תצו דין יום טוב שני של גליות

תצו דין יום טוב שני של גליות

ובו י"א סעיפים

המחלל

יום טוב שני

א בגליות ⁴¹⁵

שעושין שני ימים טובים מספק ⁴¹⁶ ,

כל מה שאסור לעשות בראשון אסור לעשות בשני ⁴¹⁷ .

וכל המחלל יום טוב שני ⁴¹⁸

במזיד ⁴¹⁹ ,

בין בדבר שאסור לעשותו בראשון מן התורה בין בדבר שאסור לעשותו בראשון מדברי סופרים,

כגון שיצא חוץ לתחום ⁴²⁰

וכיוצא בזה, מנדין אותו ⁴²¹ :

ב

במה דברים אמורים ביום טוב שני שעיקרו מדברי סופרים, וכשמחללו אפילו בדבר שהוא

מדברי סופרים הרי עוקר לכל המצוה, שהרי עיקרו אינו אלא מדברי סופרים, לכן מנדין

אותו. אבל דבר שעיקרו מן התורה, כגון יום טוב ראשון, אין מנדין אותו אלא אם כן עשה

בו מלאכה האסורה מן התורה, אבל אם חללו בדבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, אין

מנדין אותו ⁴²² ,

אלא מכין אותו מכת מרדות ⁴²³ .

ואם עשה על פי הוראת חכם שטעה ⁴²⁴ ,

או שעשה בשוגג ⁴²⁵ ,

אין מלקין ואין מנדין אותו אפילו חללו בדבר שאיסורו מן התורה:

ג כל מקום שהוא חייב נדוי, אם הוא תלמיד

חכם אין מנדין אותו, אלא מכין אותו מכת מרדות ⁴²⁶ :

דברים

שהתירו ביום טוב שני

ד

אין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת ⁴²⁷ ,

כמו שיתבאר בסי' תקכ"ו ⁴²⁸ .

וכן ⁴²⁹

לכחול את העין, אע"פ שאין בו סכנה אם לא יכחול, כגון שכבר התחילה העין

להתרפאות, דביום טוב ראשון אין לכחול אלא על ידי נכרי, מכל מקום בשני מותר לכחול

אפילו על ידי ישראל ⁴³⁰ ,

כיון שיש בו קצת חולי ⁴³¹ ,

אף על פי שאין החולי כולל את כל הגוף ⁴³² :

ה

ואין צריך לומר שמותר לעשות כל שבות מדברי סופרים למי שיש לו מיחוש שמצטער וחלה

ממנו כל גופו ⁴³³ ,

בענין שאפילו ביום טוב ראשון מותר לעשות לו שבות מדברי סופרים על ידי שינוי כמו שנתבאר

בסימן שכ"ח ⁴³⁴ ,

וביום טוב שני אין צריך שינוי כלל.

חוץ מיום טוב שני של ראש השנה ⁴³⁵ ,

שאין חילוק בינו ליום ראשון אלא לענין מת בלבד, כמ"ש בסימן תקכ"ו ⁴³⁶ ,

מטעם שיתבאר בסי' ת"ר ⁴³⁷

עיין שם.

אבל דבר שאיסורו מן התורה, אסור לעשות

לו על ידי ישראל אפילו ביום טוב שני, ואפילו חלה כל גופו אם אין בו סכנה ⁴³⁸ :

ו מי שנפל ונצרר הדם, אסור להקיז דם

שקורין קעפפי"ן ⁴³⁹ ,

אפילו על ידי נכרי, מפני שאפשר להמתין עד למוצאי יום טוב ⁴⁴⁰ :

בני

ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ

ז בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ, אסורים

לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב ישראל ⁴⁴¹

אפילו בצנעא ⁴⁴² .

ואפילו במדבר ⁴⁴³ ,

אם הוא תוך התחום לעיר שישראל דרין בה ⁴⁴⁴ ,

ואפילו דעתם לחזור למקומם ⁴⁴⁵ ,

מטעם שנתבאר בסי' תס"ח ⁴⁴⁶ .

ומכל מקום אם עשו מלאכה אין מנדין ואין

מלקין אותם, כיון שדעתם לחזור למקומן ⁴⁴⁷ :

ח אם חל יום טוב שני בערב שבת, אינם

צריכים לערב עירובי תבשילין, מפני שהוא דבר שבצנעא ⁴⁴⁸ ,

ולכן אין צריך לנהוג בזה כחומרי המקום שהלך לשם כיון שדעתו לחזור (עיין סי'

תס"ח ⁴⁴⁹ ).

ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת שמונה עשרה בלחש ביום טוב שני ⁴⁵⁰ ,

וכן להניח תפילין בצנעא ⁴⁵¹ ,

כיון שדעת[ם] לחזור נותנים עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמו שנתבאר בסי' תס"ח ⁴⁵² .

אבל צריכים ללבוש מלבושי יום טוב, מפני שהוא דבר של פרהסיא ⁴⁵³ :

ט אבל אם אין דעתם לחזור למקומן, אם

הגיעו תוך תחום לעיר מעיירות שבחוץ לארץ ⁴⁵⁴ ,

אפילו אין בעיר ישראל ⁴⁵⁵ ,

נעשו כבני חוץ לארץ מיד, ואסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני בין תוך התחום בין חוץ

לתחום ⁴⁵⁶ ,

ומתפללין כבני חוץ לארץ, וכן צריכים לערב עירוב תבשילין כבני חוץ לארץ.

אבל כל זמן שלא הגיעו לתוך התחום של עיר

מעיירות של חוץ לארץ, עדיין לא הוקבעו להיות כבני חוץ לארץ, ומותרים לעשות מלאכה

ביום טוב שני, והרי הם עדיין כבני ארץ ישראל לכל דבר ⁴⁵⁷ :

י העוקר דירתו עם אשתו מארץ ישראל לחוץ לארץ,

אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור ⁴⁵⁸ :

יא

בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל, אע"פ שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני

ארץ ישראל ⁴⁵⁹ . ויש חולקין.

כל מי שאין דעתו לחזור למקומו, אף על פי

שאשתו נשארה במקומו, נקרא אין דעתו לחזור ⁴⁶⁰ :

[415] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

המחלל יום טוב שני (ס"א-ג).

(ב)

דברים שהתירו ביום טוב שני (ס"ד-ו).

(ג)

בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ (ס"ז-יא).

[416]

היינו בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, ואילו עכשיו הוא כדי לקיים מנהג אבותיהם, כדלקמן

סי' תר ס"א (ואף בני גולה אין עושין שני ימים אלא משום שהם צריכין לקיים מנהג

אבותיהם, שהיו עושים שני ימים בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, שאין הדבר תלוי

בחשבון כלל אלא בראיית הלבנה, ולא היו בני גולה יודעין יום שהוקבע בו החודש בירושלים,

והיו עושין שני ימים מספק), וס"ב (אבותיהם לא היו עושין שני ימים אלא מחמת

הספק, שלא היו יודעים יום שהוקבע בו החודש בארץ ישראל, וביצה שנולדה ביום ראשון

מותרת ביום שני, שאם היום קודש למחר הוא חול ואין בו איסור מוקצה ונולד, ואם למחר

קדש היום חול וכבר הוכנה הביצה מערב יום טוב. ולפיכך אף בניהם אחריהם היודעים

בקביעות החודש ויודעים שיום ראשון הוא עיקר יום טוב, ויום שני הוא גם כן יום טוב

מדברי סופרים, אעפ"כ אין דין ביצה זו כדין ביצה שנולדה בשני ימים טובים

הסמוכים זה לזה כגון שבת ויום טוב, שאם נולדה בזה אסורה בזה כמ"ש בסי'

תקי"ג, דכיון שהן אין עושין שני ימים אלא מחמת מנהג אבותיהם, אין צריך להחמיר

יותר מאבותיהם שהיה מותר להם). נמצא שאף בזמנינו, יום טוב שני יש לו דין ספק.

[417]

רמב"ם פ"א הכ"ב (יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי סופרים,

כל דבר שאסור בראשון אסור בשני). טור ושו"ע ס"א (בגליות שעושין

שני ימים טובים מספק, כל מה שאסור בראשון אסור בשני).

וכן הדין במצות החג, אשר דינם ביום טוב

שני כמו בראשון, כדלעיל סי' תעה ס"ל (שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני

בשום דבר, שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן), אך מכל מקום הקילו בכמה פרטים במצה וחמץ

בפסח, ובסוכה וד' מינים בסוכות, כמפורט לעיל שם (הערה רג).

וכן הדין לענין ספק מוקצה, אשר דינו

ביום טוב שני כמו בראשון, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (ואפילו בספק החמירו חכמים אף

ביום טוב שני של גלויות ... כדי שלא לחלק בינו לראשון, אבל לענין שאר דברים אין

דינו כודאי של דבריהם אלא כספק), והיינו שלענין ספק חוץ לתחום הקילו ביום שני, כדלקמן

סי' תצח ס"ז ( אע"פ

שספק מוקצה אסור ביום טוב שני של גליות ... ספק תחומין מותר), ושם נסמן (הערה 29 ).

[418] גמרא פסחים נב, א (דרב ושמואל דאמרי תרוייהו, מנדין על שני ימים טובים של

גליות). טור ושו"ע שם (והיו מנדין למי שמזלזל בו).

ויתבאר

לקמן ס"ב, שמנדים אף על מלאכה מדברי סופרים ביום טוב שני, ועל מלאכה מן התורה

ביום טוב ראשון.

[419] משא"כ בשוגג, כדלקמן סוף

סעיף הבא.

[420]

גמרא שם (דאזל מבי רב לפומפדיתא ביום טוב שני של עצרת). רמב"ם שם (שיצא

חוץ לתחום), שאיסורו מדברי סופרים, כדלעיל סי' שצו ס"א (שבו איש תחתיו אל יצא

איש ממקומו ביום השביעי, יש אומרים שזו אזהרה ליוצא חוץ לתחום, ושיעור תחום של

תורה הוא י"ב מיל כשיעור מחנה ישראל שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל,

וחכמים אסרו לצאת יותר מאלפים אמות שהן מיל אחד. ויש אומרים שאין לתחומין עיקר מן

התורה כלל אלא אפילו יותר מי"ב מיל אינו אסור מן התורה כלל). הרי שעכ"פ

האיסור לצאת חוץ לאלפיים אמה, הוא לדברי הכל מדברי סופרים.

וכן הוא ביום טוב, כד לקמן סי' תקכח ס"ב (כשם שאסור לצאת

חוץ לתחום בשבת אלא אם כן הניח עירובי תחומין, כך הוא ביום טוב).

[421]

ענין הנידוי ודיניו נתבארו לעיל סי' קצט סי"א (מי שנידוהו על דבר עבירה אין

מצ(ט)רפין אותו לזימון, לא לג' ולא לעשרה, שזהו ענין נידוי שמרחיקים אותו ומבדילים

אותו מאגודתם). וסי' לח סי"א (מנודה אם מותר בתפילין יתבאר ביו"ד סי'

של"ד).

והדברים שחייבים בנידוי נתבארו לעיל סי'

נו ס"א (צריך ליזהר מאד בעניית הקדיש (והשומע ואינו עונה, הוא בנידוי מ' יום)).

סי' קנח סט"ו (כל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי). סי' תסח ס"ג (העושה

מלאכה בזמן הזה [בערב פסח] מחצות ואילך, משמתין אותו, כדין העובר על דברי חכמים).

לקמן יו"ד סי' יח סי"ז וקונטרס אחרון ס"ט (טבח שלא הראה סכינו לחכם

מנדין אותו, משום אפקירותא שהחציף פניו, כדקיי"ל מנדין על כבוד הרב,

עכ"ל רש"י ור"ן. אבל הרמב"ם וסמ"ג והכלבו כתבו הטעם לפי

שיסמוך על בדיקתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה עכ"ל, דסבירא להו דעל כבוד

הרב אין מנדין אלא כשביזהו וגינהו בדברים שהם גנאי לתלמיד חכם, אבל לא משום שאינו

מכבדו).

ויש שאמרו עליהם שהוא כמנודה, ראה לעיל

סי' ב מהדו"ק ס"ט (המונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה למקום).

[422]

ר"ן יז, ב ד"ה ואיכא (ובפרק כירה (מ, ב) אמרינן דהמבשל בחמי

טבריא לוקה מכת מרדות מדבריהם ... יש לומר דבמילתא דהוי עיקריה מדרבנן, דכי עקר

ליה קא עקר ליה לכולא מצוה, משמתינן ליה ... אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר

על מה שאסרו בו חכמים, מכין אותו מכת מרדות). ( מ"מ ). ב"י

ריש הסי' (ותמיהני דהא מדרב ושמואל דאמרי מנדין על שני ימים טובים של גליות משמע

דיום טוב ראשון שוה ליום טוב שני ועל איזה מהם מנדין, הרי שאף על פי שהראשון עיקרו

מן התורה משמתינן ליה ... וצריך לומר דהא דאמרי רב ושמואל מנדין על שני ימים טובים

של גליות, אף על גב דבחד כללא כיילי להו, הא בדאיתיה והא בדאיתיה, דעל יום טוב

ראשון אין מנדין אלא על דבר שאיסורו מן התורה, אבל לא על דבר שאין איסורו אלא

מדרבנן, וביום טוב שני ליכא לפלוגי ביה הכי, שהרי כל איסורו אינו אלא מדרבנן,

והילכך לעולם משמתינן ליה). מ"א סק"א (דכל דבר שעיקרו מדבריהם

ועוקר לכוליה מצוה מנדין, אבל בדבר שעיקר איסורו מדאורייתא, כגון ביום טוב ראשון,

אם עשה מלאכה דאורייתא משמתינן, אבל אם עשה מלאכה דרבנן בדבר שעיקרו דאורייתא,

מכין אותו מכת מרדות (הר"ן).

ואף שאיסור שיש לו עיקר מהתורה הוא חמור

יותר, כדלקמן סי' תקז ס"ד (לא החמירו חכמים כל כך באיסור מוקצה, שאין לו עיקר

מן התורה), ולעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ט (בחמץ לפני הפסח יש לומר דאפשר

לא מקילינן כולי האי ... לפי שיש לו עיקר מן התורה).

מכל מקום לענין חיוב נידוי להעובר

עליהם, חמורה יותר מלאכה שאין לה עיקר מהתורה, כי העובר עליה "הרי עוקר לכל

המצוה".

[423] והיינו כיון שמכת מרדות היא קלה יותר

מנידוי, כדלקמן ס"ג (והערה 12 ),

ובשו"ת סי'

כד (דשמתא חמירא מנגידא ... והן י"ג מכות לפי דעת רש"י, ולפי דעת

הרשב"א לא יותר מארבעים, כמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' נ"א, וגם

היא על בגדיו כמ"ש בתשובה, ושוטים הן על בשר), ושם נסמן.

וראה יגדיל תורה (נ.י.) א ע' מו.

ויתבאר

לקמן הלכות

נזקי גוף ונפש סט"ז (שחכמים תקנו לנדות או להכות מכת מרדות אבל לא עונשים

אחרים. וגם באלו השנים יש חילוק, פעמים שמנדין ופעמים שמכין, וגם יש חילוק בין

תלמיד חכם לעם הארץ, וגם יש חילוק בין העובר על דברי תורה (לעובר על דברי סופרים)

לעובר על המנהג, וגם יש עובר על דברי סופרים ופטור מעונש שאין האיסור אלא לכתחילה,

ובחבלות וחירופים יש חילוקים בין התחיל במריבה ללא התחיל, ופעמים שאף שלא התחיל

חייב, וגם יש חירופים שחייב עליהם נידוי ויש שחייב עליהם מלקות ארבעים לזכרון צער

בלבד ולביישו, ויש שפטור לגמרי). שו"ת רבינו סי' ט ( ולפי דעת הרמב"ם וסמ"ג וסיעתם,

הנידוי הוא משום חשש פגימה ולא משום כבוד החכם, דאין מנדין אלא מי שמבזהו [להחכם]

ח"ו, ולא מי שאינו מכבדו).

[424]

משפט צדק ח"א סי' לו ד"ה וי"ל (ואין לנדות לראובן זה כדין המחלל

יום טוב שני ...דאיהו לא זלזל, אלא המתיר לו עשה מה שעשה). כנסת הגדולה הגה"ט.

מ"א סק"א (ואם עשה על פי הוראות חכם אין מנדין). וכדלעיל סי' שיח

ס"ב (אם עשה על פי הוראת חכם שטעה, נקרא שוגג).

[425]

שו"ת מבי"ט ח"ג סי' קמט (עוד יש טעם אחר לפטור את זה מנידוי, משום

שהי' עם הארץ והי' שוגג, וכתב בספר המצות ... דוקא במזיד, אבל בשוגג שאינו יודע

שהוא אסור, אין לנדותו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שבועות

[פי"ב ה"י] אם הוא שוגג אין לנדותו, אלא מזהירו שלא לשנות בכך). כנסת

הגדולה הגה"ט. מ"א שם (והוא הדין בשוגג).

[426]

גמרא שם (דבמערבא מימנו אנגידא דבר בי רב, ולא מימנו אשמתא), ופרש"י (תלמיד

שסרח היו נמנין להלקותו, ולא לנדותו, משום דשמתא חמורה וחוששין לכבוד התורה). טור

ושו"ע שם (ואם הוא צורבא דרבנן, לא היו מחמירין לנדותו, אלא היו מלקין אותו).

מ"א סק"ב (פירוש, מכת מרדות).

[427]

רבא ו, א (מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים, מת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל).

טור ושו"ע ס"ב (אין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת).

[428]

סעיף ו (ביום טוב שני, אפילו יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדבריהם,

הרי הוא כחול לענין קבורת המת).

[429] סיכום פרטי הלכה זו:

יום ראשון של יום טוב דינו כשבת, שנתבאר

בסי' שכח (ס"ט וסי"ט-כ):

(א) במקצת חולי, מותרת רק מלאכה מדברי

סופרים על ידי נכרי.

(ב) חלה כל גופו, מותרת גם מלאכה מן

התורה על ידי נכרי, או בעצמו על ידי שינוי.

(ג) מלאכה מדברי סופרים על ידי ישראל,

אסורה אף בחלה כל גופו.

אמנם ביום טוב שני של גלויות:

(א) התירו לכחול את העין על ידי ישראל,

במלאכה מדברי סופרים, אף שהוא מקצת חולי.

(ב) אם חלה כל גופו, התירו גם שאר

מלאכות מדברי סופרים על ידי ישראל.

[430]

גמרא כב, סוע"א (בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין (לשום בו

כחול לרפואה, רש"י) ביום טוב, היכא דאיכא סכנה כגון רירא דיצא דמא דמעתא

וקדחתא ותחלת אוכלא (תחלת החולי של כל אלו, רש"י) לא מבעיא לי, דאפילו בשבת

שרי, כי קמבעיא לי, סוף אוכלא ופצוחי עינא (שקרוב להתרפאות הוא, רש"י) מאי.

אמר ליה אסור ... אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי, אמימר גופיה כחל

עינא מנכרי בשבתא ... אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה).

הרי שאם כבר התחילה להתרפאות, ביום טוב

ראשון לא הותר – אלא על ידי נכרי, וביום טוב שני הותר – אף על ידי ישראל; אלא

שאמימר התיר אף ביום טוב שני של ראש השנה, וקיי"ל לאסור, כדלקמן בסמוך.

ויום ראשון של יום טוב דינו בזה כמו

בשבת, כדלעיל סי' שכח ס"ט ( החושש בעיניו ... בסוף החולי של כל אלו,

דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט, אין עושין

אפילו על ידי נכרי אלא דבר שהוא משום שבות, כגון לכחול בסמנים השחוקים מאתמול ).

הטעם שמתיר רבי יהודה לכחול אף ביום טוב

ראשון, נתבאר לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד ( שרי לרבי יהודה משום דדריש לכם לכל

צרכיכם ... לכחול העין, שהן בכלל צרכי האדם, ואין צריך כאן למתוך ),

ולא קיי"ל כוותיה.

והטעם שלא התירו ביום טוב ראשון מתוך

שהותרה לצורך, נתבאר לעיל שם ( בשיטה

מקובצת בשם הרא"ה כתב, דלכחול העין אינו נהנה מהמלאכה עצמה, ומשום הכי דמי

למכשירין, כמו כיבוי הנר שאינו נהנה מהכיבוי עצמה), ובמכשירין אין אומרים מתוך.

[431]

ב"ח ריש הסי' (דלא מיבעיא ליה אלא בחולי שאין בו סכנה, ומשום צערא,

ואהא מסיק דשרי ביום טוב שני, אבל כשאין שם חולי אסור). פר"ח ס"ב

(מדברי הרמב"ן והר"ן ושאר המפרשים ז"ל נראה דסבירא להו דמיירי שיש

שם חולי).

[432]

מ"א סק"ג (אע"פ שאינו חולי הכולל כל הגוף).

[433]

ר"ן יא, ב ד"ה אמימר (ומינה שמעינן דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין על

ידי ישראל ביום טוב שני של גליות). רמ"א ס"ב (או שאר חולי שאין

בו סכנה).

[434]

סעיף יט (נפל למשכב או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אין עושין לו דבר האסור

מדברי סופרים על ידי ישראל אלא בשינוי מדרך החול. ועל ידי שינוי מותר לעשות אפילו

מלאכה גמורה).

וכאן נראה שגם בזה לא הותרה מלאכה גמורה

על ידי שינוי, אלא " שבות

מדברי סופרים על ידי שינוי ".

ואפשר שהכוונה לומר, שביום טוב ראשון

אפילו שבות דרבנן לא הותר לעשות אלא על ידי שינוי (ועל ידי שינוי מותר אף מלאכה

ממש) , וביום טוב שני הותר

לעשות שבות דרבנן אפילו כדרכו (בלי שינוי).

[435]

רי"ף יא, ב (אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה, דסבירא ליה

כנהרדעי, דסבירא להו דשתי קדושות הן, ולית הילכתא כוותיה, דקי"ל דקדושה אחת

הן. אלא מיהו גמרינן מיהא דאמימר דשרי למכחל עינא ביום טוב שני של גליות).

רא"ש שם פ"ב סי' כ. טור ושו"ע שם (חוץ מיום טוב שני של ראש השנה,

דשני ימים קדושה אחת אריכתא הן).

[436]

סעיף ו (אפילו יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדבריהם הרי הוא כחול

לענין קבורת המת).

[437]

סעיף ג (בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך,

וקדושה אחת הן אף לבני ארץ ישראל ... חוץ מלענין מת ביום שני, כמ"ש בסי'

תקכ"ו).

[438]

רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש (מיהו איכא למימר דהני מילי כגון מיכחל עינא

דמלאכה גופה שבות היא, אבל להתיר אבות מלאכות, אין לנו). הובא במ"מ פ"א

הכ"ד (העלה הרמב"ן ז"ל שאין מתירין לו מלאכות גמורות על ידי ישראל

אפילו ביום טוב שני, אבל כל שבות מתירין לו). ר"ן שם (כלשון

הרמב"ן). רמ"א סוף ס"ב (ודוקא שבות דרבנן דומיא דמכחל עינא,

אבל אב מלאכה אסור לישראל לעשותו אפילו ביום טוב שני).

[439] לשאוב הדם שנצרר.

[440]

איסור והיתר כלל נט אות כו (אדם הנופל או ניגוף ונצרר דם במקום נפילתו או נגיפתו,

אין חשוב חולה הפנימי. ומאחר שאין מצטער כל כך ויכול להמתין למחר בלי סכנה, נראה

דאסור להקיז דם שקורין קופפ"ן אפילו ביום טוב שני של גליות, ואפילו על ידי

כנעני). מ"א סק"ג (מי שנפל ונצרר הדם, אסור להקיז דם שקורין

קעפ"פן אפילו על ידי עכו"ם, שיכול להמתין עד למחר (איסור והיתר)).

וכעין זה לקמן סי' תקכו ס"י (וכל

זה כשרוצים לקברו בו ביום, דכיון שהמצוה נגמרת בו ביום, עשאוהו חכמים כחול לענין

מצוה זו, אבל אם לא יקברו אותו עד הערב, אסור לחלל יום טוב שני אפילו בדבר שאיסורו

אינו אלא מדברי סופרים לצורך מצוה הנעשית בחול), ושם נסמן (הערה 48 .

[441]

רב ספרא פסחים נא, סע"ב (כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא, ביישוב לא עבידנא (מלאכה

ביום טוב שני, הואיל ונהגו בו איסור לא אשנה לעיניהם את המנהג, רש"י) מפני

שינוי המחלוקת). שו"ע ס"ג (בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות

מלאכה ביום טוב שני ביישוב). רדב"ז ח"ד סי' עג (אם דעתו לחזור למקומו,

כיון שעדיין לא הגיע למקום ישוב ישראל, מותר בעשיית מלאכה). מ"א סק"ה (דוקא

בישוב ישראל (רדב"ז)).

[442]

תוס' שם נב, רע"א (ביישוב לא עבדינן, אפילו בצינעא, ואפילו דעתו לחזור, דלא

אפשר למלאכה בצינעא כמו שאר דברים). ר"ן שם (דמלאכה קלא אית ליה, וכל ביישוב

מפרסמא מילתא). מ"א סק"ד (והתוס' כתבו דמלאכה אסור, דאי אפשר לעשות

בצנעה. וכן כתב בכנסת הגדולה בשם רדב"ז ח"א ע"ג ורנ"ח, ומשפט

צדק ח"ב [מ]"ט ורשד"מ ט"ו).

וכן הוא לעיל סי' תסח סוף ס"י (ואפילו

רוצה לעשות בצנעה אסור, שאי אפשר למלאכה להיות כל כך בצנעה שלא יודע הדבר לשום אדם),

ושם נסמן (הערה נח).

[443] אף דאמרינן פסחים נב,

רע"א ( במדבר מאי. אמר ליה הכי אמר רב אמי,

ביישוב אסור במדבר מותר).

היינו במדבר שהוא חוץ לתחום, כדלקמן הערה הבאה.

[444]

חולין קי, א (חוץ לתחום אכלתינהו). מלחמות פסחים יז, א (וחוץ לתחום אין בו משום

מחלוקת). כל בו סוס"י מח (וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם),

וארחות חיים בדיני ערבי פסחים ס"ה. מ"א ס"ק ה (ואם הוא תוך תחום

הוי כאלו הוא בתוך העיר).

וכן הוא לעיל שם (ומותר לו לעשות מלאכה

בשדה חוץ לתחומה של עיר, אבל בתוך התחום אסור לשנות מנהגם).

[445]

אף שבדעתו לחזור לא חלו עליו חומרי אותו מקום, כדאמר רב אשי נא, א (הני מילי היכא

דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה). רא"ש

שם פ"ד סי' ד (משום שהיה דעתו לחזור לארץ ישראל, ולהכי לא נהג חומרי המקום

שהלך לשם). ר"ן שם ד"ה ונמצינו (הנכנס מעיר אחרת לתוכה ודעתו לחזור, בכי

האי גוונא לא חיילי עליה חומרי מקום מדינה).

וכן הוא לעיל שם (ואם אין דעתו להשתקע

לעולם באותה העיר, אלא דעתו לחזור למקום שיצא משם או למקום אחר שנוהגין בו היתר,

אפילו דעתו שלא לחזור עד לאחר זמן מרובה, מכל מקום כיון שאין דעתו להשתקע באותה

העיר לעולם, לא חלו עליו חומרי אותו מקום).

ומכל מקום אסור ביישוב מפני המחלוקת,

כמבואר בתוס' שם (ואפילו דעתו לחזור). הרז"ה שם יז, א (והני דנחתי

ממערבא, אסור להו למעבד עבידתא ביום טוב שני ביישוב אפילו דעתו לחזור, לפי שהוא

מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו). ר"ן שם יז, ב ([ורב ספרא בא

מארץ ישראל לבבל הוה] ובודאי דדעתו לחזור הוה ... ואפילו הכי אמרינן דביישוב אסור).

כל בו סוס"י מח יא, א (ובני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורין לעשות מלאכה

ביום טוב שני בישוב, אפילו דעתו לחזור, לפי שזהו מנהג שנהגו כל הגולה ואין לפרוץ

בו). ארחות חיים בדיני ערבי פסחים ושאר ימים טובים ס"ה. שו"ע שם

(אפילו דעתו לחזור).

*

ולא חילק כאן בין דעתו לחזור לזמן מועט

או לזמן מרובה (שנה או יותר). ונתפרש יותר לעיל סי' תסח ס"ט (אם אין דעתו

להחזיר דירתו לעולם למקום שיצא משם), וס"י (ואם אין דעתו להשתקע לעולם באותה

העיר ... אפילו דעתו שלא לחזור עד לאחר זמן מרובה, מכל מקום כיון שאין דעתו להשתקע

באותה העיר לעולם, לא חלו עליו חומרי אותו מקום). וכמבואר בפר"ח סי' תסח

ס"ד ד"ה ובתוספות (משמעות כל הפוסקים שאין לחלק בין דעתו לחזור מיד

לדעתו לחזור לאחר זמן, והכי נקטינן). ונתבאר לעיל שם (הערה נו).

אבל בלקוטי שיחות חי"ז ע' 504 (תמוה

ביותר לפסוק כהפר"ח (סי' תס"ח) נגד הרדב"ז, שהוא דוקא שהובא להלכה

בכל האחרונים ... רבינו הזקן).

וראה דעה הא' דלקמן סי"א, ושם נסמן

(הערה 45 ),

אם דעה זו חולקת גם בנידון דידן.

[446]

ס"י (אסור לשנות מנהגם מפני המחלוקת). וכדאמר רב ספרא שם נב, רע"א (ביישוב

לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת).

[447]

שו"ת מבי"ט ח"ב סי' קמט (נראה לי שאינו חייב נידוי, דדוקא לבני חוץ

לארץ הוא שמנדין למי שמזלזל ביום טוב שני של גליות, אבל לא למי שבא מארץ ישראל

ודעתו לחזור, אעפ"י שהוא אסור לעשות בו בישוב חוצה לארץ מה שאסור לבני חוץ

לארץ). מ"א סק"ז (בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ ועשו מלאכה, אין מנדין

אותן (מבי"ט ח"ב סי' קמ"ט)).

[448]

רדב"ז שם (הכלל שינהוג בכל דבריו כשאר בני העיר, חוץ מאכילה ובצנעא. ולענין

לבשל מיום טוב שני לשבת בלא הנחת עירובי תבשילין, הדבר נראה ברור שהוא מותר לבשל,

שהרואה אומר הניח עירובי תבשילין או על אחרים סמך, וזה פשוט). מ"א שם

(וכשחל יום טוב ערב שבת, מבשל בלא עירוב תבשילין).

[449]

סעיף יא (אבל שאר כל חומרות שאינן באיסור מלאכה שמחמירין באותו מקום שהלך לשם, אם

אין דעתו להשתקע שם, רשאי להקל בהן אפילו בתוך העיר, רק שיהיה בצנעה שלא יודע הדבר

להמון עם ויבואו לידי מחלוקת).

[450]

רדב"ז שם (רואה אני שיתפללו הבאים מארץ ישראל י"ח כמנהג מקומם).

מ"א שם (ומתפללין י"ח כמקומן).

[451]

פר"ח סוף הסימן (אני כשהלכתי למצרים ודעתי לחזור לארץ ישראל, ביום טוב

שני בבוקר בביתי בצינעא הנחתי תפילין וקריתי קריאת שמע עמהם).

למנהגינו שאיננו מניחים תפילין בחול

המועד, היינו דוקא בשמחת תורה ובאחרון של פסח, ויום טוב שני של שבועות. אבל לפי

הנפסק לעיל סי' לא ס"ב (וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחן במועד ולברך

עליהן), כן הוא אף ביום טוב שני של פסח וסוכות.

[452]

סעיף יג (ואם אין דעתו להשתקע שם לעולם אלא דעתו לחזור למקומו או למקום אחר

שנוהגין בו איסור, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ואסור לו לעשות מלאכה בין

בצנעה בין בפרהסיא).

[453]

רדב"ז שם (ולענין המלבוש, לפי שיש לנו בגדים מיוחדים לשבתות ומועדים ובגדים

מיוחדים לחול, רואה אני שילבש בגדי המועד, דהוי מילתא דפרהסיא, שהרואה אומר כחול

הוא נוהג). פר"ח שם (ומלבושי יום טוב לבשתי, משום דהויא מילתא דפרהסיא,

וכן כתב רדב"ז בסימן ע"ג). מ"א סק"ז (ולובשין מלבושי יום טוב).

[454]

רז"ה שם (ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור, הוקבע ביניהם ונעשה כמותם, ואסור).

כל בו וארחות חיים שם. שו"ע שם (אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה

כמותן ואסור). וכבר נתבאר לעיל ס"ז, שתוך התחום הוא כמו תוך היישוב.

וכן הוא לעיל סי' תסח ס"ט (אם אין

דעתו להחזיר דירתו לעולם למקום שיצא משם אלא דעתו להשתקע שם במקום שהלך לשם, הרי

הוא נעשה מיד כאנשי אותו מקום וחלו עליו כל החומרות שמחמירין באותו מקום, ואסור לו

להקל אפילו בצנעה).

[455]

רדב"ז שם (ונראה לי דרך סברא, שאם אין דעתו לחזור, כיון שנכנס לישוב מצרים

שעושים שני ימים, הוקבע ביניהם ונעשה כמותם). מ"א סק"ו (אפילו

ישוב עכו"ם, כיון שאין דעתו לחזור (רדב"ז)).

[456]

רז"ה שם (ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור, הוקבע ביניהם ונעשה כמותם, ואסור

בין בישוב בין במדבר). כל בו וארחות חיים שם. שו"ע שם (ואסור בין במדבר בין

ביישוב).

וכן הוא לעיל שם (ואסור לו להקל אפילו

בצנעה, ואפילו חוץ לתחומה של אותה העיר).

[457]

רז"ה שם (ובמדבר מותר אפילו אין דעתו לחזור, כל זמן שלא הגיע לישוב, לפי

שעדיין לא הוקבע להיות כמותם). כל בו וארחות חיים שם. שו"ע שם (וכל

חוץ לתחום, אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם).

וכן הוא לעיל שם ס"י ( ומכל מקום כשעדיין לא הגיע לתוך תחומה של

אותה העיר, לא חלו עליו עדיין חומרי אותה העיר ), ושם נסמן (הערה

נג).

[458]

רדב"ז שם (ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו, אעפ"י שדעתו לחזור להתיישב בארץ

ישראל, לא נקרא דעתו לחזור). פר"ח שם (במי שעוקר דירתו ואשתו ובניו לילך

לאיזה מקום לישא וליתן ולהרויח, אף שדעתו לחזור ולהתיישב למקומו הראשון, לא מקרי

דעתו לחזור, דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה, כל שמוצא פרנסתו מרווחת

באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם). מ"א שם (והעוקר דירתו עם אשתו מארץ

ישראל לחוץ לארץ, אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור (רדב"ז)).

והיינו דוקא אם "עוקר דירתו עם

אשתו ... דעתו לחזור". אבל אם נוסעים למטרה מיוחדת לזמן קצר, כתב הפר"ח

שם (זולתי אם עקרן להוליכן לזיהרא של ארץ ישראל, או להבריחן ממגפה בר מינן, או

מחמת סיבה אחרת כיוצא בה, שאז הדבר ברור דבכל גוונא דעתו לחזור מיקרי), וראה לעיל

שם (הערה נו), אם גם הרדב"ז ורבינו מודים בזה.

וראה שו"ת תורת שלום לכ"ק אדמו"ר

מוהרש"ב נ"ע סי' כג . אגרות קודש חי"א אגרת ג'תשעג.

חי"ז ו'קצג. לקוטי שיחות חי"ז ע' 504.

[459]

רב ספרא פסחים נא, סע"ב (כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא, ביישוב לא עבידנא

מפני שינוי המחלוקת, במדבר מאי, אמר ליה הכי אמר רב אמי, ביישוב אסור במדבר מותר),

לפירוש רבנו חננאל שם (אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא ובני

מקומי עושין שני ימים, כי בעינא למיסק לארץ ישראל דלא עבדי אלא יום אחד, בישוב לא

עבידנא. במדבר ארץ ישראל מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול, מי אמור רבנן בכי

הא מילתא במדבר ארץ ישראל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא. אמר ליה הכי אמר

ר' אמי, בישוב אסור במדבר מותר), והיינו כשהגיע לישוב ארץ ישראל "לא

עבידנא" שני ימים, אלא יום אחד. וכשהגיע למדבר ארץ ישראל, איבעי לי', ומסיק

שבמדבר מותר לעשות שני ימים וביישוב אסור.

ראב"ן פסחים שם קסב, ב (אנא

דידענא בקביעא דירחא, ובני מקומי עושין ב' ימים, כי קאזלינן לארץ ישראל דלית להו

אלא חד יומא, ביישוב לא עבידנא, משום חומר מקום שאני שם, במדבר של ארץ ישראל מי

עבידנא ביום שהוא חול, מי אמור רבנן בכהאי גוונא במדבר נותנין עליו חומרי מקום

שיצא משם או לא. ואמר ליה הכי אמר רבי אמי, ביישוב אסור במדבר מותר). וראה אבן

שלמה שם ס"ק לז.

[בדפו"ר צוין בפנים לדעה הא' ולדעה

הב', ואילו על הגליון צויין רק הראב"ן, שהיא דעה הא' המבוארת כאן].

חכם צבי סי' קסז (וכיון שבארץ ישראל

איסור הוא להוסיף יום אחד על המצוה, ואין ביד אנשי ארץ ישראל להוסיף יום אחד יותר

מהכתוב בתורה ולהחמיר, אף הבאים מחוץ לארץ אסורים הם לנהוג שני ימים טובים של

גליות כל זמן שהם בארץ ישראל אפילו דרך ארעי, כיון שהמקום גורם, ואין זה בכלל

חומרי מקום שיצא משם).

ולפי זה הי' אפשר לפרש לכאורה, שיש הפרש

בין היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, שנתבאר לעיל ס"ז-י (שבהגיעו לתחום היישוב לא

יעשה שם מלאכה מפני המחלוקת), לבין בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל, שבזה הובאו כאן

ב' דעות. כי מה שבחוץ לארץ עושים שני ימים, אינו מעיקר הדין, אלא מטעם מעשה

אבותינו בידינו, ואילו בארץ ישראל יש איסור בל תוסיף שלא להוסיף יום אחד, ולכן

כשבא לארץ ישראל, עושה כבני ארץ ישראל.

*

אמנם לעיל סי' א במהדורא בתרא ס"ח

(גם בני ארץ ישראל הבאים לחוץ לארץ חייבים בקדושת היום, אף שדעתם לחזור, כמו

שנתבאר בהלכות יום טוב). הרי שבמהדורא בתרא פסק כדעה זו גם לענין בני ארץ ישראל

הבאים לחוץ לארץ.

ולפי זה חולקת דעה זו גם על האמור לעיל

ס"ז-י לענין יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, כמבואר באגרות קודש ח"ז אגרת

ב'פט (במה שרוצה לחלק בענין יום טוב שני של גליות בין אותם העולים לאה"ק או

להיפך. הנה מהסוגיות בש"ס והוא בפסחים נא, ע"א, מגילה יט, ע"א,

מובן שאין לחלק בזה בענינים הנוגעים בדין, ואפילו במה שתלוי בחומרי מנהג המקום

שמחלקים בפסחים מי כייף למי, הנה לא שייך זה בנדון דידן כמובן. ומה שמעורר ומדייק

בלשון רבינו הזקן בשו"ע שלו סוף סי' תצ"ו מהשינוי שבין סעיף ז' –

לי"א, על כרחך צריך לומר שבסעיף ז' סומך על האמור בסעיף י"א, שמוכיח על

תחלתו שבמחלוקת תלוי הדבר, והוא עפ"י דרך רבינו הזקן בכ"מ בשו"ע

שלו, להעתיק הדינים באופן ובמציאות שמצאם בהספרים והפוסקים שקדמו לו, ועל דרך כלל

הרמב"ם בכגון דא).

ולמעשה ראה שער הכולל פ"א אות ב

(לנהוג כדעה זו). משמרת שלום סי' לב ס"ק ד. אג"ק אדמו"ר

מוהרש"ב ח"ב ע' תרכו (לנהוג כדעה דלעיל ס"ז-י). אג"ק ח"ד

ע' רמד. ח"ז ע' קסט. ח"י ע' שפו. קובץ דברי תורה (צפת) ח"ג ע' 65.

באגרות מלך ע' סו. קונט' יום טוב שני (לונדון תשנ"ה).

[460]

משפט צדק ח"ב סי' מט (ומה שבא בשאלה, אם כצאתו את העיר, הגם שאשתו שם, אם

חייב לנהוג כהסכמה ההיא, לזה אומר דלדעת רב[ב]תא, כל היוצא את העיר חוץ לתחום ואין

דעתו לחזור לשם, אפילו שתהיה אשתו שמה, לא משום הכי יתחייב לעשות כחומרי המקום

שיצא משם). כנה"ג הגב"י. מ"א סק"ז (וכל שאין דעתו

לחזור, אף על פי שאשתו נשארת שם, הוי כאין דעתו לחזור (משפט צדק ח"ב מ"ט.

כנה"ג)).