סימן א

סימן א

מצוות ¹⁰⁸⁴ ישוב ארץ ישראל בזמנינו

מתוך קונטרס כ"ק אדמו"ר מוהרש"נ נ"ע מבברויסק ¹⁰⁸⁵

הכל יודעים מעלת קדושת ירושלים על כל ארץ ישראל, במשנה כלים ¹⁰⁸⁶ עשרה קדושות הן לפנים מן החומות מקודש מהם כו'. ובגמרא בבא קמא ¹⁰⁸⁷ עשרה דברים נאמרו בירושלים. ובמשנה סוף כתובות ¹⁰⁸⁸ הכל מעלים לירושלים ואין הכל מוציאים מירושלים. והובא להלכה ברמב"ם ¹⁰⁸⁹ ובטוש"ע אה"ע סי' עה ¹⁰⁹⁰ . ודבר זה נוהג גם בזמן הזה לדעת כל הפוסקים ¹⁰⁹¹ . וגם הרמב"ם דלא מנה מצות עשה ישיבת ארץ ישראל בזה הזמן, כמו שחשב הרמב"ן ¹⁰⁹² , מכל מקום מודה ביתר שאת בקדושתה כמאמר רז"ל ¹⁰⁹³ קדושתן אפילו כשהם שוממין, וביותר בקדושת ירושלים כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ¹⁰⁹⁴ , שבזה תלוי גם עתה קביעת כל החדשים ועיבור שנים בקביעת כל המועדים לדברי הרמב"ם ז"ל במנין המצות קנ"ג ¹⁰⁹⁵ , וכמבואר כל זה בתשובת חתם סופר חלק יו"ד סי' רל"ג ¹⁰⁹⁶ . ומרוב קדושתה ירושלים בכלל מקדש היא, ונאכלין בה קדשים קלים ¹⁰⁹⁷ ומעשר שני ¹⁰⁹⁸ . ובנוסח התפלה ¹⁰⁹⁹ ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם כו'. וכמו שקדושתה גדולה יותר מכל ארץ ישראל כמו כן מצות בנינה הוא קודם כמבואר שם, יעויין בס' שדי חמד מערכת ארץ ישראל ¹¹⁰⁰ בשם מוהרמ"א הלוי ובשם ספר מטה אהרן ¹¹⁰¹ .

ב) עלי' ראשונה שהי' ממדינתינו רייסין לארה"ק הי' העולים הצדיקים קדושי עליון הרה"ק רמ"מ מוויטעבסק נ"ע והרה"ק ר"א מקאליסק נ"ע, שרבינו הזקן נ"ע קורא אותם במכתביו רבותינו שבארץ ישראל, והם נתיישבו בטבריא [תחלה קבעו דירתם בצפת, משנת תקל"ז עד תק"מ, ובשנת תק"מ קבע הררמ"מ נ"ע דירתו בטבריא ¹¹⁰² . והרר"א הי' עד שנת תקמ"ד ¹¹⁰³ , שאז נדחף מצפת על ידי הפקיד, וקבע גם כן דירתו בטבריא, וכמבואר כל זה באגרותיהם, שנדפס הקיצור מהם בבית רבי, ומוכנים לדפוס בשלימות בעזהי"ת], ואז נתייסדה קופת הרמב"ן ¹¹⁰⁴ במדינתינו, ורבינו הזקן נ"ע כתב תמיד מכתבים להלהיב הלבבות לאהבת ארה"ק ולהגדיל מעלת צדקת הרמב"ן. וטעם התיישבותו בטבריא מובן, מפני שלא הי' יכול להיות אז ישוב לאחינו בירושלים ¹¹⁰⁵ , וכדאיתא באגרות הרמב"ן ¹¹⁰⁶ שירושלים שהיא גדולה בקדושתה כן היא גדולה בחורבנה יותר, ונמשך החורבן זמן רב יותר מכל ערי ארץ ישראל, וכמבואר גם כן בהמכתבים של רבותינו שבארץ ישראל ¹¹⁰⁷ מגודל סכנת נפשות שהי' להם בכל מקום עברם בארץ ישראל מפני הגייסות והקצרים(!), עד שמצאו בדרך נס מנוח לכף רגלם בעיר טבריא...

ו) והנה תחלת הישוב מכולל שלנו בירושלים הי' מו' הגאון החסיד ר' אלי' יוסף זצ"ל מדריבין (בעהמ"ח ס' אוהלי יוסף על מצות קדוש השם), תלמיד מובהק של כ"ק אאזמו"ר נ"ע, וגם שימש איזה שנים את האדמו"ר האמצעי נ"ע. נסיעתו לאה"ק הי' כמדומה לערך בשנת תרט"ו או תרט"ז [זה הי' בפעם הב', שנסיעתו הי' מקודם ¹¹⁰⁸ , ובשנת תרט"ו הי' בחוץ לארץ, ושב בערך תרט"ז], ונסע על דעת לקבוע ישיבתו בחברון, ששם הי' ישוב כל הכולל של אנ"ש. ובבואו לאה"ק נתעכב בירושלים עה"ק, שרצה ליהנות מקדושתה ולהתפלל אצל כותל המערבי, ונתעכב שם כחדש ימים, ועלה על דעתו אולי אסור לו לצאת מקדושה חמורה קדושת ירושלים לקדושה קלה ¹¹⁰⁹ , וכתב לכ"ק אאזמו"ר נ"ע לשאול על זה. ואף שהי' קשה הדבר לכ"ק אאזמו"ר נ"ע, מפני שהישוב שלנו הי' בחברון, ושלח אותו לשם במכוון שיהי' להם לעינים בתורתו וחסידותו בכל דבר עצה ותושי', אך אחרי שעיין בזה הסכים לו להשאר בירושלים, ומאז התחיל הישוב של הכולל שלנו להתגדל בירושלים...

וכן מצינו שכבר הי' כן, תחלת מלכות בית דוד הי' בחברון שבעה שנים ¹¹¹⁰ , מובן ששם הי' כל כבוד התורה של הישיבה הקדושה של דוד המלך ע"ה הנק' בדרז"ל בית דינו של דוד ¹¹¹¹ , ואחר כך עברה לירושלים ¹¹¹² , ונשארה כלולה ומיוחדת גם עתה בתפלה ובברכת המזון ובתפלת ראש השנה על ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך.

ולהמשיך הישוב בחזרה לחברון מירושלים הלא זהו נגד ההלכה ¹¹¹³ , הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין מירושלים. וזולת שהוא נגד ההלכה, יש בזה בודאי חטא ועון רוחני גדול מאד למעט בישיבת ירושלים ולבנות איזה עיר מחורבנה של ירושלים, שבכל יום אנו מתפללים ולירושלים עירך כו' בונה ירושלים.

המענה של רבינו:

כבוד ידידיי כו'

מכתבם צירוף הקונטרס של בן דודי הרש"נ נ"י נכון הגיעני...

ו. אחר כך חידוש תורה מאתו תצא, מה שחפש ומצא בעשר קדושות שירושלים מקודשת מכל ערי ארץ ישראל. ובנוסח התפלה מצא כתוב ולירושלים עירך. גם בנוסח ברהמ"ז נאמר ובנה ירושלים עירך. הוא מגלה רזין טמירין דברים נפלאים אשר לא שמעתן אזן מעולם, ומעתיק מספר לספר דברי החתם ספר בענין קדושת ירושלים.

מי האיש אשר לא ידע מעלת קדושת ירושלים עיר הקדש, מי לא יחונן את עפרה. כל אשר אלקים בלבבו אוהב אהבה עזה את עירו ומקום קדשו, כי רצו עבדיך את אבני' כו', וכל אחד ואחד מישראל יתאבל ויתאונן במר נפשו על חורבנה וירצה מעומק נפשו לזכות ולראות בבנינה.

אבל הכי מפני שירושלים מקודשת גם הבתי ספר והביבלוטיקות וכדומה מהדברים הנמצאים בה המה גם כן מקודשים ח"ו. לפי גודל קדושתה כך הוא גודל חורבנה בעוה"ר. ועיקר ענין החורבן הוא ברוחניות, וכל אשר לבב רגש לו ידאב לבו מאד איך שסבבוה בעלי ההפכיים והכניסו בה כל דבר טומאה ר"ל, ובלתי ספק הוא אשר לעתיד יהי' בה יתרון אור כו'.

יאמר נא ישראל אי' מקום מוכשר יותר לתורה ועבודה בזה הזמן, ירושלים או חברון עיה"ק, אשר ת"ל אין בה שום תערובות זרות כלל, אין בה בתי ספר וביבלוטיקות ולא בתי תיאטראות וקרקיסאות, ולא אנשים המסיתים והמדיחים ר"ל, והנהגתה היא עוד כמו שהי' בשנים הקודמים. ונוכל לומר דעם היות דירושלים מקודשת יותר, מכל מקום עתה קדושת המקום יותר בחברון מבירושלים, כי החוטאים והפושעים שבה מטמאים את הארץ וכמ"ש ותבאו ותטמאו ¹¹¹⁴ כו'.

ועמ"ש בשל"ה בתורה שבכתב פרשת לך לך בענין קדושת הארץ, דכמו בענין המילה דדוקא בהסרת הערלה תתגלה הקדושה, כה"ג הוא בקדושת ארץ ישראל, דהרי עמלק סביב לה, ובהסיר הערלה הסובב לה אז דוקא הוא קדושתה, והחוטאים והפושעים מושכים בערלתם המה ר"ל ומטמאים כו', יעו"ש בלשונו הקדוש דף רע"ו ע"ב ¹¹¹⁵ , ואין אנו יכולים לזכות לארץ ישראל אם לא בה[ס]רת כו' ואם ח"ו ¹¹¹⁶ כו'.

ובודאי קדושת המקום נוגע לידיעת התורה והשגתה ולעבוד ה' בכלל, וכמ"ש בשל"ה דק"ה ¹¹¹⁷ שצריך להיות קדושת המקום והיינו ארץ ישראל הקדושה. ובלתי ספק הוא אשר קדושת המקום בזה הזמן יותר בחברון מטעם הנ"ל, והוא המסייע לשלימות עסק התורה ועבודה, ולבד זאת כשאין חטאים אין חוטאים, ועיר הקודש חברון נקי' היא ת"ל מכל חטא כנ"ל, ותקותינו אשר תהי' נקי' אי"ה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן, בזכות אבות הקדושים הקבורים תמן.

ולא נתמה על הגאונים הקדושים כהחתם סופר וכמוהו זצ"ל אשר רצו בירושלים דוקא, כי ודאי ירושלים מקודשת יותר וקדושת המקום מועיל ומסייע לעסק התורה ועבודה כנ"ל, אבל כל זה כאשר היתה העיר הקודש ירושלים מקודם, אשר חורבנה הי' רק בגשמיות, אך עצם קדושתה לא נסתרה מעין כל חי בחיי התורה כי היא חיינו כו', ועתה בעוה"ר אשר הרי עמלק החשיכו קדושתה, עד עת רצון מלפניו ית' להעביר את החושך כו', ודאי דקדושת המקום דעה"ק חברון עדיף טובא.

והלא אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע ידעו יותר ממנו מעלת קדושת ירושלים, והרי הדבר ידוע ומפורסם לכל אשר כ"ק אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נ"ע וכן אאזמו"ר זצוקללה"ה נ"ע בחרו בחברון דוקא, וכאשר יש מכתב אדמו"ר האמצעי ¹¹¹⁸ זצוקללה"ה נ"ע אודות ישוב חברון בדברי חסידות מדבר במעלת חברון, וכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה נ"ע שלח את בני משפחתינו לחברון ¹¹¹⁹ דוקא.

ומה שכתב מפני שלא הי' יכול אז להיות ישוב בירושלים ¹¹²⁰ , אין האמת כן, כי גם בעת שבא הרה"ק הרמ"מ זצוקללה"ה נ"ע לאה"ק הי' ישוב בירושלים, ומזכיר במכתביו אשר נתבקשו מיושבי ירושלים להתיישב שמה, והרמ"מ זצ"ל נתחתן עבור בנו ז"ל עם חכם ספרדי מירושלים ¹¹²¹ . ומכל שכן בימי כ"ק אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נ"ע שהי' ישוב בירושלים. ומכל מקום בחרו אבותינו בחברון דוקא, אין זה רק מפני שצפו ברוח קדשם אשר העיר הקדושה הלזו בקדושתה תעמוד, וכאשר עינינו רואות עתה מה טוב חלקם וגורלם יתר על כל הארצות.

ומכל הנ"ל מובן אשר אין איסור ח"ו כלל לצאת מירושלים לחברון בשביל כוונה הנ"ל, כי בשביל לימוד התורה מותר לצאת גם מארץ ישראל לחוץ לארץ ¹¹²² , וכדאיתא בגמרא ע"ז דף י"ג ע"א ורמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט, ושו"ע יו"ד סי' שע"ב ס"א. וכל שכן בארץ ישראל גופא מירושלים לחברון. ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל מצוה היא על עוסקי תורה ויראי אלקים להיות בחברון דוקא, למען שלא יומשכו ח"ו אחרי דברי המסיתים והמדיחים ר"ל, ולמקומותיהם הנזכרים לעיל, וכמארז"ל לך לך אמרינן לנזירא ¹¹²³ כו'. וגם קדושת המקום דעיר הקודש חברון מסייעתם כו' כנ"ל.

ז. והנה בתוספות פרק בתרא דכתובות דף ק"י ע"ב ד"ה הוא אומר לעלות כו' וז"ל, והי' אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד עליהם עכ"ל.

ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' כ"ח כתב דנ"ל שאינו מיסוד התוספות, מפני שהרא"ש ¹¹²⁴ והר"מ ¹¹²⁵ לא הביאו זאת, ומסיק דהגהת תלמיד היא ולאו דסמכא היא כלל. וכן כתב משמו הרב בעל נתיבות משפט נתיב כ"ג ח"ח דרמ"ג ע"ג. ובשו"ת יוסף אומץ להחיד"א ז"ל סי' נ"ב דחה סברה זו, מפני שהובאו דברי הר"ח בפסקי תוספות. וגם בדרכי משה אה"ע סי' ע"ה הביא דברי הר"ח, וכן מהריב"ל ¹¹²⁶ ומהרח"ש ¹¹²⁷ ומהריט"ץ ¹¹²⁸ כולם הביאו סברת הר"ח ולא עלה על דעתם לומר שהם דברי תלמיד ח"ו. והמהרי"ט עצמו בח"א סי' קל"א צירף סברת הר"ח וז"ל, ואיכא מאן דאמר דבזמן הזה אפילו הבעל אינו כופה את האשה הואיל ואין אנו יכולים לקיים מצות התלויות בארץ, עכ"ל. ואם כי יש לו שם טעמים נכונים בלאו הכי, ויש לומר דרק לאפושי טעמי וגברי הזכיר סברת הר"ח, ומכל מקום אם איזה תלמיד הגי' כך ואינה מיסוד התוספות כמ"ש בח"ב, לא הוה לי' להביאו בח"א אפילו לאפושי גברי כי אין איש. ומכל זה הוכיח הרב חיד"א ז"ל שהם מדברי התוספות. והמהרי"ט בחידושיו לכתובות בסוף ח"א הרבה גם כן להקשות על סברת הר"ח כמו בתשו' דח"ב הנ"ל, ומכל מקום לא כתב שם שהם מאיזה תלמיד.

ובשלטי הגבורים פ"ג דשבועות ¹¹²⁹ לענין הנודר לעלות לארץ ישראל ולחזור כתב, ואפילו למאן דאמר דהאידנא מצוה ללכת לארץ ישראל היינו דוקא על מנת לדור כו'. מזה נראה דלא נדחה לגמרי סברת המאן דאמר דהאידנא לאו מצוה כו'. ואפשר כוונתו על פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בענין ישיבת ארץ ישראל, דלהרמב"ן ¹¹³⁰ הוי מצוה והרמב"ם לא מנאה במנין המצות. ולפי זה צריך לומר דהטעם מה שהרמב"ם לא מנה מצות ישיבת ארץ ישראל הוא כמ"ש בס' מגלת אסתר, דלהרמב"ם מצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מאדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח. ונראה כוונת הרב בעל מגלת אסתר, דלהיות שעכשיו אין ביכולתינו לקיים מצוה זו לכן לא מנאה הרמב"ם, לפי שהיא מהמצות שאינן נוהגות לדורות שאינן נמנין, וכמ"ש בשרש הג' מהי"ד שרשים במנין המצות.

וקשה טובא, והלא כתב הרמב"ם בס' המצות מצות עשה קפ"ז כי פעמים תהי' המצוה נוהגת לדורות, אבל יהי' הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר באחד מהמקומות מהדורות, ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו תשוב המצוה בלתי נוהגת לדורות כו', והאריך שם בציור הענין. וכן כתב החינוך משמו במצוה תכ"ו ¹¹³¹ וז"ל, אבל כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים כו', לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת עכ"ל. ואם הי' דעת הרמב"ם שמצות ירושת הארץ וישיבתה היא מצוה, לא משום זה שגלינו ממנה ואי אפשר לנו לקיימה לא יחשוב אותה במנין המצות, והיתה חובת המצוה עכשיו גם כן.

אחר כך ראיתי להר"ח פאלאגי ז"ל בס' נשמת כל חי ח"א סי' מ"ה, שמתמי' על המגלת אסתר כנ"ל, והוא ז"ל כתב, דיש לומר דלהרמב"ם היא מצות עשה, ולא מנאה מפני שהיא מצוה כוללת. ומכל מקום נראה שם דיותר מסתבר לו שלהרמב"ם היא מדברי סופרים ולא מן התורה.

והנה מה שכתב הנשמת כל חי לחשוב זה למצוה כוללת מפני המצות הרבים התלוים בה, לא יתכן גם כן לפי דעתי, דאם כן גם מצות בנין בית הבחירה תהי' מצוה כוללת מפני המצות הרבים התלוי' בה בעשיית כל הכלים ובמעשה הקרבנות, והרמב"ם מנאה למצוה בפני עצמה. ובשרש הד' כתב הרמב"ם מצוה כוללת היא מה שכוללת כל המצות אם מצות עשה אם מצות לא תעשה, אבל אם כוללת ענינים פרטים אפילו יהיו רבים אין זה מצוה כוללת. ובזה הליץ הרמב"ן על הבה"ג שמנה והתקדשתם והייתם קדושים למצוה בפני עצמה, וכמש"ש בהשגות הרמב"ן בס' המצות בשורש הד'. וכבר נתבאר דהנשמת כל חי מסתבר לי' יותר דלהרמב"ם היא מדברי סופרים (ובס' מנחת חינוך ¹¹³² הביא דברי מגלת אסתר דהאידנא אין מצוה מן התורה לשבת בארץ ישראל, ולא העיר על זה מאומה, וכותב שבס' פאת השולחן ¹¹³³ הלכות ישיבת ארץ ישראל מביא כמה ראשונים שסוברים כהרמב"ן שגם האידנא מצוה לשבת בארץ ישראל, וס' הנ"ל אינו נמצא אצלי).

אלא צריך לומר דהרמב"ם אינו חושב ירושת הארץ וישיבתה למצות עשה, כי הארץ נתנה במתנה לאברהם אבינו ע"ה ולזרעו אחריו בעבור קיום התורה והמצות, ומפני חטאינו גלינו מארצנו, וכמ"ש ונתתי לזרעך את כל הארצות האל כו' עקב אשר שמע ¹¹³⁴ כו', וכתיב ובדבר הזה תאריכו ימים ¹¹³⁵ על האדמה כו', ולהיפך כתיב ולא תקיא הארץ ¹¹³⁶ כו', וכתיב העידותי בכם היום ¹¹³⁷ כו', והרבה פסוקים בתורה ובנביאים שבזכות התורה ומצות אנו זוכים אל הארץ. ובעוה"ר גלינו ממנה וכפר אדמתו עמו ¹¹³⁸ כו', והרי הוא כמו קבלת שכר ¹¹³⁹ על קיום התורה ומצות, ואינו שייך לחשוב זאת בכלל המצות. ואם נאמר שהיא מצוה איך היא באה בעונשין, היתכן לענוש בביטול מצוה. ומ"ש בפרשת תבוא ועבדתם שם ¹¹⁴⁰ כו', פרש"י לא עבודת אלקות ממש אלא מעלים מס כו'. ולכן לא מנה זאת הרמב"ם בכלל המצות.

ולפי זה מ"ש השלטי הגבורים ואפילו למאן דאמר דהאידנא כו', אין כוונתו אם היא מצות עשה מן התורה או לאו, דלמאן דאמר שהיא מצות עשה מן התורה פשיטא דגם האידנא היא מצות עשה, ולמאן דאמר שאינה מצות עשה מן התורה גם בזמן הבית לא היתה מצות עשה מן התורה, ומצות ישיבת ארץ ישראל היא רק מצד קדושתה, דקדושה שני' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ובפרט ירושלים ת"ו מקום מקדשינו אשר לא זזה שכינה כו', ואשריו מי שזוכה לזה (בתנאי שיהי' ממקיימי התורה ומצות בכל דקדוקיהם כו', והבאים לשם צריכים להזהר ביותר בהמצות התלויות בה וכמשי"ת לקמן אות יו"ד), אבל אין זה מצות עשה מן התורה לדעת הרמב"ם. ואם כן נראה דכוונת השלטי גבורים הוא על הר"ח והחולקים עליו. ואין לומר שהוא מאיזה תלמיד.

ובמגלת אסתר שם הביא גם כן סברת רבינו חיים שבתוספות. אמנם מה שדעתו לומר שהרמב"ם הוא בשיטתו של הר"ח אין זה מתקבל כלל, דלא משום זה נאמר שאין בזה מצוה. דלפי סברת הר"ח שפיר יש לומר שהיא מצות עשה מן התורה, ומכל מקום יותר טוב שלא לקיים את המצוה בשב ואל תעשה מלבוא לידי חשש איסור ח"ו. ומכל מקום ממ"ש הר"ח דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כו' יש להוכיח דהר"ח סבירא לי' כהרמב"ם דאינה מצות עשה, דאם כן לא הי' אומר סתם דעכשיו אינה מצוה כלל, והי' מפרש דבריו דמוטב להניח מצוה זו כו'. ומדכתב כנ"ל נראה דסבירא לי' שהיא מדברי סופרים, ובזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם בשלוה והי' ביכולתם לקיים המצות התלויות בה יש בזה מצוה מדברי סופרים משוס קדושת הארץ, ועכשיו אינו מצוה כו'. אבל אין להוכיח שהרמב"ם סבירא לי' דמשום זה אינו מצוה, דגם אם היא מצוה מן התורה מכל מקום יש לומר דמוטב להניח כו'. ובגוף הענין אי אפשר לומר שהרמב"ם סבירא לי' כהר"ח, כמ"ש הרב נשמת כל חי ח"א סי' מ"ט דע"ח ע"ב, שהרי הרמב"ם מביא להלכה דין המשנה והברייתא דכתובות ¹¹⁴¹ , ואינו מחלק בין זמן הבית לזמן הזה (ומה שמספקא לי' להרב הנ"ל על איזה סברא מהתוספות כוונת המגלת אסתר, אם משום סכנה ¹¹⁴² או על סברת הר"ח. צ"ע, שהרי המגלת אסתר כותב אבל עכשיו אין מצוה לדור בה וכמ"ש התוספות כו', הרי מפורש דכוונתו על סברת הר"ח).

ח. אמנם כן אמת נכון הדבר אשר הדברים יצאו מפי הכהן הגדול הר"ח ז"ל, וכמה גדולי האחרונים הביאו סברת הר"ח, וכבר הוזכרו והובאו דבריהם בס' נשמת כל חי סי' מ"ט, ושום אחד לא אמר שהוא מאיזה תלמיד. וגם המהרי"ט בח"א צירף סברת הר"ח כמשנת"ל אות ז'. אך כולם נמנו וגמרו אשר סברת הר"ח יחידאה היא, רק התוספות שהביאו סברתו נראה דנקטי הכי. וגם בפסקי התוספות הובאה סברת רבינו חיים, הרי דנקטי הכי. ומ"ש בנשמת כל חי סי' הנ"ל דפ"ג ע"ב אולי כוונת פסקי התוספות משום סכנה, דסברא זו הובאה בהגהת מרדכי ¹¹⁴³ גם כן בשם הר"ח בתשובה. זה אי אפשר לומר, שהרי בפסקי תוספות כתבו שאין מצוה עכשיו לדור בארץ ישראל, ואי משום סכנה אין שייך לומר שאינו מצוה, כי אם שאין חיוב, וכמ"ש בתוספות אינו נוהג עכשיו כו'. וגם ממ"ש שאין מצוה לדור כו', מובן דכוונתו על סברת הר"ח.

ועמ"ש בנתיבות משפט דרמ"ג ע"ג ד"ה והתוס' כתבו, ושם ע"ד כתב בענין מה שמהר"מ ¹¹⁴⁴ מחלק בין זמן הבית לזמן הזה, שמתרץ בזה דהירושלמי לא פליג על תלמודא דידן, וכמ"ש בשמו הרא"ש ¹¹⁴⁵ והמרדכי ¹¹⁴⁶ והגהות אשרי ¹¹⁴⁷ (וכבר האריכו בס' דינא דחיי לאוין פ"א דף פ"ו ¹¹⁴⁸ , ובנתיבות משפט דרמ"ג ¹¹⁴⁹ , וביוסף אומץ, ובנשמת כל חי שם, בענין השינוים שנמצא בזה ¹¹⁵⁰ ). והטור סי' ע"ה כתב על זה שאין התירוץ מספיק. וכתב הנתיבות משפט דנראה שהטור הבין מדברי הר"מ שכונתו כדברי ר"ח, ולכך השיג עליו, דאם כן אמאי כופין אותה. הנה עם היות דבגוף הענין כן צריך לומר שהטור הבין שמהר"מ סבירא לי' דבזמן הזה אינו מצוה לעלות לארץ ישראל, דאם לא כן אין מקום לקושייתו, וכמ"ש הפרישה ¹¹⁵¹ . אמנם באמת הר"מ לא סבירא לי' כהר"ח, דהר"מ משום קדושה נגע בה, דעכשיו אין בה קדושה כל כך ומשום הכי אין המצוה כל כך, אבל מכל מקום יש בזה מצוה גם עכשיו, וכמ"ש שם הדרישה, וכן כתב הנתיבות משפט. והר"ח סבירא לי' דאין מצוה משום חשש איסור כו' כנ"ל. ומ"ש הנשמת כל חי דהטור הבין גם כן במהר"מ כנ"ל דיש בזה מצוה קצת, אין דבריו עולין יפה כל כך.

והנשמת כל חי מצא לו חבר להר"ח, והוא הבה"ג ¹¹⁵² , שהביא המשנה דשלש ארצות ¹¹⁵³ , והשמיט את המשנה דהכל מעלין ¹¹⁵⁴ והברייתא דהוא אומר ¹¹⁵⁵ לעלות וכל מאמרי רז"ל שהגדילו בשבח ארץ ישראל, וכן השמיט הדין דעבד שברח לחוץ לארץ ¹¹⁵⁶ כו', ודין המוכר עבדו לחוץ לארץ ¹¹⁵⁷ , שמע מינה דדעת הבה"ג כהר"ח דבזמן הזה ליכא מצוה כו'. ודעת הכנסת הגדולה ביו"ד סי' ר"ג הגהות ב"י אות וי"ו, דהרדב"ז ¹¹⁵⁸ סבירא לי' כהר"ח (והוא ז"ל חולק על הכנסת הגדולה). וכהנא מסייע כהנא, דהמהרש"ך בח"ב סי' מ"א וסי' קי"ט החזיק בפשיטות כדעת הר"ח. ובכנסת הגדולה אבן העזר סי' ע"ה הגהות ב"י אות כ"ה הביא מספר מגן אברהם להר"א וויטל שפסק כהר"ח, ושהסכים עמו מהר"ד ן' נחמיאש ¹¹⁵⁹ .

נמצא דהתוספות ופסקי התוספות (עמ"ש בשם הגדולים מערכת הספרים אות פ' מי חיברם) ובה"ג ומהרש"ך והר"א וויטל והר"ד ן' נחמיאש, ולדעת הכנסת הגדולה גם הרדב"ז, סבירא להו כהר"ח. וכתב בספר תומת ישרים סי' ס"ו (הובא בכנסת הגדולה שם) וז"ל, וכיון שהדבר כן, ובארזים נפלה מחלוקת, מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות.

והנה מה שכתב הר"ח לענין ארץ ישראל בכלל, כמו כן הוא בירושלים בפרט, שיש בה קדושות וזהירות יתירות על כל ארץ ישראל, וכמ"ש בנשמת כל חי סי' הנ"ל דע"ט סע"א וז"ל, ועוד דמ"ש הר"ח כהן דיש כמה עונשין, היינו כמה קדושות שיש בירושלים יותר משאר ארץ ישראל, וצריך להזהר שלא יכשל בהם. ועי' תשובת הרדב"ז הח' (הוא ח"ב) סי' תרל"ג, עכ"ל.

ט. וכתב בתומת ישרים סי' הנ"ל (והובא בכנסת הגדולה שם אות כ"ח) וז"ל, ועד כאן לא קאמר הר"ח כהן אלא שאינו מצוה לעלות אבל גבי הדרים שם אינן רשאין לצאת, עכ"ל. וכ"כ הנתיבות משפט דרמ"ג ע"ג. וכן הסכים הנשמת כל חי.

ולענ"ד דלדעת הר"ח ¹¹⁶⁰ מותר לצאת גם כן, וכן דייק לישנא שאמר אין מצוה לדור בארץ ישראל, ולא אמר שאין מצוה לעלות כו', וזיל בתר טעמא דנקיט לי' משום חשש איסור, אם כן הירא לנפשו שלא יבא לידי מכשול ח"ו כי כבד הדבר מאד להזהר בכל הפרטים, למה יהי' אסור לו לצאת משם, ורחמנא לבא בעי ¹¹⁶¹ כו'.

ומה שכתב הנשמת כל חי שם ד"פ ע"ב, דהדר כבר שם ובא לצאת הרי זה בקום ועשה, משא"כ להדר בחוץ לארץ שהיא בשב ואל תעשה. מאן לימא לן דהר"ח סבירא לי' דגוף ענין ישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה מן התורה שנדון בה בחילוק קום ועשה ושב ואל תעשה נגד חשש איסור. ועמ"ש לקמן אות יו"ד בד"ה והנה הב"ח.

ועם היות שנת"ל אות ז' דתינח סברת הר"ח גם לדעת הסוברים דישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה, מכל מקום נתבאר דיותר מתקבל לומר שהר"ח סבירא לי' דלא הוי מצות עשה כי אם מדברי סופרים (דלכן כתב סתם אינו מצוה כו' כנ"ל), והיינו משום קדושת ארץ ישראל. ואם יש חשש לעבור ח"ו על איסור דאורייתא, איך נאמר שאסור לו לצאת משום המצוה דמדברי סופרים (והיינו אם באמת ירא לנפשו מפני החששות, לא מפני שחמדה נפשו לחיי ארץ הגוים ח"ו), ומה הנאה לו ישיבת ארץ ישראל אם יעבור ח"ו כו'. ועמ"ש בכל בו סי' קכ"ז ¹¹⁶² . והלא כל הראשונים עד הרמב"ן אינם חושבים ישיבת ארץ ישראל למצות עשה. וגם הבאים אחריו הסמ"ג והחינוך גם כן לא מנאו זה במצות עשה (והרשב"ץ בס' זהר הרקיע ¹¹⁶³ והחרדים ¹¹⁶⁴ חשבו זה למצות עשה, והכנסת הגדולה יו"ד סי' רל"ט (הובא בארעא דרבנן סי' רצ"ז) תמה על המבי"ט ¹¹⁶⁵ שהחזיק בדעת הרמב"ן נגד הרמב"ם).

וגם הרא"ש והטור והש"ע שפסקו להלכה כהמשנה וברייתא דכתובות ולא סבירא לי' גם כמהר"מ לחלק בין זמן הבית לזמן הזה, וכל שכן דלא סבירא לי' כהר"ח, מכל מקום יש לומר דסבירא לי' דאין ישיבת ארץ ישראל מצות עשה מן התורה. דהלא הרמב"ם ודאי סבירא לי' שאינו מצות עשה, ומכל מקום פסק כהא דכתובות בהל' אישות פי"ג הי"ט וכ' ובהל' עבדים פ"ח ה"ט, דעבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו, ובהלכות מלכים פ"ה ה"ט דאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, וכמו כן הוא גם להרא"ש והטור והשו"ע. והדרישה ¹¹⁶⁶ כתב דלהטור המצוה בזמן הזה כמו בזמן הבית, וכן הוא בהכרח לומר לדעת הטור. אבל הוא רק מדברי סופרים והיינו רק דבר מצוה (לא דבר רשות) משום קדושת ארץ ישראל. ואם כן לסברת ר"ח שיש בזה חשש באיסורים חמורים אי אפשר לומר שתדחה דבר מצוה לחשש איסור ח"ו.

וכן נראה דעת הכנסת הגדולה, דלדעת הר"ח שוה לצאת כמו לעלות, וכמ"ש באה"ע סי' ע"ה בהגב"י אות כ"ח וז"ל, מתוך טעם שנתן הר"ח כהן ז"ל הי' נראה דכי היכי דהדר בחוץ לארץ בזמן הזה ליכא מצוה לעלות לארץ ישראל, הוא הדין במי שדר בארץ ישראל שיכול לצאת משם כו'. אבל ראיתי לבעל תומת ישרים כו', עכ"ל. וכשם דלסברת המהר"מ דהירושלמי מיירי בזמן הזה הרי משוה הירושלמי לצאת ללעלות שאין כופין אותו (אלא דאותה כופין גם להירושלמי משום דיפה כח הבעל, ומשום דיש קצת מצוה בזה), כמו כן להר"ח לסברתו צריך לומר דשוה לצאת כמו לעלות.

ומה שהכריח כן בעל תומת ישרים מהמימרא דגמרא שם בכתובות דקי"א ע"א, ההוא גברא דנפל לי' יבמה בי' חוזאי אתא לקמי' דר' חנינא כו'. לא ידעתי מאי אולמא דהאי מימרא טפי מהברייתא שם דק"י ע"ב לעולם ידור אדם כו' שכל הדר בארץ ישראל כו', וכל המאמרים שם המפליגים בשבח ארץ ישראל, ולהיפוך בחוץ לארץ. ואם מפני שזהו להלכה, הלא התוס' הביאו דברי ר"ח על הברייתא דהוא אומר לעלות דעכשיו בטל דין זה. ואם מפני שר' חנינא הי' אחר החורבן, הרי לסברת הר"ח אין החילוק בין זמן הבית ולאחר החורבן, כי אם החילוק הוא בין כשהיו ישראל שרוים על אדמתם והארץ הי' שלהם, ולאחר שגלו מן הארץ והעכו"ם לקחו את הארץ, דזה גורם כמה ספיקות בהמצות התלויות בה, וגם צוק העיתים וחלישות הדור גורמים שאין יכולים להזהר כו' (לסברת הר"ם ¹¹⁶⁷ שהביא הרא"ש והמרדכי החילוק הוא בין זמן הבית ולאחר החורבן שאין קדושתה כל כך כמקודם, והעיקר בקדושת ירושלים, וכמו שהביא המרדכי משמו דאז הוי המצוה טפי לדור בירושלים מבארץ ישראל. אבל לסברת הר"ח החילוק הוא כנ"ל. ובזה יתורץ שלא תקשה להר"ח מהא דרבי זירא בעי למיסק כו' שם בכתובות ¹¹⁶⁸ , וכן כמה אמוראים שעלו לארץ ישראל אף שהי' לאחר החורבן ¹¹⁶⁹ , דלהר"ח גם לאחר החורבן, כל זמן שישראל היו שרוים על אדמתם מצוה לעלות, ואותן האמוראים היו בעת שהיו ישראל בשלוה. ובר מן דין האמוראים הי' ביכולתם להזהר בכל הדברים, כי יראה וזהירות יתירה הי' בהם. וסברה זו כתבה הנשמת כל חי לענין ר"א בן שמוע ור"י הסנדלר בספרי ¹¹⁷⁰ פ' ראה פיס' ס').

והנראה דכונת התוס' הנ"ל היא על כל הנאמר בהברייתא ¹¹⁷¹ , והראי' שהבה"ג דסבירא לי' כהר"ח השמיט כל הדינים האלו, הלא השווה לצאת ללעלות. וכמו כן צריך לומר לדעת הר"ח. ובנשמת כל חי ד"פ ע"ב הביא דס' אבק דרכים בדרשות דרוש א' סבירא לי' דלהר"ח מותר לצאת גם כן. ואין אצלי הס' הנ"ל.

ומהרש"ך ח"ב סי' מ"א כ' וז"ל, שעם היות שהנראה שהנודר לעלות לארץ ישראל הוא נדר גדול שרוצה לעמוד במקום קדושה, מכל מקום לא מקרי שבועה לקיים איזה מצוה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כמ"ש התוס' פ' שני דייני גזירות וז"ל, הי' אומר ר"ח כו' באופן דיראה דאין בשבועת הנשבע לעלות לארץ ישראל שום סרך של מצוה להחמיר בהתרתה כו', עכ"ל (וכתב דמכל מקום יותר טוב להתיר על ידי פתח, ולא על ידי חרטה ¹¹⁷² , דנראה כמו שטועה ומתחרט ממה שחשב לעלות לארץ החיים מקום מקדשינו, שאע"פ שהוא חרב מכל מקום עדיין היא בקדושתה כו'). וכ"כ בסי' קי"ט וז"ל, ודאי דאין לומר שהיא מצות עשה מן התורה, דיינו שנאמר שתהי' מצוה מדברי סופרים כו'. ואחר כך כתב דהא והא נמי ליתא, ר"ל דעלי' לדור בארץ ישראל בזמן הזה אין מצוה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים וכמ"ש התוס' כו' (ובלתי ספק הוא שזכות גדול מאד הזוכה לדור בארץ ישראל ולקיים ולהזהר בכל המצות, וכמ"ש מהרש"ך בתשובה הנ"ל דעדיין קדושתה בה כו'. ומשום זה מאד החזיקו רבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע בישוב ארץ ישראל ומסרו נפשם הק' על זה. אבל כל כוונתם הי' לאותן המחזיקים בה בתורה ומצות כדבעי למהוי). והנשמת כל חי הקשה עליו האיך פסק כהר"ח נגד כל הפוסקים והחולקים עליו. וי"ל דדעת מהרש"ך הוא דרוב הפוסקים סבירא להו דלא הוי מצות עשה כי אם דבר מצוה, ולסברת הר"ח אין בזה מצוה כו'. והלא הנשמת כל חי עצמו הביא כמה גדולים דסבירא להו כהר"ח וכנ"ל אות ח.

ומכל זה נראה דגם לצאת מותר.

והא דאמרינן בגיטין ד"ח ע"ב והקונה שדה בסורי' כו' למאי הלכתא א"ר ששת שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת, בשבת סלקא דעתך כו' אומר לנכרי כו', ואע"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. ובב"ק ד"פ ע"ב אמרו והקונה בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת כו'. ולפי דעת הר"ח שאין מצוה לדור בארץ ישראל כו' איך התירו אמירה לעכו"ם לכתוב אונו.

וי"ל דהנה הר"ח מה שאמר אין מצוה, אין זה שבעצם אין מצוה לדור בארץ ישראל, דכבר נת"ל דגם להר"ח היא מצוה, אם מדברי סופרים או דבר מצוה עכ"פ, ומ"ש אין מצוה היינו משום דבר אחר, משום מצות התלויות בה. ואם כן מי שדר בארץ ישראל וזהיר כפי יכולתו ואינו חושב לצאת, דכן רובא דעלמא לא דייקי בנפשייהו כל כך (ובטח כל אחד ואחד משתדל להזהר כו'), הנה מצד עצם ענין ישוב ארץ ישראל יש בזה מצוה, לזאת מתירין לו לכתוב אונו כו'.

אמנם כאשר נדייק בזה הנה בענין קניית נחלה בארץ ישראל מן העכו"ם יש בזה שני דברים, הא' משום לא תחנם ¹¹⁷³ לא ליתן להם חני', והב' משום ישוב ארץ ישראל (דענין מצות הישוב ¹¹⁷⁴ הוא לא זו בלבד שלא תהי' ביד אחר, כי אם שלא נעזבנה שוממה, וכמ"ש הרמב"ן בביאור מצוה זו ¹¹⁷⁵ וז"ל, ולא נעזבה ביד זולתינו כו' או לשממה, עכ"ל. וכמו כן למאן דאמר שאינה מצוה מן התורה כי אם מדברי סופרים, ענינה הוא שלא תהי' שוממה). וכמו כן הקונה שדה בסורי', להברייתא דגיטין ¹¹⁷⁶ דסבירא לי' כיבוש יחיד שמי' כיבוש ¹¹⁷⁷ , גם כן איכא תרתי לא תחנם וישוב ארץ ישראל. וצ"ל דמ"ש והקונה שדה היא לאו דוקא, והוא הדין בית, דלמאן דאמר שמי' כיבוש הלא אין מוכרים בתים בסורי' משום ולא תחנם, וכדאיתא במשנה דע"ז דכ"ב סע"ב ¹¹⁷⁸ , אם כן גם בית מותר ¹¹⁷⁹ , וכל שכן שדה דאית בה גם הפקעה ממעשר כדאמרינן בגמ' שם. והאי דנקט שדה, כתב בנהר שלום ¹¹⁸⁰ על או"ח בסי' ש"ו ס"ק ד', לאשמעינן דגם שדה יש בה משום לא תתן חני'. וצ"ע מהו הרבותא בזה. וי"ל דלפמ"ש הרמב"ם בסה"מ מל"ת נ"א טעם מצוה זו כדי שלא נלמוד כפירתם ח"ו (ולהסמ"ג אינו משום טעם זה כי אם הוא גזירת הכתוב, ועשה חניית קרקע ושלא להושיב שתי מצות. עיי"ש לאוין מ"ח ומ"ט, דלהסמ"ג עיקר ולא תחנם קאי על החני', ולהרמב"ם עיקר ולא תחנם הוא על החן, והחני' היא מן לא ישבו בארצך שנאמר הטעם פן יחטיאו כו' ולא תחנם הוא כעין סמך, ועמ"ש בדינא דחיי לאוין מ"ח), אם כן הוה אמינא דבשדה אינו שייך זה, לזאת אשמעינן כו'. וכן משמע מפירוש רש"י ¹¹⁸¹ ד"ה משום ישוב ארץ ישראל לגרש נכרים ולישב ישראל בה. וכ"ה בתוס' רי"ד דלגרש נכרים היינו משום ולא תחנם ולישב ישראל בה זהו מצות ישוב ארץ ישראל. וכ"כ בהביאור לספר המכריע הנקרא זר זהב ומנחת יהודה ¹¹⁸² סי' י"ד הכוונה ברש"י כנ"ל. ונראה דלדעת רש"י מה שמותר לכתוב אונו בשבת היא מחמת דאית בזה משום ולא תחנם דהוה דאורייתא (להברייתא דכיבוש יחיד שמי' כיבוש), ומשום זה דחק ופירש דמה שאמרו בגמרא משום ישוב ארץ ישראל דהיינו לגרש נכרים כו', אבל לולא זאת לא היינו מתירים לכתוב אונו כו' (ומזה יש ללמוד דלרש"י מצות ישוב ארץ ישראל אינו מצות עשה). וכ"כ המגן אברהם ¹¹⁸³ סי' שו ס"ק כ' דהברייתא דסבירא לי' כיבוש יחיד שמי' כיבוש, ואם כן אסור ליתן להם חני' בקרקע מלאו דולא תחנם, לכן מותר לעבור איסור דרבנן. הרי העיקר הוא משום הלאו דלא תחנם.

והנה ענין לא תחנם שייך כאשר היו ישראל על אדמתם והארץ הי' להם. אבל האידנא שגלינו מעל אדמתינו והארץ היא בידי עכו"ם ליכא לא תחנם, וכמ"ש הפמ"ג שם באשל אברהם. וי"ל דמשום הכי לא הביאו הרא"ש והטור הא דכותבין אונו כו', דלא התירו לכתוב רק משום לא תחנם, והאידנא דליכא משום לא תחנם גם בארץ ישראל, וכל שכן בסורי', לפי מה דקיי"ל כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, לכן לא הביאו דין זה. ונמצא דלפי זה לא קשה מידי להר"ח מהא דכותבין אונו דגם לדעת רש"י ותוס' רי"ד והרא"ש והטור אין זה שייך עכשיו.

אמנם הרמב"ם הל' שבת פ"ו הי"א כתב הלוקח בית (נר' דכ"ש שדה ¹¹⁸⁴ ) בארץ ישראל מן העכו"ם מותר לו לומר לעכו"ם לכתוב לו שטר בשבת כו', ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח כו' בסורי' כו'. ואף דהרמב"ם פסק כר"י במשנה דע"ז דכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש ¹¹⁸⁵ , וכמ"ש בהל' עכו"ם פ"י ה"ג והל' תרומות פ"א הבו"ג, ואם כן בסורי' ליכא משום לא תחנם, ומכל מקום מותר לכתוב אונו, ואם כן הלוקח בית בארץ ישראל גם כן אינו משום לא תחנם (ובפרט דהאידנא ליכא משום לא תחנם כנ"ל בשם הפרי מגדים ¹¹⁸⁶ ) אלא משום מצות ישיבת ארץ ישראל. והגם דהרמב"ם סבירא לי' דאינו מצות עשה מן התורה ומכל מקום מותר לכתוב אונו. ובאמת הקשה המגן אברהם שם להרמב"ם למה נדחה דרבנן מפני דרבנן, אלא שהקשה זה על מה שהתיר בסורי' מאחר דקי"ל כיבוש יחיד לאו כו', ובאמת קשה כמו כן על הלוקח בארץ ישראל, מאחר דלדידי' ישוב ארץ ישראל הוא מדברי סופרים. וכתב המג"א ואפשר דסבירא לי' דעכ"פ איכא קצת מצוה בקניית בתים ולכן מותר כו'. וי"ל הגם דשניהם דרבנן ¹¹⁸⁷ , מכל מקום להיות דמצות קניית בתים היא משום קדושה, לכן יש בזה יתרון ומתירין לכתוב על ידי עכו"ם. ומאחר דגם להרמב"ם הוא רק משום שיש בזה קצת מצוה, י"ל דכמו כן להר"ח דבקדושתה עומדת ודאי, דמי שדר בארץ ישראל ואינו חושב לצאת יש בזה מצוה בקניית נחלה כו' כנ"ל. ובשו"ע סי' ש"ו סעי' י"א לא הזכיר סורי', י"ל משום דבסורי' מותר למכור בתים אין להתיר לכתוב כו' כמ"ש המגן אברהם ¹¹⁸⁸ (ויש מקום לומר דהרמב"ם מיירי באומר מערב שבת לכתוב בשבת דהוי שבות דשבות, ולכן מותר גם בסורי'. והשו"ע מיירי בלוקח בשבת כמ"ש מותר לקנות בית כו' בשבת, דהוה שבות ולא התיר אלא בארץ ישראל, ועמ"ש הפמ"ג שם. ורבינו ז"ל בשו"ע שלו ¹¹⁸⁹ כתב כלשון הרמב"ם הלוקח בית כו' ומכל מקום לא הזכיר סורי').

י. ובהפלאה על התוס' הנ"ל ד"ה הוא אומר לעלות כו' וז"ל, וגם לפמ"ש בשם הר"ח דאין מצוה עכשיו, הוא על דרך משאחז"ל בריש שבת ¹¹⁹⁰ שהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה, דמוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור כו', הכי נמי אף דאין מצוה משום שיבא לידי קלות במצות באיסור חמור התלויות בארץ, עבירה היא כנלע"ד, עכ"ל. ונראה דהרב ז"ל תפס בפשיטות דלדעת ר"ח מותר גם לצאת, לכן עשה דמיון לזה ממה שהתירו לו לרדות, דמוטב שיעשה איסור קל כו', דאל"כ איזה איסור קל יש כאן בנידון דידן.

וגם מה שכתב אף דאין מצוה כו' עבירה היא, אינו שייך לומר כן על זה שאינו עולה לארץ ישראל, וכי אפשר לומר על רובא דישראל שבחוץ לארץ ובהם כמה צדיקים וגדולים שעוברים עבירה ח"ו. ואף גם דלמאן דאמר דישיבת ארץ ישראל מצות עשה מן התורה, אין לומר דכשאינו עולה עושה עבירה ח"ו, כי אינו מצות עשה שהזמן גרמא, רק כשעולה מקיים מצות עשה אבל לא כו'. ומכל שכן דרוב הפוסקים סבירא להו שאינו מצות עשה.

ועמ"ש בשו"ת מהריט"ץ סי' פ"ה בסופו, על מ"ש הרמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט לעולם ידור אדם בארץ ישראל כו', שכל היוצא לחוץ לארץ כאלו עובד ע"ז. והקשה ¹¹⁹¹ הלא בגמרא ¹¹⁹² איתא שכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו כו'. ותירץ דכוונת הרמב"ם ז"ל להפך בזכות הדרים בחוץ לארץ, דלא ניחא לי' למארי' דנימא שכל הדרים בחוץ לארץ כמי שאין להם כו', לכך כתב שכוונת הגמרא ואל ידור, ר"ל ואל יצא, דאם דר מעולם בחוץ לארץ אבותיו כו' מיום היותם נתגרשו כו', מה בידם לעשות, ולא נאמר על זה אל ידור בחוץ לארץ, שאם כן מה תהא על ישראל ועל רבנן קדישי הדרים בחוץ לארץ. אלא ודאי הא דקאמר אל ידור ר"ל לא יצא לדור בחוץ לארץ, לכך אמר שכל היוצא לחוץ לארץ כאלו עובד ע"ז כו' (מזה נראה דמשארז"ל ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן, מפרש הרמב"ם דהיינו כשיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ. ובמ"א מבואר ¹¹⁹³ דהיינו מי שנותנים את עצמו לעניני עולם הזה בעניני פרנסה ומחשבין את הכלי לעיקר כו').

וזהו גם כן מ"ש ההפלאה לדעת ר"ח, שאף שאין מצוה מכל מקום עבירה היא, ומתירין לו לעשות איסור קל שלא יבא לידי איסור חמור כו', והיינו דוקא כשיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, לא שאינו עולה לארץ ישראל. ונמצא דהרב בעל הפלאה תפס גם כן כוונת הר"ח דגם לצאת מותר.

והנה הב"ח ביו"ד סי' רל"ט, על מ"ש הטור בשם הרא"ש בתשובה דהנשבע על דבר מצוה חלה השבועה, שסיים בה הרא"ש וכן נמי עבירה דרבנן. וכתב הב"ח וז"ל, ומשמע מפשט דבריו דהוא הדין הנשבע ליתן אבק ריבית חיילא השבועה כו', ומוטב שיעשה איסורא זוטא ממה שיעשה איסורא רבא. וכן נראה מתשובת הרשב"א כו'. מיהו הר"ן בתשו' סי' ע"ג כתב בהדיא שאעפ"י שנשבע על רבית דבריהם אין מחייבין אותו לפרוע, שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה כו', עכ"ל. ומסיק דגם הרא"ש והרשב"א סבירא להו דאעפ"י דדין תורה חיילא כו', מכל מקום אין בית דין מחייבים אותו על כך לעבור בקום ועשה כו'. הנה זהו כשנשבע לעבור על איסור דבריהם, הרי אם יקיים השבועה יעבור על דבריהם בקום ועשה, ואם יקיים את דבריהם יעבור על השבועה בשב ואל תעשה, בזה אנו אומרים שיעבור על השבועה בשב ואל תעשה ולא יעבור על דבריהם בקום ועשה, כי העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה. אבל בנידון דידן הרי החשש איסורי תורה שיש במצות התלויות בארץ הרי הוא בקום ועשה, וכמו בתרומות ומעשרות (ועמ"ש השל"ה דע"ז ע"ב ¹¹⁹⁴ ד"ה ואלו הן) ושביעית וכה"ג. ובמקום ששניהם בקום ועשה ודאי אי אפשר לומר דהעמידו דבריהם במקום תורה. ובפרט לפי מה שנתבאר בשם מהרש"ך דאין זה מדברי סופרים גם כן, ודאי דהירא לנפשו מפני המכשול ח"ו אי אפשר לומר לו שמחויב לעמוד בארץ ואסור לו לצאת כו'. אמנם זה ודאי דישיבת ארץ ישראל היא בכלל מדרש חכמים, הרי כבר נתבאר דבמקום קום ועשה אין לומר העמידו דבריהם כו'. וכבר נת"ל דסברת הר"ח שזה הוא כמו מחוץ לארץ לארץ ישראל ¹¹⁹⁵ , וכמו בארץ ישראל גופא, בירושלים ושארי עיירות שבארץ ישראל.

היוצא מכל הנ"ל דלע"ד כשם דבלעלות אין כופין זה את זה, כמו כן בלצאת גם כן אין כופין זה את זה. ומי שהוא ירא שמים באמת וירא מהמכשולים כו' (בתנאי מפורש אם כוונתו רצוי' לשם שמים) מותר לו לצאת מארץ ישראל. כן נלע"ד, אך ירא אני לנפשי להורות כן למעשה, ומה ערכי להורות ח"ו נגד הרבנים הגאונים בעל תומת ישרים ונתיבות משפט ונשמת כל חי, שכתבו דגם לדעת הר"ח הוא רק בענין דלעלות אבל לא לצאת. אך כאשר עתה בעוה"ר גדלה חורבנה של ירושלים ביותר, וימררוה בעלי חיצים והכניסו בה כמה מסיתים וכמה דברים המנגדים לה' ולתורתו ר"ל, ודאי שומר נפשו ירחק מהם. והרוצה לצאת מירושלים לאיזה משארי עיירות שבארץ ישראל גופא שאין בהם הפכיים ומסיתים, ובמקום המסוגל יותר לתורה ועבודה, נלע"ד פשוט שאין בזה שום איסור ח"ו ומותר לו לעשות כן. ועביד נייחא לנפשי' ולמארי' כו'.

וכתב מהריט"ץ סי' פ"ה, דמי שבא מחוץ לארץ לארץ ישראל מותר לו לצאת לחוץ לארץ אפילו בשביל מזונותיו, וכל שכן לישא אשה וללמוד תורה, אף שאין דעתו לחזור (וכמדומה לי שהובא גם כן בכנסת הגדולה אה"ע סי' ע"ה, וכעת לא מצאתי שם), וכתב הנשמת כל חי שם דע"ט ע"א דאינו דומה הבא לדור בארץ ישראל בכוונה מכוונת, דכיון דהוא הי' בחוץ לארץ מקום פטור ובא לדור בארץ ישראל, עונשו גדול כשאינו נזהר ומקיים המצות יותר ממי שכבר הי' דר שם מקדמת דנא. והביא שכן כתב השל"ה ד' ט"ו (אצלינו ד' ע"ז ע"ב) יעו"ש.

ומכל הנ"ל אני מסופק מאד במ"ש בקונטרס ¹¹⁹⁶ בדבר הר"ר אלי' יוסף ז"ל אם הדברים אמיתים. כי בלאו הכי בשביל לימוד התורה מותר, ואם ללמוד כן כל שכן ללמד (לפי מה שכתב שזה הי' כוונת הנסיעה שלו). ובפרט לפי מה שנת"ל בשם הר"ח ובצירוף לצורך תורה, כמדומה דבכגון דא אין צריך לפנים, ואין בזה שום איסור ח"ו לצאת מעה"ק ירושלים ת"ו לעה"ק חברון ת"ו.

יא. ומה שכתב מדוד המע"ה ובית דינו שיצאו מחברון לירושלים ¹¹⁹⁷ . במכתב הכללי מכ"ק אדמו"ר האמצעי ¹¹⁹⁸ זצוקללה"ה נ"ע אודות חברון כותב בזה"ל: ומי לנו גדול מדוד מלך ישראל שישב שבע שנים מקודם בחברון להתקשר באבהן שלשה בחי' חג"ת וד"ל, עכ"ל. הרי לישיבתו בירושלים הי' צריך להקדים תחלה להיות בחברון בכדי להתקשר באבהן. וכידוע דדוד הוא בחי' מלכות, ומלכותו הי' בירושלים שהיא בחי' מלכות. והי' צריך להתקשר תחלה בחג"ת בחי' ז"א, והוא ענין יחוד קוב"ה ושכינתי', ואז יצא למלוך בירושלים. גם י"ל על פי מ"ש הרמ"ז בפ' שלח דקנ"ט ע"א ¹¹⁹⁹ דחברון היא בחי' כתר מלכות (ועיי"ש גם כן בענין קישור בחי' המלכות ה' אחרונה דשם הוי' עם ג' אותיות יה"ו). ומשום זה הי' צריך להיות תחלה בחברון להתאחד ולהתקשר בבחי' כתר מלכות. ויובן במ"ש בתורה אור ¹²⁰⁰ בהביאור דזכור את יום השבת, בענין רמה קרני דוד שנמשח בקרן כו', דשרש מלכותו היא מבחי' הכתר כו', וכתר עליון איהו כתר מלכות. ולזאת הי' צריך להיות תחלה ישיבתו בחברון להתאחד ולהתקשר בבחי' ומדריגה הנ"ל.

ומה שכתב ולהמשיך הישוב מירושלים לחברון זה נגד ההלכה ¹²⁰¹ כו', ויש בזה בודאי חטא ועון רוחני כו'. המה דברי הבל. אין זה נגד הלכה, אחרי שזהו בשביל לימוד התורה ויראת ה' כנ"ל. וממילא אין בזה שום חטא ח"ו. אדרבא מצוה היא כנ"ל. וכמשנת"ל באורך פרטי הענין הזה.

ואני אומר דעתי גלוי לכל. אשר בעלי תורה צריכים להיות ישיבתם בחברון דוקא, ובזה יש לקוות שתתאים תורתם עם יראתם, ויחדיו תמים יהי' למטה ¹²⁰² ולמעלה, וכמה גדולים נ"ע עוד מקדם קדמתה יצאו מירושלים לחברון. ואחד מידידינו כותב לי, וחושב כמה גדולים שיצאו מירושלים לחברון, וכמו הר"ר יוסף קונקי ¹²⁰³ והר"ר יוסף הלוי הנזיר ¹²⁰⁴ והר"ר משה המון יצא מירושלים לצפת, והחיד"א ¹²⁰⁵ ז"ל יצא לחברון, ובודאי משום שמצא תוספת מעלה וקדושה יתירה. ובפרט בזמן הזה המצוה וחובה הוא משום שמירת הנזק ומשום קדושת המקום כנ"ל...

והשי"ת יזכינו לראות בקרב בנחמת ציון וירושלים בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן

שלום דובער

ליובאוויטש תרס"ז