ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תנט מקום וסדר לישת המצות

תנט מקום וסדר לישת המצות

ובו ל"ב סעיפים

לישה במקום השמש והתנור והחלון

א אין ⁷⁵⁰ לשין העיסה של פסח במקום שהשמש זורח שם ⁷⁵¹ , שחום השמש מחמם העיסה ובקל תוכל לבוא לידי חימוץ ⁷⁵² . אבל במקום הצל מותר ללוש אפילו תחת אויר הרקיע ⁷⁵³ , אם אינו יום המעונן.

אבל ביום המעונן אסור ללוש תחת כל אויר הרקיע ⁷⁵⁴ , אפילו במקום צל, לפי שהחמה בוקעת בכל מקום, ואינה יוצאה דרך חלון כנגד חלונה, שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשטת עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהם ⁷⁵⁵ :

ב ואפילו בבית אסור ללוש ביום המעונן כנגד חלון פתוח, אע"פ שהשמש לא יוכל לזרוח לתוכו לעולם ⁷⁵⁶ , כגון שהוא פתוח לרוח צפון ⁷⁵⁷ :

ג ונהגו ליזהר שלא ללוש כנגד חלון פתוח, אפילו ביום שאינו מעונן, וגם השמש לא יוכל לזרוח לתוכו. מכל מקום יש לחוש שמא פתאום יתכסו השמים בעבים ויהיה יום המעונן, והוא לא ירגיש בדבר ⁷⁵⁸ שיסיר מיד את העיסה מכנגד החלון. מה שאין כן כשלש תחת אויר הרקיע, אם יבאו עננים ותתכסה החמה, מיד ירגיש בדבר ויכניס העיסה לבית מיד ⁷⁵⁹ :

ד וכל זה כנגד החלון ממש. אבל מן הצד של חלון מותר ללוש ⁷⁶⁰ , אפילו אם השמש זורח לתוך החלון, והוא לש בצל קרוב למקום זריחת השמש ⁷⁶¹ :

ה וכל זה בחלון פתוח ממש. אבל אם הוא סתום בזכוכית, אע"פ שהשמש זורח שם, מותר ללוש כנגדו ⁷⁶² (ומכל מקום צריך ליזהר שלא תחמם העיסה ⁷⁶³ ):

ו יש ליזהר כשמוליך קמח של פסח ביום, וכן כשמוליך המצות לתנור לאפותן ביום, לא יוליכם מגולין תחת אויר הרקיע אם הוא יום המעונן. ואין צריך לומר שלא יוליכם מגולין במקום זריחת השמש ⁷⁶⁴ , אלא יכסה אותן במפה ⁷⁶⁵ .

ואין לכסות פעמים הרבה במפה אחת, דשמא נדבק בה מעט בצק ונתחמץ ⁷⁶⁶ (כששהה כדי הילוך מיל ⁷⁶⁷ ) כמו שיתבאר ⁷⁶⁸ .

ואם מוליכן בלילה, או אפילו בבין השמשות, אין צריך לכסותן כלל ⁷⁶⁹ (עיין סימן תנ"ה ⁷⁷⁰ ):

ז לא יתקרב ללוש אצל פי התנור, מפני חום התנור ⁷⁷¹ שמחמם העיסה. אבל מאחוריו או מצדיו מותר ללוש ⁷⁷² .

במה דברים אמורים בתנור שאופין בו שהוא עשוי מלבנים עבים ואין חומו שולט חוץ לדפנותיו, אבל תנור בית החורף שהוסק אין ללוש בסמוך לו מכל צדדיו, לפי שהוא מחזיק חומו ביותר ומתפשט חומו חוץ לדפנותיו ⁷⁷³ , ואף ברחוק ממנו, אם מרגישים שם חום ההסקה אין ללוש באותו בית ⁷⁷⁴ , עד שיפתח הדלת והחלונות שיצא החום ⁷⁷⁵ , לפיכך נכון שלא להסיק תנור בית החורף בו ביום:

ח עבר ולש תחת השמש, או סמוך לתנור, אם על ידי כן הוחמה העיסה אסורה ⁷⁷⁶ באכילה ⁷⁷⁷ , ואם לאו מותרת ⁷⁷⁸ , אפילו לש במזיד ⁷⁷⁹ :

לא להניח העיסה בלא עסק

ט לכתחלה אסור להניח העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד ⁷⁸⁰ .

וכל זמן שעוסקין בבצק, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ ⁷⁸¹ .

ואם הניחוהו בלא עסק כדי הילוך מיל הרי זה חמץ ⁷⁸² .

ואם שהה פחות ממיל וחזר ונתעסק וחזר ושהה פחות ממיל, אין השהיות מצטרפות לכדי הילוך מיל, שהעסק שמתעסק בו בינתיים מבטל את החימוץ מעט שהתחיל להתחמץ בשהייה הראשונה ⁷⁸³ .

במה דברים אמורים כשנתעסק בעסק גמור, כגון בעיטת הידים בעיסה, או הרידוד שמרדדין המצות בעץ עגול. אבל הניקור שמנקרין המצות כדי שלא יתפחו, אינו נקרא עסק גמור לבטל החימוץ מעט שהתחיל כבר להתחמץ בשהייה הראשונה. ומכל מקום נקרא עסק קצת לענין שאין המצה בא לידי חמץ בשעת הניקור ⁷⁸⁴ .

אבל מה שנוהגין המון עם כשרואין מצה העשויה מונחת ואי אפשר לאפותה מיד, לפי שעדיין לא גרפו הגחלים מן התנור, או מפני שאין לה מקום בתנור, וכדי שלא תבוא לידי חימוץ משפשפין בה בידים, אין זה מועיל כלום, ואדרבה היד מחממת את הבצק וממהר להחמיץ ⁷⁸⁵ (ולכך יש ליזהר שלא להניח היד על הבצק שלא לצורך) עיין סי' תנ"ו ⁷⁸⁶ .

אלא כיצד יעשה (אם מתיירא שלא תשהה שיעור מיל חוץ לתנור ותחמיץ), ישברנה ויעשנה חתיכת בצק ויחזור ויתקנה כבתחלה, כדי שהעסק יבטל החימוץ ⁷⁸⁷ .

ומכל מקום לכתחלה טוב ליזהר שלא יבא לידי כך, שיש לחוש שמא כשיתקנה פעם שניה לא יערוך אותה יפה יפה שתהיה גוש ממש, אלא יהיה בה סדקים וכפילות, והרי זה כעין מצה כפולה שנוהגין לאסור ⁷⁸⁸ כמו שיתבאר בסי' תס"א ⁷⁸⁹ .

לפיכך יש להזהר לכתחלה שלא להתחיל להעריך המצות ולרדדן, עד שיתחילו לגרוף הגחלים מן התנור, כדי שיוכלו לאפות מיד ⁷⁹⁰ . וגם מתחלה לא יתחילו ללוש העיסה עד זמן מה אחר שהוסק התנור, בכדי שמיד אחר הלישה יוכלו לגרוף התנור ולהתחיל להעריך המצות ולאפותן מיד. וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד אין לאסור אלא אם כן נשתהה שיעור מיל בלא עסק ⁷⁹¹ :

שיעור מיל

י שיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק עשרים ⁷⁹² . שהרי אמרו חכמים ⁷⁹³ מהלך אדם בינוני ביום בינוני, דהיינו בימי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין ⁷⁹⁴ , הוא ארבעים מיל, והיום י"ב שעות ⁷⁹⁵ , תחלק הי"ב שעות לארבעים מיל, יגיע לכל מיל רביעית שעה וחלק עשרים משעה. שהרי עשר שעות שכשתחלקם למ' חלקים יגיע לכל חלק רביעית שעה, והב' שעות כשתחלקם לארבעים חלקים יגיע לכל חלק עשרים משעה ⁷⁹⁶ .

ויש חולקין ⁷⁹⁷ על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה ⁷⁹⁸ . לפי שיש אומרים ⁷⁹⁹ שימי ניסן ותשרי שאדם יכול להלוך בהם ארבעים מיל מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, יש בהם יותר מי"ב שעות בינונית (פירוש אותן שעות שיש מהן כ"ד במעת לעת נקראין שעות בינונית, לפי שיש שעות זמניות ⁸⁰⁰ שנתבאר בסי' נ"ח ⁸⁰¹ ). ואינן נקראין ימים בינונים אלא לפי שמהנץ החמה עד שקיעתה הוא כמו משקיעתה עד הנצה, ולפי זה על כרחך יש מהנץ החמה עד שקיעתה י"ב שעות בינונית. שהרי המעת לעת הוא כ"ד שעות בינונית, ומהנץ החמה עד שקיעתה אין אדם יכול להלך כי אם שלשים מיל, אם כן מגיע לכל מיל שני חומשי שעה. שהרי בי"ב שעות יש בהם ס' חומשין, תחלקם לשלשים חלקים יגיע לכל חלק שני חומשין.

ולענין הלכה העיקר כסברא האחרונה ⁸⁰² . ומכל מקום יש להחמיר כסברא הראשונה, אם אין שם הפסד מרובה:

יא לא אמרו חכמים שיעור מיל, אלא כשעדיין לא נתחמם הבצק על ידי עסק הידים, אבל לאחר שנתחמם על ידי עסק הידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ ⁸⁰³ .

וכן במקום חם, כגון סמוך לפי התנור שאופין בו, או שלש בבית שהוסק בו תנור בית החורף ומרגישין חומו עדיין, אם שהה הבצק בלא עסק יכול לבוא לידי חימוץ אפילו בפחות משיעור מיל ⁸⁰⁴ . וכן בכל מקום שמרגישין בו חום קצת, ולפי יתרון החמימות ממהר הוא להחמיץ ⁸⁰⁵ . וצריך לתת לב לפי הענין ⁸⁰⁶ :

סימני חימוץ

יב אם התחילו ללוש ב' עיסות כאחת, והחמיצה אחת מהן קודם ששהתה שיעור מיל בלא עסק, כגון שנראו בה סימני חימוץ שיתבאר, בידוע שהחמיצה גם השנית, אם שהתה כל כך כמו חבירתה ⁸⁰⁷ . אע"פ שלא שהתה שיעור מיל, וגם לא נראו בה סימני חימוץ, מכל מקום כיון שנתחמצה אחת מהן, בידוע שיש שם איזה חמימות שממהר להחמיץ קודם שיעור מיל ⁸⁰⁸ :

יג בצק שהחמיץ עד שיש בו סדקים, אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה, אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הרי זה חמץ גמור, והאוכלו חייב כרת ⁸⁰⁹ .

ואפילו אין סדקים נראה אלא במקצת העיסה, הרי כל העיסה חמץ גמור ⁸¹⁰ .

ואם אין בו שום סדק אלא שהכסיפו פניו ⁸¹¹ (פירוש מראה לובן ⁸¹² הנוטה לשחרות, שקורין בלייכלי"ך בל"א ⁸¹³ ), כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת שפניו מכסיפין ⁸¹⁴ , דהיינו שנשתנית צורתו ⁸¹⁵ , הרי זה אסור באכילה ובהנאה מדברי סופרים כחמץ גמור. והוא נקרא חמץ נוקשה ⁸¹⁶ , שאינו ראוי לאכילה מחמת חמיצותו שלא גמר כל צרכו ⁸¹⁷ (עי' סי' תמ"ב ⁸¹⁸ ).

וצריך למחות בהמון עם שמשהין העיסות עד שמכסיפין פניהם ⁸¹⁹ :

צינון הידים במים ושפיכתן

יד אם האשה שלשה היא אופה בעצמה ⁸²⁰ , כשתבוא ללוש עוד לאחר שאפתה עיסה הראשונה, צריכה היא לצנן ידיה במים צוננין קודם שתלוש ⁸²¹ , לפי שידיה נתחממו מחום התנור ומחממים את העיסה ⁸²² . ואם עברה ולא צננה ידיה קודם הלישה הפת מותרת ⁸²³ :

טו אם האשה שלשה היא מקטפת ⁸²⁴ (פירוש שטחה פני החררה במים ⁸²⁵ קודם האפיה), לא תקטף באותן מים שמצננת בהם ידיה, מפני שהם מתחממין מחום ידיה ומחמיצין את החררה ⁸²⁶ , אלא יהא לה כלי אחר מלא מים שתקטף בהם. ובמדינות אלו אין נוהגין כלל לקטף המצות במים. ומכל מקום אם אירע כך אין אוסרין המצה באכילה ⁸²⁷ :

טז אם לש אחר זמן איסור חמץ ⁸²⁸ , דהיינו מתחלת שעה ששית ואילך ⁸²⁹ , צריך ליזהר במים שרוחצין בהם העריבה עם שאר הכלים ששימשו בעיסה, ובמים שמקטפת בהן, ובמים שמצננת בהם ידיה ⁸³⁰ , שלא ישפכם אלא במקום מדרון ⁸³¹ , כדי שיבלעו מהרה בקרקע ⁸³² . אבל אם שופכן שלא במקום מדרון יש לחוש שמא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו ⁸³³ קודם שיבלעו בקרקע, ונמצא שיהיה חמץ ברשותו בפסח.

ואפילו אם שופכן לרשות הרבים, ונמצאו שיצאו מרשותו קודם שנתחמצו, מכל מקום כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ, צריך הוא ליזהר לכתחלה בכל אשר יש לו שלא יבואו לידי חימוץ כלל ⁸³⁴ :

יז ולא ישפכם על גבי רצפת אבנים, אפילו היא מדרון, שהרי אינם נבלעין בקרקע במהרה ⁸³⁵ :

ניקוי כלי הלישה

יח כבר ⁸³⁶ נתבאר ⁸³⁷ שלכתחלה אסור להשהות הבצק בלא עסק אפילו פחות משיעור מיל. לפיכך כל הכלים המשמשים בעיסה, כגון העריבות, והסכין שחותכין בו העיסה, ועצי מגלגלין שמרדדין בהם המצות, ועצים שמנקרין בהם המצות, צריך ליזהר לגרדם יפה בין כל עיסה ועיסה, לנקותם מפירורי בצק הנדבקים בהם ⁸³⁸ . אע"פ שאין שוהין שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה, ונמצא שהבצק הדבוק בכלים אינו שוהא בלא עסק, אף על פי כן לכתחלה צריך ליזהר בכך ⁸³⁹ .

ואם אין שוהין כלל בין עיסה לעיסה, אלא לש מיד זו אחר זו בלא הפסק כלל, ואין הכלים פנוים ממלאכתם כלל, ונמצא שהבצק הדבוק בכלים אינו שוהא כלום בלא עסק, אין צריך לגורדם בין עיסה לעיסה ⁸⁴⁰ :

כ ⁸⁴¹ ואחר גמר לישת העיסות הנאפות בהיסק תנור אחד, כשחוזר ומסיקו לאפות בו פעם שנית, ידיח כל הכלים ששימשו בעיסה וינגבם, לחזור ולהשתמש בהם פעם שנית ⁸⁴² . ולא די להם בגרידה בלבד כמו שנוהגין העולם, כי אי אפשר לנקותם לגמרי על ידי גרידה בלבד ⁸⁴³ .

ואם ⁸⁴⁴ הוא יום טוב שאסור להדיח כלים, שאין לו צורך להשתמש בהם עוד בו ביום ⁸⁴⁵ , ידיחם על ידי נכרי ⁸⁴⁶ , שההדחה שלא לצורך יום טוב היא שבות, והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, ושבות דשבות לא גזרו במקום מצוה ⁸⁴⁷ , דהיינו לבער ולהעביר החמץ הדבוק בכלים ⁸⁴⁸ :

כא ואם אין שם נכרי להדיחם, די לו בביטול, שיבטל ויפקיר הבצק הדבוק בכלים קודם שנתחמץ, שאז הוא עדיין ברשותו לבטלו ולהפקירו ⁸⁴⁹ .

ואף כשיתחמץ אחר כך, אין צריך להעבירו ולבערו, אם בכל כלי וכלי בפני עצמו אין בו כזית בצק דבוק, כמו שנתבאר בסימן תמ"ב ⁸⁵⁰ עיי"ש.

ומכל מקום לכתחלה צריך הוא ליזהר שלא יבא לידי חימוץ כלל כמו שנתבאר למעלה ⁸⁵¹ . לפיכך אם אין שם נכרי יטילם למים צוננים ⁸⁵² , שהצוננים מונעים מלהחמיץ ⁸⁵³ . ויזהר להכבידם למטה בתוך המים ואל יצופו למעלה ⁸⁵⁴ :

כב וכל זה כשאין דעתו לחזור ולאפות עוד מצות, ונמצא שהכלים ששימשו בעיסה אין לו עוד צורך ביום טוב עצמו, ולכך אסור לישראל להדיחם (ואע"פ שלצורך מצות ביעור חמץ מותר להדיח כלים אפילו בשבת, כמו שנתבאר בסימן תמ"ד ⁸⁵⁵ . מכל מקום כאן כיון שיש תקנה שלא יבא לידי חימוץ כלל, לא התירו להדיח כלים שאין בהן עוד צורך ביום טוב).

אבל כשדעתו לחזור ולאפות עוד מצות פעם שנית ביום טוב עצמו, מותר להדיח כל הכלים אחר אפיה הראשונה, כיון שהן צריכין לו עוד ביום טוב עצמו ⁸⁵⁶ .

לפיכך מותר להדיח את העריבה, אע"פ שאין דעתו לחזור ולאפות עוד מצות בו ביום, דכיון שיש לה תוך יכול הוא ליתן בתוכה דברים אחרים בו ביום, ונמצא שהיא צריכה לו ביום טוב עצמו ⁸⁵⁷ :

כג אבל אסור לישראל לגרוד את העריבה או שאר כל הכלים, אע"פ שדעתו לחזור ולאפות בו ביום, ונמצא שגרידה זו היא לצורך יום טוב עצמו, אף על פי כן לא התירוהו ⁸⁵⁸ . לפי שאיסור הגרידה הוא מפני שהוא ממחק העץ, כמו שנתבאר בסימן שכ"ג ⁸⁵⁹ , ומחיקה אין בה צורך יום טוב כלל ⁸⁶⁰ , שהרי אפשר להעביר הבצק מהכלים בלא מחיקת העץ, כגון על ידי הדחה:

כד יש ליזהר לכתחלה שלא ליתן העריבה שלשין בה על גבי כר או כסת של צמר בשעת הלישה, לפי שהן מחממין את העריבה ⁸⁶¹ , והיא מחממת את העיסה שבתוכה. אבל מותר ליתן אותה על גבי בגד של צמר ⁸⁶² , או על גבי כר או כסת של עור ⁸⁶³ , לפי שאינן מחממין כל כך ⁸⁶⁴ :

הוספת קמח בעיסה רכה

כה אם העיסה היא רכה מאוד שנתנו בה מים יותר מן הראוי, אין להוסיף קמח לתוך הלישה כדי שתהא העיסה כראוי, לפי שהקמח שמוסיפין יש לחוש בו שמא אין כולו נילוש ונגבל יפה עד שיהיה כולו בצק, אלא נשאר ממנו מעט קמח בעין בתוך העיסה, ואפילו לאחר אפייה עודנו בעין, ושמא לא נקלה אותו קמח יפה ⁸⁶⁵ (שהקמח שנקלה יפה אינו בא לידי חימוץ כמו שיתבאר בסי' תס"ג ⁸⁶⁶ ), ויש לחוש שמא יבא לתוך התבשיל בפסח ויתחמץ.

אלא כיצד יעשה, ילוש אדם אחר עוד עיסה אחרת קטנה מגיבול קשה ויבשות מים, ויערב אותה עם העיסה הרכה המלוחלחת שניתוסף בה מים, ויקבלו זו מזו וזו מזו לחלוחית ויבשות עד שיגיע למדה בינונית ⁸⁶⁷ .

אבל אדם אחד אין לו ללוש שתיהן כאחת, שאי אפשר ללוש שתי עיסות כאחת ולהתעסק בהן יפה ⁸⁶⁸ :

כו ובדיעבד ⁸⁶⁹ שעבר והוסיף קמח בעיסה הרכה, מותרת באכילה. אלא שלכתחלה יש ליזהר במצות הללו שלא יבאו לתוך דבר לח, שלא יתחמץ הקמח שבתוכן ⁸⁷⁰ . אבל כשאוכלן כשהן יבשות, ואף שלועסן בשיניו, אין הרוק מחמיצו, כיון שאין שוהין בפה שיעור מיל ⁸⁷¹ .

אבל בדיעבד שעבר ועשה מהן תבשיל מותר באכילה, שהרי אין כאן אלא חששא בעלמא ⁸⁷² , שמא נשאר מעט קמח בעין, ושמא לא נקלה יפה ⁸⁷³ .

אבל מצה שיודע שנילוש בתוכה קמח, יש להחמיר אפילו בדיעבד שעבר ונתנה לתוך דבר לח ⁸⁷⁴ . עי' סי' תס"ג ⁸⁷⁵ :

כז צריך ליזהר להרחיק המצות מן הקמח, כי הקמח הנדבק בהן בא אחר כך לתוך התבשיל ומתחמץ ⁸⁷⁶ .

ולכן אותו המודד קמח לתוך העריבה, לא יקרב אל העיסות, עד שינקה מלבושיו מקמח, וידיח ידיו תחלה ⁸⁷⁷ :

ליזהר בעת הלישה

כח המדקדקים נוהגין ללוש בספל, ואחר כל עיסה ועיסה ידיח הספל וינגבו במפה, אלא אם כן לש מיד בלי הפסק ⁸⁷⁸ . והמנהג הנכון להיות לו שני ספלים להחליף בין עיסה לעיסה ⁸⁷⁹ :

כט אותו שלש העיסה, ואותן שתיקנו המצות (וכן אותו שנותן הקמח), ידיחו ידיהם בין כל עיסה ועיסה ⁸⁸⁰ (אלא אם כן מתעסקין מיד בלי הפסק כלל):

ל וצריך ליזהר לבער הפירורין מעל השלחן אחר כל עיסה ועיסה ⁸⁸¹ .

ואם יש בו נקב או סדק צריך לסותמן, שלא יכנוס בהן בצק ויחמיץ שם, ואחר כך יתערב בעיסה ⁸⁸² .

ולפי שרוב השולחנות יש בהם סדקים, לפיכך יש נוהגים לעשות המצה על הסדין ⁸⁸³ .

וסדין שעשו עליו מצות פעם אחת, אם רוצה לעשות עליו פעם ב' ⁸⁸⁴ , לא די לו בהדחה, לפי שהחמץ נדבק בו, אלא צריך לכבסו היטב ⁸⁸⁵ .

ואפילו לא עשה מצות בפעם הא' אלא על עבר אחד של הסדין, אין לו להפכו לעשות על עבר השני בלא כיבוס, לפי שהחמץ מבצבץ ויוצא מעבר על עבר ⁸⁸⁶ .

וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבו כמו שנתבאר בסי' תנ"ג ⁸⁸⁷ , חוץ מן התפירות שבאימרא שאין צריך להתיר, לפי שאין דרך לעשות מצות על האימרא אלא באמצע הסדין ⁸⁸⁸ .

ואם עבר ועשה עליו מצות בלא כיבוס, אם הוא תוך הפסח יש לאוסרן, כיון שחמץ בפסח במשהו ⁸⁸⁹ , וקרוב לודאי שנתערב בהן פירור משהו. אך אם הפך הסדין, או שכבסו, אף שלא התיר התפירות, אין להחמיר ולאסור המצות ⁸⁹⁰ :

לא העריבה שלשין בה יש ליזהר שלא יהיה בה שום גומא וסדק, שלא יוכל לנקרם אחר הלישה ⁸⁹¹ , ואפילו על שפתה ⁸⁹² לא יהיה שום גומא וסדק שלא יוכל לנקרם, לפי שהבצק הנכנס שם מתחמץ כששוהה שיעור מיל, ואחר כך כשחוזר ולש בה מתערב בצק זה בעיסה.

וכיצד יעשה, אם יש סדקים בעריבה ירחיב אותם כרוחב אצבע, או פחות, כדי שיוכל לנקרם היטב, ואחר כך יסתמם ויחליקם להשוותם יפה ⁸⁹³ :

לב וכן המרדה שמכניסין בה הפת לתנור ומוציאין בה מן התנור, תהא חלקה בלי שום סדק וגומא, שלא יכנוס לשם בצק ויתחמץ ⁸⁹⁴ .

אבל כשהיא חלקה אין בצק מתדבק בה כלל, ולכן אין צריך להדיחה כלל אחר גמר האפייה ⁸⁹⁵ , אף שצריכה לו לחזור ולאפות בו פעם אחרת:

הערות

750. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) לישה במקום השמש והתנור והחלון (ס"א-ח). (ב) לא להניח העיסה בלא עסק (ס"ט). (ג) שיעור מיל (ס"י-יא). (ד) סימני חימוץ (סי"ב-ג). (ה) צינון הידים במים ושפיכתן (סי"ד-ז). (ו) ניקוי כלי הלישה (סי"ח-כד). (ז) הוספת קמח בעיסה רכה (סכ"ה-ז). (ח) זהירות בעת הלישה (סכ"ח-לב).
751. מימרא דרבא דף מב , א (דרש רבא אשה לא תלוש בחמה). טור ושו"ע ס"א (אין לשין במקום השמש).
752. רש"י שם ד"ה לא בחמה (לפי שחום השמש מחממת). לבוש ס"א (שחום השמש מחמם העיסה ומחמץ).
753. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ג מב, א (נראה מכאן כי ביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטף לצל תחת הרקיע). הובא בב"י ריש הסימן, ובט"ז ס"ק א.
754. יומא דף כח , סע"ב (יומא דעיבא כוליה שמשא). רי"ף יב, ב (ולא מיבעיא מיתב בשימשא ומילש דאסור, אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש אסור, ואף על גב דלא נפלה שמשא בההיא דוכתא, מאי טעמא יומא דעיבא כוליה שימשא). טור ושו"ע ס"א (וביום המעונן אסור תחת כל אויר הרקיע, משום דיומא דעיבא כוליה שמשא).
755. רש"י שם (אפילו במקום צל, שהחמה בוקעת בכל מקום, ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות, שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשטת עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן).
756. תרומת הדשן סי' קכב (אם לשה ממש בערב שהחמה עומדת בשיפול[ו] של רקיע במערב, והיא לשה בכותלי הבית מאחורים גבוהים לצד מערב ... יראה דיש לחוש ביום המעונן ... לפי שהחמה מתפשטת ויוצא בכל מקום, לפי שהעבים עומדים כנגד חלונה).
757. שהרי בחצי העולם הצפוני, לעולם אין השמש נראית בצד צפון של האדם.
758. תרומת הדשן שם (ונראה דלפי מה שנהגו ליזהר שלא ללוש תחת חלון פתוח, אפילו אם החלון פתוח למזרח והיא לשה אחר חצות שכבר סיבבה החמה לדרום, יש לחוש מטעם דלעיל ואפילו ביום שאינו מעונן, דזימנין דמתקשרים העבים ולאו אדעתיה). רמ"א ס"א (ועל כן נהגו ליזהר מללוש נגד החלון הפתוח אפילו אין שם שמש, שמא יהיה מעונן ולאו אדעתיה).
759. דרכי משה ס"ק א (ואפשר דאף בעל תרומת הדשן מודה בהא, דהכא ליכא למיחש ליום המעונן, מאחר שלש בצל אית ליה היכרא דאין כאן שמש, אבל כשלש נגד החלון, דאין הצל נראה שם וליכא היכרא, אז גוזרין שמא יהיה יום המעונן). מ"א ס"ק א (אבל מותר ללוש בצל תחת הרקיע, דכשיבואו עננים ותתכסה השמש ירגיש מיד בדבר).
760. ח"י ס"ק ג (משא"כ מן הצד של חלון, או רחוק מן החלון, בענין שאי אפשר לשמש לזרוח אל מקום הלישה, אף אם יהיה השמש בכל שטח הרקיע ביומא דעיבא דכולא שמשא ... מותר ללוש. וזה כוונת הרוקח סי' רע"ג עיין שם. וכן משמע במהרי"ל). והיינו מ"ש ברוקח שם (ואם הוא יום מעונן, לא תשב לא בחצר, ולא בבית, במקום שהיתה חמה זורחת). ובמהרי"ל אפיית המצות ע' סז (ואפילו בבית, במקום שהחמה יכולה לזרוח, ברוקח).
761. ח"י ס"ק א (ומבואר בש"ס ופוסקים, דכל שאינו לש ונתקרב אלא השמש ממש, רק שהוא קרוב אל השמש, אין לחוש).
762. ח"י ס"ק ד (אבל אם החלון אינו פתוח, אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות, אפילו הכי מותר ללוש נגדה ... וכן ראיתי נוהגין ללוש נגד חלון סתום של זכוכית). וכמו לענין בדיקת חמץ לאור החמה, שנתבאר לעיל סי' תלג ס"ד (וכן חלון שבכותל, אם אין בה מחיצה של זכוכית).
763. כדלעיל סי' תנה ס"ט (ואם מוליכן בכלי זכוכית ... חום השמש עובר דרך דפנות הכלי).
764. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואין לטלטל לא קמח, ולא המים, ולא המצות, מגולה תחת הרקיע במקום זריחת השמש, וביומא דעיבא תחת כל הרקיע). הובא בדרכי משה ס"ק ו. רמ"א ס"א (יש ליזהר מלהוליך המצות לתנור תחת הרקיע מגולה. וכן המים או הקמח). הולכת המים תחת אויר הרקיע נתבארה לעיל סי' תנה ס"ט. וכאן מבואר דין הולכת הקמח, והולכת המצות לתנור.
765. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שצ אות ג (ראיתי בבית מה"ר שלום ז"ל, המצות כשנושאים דרך החצר אל התנור, נשואות תחת הסרבל). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סח (לעולם יש לכסותם, וכן המצות כשנושאין לתנור. וכן עשוי בבית מהר"ש, כשנשאו המצות אל התנור דרך החצר כסו על גבן סרבל). הובא בדרכי משה שם. רמ"א שם (ואין לטלטל ... מגולה תחת הרקיע).
766. מ"א ס"ק ב (ואין להניח סדין אחד פעמים הרבה על המצות, דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ). הובא בח"י ס"ק ז.
767. היינו אם שהתה המפה, מאז נדבק בה מעט בצק עד עתה, כדי הילוך מיל.
768. ס"ט (אם הניחוהו בלא עסק כדי הילוך מיל הרי זה חמץ), וס"ל (וסדין שעשו עליו מצות פעם אחת, אם רוצה לעשות עליו פעם ב', לא די לו בהדחה, לפי שהחמץ נדבק בו, אלא צריך לכבסו היטב).
769. תרומת הדשן סי' קטו (בשעה שממלאים אותו בערב מן הנהר ... ליכא למיחש למידי, שהרי כבר שקעה החמה קודם וליכא למיגזר כלל). מ"א ס"ק ב (אבל בין השמשות אין לחוש).
770. סעיף ט (כשמוליך המים בלילה או בבין השמשות, כגון בשעת שאיבתן מהנהר או מהמעיין שמוליכן משם לביתו דרך אויר הרקיע, אין צריך לכסותו כלל, שהרי כבר שקעה החמה ולא יתחממו עוד). וראה מראי מקומות וציונים.
771. רוקח סי' רעג (תשב בבית, ולא אצל האש, ולא אצל פי התנור). רא"ש סוף פ"ב (וכן יראה שאין נכון ללוש קרוב לתנור, מפני חום האש). טור (ואל תתקרב האשה ללוש אצל פי התנור, מפני חום התנור). שו"ע ס"א (ולא יתקרב ללוש אצל התנור, מפני חום התנור).
772. ב"ח ס"ב ד"ה ומ"ש ואל (משמע בשלא אצל פי התנור, אלא באחוריו או בצדיו, אפילו קרוב לתנור לית לן בה). הובא ב פר"ח ס"א ד"ה ומ"ש אצל. ח"י ס"ק ט (בטור כתב אצל פי התנור, משמע דכל שאינו אצל פי התנור אין לחוש. אכן המחבר העתיק לשון הרא"ש שכתב סתם שאין ללוש קרוב לתנור. מכל מקום נראה לי דהיא היא).
773. ח"י שם (דכל שאינו קרוב לפי התנור אלא מאחוריו אין לחוש, בתנורים שלנו שאופין בהם, שעשוים מלבנים עבים, שאין החום שולט לחוץ כמו בתנור בית החורף, רק דרך פי התנור יש לחוץ, משא"כ אם אינו קרוב לפי התנור).
774. אגודה פ"ג סי' מד (וכתבו הגאונים דווקא בבית שאין התנור בו, אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר). ח"י שם (דהאגודה לא קאמר אלא בתנורים של בית החורף שעל ידי ההסקה מחזיק חומן). וראה גם לקמן סי"א (במקום חם, כגון סמוך לפי התנור שאופין בו, או שלש בבית שהוסק בו תנור בית החורף ומרגישין חומו עדיין, אם שהה הבצק בלא עסק יכול לבוא לידי חימוץ אפילו בפחות משיעור מיל).
775. ט"ז ס"ק א (ונראה גם כן פשוט דבית החורף שהסיקו בו בתנור ... יפתח הדלת והחלונות עד שיצא חום ההסקה).
776. מ"א ס"ק טו (עברה ולשה תחת השמש הפת מותרת. וב"ח אוסר. והוא הדין כשלש סמוך לתנור. ונראה לי דוקא כשהוחמה העיסה). הובא ב ח"י ס"ק כו. וראה גם לעיל סי' תנה ס"ח (אם הלינם באויר ... אם לא נשתהו שם עד כדי שיוחמו המים בחום השמש, אלא מצאן צוננים)
777. כדלעיל סי' תנה סכ"ז (לש בחמין ... יש אוסרין באכילה ... אבל בהנאה, או להשהות עד לאחר הפסח, מותר לדברי הכל, אפילו לש בחמין במזיד).
778. רמב"ם פ"ה הי"ב (ואם עברה ולשה תחת השמש ... הפת מותרת). שו"ע ס"ה (עברה ולשה תחת השמש הפת מותרת).
779. שהרי כתבו "עברה ולשה". וראה מראי מקומות וציונים.
780. מימרא דרבא דף מב , א (דרש רבא אשה לא תלוש ... ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת). כפירוש רש"י שם (כלומר תהא עוסקת בבצק כל שעה). טור ושו"ע ס"ב (לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד). וכן הוא לעיל סי' תנו ס"א (שלכתחלה אסור להשהות העיסה אפילו רגע אחד בלא עסק כמו שיתבאר בסי' תנ"ט). סי' תנז ס"ה (שלא תהא העיסה פנויה מעסק אפילו רגע אחד). לקמן סי"ח (שלכתחלה אסור להשהות הבצק בלא עסק אפילו פחות משיעור מיל). סי' תסה ס"א (אסרו להניח עיסה בלא עסק לכתחלה אפילו רגע אחד כמו שנתבאר בסי' תנ"ט). ועוד נתבאר לקמן סי"א (לאחר שנתחמם על ידי עסק הידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ), ושם (הערה 54).
781. ברייתא דף מח , ע"ב (כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ). רמב"ם פ"ה הי"ג (כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חמוץ). טור ושו"ע שם (וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום, אינו מחמיץ). ומה שהוסיפו "אפילו כל היום כולו", למדים מהאמור לקמן סי' תסו סט"ז (קמח שנפל עליו דלף היורד מן הגג, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ, שטרדת הדלף מונע מלהחמיץ). ומקורו בברייתא לט, ב (תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר, קמח שנפל לתוכו דלף, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ).
782. [ריש לקיש] דף מ[ו] ע"א (א"ר אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש כדי שילך אדם ... מיל. טור ושו"ע שם (ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ). וכן הוא לעיל סי' תנג סי"ז (שהו עליו כשיעור מיל הוא בא לידי חימוץ). לקמן סי' תסב ס"ג (אין מחמיצין את העיסה שנילושה בהם אלא אם כן שהתה שיעור מיל בלא עסק ... שלא שהתה שיעור מיל בלא עסק). סי' תסה ס"א (כשיעור מיל, וכל פחות מכשיעור אינו בא לידי חימוץ). סי' תסו ס"ג (שהן מתחמצות ... כששוהין ... שיעור מיל), וס"ו (יבואו לידי חימוץ כשישהו שיעור מיל), וסט"ז (ואם שהא שיעור מיל הרי זה אסור). סי' תסז ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל יכולין הן לבא לידי חימוץ), וסי"ז (שהו עליו כשיעור מיל הוא בא לידי חימוץ). ובימינו מתאמצים במאפיות המצה, למהר מאד בלישה, עד שמתחלת הלישה עד סוף אפייתה ישהה פחות מהילוך מיל.
783. שו"ת מהרי"ל החדשות סי' נא (ושהיות אי מצטרפות לענין הילוך מיל, נראה לע"ד דאין מצטרפות, דאל"כ מאי קאמר כל זמן שעוסקין בבצק אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ, וכי היאך איפשר להתעסק כל היום בכל הבצק שלא ישהה כאן מעט וכאן מעט שיצטרף בכל היום להילוך מיל ... וראייה מטיף טיף אפילו כל היום כולו אי איפשר להחמיץ ... ואמאי לא מצטרפי ההפסקות). התשובה נכתבה אל תלמידו בעל תרומת הדשן, שכותב בסי' קכג (ואחד מהגדולים השיב לי בתשובה, דאין נראה לו להחמיר, והביא ראייה מהא דאיתא פ' כל שעה, דגן שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. משמע שיש בצירוף השהיות בין טיפה לטיפה כשיעור).
784. תרומת הדשן שם (וחד מרבוותא השיב לי שיש לחלק בדבר, דאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא, כגון בעיטת הידים בבצק, וכגון הרידוד שמרדדים את המצות בעץ עגול, כה"ג אין השהיות מצטרפים, דעסק כזה יכול לבטל מה שכבר התחיל להתחמץ. אבל עסק אחר מועט, אף על פי שיש בו כח לעכב שלא יתחיל להתחמץ כל זמן שמתעסקים בו ... אמנם כמו כן אין בו כח לבטל מה שהותחלו כבר להתחמץ, וכן נראה לחלק ... לכך נראה שהנקור שמנקרין המצות, אף על גב דיש לחשבן לעסק, לענין זה לבד יחשב, שכל זמן שעוסקים בו כך אינו בא לידי חימוץ ... מכל מקום לא חשיב עסק כל כך לבטל השהיות). הובא בב"י. מ"א ס"ק ד (ובתרומת הדשן כתוב דעסק גמור כגון בעיטת הידים ורידוד מבטל החימוץ, ואין שהיות מצטרפות. אבל בנקור שמנקרין המצות, שהיות מצטרפות. ואף על פי שמנקר במקום זה שוהה במקום אחר). וראה לקמן סי' תס סוף ס"ח (אבל הניקור שמנקרין המצות כדי שלא יתפחו ... טוב למהר לעשותו בכל מה דאפשר, שהרי כשמנקר מקצתה האחד שוהה מקצתה השני בלא עסק כלל).
785. מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סו (ומה שרגילין העולם לשפשף עם ידיהם על גבי המצות, אחר שתיקנם, קודם אפייתן, ואומרים לא יהו מונחים פנוים, אין בו ממש, דאין זה מתעסק, אדרבא מחמת השפשוף יתחממו יותר ויתחמצו). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואותם המעבירים ידיהם על המצות, לא יפה הם עושים, דלא קרי עסק אלא העריכה והלישה או כשנוקבין המצות, אבל כשמעבירין ידיהם על המצות גרע טפי). הובא בדרכי משה ס"ק ג. מ"א שם (אין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהן).
786. סעיף ה (טוב ליזהר שלא להניח היד על הקמח שלא לצורך, שהיד מחממת קצת). וכן הוא לעיל סי' תנה סי"ז (שהיד מחממת מעט).
787. רוקח סי' רעט (ואם אין יכול לאפות המצה, מוטב שישבר וילוש פעם שנייה). אגודה פ"ג סי' מד (אם רואה אדם שהנחתום משהא מצתו מלרדותה לתנור, טוב לשברה וללוש פעם אחרת). הובא במהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סז (ויש סוברים כששהו המצות כל כך, לחזור ולקטף פעם אחרת, וכן באגודה ורוקח). דרכי משה סי' ת[ס]א ס"ק ג (ובמהרי"ל כתב ... דאם ירא שלא ישהו המצות שיעור מיל, בספר אגודה וברוקח מתיר לשברן ולחזור ולערכן). רמ"א כאן ס"ב (ואם המצה עשויה, וירא שלא תבא לידי חימוץ, מותר לשברה ולחזור לעשותה, כדי שהעסק יבטל החימוץ).
788. מהרי"ל שם (ונכון להתרחק ממנו, דשמא לא יקטפו בשנית יפה ויתחמץ יותר והוי כמצה כפולה, או ב' שוכבות בתנור זו על גבי זו, שאסורים משום דאין האש שולט ביניהם והחמיצו). דרכי משה שם (ואנו לא נהגינן הכי, כי שמא לא יערכנה פעם שניה היטב, והוי כמו מצה כפולה). רמ"א שם (מיהו טוב ליזהר לכתחלה). מ"א ס"ק ו (דשמא לא יקטפו יפה בפעם שניה, שלא יהי' גוש אחד דבוק, והוי כמצה כפולה שאסורה משום שאין האש שולט שם).
789. סעיף טז (מצה שנתכפלה בתנור, ונתדבקה שם במקום הכפל ... יש בו חשש חימוץ, כי שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בכח בין הדבקים להתחיל לאפות שם מיד, ונתחמץ שם קודם שהתחיל לאפות שם).
790. ס' הזכרונות מונקאטש יט, א (ומאד צריך להזהר שלא להתחיל להעריך ולרדד, עד שיגרפו התנור בתחלה, כדי שיוכלו ליתן בו מזאת המצות, ולא יעמדו בחוץ, ולא ישהו אפילו רגע אחד. כל זה הוא עיקר גדול בהכשר המצה). הובא בכנסת הגדולה הגה"ט, ובח"י ס"ק יב (ונראה דלאו דוקא כל מגריפות התנור, דאם יגרוף כל התנור ואחר כך יתחיל להעריך ולרדד המצות, גם ינקרו, על ידי זה יצטנן התנור מאוד לפעמים. אלא דלא יתחיל להעריך עד שיתחיל לגרוף כדי שיוכל לאפות מיד. וכן ראיתי נוהגין בבית הגאון מוח"ז).
791. ח"י שם (גם מתחלה לא יתחיל ללוש עד זמן מה אחר שהוסק התנור, כדי שיוכל מיד אחר הלישה לגרוף התנור ולהתחיל להעריך המצות ולאפות מיד ... מכל מקום בדיעבד אין איסור כל שלא שהה שיעור חימוץ, ולכתחלה יזהר).
792. שהן 18 דקות. תרומת הדשן סי' קכג בהג"ה (ושיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה, לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא י"ב שעות, כדאיתא פרק מי שהיה טמא). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (שיעור הילוך מיל דהיינו רביע משעה וחלק אחד מעשרים משעה. כדמשמע בתוספות פרק קמא דפסחים, וכן בפרק מי שהיה טמא, דמהלך אדם בינוני מ' מילין ביום, דהיינו י"ב שעות). שו"ע ס"ב (ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה).
793. רבי יוחנן דף צג , ב. ושם צד, א (אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות). שהן ארבעים מיל.
794. רש"י שם ד"ה כמה (וביום בינוני דתקופת ניסן ותשרי שהימים והלילות שוין).
795. ט"ז ס"ק ב (לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום, שהוא י"ב שעות).
796. ח"י ס"ק י (כשתחלוק עשר שעות לארבעים חלקים מגיע לכל מיל רביעית שעה, ואחר כך תחלוק הב' שעות כל שעה לעשרים חלקים, נצא מגיע לכל מין עוד חלק עשרים מהשעה).
797. רמב"ם בפירוש המשניות פ"ג מ"ב (ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הלוך בינוני מיל אחד, והוא כדי שני חומשי שעה מן השעות השוות). רע"ב שם (כדי שיהלך אדם מיל בהליכה בינונית. ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה).
798. שהן 24 דקות.
799. רבי יוחנן שם, לפירוש עולא שם (אמר עולא ... כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין, פשו לה תלתין). רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ה ה"ט (חמשה עשר מיל ... שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות, כשיהלך ברגליו בנחת). פירוש המשניות פ"ט מ"א ד"ה מודיעים (חמשה עשר מיל, והוא שיעור שיהלך אדם ברגליו הילוך בינוני מעלות השמש עד בין הערבים). ח"י ס"ק י (שאמר עולא שם בגמרא דמהלך אדם בינוני, דהיינו ה' מילין מעלות השחר עד הנץ החמה, וה' מילין מהשקיעה עד צאת הכוכבים, פשו להו תלתין מילין מהנץ עד השקיעה, שהי"ב שעות מתחשבים כן לדעתו, נמצא שעולה החשבון לשני חומשין). והיינו שמנץ החמה עד שקיעת החמה הן י"ב שעות, שהן שלשים מיל. ומנץ החמה עד חצות היום הן ו' שעות, שהן ט"ו מיל. יוצא אם כן שמהלך מיל אחד הוא 24 דקות.
800. ח"י שם (פירוש, כל השעות הם בשוה, כל אחת חלק כ"ד מיום ולילה, ולא שעות זמניות).
801. סעיף ג (ושעות אלו הם זמניות, שכל יום בין ארוך בין קצר נחלק לי"ב שעות).
802. שמהלך מיל הוא 24 דקות. וכן הוא לעיל סי' רמט ס"ג (ג' פרסאות של אדם בינוני המהלך ברגליו, דהיינו ד' שעות וד' חומשים), דהיינו שמהלך מיל הוא 24 דקות, וג' פרסאות, שהן י"ב מיל (24X12=288), הן 4 שעות ו-48 דקות. וכן ביאר רבינו בסדר הכנסת שבת (בין השמשות דרבי יהודה, שהוא בכדי חומש שעה וחצי חומש משעות השוות (שהן כ"ד במעת לעת, והן י"ח מינוטין)). דהיינו שמהלך מיל הוא 24 דקות, וג' רבעי מיל הם 18 דקות, כדאמרינן בגמרא שבת לד, ב (ואיזהו בין השמשות ... רבי יהודה ... שלשה חלקי מיל). * ומכל מקום נתבאר לעיל סי' קפד ס"ג (שיעורו עד כדי הילוך ד' מילין, שהוא שיעור שעה וחומש), דהיינו שמהלך מיל הוא 18 דקות, וד' מיל הן 72 דקות. וכן ביאר רבינו (בשיטת ר"ת), לעיל סי' רסא ס"ה (שמתחלת השקיעה עד צאת ג' כוכבים הוא מהלך ד' מילין ... ואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה, דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה, הרשות בידו). דהיינו שמהלך מיל הוא 18 דקות, ומהלך ד' מילין הן 72 דקות (השוות). ואם רוצה להוסיף ולקבל שבת מפלג המנחה, שהם 75 דקות (זמניות) קודם צאת הכוכבים, הרשות בידו. וכן ביאר רבינו בשיטת ר"ת, בסדר הכנסת שבת (דעת רבינו תם וסיעתו, שעד כדי הילוך ג' מילין ורביע, שהוא קרוב לשעה בינונית, אחר השקיעה הוא יום). דהיינו שמהלך מיל הוא 18 דקות, ומהלך ד' מיל הוא 72 דקות, ו"כדי הילוך ג' מילין ורביע" הוא 58 וחצי דקות, "שהוא קרוב לשעה". והמקור להפרש זה הוא בדברי הרמב"ם עצמו, שהרי כתב בפירוש המשניות פסחים פ"ג מ"ב (ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחד, והוא שיעור מן הזמן שהוא שני חומשי שעה), דהיינו שמהלך מיל הוא 24 דקות. ומכל מקום כתב בפירוש המשניות ברכות פ"א מ"א (ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש, בכדי שעה וחומש). דהיינו שמהלך מיל הוא 18 דקות, ומהלך ד' מיל הוא 72 דקות. * והטעם להפרש זה, כי כך כמעט מפורש בגמרא, שלענין שיעור מיל קיי"ל שהוא 24 דקות, ולענין שיעור ד' מיל קיי"ל שהם 72 דקות. שהרי המקור לכל זה הוא במשנה פסחים צג, ב (איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא). ובגמרא שם (אמר עולא מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא. סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין, פשו לה תלתין). דהיינו ששיעור מיל הוא 24 דקות, ומעלות השחר עד הנץ הוא מהלך חמשת מילין, שהם 120 דקות. ומנץ החמה עד חצות הוא מהלך חמשה עשר מילין (24X15=360), שהן 6 שעות. אמנם אחר כך אמרינן שם צד, א (מיתיבי רבי יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תיובתא דרבא תיובתא דעולא תיובתא". דהיינו שמסקנת הגמרא היא דקיי"ל כרבי יהודה, ששיעור מיל הוא 18 דקות, ומעלות השחר עד הנץ הוא מהלך ארבעת מילין, שהם 72 דקות. ואף דקיי"ל שמהלך מיל הוא 24 דקות (כמובא לעיל), והרי קיי"ל כרבי יהודה היא שמהלך מיל הוא 18 דקות, ביאר במעדני יו"ט (ברכות פ"א ס"י ס"ק ט): "שנראה לי ליישב דברי הרמב"ם, דאע"ג דעולא איתותב, היינו מרבי יהודה דשמעינן ליה דאמר בהדיא ד' מילין, והוה דלא כעולא דאמר ה' מילין, אבל מכל מקום לא נדחו בזה דברי עולא, דהא איהו אדברי רבי עקיבא דמתניתין דהתם, דאמר איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ, קאמר עולא שהם ט"ו מילין ... והוא ראה וידע כמו שכתבתי, והוה רבי עקיבא כוותיה והלכה כרבי עקיבא מחבירו" [עירובין מו, ב]. והיינו שמסקנת הגמרא היא, שלענין זמן עלות השחר קיי"ל כרבי יהודה, שהם 72 דקות לפני נץ החמה ("עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום ... ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין", שהיום הוא 12 שעות, ו"אחד מעשרה ביום" הם שעה ו-12 דקות). ולגבי שיעור מיל, קיי"ל כרבי עקיבא, שהוא 24 דקות, כי מנץ החמה עד חצות בערב פסח הוא מהלך חמשה עשר מיל. יוצא לנו אם כן פשוט בגמרא זו כשיטת הרמב"ם ורבינו, הן בשו"ע שלו והן בסדר הכנסת שבת, שאע"פ שמהלך מיל הוא 24 דקות, מכל מקום מה שאמרו מהלך ד' מיל, מיירי בארבעה מילין של 18 דקות, שהן 72 דקות. ובמילא מובן גם, שג' מיל ורביע שבדברי ר"ת, וג' רבעי מיל שבדברי ר"ת, גם הם מיירי במהלך מיל של 18 דקות, שהרי ג' רבעי מיל שבר"ת הם השארית של ג' מיל ורביע שבדבריו, שביחד הם מהלך ד' מיל (72 דקות). משא"כ ג' רבעי מיל שבדעת הגאונים, לא מתייחסים בזה כלל למהלך ד' מיל שבגמרא פסחים, ובמילא מובן דקיי"ל שבזה מיירי במהלך מיל שהוא 24 דקות. ועוד כמה הוכחות למסקנא הנ"ל בארתי לענ"ד בארוכה, בסדר הכנסת שבת עם באור (הערה 92). וראה עוד מה שדנו בכל זה במנחת פתים יו"ד סי' סט ס"ו. תהלה לדוד סי' קפד ס"ק ג. מראי מקומות וציונים. קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' עא סי' נט. פלפול התלמידים (מונטריאל) ח"ד ע' פב. דובר שלום ע' קנב. "אהלי שם" ח"ד ע' פא ואילך. הערות התמימים ואנ"ש – 770 גליון רסח ע' 38. קונטרס שערי ישיבה גדולה חוב' א' ע' קלד. קובץ אהלי תורה חוב' ח ע' מג. "משולחן הארי" ע' 326. קובץ ממגד ירחים ח"ז ע' 177. "כבוד רבנן" ע' 203.
803. שו"ת ה רא"ש כלל יד ס"ד (אבל אחר שנתעסק בו ונתחמם תחת הידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ). רבנו ירוחם נתיב ה ח"ג מב, ג (ולעולם לא תגביה ידה מן העיסה, אלא כל זמן התעסק בה עד שתכניס הפת בתנור, כי כל זמן שתתעסק בעיסה לא תחמיץ, ואם תניחנה מעט העיסה כבר נתחממה תחת הידים, ומיד שתניחנה תחמיץ). שו"ע ס"ב (ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ). ואף שנתבאר לעיל ס"ט (וכל זמן שעוסקין בבצק, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ. ואם הניחוהו בלא עסק כדי הילוך מיל הרי זה חמץ. ואם שהה פחות ממיל וחזר ונתעסק וחזר ושהה פחות ממיל, אין השהיות מצטרפות לכדי הילוך מיל ... כשנתעסק בעסק גמור). הקשה כן בדרכי משה ס"ק ג (וצריך עיון, דמשמע דהרא"ש ורבינו ירוחם לית להו האי סברא, שהרי כתבו שלאחר שנתחמם בידים לא משערינן בשיעור מיל). וכתב על זה בביאור הלכה ד"ה ואחר שנתעסקו (ותימה על האחרונים שלא הביאו דברי הדרכי משה בזה ... אם לא דנימא ... מיירי בשאנו רואים שהבצק חם, ובאופן כזה אפשר דכו"ע מודה ... ומכל מקום צ"ע). אמנם מדברי רבינו ירוחם הנ"ל (ולעולם לא תגביה ידה מן העיסה ... ומיד שתניחנה תחמיץ), נראה שבזה מבאר את ההלכה דלעיל ריש ס"ט (לכתחלה אסור להניח העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד), וכדאמרינן (מב, א) "ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת". ולכאורה כוונתו לומר בזה, שחשש זה הוא רק לכתחלה. וכך גם בדין השני דלקמן, אם לש במקום חם, ושהה בלא עסק פחות משיעור מיל, שאסור לכתחלה, כדלקמן סוף הערה הבאה.
804. יראים השלם רס"י נב (ושעור זה בבית שאין בו אש, או יתרון שאר חמימות, אך מקום בינוני. אבל אם יש בו חמימות או מחמת אש או מחמת דברים אחרים, לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ. וצריך לתת לב לפי הענין). הובא בהגהות מיימוניות פ"ה אות ס. מרדכי רמז תר (ושיעור הזה בבית שאין בו אש או שאר חמימות, אבל לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ). אגודה פ"ג סי' מד (בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' פחות ממהלך מיל מתחמץ). רמ"א ס"ב (יש לחוש ... שיהי' במקום חם, שממהר להחמיץ). ח"י ס"ק יג (כגון במקומות החמין). וכן הוא לעיל ס"ז (תנור בית החורף שהוסק אין ללוש בסמוך לו מכל צדדיו, לפי שהוא מחזיק חומו ביותר ומתפשט חומו חוץ לדפנותיו, ואף ברחוק ממנו, אם מרגישים שם חום ההסקה אין ללוש באותו בית). ולענין בדיעבד, נתבאר לעיל ס"ח (עבר ולש ... סמוך לתנור, אם על ידי כן הוחמה העיסה אסורה באכילה, ואם לאו מותרת). וראה גם לעיל הערה הקודמת.
805. יראים והגהות מיימוניות ו מרדכי שם.
806. יראים והגהות מיימוניות שם.
807. משנה דף מ[ו] , א (בצק החרש (שאין ניכר אם החמיץ אם לאו, רש"י), אם יש כיוצא בו שהחמיץ (אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעתה, וכבר החמיצה, רש"י), הרי זה אסור). טור ושו"ע ס"ב (ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת, בידוע שהחמיצה גם השנית, אפילו אין רואין בה סימני חימוץ).
808. ב"ח ס"ד ד"ה ואם הניחוהו (דאם יש כיוצא בו שהחמיץ אפילו בפחות ממיל, ואפילו התעסקו בו תמיד, ואין רואין בחרש סימני חימוץ, הרי זה אסור). ט"ז ס"ק ג (זה מיירי אפילו לא נשתהא בודאי שיעור מיל, אפילו הכי אמרינן שבודאי היה כאן חמימות הרבה, מדרואין השניה שהחמיצה). ח"י ס"ק יד (אפילו לא נשתהה שיעור מיל, אפילו הכי אמרינן מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ מהר).
809. משנה דף מ[ח] , ב (איזהו שיאור, כקרני חגבים. סידוק, שנתערבו סדקין זה בזה. דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת), וכחכמים, שאפילו לא נתערבו הסדקים חייב כרת. ברייתא שם (סידוק כקרני חגבים (סדק לכאן וסדק לכאן, רש"י), דברי רבי מאיר), וכרבי מאיר. טור ושו"ע ס"ב (ואם החמיצה עד שיש בה סדקים, אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה, אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת).
810. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קה (דבר פשוט הוא שהסימנים הנזכרים במתניתין, אין הפירוש דוקא היכי שנתפשטו הסדקים על כל שטח העיסה, אלא אפילו אם הם במקום אחד מן העיסה, אז כל העיסה אסורה, שהסמנים הללו מוכיחים שנכנס החימוץ בכל העיסה). ח"י ס"ק טו (וכתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ק"ה, אי נולד חימוץ של סידוק אפילו במקצת עיסה, כל העיסה נאסר).
811. משנה שם (ואיזהו שיאור, כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו). טור ושו"ע שם (ואם אין בו סדק אלא הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו, האוכלו פטור).
812. ערוך ערך כסף הא' (פירוש נשתנה מראיתו ללובן). הגהת באר הגולה בשו"ע שם.
813. ח"י ס"ק טז (והוא קו אמצעי בין השחרות והלובן, שהוא התחלת השחרות, שהוא כמו ירוק שקורין בלשון אשכנז בלעכלי"ך). וכן הוא לקמן סי' תעג סל"א (נוטה קצת ללובן הנוטה לשחרות שקורין (בלייכלי"ך בלשון אשכנז)).
814. רש"י שם ד"ה ואיזהו (הכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו, ומתוך פחד ורתת פניו מכסיפין).
815. ח"י שם (הכסיפו פניו ... ונשתנה צורתו).
816. גמרא מג, א (ונוקשה בעיניה ... שיאור ישרף). טור (אם אין בה סדק, אלא הכסיפו פניה, הוי חמץ נוקשה).
817. רש"י שם ד"ה שיאור (שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה, הואיל והחמיץ קצת ולא גמר), וד"ה מאן תנא (נוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה). ר"ן יג, א ד"ה זומא (נוקשה בעיניה, כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה). סמ"ג ל"ת עט ל, ד (נוקשה פירושו רע וקשה לאוכלו). מ"א סי' תמב ס"ק א ד"ה וחמץ נוקשה (ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה. וכ"כ הסמ"ג).
818. סעיף כ (עיסה שהתחילה להתחמץ ולא הגיעה לחימוץ, שיתבאר בסי' תנ"ט, אף כשיאפו אותה לא תהא ראויה לאכילה מחמת חמיצותה שלא גמרה כל צרכה ... הרי זה נקרא חמץ נוקשה, ומותר לאכלו בפסח מן התורה, שאין זה חמץ כלל. אבל חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח). ונתבאר לעיל שם (הערה קצב), ההוכחה שהכוונה היא שאינו ראוי לאכילה – אף כשיאפו אותה.
819. מ"א ס"ק ה (וצריך לדקדק בזה, כי הוא מצוי ואין איש שם על לב).
820. רמב"ם פ"ה הי"ב (ואם היתה לשה ואופה צריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה). הובא בטור.
821. מימרא דרבא דף מב , א (שמצננת בו את ידיה).
822. מגיד משנה שם (ופירש רבינו דוקא כשהיא אופה, שידיה מתחממין מחמת חום התנור). הובא בט"ז ס"ק ד. מ"א ס"ק ח (צריכה לצנן ידיה, והיינו כשהיא עוסקת עם התנור ועוסקת גם כן אחר כך בבצק).
823. רמב"ם שם (ואם עברה ... שלא צננה ידיה ... הפת מותרת). רמ"א ס"ג (ומיהו בעברה ולא צננה ידיה, מותר).
824. מימרא דרבא שם (וצריכ[ה] שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה). טור ושו"ע ס"ג (לא תקטף באותם מים שמצננת בהם ידיה ... אלא יהא לה כלי אחר מלא מים שתקטף בו).
825. רש"י שם ד"ה שמקטפת (טחה פני החררה במים). ט"ז ס"ק ד (מקטפת, פירוש שטחה במים פני החררה).
826. ר"ן יב, ב ד"ה וצריכה (שלא תקטף באותן מים שמצננת בהן את ידיה, מפני שהן מתחממין, ומחמיצים את העיסה). שו"ע שם (מפני שהם מתחממים ומחמיצים את העיסה).
827. דרכי משה ס"ק ה (ואין המנהג במקומינו ללחלח המצות במים. ומכל מקום למדנו מזה, שאם אירע כך שאינו נאסר). מ"א ס"ק ז (במדינות אלו נוהגין שלא לקטף המצות במים). ח"י ס"ק יז (ואין נוהגין במדינות אלו בקיטוף המצות במים).
828. ב"י ד"ה ואלו המים (ודבר פשוט הוא דלא נאמרו דברים הללו אלא בלש בזמן איסור חמץ, דאילו קודם לכן שופכן אפילו במקום אשבורן ואינו חושש). שו"ע ס"ד (אם לש אחר זמן איסור חמץ).
829. כדלעיל סי' תמה ס"א (מדברי סופרים ... שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו).
830. משנה מ, ב (מי תשמישו של נחתום (שמצנן בו ידיו בשעה שהוא עורך, ומקטף את המצה, רש"י) ישפכו, מפני שהן מחמיצין).
831. ברייתא שם מב, א (שופכין במקום מדרון, ואין שופכין במקום האישבורן). טור ושו"ע שם (אלו המים עם שאר המים שרוחצים בהם העריבה, לא ישפכם אלא במקום מדרון).
832. מ"א ס"ק ט (במקום מדרון נבלעים בקרקע מהרה).
833. רש"י שם ד"ה הכי גרסינן (נקוות אל מקום אחד, ואין נבלעות מהר ומחמיצות). רמב"ם פ"ה הט"ז (כדי שלא יתקבץ במקום אחד ויחמיץ). טור ושו"ע שם (כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ).
834. מ"א שם (צ"ע דמה בכך אם יתחמצו, הרי שופכם והפקירם, כמ"ש סוס"י תמ"ד. ויש לומר דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבואו לידי חימוץ). והיינו שאף שלהלכה מועיל מה ששופכם לרשות הרבים ומפקירם, כמבואר לעיל סוס"י תמד (מי שיש לו עיסה של מצה בתוך ביתו משעה ששית ולמעלה, והוא טרוד במקום אחר, ואי אפשר לו לבא לביתו מיד לאפותה, ומתיירא שמא תחמיץ עד שיחזור לביתו, יבטלנה קודם שתחמיץ). וכן לענין לש נתבאר לקמן סי' תס ס"ה (הלש עיסה אחר זמן איסור חמץ, טוב שיאמר בשעת לישה, כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן הבצק שידבק בכלים, אני מבטל ומפקיר אותם. וכשהוא אומר כן אף כשיתחמצו הפרורין אינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא, אף אם יש בהם כזית כשיתקבצו ויתדבקו יחד, כיון שכבר ביטלם קודם שנתחמצו, שאז הם עדיין ברשותו לבטלן ולהפקירן). ושם מועיל רק שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מהתורה, אף שיעבור עליו מדברי סופרים, אם הוא נשאר ברשותו. וכדלעיל סי' תלא ס"ג (חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו אלא הוא צריך ... להוציאו מכל גבולו). משא"כ כאן שהוא "שופכן לרשות הרבים", מועיל אף מדברי סופרים, כדלעיל סי' תמה ס"א (אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו והניחו במקום שהוא מופקר לכל ... אין צריך לבערו כיון שאינו שלו שכבר הפקירו, וגם מונח במקום שאינו שלו). מכל מקום יש ליזהר, עכ"פ לכתחלה, בכל מה ששייך לו, "שלא יבואו לידי חימוץ כלל".
835. מ"א שם (לא ישפכם על רצפת אבנים). וראה לעיל סי' שנז ס"ח (ובלבד שלא יהא סילון של עץ, שאין המים ראויים ליבלע בו. אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים, ראוי ליבלע בו ומותר). והיינו שברצפת אבנים (שמחוברים על ידי טיט) נבלע עכ"פ רק מעט.
836. באופני ניקוי הכלים המשמשים בלישה, בין עיסה לעיסה, הובאו בפוסקים שלושה אופנים. ומתווך בינם רבינו בסעיפים יח-כ שלפנינו: (א) בין היסק תנור אחד לשני, צריך להדיח ולנגב הכלים, שהוא טוב יותר מגרידה (ס"כ). (ב) בין לישת עיסה אחת לשנית, באותו היסק תנור, שאין מספיק זמן להדיח ולנגב, צריך לגרדם (סי"ח). (ג) כשלש את העיסות זו אחר זו בלא הפסק כלל, אין צריך לגרדם בין עיסה לעיסה (סי"ח).
837. סעיף ט.
838. רמ"א ס"ד (והכלים שמתקנים בהם המצות, והסכין שחותכין בו העיסה, יגררם תמיד בשעת עשייה, שלא ידבק בהם הבצק).
839. מ"א ס"ק יא (דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגרדם עד אחר עשיה, כי אף על פי שאין שוהים שיעור מיל, מכל מקום לכתחלה אסור).
840. מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סח (אכן אם תיכף ללישה נותנין קמח אחר, ולשין מיד שנית, אין קפידא בזה, דכל זמן שעוסקין תוכו אינו מחמיץ). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (אלא אם כן שלש מיד בלי הפסק). ואף שכתב במ"א ס"ק יא (דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשיה), והשיב עליו הח"י ס"ק כ (ובאמת לא ראיתי נזהרים בכל זה, אף המדקדקים, תוך לישה אחת). ושניהם לא חילקו בין לש מיד זו אחר זו או לאו. מכל מקום נתפרש הדבר במ"א ס"ק טז (אחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו ויחזור וידיח הספל וינגבו במפה, אלא אם כן לש מיד בלי הפסק). וכן הוא לקמן סכ"ח (אלא אם כן לש מיד בלי הפסק).
841. כ"ה גם בדפו"ר, שאחר סי"ח בא ס"כ. ואולי צריך להיות כאן "יט"; ולקמן בסמוך, לפני תיבות "ואם הוא יום טוב", צריך להיות "כ".
842. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' רפב (רחצו הדפין והספלין והוולגר הולץ שעשו בהם מצות ויבשום, כשפסקו מלעשות מצות, עד אשר הוסק התנור פעם שנית). שם מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עח (בבית מהר"ש רחצו הדפין והספלין והמגלגלין שעושין בהן מצות ויבשום, כשפסקו מלעשות מצות, עד אשר הוסק התנור שנית). רמ"א ס"ד (ולאחר העשייה ידיחם וינגבם היטב, לחזור ולתקן בהם פעם שנית).
843. דרכי משה [ס]י' תנו ס"ק ה (כתוב במהרי"ל, שבבית מהר"ש היו נוהגים להדיח בצונן לכל הכלים שעושין בהן המצות, הן העריבות שלשים בהן, הן העצים שעורכים ומגלגלים בהן הפת, הן העצים שדוקרין בהן. וכן נראה לי דהכי עדיף טפי ממה שנהגו ברוב המקומות לגרור בזכוכיות הכלים, כי דבר קשה הוא בעיני לטהרן על ידי גרירה זו, כי אם היה נקב או גומא בתוך הכלים אי אפשר לטהר בגרירה. לכן נראה לי דעדיף טפי על ידי הדחה מיד אחר הלישה, ויזהר לנגבן היטב קודם הלישה השנית, וכמו שנהג מהר"ש, ואי איישר חילי אבטל מנהג הגרירה). רמ"א כאן ס"ד (וזהו עדיף טפי ממה שנוהגין לגררן, כי אי אפשר לנקותן היטב על ידי גרירה). ואף שלא חילק בפירוש בין שתי עיסות באותו היסק תנור לבין שני הסיקי תנור. מכל מקום כך נראה מדברי מהר"ש ומהרי"ל הנ"ל, שדוקא בין היסק תנור אחד לשני הצריך הדחה וניגוב (כשפסקו מלעשות מצות, עד אשר הוסק התנור שנית). משא"כ בין עיסה לעיסה באותו היסק תנור, אין מספיק זמן להדחה וניגוב, וסגי בגרידה, וכמבואר בח"י ס"ק כ (יצטרך גם כן הדחה, וזה אי אפשר לעשות בשעת הלישה). אמנם נתבאר לקמן סכ"ח (המדקדקים נוהגין ללוש בספל, ואחר כל עיסה ועיסה ידיח הספל וינגבו במפה). וכיון שבין עיסה לעיסה אין מספיק זמן להדחה וניגוב, לכן נתבאר לקמן שם (והמנהג הנכון להיות לו שני ספלים להחליף בין עיסה לעיסה). וכן נהוג כיום במאפיות המצה.
844. אולי כאן מתחיל ס"כ. תוכן המשך הדברים בס"כ-כג שלפנינו, בענין הדחת הכלים אחר לישה: (א) אם אין דעתו לחזור וללוש בהם ביום טוב, יכול להטילם בצונן (סכ"א), ולכן אסור להדיחם (ס"כ וסכ"ב). (ב) אם דעתו לחזור וללוש בהם ביום טוב, מותר להדיחם (סכ"ב), ולכן אסור לגרדם (סכ"ג). (ג) אם יש נכרי, ידיחם על ידי נכרי (ס"כ), אף שמעיקר הדין מותרת גם הגרידה על ידי נכרי (סכ"ג).
845. וכיון שאין דעתו לחזור ולאפות בו ביום, יש כאן שני טעמים להדיחו עתה, ושניהם אסורים: (א) להכינו לאפיית מחר. שאסור מטעם הכנה מיום טוב לחול, כדלקמן סי' תק ס"כ (שאסור לעשות שום מעשה לצורך חול אף שאין בו מלאכה, כגון להדיח הכלים ולשפשפן). סי' תקג ס"ג (ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל, כגון להדיח כלים וכיוצא בזה, אסור לעשות ולהכין ביום טוב לצורך חול). (ב) לבער ולהעביר החמץ הדבוק בכלים. שאסור מטעם טורח שלא לצורך יום טוב, כדלקמן סכ"ב במוסגר (והערה 106). ואם דעתו לחזור ולאפות בו ביום, יתבאר לקמן סכ"ב.
846. מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עג ( על כן טוב להדיחם על ידי גוי ... שאלו למהר"ש על טהרת הכלים שלשו ביום טוב, והורה להניח לגוי להדיח היטב). רמ"א שם ס"ד (וביום טוב מותר לעשותו על ידי גוי).
847. מ"א ס"ק יב (דהגרידה הוי שבות, והוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה). וכדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... לצורך מצוה, אומר ישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו). ובקשר לביעור חמץ, הובא גם לעיל סי' תמד ס"ט-י (אחר שגמר מלאכול סעודת שחרית בשבת ... אם נשארו לו פירורין גדולים צריך ליתנם לנכרי ... מוציאו דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי סופרים ... שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' ש"ז), ובסי' תמו ס"ז (ומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא ... וכבר נתבאר בסי' ש"ז שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה), ולקמן סי' תסו ס"ח (אם נפלו מים על קמח ... ירקד כל הקמח ... ואם הוא יום טוב, שאסור לישראל לרקד כל הקמח ... ירקדנו על ידי נכרי ... אין כאן מלאכה גמורה, אלא שבות מדברי סופרים ... והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצות ביעור חמץ). * אמנם מה שהתיר המ"א מטעם זה אף את הגרידה, השיג עליו באליה רבה ס"ק יז (מנא ליה למג"א הא דמותר לעשותו על ידי כותים קאי אגרירה, דילמא קאי אהדחה, וכן הוא להדיא במהרי"ל במקור הדין). ויתבאר לקמן סכ"ג (והערה 111).
848. שיש בזה קצת מצוה, ולכן הותרה ההדחה על ידי נכרי, מטעם שבות דשבות במקום מצוה. אבל מכל מקום אינה מצוה ממש, כדי להתיר ההדחה על ידי ישראל, כדלקמן סכ"ב במוסגר (והערה 106).
849. מ"א ס"ק יג (ונראה לי שיבטל החמץ קודם שיחמיץ). וכדלעיל סי' תמד ס"כ (מי שיש לו עיסה של מצה בתוך ביתו משעה ששית ולמעלה ... ומתיירא שמא תחמיץ עד שיחזור לביתו, יבטלנה קודם שתחמיץ, שמשתחמיץ אין בידו לבטלה ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה).
850. סעיף כז-ח (בצק המונח בסדקי עריבה ... ואם ... לא יהיה בו כזית, אין צריך לבערו, אלא די לו בביטול, דכיון שאין בו כזית אינו חשוב, והוא בטל לגבי העריבה אם הוא מודבק בה). ונתבאר בקונטרס אחרון שם סוף ס"ק טז (וכיון שלכל הני רבוותא מבואר דעת הטוש"ע להקל, כשאין כזית ... אם הוא דבוק בכלי ... הכי נקטינן להקל בדברי סופרים). ואף שנתבאר לעיל שם ס"ל (וכל זה מעיקר הדין אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי). מכל מקום כאן שאי אפשר להדיח, סומכים על עיקר הדין.
851. סעיף טז (כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ, צריך הוא ליזהר לכתחלה בכל אשר יש לו שלא יבואו לידי חימוץ כלל).
852. מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עג (להטיל לצונן). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (יטילם למים צוננים עד מוצאי יום טוב). רמ"א ס"ד (ואם אין גוי יטילם לצונן).
853. כדלעיל סי' תנז סוף סי"ח (יטילנה למים צוננים בשביל שלא תחמיץ, שהצוננים מעכבים אותה שלא תחמיץ).
854. שו"ת מהר"י [ווייל] שם (יכבידם שיהו למטה מן המים). ט"ז ס"ק ו (כתב מהר"י ווייל שיכביד אותם שיהיו למטה מן המים ואל יצופו למעלה). ח"י ס"ק כב (עי' במהר"י ווייל סי' קצ"ג שכתב שיכבידם למטה).
855. סעיף ח (בישל מינים אלו ונדבקו בכלים, בענין שאי אפשר לקנחם היטיב שלא ישאר בהם מאומה, מותר להדיחם בשבת, כיון שיש בהדחה זו צורך מצוה להעביר החמץ מהכלי כדי לבערו ... אבל אם אפשר לו לקנחם היטיב, אסור להדיחם בשבת). הרי שגם לעיל שם נאסרה ההדחה במקום שיש תקנה אחרת – לקנחם היטב. והטעם נתבאר בפר"ח שם ס"ג (אף על פי שבסימן שכ"ג נתבאר שאין מדיחין כלים אלא לצורך היום, כיון דאיכא קצת צורך מצוה צורך היום מיקרי). והיינו שההדחה כדי להעביר החמץ הדבוק בכלים הוא רק "קצת צורך מצוה", ולכן לא הותרה אלא במקום שאין תקנה אחרת. * ועדיין לא נתפרש טעם האיסור בזה, שהרי (אינו בא להכין בזה מיום טוב לחול, אלא) מדיח לצורך מצות העברת חמץ, שאיסורו בו ביום. ומה לי אם יש לו תקנה אחרת או לאו. ובאמת מצינו הלכה כעין זו, לעיל סי' תמו ס"ה (אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה, כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב). ונתבאר שם בארוכה, הן בפנים והן בקונטרס אחרון ס"ק ג. אמנם לעיל שם מיירי במלאכת הבערה, שלא התירו מטעם מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה, אלא במקום שאי אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב (כמבואר בקונטרס אחרון שם). משא"כ כאן, שההדחה היא דבר שאין בה מלאכה כלל, והיא לצורך מצות העברת חמץ בו ביום, מהו אם כן טעם האיסור. נתבאר על זה במהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עג, הובא בח"י ס"ק כב (כל ימי הייתי מצטער לדעת זאת, ושאלתי לכל רבותי ולא מצאתי היתר ברור, ולא ידעתי היאך יטהרו הכלי שלשו בהן ביום טוב בפסח, דהא אסור להדיח, דטרחא שלא לצורך הוא ... ואילולא דרבוותא גמגמו בדבר הוא אמינא דשרי להדיחה כמו קערות לצורך, דחשיב צורך קצת שלא יחמץ ... אך לא מלאני לבי). והיינו שטעם האיסור הוא משום "טרחא", שהותרה רק "לצורך", ולא ל"צורך קצת". ומבאר רבינו דהיינו "כיון שיש תקנה שלא יבא לידי חימוץ כלל" (יטילם למים צוננים), לכן "לא התירו להדיח כלים שאין בהן עוד צורך ביום טוב". ומכל מקום חשיב "מצוה" לענין הדחה על ידי נכרי, כדלעיל ס"כ (שההדחה שלא לצורך יום טוב היא שבות, והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, ושבות דשבות לא גזרו במקום מצוה), כיון שעכ"פ יש בזה קצת מצוה, "דהיינו לבער ולהעביר החמץ הדבוק בכלים". * הלכה זו, שגם במקום שההדחה היא לצורך קצת, אסרוה משום טירחה, מצינו גם לעיל סי' שכא ס"ו (אסור להדיח בשר שלא נמלח שחל יום שלישי להיות בשבת, כדי שלא יאסר לבישול ... ואפילו אם הוא רך שראוי לכוס אין להקל, שכיון שאינו רוצה לאכלו היום יש איסור בהדחתו משום שטורח משבת לחול ). וכן לענין יום טוב נתבאר לקמן סי' תק ס"כ (בשר מנוקר ששהה בלא מליחה שני ימים קודם יום טוב ויום השלישי חל להיות ביום טוב, ואם לא ישרנו במים בו ביום יהא אסור לאכלו כי אם צלי כמ"ש ביו"ד סימן ס"ט, מותר לשרותו במים אף שכבר אכל סעודתו ואינו צריך כלל לבשר זה ביום טוב ... ואע"פ שאסור לעשות שום מעשה לצורך חול אף שאין בו מלאכה, כגון להדיח הכלים ולשפשפן כמ"ש בסי' תק"ג ותק"ט, מכל מקום כיון שאינו מדיח הבשר בידיו, רק ששורה אותו במים, אינו דומה להדחת כלים שעושה מעשה בידים שמדיחן). וכן נתבאר לעיל סי' שלח ס"ח (מי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג, מפני שטורח בדבר שאינו לצורך שבת ... אבל מותר לכסותן מפני המטר). והיינו ש"לכסותן מפני המטר" דומה למה שהתירו "טלטול לצורך עצמו", שלא יתקלקלו הפירות על ידי המטר, כמבואר לעיל סי' שח סט"ז (כלי שמלאכתו להיתר ... מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו, אלא לצורך הכלי עצמו, שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם, ומטלטלו משם להצניעו, או שמטלטלו מחמה לצל שחושש שלא יתבקע בחמה) . משא"כ שלשול הפירות דרך הארובה, "שטורח בדבר שאינו לצורך שבת", זאת אסרו אף כשהוא כדי שלא יתקלקלו הפירות. וכן הוא לעיל סי' שיט סי"ח (מותר לקלוט שומן הצף על פי החלב שקורין (שמעטנע) מלמעלה ... והוא ששומן זה צריך לאכלו בו ביום, אבל אם אינו צריך לה אסור לטרוח משבת לחול ). הרי שאף אם חושש שיתקלקל, מכל מקום, כיון שאינו צריך לאכלו בו ביום "אסור לטרוח משבת לחול", שהרי "לקלוט שומן הצף על פי החלב" היא "מעשה בידים", שאסרו אפילו לצורך עצמו.
856. מ"א ס"ק יג (ואם צריך לאפות שנית ביום טוב פשיטא דשרי להדיחן). הובא בח"י סוף ס"ק כב. וכדלעיל סי' שכג ס"ו (מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול בהם מותר להדיחם).
857. מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עג (אף ישראל ידיחו, דלא הוי שלא לצורך, דמצי נותן לתוכו דבר לצורך יום טוב). רמ"א ס"ד (והעריבות שאפשר לתת דבר בתוכו מותר להדיח).
858. מ"א ס"ק יג (אבל אסור לגורדן כמ"ש סוס"י שכ"ג).
859. סעיף יא (מותר לשפשף הכלים בכל דבר המותר בטלטול כדי לצחצחם לצורך היום. חוץ מכלי כסף בגרתקון שהוא שמרי יין שנתייבשו ונתקשו, מפני שהוא מגרר את הכסף וממחקו, שהכסף הוא רך נגדו, והממחק הוא מאבות מלאכות). וכיון שכאן לא מדובר בכלי כסף, אם כן מותר לשפשפן לצורך היום. ולא נאסרה אלא במקום שה"מחיקה אין בה צורך יום טוב כלל" (כדלקמן בסמוך).
860. ואף שנתבאר לקמן סי' תצה ס"ט, שמלאכת מחיקה אינה מהמלאכות שהתירו לצורך אוכל נפש. ונתפרש לקמן סי' תקיד סי"א (אסור לחמם נר של שעוה ולדבקו בכותל או במנורה, גזרה שמא ימרח, דהיינו שישפשפנו להחליקו על פני שטח הכותל, והוא תולדת הממחק). ובפרט כאן דמיירי במכשירי אוכל נפש, שאסורים ביום טוב, כדלקמן סי' תצה ס"ד (אם אין גופו נהנה ביום טוב מגוף המלאכה עצמה, אלא מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם על ידי עשיית המלאכה, כגון שמתקן שפוד לצלות בו ... כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן נקראין מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה, אפילו אם הוא בענין שאם לא כן יפסיד אכילתו לגמרי). מכל מקום כבר נתבאר לעיל (הערה הקודמת), שהגרידה כאן אינה חשובה מלאכת ממחק, ולא אסרוה אלא אם "אין בה צורך יום טוב כלל". * וכיון שהגרידה אינה מלאכה ממש, לכן לא נאסרה אלא לישראל, כמבואר כאן בתחלת הסעיף (אסור לישראל לגרוד את העריבה), וכמבואר במ"א ס"ק יב (דהגרידה הוי שבות, והוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה). ואף שהשיג עליו באליה רבה ס"ק יז (וצ"ע דבסוס"י שכ"ג נראה דגרירה אב מלאכה הוא). הרי כבר נתבאר לעיל (תחלת הערה זו, והערה הקודמת) דקיי"ל שהאיסור כאן אינה אלא מדברי סופרים, ועל ידי נכרי מותר. ומה שנתבאר לעיל ס"כ (ידיחם על ידי נכרי), ולא הזכיר גרידה. כבר הובא לעיל שם (הערה 98), מה שהקשה הח"י על המ"א שם (מנא ליה למג"א הא דמותר לעשותו על ידי כותים קאי אגרירה, דילמא קאי אהדחה, וכן הוא להדיא במהרי"ל במקור הדין). והטעם להעדפת ההדחה, הוא כמבואר כאן לגבי ישראל (ומחיקה אין בה צורך יום טוב כלל, שהרי אפשר להעביר הבצק מהכלים בלא מחיקת העץ, כגון על ידי הדחה). ולכן גם על ידי נכרי עדיפה הדחה. ובפרט שההדחה היא טובה יותר מהגרידה, אף בערב פסח, כדלעיל ס"כ (ידיח כל הכלים ... כי אי אפשר לנקותם לגמרי על ידי גרידה בלבד).
861. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (וטוב שאין להניח הספל שלשין בו על כר של צמר מפני שמחמם הספל). רמ"א סוף ס"ד (ולא יתן העריבה על כר או כסת צמר בשעת הלישה, שמחמם העריבה).
862. מ"א ס"ק יד (אבל על בגד צמר שרי).
863. מהר"י ווייל שם (וטוב להניחו על כר של עור). רמ"א שם (אבל על של עור שרי).
864. מ"א שם (דאינו מחמם כל כך).
865. תרומת הדשן סי' קכד (כשלשין עיסה בפסח למצות, ולפעמים מוסיפים המים בקמח יותר מן הראוי ... להוסיף קמח כשאירע כך ... שמעתי שאחד מהגדולים נתן טעם לאיסור, לפי שהקמח שמוסיפים אינו נילוש ונגבל יפה, ונשאר מעט בעין בתוך העיסה, ואפילו לאחר אפייה עודנו בעין, ושמא לא נאפה אותו קמח יפה, ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ). שו"ע ס"ו (אם העיסה רכה, לא יוסיף בה קמח). ט"ז ס"ק ח (לפי שאותה הוספה אינה נילושה יפה, ונשאר מעט בעין תוך העיסה). מ"א ס"ק טז (שאותו הקמח אינו נילוש יפה, ואחר אפיה עודנו בעין, ושמא לא נאפה אותו קמח יפה, ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ). וראה גם לעיל סי' תנו ס"ד (ונשאר קצת קמח בתוך העיסה, והוא בא לידי חימוץ כשיעשו תבשיל מהעיסה לאחר אפייתה). וזהו גם טעם הזהירות ממצה שרויה, כמבואר בשו"ת רבנו סי' ו, דלקמן הוספה ב (עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה, וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה).
866. דעה הא' דלקמן שם ס"ב (אם הקמח עצמו נקלה בתנור, לא יבשלנו במים, שמא לא נקלה יפה (ויבא לידי חימוץ). ויש מתירין לבשל קמח הקלוי, לפי שחום האור שולט בו).
867. תרומת הדשן שם (ואם היה אפשר בלי שהיות העיסה, טוב ללוש עוד עיסה אחרת קטנה מגיבול קשה ויבש תמיד לפי הערך, ויער[ב] אותו עם העיסה המלוחלחת שניתוסף בו מים, ויקבלו זו מזו וזו מזו לחלוחית ויבישות, עד שיגיעו שניהם למדה בינונית). שו"ע שם (אלא עושה עיסה קטנה מגיבול קשה, ויערבנה עם העיסה הרכה).
868. מ"א ס"ק טז (ונראה לי דוקא כשיש אדם אחר שיכול ללוש עיסה קשה, אבל אדם אחד אסור ללוש שתיהן כאחת, שאי אפשר ללוש שתי עיסות כאחת ולהתעסק בהן יפה). ח"י ס"ק כח (דהיינו על ידי אחר, שאדם אחד אי אפשר ללוש שתיהן כאחד. וכן כתב מ"א).
869. לענין "בדיעבד" נתבארו בהמשך הסעיף ג' אופנים: (א) שהוסיף קמח בעיסה רכה ורוצה לאכלה כמו שהיא, שמותר לאכלה בדיעבד, כמבואר בט"ז (ועולת שבת ואליה זוטא וח"י). (ב) שהוסיף קמח בעיסה רכה, ונאפית ועשה מהן תבשיל. אף שבט"ז אפשר לפרש שאוסר בזה, כמבואר בשו"ת רבינו (ושם הערות 8-9). מכל מקום נתפרש באליה זוטא (וח"י) שמותר בדיעבד. (ג) שיודע שנילוש בתוכה קמח, נתפרש במ"א סי' תסג, שיש להחמיר בדיעבד. ואף שבסי' שלפנינו נראה במ"א שמסתפק גם בזה, אם לסמוך על דעת רש"י ורמב"ם. מכל מקום בסי' תסג מסיק להחמיר כדעת סמ"ק ורבינו ירוחם, כמבואר בשו"ת רבינו (ושם הערות 17-18). ולפי זה מחמירים אנו במצה שרויה אף בדיעבד, כיון שהמצות לא נילושו יפה, ונשאר עליהם מעט קמח אחר האפייה, כמבואר בשו"ת רבינו.
870. ט"ז ס"ק ח (ומשמע מתרומת הדשן שם, דבדיעבד אין לאסור). עולת שבת ס"ק ו (ונראה דאם עבר והוסיף קמח, יזהר שלא יעשה מאלו המצות שום תבשיל, והמצות עצמם מותרין באכילה בפסח). אליה זוטא ס"ק יג (ואם עבר והוסיף קמח, יזהר שלא יעשה מאלו מצות שום תבשיל, והמצות עצמן מותרין באכילה בפסח). ח"י ס"ק כז (ואם עבר והוסיף בה קמח מותר לאכלו כך, רק שלא ישימם לתוך דבר לח, הסכמת האחרונים). ונראה מדברי הט"ז שהתיר בדיעבד רק אכילת המצות לחודייהו, משא"כ כשנתן אותן במרק, כמבואר בשו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב (ומ"ש בט"ז סוף סי' תנ"ט דבדיעבד שרי, היינו המצות לחודייהו), ושם הערות 8-9).
871. מ"א ס"ק טז (ואי משום שלועסו אין מתחמץ תיכף. וכן משמע רס"י תס"ו). והוא כדלקמן סי' תסו ס"ו (הנותן שעורים לפני בהמתו בפסח, ואחר כך מצא בהם ריר שיצא מפי הבהמה, צריך לבערם, שמא כבר החמיצו. ואף אם לא שהה שיעור מיל, מכל מקום אם לא יבערם יבואו לידי חימוץ כשישהו שיעור מיל). משא"כ כאן שאינו שוהה בפיו שיעור מיל.
872. אליה זוטא שם (ואם עשה ממצות תבשיל, נראה לי דאין לאסרו בדיעבד, דאין זה אלא חששא). ח"י שם (ובדיעבד אף ששמו לתוך התבשיל יש להתיר. וכן פסק גיסי הרב בספרו אליהו זוטא, והסכמת שאר אחרונים).
873. בא"ז כתב סתם (דאין זה אלא חששא), ובמ"א נתפרש יותר (ושמא לא נאפה אותו קמח יפה).
874. מ"א סי' ת[ס]ג ס"ק ד (וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו ... ונפקא מינה לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה ... ואחר כך נתנוהו לרוטב עיי"ש. ומכל מקום נראה לי דבמצה יש להחמיר, מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח והאוּר). ומפרש רבינו, שמה שכתב המ"א "מצה שנילוש בה קמח ונאפה", היינו שיודע שנשאר בה קמח שלא נגבל יפה. וראה שו"ת שו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב (ומ"ש המג"א סוף סי' תנ"ט ועוד דהא נקלה כו', הוא לפי דעת רש"י והרמב"ם), ושם (הערות 10-14. 17-18).
875. סעיף ב (אם הקמח עצמו נקלה בתנור, לא יבשלנו במים, שמא לא נקלה יפה (ויבא לידי חימוץ). ויש מתירין לבשל קמח הקלוי, לפי שחום האור שולט בו ... ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד, שאם עבר ועשה ממנו תבשיל יש להתירו בהנאה או להשהותו עד לאחר הפסח). הרי שאסרו באכילה אפילו בדיעבד.
876. רוקח סי' רפא (לאחר אפיית המצות יזהר שלא יקבלם בכלי או במפה שיש בה קמח, פן תדבק הקמח במצה, ואם יתננה במים יתחמץ הקמח). הובא ב מרדכי רמז תקצו, ובהגהות מיימוניות פ"ה אות ש. רמ"א ס"ו (וירחיק המצות מהקמח, כי הקמח הנדבק בהן בא אחר כך בתבשיל, ומתחמץ).
877. ח"י ס"ק כט (לכן אותו המודד קמח, לא יקרב אל העיסות, עד שינקה מלבושיו מקמח, וידיח ידיו תחלה). והיינו לומר, שלא רק ליזהר שלא ידבק קמח במצות האפויות, אלא אף ליזהר שלא ידבק קמח לעיסה, וכדלעיל סעיפים כה-ו (יש לחוש בו שמא ... נשאר ממנו מעט קמח בעין בתוך העיסה, ואפילו לאחר אפייה עודנו בעין, ושמא לא נקלה אותו קמח יפה ... שמא יבא לתוך התבשיל בפסח ויתחמץ). ואף שכאן מדובר בחשש קמח משהו שעל המצה, שבודאי נקלה יפה בעת שמכניסים אותה לתנור. כבר נתבאר בשו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב (ואף דמסיק להחמיר משום הפסקת המצה בין הקמח והאוּר, והכא לא שייך האי טעמא בקמח שעל גבי המצה, היינו לפי דעת רש"י והרמב"ם שם במג"א, אבל לפי דעת הפרי חדש שפסק כסמ"ק ורבינו ירוחם, בקמח שעל גבי המצה נמי איכא למיחש אפילו בדיעבד. ואף שהפרי חדש סבירא ליה לחלק בין קמח הרבה למעט שעל פני העוגה, וחולק על הרשד"ם דלא סבירא ליה חילוק זה, פשיטא שהמחמיר כהרשד"ם תבא עליו ברכה).
878. מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סח (נכון הוא שירחצו ויטהרו האגן מבית ומחוץ תיכף אחר הלישה ... אכן אם תיכף ללישה נותנין קמח אחר ולשין מיד שנית אין קפידא בזה, דכל זמן שעוסקין תוכו אינו מחמיץ). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ולאחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו וידיח הספל יפה וינגבו במפה, אלא אם כן שלש מיד בלי הפסק). מ"א ס"ק טז (אחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו ויחזור וידיח הספל וינגבו במפה, אלא אם כן לש מיד בלי הפסק). וכן הוא לעיל סי"ח (ואם אין שוהין כלל בין עיסה לעיסה, אלא לש מיד זו אחר זו בלא הפסק כלל ... אין צריך לגורדם בין עיסה לעיסה). אלא שלענין מפסיק מעט בין לישה ללישה, נתבאר לעיל סי"ח-כ, שדוקא בין היסק תנור אחד לשני הצריך הדחה וניגוב (כשפסקו מלעשות מצות, עד אשר הוסק התנור שנית). משא"כ בין עיסה לעיסה באותו היסק תנור (אין מספיק זמן להדחה וניגוב), וסגי בגרידה. וכאן מוסיף שהמדקדקים נוהגים להדיח גם בין עיסה לעיסה באותו היסק תנור. וכיון שבין עיסה לעיסה אין מספיק זמן להדחה וניגוב, לכן המנהג הנכון הוא, כדלקמן בסמוך "להיות לו שני ספלים להחליף בין עיסה לעיסה".
879. של"ה ריש מס' פסחים קמא, ב ד"ה ראוי (וכשהייתי בק"ק פראנקווארט ראיתי נוהגים שהם מכינים שני כלים של לישה, ומיד אחר עיסה ראשונה יש אחד מוכן לרחוץ הכלי היטב ולנקותו, ועיסה השניה מודדין בכלי שני, וכן חוזר חלילה. ויפה הוא, וכן ראוי לעשות). מ"א שם (והמנהג הנכון להיות לו ב' ספלים להחליף בין עיסה לעיסה (של"ה)).
880. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (וכן אותו שנתן הקמח ידיח ידיו, וכן אותן שתקנו המצות). מ"א ס"ק טז (וכן אותו שנתן הקמח ואותן שתקנו המצות ידיחו ידיהם).
881. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ויבער הפירורים מעל השלחן אחר כל עיסה ועיסה). מ"א סוף ס"ק טז (ויבער הפירורין מעל השלחן אחר כל עיסה), ו סי' תס(א) ס"ק ב (יזהר לנערם מהשלחן שלא יתערבו בבצק).
882. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' סו (בדף של מהר"ש שעשוי עליו מצות, ניקבוהו תולעים, ואמר לי מהר"ש זצ"ל לסתום הנקבים, כדי שלא יכנס בו בצק ויחמיץ). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עח (דף של מהר"ש שעשו עליו המצות להדיא על הדף בלא סדין, ואת הדף ניקבוהו תולעים, וצוה מהר"ש לסתום הנקבים שלא יכנס בהן בצק ויחמץ). מ"א ס"ק יג (ואם עושה על הדף בלא סדין, ויש נקבים בדף, צריך לסותמן שלא יכנס בהן בצק). וכן הוא בעריבה שלשין בה, כדלקמן סל"א. וראה מראי מקומות וציונים.
883. ח"י ס"ק כד (ורוב העולם נוהגין לעשות על סדין, לפי שרוב שלחנות אינם חלקים).
884. שלכתחלה יעשו המצות בפעם ב' על סדין אחרת, כמבואר בהלכות ומנהגי מהר"ש סי' סז ס"ב (שמעתי ממה"ר ז"ל, שאותו סדין שהיה מונח על הדף שעושין עליו מצות, כשדוקרין ונוקבין המצות, אינו נוטל אותו הסדין פעם אחרת לעשות עליו המצות על אותו הסדין). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עח (בבית מהר"ש ... אותו סדין שהיה מונח על הדף שעושין עליו המצות, כשדוקרין ונוקבין המצות, לא נטל אותה הסדין פעם אחרת לעשות עליו המצות). מ"א ס"ק יג (הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה). ומה שכתבו (מהר"ש ומהרי"ל) "כשדוקרין ונוקבין המצות", הוא כמובא לעיל ממהרי"ל "דף של מהר"ש שעשו עליו המצות להדיא על הדף בלא סדין". והיינו שעריכת המצות היתה על השלחן עצמו (שסתמו הנקבים שבו, כנ"ל), ודקירת ונקיבת המצות היתה על הסדין (שהחליפו כל פעם). ולדידן ש"יש נוהגים לעשות המצה על הסדין", אם כן גם בזה "צריך לכבסו היטב".
885. מ"א סי' תנא סוף ס"ק לו (וגם במפות שעושין המצות עליהם אסור לעשות עליהם פעם אחרת, אפילו על ידי הדחה, דהבצק נדבק בהן, וצריך כיבוס). והיינו כדלעיל סי' תנג סכ"ג (לא די להם בכיבוס בצונן, אלא צריכין כיבוס בחמין עם אפר וחביטה).
886. מ"א שם (וכל שכן דלא מהני מה שמהפכין אותם, דהחמץ מבצבץ ויוצא מעבר אל עבר). ח"י כאן ס"ק כ (שמהפכין המפה, זה ודאי ראוי להזהיר ולמחות שלא לעשות).
887. סעיף כד (וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבקצוות השקים).
888. ח"י שם סי' תנא ס"ק נג (ובזה אפשר שאין צריך להתיר האימרא, לפי שאין עושין המצות על האימרא, רק באמצע מפה). והיינו שאף שלענין השקים שנותנים בהם קמח כל השנה, נתבאר לעיל סי' תנג סכ"ד (צריך להתיר כל התפירות שבקצוות השקים, וכן התפירות שבאימרא שעל שפתו). מכל מקום כאן, לענין הסדין שעורכים עליו המצות, אין צריך להתיר התפירות שבאימרא.
889. משא"כ קודם הפסח, שבטל בששים בשאר העיסה, ולא נאסר מטעם חוזר וניעור, כמבואר במנחת פתים הוספות או"ח סי' תנא סי"ח.
890. ח"י שם (ואם עבר בדיעבד ועשה המצות על הסדין בלא כיבוס כלל, אם הוא תוך הפסח אף דיעבד יש לאסור. אך אם היפך הסדין או כבסו, אף שלא התיר התפירות, אין להחמיר בדיעבד, נראה לי). וכן הוא לעיל סי' תנג סכ"ד (ומכל מקום בדיעבד, אפילו שקים ישנים שלא התיר התפירות שבהם קודם הכיבוס ונתן בהם קמח של פסח, יש להתיר הקמח לפסח).
891. מהרי" [ו] , בשו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואין ללוש בכלי שיש בו בקעים וגומות דאי איפשר לקנחו מן הבצק). רמ"א ס"ד (ויש ליזהר בעריבה שלשין בה שלא יהיה בו שום גומא או סדק, שלא יוכל לנקרו אחר הלישה ותחמיץ, ואחר כך כשחוזר ולש בו מתערב בבצק). לבוש ס"ה (ויש ליזהר בעריבה שלשין בה שלא יהיה בה שום גומא או סדק, שלא יבא בהם בצק בתוך הלישה, שמא ישכח ולא יגררנו ויחמיץ). עי' אליה זוטא ס"ק יא (משמע אף בסדק שאפשר לגוררו אסור שמא ישכח, אבל לשון רמ"א גומא או סדק שלא יוכל לנקרו וכו', משמע קצת דבסדק שאפשר לנקרו מותר. וזה לשון ר"י ווייל סי' קצ"ג אין ללוש בכלי שיש בו בקעים וגומות, דאי אפשר לקנחו מבצק).
892. מהרי"ל הל' הגעלה ע' כז-ח (אגן ... היה נשבר בשפה, ומחמת השבירה נתפשטו סדקים קטנים ... והעיד הרב הנז' על אביו מה"ר מולין ז"ל שהיה אליו אגן אחד שנפגם בשפתו, והניח לחתוך את הפגימה ולהרחיבה). ט"ז ס"ק ז (ואפילו על שפת הכלי שלש בו לא יהא בו סדק, כן כתב מהרי"ל).
893. מהרי"ל שם (והורה מהר"י סג"ל לשפשף יפה ולהרחיב את הסדקים לגרר ביניהם יפה ולהגעילו אחר כך, ואז יתנו לאומן גוי להתיך בדיל על השבירה ועל הסדקים ולהחליק יפה להשוותו לשפת האגן ... והעיד הרב הנז' על אביו מה"ר מולין ז"ל שהיה אליו אגן אחד שנפגם בשפתו, והניח לחתוך את הפגימה ולהרחיבה כמלא אצבעו). מ"א ס"ק יג (מזרק שנסדק בשפתו, וצוה מהרי"ל להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליקם להשוותם יפה, או ירחיבוהו ברוחב אצבע). הובא בח"י ס"ק כד. עי' אליה זוטא שם. והיינו שבא"ז דן אי סגי בסדק שאפשר לגרור הבצק בשם, או שחוששים שמא ישכח לגוררו. אמנם במהרי"ל ובמ"א נתבארו שני אופנים: (א) שאם הסדק הוא פחות מרוחב אצבע, צריך להתיך בדיל על הסדק ולהחליקו. (ב) או להרחיב אותם כרוחב אצבע, ואז אין צריך להתיך עליו בדיל ולהחליקו.
894. מהרי" [ו] , בשו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (המרדה לא יהא בו חריצין, שלא ידבק בו עיסה ויחמיץ). מ"א ס"ק יג (וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וכו' (מהרי"ו)).
895. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שז אות א (פדהצור שאל למהר"ש על מרדה ... שלא הודחו בפסח לאחר שנשתמשו בה, ואמר מהר"ש שאינו מדיחו למרדות שלו). מהרי"ל שם סוף הל' אפיית המצות ע' פא (נשאל על מרדה דפסח שלא הודחה לאחר שנשתמש בה, ואמר מהר"ש שאין לחוש, שאינו מדיח למרדות שלו). ח"י ס"ק כא (והמרדה אין צריך להדיחו).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 18 עמודים.