שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ח

163

בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. דובר כמ"פ אודות דיוק הלשון "פתח" ¹⁰⁷² – שמצינו הן בנוגע למאמר ופירוש חדש בתורה והן בנוגע לעובדא ומעשה חדש בענין שבעולם – שזהו ענין של פתיחת דרך (לא רק עבור בעל המאמר או המעשה, אלא) גם עבור אלו הבאים אחריו, ואפילו אלו שאינם כמותו ואינם בערכו כלל, כי, לאחרי שפתח וסלל את הדרך, הרי זה שייך כבר לכל אחד, שגם הוא יכול לילך בדרך זו.

ומהדוגמאות לזה:

בנוגע לתורה – כפי שמצינו כמ"פ אצל רבי שמעון בן יוחאי הלשון "פתח רבי שמעון", כיון שפעל ענין של פתיחה בנוגע להתגלות פנימיות התורה ורזין שבתורה, ועל ידו נעשית פתיחת דרך לכל אחד מישראל, שכאשר "יגעת" ("עמלים בתורה" ¹⁰⁷³ ) יקויים ה"מצאת" ¹⁰⁷⁴ גם בנוגע לפנימיות התורה, ועד שפנימיות התורה תהי' אצלו בהבנה והשגה, ובאופן של התחברות עם נגלה דתורה, סתים וגליא, או בלשון הזהר ¹⁰⁷⁵ : נשמתא דאורייתא עם גופי תורה, וכמבואר בדרושי ל"ג בעומר ¹⁰⁷⁶ בענין "מחצתי ואני ארפא" ¹⁰⁷⁷ .

ובנוגע למעשה – כפי שמצינו באברהם אבינו, שע"י עבודתו במס"נ בעשרה הנסיונות, פתח את הדרך של מס"נ לכל הבאים אחריו1.

ב. ולהעיר, שפעולת הפתיחה עבור כל בנ"י שייכת גם אצל מי שאינו נשיא ישראל,

וכמו בנוגע לרשב"י, שאף שגדלה מעלתו ביותר, עד כדי כך, שאפילו בדורו שהיו עוד תנאים גדולים, הי' מ"בני עלי'" ¹⁰⁷⁸ , ועד ש"אם חד הוא אנא הוא" ¹⁰⁷⁹ , מ"מ, לא הי' ה"נשיא" בדורו (שהרי בדורו היו

164

ה"נשיא" ו"אב ב"ד" תנאים אחרים ¹⁰⁸⁰ ), ולכן אין הלכה כרשב"י (כידוע בכללי ההלכה ש"ר"י ור"ש הלכה כר"י" ¹⁰⁸¹ ).

וי"ל טעם הדבר – ע"פ מ"ש בירושלמי ¹⁰⁸² שר"ע אמר לרשב"י "דייך שאני ובוראך מכירין (הכרה דייקא) את כחך" (בפנימיות התורה), ואילו העולם לא היתה לו הכרה במעלת דרגת רשב"י, ולכן לא נקבעה הלכה כמותו.

ואעפ"כ, הענין ד"פתח ר"ש" פעל פתיחת הדרך עבור כל בנ"י.

ומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לנשיאי ישראל, שבודאי נעשית על ידם פתיחת הדרך עבור כל בנ"י.

ג. ובפרטיות יותר:

ענין הפתיחה הוא לכל לראש בנוגע לעצם המציאות של הענין שבו נפעלה פתיחת הדרך – אם זה ענין בתורה ועבודה, או בעולם, שתוכל להיות מציאות זו בעולם למטה.

ונוסף לכך, יש גם נתינת כח לכל אחד מישראל שיוכל לפעול ענין זה, אשר, להיותו ענין חדש ונעלה יותר, לא מספיקה הנתינת כח שהיתה לו אתמול בנוגע לכללות ענין העבודה, אלא יש צורך בנתינת כח מיוחדת בנוגע לעבודה זו, שנמשכת ע"י נשיא ורועה ישראל.

זאת ועוד:

בדרך כלל הסדר הוא ש"הבא ליטהר מסייעין אותו" ¹⁰⁸³ , היינו, שתחילה צריך להיות במעמד ומצב ד"הבא ליטהר", ואז "מסייעין אותו". אמנם, כשמדובר אודות רועה ישראל, ורועה נאמן – הנה דרכו של רועה נאמן, שאינו ממתין שהצאן ירעבו ויבואו ויספרו לו שהם רעבים, ואז יתן להם מזון, אלא מלכתחילה הולך אליהם ונותן להם מזון. ודוגמתו בנמשל – שרועה ישראל עצמו פועל אצל צאן מרעיתו את התנועה ד"הבא ליטהר" (שזוהי האתערותא דלתתא שקודמת לאתערותא דלעילא), ואז נותן להם גם את המזון. – ללעוס את המזון, צריכים הם בעצמם, אבל כל ההכנות הדרושות עד ללעיסת המזון, נעשים ע"י הרועה.

165

ומזה מובן, שהפעולה היא גם על מי שנמצא במעמד ומצב של חושך, ועד כדי כך, שמצד ריבוי הזמן שנמצאים בחושך, "שמים חושך (גם חושך כפול ומכופל עד "וימש חושך" ¹⁰⁸⁴ ) לאור" ¹⁰⁸⁵ , שלכן אינו מתעורר בעצמו, אלא צריך שיבוא מישהו ויעורר אותו; וזוהי פעולת הרועה (ובלשון הש"ס: הנשיא) – שגם הוא יכיר ויזעק שהחושך הוא חושך, ורוצה לצאת ממנו!

ד. ענין זה קשור גם עם ג' תמוז (שחל ביום הש"ק זה):

בג' תמוז הי' ענין הגאולה באופן של אתהפכא – ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ¹⁰⁸⁶ , שאלו שתחילה דנוהו להיפך החיים ¹⁰⁸⁷ , הם בעצמם אמרו שישאר בחיים ¹⁰⁸⁸ .

ואע"פ שבתחילה שלחו אותו לגלות (לעשר שנים או לג' שנים), ועד שכ"ק מו"ח אדמו"ר קרא זאת בשם "קאַטאָרגע" (עבודת פרך) ¹⁰⁸⁹ , הרי המצב בקאַסטראַמאַ הי' שלא בערך לגבי המאסר ב"שפּאַליערקע". ובפרט שימים ספורים לאחרי השילוח לקאַסטראַמאַ, בי"ב תמוז, יצא לחירות לגמרי, ועד שעי"ז הגיע אח"כ לארה"ב, כך, שלא זו בלבד שנשאר בחיים, אלא שענין החיים הי' באופן נעלה יותר.

וזוהי ה"פתיחה" לכל הבאים אחריו, שגם אצלם יהי' הענין ד"הפה שאסר הוא הפה שהתיר":

ישנם כאלו שנמצאים בתנועה ד"הפה שאסר" – מלשון בית האסורים – לא רק בהכרח (ע"י אחרים), אלא באופן שהם הכניסו את עצמם למעמד ומצב ד"קשור ואסור בידי החיצונים" (כמבואר בתניא ¹⁰⁹⁰ ).

וכמו"כ ישנם כאלו שנמצאים במעמד ומצב של "אסור" ב"בית האסורים" כפשוטו – בית האסורים של ד' אמות על ד' אמות, או בית האסורים של ת' פרסה על ת' פרסא, שעליו שייך לומר הלשון "בית האסורים", כמ"ש ¹⁰⁹¹ "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", ופירש רש"י "כלואים כו'" (מלשון בית הכלא ¹⁰⁹² ), והיינו, שאע"פ שארץ מצרים כוללת

166

שטח גדול ביותר (כמבואר בגמרא ומדרש ¹⁰⁹³ ), הרי היא נחשבת לבית האסורים, ועד כדי כך, שאפילו עבד אחד אינו יכול לברוח משם ¹⁰⁹⁴ .

וכמו"כ ישנם כאלו שנמצאים בבית האסורים ברוחניות – כלשון הכתוב ¹⁰⁹⁵ המובא במאמרי הגאולה ¹⁰⁹⁶ : "רשע מכתיר את הצדיק", דקאי על היצה"ר שאינו מניח ליצ"ט ונה"א ללמוד תורה, ולמשול על ה"עיר קטנה זה הגוף" ¹⁰⁹⁷ .

ובכן: הסדר הוא – שלכל לראש צריך להכיר בכך שזהו מעמד ומצב של "מאסר", ולאח"ז יכולים לצאת ממנו.

ועל זה יש נתינת כח מנשיא הדור – החל ממשה רבינו, הרועה הראשון, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ¹⁰⁹⁸ , עד לדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפתח את הצינור, ונותן כח לכל אחד מהשייכים אליו, ולכל איש ישראל, וגם אשר בשם ישראל יכונה (כמ"ש במכתבו ¹⁰⁹⁹ ), שאצל כולם תהי' היציאה מהמאסר, כולל ובמיוחד – אחינו בנ"י הנתונים בצרה ובשבי' כפשוטו, שיצאו מן המיצר אל המרחב כפשוטו, ומן המיצר אל המרחב עם כל הפירושים ¹¹⁰⁰ , ועד ליציאה מכל המיצרים וגבולים, בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה.

וזו תהי' הכנה ליציאה מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו.

* * *

ה. דובר לעיל (ס"ג) שגם אלו שנמצאים בחושך, חושך כפול ומכופל עד "וימש חושך", ואעפ"כ "שמים חושך לאור" – גם הם צריכים להכיר את האמת, ויכריזו שזהו חושך כו'.

ולכאורה, דרישה כזו היא ענין של מסירת-נפש, והיכן הוא המקור בשו"ע לדרוש זאת, בה בשעה שהחיוב של מס"נ ע"פ שו"ע הוא רק על ג' הענינים שעליהם אמרו "יהרג ואל יעבור" ¹¹⁰¹ , ולא על שאר הענינים.

167

אך האמת היא – שיכולים לדרוש גם ענין של מס"נ, וכפי שראו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שתבע מס"נ לא רק על ג' הענינים הנ"ל, אלא אפילו על ענינים שע"פ השו"ע ("דער טרוקענער שו"ע") אין בהם חיוב של מס"נ, כמו "ושננתם לבניך" ¹¹⁰² , וכללות הענין דהרבצת התורה והפצת היהדות.

וכידוע הסיפור ¹¹⁰³ שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכיון שבשו"ע אין סימן שבו מדובר אודות מס"נ, הרי זה ענין שאין לו שיעור, ולכן קיים זאת ללא מדידות והגבלות...

ונקודת הענין – שמכל יהודי יכולים לדרוש ענין של מס"נ, כיון שיש בו כח המס"נ, וצריכים רק לעורר זאת, והיינו, שמעוררים חוש שישנו אצלו.

ו. וכל זה הוא בהדגשה יתירה אצל אלו ¹¹⁰⁴ שבהיותם במדינה ההיא הי' אצלם בפועל ענין המס"נ בנוגע לכמה פרטים, אלא שבבואם לארה"ב שכחו לגמרי על זה... כיון שהשקיעו את עצמם לגמרי בעניני ארה"ב, ועד כדי כך, שכאשר מבקשים ממנו לעשות טובה לחבירו, הרי זה אצלו דבר קשה ביותר, וטוען, שיש אחרים שיכולים לעשות זאת, ואין זה שייך אליו כו', כיון שאינו יכול לנתק את עצמו מהענינים שמונח בהם.

הוא אמנם יודע אודות ענין המס"נ (שהרי זהו ענין שהי' אצלו בפועל, כנ"ל), ולכן, כשיש צורך לדבר עם פלוני אודות ענין המס"נ, הרי הוא מדבר על זה באריכות גדולה ומסביר זאת היטב בכל הפרטים, ובדברים אמיתיים, בידעו שעי"ז ממלא את שליחותו, אבל, כל זה אינו שייך אליו ; הוא חושב שדברים אלו אינם מכוונים אליו.

[ולהעיר, שגם כאשר מדברים עתה על ענין זה, ישנם כאלו שישנים ולא שומעים כלל את הדברים!... דלכאורה: כשמדברים אודות ענין המס"נ עם יהודים כאלו שהי' אצלם ענין המס"נ, הי' זה צריך לעורר זעזוע ("אַ טרייסל טאָן")... אלא שלא שומעים דברים אלו גופא].

אך יש לקוות שכולי האי ואולי יחוס הוי' וירחם, שיתפוס שמדובר גם אודותיו ("עס רעדט זיך וועגן אים אַליין"), אלא האופן שמדברים אליו הוא – עי"ז שהוא מדבר עם פלוני אודות ענין המס"נ, וירבה לדבר עמו

168

כל כך, עד שיתפוס שמספיק כבר לשכב עם עיניים סגורות... אלא להתחיל לראות שאכן אליו מכוונים הדברים, ובפרט אלו שכבר הי' אצלם ענין המס"נ בגלוי, כך, שלא צריך לחדש אצלם את ענין המס"נ, אלא רק לעורר אותם על זה.

ז. ועל זה יש נתינת כח מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהתחילה מהמאורע דג' תמוז, שאז נפעל הענין דאתהפכא, כנ"ל (ס"ד) – שלא להתפעל ¹¹⁰⁵ מהחושך (לאחרי שמכירים שזהו חושך), ולילך מתוך שמחה ובטחון חזק שבודאי תהי' היציאה מן החושך, כיון שנפתחו שערי הרחמים וחסד הגלוי.

וכאמור לעיל – שתהי' היציאה מן המיצר אל המרחב, הרחבה בענינים פרטיים, ובפרט בנוגע לענין החינוך, לגדל את הילדים לתורה לחופה ולמעשים טובים, והרחבה בכללות.

ועד שבאים לשלימות ההרחבה שתהי' בגאולה האמיתית והשלימה, ובדוגמת גאולת מצרים, שהיתה "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" ¹¹⁰⁶ , ועד ש"לא תשאר פרסה" ¹¹⁰⁷ , וכך יהי' גם בגאולה העתידה לבוא בביאת משיח צדקנו, יבוא ויוליכנו קוממיות לארצנו.

* * *

ח. בהרשימה דג' תמוז ¹¹⁰⁸ , מביא כ"ק מו"ח אדמו"ר את הפסוק ¹¹⁰⁹ "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו גו'", ומפרש "אבותינו" כפשוטו; אבל הענין הפנימי שבזה – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר (שכבר נדפס ¹¹¹⁰ ) ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו (מפסוקי ההקפות), ש"אבותינו הם חו"ב שבנפש" (מוחין), כמבואר בתניא ¹¹¹¹ ש"חב"ד נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד", ותוכן הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" – שהקב"ה יהי' "עמנו", עם המדות, שהם הגילוי של האדם* (כפי שרואים שהנהגת האדם היא ע"פ

169

מדותיו), כמו שהוא עם "אבותינו" – השכל, היינו, שענין האלקות יהי' נרגש במדות כמו במוחין (ללא ההפסק של מיצר הגרון ¹¹¹² ), ו"לבא פליג לכל שייפין" (כלשון הזהר ¹¹¹³ ), בכל רמ"ח אברים, במחשבה דיבור ומעשה, במעשה בפועל, ש"הוא העיקר" ¹¹¹⁴ .

*) עיין אוה"ת ואתחנן ע' שכח.

המדות הם ההוה של האדם (שבא מהתבוננות קודמת (עבר – הי' )).

והענין בזה – שמצד השכל מבין כל מי שהולך בדרך הישר שהקב"ה הוא בעה"ב על העולם, ובפרט כשרואה השגחה פרטית בעניניו; אבל כשמדובר אודות ההמשכה בענין המדות, בנוגע לפועל – לא כ"כ קל לפעול.

וכן הוא גם ע"פ נגלה – כדאיתא בגמרא ¹¹¹⁵ "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", והיינו, שכל ענין העבירות הוא היפך השכל, כיון שמצד השכל ה"ה מבין שיש אלקות בעולם; אבל מצד המדות ה"ז עבודה קשה, "משום שהרע חזק יותר במדות" ¹¹¹⁶ , לפי ששבירת הכלים דתהו היתה בז' מלכין קדמאין, שהם ז' המדות.

וזוהי הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" – שענין האלקות כפי שהוא בשכל יומשך גם במדות, שהרי הכוונה היא שיומשך במעשה בפועל, ועל זה יש צורך בבקשה מיוחדת – "אל יעזבנו ואל יטשנו"38, שעי"ז תהי' ההנהגה באופן המבואר בהתחלת השו"ע: "הוי עז כנמר גבור כארי כו', שלא יבוש מפני בני אדם המלעיגים".

וזוהי כללות העבודה בזמן הזה שצריכה להיות עם הלב דוקא – שהרי רק לעת"ל יקויים היעוד ¹¹¹⁷ "והסירותי את לב האבן גו'", אבל עד אז, צריכה להיות העבודה עם הלב, שהשכל יפעל על הלב, ע"י פריצת מיצר הגרון, ועד לקיום היעוד ¹¹¹⁸ "יעלה הפורץ לפנינו".

ט. ובהמשך לזה, כאן המקום להוסיף בהמדובר בשבת שלפנ"ז ¹¹¹⁹ בנוגע למרגלים, שלא רצו להכנס לארץ ישראל אלא להשאר במדבר, כיון שלא רצו לירד מעולם השכל לעולם המעשה – שמפני קוצר הזמן לא נתבאר הענין בארוכה, וכנראה שבגלל זה תפסו רק את כללות הענין, ולא הבחינו בפרטי הענינים שבזה.

170

ובהקדמה, שזוהי סוגיא עריבה ("אַ געשמאַקע סוגיא"), הן בנגלה – אם "תלמוד גדול" או "מעשה גדול" ¹¹²⁰ , והן בחסידות – הסוגיא דמוחין ומדות (כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר לפעמים הלשון ¹¹²¹ "סוגיא בחסידות") ¹¹²² .

ובכן: נתבאר לעיל טעות המרגלים שלא רצו להכנס לארץ, כיון שזהו ענין שתלוי במלחמה וכיבוש, שדורשים זמן, כח ומרץ ושימת לב, ולא עוד אלא שגם לאחרי הנצחון יצטרכו להתחיל להתעסק עם "לחם מן הארץ" דוקא, באופן ש"בזעת אפך תאכל לחם" ¹¹²³ , ע"י היגיעה בחרישה וזריעה כו', וכל המלאכות ש"תנא סידורא דפת נקט" ¹¹²⁴ , ובמילא לא יוכלו לעסוק בלימוד התורה כדבעי, כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות ¹¹²⁵ ש"אי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וכו'". ולכן טענו שמוטב שישארו במדבר.

ועל זה הי' המענה בדברי יהושע וכלב – שאדרבה: "טובה הארץ מאד מאד" ¹¹²⁶ (לא רק "טובה", אלא "טובה מאד", ועד "מאד מאד"), שזהו מצד המעלה שבענין המעשה דוקא.

וכיון שהמרגלים רצו להבדיל בין השכל למעשה (כולל גם דיבור שחשיב מעשה זוטא ¹¹²⁷ ), הנה מצד זה נעשה אצלם חסרון (לא רק בענין המעשה, אלא) גם בענין השכל.

המשך השיחה, שביחס של מעשה לתלמוד ¹¹²⁸ יש ג' אופנים: (א) מעשה הוא אבן-הבוחן אם התלמוד הוא אמיתי, (ב) מעשה פועל גדלות בענין התלמוד, (ג) התלמוד הוא בשביל המעשה – שתוקף אור השכל נמשך בגלוי גם במקום המעשה ¹¹²⁹ (ובלשון החסידות: מוחין דגדלות, שאור השכל כמו שהוא ¹¹³⁰ , נמשך בכל הכחות כפי שהם במקומם). וכדיוק

171

לשון הרמב"ם ¹¹³¹ : " כשם שהחכם ¹¹³² ניכר בחכמתו כו' כך צריך שיהי' ניכר במעשיו כו'". ושלימות זו היתה חסרה אצל המרגלים ¹¹³³ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹¹³⁴ בלקו"ש חי"ח ע' 154 ואילך.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו וגו'.

* * *

יא. דובר לעיל (במאמר ¹¹³⁵ , על יסוד מאמר הצ"צ ¹¹³⁶ ) בנוגע לקרח, ש"בעא למיעבד חילופא דימינא בשמאלא" ¹¹³⁷ , היינו, להגביר את קו השמאל (דרגת הלוים) על קו הימין (דרגת הכהנים).

אמנם, לאח"ז אמר אסף בן קרח: "א-ל אלקים הוי' גו'" ¹¹³⁸ , כיון שהבין שיש להקדים חסד (א-ל) לגבורה (אלקים) ¹¹³⁹ , ועי"ז תיקן הענין שבו נכשל קרח, כי, האמירה של אסף בן קרח נחשבת כאילו אמר זאת קרח בעצמו, וכמו בענין הירושה, שהבן הוא במקום האב ממש, וכידוע הביאור של הגאון הרגצ'ובי ¹¹⁴⁰ אודות החילוק בענין הירושה בין בנ"י לאוה"ע, שאצל בנ"י הרי זה באופן ש"תחת אבותיך יהיו בניך" ¹¹⁴¹ , שהבן הוא במקום האב ממש, משא"כ אצל אוה"ע הרי זה רק בגדר קורבה.

וזהו גם הטעם שהפרשה כולה נקראת בשם "קרח" ¹¹⁴² , אף שקרח

172

עצמו הי' מן השרופין והבלועין (כהשקו"ט בגמרא ¹¹⁴³ ) – דכיון שהענין הבלתי-רצוי שנעשה ע"י קרח, נתתקן ע"י בנו, הרי זה כמו שעשה תשובה (וע"ד שמצינו ביתרו, שכיון שעשה תשובה, "יתר פרשה אחת בתורה" ¹¹⁴⁴ . אלא שביתרו הרי זה רק בנוגע לפרשה אחת, ואילו כאן נקראת כל הפרשה כולה על שם קרח).

ומסיים הצ"צ ¹¹⁴⁵ ב"צריך עיון ממ"ש בסש"ב פ"נ, ולע"ל שיתעלה העולם יהי' הלוים כהנים כו'".

יב. והנה, בהמשך לפרשתו של קרח, מסופר בתורה שבנ"י טענו "הן גוענו אבדנו גו' כל הקרב גו' ימות האם תמנו לגוע" ¹¹⁴⁶ , ועל זה בא המענה בפסוק שלאחריו – קאַפּיטל י"ח פסוק א' (וכפי שהכריזו שידובר אודות פסוק זה): "ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש וגו'".

ובפירוש רש"י על פסוק זה – צריך להבין:

א) רש"י מפרש מ"ש "ויאמר ה' אל אהרן" – "למשה אמר שיאמר לאהרן". ולכאורה, פירוש זה, שהאמירה לא היתה לאהרן עצמו, אלא "למשה אמר שיאמר לאהרן", הוא היפך פשטות הכתוב "ויאמר ה' אל אהרן ", שמשמעותו שהאמירה היתה לאהרן עצמו ?!

יש מפרשים ¹¹⁴⁷ שמקשרים זאת עם פירוש רש"י ר"פ ויקרא: "י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין, ללמדך, שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן". ובהתאם לכך, הנה גם כאן הפירוש ד"ויאמר ה' אל אהרן " הוא "למשה אמר שיאמר לאהרן".

אבל: (א) ענין זה הוא כלל בכל התורה, ואינו שייך לפסוק זה דוקא, וא"כ לא הי' רש"י צריך לפרש זאת. (ב) גם בפרשת שתויי יין כתיב ¹¹⁴⁸ "וידבר ה' אל אהרן", ושם לא פירש רש"י "למשה אמר שיאמר לאהרן", אלא "שנתייחד עמו הדבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין" ¹¹⁴⁹ , וא"כ, יכולים לפרש גם כאן כפשטות הכתוב, שהדיבור הי' לאהרן עצמו.

ואף שבפרשת שתויי יין מבאר רש"י טעם לדבר, שכיון ש"וידום אהרן"78, לכן "קיבל שכר על שתיקתו .. שנתייחד עמו הדבור" – הרי

173

גם כאן יכולים למצוא טעם לדבר (והרי לא חסרים טעמים...), וע"ד שפירש רש"י בהמשך הפרשה ¹¹⁵⁰ "לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה", י"ל שמטעם זה רצה הקב"ה להראות שבחר באהרן, עי"ז ש"ויאמר ה' אל אהרן".

ב) וממשיך רש"י: "(למשה אמר שיאמר לאהרן) להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש". ולכאורה, ענין זה שייך להמשך הכתוב – "תשאו את עון המקדש", ומהי שייכותו לפירוש התיבות "ויאמר ה' אל אהרן" שעליהם נעמד רש"י בד"ה זה?

ג) וממשיך רש"י פירושו בפסוק זה: "אתה ובניך ובית אביך", "הם בני קהת אבי עמרם".

ולכאורה, הרי זה היפך פשטות הכתוב ש"אביך" (של אהרן) הוא עמרם (ולא קהת אבי עמרם), ו"בית אביך" הם משה ובניו?

[בנוגע למשה עצמו, הרי זה תלוי בב' הדעות אם משה הי' כהן רק בשבעת ימי המילואים או גם לאח"ז ¹¹⁵¹ , אבל בנוגע לבני משה בודאי אפשר לומר שהם נכללים ב"בית אביך"].

וגם: מדוע מעתיק רש"י גם את התיבות "אתה ובניך", בה בשעה שמפרש רק את התיבות "בית אביך"?

ד) וממשיך רש"י פירושו בפסוק זה: "תשאו את עון המקדש", "עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם [והיינו, דכיון שמדובר אודות "עסקי הדברים המקודשים המסורים לכם ", לכן " עליכם אני מטיל עונש הזרים כו'"], הוא האוהל והארון והשולחן וכלי הקודש, (ומסיים) אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע".

ואינו מובן: מדוע הוצרך רש"י לפרט מה הם ה"דברים המקודשים", ולא כתב "כלי הקודש" סתם? ולאידך גיסא, אם יש צורך לפרטם, הי' לו לפרט גם את שאר הכלים, המנורה והמזבחות?!

וגם צריך להבין מה שמסיים רש"י "אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע" – דלכאורה הרי זה ענין מיותר שאינו שייך לכאן?

ה) וממשיך רש"י פירושו בפסוק זה: "ואתה ובניך", "הכהנים". ואינו מובן: מדוע מפרש רש"י ש"אתה ובניך" הם "הכהנים" בפעם

174

השני', ולא בפעם הראשונה; ואם בפעם הראשונה אין צורך לבאר, כיון שמובן הדבר בפשטות – מדוע יש צורך לבאר זאת בפעם השני'?

ו) וממשיך רש"י פירושו בפסוק זה: "תשאו את עון כהונתכם", "שאינה מסורה ללוים, ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם". ואינו מובן: מדוע משנה רש"י מלשון הכתוב "כהונתכם", וכותב "עבודתכם"?

וכמדובר כמ"פ שכל הענינים שבפירוש רש"י צריכים להיות מוכרחים בפשטות הכתובים, ולכאורה בנדו"ד, הנה לולי פירוש רש"י היו יכולים לפרש בפשטות, והקושי הוא דוקא בפירוש רש"י, שהוא מלא קושיות כרימון, ככל פרטי הדיוקים הנ"ל, ועוד דיוקים כיו"ב, וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

יג. דובר כמ"פ אודות דברי רבינו הזקן בסידורו ש"נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת .. ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", וכפי שמצינו בדרושי רבותינו נשיאינו כמה מאמרים שמתחילים במשנה מפרקי אבות, גם בשבתות שלאחרי חג השבועות ¹¹⁵² .

ובהתאם לכך, הכריזו שילמדו ביום הש"ק זה את המשנה שבה מובא מאמרו של ר' שמעון – סתם ר"ש הוא רבי שמעון בן יוחאי ¹¹⁵³ ,

–   בהמשך להמדובר בשבתות שלפנ"ז אודות מאמרי ר"ש: "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד וכו'" ¹¹⁵⁴ , ו"רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה כו'" ¹¹⁵⁵ (אלא שכאן הכוונה לר"ש בן נתנאל, ואעפ"כ נאמר ר"ש סתם שהוא רשב"י, כיון שגם אצל רשב"נ היתה תורתו אומנתו כמו אצל רשב"י)   –

"רבי שמעון אומר שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן" ¹¹⁵⁶ .

והקשו המפרשים ¹¹⁵⁷ : כיון שר"ש מונה ארבעה כתרים, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות וכתר שם טוב – למה אומר " שלשה כתרים הן"?

175

יש מפרשים86, שכתר שם טוב הוא סוג אחר לגמרי. אבל עדיין אינו מובן: כיון שזהו בכל זאת כתר נוסף, הי' ר"ש צריך למנותו ולומר "ארבעה כתרים הן".

יש מפרשים86, שכתר שם טוב אינו נמנה לפי שאינו כתר בפני עצמו, אלא הוא נכלל בכתרים שלפנ"ז, והיינו, שכאשר יהודי לומד ריבוי תורה, או שהוא מיוחס בכהונה, או שהוא ממונה על הציבור, שזהו"ע המלכות, אזי יש לו גם הענין דכתר שם טוב.

אבל עדיין אינו מובן, שהרי כתר שם טוב יכול להיות גם ע"י מעשים טובים, ואז אין זה נכלל בג' הכתרים הנ"ל, וכמו כתר תורה, שתורה ומעשים טובים הם ב' קוים בפני עצמם, ועד שיש חקירה אם "תלמוד גדול" או "מעשה גדול"49, וא"כ, יכולים שפיר למנות כתר שם טוב בפני עצמו.

גם צריך להבין דיוק הלשון " עולה על גביהן", ולא כהלשון הרגיל חשוב מהם, שקול כנגדם, וכיו"ב.

ונוסף על הדיוקים הנ"ל (שכבר דובר אודותם פעם ¹¹⁵⁸ ), יש לדייק גם בנוגע לבעל המאמר – כמדובר כמ"פ שמאמר בתורה יש לו שייכות לבעל המאמר – מהי שייכות המאמר "שלשה כתרים הן כו'" לרבי שמעון דוקא?

יד. ודיוק נוסף שלעת-עתה לא ראיתי שיתעכבו עליו:

לפני המאמר של ר"ש "שלשה כתרים הן כו'", ישנו המאמר של רבי יהודה, "הוי זהיר בתלמוד כו'".

ובפרט לפי הגירסא של רבינו הזקן בסידורו, ששני המאמרים הם במשנה אחת (ולא כמו הגירסאות שהם ב' משניות). ולהעיר, שגם חלוקת המשניות הו"ע בתורה, ו"לא דבר ריק הוא" ¹¹⁵⁹ , "ואם ריק, מכם הוא" ¹¹⁶⁰ . ועד שזהו"ע שנוגע להלכה בפועל – בהמקדש את האשה על מנת שאני תנאי, שצריך שידע ג' משניות ¹¹⁶¹ , וא"כ, יש נפק"מ להלכה אם זו משנה אחת ארוכה, או שנחשבת לב' משניות ¹¹⁶² .

ובכן: נוסף לכך שצריך לבאר קשר ושייכות שני המאמרים, ובאופן

176

שמאמרו של ר"י קודם למאמרו של ר"ש (אף שבכ"מ הוקדם ר"ש לר"י ¹¹⁶³ ) – צריך להבין במאמרו של ר"י, "הוי זהיר בתלמוד כו'":

הרי ידוע גודל מעלת מצות תלמוד תורה, ועד שהיא "כנגד כולם" ¹¹⁶⁴ , ומהו חידושו של ר"י בפרקי אבות, שהם "מילי דחסידותא" ¹¹⁶⁵ , ע"ד הזהירות בתלמוד?

ובזה גופא – הנה הסיבה היחידה שמוצא ר"י בטעם הזהירות בתלמוד היא – "ששגגת תלמוד עולה זדון", ולולי זאת אין צורך בזהירות בתלמוד?!

וגם: מהו דיוק הלשון "ששגגת תלמוד עולה זדון", דלכאורה הול"ל ע"פ הלשון המורגל בכ"מ – גורר זדון (כמו "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" ¹¹⁶⁶ ), או חשיב זדון, וכמו מעלה עליו הכתוב כו', ומדוע נאמר " עולה זדון"?

טו. ושאלה נוספת במשנה "שלשה כתרים הן" – כמדובר כמ"פ שדוקא על קושיא פשוטה וחזקה ביותר לא מתעכבים:

בהלכות תלמוד תורה להרמב"ם ¹¹⁶⁷ נאמר "בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות", ולא הזכיר כלל "כתר שם טוב"?

וכן הוא בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן ¹¹⁶⁸ (שנדפסו גם בחוברת בפני עצמה ¹¹⁶⁹ , וגם בפורמט קטן (כיס) ¹¹⁷⁰ , כדי שכל אחד ¹¹⁷¹ יוכל לשאת בכיסו), שמונה רק "כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות" ¹¹⁷² , ואינו מזכיר כתר שם טוב (ולהעיר, שבלשון רבינו הזקן יש כמה שינויים מלשון הרמב"ם, ואין כאן המקום להאריך בפרטים אלו ¹¹⁷³ ).

וכן צריך ביאור בדברי הגמרא במסכת יומא ¹¹⁷⁴ "שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שולחן" (שזהו המקור לדברי הרמב"ם הנ"ל) – שנזכרו רק "שלשה זירים".

177

ולהעיר מפירוש רש"י שם: "של מזבח סימן לכתר כהונה, ושל ארון סימן לכתר תורה, ושל שולחן סימן לכתר מלכות, שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים". וכן הוא בפירוש רש"י על התורה, שמפרש על זר זהב שנאמר בארון ¹¹⁷⁵ : "והוא סימן לכתר תורה", ועל זר זהב שנאמר בשולחן ¹¹⁷⁶ : "סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שולחן מלכים", ועל זר זהב שנאמר במזבח ¹¹⁷⁷ : "סימן הוא לכתר כהונה".

אמנם, בפירוש המיוחס לרש"י במסכת אבות כתב: "סימן לשלשת כתרים אלו, הארון .. היינו כתר תורה, זר שולחן .. זה כתר כהונה, שהכהנים זוכים ואוכלים הלחם שעליו, זר מזבח .. דוגמא לכתר מלכות, שכל ישראל משועבדים למזבח ופונים אליו להקריב קרבנות, דהוא ענין מלוכה שהכל באין אצלו".

ויש להאריך בהחילוק בין ב' הפירושים הנ"ל ¹¹⁷⁸ – אם מזבח רומז על כתר כהונה ושולחן רומז על כתר מלכות, או להיפך. ובכל אופן, מכאן ראי' לאלו הסבורים שהפירוש על פרקי אבות הוא רק מיוחס לרש"י, אבל אינו פירוש רש"י עצמו ¹¹⁷⁹ .

וענין זה קשור גם עם פירוש רש"י בפרשתנו, שמזכיר "הארון והשולחן וכלי הקודש" שעיקרם הוא המזבח, שהם כנגד ג' הכתרים דתורה כהונה ומלכות.

טז. ומכאן באים להביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ויאמר ה' אל אהרן וגו'":

אילו הפסוק "ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך וגו'" הי' התחלת ענין בפני עצמו – אזי הי' הפירוש כמשמעות הכתוב שדיבורו של ה' הי' לאהרן עצמו;

אבל פסוק זה בא בהמשך למש"נ לפנ"ז "ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו וגו' האם תמנו לגוע", כפירוש רש"י "שמא הופקרנו למיתה", כיון ש"אין אנו יכולים להיות זהירין בכך, כולנו רשאין להכנס לחצר אוהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד, ימות", ועל זה בא המענה של הקב"ה בפסוק זה.

178

ומזה מובן, שהמענה של הקב"ה צריך להיות באופן המתאים לטענת בנ"י: כיון שבנ"י באו בטענה אל משה , ומשה מסר את טענתם להקב"ה – אזי גם המענה של הקב"ה הוצרך להיות ע"י משה ¹¹⁸⁰ [ וע"ד מ"ש בפרקי אבות ¹¹⁸¹ שחכם "אינו נכנס לתוך דברי חבירו", וכמובן בפשטות, גם למי שלא למד עדיין פרקי אבות, שכאשר שואלים שאלה לפלוני, אין זה מן הראוי שמישהו אחר יענה, להראות שהוא יודע ולא פלוני], ולכן מוכרח רש"י לפרש מ"ש "ויאמר ה' אל אהרן" – "למשה אמר שיאמר לאהרן".

יז. ורש"י ממשיך מיד "(למשה אמר שיאמר לאהרן) להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש" – כי:

במענה של הקב"ה לומר לאהרן "אתה ובניך גו' תשאו את עון המקדש" – מתעוררת מיד שאלה: מהי התועלת והריוח בכך שהכהנים ישאו את עון המקדש – שמעבירים עונש מיתה רח"ל מבנ"י אל הכהנים, ועדיין נשארת הטענה בנוגע לכהנים, שמא הופקרו למיתה?!

ולכן מוכרח רש"י להוסיף – מיד לאחרי שמפרש התיבות "ויאמר ה' אל אהרן", עוד לפני פירוש התיבות "תשאו את עון המקדש" – שהאמירה לאהרן היא "להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש ", ובמילא לא יהי' עונש מיתה.

ואף שבכתוב לא נתפרש "להזהירו .. שלא יכנסו למקדש", אבל אעפ"כ, בהכרח לומר שזהו עיקר המענה של הקב"ה, ומקומו הוא עוד לפני התיבות "תשאו את עון המקדש", שהם טעם הדבר (דכיון ש"עליכם אני מטיל עונש הזרים", לכן תזהירו אתם את ישראל שלא יכנסו למקדש), והרי הסדר הוא, שתחילה אומרים את המענה עצמו (האמירה לאהרן "להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש") ואח"כ מפרשים את הטעם ("תשאו את עון המקדש").

יח. וממשיך רש"י לפרש ש"בית אביך" "הם בני קהת אבי עמרם":

אי אפשר לפרש ש"בית אביך" הם בני עמרם ("אביך" כפשוטו) בלבד, היינו, שאהרן ובניו ובני משה יזהירו את כל שאר בנ"י שלא יכנסו למקדש, שהרי כבר נאמר בס"פ במדבר ¹¹⁸² ש"בנסוע המחנה" נשאו בני

179

קהת את כלי הקודש, וא"כ, הוצרכו להכנס לאוהל מועד* (אלא ש"לא יבואו לראות כבלע את הקודש", אבל לאחרי ש"כלה אהרן ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי הקודש", אזי "יבואו בני קהת לשאת").

*) ומ"ש רש"י בפ' המסעות ¹¹⁸³ ש"נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרוכת וכסו בה את הארון .. ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות, והארון וכלי הקודש של משא בני קהת עומדים מכוסין עד שנסע דגל מחנה ראובן ואח"כ ונסעו הקהתים" – פירושו שבני קהת היו מחכים בנסיעתם (ובמילא – אולי – גם בלקיחת הארון), לאחרי ש"יבואו .. לשאת". וכמפורש שם ¹¹⁸⁴ "והקימו (מקימי המשכן, בני גרשון ובני מררי) את המשכן עד (טרם) בואם" (של בני קהת), "וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו, ומכניסין בו הארון והשולחן והמנורה והמזבחות".

ועכצ"ל ש"בית אביך" שנאמר כאן "הם בני קהת", ומה שנקראו "בית אביך" הרי זה לפי שקהת הי' אבי עמרם ¹¹⁸⁵ .

ולכאורה יש לפרש זאת ע"פ פירוש רש"י על הפסוק ¹¹⁸⁶ "ויאמר משה לחובב בן רעואל", ש"חובב הוא יתרו, שנאמר ¹¹⁸⁷ מבני חובב חותן משה, ומה ת"ל ¹¹⁸⁸ ותבאנה אל רעואל אביהן, מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא", ולכן, גם "בני קהת אבי עמרם" נקראים "בית אביך", אף שקהת הוא אבי אביהם.

אמנם, כיון שרש"י מדייק ש" התינוקות קורין לאבי אביהן אבא", אין זו ראי' שגם הקב"ה יתנהג כן.

אבל מצינו זאת לא רק בנוגע לתינוקות, אלא גם בדברי אברהם בהיותו בן צ"ט שנה – "וגם אמנה אחותי בת אבי היא" ¹¹⁸⁹ , ומפרש רש"י, "וא"ת והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הם כבנים, והרי היא בתו של תרח"*. ומזה מובן, שגם אבי האב נקרא אב.

*) ואין לומר שכיון ש"כדי לאמת דבריו השיבו כן", הי' יכול לומר דבר שיש לו משמעות אצל תינוקות וכיו"ב – שהרי מפורש בפרש"י שם : "וכך הוא אומר ללוט כי ¹¹⁹⁰ אנשים אחים אנחנו".

ועפ"ז יש לבאר מדוע מעתיק רש"י גם את התיבות "אתה ובניך":

180

לכאורה אינו מובן: מדוע נאמר רק "אתה ובניך", ולא "ובני בניך" – הרי ציווי זה אינו הוראת שעה ¹¹⁹¹ , או רק על הארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר, אלא הוראה תמידית על כל הדורות שלאח"ז?

והביאור בזה מובן מפירוש רש"י ש"בית אביך" "הם בני קהת אבי עמרם", כי, כשם ש"אביך" כולל גם אבי אביך, כמו"כ "בניך" כולל גם בני בניך, כיון שבני בנים הרי הם כבנים.

ולכן בפירושו על "בית אביך" מעתיק רש"י גם את התיבות "אתה ובניך", שמזה מובן, ש"בניך" כולל גם בני בנים, כשם ש"אביך" כולל גם אבי אביך.

יט. וממשיך רש"י לפרש מ"ש "תשאו את עון המקדש" – "עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם", ולכן, "אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע", וכאמור, שזהו עיקר המענה של הקב"ה על טענת בנ"י "הן גוענו גו' האם תמנו לגוע" – שמשה יאמר לאהרן "להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש".

ורש"י מוסיף ומפרט מה הם הדברים המקודשים – "האוהל והארון והשולחן וכלי הקודש":

כיון שבטענת בנ"י נכנסים לפרטי הענינים של חצר אוהל מועד ואוהל מועד עצמו – "אין אנו יכולים להיות זהירין בכך, כולנו רשאין להכנס לחצר אוהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד , ימות" – לכן מזכיר רש"י לכל לראש: "האוהל".

ומוסיף "והארון" – כי:

בפסוק שלאח"ז ¹¹⁹² נאמר "וגם את אחיך", ומפרש רש"י "בני גרשון ובני מררי". ולכאורה אינו מובן: מהו החילוק בין "בני גרשון ובני מררי" ל"בני קהת", שעליהם נאמר "אתה ובניך (אהרן ובניו) ובית אביך ("בני קהת אבי עמרם") אתך תשאו את עון המקדש" – הרי גם בני קהת אינם כהנים?

ולכן מוסיף רש"י "והארון" – דכיון שבני קהת היו נושאים את הארון, יש להם שייכות לכהנים יותר משאר בני לוי (בני גרשון ובני מררי).

181

אמנם, כיון שגם בני קהת אינם כהנים אלא לויים, שעליהם נאמר121 "וילוו עליך וישרתוך", ולכן, הנה לאחרי שנאמר "אתה ובניך (אהרן ובניו) ובית אביך ("בני קהת אבי עמרם") אתך תשאו את עון המקדש", מוסיף הכתוב "ואתה ובניך (וכפי שרש"י מדגיש דוקא כאן: "הכהנים") .. תשאו את עון כהונתכם" ("שאינה מסורה ללוים (כולל גם בני קהת), ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם") – לכן מוסיף רש"י "והשולחן וכלי הקודש", שמזה מובן, שהשייכות של בני קהת להארון היא באותו אופן כמו שייכותם ל"השולחן וכלי הקודש", וכפי שכבר למדנו בס"פ במדבר אודות עבודת בני קהת, שלאחרי שאהרן ובניו כיסו את ארון העדות, השולחן ושאר כלי הקודש, אזי "יבואו בני קהת לשאת (אבל) ולא יגעו אל הקודש"; משא"כ אהרן ובניו (כהנים), שלפעמים היו נכנסים לפני ולפנים ממש.

כ. והנה, נתבאר לעיל (סט"ו) שג' הענינים שבפירוש רש"י, "הארון והשולחן וכלי הקודש" שעיקרם הוא המזבח – הם ג' הכתרים כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות ¹¹⁹³ .

ויש לבאר תחילה דברי הגמרא במסכת יומא "שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שולחן (שהם ג' הכתרים הנ"ל), של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שולחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא, תלמוד לומר בי ¹¹⁹⁴ מלכים ימלוכו" – דלכאורה אינו מובן: מהו הקס"ד ש"של ארון .. פחות הוא"?!

והביאור בזה:

"כתר כהונה" ("של מזבח") אינו שייך לכל ישראל, אלא רק לאהרן, עליו נאמר ¹¹⁹⁵ "ויבדל אהרן להקדישו גו"'. וכן "כתר מלכות" ("של שולחן") אינו שייך לכל ישראל, אלא רק לדוד (אא"כ יש הוראה ע"פ נביא למנות מלך משאר בנ"י ¹¹⁹⁶ ); ואילו "כתר תורה" ("של ארון") – "כל הרוצה ליקח יבוא ויקח", וכל אחד מישראל מחוייב בלימוד התורה.

ועוד זאת, שגם מי שיש לו "כתר תורה", מחוייב הוא בכבוד

182

המלכות, כמ"ש ¹¹⁹⁷ "שום תשים עליך מלך", "שתהא אימתו עליך" ¹¹⁹⁸ , וכמו"כ מחוייב הוא בכבוד כהונה, כמ"ש ¹¹⁹⁹ "וקדשתו", "לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו'" ¹²⁰⁰ .

וכיון שכן, יש סברא לומר ("שמא תאמר") ש"כתר תורה" "פחות הוא" מ"כתר כהונה" ו"כתר מלכות".

ועל זה אומרת הגמרא: "תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו" ("וגדול הממליך מן המלך, והתורה אמרה מקרא זה" ¹²⁰¹ ), ומזה מוכח ש"כתר תורה" גדול יותר מ"כתר כהונה" ו"כתר מלכות".

וענין זה נאמר במשנה בקיצור (כמדובר כמ"פ שכל אריכות השקו"ט שבגמרא ישנו בקיצור במשנה) – בסדר השלשה כתרים: "כתר תורה (ואח"כ) כתר כהונה וכתר מלכות".

וכן הוא סדר העבודה – שלכל לראש ישנו ענין התורה, ועי"ז באים אח"כ ל"כתר כהונה", שהו"ע הביטול, אבל עדיין אין זה תכלית הביטול, וכמו בענין הקרבנות, שיש אמנם קרבנות שהם כליל לגמרי, אבל יש קרבנות שיש בהם חלק לבעלים כו'; ולאח"ז באים ל"כתר מלכות", שהו"ע תכלית הביטול, כמודגש בכך ש"המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף" ¹²⁰² , שזהו"ע ביטול במציאות.

ועי"ז באים אח"כ ל"כתר שם טוב", ש"עולה על גביהן" – "עולה" דייקא, לשון הוה, להורות שענין זה צריך להיות בעבודת כל יום.

כא. ואעפ"כ, לא הזכירו הרמב"ם ורבינו הזקן את הענין ד"כתר שם טוב":

ובהקדים דיוק לשון הרמב"ם ורבינו הזקן: "בשלשה כתרים נכתרו ישראל" – שזה מורה על ענין שניתן מלמעלה ¹²⁰³ (באופן של מתנה), ללא ענין של עבודה.

ולכן לא נמנה כאן "כתר שם טוב" – כיון ש"כתר שם טוב" אינו ענין שניתן מלמעלה, אלא יש צורך בעבודת עצמו, ובריבוי עבודה דוקא.

[ועפ"ז יובן מאמר רז"ל ¹²⁰⁴ "הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות

183

לו שם" – כי, רק למטה יכולים להגיע לענין ה"שם", כיון שזהו"ע שבא ע"י עבודה דוקא, ולא בדרך מתנה מלמעלה].

כב. וענין זה נאמר ע"י רבי שמעון דוקא:

ענינו המיוחד של ר"ש הוא – תורתו אומנתו ¹²⁰⁵ , שזוהי השלימות שבלימוד התורה – "כתר תורה".

וזהו החידוש במאמר ר"ש – שאף שישנו "כתר תורה וכו'", מ"מ, "כתר שם טוב עולה על גביהן":

אם תנא אחר הי' אומר זאת, הי' מקום לומר שמעלת "כתר שם טוב" היא רק לגבי דרגת התורה של אותו תנא, אבל לא לגבי דרגת התורה של רשב"י; ולכן דוקא " רבי שמעון אומר שלשה כתרים הן כתר תורה וכו' וכתר שם טוב עולה על גביהן" – שמזה מובן, שמעלת "כתר שם טוב" היא גם לגבי הדרגא היותר נעלית שב"כתר תורה".

ובהקדמה לזה הובא מאמרו של רבי יהודה "הוי זהיר בתלמוד כו'" – מן הקל אל הכבד:

לכל לראש – דרגת הלימוד של רבי יהודה, שבה שייך לומר "הוי זהיר בתלמוד כו'" יותר מאשר בדרגת הלימוד של ר"ש; ולאח"ז באה דרגת הלימוד של רבי שמעון – "כתר תורה"; ולאח"ז מוסיפים ש"כתר שם טוב עולה על גביהן".

כג. אמנם, אע"פ שהחידוש במשנה הוא ש"כתר שם טוב עולה על גביהן", הרי לכל לראש צריך להיות הענין ד"כתר תורה", ורק לאח"ז באים גם להשלימות ד"כתר שם טוב".

וזהו גם מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו לחגיגת י"ב תמוז הראשונה28: "להוסיף אומץ בהרבצת תורה", ע"י קביעת עתים לתורה בנגלה ובחסידות.

ועי"ז באים אח"כ גם להעילוי ד"כתר שם טוב", שעז"נ ¹²⁰⁶ "טוב שם משמן טוב", דקאי על משיח ¹²⁰⁷ ,

והרי גם משיח קשור עם ג' הכתרים: כתר מלכות – שהרי משיח

184

הוא ממלכות בית דוד, כמ"ש הרמב"ם ¹²⁰⁸ "יעמוד מלך מבית דוד"; כתר כהונה – "ובנה מקדש במקומו"; ו"כתר תורה" – "הוגה בתורה",

יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות לר' משה הכהן דובינסקי (מארגן ה"מלוה מלכה") עבור ההתוועדות ב"מלוה מלכה"].