ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות תשריהלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד)תריח דין חולה ביום הכיפורים

תריח דין חולה ביום הכיפורים

ובו י"ח סעיפים

חולה או רופא אמרו שצריך לאכול

א חולה¹³⁸⁵ שהוא אומר צריך אני לאכול¹³⁸⁶, אע"פ שאינו אומר שאם לא יאכל אפשר שיסתכן, אלא לאחר שהודיעוהו שהיום הוא יום הכיפורים, או שיודע מעצמו שהיום הוא יום הכיפורים, ואומר תנו לי לאכול¹³⁸⁷, או שאומר איני יכול לסבול התענית מחמת חולי, וכיוצא בלשונות אלו שנראה מהם כוונתו שאע"פ שהוא יודע שהיום הוא יום הכיפורים אעפ"כ רצונו לאכול¹³⁸⁸, מאכילין אותו מיד, עד שיאמר די¹³⁸⁹, לפי שאין אנו מחזיקים אותו לרשע¹³⁹⁰, ומן הסתם הוא מרגיש בעצמו שהוא צריך לכך, שהלב יודע מרת נפשו¹³⁹¹.

ולפיכך אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך לאכול¹³⁹², ואפילו הם אומרים שהמאכל מזיק לו¹³⁹³, שומעין לחולה, שבודאי הוא צריך לכך, כיון שהוא יודע שהיום יום הכיפורים ואעפ"כ הוא מבקש לאכול:

ב ואפילו אם החולה אומר איני צריך לאכול, ויש שם רופא¹³⁹⁴, אפילו הוא נכרי ¹³⁹⁵ , ואומר שהוא צריך לאכול, מאכילין אותו על פיו. והוא שיהא בקי¹³⁹⁶. ואע"פ שאין הרופא אומר שאם לא יאכל יסתכן, רק שאומר שאפשר שיכביד עליו חליו, מאכילין אותו, לפי שאנו חוששין שמא יכביד עליו חליו ויסתכן¹³⁹⁷. ואע"פ שהחולה בעצמו אומר שאינו צריך, אין אמירתו נחשבת לכלום כדי שנחמיר עליו בשביל אמירתו, דשמא מחמת טירוף הדעת הוא אומר כן¹³⁹⁸, שאינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשה¹³⁹⁹, וספק נפשות להקל¹⁴⁰⁰:

ג רופא אחד אומר שהוא צריך לאכול ורופא אחד אומר שאינו צריך לאכול¹⁴⁰¹, אם החולה אינו אומר כלום או שאומר איני יודע¹⁴⁰², מאכילין אותו, שספק נפשות להקל¹⁴⁰³. אבל אם גם החולה אומר איני צריך, אין מאכילין אותו¹⁴⁰⁴, כיון שיש רופא אחד שאומר כמותו אין אנו תולים אמירתו בטירוף הדעת¹⁴⁰⁵:

ד אם החולה אין אומר כלום או שאומר איני יודע, ורופא אחד אומר שהוא צריך לאכול ושני רופאים אומרים שאינו צריך, אין מאכילין אותו¹⁴⁰⁶, לפי שאין דבריו של אחד במקום שנים¹⁴⁰⁷. ואם האחד הוא מופלג בחכמה נגד שנים האומרים שאינו צריך, חוששין לדבריו להקל ולהאכילו, כיון שהוא ספק סכנת נפשות¹⁴⁰⁸:

ה אבל אם שני רופאים אומרים שהוא צריך לאכול, אפילו מאה אומרים שאינו צריך, ואפילו אם גם החולה אומר שאינו צריך, מאכילין אותו¹⁴⁰⁹, ואפילו אם האומרים שאינו צריך הם יותר מומחים והן מופלגים בחכמה נגד אלו השנים, אין הולכין בספק נפשות אחר רוב חכמה ולא אחר רוב מנין דעות להחמיר, אלא כיון ששנים אומרים שהוא צריך לאכול והן בקיאים בחכמה, הרי הן חשובין כמו חכמים מופלגים¹⁴¹⁰, כמו שמצינו לענין עדות, ששנים חשובים כמאה¹⁴¹¹ מגזירת הכתוב¹⁴¹²:

ו אם הרופא הוא אשה או נכרי, הרי הוא ככשר שבישראל לענין זה, בין להקל בין להחמיר, ונאמן להכחיש רופא הכשר שבישראל ¹⁴¹³ , ועל דרך שנתבאר¹⁴¹⁴:

ז אם החולה אומר שאינו צריך, והרופא אומר שאינו יודע אם הוא צריך לאכול¹⁴¹⁵, שאפשר שאין שום חשש וספק כלל שיכביד עליו חליו מחמת מניעת האכילה¹⁴¹⁶, מאכילין אותו. לפי שאם היה הרופא אומר שידוע לו שיש חשש ספק בדבר שמא יכביד עליו חליו, היו מאכילים אותו, לכן גם עכשיו שהוא מסופק בזה מאכילין אותו, שכל ספק נפשות הולכין להקל¹⁴¹⁷ אפילו בכמה וכמה ספיקות¹⁴¹⁸:

ח אבל אם הרופא אומר שאינו צריך, והחולה אינו יודע, אין מאכילין אותו, לפי שאינו יודע של חולה לאו כלום הוא, שרובן של חולים אינן יודעין ובקיאין בחלי שלהן¹⁴¹⁹. אבל אם החולה הוא בעצמו גם כן רופא בקי, והוא מכיר בחליו ואומר איני יודע אם צריך לאכול ביום הכיפורים, מאכילין אותו, לפי שאלו היה אומר צריך, היו מאכילין אותו, לכן גם עכשיו שאומר איני יודע מאכילין אותו מספק¹⁴²⁰:

ט ואם הרופא אומר שאינו מכיר את חליו, הרי הוא כשאר כל אדם, ואין דבריו מעלין כשאומר צריך או שאומר איני יודע, שיאכל על פיו. וכן כשאומר אינו צריך, אין דבריו מורידין כלל¹⁴²¹. ואם החולה (אומר איני יודע¹⁴²² או שהחולה) אומר איני צריך ורופא אחד אומר צריך, מאכילין אותו, ואין משגיחין בדברי רופא זה שאומר אינו צריך, כיון שאינו מכיר את החולי¹⁴²³:

י אפילו במקום שאין שם רופאים בקיאין שיאמדוהו אם הוא צריך לאכול, מכל מקום אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן, מאכילין אותו¹⁴²⁴:

יא אם החולה יודע בעצמו שצריך לאכול, ומחמיר על עצמו ואינו אוכל, עליו הכתוב אומר¹⁴²⁵ ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו':

יב כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול, מאכילין אותו בעל כרחו¹⁴²⁶:

פחות מכשיעור ביותר מכדי אכילת פרס

יג כשמאכילין את החולה¹⁴²⁷ שאינו אומר צריך אני לאכול¹⁴²⁸ ומאכילין אותו על פי בקיאים¹⁴²⁹, וכן כשמאכילין את המעוברת שהריחה מאכל ונשתנו פניה¹⁴³⁰ או כל אדם שנשתנו פניו מריח המאכל¹⁴³¹ ולא נתיישבה דעתם בטעימת הרוטב¹⁴³², וכן כשמאכילין את היולדת שאינה אומרת צריכה אני לאכול¹⁴³³, כגון תוך שלשה ימים ללידתה¹⁴³⁴, כל אלו מאכילין אותן מעט מעט כדי שלא יצטרף לכשיעור שנתבאר בסי' תרי"ב¹⁴³⁵ שחייבים עליו כרת ומלקות, כדי להקל מעליהם מאיסור כרת ומלקות, לאיסור בלבד¹⁴³⁶. לכך מאכילין אותו בתחלה פחות מככותבת דהיינו כשני שלישי ביצה בינונית¹⁴³⁷, או מעט יותר, רק שלא יהיה קרוב לכביצה, שזהו שיעור ככותבת¹⁴³⁸, ואחר כך ישהו כדי אכילת ארבע ביצים¹⁴³⁹, ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים¹⁴⁴⁰ (עיין סי' תרי"ב¹⁴⁴¹), ויחזרו ויאכילוהו כשיעור אכילה ראשונה¹⁴⁴²:

יד והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו, וישקוהו פחות מאותו שיעור¹⁴⁴³. וישהו כדי אכילת ארבע ביצים, ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים, ולכל הפחות לא יפחתו מלשהות כדי שתיית רביעית¹⁴⁴⁴ (עיין סי' תרי"ב¹⁴⁴⁵) ויחזרו וישקוהו כשיעור שתייה ראשונה.

ואם אמדוהו הרופאים¹⁴⁴⁶ או שאר בקיאין (כגון ביולדת שרוב נשים בקיאות בצרכיהן ויש להן נאמנות¹⁴⁴⁷ כמ"ש בסי' ש"ל¹⁴⁴⁸) שאין שיעורים הללו מספיקין לו, או שנסתפקו בדבר¹⁴⁴⁹, מאכילין ומשקין אותן כל צרכן מיד כפי מה שיאמרו הבקיאין:

טו אבל אם המעוברת, או היולדת בתוך שבעה ימים, או החולה, יודעים בעצמם שצריכים לאכול, אזי אין מדקדקים עמהם בכל שיעורים הללו, אלא נותנים לפניהם מאכל ואומרים לו יום כיפור הוא¹⁴⁵⁰, ואם אתה יודע או שמסתפק לך¹⁴⁵¹ שמא יש חשש סכנה אם לא תאכל כשיעור, אכול כשיעור, ואם לאו אכול פחות פחות מכשיעור, והוא יאכל כפי מה שיראה בעיניו¹⁴⁵²:

טז מי שאחזו בולמוס, והוא חולי הבא מחמת רעבון, וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל של איסור¹⁴⁵³. ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה¹⁴⁵⁴, שמא יספיק לו זה בלבד:

יז אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכים לשוחטה ובשר נבלה מוכנת¹⁴⁵⁵ עיין בסימן שכ"ח¹⁴⁵⁶:

קידוש וברכת המזון

יח חולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישבה דעתו בענין שיכול לברך ברכת המזון¹⁴⁵⁷, צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון, שיאמר יעלה ויבא בבונה ירושלים¹⁴⁵⁸. ואם חל בשבת, יאמר גם כן רצה¹⁴⁵⁹. אבל אינו צריך לבצוע על שתי ככרות, וגם אינו צריך לקדש על היין ולא על הפת, משום שלא תקנו חכמים דברים אלו ביום הכיפורים¹⁴⁶⁰:

הערות

1385. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) חולה או רופא אמרו שצריך לאכול (ס"א-יב). (ב) פחות מכשיעור ביותר מכדי אכילת פרס (סי"ג-יז). (ג) קידוש וברכת המזון (סי"ח).
1386. משנה פב, א (מאכילין אותו על פי עצמו). טור ושו"ע ס"א (ואם החולה אומר צריך אני ... שומעים לחולה).
1387. הגהת סמ"ק סי' רכא אות ב (פירש ר"י בתשובה, כשהחולה שואל לאכול ולשתות, אומר לו יום כיפור הוא, ואם אמר אעפ"כ תנו לי לאכול, מאכילין אותו, דכי האי גונא, חולה אומר צריך אני קרינא ביה, ואעפ"י שאינו אומר בהדיא שצריך משום סכנה). הגהות מיימוניות פ"ב אות ה, בשם ר"ת (כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יום כפור, ואמר אני צריך ואיני יכול לסבול מחמת החולי, מאכילין אותו). טור, לפירוש ה ב"ח (ומה שכתב שמאחר שהודיעוהו שהוא יום הכפורים והוא שואל לאכול אין צריך לדקדק עליו יותר, כוונתו בזה לומר שכשהחולה שואל לאכול ולשתות אומרים לו יום הכפורים הוא, ומאחר שהודיעוהו שהוא יום הכפורים חוזר ושואל ואומר אף על פי כן תנו לי לאכול, או חוזר ואומר איני יכול לסבול מחמת החולי וכיוצא בזה, מאכילין אותו, דכה"ג, חולה אומר צריך [אני] קרינן ביה, אף על פי שאינו אומר בהדיא שצריך משום סכנה, אלא סבור החול[ה] שאינו מסוכן, אפילו הכי מאכילין אותו. ומשמע דלאו דוקא כששואל לאכול תחלה והודיעוהו שהוא יום הכפורים וכו', אלא אפילו נמי כשיודע שהיום יום הכפורים והוא שואל לאכול, מאכילין אותו). הובא ב"י ריש הסימן. לבוש ס"א (אחר שהודיעוהו שהיום יום כיפור והוא שואל לאכול, אין צריך לדקדק עליו יותר). אליה זוטא סק"ב (והוא הדין כשיודע שהיום יום הכיפורים ושואל לאכול מאכילין אותו (ב"ח)).
1388. הגהות מיימוניות שם (ואיני יכול לסבול מחמת החולי). ב"ח שם (ואומר איני יכול לסבול מחמת החולי). עטרת זקנים ס"ק א (או חוזר ואומר איני יכול לסבול מחמת חולי וכיוצא בזה).
1389. משנה שם (מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די). וכדלקמן סי"ג, שדוקא "כשמאכילין את החולה שאינו אומר צריך אני לאכול ... מאכילין אותן מעט מעט כדי שלא יצטרף לכשיעור", משא"כ כשהחולה אומר שהוא צריך, יתבאר לקמן סט"ו (אבל אם ... יודעים בעצמם שצריכים לאכול, אזי אין מדקדקים עמהם בכל שיעורים הללו, אלא נותנים לפניהם מאכל ... והוא יאכל כפי מה שיראה בעיניו).
1390. לבוש סוף ס"א (ואחזוקי איניש לרשיעא לא מחזיקינן).
1391. משלי יד, י. גמרא פג, א (מאכילין אותו על פי עצמו, שנאמר לב יודע מרת נפשו). לבוש שם (דלב יודע מרת נפשו). וכן הוא לעיל סי' שכח סי"ב וסי' של ס"ה (כי לב יודע מרת נפשו).
1392. גמרא שם (אמר צריך אני, אין שם בקיאין כלל, מאכילין אותו), ופרש"י (כלומר אין בקיאותן כלום). טור ושו"ע שם (ואם החולה אומר צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך, שומעים לחולה). וכן הוא לעיל סי' שכח סי"ב (חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית, ורופא אומר אין צריך, שומעין לחולה). סי' של ס"ה (אלא אם כן היא אומרת צריכה אני, שאז אפילו מאה רופאים אומרים שאינה צריכה, מחללין).
1393. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' סו (דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין בתרופה, אלא שיש חילוק, שאם אמר צריך אני לאכול, אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה, דלב יודע מרת נפשו. אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית, ורופא אמר שאותה תרופה יזיקהו, שומעין לרופא, משום סכנת חולה, ואפילו בחול). כנסת הגדולה הגה"ט. מ"א סק"ג (אפילו הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו, שומעין לחולה (רדב"ז ח"א פ"ו. כנה"ג)). וכן הוא לעיל סי' שכח סי"ב (ואם הרופא אומר שאותה התרופה מזיק לו, שומעין לרופא).
1394. משנה פב, א (חולה מאכילין אותו על פי בקיאין). גמרא פג, א (רופא אומר צריך ... שומעין לרופא). טור ושו"ע ס"א (אם יש שם רופא ... מאכילין אותו על פיו).
1395. מהרי"ק שורש קנט (מצינו לענין אכילת חולה ביום כיפור ששומעין לרופא ... ומעשים בכל יום שאנו סומכים על דברי רופאים גוים להאכילה). שו"ע שם (אפילו הוא עובד כוכבים). רא"ש פ"ח סי' יג (ואשה או נכרי אומרים צריך), וסי' יד ( נכרים ... מצטרפין לדעת אחרת, להכחיש את האנשים כנגדן) . וכן הוא לקמן ס"ו (אם הרופא הוא ... נכרי, הרי הוא ככשר שבישראל לענין זה), ושם נסמן (הערה 29 ). וראה לקמן הל' נדה סי' קפז סקל"ו (אבל נכרי, אף על פי שהוא מומחה לרבים אין לסמוך עליו, דקרינן בהו אשר פיהם דבר שוא). שו"ת צמח צדק יו"ד סי' קמח אות ב (דשאני יום הכיפורים דספיקא וספק ספיקא מספיק להתיר ... לכן עובד כוכבים נאמן נגד ישראל, דעכ"פ הוה ליה כרופא אחד אומר איני יודע ורופא אחד אומר אינו צריך. וגבי נדה כתב ב"י סי' קפ"ז בשם הגמי"י שאין בידו להתיר על פי אמירת עובד כוכבים, אפילו יהיה רופא מומחה כו').
1396. משנה פב, א (מאכילין אותו על פי בקיאין). רמב"ם פ"ב ה"ח (והוא שיהיה רופא בקי). טור ושו"ע שם (אם יש שם רופא בקי).
1397. רא"ש שם (הרופא דרכו לומר, אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן). הלכות ומנהגי מהר"ש סי' ריב אות ב (שאומר שחוליו מתגבר עליו אם אין אנו נותנים לו). מהרי"ל הלכות יום כפור ע' שלד (שאומר שחוליו מתגבר עליו אם אין נותנים לו). לבוש ס"א (אם לא יאכל אפשר שיכבד עליו החולה ויסתכן). ב"ח ריש הסימן (ונראה בעיני אף על פי שאינו אומר רק אפשר שיכבד עליו החולי, ואינו אומר ויסתכן, אפילו הכי מאכילין אותו, דכל שאפשר שיכבד עליו החולי, אנו חוששין שמא יסתכן). מ"א סק"ב (אפילו אינו אומר שיסתכן, רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי, נותנין לו, שאנו חוששין שמא יסתכן (ב"ח מהר"ש לבוש ומהרי"ל).
1398. גמרא פג, א (רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך, שומעין לרופא. מאי טעמא, תונבא הוא דנקיט ליה), ופרש"י (שטות ... מחמת חוליו). ט"ז סק"ב (דאמרינן שהוא מטורף).
1399. לבוש שם (דשמא הוא נבעת ואין מרגיש בחליו מחמת רוב חולשה).
1400. גמרא שם (ספק נפשות הוא, וספק נפשות להקל). ב"י ד"ה ומ"ש אם. לבוש שם (וספק נפשות להקל). וכן הוא לעיל סי' שכח ס"ב (ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם, כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה), וס"י (שכל ספק נפשות להקל).
1401. רמב"ם פ"ב ה"ח, ושו"ע ס"ב (רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך, מאכילין אותו). וכן הוא לעיל סי' שכח ס"י (ואם רופא אחד אומר צריך חילול ורופא אחד אומר אין צריך חילול, מחללין, שכל ספק נפשות להקל).
1402. מ"מ שם (דוקא בשאין החולה אומר איני צריך ... דברי רבינו בחולה שנשתתק או שאומר איני יודע). אסור והיתר הארוך שער ס אות א (והחולה מסופק או כששתק). אליה זוטא סק"ג (לשון אסור והיתר, נשתתק או שמסופק).
1403. ט"ז סק"ד (דספק נפשות להקל).
1404. גמרא שם (על פי בקיאין אין, על פי בקי אחד לא. הכא במאי עסקינן דאמר לא צריכנא. וליספו ליה על פי בקי. לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך). טור ושו"ע ס"ג (ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא (אחר) אומר צריך ... אין מאכילין אותו).
1405. רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה ד"ה חולה (היכא דאיכא אחרינא בהדיה ... לא אמרינן חולה תונבא נקיט ליה). הובא ברא"ש פ"ח סי' יג. ואם כן, אמרינן "שאין דבריו של אחד במקום שנים" (כדלקמן ס"ד).
1406. גמרא שם (וליספו ליה על פי בקי. לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך). טור ושו"ע שם (החולה אינו אומר כלום, ורופא אחד אומר צריך, ושנים אומרים אינו צריך, אין מאכילין אותו).
1407. רמב"ן ורא"ש שם (אין דבריו של יחיד במקום שנים). ב"י שם. לבוש ס"ג (שאין דבריו של אחד במקום שנים כלום).
1408. רמב"ן שם (מכל מקום במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפילו במקום רבים ... ומאי חומרא דהכא, לנהוג בספק נפשות להקל). טור ולבוש ס"ג (אם האחד מומחה ומופלג בחכמה ומוחזק בבקיאות יותר, חוששין לדבריו להקל ולהאכילו, כיון שהוא ספק נפשות, אבל לא להחמיר). ט"ז ס"ק ה (בטור כתב בשם הרמב"ן, באם אחד מופלג בחכמה, מאכילין בשבילו אפילו כנגד שנים). מ"א סק"ה (ואם אחד מופלג בחכמה, חוששין לדבריו להאכילו אפילו ב' אומרים אינו צריך (טור ורמב"ן לבוש ב"ח)).
1409. משנה פב, א (מאכילין אותו על פי בקיאין), ופרש"י (אם יאמרו שני רופאים שהוא מסוכן אם אינו אוכל). כדאוקימתא בגמרא פג, א (וליספו ליה על פי בקי. לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך, מאכילין אותו ע"פ בקיאין. פשיטא, ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל. לא צריכא דאיכא תרי אחריני בהדיה דאמרי לא צריך), ופרש"י (אף על גב דרובא אמרי לא צריך, כיון דאיכא תרי דאמרי צריך, ספק נפשות להקל). מסקנת הרמב"ן שם (וחזינן מאן דפסק דבתר רוב דעות אזלינן ... משמע דסבירא להו להני רבואתא, דההיא אוקימתא ליתא ... מכל מקום כיון דבגמרא אתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא, לא דחינן סוגיא מפורשת ותפסינן סברא בעלמא ... הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ... בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות. והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות). הובא ברא"ש פ"ח סי' יג. טור ושו"ע ס"ד (אם שנים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים אינו צריך, ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו, מאחר ששנים אומרים צריך).
1410. משמעות הרא"ש והטור, כמבואר ברמ"א ס"ב (והוא הדין לשנים נגד שנים, ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן, כן נראה לי), ובמ"א ס"ק ד (והוא דעת הטור והרא"ש).
1411. גמרא שם (תרי כמאה ... לענין עדות).
1412. ראה משנה מכות ה, ב (אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה, אלא להקיש ... ומנין אפילו מאה, תלמוד לומר עדים). רמב"ם הל' עדות פי"ח ה"ג (וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים, גזירת הכתוב הוא, אפילו היו העדים הראשונים מאה ... וכן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אין הולכין אחר הרוב).
1413. רא"ש פ"ח סי' יד (והיה ריב"א גורס ... על פי נשים ... נכרים ... מצטרפין לדעת אחרת, להכחיש את האנשים כנגדן). מ"א סק"א (וכתב הרא"ש בשם ריב"א דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל).
1414. ס"ב (אפילו הוא נכרי), ושם נסמן (הערה 11 ).
1415. רבי יוחנן ב ירושלמי פ"ח ה"ד (חולה אומר יכול אני, ורופא אומר איני יודע, ר' אבהו בשם ר' יוחנן, נעשה כספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת). טור ושו"ע ס"ה (אם החולה אומר אינו צריך, והרופא מסופק, מאכילין אותו).
1416. ב"ח (דמה שכתב והרופא מסופק, היינו שמכיר את החולי אלא שמסופק אם יכבד כשלא יאכל). ט"ז ס"ק ז (פירוש, שמכיר החולי אלא שמסופק אם יסתכן עוד).
1417. לבוש ס"ה (שהרי אם היה הרופא אומר ודאי צריך, היו מאכילין אותו, עכשיו גם כן מאכילין אותו מספק, דספק נפשות להקל). וכדלעיל ס"ב.
1418. כדלעיל סי' שכט ס"ג (אף על פי שיש בו כמה ספיקות, שהרי אמרה תורה וחי בהם, שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל על ידי שמירת המצות), ושם נסמן (הערה טז).
1419. רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה ד"ה ירושלמי חולה (אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע, שומעין לרופא, דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא, דאיהו מנא ידע, רובן של חולים אינן יודעין ואינם בקיאין בחולי שלהן, הילכך לזה שומעין שאמר יודע אני). הובא ב רא"ש פ"ח סי' יג, וב ר"ן ד, ב. טור ושו"ע ס"ה (אבל אם הרופא אומר אינו צריך, והחולה אומר איני יודע, אין מאכילין אותו). ט"ז סק"ח (דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא, דאיהו מנא ידע, רובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם).
1420. ט"ז שם (ונראה מזה דאם החולה הוא עצמו מבין ורופא, ממילא הוה אינו יודע שלו כאלו אמרו רופא אחר, כן נראה לענ"ד).
1421. רבנו ירוחם נ"ז ח"ב נא, ד (ונראה לי שכל רופא שיאמר דאינו מכיר אותו חולי, שאינו מעלה ולא מוריד בכל מה שכתבנו, לא להאכיל ולא שלא להאכיל, ואינו נקרא רופא כלל בזה החולי, כי הכרת החולי עיקר). שו"ע ס"ו (אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא, ואין דבריו מעלין ולא מורידין).
1422. ראה שו"ע אדה"ז המבואר.
1423. היינו שהחולה אומר אינו צריך, ורופא אחד אומר צריך, ורופא אחד אומר אינו צריך, שנתבאר לעיל ס"ג ש"אין מאכילין אותו, לפי שאין דבריו של אחד במקום שנים". מכל מקום כאן שהרופא אינו מכיר החולי, אין מתחשבין בדבריו, ומאכילין אותו, כדין האמור לעיל ס"ב (ואפילו אם החולה אומר איני צריך לאכול, ויש שם רופא, אפילו הוא נכרי, ואומר שהוא צריך לאכול, מאכילין אותו על פיו).
1424. איסור והיתר הארוך כלל ס אות א (אבל אם הוא מעולף או שאר חלשות עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שצריך, אפילו רק כדי שלא יכבד חליו, ודאי פותחין ושואלין ונותנין לו אפילו אמר איני צריך). רמ"א ס"ו (מיהו אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילין אותו).
1425. בראשית ט, ה. איסור והיתר שם אות ח (ואם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו אחרי שיודע שצריך לכך, עליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש). שיירי כנסת הגדולה הגה"ט ס"ק ב. אליה זוטא סק"ב (ובאיסור והיתר כתב, המחמיר על עצמו, עליו נאמר ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש).
1426. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' סז (מלעיטין אותו בעל כרחו). שיירי כנסת הגדולה שם. אליה זוטא שם (מאכילין וכו', בעל כרחו (רדב"ז). וראה גם לעיל סי' שכח סי"א (אם לא רצה החול[ה] לקבל התרופה, שאינו רוצה שיחללו עליו שבת, כופין אותו, שהיא חסידות של שטות).
1427. כריתות יג, א (התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ... אמר רב פפא הכי קתני, הותרו לה לעוברה פחות מכשיעור, אפילו טובא, מפני הסכנה). בה"ג הלכות יוה"כ לב, א (אימא פחות פחות מכשיעור, ואפילו טובא נמי). רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה ד"ה עוברה (כלומר שאפילו צריכה לכשעור, מאכילין אותה פחות פחות, כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס, וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן, כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות, לאיסור בלחוד). הובא ב רא"ש פ"ח סי' יג. טור ושו"ע ס"ז (כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור).
1428. שבזה יתבאר לקמן סט"ו (אזי אין מדקדקים עמהם בכל שיעורים הללו).
1429. רא"ש שם (ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא, אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט), וכדלעיל ס"ב (ויש שם רופא ... ואומר שהוא צריך לאכול, מאכילין אותו על פיו).
1430. רא"ש שם (וכן בעוברה נמי, אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור), וכדלעיל סי' תריז ס"ב (שהתחילו פניה משתנים, אע"פ שלא אמרה צריכה אני לאכול).
1431. כדלעיל שם ס"ג (אפילו כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו).
1432. לבוש ס"ז (שנתנו להם מן הרוטב ולא נתיישב דעתן). וכדלעיל שם סוף ס"ב (נותנין לה מן הרוטב עצמו (פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר בסי' תרי"ח). ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה, נותנין לה מן המאכל עצמו (פחות פחות מכשיעור), עד שתתיישב דעתה).
1433. שאם היא אומרת צריכה אני, יתבאר לקמן סט"ז (אזי אין מדקדקים עמהם בכל שיעורים הללו).
1434. מ"א סי' תריז סק"ג, לענין תוך שלשה (ומכל מקום יש להאכילה פחות מכשיעור). וכן הוא לעיל שם רס"ד (יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל ... יש להאכילה פחות פחות מכשיעור).
1435. ס"א, ג, ד – שהוא ככותבת בכדי אכילת פרס.
1436. רמב"ן ורא"ש שם (כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות, לאיסור בלחוד). וכדלעיל סי' תריב סט"ז (כל שיעורין הללו שנתבארו בסימן זה ... לא נאמרו אלא לענין חיוב חטאת ... אבל לענין איסור, אפילו אכל כל שהוא ושתה כל שהוא, הרי עשה איסור מן התורה).
1437. ר"ן ג, א (כותבת הגסה שהיא פחותה מעט מכביצה ... כל שהאכילוהו שני שלישי ביצה בינונית אין כאן איסור כרת ומלקות). שו"ע שם (הלכך מאכילין אותו כב' שלישי ביצה בינונית). וראה לקוטי שיחות ח"ז ע' 112 בשוה"ג (ומזה שאינו מביא שום הידור להאכילו פחות מכזית ... מוכח קצת שאין שום נפקותא בזה).
1438. מ"א סק"ו (כשני שלישי, לאו דוקא, הוא הדין יותר מעט, רק שלא יהא כביצה). וכדלעיל סי' תריב ס"א (וקבלו חכמים הלכה למשה מסיני, ששיעור זה הוא ככותבת הגסה, והוא פחות מעט מכביצה).
1439. ר"ן שם (וצריך שישהא בין אכילה לאכילה כשיעור אכילת ארבע ביצים, לחוש לדברי רש"י ז"ל שהוא סובר כן). שו"ע שם (וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים).
1440. מ"א סק"ז (ד' ביצים, ולפחות ישהו כדי אכילת שלשה ביצים).
1441. סעיף ד (שיעור אכילת פרס שאמרו ... יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים, ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים שוחקות). ולענין שיעורו בזמן, ראה לעיל שם (הערה 19 ).
1442. לבוש סוף ס"ז (ומשהין אותו כדי אכילת ד' ביצים, שהוא שיעור אכילת פרס, ואחר כך נותנין לו עוד שיעור כזה, וכן עד שתתיישב דעתו).
1443. ר"ן שם (ולענין שתיה, כיון דשיעור כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה מלא לוגמיו, והכל לפי מה שהוא אדם, טוב הדבר לבדוק בחולה עצמו כמה הוא, ושישקוהו פחות מאותו שיעור). שו"ע שם (והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא, כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו). וכדלעיל סי' תריב סי"ב (ומשערין במלא לוגמיו של השותה עצמו ... ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כל שאלו מסלקו לצד אחד מפיו ויראה כמלא לוגמיו).
1444. ר"ן שם (וכבר כתבתי שלדברי הרמב"ם ז"ל אין צריך לשהות בין פחות מכשיעור של שתיה לפחות מכשיעור אחרת, אלא שעור שתיית רביעית, ויש לחוש ולהחמיר ... שיהיה בין שתיה לשתיה בכדי אכילת פרס). שו"ע שם (וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית).
1445. סעיף טו (שתיות מצטרפות ... כשלא שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית הלוג ... ויש אומרים שלעולם הן מצטרפין אלא אם כן שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס, כמו בצירוף שתי אכילות. ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה ולפסוק כסברא האחרונה).
1446. רמב"ן (אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים, מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו רופאים, ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל). רא"ש שם (ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא, אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט, וכן בעוברה נמי, אם אין דעתה מיושבת בכך, צריך להאכילה כשיעור). ר"ן שם (ומיהו אם אמדוהו רופאין שאין השיעורין הללו מספיקין לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילין ומשקין אותו כל צרכו). טור ושו"ע ס"ח (ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד)).
1447. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' ריג אות ב (נשים ... גבי יולדת מהימנין להו משום דאינון בקיאין בהן). הובא במהרי"ל הל' יום כפור ע' שלה, ובב"ח סוף הסימן. מ"א סוף סק"ח (וביולדת מהימנין לנשים, דאינהו בקיאי בהו).
1448. סעיף ד (חברותיה אומרות שצריכה, אפילו אין בהן חכמה ולא רופא, עושין לה כל צרכיה, שהדברים שעושים לחיה בחול ידועים הם לכל), ושם נסמן (הערה לא).
1449. ר"ן ושו"ע שם (או שנסתפקו בדבר).
1450. מהר"ש שם (ונותנים לפניו לאכול, ואומרים לו יום כפורים היום, ואז אם יאכל הרשות בידו). הובא במהרי"ל שם (ע' שלד). ב"ח שם (ולענין הלכה אנו נוהגין כדרשות הר"ש מאוסטרייך ... ונותנין לפניו ואומרים לו יום הכפורים היום ואם יאכל הרשות בידו, עד כאן. וכן ביולדת לאחר שלשה ותוך שבעה כן עושין). ט"ז ס"ק ט (במהרי"ל בשם מהר"ש ... ונותנים לפניו ואומרים לו יום כיפור היום, ואם יאכל הרשות בידו). מ"א ס"ק ח (והב"ח כתב דנוהגין כמ"ש מהרי"ל, שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו יום כיפור הוא, ואם יאכל הרשות בידו. וכן ביולדת אחר ג' תוך ז').
1451. לבוש ס"ח (או שהוא בעצמו אומר שאין מספיק לו זה השיעור, או מסתפק בו, נותנים לו כל צרכו בבת אחת).
1452. ט"ז שם (ונראה לי דצריך לומר לו, אם יודע אתה שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור, ואם לאו, תאכל תחלה פחות מכשיעור. דאם לא יאמר לו אלא יום כיפור היום, יסבור שמן הדין אסור לו לאכול, ויביא עצמו לידי סכנה).
1453. משנה פג, א (מי שאחזו בולמוס (חולי האוחז מחמת רעבון, עיניו כהות, והוא מסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת, בידוע שנתרפא, רש"י) מאכילין אותו, אפילו דברים טמאים, עד שיאורו עיניו). טור ושו"ע ס"ט (מי שאחזו בולמוס, והוא חולי שבא מחמת רעבון, וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור).
1454. גמרא [ברייתא] שם (מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל), ופרש"י (אם אין לנו דברים מותרים כדי צרכו ויש לפנינו מיני איסורין, מאכילין אותו הקל הקל שבהם). טור ושו"ע שם (ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה).
1455. רמ"א ס"ט (אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכין לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, עיין לעיל סימן שכ"ח סעיף י"ד).
1456. סעיף טז (היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר, שוחטין לו, ואין אומרים נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה, כי השבת ניתנה לדחות כבר בהבערה ובבישול, ועוד, שבנבלה עובר על כל כזית וכזית, ואפילו כשאוכל פחות מכזית יש איסור מן התורה בכל אכילה ואכילה, משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד אף על פי שהוא חמור, ועוד, שמא יהיה החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן. ומכל מקום אם החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבלה מוכנת מיד והשחוטה מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבלה).
1457. וחייב בברכת המזון, כדלעיל סי' קצו ס"ה (אם אכל איסור במקום סכנה, לדברי הכל מברך עליו תחלה וסוף, שהיתר הוא אוכל ומצוה הוא עושה להציל נפשו).
1458. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' עא (וחולה שיש בו סכנה ואוכל ביום הכיפורים, אומר מעין המאורע בברכת המזון, ודבר פשוט [הוא], כיון דבהיתר קאכיל, ואדרבא מצוה הוא עביד, הוי לדידיה יום הכיפורים כמו לדידן שאר ימים טובים). רא"ש הובא בטור (חולה שאכל ביום הכיפורים, ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, היה אומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל, שצריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון, שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים). שו"ע ס"י (חולה שאכל ביום הכיפורים, ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון, שאומר יעלה ויבא, בבונה ירושלים). וראה לעיל סי' קפח סוף סי"א (ויש אומרים שחולה שאכל ביום הכיפורים אינו מזכיר כלל של יום כיפור בברכת המזון, אפילו לכתחלה, כמו שיתבאר בסי' תרי"ח. ויש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה ולא יברך כלל ברכת אשר נתן כו' אם שכח לומר יעלה ויבא), שהיא דעת רבנו אביגדור שבשבלי הלקט סי' שיב (שאלתי מלפני מורינו הרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל, חולה שאכל ביום הכיפורים, אם צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון או לא. והשיב לי בכתב גלילי ידיו, נראה דכיון דלאו מצוה כלל באכילה זו מחמת היום, כי אדרבא היום גורם לו איסור אכילה לו ולכל ישראל, אלא מפני שפקוח נפש עומד עליו ודוחה לו אישתרי ליה ומשוי ליה כחול לגביה לענין אכילה, מסתבר דלא תקון ליה רבנן הזכרה). אמנם כאן לא הזכיר דעה זו, אף שהובאה במ"א ס"ק י (ובשבלי לקט כתב בשם הר"א כ"ץ, כיון שהיום גרם לו איסור, רק שפקוח נפש גורם לו היתר, והוה לדידי' כחול, אין בו לא קידוש ולא על הכוס ולא הזכרה בברכת המזון, ואפילו רצה להזכיר אינו מזכיר, דלא אשכחן הזכרה בברכת המזון אלא במקום שיש מצוה באכילתו עכ"ל ... מיהו אין להקל כיון שהטור מחמיר). וגם לעיל שם הביא דעה זו שלא יאמר יעלה ויבא ורצה בברכת המזון, רק בשכח ונזכר קודם ברכת הטוב והמטיב לא יברך אשר נתן. וראה שער הכולל פל"ד אות ט. פסקי הסידור אות קפה.
1459. כנסת הגדולה הגה"ט (נראה לי שאם חל בשבת אומר רצה והחליצנו). מ"א סקי"א (ואם חל בשבת אומר רצה (כנה"ג)).
1460. מ"א סק"י (ובוצע על ב' ככרות (כנה"ג). ולי נראה שאין צריך, דלא תקנו כן ביום הכיפורים, ומכל שכן לחולה המסוכן שאין דעתו מיושבת. וגם אין צריך לקדש ... דיש לחוש לברכה לבטלה).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 17 עמודים.