על ידי תסיסה, והסוכר שנותנים בו הוא רק כדי להשביחו.

*

יד) סיכום

(א) שיעור המזיגה שבזמן התלמוד (שייצרו יין חזק כדי לשתותו על ידי מזיגה) הוא, שהרבע יין ושלושת רבעי מים. ועדיף לשתותו על ידי מזיגה דוקא.

(ב) שיעור המזיגה הכי תחתון, ביין חזק הנזכר, שאם היין הוא יותר מחלק אחד בששה, אפשר לברך עליו בורא פרי הגפן ולקדש עליו.

(ג) שיעור המזיגה ביין שלנו שאינו חזק כל כך, כפי המזיגה הרגילה שביין זה. ובזמנינו אין רגילים למזוג היין במים. מכל מקום נראה, שאם היין מספיק חזק למזיגה זו מברכים עליו בורא פרי הגפן.

(ד) שיעור המזיגה ביין חלש ומיץ ענבים, אם רובו יין או מיץ נקי אפשר לברך עליו בורא פרי הגפן ולקדש עליו.

(ה) שיעור המזיגה הכי קטן ביין שבשמרים, גם אם היין חזק ובזמן ומקום שרגילים למזוג היין במים, הוא דוקא שהרביעית יהי' יין ושלושת רבעים מים.

(ו) שיעור המזיגה ביין שבחרצנים וזגים, אם כבשו את החרצנים וזגים בתחלה במכבש חזק להוציא מהם את כל יין שבהם, דינם כמזיגה הנ"ל ביין שבשמרים, ששיעור המים שבו יהי' לכל היותר שלושה רבעים.

(ז) מזיגת יין ענבים קודם תסיסה מהפכת את המים שבו שיהי' להם דין יין גמור (שאינו מחמץ), ולא דין יין מזוג (שמחמץ).

(ח) גם מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה מהפכת את המים שבו שיהי' להם דין יין גמור (שאינו מחמץ), ולא דין יין מזוג (שמחמץ).

(ט) משא"כ מזיגת יין חרצנים וזגים קודם תסיסה אינה מהפכת את המים שבו ליין, ויש לו דין יין מזוג (שמחמץ).

(י) שיעור מזיגת יין ענבים קודם תסיסה הוא פחות מרבע יין, אף ביין שלנו. יש אומרים שהיין שבו הוא קצת יותר מחלק אחד בששה, ויש אומרים שאף פחות מזה הוא יין.

(יא) גם שיעור מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה הוא פחות מרבע יין, אף ביין שלנו. יש אומרים שהצמוקים יהיו קצת יותר מחלק אחד בששה, ויש אומרים שהצמוקים אחרי שחזרו לגודל הענבים על ידי המים יהיו קצת יותר מחלק אחד בששה, ויש אומרים שאף פחות מזה הוא יין.

(יב) שיעור מזיגת יין צמוקים עם דבש, דוקא כשיש כל כך צמוקים שיהי' בכחם לעשות היין בלי תערובת הדבש, והדבש הוא רק כדי להשביחו.

(יג) כן הדין גם ביין שני, שעושים מחרצנים וזגים שעשו מהם כבר יין ראשון, ומערבים בו דבש או סוכר לחזקו עד שיתסיס ויעשה יין, צריך שיהיו כל כך חרצנים וזגים שיהי' בכחם לעשות היין גם בלי תערובת דבש או סוכר. ואפשר שכן הוא גם ביין ענבים שנותנים בהם מים וסוכר וכיו"ב.

* * *

סימן ערב ס"י

יין, חמר מדינה ופת

א) בהבדלה

בשוע"ר (סי' רצו ס"ח-י): "מבדילין על כל משקה שהוא חמר מדינה ... אף שישנו [יין] אצל חנוני ... במקום שהוא חמר מדינה, וע"ד שנתבאר בסימן ער"ב, אבל במקומות שהיין גדל שם, שהיין הוא חמר מדינה, אינו יכול להבדיל על שום משקה".

והיינו שאת עיקר דעות הפוסקים והמסקנא בהגדרת ההלכה של "חמר מדינה", ביאר רבינו כבר בהלכות קידוש (סי' ערב ס"י), ואילו כשהגיע להלכות הבדלה (סי' רצו ס"ח-י) כתב רק את המסקנא (כדעת המקילים), והסתפק בציון למה שכבר נתבאר בסי' ערב.

ואף שדין הקידוש על חמר מדינה שונה מדין ההבדלה על חמר מדינה (כדלקמן ס"ג), מכל מקום, עצם הגדרתו של "חמר מדינה" שוה בשניהם, ולכן נתבארה בסי' ערב, ובסי' רצו רק צוין לשם.

וכך נתבארו שתי הדעות בשוע"ר (סי' ערב ס"י): "מדינה או עיר שרוב יינם שכר או שאר משקים ... הרי משקין אלו בעיר זו כמו יין, ונקראים שם חמר מדינה לענין כל הדברים הטעונים כוס. וכל שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום, שאף שמצוי הרבה יין אצל החנוני, מן הסתם אין דרך רוב אנשי עיר זו לקנות יין תמיד מן החנווני, אלא קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקים והרי הם חמר מדינה ... ויש חולקין על כל זה ואומרים שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם כן רוב השנה אין היין מצוי כלל בכל העיר אפילו אצל החנוני ... ומנהג העולם כסברא הראשונה".

היינו שדעה הראשונה סוברת שסגי מה שאין הענבים גדלים בסביבות העיר הזאת, ולכן קשה להשיג בה יין ואין דרך לקנות יין תמיד. ואילו דעה השניה סוברת דהיינו דוקא כשאין יין מצוי כלל בכל העיר.

ועוד מוסיף רבינו בדעה הראשונה, דהיינו "אף שמצוי הרבה יין אצל החנוני", כי סוף כל סוף, מחמת הקושי להשיג יין בעיר הזאת שאין היין גדל בה, ואין דרך רוב אנשי העיר לקנות יין תמיד אלא קובעין רוב סעודותיהן על חמר מדינה, לכן נחשב השכר חמר מדינה בעיר הזאת. וכדעה זו הוא מנהג העולם.

מקור הלכה זו הוא בפסחים (קז, א): "אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי, זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין, ולא הוה לן חמרא, אייתינא ליה שיכרא, ולא אבדיל ובת טוות (לן מעונה, שלא אכל, רשב"ם). למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא ואבדיל וטעים מידי. לשנה תו איקלע לאתרין, לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא, אמר אי הכי חמר מדינה הוא, אבדיל וטעים מידי".

שתי הדעות הנ"ל בהגדרתו של חמר מדינה הובאו ברא"ש שם (פסחים פ"י סי"ז): "פירש רשב"ם האי חמר מדינה הוא אין יין בעיר הזאת כי אם שכר הלכך מבדילין בו ... ויש מפרשים כשאין יין גדול בתוך מהלך יום סביב העיר".

והמקור למה שהוסיף רבינו: "אף שמצוי הרבה יין אצל החנוני ... הרי הם חמר מדינה", הוא מה שכתב הרמ"א (סי' קפב ס"ב, לענין כוס של ברכת המזון): " ואע"ג דיין נמצא בעיר , מכל מקום לא מקרי מצוי לדבר זה שהוא ביוקר, ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך עליו".

ואף שהרמ"א כתב כן דוקא לענין ברכת המזון, ולא לענין קידוש והבדלה (ויתבאר לקמן ס"ה שיש חילוק ביניהם בהגדרתו של חמר מדינה), הנה אף המ"א פסק כן (שם ס"ק ב): "ובטור סי' ער"ב כתוב דאם אין יין גדל מהלך יום סביב כל העיר מקרי אין יין מצוי ע"כ, ואע"ג שמצוים יין הרבה אצל החנוני אין בכך כלום".

והיינו מה שכתב בטור (סי' ערב, לענין קידוש): "במקום שאין יין מצוי מקדשין על השכר ושאר משקין, כיון שאין יין מצוי שם הוי שאר משקין חמר מדינה. ופרשב"ם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל העיר, ויש מפרשין דלא הוי חמר מדינה אלא אם כן שלא יהא יין גדל מהלך יום כל סביב העיר".

וכיון שהטור מיירי בקידוש, יש מקום לומר, שגם מה שהוסיף המ"א "ואע"ג שמצוים יין הרבה אצל החנוני" קאי בזה אף לענין קידוש והבדלה. ואפשר שכן הוא אף לדעת הרמ"א הנ"ל, מטעם המבואר בקונטרס אחרון (סי' ערב ס"ק א).

אך מכל מקום לא כתב כן רבינו אלא בתור ישוב ומקור המנהג, אבל לא לדינא, כמבואר בסיום דבריו (שם): "העתקתי דעתם ... לסמוך עליהם המנהג ... לקיים המנהג, אבל לדינא צ"ע".

ומכל מקום, אף לפי המנהג הזה, אין זה מנהג מן המובחר, כמבואר בשוע"ר (סי' ערב סי"א): "אם אין יין בביתו, אף שישנו אצל חנוני אין צריך לקדש עליו, אלא אם כן רוצה לעשות מצוה מן המובחר ... מצוה מן המובחר לקדש לעולם על היין".

ועל פי כל מה שנתבאר בהלכות קידוש (סי' ערב), כותב רבינו את המסקנא הזאת גם בהלכות הבדלה (סי' רצו ס"ח-י): "מבדילין על כל משקה שהוא חמר מדינה ... אף שישנו [יין] אצל חנוני אין צריך לקנותו, ומכל מקום מצוה מן המובחר להבדיל על היין בכל ענין ... במקום שהוא חמר מדינה, וע"ד שנתבאר בסימן ער"ב, אבל במקומות שהיין גדל שם, שהיין הוא חמר מדינה, אינו יכול להבדיל על שום משקה".

*

והנה אף שבמקומות אלו, שאין היין גדל שם וקשה להשיג שם יין, השכר נחשב שם לחמר מדינה, מכל מקום אם יש לו יין בביתו אין זה הידור מצוה לקדש או להבדיל עליו, או לברך עליו ברכת המזון.

לענין כוס ברכת המזון נתבאר בשוע"ר (סי קפב ס"ב): "אם יש לו יין בביתו, שאין זה הידור כלל לברך על שאר משקים".

לענין קידוש נתבאר בשוע"ר (סי' ערב סי"א): "שאפילו מי שיש לו יין יכול לקדש על חמר מדינה מן הדין, אלא שאין זה הידור מצוה, וצריך לקדש על היין לכתחלה".

וכן לענין הבדלה נתבאר בשוע"ר (סי' רצו ס"ח-י): "אלא אם כן יש לו יין, שאז אין זה הידור מצוה אם יבדיל על שכר או שאר משקים, אע"פ שהם חמר מדינה ... ונוהגין במדינות אלו להקל להבדיל במוצאי פסח על השכר אף אם יש לו יין הרבה בביתו , לפי שהשכר חביב עליו אז יותר מן היין ... במקום שהוא חמר מדינה".

והיינו שאעפ"י שאם יש לו יין בביתו, אין זה הידור מצוה לקדש על חמר מדינה, מכל מקום לפעמים השכר חביב עליו (כגון במוצאי פסח שהשכר הי' אסור בשתיה במשך ימי הפסח, ועתה במוצאי פסח הוא חביב עליו), ואז נוהגים להבדיל עליו אף אם יש יין בביתו.

ב) הבדלה על קפה

לפי הלכה זו, הנה בלילה האחרון שלפני הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן (מוצאי ש"ק, כ"ד טבת תקע"ג), ובלילה האחרון שלפני הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (מוצאי ש"ק, ב' ניסן תר"פ), כאשר מצב בריאותם לא הרשה להם להבדיל על היין, הבדילו על הקפה, כמסופר באשכבתא דרבי (ע' 97): "אחר כך שאלה אצלו הרבנית תחי׳ אם ליתן לו מעט חלב או קאפע, ורמז על קאפע ... (ידוע הוא שגם רבינו הגדול אדמו"ר הזקן נ"ע עשה גם כן הבדלה על קאפע קודם הסתלקותו, אשר נסתלק גם כן במוצש׳׳ק כידוע)".

ואף שיש מקום לחלק בין שכר [בירה] שהוא חמר מדינה, לבין קפה, וכמבואר בשוע"ר (סי' קפב ס"ב): "שכל כוס של ברכה לא תקנו אלא מיין שהוא משמח אלקים ואנשים". וכעין זה הוא בשוע"ר (סי' קצ ס"ב): "מה שהטעינו כוס ... כעין שירה הנאמרת על היין". שזה שייך גם בשכר (בירה) שגם הוא משמח הלב ומשכר (שיש בו אלכוהול), משא"כ קפה.

ומטעם זה יש הסוברים שהקפה אינו נחשב חמר מדינה בכל אופן, כמבואר בהלכות קטנות (ח"א סי' ט): "על הקאוי ... שנשאל אם מקדשין עליו, לא מחכמה, דאין לקדש אלא על חמר מדינה דמרוי ומשכר דומיא דיין".

וכן מסיק בקצות השלחן (סי' צז, בדי השלחן ס"ק ח): "משקה טיי וקאפי לא שייך כלל לחמר מדינה דאין קובעין סעודה עליהן, אפילו במקומות שדרכם לשתות טיי או קאפי בקביעות בקיבוץ חברים יחד".

אמנם כבר הובא לעיל שהן רבינו הזקן והן כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הבדילו על הקפה, בזמן שלא יכלו להבדיל על היין. וכן כתב האדר"ת בקונטרס עובר אורח (שבסוף ספר ארחות חיים, סי' רצו): "אולם שמעתי בשם גאונים רבים מהדור שלפנינו, שהורו להבדיל על כוס ט"י מתוק או כוס קפה מתוק ... ונראה דסבירא להו דחמר מדינה נקרא כל שהוא עשוי לכיבוד אורחים וכיו"ב".

ויותר נראה לבאר זאת על פי המבואר בשוע"ר (סי' ערב ס"י): "קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקים והרי הם חמר מדינה", אשר נראה שכן ההלכה כשרגילים לקבוע על משקים אלו אף בלא סעודה, וכעין האמור בשוע"ר (סי' ריג ס"א): " שכר ומי דבש ... שרגילין לקבוע עליהם אף בלא סעודה ". וכן מבואר בשוע"ר (סי' תרלט סי"ב): " משקין שדרך לקבוע עליהן כגון מי דבש ושכר ". וכך הוא גם בקפה או תה שרגילין לקבוע עליהם בין בסעודה ובין שלא סעודה, אשר לכן דינם כשכר ומי דבש להלכות המבוארים שם ושם, ולכן נחשבים חמר מדינה כמו שכר ומי דבש.

משא"כ שאר המשקים ששותה לצמאו או לעידון ותענוג, אינם חשובים חמר מדינה, כמבואר בשוע"ר (סי' קפב ס"ג): "וכל זה במשקים חשובים כשכר וכיוצא בו, אבל משקים גרועים, כמו מה שקורין במדינות אלו (קווא"ס) או (בארש"ט) אין להם חשיבות יותר ממים ... לפי שאינו נקרא חמר מדינה אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה כעין חשיבות יין בכל המדינות".

ואף שעדיין יש לחלק בין מקום שאין שם יין בריוח, שאז נקרא השכר או הקפה בשם חמר מדינה, לבין מי שהוא חולה ואינו יכול לשתות יין, שמחמת זה אינו נחשב חמר של כל המדינה.

מכל מקום הרי בעת הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היו ימי מלחמה, עד שהוכרחו לברוח מביתם הקבוע (בלאדי ובליובאוויטש), ובודאי שאז הי' קשה מאד להשיג יין, וגם קפה נחשב אז חמר מדינה.

ואפשר שגם בלי זה, כל מקום שהאדם אינו יכול להבדיל על היין, מפני מצב בריאותו וכיו"ב, הרי זה חשוב כאילו אין יין בעיר, והקפה הוא אז חמר מדינה, שיכול להבדיל עליו.

ג) בקידוש ליל שבת

בשוע"ר (סי' ערב סי"א): "יש אומרים שלא הוזכר חמר מדינה אלא לענין הבדלה וברכת המזון ושאר דברים הטעונים כוס, חוץ מקידוש שאין מקדשין לעולם אלא על היין ולא על שאר משקים שהם חמר מדינה, אף אם אי אפשר למצוא יין כלל בכל המדינה, אלא יקדש על הפת, וביום יוצא ידי חובתו במה שמברך המוציא על הפת. ויש אומרים ... יכול לקדש על חמר מדינה ... ולענין מעשה אם אין יין בעיר יקדש בלילה על הפת לחוש לסברא הראשונה".

המקור לדעה הראשונה היא בפסחים (קז, א): "בעא מיניה רב חסדא מרב הונא מהו לקדושא אשיכרא ... ת"ר אין מקדשין אלא על היין". והיינו שמה שהתירו להבדיל על חמר מדינה הוא רק בהבדלה ולא בקידוש. וכן נפסק ברמב"ם (הל' שבת פכ"ט הי"ז): "מדינה שרוב יינה שכר, אע"פ שהוא פסול לקידוש, מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה".

וטעם החילוק ביניהם יש לומר, שכיון שאפשר לקדש על הפת לא הוצרכו חכמים לתקן שיוכל האדם לקדש על חמר מדינה. משא"כ בהבדלה תיקנו שיוכל להבדיל על חמר מדינה, כיון שההבדלה אינה שייכת כלל לפת, כמבואר בשוע"ר (סי' רצו ס"ז): "אין מבדילין על הפת ... ואינו דומה לקידוש שמקדשין על הפת, לפי שהקידוש יש לו ענין להפת שאין קידוש אלא במקום סעודה, אבל הבדלה אין לה ענין כלל להפת". וכ"ה בשוע"ר (סי' קעד ס"ה): "יין הבדלה שאינו שייך לסעודה, אבל יין קידוש ... שייך לסעודה, שאין קידוש אלא במקום סעודה".

והדעה השניה סוברת שגם בקידוש תיקנו שיוכל לקדש על חמר מדינה, כמו בהבדלה. ומה שאמרו בברייתא "אין מקדשין אלא על היין" מיירי במקום שיש יין, והשכר אינו נחשב חמר מדינה, שאז אין מקדשין, ואף אין מבדילין, אלא על היין.

ד) בקידוש יום השבת

אף לדעת הפוסקים שקידוש הלילה הוא דוקא על היין, ולא על חמר מדינה, גם הם יכולים להודות שקידוש היום יכולים לקדש גם על חמר מדינה, כמבואר בשוע"ר (סי' ערב סי"א): "אם אין יין בעיר יקדש בלילה על הפת לחוש לסברא הראשונה, וביום יקדש על המשקה שהוא חמר מדינה, שאם לא יברך אלא על הפת איזה היכר יהיה לקידוש זה, שאף בלא מצות קידוש זה היה מברך על הפת".

ולפי האמור לעיל יש לבאר ההלכה כאן, שכיון שבקידוש היום לא שפיר לקדש על הפת, שוב דומה דינו קצת להבדלה, שתיקנו חכמים שאפשר לקדש אף על חמר מדינה.

והנה לעיל ס"א נתבאר לענין הבדלה וקידוש ליל שבת, שאם "יש לו יין ... אין זה הידור מצוה אם יבדיל על שכר", משא"כ כאן בקידוש היום נתבאר בשוע"ר (סי' ערב סי"א): "במדינות אלו שהיין ביוקר יש להקל בקידוש של יום לקדש על המשקה שהוא חמר מדינה אף אם יש לו יין בביתו, דכיון שמברך בתחלה על כוס חמר מדינה ואחר כך על הפת יוצא בזה לדברי הכל. ואף שיש מי שאומר שלא תקנו שום קידוש אלא על היין בלבד ולא על הפת ולא על חמר מדינה, מכל מקום אין להחמיר כל כך בקידוש של יום שאינו חיוב כל כך כמו של לילה, כיון שהיין ביוקר במדינות אלו. ומכל מקום מצוה מן המובחר לקדש לעולם על היין".

והיינו, שאף שבקידוש היום אפשר לקדש במדינות אלו על חמר מדינה, אף שיש יין בביתו, ואין בזה חסרון של "הידור מצוה". מכל מקום יש בזה עדיין חסרון של "מצוה מן המובחר לקדש לעולם על היין".

*

כל האמור לעיל, שבקידוש היום יכול לקדש על חמר מדינה, בין אם יש יין בביתו ובין אם אין יין בביתו, היינו בזמנים ההם ובמקומות ההם, כיון שבמקומות הקרים אין הענבים גדלים, ובימים ההם לא היתה אפשרות להביא ענבים מהמקומות החמים שבדרום עד לעיירות שברוסיא הלבנה, וגם לא היתה אפשרות להביא בקבוקי יין בעגלות וסוסים ממדינות הדרום לעיירות שברוסיא הלבנה, נסיעה שלוקחת כמה שבועות.

מצב הדברים באותה תקופה מתואר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' כו): "שאלה. הובא לכאן מחנינו ענבים לחים מסביבותינו קטנים ביותר וחמוצים, גם הובא ממאלדאווייע גדולים מעט, וחקרתי מהיודעים איך מוליכים אותם דרך רחוקה כזו, ואמרו שמסירים אותם מהאילן בעודם לא נגמרים, כי הנגמרים ידוע שבלתי אפשר להוליכם אפילו למקום קרוב".

וכיון שהיין אינו מצוי ברוסיא, לכן נחשב היי"ש חמר מדינה ברוסיא, ולכן אפילו יש לו יין התירו לקדש קידוש היום על היי"ש.

משא"כ במקומותינו ובזמנינו שהיין מצוי ומחירו קטן יותר מהיי"ש, הרי שוב היין הוא חמר מדינה, ואם כן בטל טעם היתר זה להמנהג לקדש על היי"ש בקידוש היום. ועל זה כתב בקצות השלחן (סי' צז, בדי השלחן ס"ק ח): "ובארץ ישראל שהוא מקום גידול היין, אין שום משקה נקרא חמר מדינה חוץ מן היין".

אלא שמנהג קידוש היום על המשקה נשאר בכמה מקומות גם במדינותינו. והטעם בפשטות הוא, כי כן נהגו ברוסיא, וכן המשיכו לנהוג כשבאו לארצות הדרומיות. אבל כבר נתבאר לעיל שברוסיא מצא רבינו הזקן ביאור למנהג זה, משא"כ במדינותינו ובזמנינו, שהיין נמצא לרוב, והוא גם זול יותר מהיי"ש.

ובאמת יש סברה לומר שהקידוש על היי"ש חשוב יותר מהקידוש על השכר, כמבואר בשוע"ר (סי' קפב ס"ג): "ואפילו אינו שתיית רוב אנשי העיר אלא שותין אותו לפרקים בלבד מפני חשיבותו, כמו (מע"ד) במדינות אלו, לא נגרע מפני זה לברך ולקדש עליו, כיון שזהו מפני חשיבותו שהוא חשוב יותר מן השכר, ולכן ראוי יותר לכוס של ברכה מן השכר, וגם הוא חמר מדינה יותר ממנו כיון שחשוב יותר. שהרי כל מעלת היין לכוס של ברכה אינו אלא מפני חשיבותו ... אם כן כל משקה שחשוב יותר הוא קרוב ליין יותר".

אמנם עדיין לא מצאנו מקור שמטעם זה יועיל לקדש על היי"ש גם בזמנינו ובמקומותינו, אשר היין נמצא לרוב והוא זול יותר מהיי"ש.

ה) בברכת המזון

בפסחים (קז, א): "ת"ר אין ... אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין".

וברבינו חננאל (שם): "ת"ר אין אומרין הבא כוס לברך אלא על היין. ואסיקנא לא אמרן אלא דלא קביע סעודתיה עילויה, אבל קבע לית לן בה".

וברשב"ם (שם): "הני מילי דלא קבע עליה אבל קבע עליה לית לן בה. לא גרסינן כלל". היינו שרשב"ם אינו גורס הוספה זו בגמרא.

וברא"ש שם (פ"י סי"ז): "אין אומר הבא כוס של ברכה אלא על היין, אבל אשיכרא לא, והני מילי דלא קבע עילוי אבל קבע עילויה לית לן בה. רשב"ם לא גריס דלא קבע עילויה וכו', דסבירא ליה כיון דברכת המזון טעונה כוס מה תלוי בקביעת סעודה, מיהו היכא דהוה חמר מדינה נראה דמברכין עלויה".

וקיי"ל כרשב"ם וסיעתו, כנפסק בשו"ע (סי' קפב ס"א): "כוס ברכת המזון אינו אלא של יין ולא משאר משקים, אפילו קבע סעודתו עליהם".

והטעם שפסקו כרשב"ם בזה, הוא על פי מה שנתבאר בהגהות מיימוניות (הל' ברכות פ"ז אות ס): "כתב ראבי"ה וז"ל, רוב רבוותא גורסים אותו, וכן נראה לי שהקביעות מחשבו לברך עליו, ואין נקרא קביעות אלא שרגילין תמיד בכך, כגון מקומות שאין מצוי יין", והיינו שאף שהם גורסים בגמרא דסגי במה שקבע סעודה על חמר מדינה, מכל מקום סוברים דהיינו דוקא במקום שאין יין מצוי, שאם כן יהי' דין ברכת המזון שוה לדין הבדלה, שאין לברך עליו אלא אם כן אין היין מצוי בעיר הזאת.

ומכל מקום נהגו להקל בכוס של ברכת המזון יותר מהבדלה, מהטעם שנתבאר ברמ"א (סי' קפב ס"ב): "ומה שנוהגין במדינות אלו לברך על השכר אין למחות ... דהא עיקר חמר מדינה הוא שכר, וקובעין הסעודה עליו, ואע"ג דיין נמצא בעיר, מכל מקום לא מקרי מצוי לדבר זה שהוא ביוקר, ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך עליו".

והיינו שזהו טעם החילוק בין ברכת המזון להבדלה, כי ברכת המזון הוא ב' פעמים בכל יום, ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך עליו, משא"כ הבדלה היא רק פעם אחת בשבוע, ואם יש יין בעיר אפשר לקנות יין להבדלה.

וכבר נתבאר לעיל ס"א, שדעת רבינו נוטה, שגם לענין קידוש והבדלה יש מקום להקל "אף שמצוי הרבה יין אצל החנוני".

* * *