סימן ג

סימן ג

שיכור שנטבע תחת הקרח ואבד זכרו וניסת ⁴²

[על דבר איש שנטבע במים שאל"ס תחת הקרח והי' שיכור כשנטבע ושהו עליו קרוב לחצי שעה ולא עלה ונאבד זכרו והרב השואל רצה להתיר עפ"י סברת ה"ר אליעזר מוורדין שבמרדכי שילהי יבמות והובא בב"י סי' י"ז].

תשובה

בעזהש"י יום א' י"ד כסלו ⁴³ פה ק' יאנוויטש

אלקי' יענה את שלומו ברוך הוא וברוך טעמו, אה' ידידי המפו' ושנון הותיק משכיל דורש אלקי' כש"ת מו"ה נתן סגל ⁴⁴ נ"י

גיה"ק ⁴⁵ . ואמת גוף הענין כבר שמעתי מידידנו המופלא הוותיק מוה' נחמן נ"י מאושאץ ⁴⁶ בהיותינו יחד ⁴⁷ זה ד' שבועות ויותר, והוא סיפר לי דרך חידוש איך שהב"ד דפאלצק מזדקקים להתיר עגונה במשאל"ס, וכבר יש בידם תשובה להיתר מרב גדול ומפורסם ⁴⁸ בנוי' ע"פ סברת ה"ר אליעזר מוורדי"ן שבמרדכי שלהי יבמות ⁴⁹ , שהיא סברא דחוי' מקמאי ובתראי, ומה גם שהעדים לא שהו עד כדי שתצא נפשו, ואיך שהרב דקאבאק ⁵⁰ אמר לו שחידש היתר מחמת שהי' הנטבע שיכור כשנטבע ואשתומם על המראה, וכמדומה לי שאמר על מעלתך שלא נצטרף עמהם להיתר.

ואחר כך אירע שהייתי ⁵¹ בקאליסק וסיפרתי לפני ידידינו המפורסם מו' אברהם ⁵² וגם בעיניו יפלא. והי' זה ביום ד' העבר. ובבואי לביתי ביום ההוא לעת ערב מצאתי אגרתך החמודה.

והכל הולך אחר החיתום שבקשתני להשיבך בכל פרטי הדברים שיש לעיין בזה. ולהיות דבריך ערבים עלי אשתומם כשעה חדא ואחשבה לדעת זאת מאין לאין ימצא מקום עיון בגמרא ופוסקים להיתר, אדרבה פשטא דסוגיות ⁵³ דאסקוהו וחזיוהו בשעתי' כו' וחזיוהו לאלתר וקאמרי סימנים כו' מבוארי' להדיא דכל זמן שלא העלוהו אין להתיר, ובהדיא תנן (ד' קכ"א) מעשה באחד בעסיא כו' שלא העלו ממנו אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמטה לא תנשא. ואין בזה כי אם לבדות חילוקים מלבנו, והיינו על פי סברת ה"ר אליעזר מוורדון, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, כדמסיק במרדכי שם. ובפסקי מהרא"י סי' קל"ט הוכיח כן מהגמרא ⁵⁴ דהוה ס"ד דרב אשי למימר דצורבא דרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי' ומסיק ולא היא כו', והיינו משום דלא אזלינן בתר אומדנא והוכחה מסברת הלב. וכן הוא ברמב"ם ⁵⁵ וטוש"ע ⁵⁶ אפילו אבד זכרו ונשכח שמו. ואדרבה כל אומדנות והוכחות היינו הא דמהני לאכחושי סהדי להחמיר עליהם ולומר דאמרי בדדמי ⁵⁷ , דמשום הכי מים כמלחמה דמי' (ד' קט"ו סע"א), וכל בדדמי היינו סברת הלב, ולא אזלינן בתרי', כי אנו אין לנו אלא משארז"ל, ואין לנו לחוש לתקנות עגונות יותר מהם. ועד שאני במבוכה הזאת לא מזיגנא רישאי ⁵⁸ כו', שאמרתי שבודאי לא סמכו הבית דין על ה"ר אליעזר מוורדין נגד כל החולקים עליו.

והאמת אגיד לך דמהאי טעמא לא ניחא לי במ"ש בקונטרס עגונות סי' רכ"ה בשם תשובת המבי"ט ⁵⁹ באחד שקשור בלוח הספינה ונטבעה הספינה אשתו מותרת, ומסיק הטעם שאפילו אם יזדמן לו דף לא יוכל להנצל כו', שכמדומה שהיא בנוי' גם כן על פי סברת ה"ר אליעזר מוורדון לסמוך על סברת הלב, וכמבואר בתשובת ב"י ⁶⁰ בענין משאל"ס, דהמבי"ט סבירא ליה הכי [והכי נמי מוכח מלשונו כאן דאין לנו כח לאסור כו' אבל בהצטרף כו'], וכבר כתב בתשובת ב"י שם שהוכיחו על פניו, והסכימו חכמי הדור עם הב"י שם. ועוד דמה שכתב הטעם שאפילו אם יזדמן לו דף כו' ליתא, דנהי דבמעשה דרבן גמליאל (ד' קכ"א א') שנשברה הספינה וניצול רבי עקיבא על ידי דף הי', אבל מעשה השנית דרבי עקיבא שניצול רבי מאיר על ידי גל שטרדו לחבירו כו'. ועי' בתשובות להרמב"ן סי' קכ"ח הובאה בב"י, שהספינה שנשברה שהצלתו ע"י עץ או קורה אפילו בדיעבד תצא, ואם כן על כרחך משאל"ס דהיינו ספינה שטבעה דבדיעבד לא תצא על כרחך אין הצלתו על ידי עץ או קורה אלא על ידי גל שטורד ונותן לחבירו. וכן מוכח להדיא בגמרא (שם) במעשה דרב שילא באגמא דסמקא דקאמר כיון דאיכא גלי כו', ולא נזכר הצלת עץ או קורה שיכולה להיות אפילו בדליכא גלי, אלא ודאי דמיירי שלא הי' יכול להנצל על ידי כך. כל זה הודעתיך דרך אגב אף שאינו נוגע לנידון דידן, כי נידון דידן ודאי אין ללמוד משם, שהרי אף השיכור ולבוש מלבוש כבד יוכל להנצל גם על ידי עץ או קורה.

אמנם מה שלבי אומר לי, שיצא להם היתר זה ממה שכתב הט"ז ⁶¹ מעשה אירע בימי הקרח שנגלדו המים והי' אחד הולך על פני הקרח והיה שם מקום פתוח כמו שרגילים להשקות הבהמות ונפל שמה ונטבע והיו משאל"ס והתירו את אשתו, ובתוכם הי' הרב מהרש"א זצללה"ה ⁶² , וראייתו מהא דטעה רב שילא באגמא דסמקא כיון דקוו וקיימו כמים שיש להם סוף דמי ⁶³ , ופירש"י אגמא דסמקא עומד במקומו ואינו מים חיים שאינו יכול לשוט על פני המים ברחוק הילכך אי איתא דסליק חזו לי' עכ"ל. ואם כן יש לומר דהכי נמי בנידון דידן כיון שהי' שיכור והי' עליו מלבוש כבד אינו יכול לשוט ברחוק והוה כאילו נטבע במשיל"ס [ואולי לכך כתבת ⁶⁴ שהלכו נגד זרם המים, שמכיון שהי' ראשו נגד זרם המים בודאי אי אפשר לו לשוט ממטה למעלה. אך זה אינו, כי שמא נתהפך בנפילתו, אלא עיקר כוונתך להודיע שמשכו הספינות בהליכתם ברגליהם והלכו לאט לאט עד שהי' שהות בהסתכלותם לאחוריהם עד שיעור כדי שתצא נפשו ולקמן נדבר מזה]. ואע"ג דמסיק בגמרא (שם) ולא היא כיון דאיכא גלי כו', יש לומר דוקא גלי הים יכולים להשפיל וכמ"ש ⁶⁵ ותרומם גליו יעלו שמים ירדו תהומות כו', אבל זרם המים אינו חזק כל כך למשוך ולהשפיל איש נרדם ולבוש מלבוש כבד. כן נפלע"ד להראות פנים לדברי המתירין, כי לולי זה אין להם כלל על מה שיסמוכו. אבל באמת גם זה אינו, שזרם מים כבירים שוטפים בנהר המושך כמו גלים בים, וכמו דאיתא בהדיא בפ"ב דב"מ (דכ"ב ע"א) שטף נהר קורותיו ועציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו כו', הרי דאפילו אבנים שהם כבדים יכול הנהר לשטוף ולהמשיך משדה לשדה [וגם לפעמים גם בנהר יש גלים ברוח סערה]. ולא אמרו בגמרא כיון דאיכא גלי כו' אלא במיא דקוו וקיימו, דאי לאו דאיכא גלי התם הי' עומד במקומו, אבל בנהר המושך [ובפרט בנהר דווינא דרדיפי מיא] אפילו ליכא גלי נמי יכול להיות שהמים שטפוהו. ואף שהי' שיכור ולבוש מלבוש כבד אין זה מונע נגד זרם המים וכמו שנתבאר לעיל. ועוד שהרי אמרו ⁶⁶ דבמשאל"ס חיישינן נמי למחילה של דגים [ולפי זה צריך לומר, הא דאמרינן כיון דאיכא גלי, חדא מתרי טעמי נקט]. ונדון דמהרש"א וט"ז שאני כמ"ש בתשובת ושב הכהן ⁶⁷ בשם תשובת הב"ח הישנות סי' ע"ט [וגוף התשובות אינו בידי], דמים הנקרשים בימי הקרח הוו כמשיל"ס, וצריך לומר דסבירא להו דאף שהמים הולכים ונמשכים תחת הקרח מכל מקום כיון שאי אפשר לו לצאת משם אלא אם כן יזדמן לו מקום פתוח, וכולי האי לא חיישינן. ומשום הכי נמי אתי שפיר דלא תקשי על הב"ח, כמו שהקשה בתשובת ושב הכהן הנ"ל, דאמאי לא חיישינן למחילה של דגים. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דנהי דחיישינן למחילה של דגים שיכיר חורו ויצא, אבל לצאת למעלה מן הקרח אי אפשר לו אלא אם כן יזדמן לו מקום פתוח.

שוב מצאתי בתשובות מהר"ם בן ברוך ⁶⁸ סי' תתקע"א [וכעת לא ראיתי מי שהביאו ⁶⁹ ] מעשה בבחור אחד שהלך בספינה ונטבע כו' ובמקום שנטבע סלעים וטרשים והגליד גדול כו', והשואל היה מסופק שמא מה שהחמירו במשאל"ס כי יכולני לתלות שגל זה מוסרו לגל אחר כו', אבל בנדון זה שיש מכשולין ותקולין ונסין וסלעים וטרשים באמצע וחתיכות גסות של גליד מכסות את הנטבע והם דוחקין אותו לעומק ומפרקין גופו כו', בודאי שהי' ראוי להתירה שלא תשב הבחורה עגונה כל ימיה. ועל זה השיב מהר"ם, כלום חלקנו אלא בין מים שיש להם סוף למשאל"ס, אבל במשאל"ס גופייהו לא פלוג רבנן בין היכא דאיכא סלעים וטרשים להיכא דליכא, וכזאת וכזאת החמירו חז"ל בעדות אשה נפל לגוב אריות כו' (דקכ"א סע"א), ואף אנו היינו מוצאין ברצון תקנה לעגונה, אבל מה נעשה אין לנו אלא דברי רבותינו עכ"ל. הנך רואה בעיניך כמה החמיר מהר"ם בן ברוך אפילו במקום סלעים וטרשים מכשולין ותקולין, ומכל שכן וקל וחומר בנידון דידן. ועם היות שלכאורה דבריו נוטין דלא פלוג רבנן כלל במשאל"ס, שלא כדעת הב"ח ומהרש"א והט"ז שהביאו ראי' מפורשת מתלמוד ערוך, למאי דטעה רב שילא שיש לחלק בין מיא דקוו וקיימו לנהר המושך, ואף למאי דמסיק ולא היא כו' היינו משום דאיכא גלי הא לאו הכי היינו מחלקין במשאל"ס גופייהו. אבל אחר העיון יש לומר דהכי פירושו, דלא מצינו שחילקו חכמים בין היכא דאיכא סלעים להיכא דליכא, ואף שחילקו בין מיא דקוו וקיימו או בין היכא דאיכא גלי, היכא דאתמר אתמר, דלא דמי היכא דאיכא סלעים למיא דקוו וקיימו, כי אפשר שזרם המים יעבור דרך בין הסלעים או על גביהם. גם האומדנא של השואל מחתיכות הגסות אפשר דלא חש לי' מהר"ם, משום דיש לומר אדרבה הן הגורמים להועיל ולהציל על ידי שנטפס ועלה על גבי החתיכה ואחר כך הלך מחתיכה לחתיכה עד שהגיע אל היבשה [וכן שמעתי שאחד ניצול באופן זה ⁷⁰ ], משא"כ בנדון הב"ח ומהרש"א והט"ז הוי כמיא דקוו ממש. ואף שהמים הולכים תחת הקרח, כיון שאי אפשר לו לצאת משם, ואדרבה הקרח המכסה אותו הוי כגיגית וכביתא דשישא ומרמרא דבפ"ט דסנהדרין (דע"ז ע"א) שחזקתו למיתה. אי נמי יש לומר דמ"ש מהר"ם לא פלוג רבנן היינו היכא שאין שינוי במים עצמן, אלא שיש בהם סלעים וטרשים, שלא יצאו מתורת משאל"ס, משא"כ היכא דקוו וקיימי שהשינוי במים עצמן. וכן בנדון דמהרש"א והב"ח והט"ז חשיבי כמו שינוי במים עצמן שנעשו קרח. ואיך שיהי' יצאנו ללמוד בנידון דידן להחמיר.

והנה כל זה באיסור משאל"ס שהוא לכתחלה, אבל בנידון דידן יש עוד מקום עיון, אם שהו עד כדי שתצא נפשו, שאם לא שהו אפילו בדיעבד תצא, דהוה ספיקא דאורייתא. ובתשובת ב"י ⁷¹ כתב דהויא בחזקת אשת איש ובניה ממזרים. והנה מדבריך משמע שכאשר חקרת ששהו יותר מרבע שעה וקרוב לחצי שעה די בכך (עוד חזינא תיוהא שלא שהו בעמדם על מקום אחד אלא בהליכתם למשוך הספינה, וידוע שהמים מתע[קמ]ים וכשהלכו בעיקום אין רואים כ"כ). ובאמת משמעות הגמרא (שם עמוד ב') שהביאו על מתניתין דהכא הא דתניא מעשה בנחוניא חופר שיחין כו' דב' שעות יש שהות במים לחיות כדפרש"י ⁷² . וכ"מ בהדיא בריב"ש סי' שע"ז שעלה בדעתו דלא בעינן דחזיוהו בשעתי' אלא אם כן שהה ג' ימים במים מעת שתצא נפשו, ופירש שם דהיינו משעה שלישית. וכ"כ בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ך' ⁷³ בשם מהרא"ש ⁷⁴ שעשה סמוכות לדברי הריב"ש מגמ' הנ"ל, וכתב עוד שכן כתב מהרח"ש ⁷⁵ . אבל בתשובות מהרי"ט ספר ב חלק אהע"ז סי' כ"ו מתחלה צידד לומר מדעת עצמו ששיעור שתצא נפשו נלמד מסוגי' דהפרה ⁷⁶ (דהיינו) ממעשה דנחוניא כו', ואחר כך דחה זה ואמר דהגמ' מיירי בשעות קלות ולא שעות ממש, אלא כלומר פעם ראשונה ושניה כששאלוהו כו' עיי"ש. וכמדומה שלא ראה תשובת הריב"ש בשעה זו, שאלמלי ראה לא היה דוחה גמ' ערוכה בקש לחלוק עליו, ואדרבה היה עושה סמוכות לו כמו מהרא"ש. בשגם כי לשון הגמרא לא משמע כלל כפירושו, ובפרט בפירוש רש"י בשני המקומות, בסוגי' דהכא ובפ' הפרה. וגם מדהביא הגמרא הברייתא כאן בסוגי' דיבמות על הא מתניתין משמע דלפרושי מתניתין אתא. ולולי דמסתפינא אמינא שנעלם ממהרי"ט לפי שעה דהגמ' מייתי לה הכא בסוגי' דיבמות, ומשום הכי כתב שהוא נלמד מסוגי' דהפרה. ואיך שיהי' ודאי ספק של תורה להחמיר ובעינן ב' שעות דוקא ⁷⁷ .

איברא שיש לצדד בזה להקל על פי מ"ש בפסקי מהרא"י סי' קל"ט, ורמ"א (סט"ו) מביאו לפסק הלכה, דבמקום אומדנות והוכחות אפילו בעדות אינו יהודי על ידי שאלה אם ניסת לא תצא, והרי עדות זו לאו עדות כלל (וכן למדו מכאן החלקת מחוקק ⁷⁸ ובית שמואל ⁷⁹ אף היכא דליכא עדות כלל, אלא שכתבו דלמעשה צריך להתיישב בדבר זה, משום דלא סבירא להו כמהרא"י אלא היכא דאיכא עד, דהא דעד אחד נאמן בעדות אשה וכן מסיח לפי תומו כתבו התוס' ר"פ האשה רבה ⁸⁰ שהדבר דומה הגון להאמין כו', ולכן היכא דאיכא אומדנות והוכחות דומה הגון להאמין להעד אפילו על ידי שאלה, משא"כ היכא דליכא עד כלל. ומכל שכן לפי דעת הרמב"ם ⁸¹ דמסיח לפי תומו מהימן מדאורייתא משום דהוי גילוי מילתא בעלמא, דודאי יש לחלק בין היכא דאיכא עד אפילו על ידי שאלה להיכא דליכא עד כלל), דמדאורייתא היא בחזקת אשת איש גמורה כמ"ש מהרא"י שם בעצמו, ואפילו הכי מועילות אומדנות והוכחות לענין שלא תצא בדיעבד, אם כן הוא הדין הוא הטעם במשאל"ס אפילו לא שהו עליו עד שתצא נפשו. והא דבעינן ששהו עד כדי שתצא נפשו אפילו במשיל"ס ואפילו בדיעבד היינו היכא דליכא אומדנא והוכחה, אבל היכא דאיכא אומדנא והוכחה לא בעינן שישהו עד כדי שתצא נפשו אפילו במשאל"ס בדיעבד. ומה שאבד זכרו ונשכח שמו חשיב מהרא"י התם אומדנא והוכחה גמורה אפילו באדם בינוני בזמן הזה. וכן משמע ברמב"ם פ"ז מהל' נחלות ⁸² שכתב מי שטבע במשאל"ס ובאו עדים ואמרו שטבע בפניהם ואבד זכרו כו', ומדכתב ואמרו שטבע בפניהם סתם, ולא פירש ומת או ולא עלה, כמו שדקדק לכתוב בפי"ג מהל' גירושין ה' י"ט וכ', עיי"ש במפרשיו, משמע דאפילו לא שהו עד שתצא נפשו מכל מקום אם אבד זכרו יורדין לנחלה משום דהוה אומדנא דמוכח טובא. ובפרט לפי מ"ש הסמ"ע בחו"מ סוס"י רפ"ד דאם אבד זכרו מסתמא יצא הקול שמת ודאי אין לך אומדנא דמוכח גדולה מזו. ואם כן בנידון דידן שנטבע בחוה"מ סוכות ⁸³ כבר זה שש שנים, ובודאי אבד זכרו, וגם יצא הקול שמת, אם כן אפילו לא שהו עד כדי שתצא נפשו יצאה מחזקת אשת איש דאורייתא ואם ניסת לא תצא.

ברם הא מילתא דכתב מהרא"י דאפילו באדם בינוני בזמן הזה הויא הוכחה בזמן הזה, דאם איתא דסליק קלא אית ליה, איכא לספוקי מהו אדם בינוני ⁸⁴ , דודאי יש מי שאינו מדלת העם שעוקר דירתו אפילו ממקום למקום קרוב ולא נודע מקומו איו, לפי שאין דורש ואין מבקש ואין איש שם על לב בהמצאו או בהעדרו, ולפעמים יש אפילו מדלת העם שיש לו אוהבים ושכנים, והם גם כן אנשים כמותו ודורשים ומבקשים עליו ויודעים אנה פנה, ואפילו מרחוק מקצה הארץ יחקורו על ידי עניים הסובבים מעיר לעיר, ולכן הוגה ברמב"ם ⁸⁵ ושו"ע ⁸⁶ ואמרו אבד זכרו, שהעדים מעידים כך, משום שאף שאנחנו יודעים גם כן שאבד זכרו אינה ראיה כל כך, דוגמא לדבר לא ראינו ולא שמענו אינו ראיה ⁸⁷ , אבל העדים שחקרו על הדבר מאנשים כמותם והנאבד הי' גם כן איש כמוהם, ואילו היה נראה ונשמע באחת המקומות היו יודעים מזה, דוגמא לדבר אשכחן דהאי טעמא דאמרינן במנהג וכה"ג דלא ראינו הוה ראיה, משום שאילו הי' נראה ונשמע בודאי הי' אירע כן פ"א וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ז ⁸⁸ . ולפי הנראה שאדם בינוני הוא שיש לו משפחה בכמה קהלות גדולות, אפילו משפחה בינונית רק שבעלי המשפחה חשובים או אהובים בעיני גדולי העיר וקציניה, וכאשר הארץ רחבת ידים לפני הסוחרים הגדולים שמתקבצים מכמה עיירות ומילתא דתמיהי מידכר דכירי אינשי ומספרים זה לזה, ואגב באו לספר אודות האיש הנאבד, וגם הסוחרים השומעים ישימו על לב לספר בפני אחרים ואחרים לאחרים, וכולי האי יכול להיות כמ"ש מהרא"י ז"ל שאילו היה חי ברחוק אפילו מאתים ושלש מאות פרסה הי' נודע, דומיא דמחאה (ב"ב דל"ח.) דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך כו', ולולי זה לא ידעתי איך יוודע מרחוק. והנה לפי זה לפי הנראה בנידון דידן נפל האי אומדנא והוכחה דאבד זכרו בבירא.

והנה גם בעיקר דברי מהרא"י קשי' לי טובא, חדא מאי דיליף דאבד זכרו הוה אומדנא דמוכח טובא, מהא דס"ד דרב אשי דצורבא מרבנן אי איתא דסליק קלא אית לי', והוא הדין לאדם בינוני בזמן הזה, ואע"ג דמסיק ולא היא כו' היינו לכתחלה אבל דיעבד מהני אומדנא זו, והרי איהו בעי למילף לנדון דידיה דמהני אומדנא זו בעדות הגוי על ידי שאלה, ומנא ליה הא, דילמא לא מהני אומדנא זו אלא במשאל"ס דהוי מדרבנן ואם ניסת לא תצא, אבל בעדות הגוי על ידי שאלה דמדאורייא היא בחזקת אשת איש לא מהני אומדנא זו. ודוחק לומר דמשמע ליה דמהני אומדנא זו אפילו בלא שהה עד שתצא נפשו דהוי נמי דאורייתא, דמנא ליה הא. ואדרבה פשטא דלישנא דגמרא דקאמר לא שנא צורבא מרבנן לא שנא אינש דעלמא דיעבד אין כו', ובאינש דעלמא בזמן התלמוד דלא הויא אומדנא דמוכח אינה מותרת בדיעבד אלא אם כן שהו עליו עד כדי שתצא נפשו, אם כן הוא הדין לצורבא מרבנן, דהא קאמר לא שנא צורבא מרבנן כו'. ועוד דכל עיקר דינו דאומדנות והוכחות מוציאין מחזקת אשת איש דאורייתא מטין ⁸⁹ לדברי רש"י בפ"ב דכתובות (דכ"ב ע"ב) באומרת ברי לי אין לבי נוקפי שאילו היה חי היה בא, דהברי שלה הוא מחמת אומדנא, ואפילו הכי אם נשאת לא תצא, מכלל דאומדנא זו מוציאה מחזקת אשת איש, אבל הר"ן שם ⁹⁰ נחלק עליו וסבירא ליה דאין זה ברי, אלא הברי שלה היינו שראתה שמת, אבל ברי דאין לבי נוקפי אינו מוציאה מחזקת אשת איש, ובתרי ותרי באשם תלוי קיימא. והנה האחרונים שם משמע דסבירא להו כהר"ן, ואם כן לא קיי"ל כמהרא"י, וצ"ע שלא חלקו כאן עליו (ולפי מה שנתבאר לעיל דלא סבירא לן כוותיה אלא בצירוף העד אתי שפיר, דבאומדנות והוכחות לבדן באמת כתבו ⁹¹ שיש להתיישב בזה, משום דסבירא להו כהר"ן. ואם כן בנידון דידן אם לא שהו עד כדי שתצא נפשו לא מהני אומדנות והוכחות דלא כמהרא"י). סוף דבר לא עלה בידי להקל כלל אלא להחמיר ואפילו בדיעבד.

עד כה דברתי למען אהבתך, כי לולי פניך אני נושא לא הייתי משיב כלל, אחר שידעתי שאין רצונם רק להתיר, ומוטב הי' שיהיו שוגגים כו'. ומה' אשאלה אולי יחנני ואזכה לאפרושי מאיסורא, ויקבלו שכר על הפרישה יותר מדרישה, ולא יהיו בכלל ומקלו יגיד לו כל המיקל ⁹² כו'.