ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ג (סי' תמח-תנב)תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות

תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות

ובו כ"ז סעיפים:

תשלום חוב של חמץ

א ישראל ¹⁵⁹ שלוה ככר של חמץ מחבירו, ולא פרע לו עד שהגיע הפסח, חייב לפרוע לו לאחר הפסח ¹⁶⁰ , ויש בו משום גזל אם אינו פורע לו ¹⁶¹ , כיון שהלוה לו בשעת היתר ¹⁶² .

ואם בא לפרוע לו בתוך הפסח במעות או בשאר דברים, רשאי המלוה לקבלם ממנו וליהנות מהם אפילו בפסח ¹⁶³ . ואע"פ שהוא לוה ממנו ככר של חמץ שיפרע לו ככר של חמץ, ונמצא שמעות אלו הן חליפי הככר של חמץ שהוא חייב לפרוע לו, ואסור ליהנות מחליפי חמץ בפסח אפילו לאחר הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ג ¹⁶⁴ . מכל מקום כיון שבשעה שהלוה פורע המעות להמלוה אין ברשות הלוה שום ככר של חמץ שיוכל ליתנו להמלוה בפרעון חובו ¹⁶⁵ , לכך אין שם חליפין נקרא על מעות הללו, שלשון חליפין אינו נופל אלא כשמחליף דבר על דבר שהוא בעין ¹⁶⁶ :

ב ואפילו אם יש ככרות של חמץ בעין ברשות הלוה בשעה שהוא פורע המעות להמלוה בתוך הפסח, כגון שהלוה הוא נכרי, אף על פי כן מותר להמלוה לקבל ממנו המעות בעד הככר שהוא חייב לו, אע"פ שכבר עבר מקצת הפסח על ככר זה שהוא חייב, ונאסר בהנאה אם היה ברשות הישראל, וגם חליפיו היו אסורין כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח. מכל מקום עכשיו שהוא ברשות הנכרי, דינו כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח ¹⁶⁷ .

ואע"פ שהוא משועבד לישראל, שהרי לוה ממנו ככר שיפרע לו ככר. מכל מקום כיון שלא נתייחד שעבודו על ככרות אלו שמונחים ברשות הנכרי בפסח, שהרי הנכרי יכול לקנות ככר מן השוק ולפרוע לו חובו ¹⁶⁸ , וככרות אלו שמונחים ברשותו בפסח יכול הוא לאכלם ולהוציאם לכל מה שירצה שלא מדעת הישראל, נמצא שאין לישראל שום זכייה בככרות המונחים ברשות הנכרי בפסח ¹⁶⁹ , שיהיו נאסרין משום חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, ואין לו על הנכרי אלא חוב של חמץ בלבד, והחוב של חמץ אינו נאסר מחמת שעבר עליו הפסח, כיון שגוף החמץ הוא של נכרי ואין להישראל שום זכייה בו:

ג ומטעם זה ¹⁷⁰ ישראל שהלוה מעות לנכרי ברבית של חמץ, שכל זמן שלא יפרע לו מעותיו יתן לו בכל שבוע ושבוע כמה ככרות של חמץ, מותר לו לקבל מן הנכרי לאחר הפסח את הככרות שמגיע לו בעד שבוע של פסח ¹⁷¹ . ואפילו נותן לו ככרות שנתחמצו בפסח, או שנתחמצו קודם הפסח, והרי הן חמץ שעבר עליו הפסח. מכל מקום כיון שכל ימי הפסח היו ברשות הנכרי, ולא היה להישראל שום זכייה בהן, הרי דינם כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח.

ולפי שיש חולקין ¹⁷² על טעם זה, לפיכך לכתחלה צריך להתנות ¹⁷³ עם הנכרי קודם הפסח שלא יתן לו לאחר הפסח בעד שבוע של פסח ככרות שנתחמצו בפסח או קודם הפסח, אלא יתן לו מעות או קמח, או ככרות שנתחמצו לאחר הפסח ¹⁷⁴ , כדי שכל ימי הפסח לא יהיה לו שום שעבוד על חמצו של הנכרי. וכיון שהתנה עמו תנאי זה, אפילו אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי ככרות שנתחמצו בפסח או קודם הפסח, מותר לו לקבלם ממנו ¹⁷⁵ ולאכלם ¹⁷⁶ , לפי שככרות הללו הן חליפי המעות שהתנה עמו לתת לו בעד שבוע של פסח ¹⁷⁷ . אבל בדיעבד שלא התנה עמו תנאי זה קודם הפסח, ולאחר הפסח הביא לו הנכרי בעד שבוע של פסח ככרות שנתחמצו בפסח, מותר לו לקבלם ולאכלם, שהעיקר כסברא הראשונה ¹⁷⁸ :

ד וכן הדין בישראל שקנה חוק הכומרים ¹⁷⁹ (פירוש שהמלך נותן לכומרים לחם חקם בכל שבוע ושבוע ¹⁸⁰ , והן מכרו לישראל בתחילת השנה כל הלחם שינתן להם בכל שבוע ושבוע כל השנה), שלכתחלה צריך ליזהר שיתנה עמהם קודם הפסח ¹⁸¹ שלאחר הפסח לא יתנו לו בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח, אלא מעות או שאר דבר שאינו חמץ, או חמץ שנתחמץ לאחר הפסח, וכשמתנה עמהם כך אף אם לאחר הפסח יתנו לו הכומרים בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח יהיה מותר לו לקבלו ולאכלו. ובדיעבד שלא התנה עמהם כלום, ולאחר הפסח נתנו לו בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח, מותר לו לקבלו ולאכלו ¹⁸² מטעם שנתבאר:

השכרת תנור לנכרי לאפיית חמץ

ה ישראל ¹⁸³ שיש לו תנור, ואפה בו נכרי חמץ בפסח שלא מדעת הישראל ¹⁸⁴ , אסור לו לקבל מעות מן הנכרי בעד שכר התנור ¹⁸⁵ , אפילו לאחר הפסח ¹⁸⁶ . ואם עבר וקבל מעות מן הנכרי אפילו בתוך הפסח מותר לו להנות מהם ¹⁸⁷ .

אע"פ שהנכרי נותן לו מעות אלו בעד אפיית החמץ שאפה בתנורו בפסח בשעה שהחמץ אסור בהנאה, ונמצא שהוא נהנה מאיסורי הנאה ¹⁸⁸ . מכל מקום כיון שמעות אלו אינן לא דמי החמץ ולא חליפי החמץ ¹⁸⁹ , אלא שחמץ גורם למעות שיבאו ליד הישראל, לפיכך אין כאן איסור מן התורה ¹⁹⁰ , אלא מדברי סופרים, שאסור להשתכר באיסורי הנאה לכתחלה, ולכך אסרו לקבל המעות לכתחלה. אבל אם כבר קבלם לא קנסוהו להפסיד מעותיו, אלא בשכר יין נסך בלבד ¹⁹¹ , כמו שנתבאר ביו"ד סי' קל"ג ¹⁹² .

אבל אם הביא הנכרי לאחר הפסח בעד שכר התנור ככרות של חמץ שאפה אותם בפסח בתנורו של ישראל, אפילו עבר הישראל וקבלם, אסור לו ולכל ישראל להנות מהם ¹⁹³ . דכיון שדרך כל שוכרי תנור ליתן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופין בתנורו ¹⁹⁴ , נמצא שבשעה שאפה הנכרי בתנור של ישראל כבר זכה הישראל בככר מן הככרות של נכרי שאפה אותן בתנור, והרי זה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה לכל אדם מישראל ¹⁹⁵ :

ו לפיכך ¹⁹⁶ ישראל ונכרי שיש להם תנור בשותפות, לא יאמר להנכרי טול אתה בלבדך שכר התנור ממה שיאפו בו הנכרים חמץ בשבוע של פסח, ואני אטול בלבדי כנגד זה שבוע שלאחר הפסח. דכיון שיש לישראל חלק בגוף התנור, אם כן מתחילת השותפות זכה הישראל במחצית החמץ שיקבל הנכרי בעד שכר התנור בפסח, ומה שאומר להנכרי אחר כך שיטול הוא בלבדו בשבוע של פסח והוא יטול כנגדו בשבוע שלאחר הפסח, הרי זה כמחליף חמצו שזכה בו בפסח על חמץ אחר ¹⁹⁷ .

ואין היתר אלא שבתחלת השותפות יתנה עם הנכרי, שיטול הוא בלבדו בשבוע של פסח והוא יטול כנגדו בשבוע שלאחר הפסח, דנמצא שלא זכה הישראל מעולם במחצית החמץ של פסח, כיון שכבר סילק את עצמו ממנו בתחילת השותפות ¹⁹⁸ :

ז ואם לא התנה עמו כך בתחלת השותפות (ועיין בסימן רמ"ה ¹⁹⁹ שיש עוד תקנה לזה), יש לו תקנה, שקודם הפסח ימכור את מחצית התנור שלו להנכרי על כל ימי הפסח, דהיינו שכל ימי הפסח יהיה כל גוף התנור של הנכרי ²⁰⁰ .

ויקבל דמים מן הנכרי בעד מחצית תנורו, קודם הפסח ²⁰¹ .

או יקנה להנכרי את מחצית תנורו באחד מדרכי הקנייה שיתבאר בחושן משפט הלכות מקח וממכר, ויתנה עמו שלאחר הפסח יתן לו בעד מחציתו מעות, או שארי דברים שאינן חמץ, או חמץ שנתחמץ לאחר הפסח ²⁰² .

וכשהתנה עמו כך, אף אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי לחם חמץ שנאפה בפסח בתנורו מותר לו לקבלו ולאכלו, שהרי לא זכה הישראל בלחם זה קודם שנתנו הנכרי לידו, כיון שהתנה עמו שיתן לו מעות או שארי דברים ²⁰³ :

השכרת חמור וחדר לנכרי לתשמיש חמץ

ח אסור להשכיר לנכרי חמור להוליך עליו חמץ בפסח, או חדר לשום בתוכו חמץ בפסח ²⁰⁴ , מפני שאסור להשתכר באיסורי הנאה ²⁰⁵ .

אבל מותר להשכיר לו חמור על שבוע של פסח בסתם, שאין הנכרי מפרש לו שיוליך עליו חמץ בפסח, אע"פ שהוא יודע שהנכרי יוליך עליו חמץ אין בכך כלום ²⁰⁶ , דכיון שאף אם לא יוליך עליו כלום יצטרך לפרוע לישראל כל שכרו משלם, כיון שהשכירו לו לשבוע בין שיוליך עליו כל ימי השבוע (חוץ משבת ויום טוב כמ"ש בסי' רמ"ו ²⁰⁷ ) בין שלא יוליך עליו כלל, אם כן אין הישראל משתכר כלום במה שהנכרי מוליך עליו חמץ בפסח ²⁰⁸ :

ט וכן מותר להשכיר לו חדר שידור בו בפסח, אע"פ שידוע שיכניס לתוכו חמץ, מכל מקום הישראל אינו נוטל ממנו שכר הכנסת החמץ אלא שכר הדירה, שאף אם לא יכניס חמץ לתוכו כל ימי הפסח לא ינכה לו כלום משכרו ²⁰⁹ :

י אבל אסור להשכיר לו תנור לאפות בו בפסח ²¹⁰ , אע"פ שאין הנכרי מפרש לו שיאפה בו חמץ, מכל מקום סתם אפיית הנכרי הוא חמץ, והרי זה כמפרש לו שיאפה בו חמץ, ונראה כמשתכר באיסורי הנאה ²¹¹ . לפיכך צריך הישראל להתנות עם הנכרי בשעה שמשכיר לו, שלא יאפה בו חמץ בפסח, אלא יבשל בו תבשילו ויאפה בו מצה ²¹² .

וכשמתנה עמו כך, אע"פ שהנכרי אופה בו חמץ בפסח אין צריך למחות בידו ²¹³ , ומותר לקבל ממנו שכר התנור אפילו בתוך הפסח, ואין זה משתכר באיסורי הנאה, כיון שאף אם לא היה הנכרי אופה בו כלום היה צריך לפרוע לישראל כל שכרו משלם, שהרי השכירו לו לשבוע בין יאפה בו הרבה בין לא יאפה בו כלום, אם כן אין הישראל משתכר כלום במה שהנכרי אופה בו חמץ ²¹⁴ . אלא שלכתחלה צריך להתנות עמו כך, כדי שלא יהא נראה כמשתכר באיסורי הנאה, כיון שהדבר ידוע שאין הנכרי שוכר התנור אלא כדי לאפות בו חמץ:

יא וכל זה כשמשכיר לו בתוך הפסח, או בערב פסח אפילו קודם שעה חמישית. אבל קודם ערב פסח מותר להשכיר לנכרי בין חמור בין תנור בין חדר ²¹⁵ , אף על פי שהנכרי מפרש לו שישתמש בהן חמץ בפסח ²¹⁶ , ועל מנת כן הוא שוכרם ממנו. דכיון שהנכרי יכול להשתמש יום אחד בהם חמץ בשעת היתר, דהיינו משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בערב פסח, אם כן השכר שנוטל ממנו הישראל אינו ניכר ונראה שהוא בעד שעת איסור, דהיינו בעד שבוע של פסח, אלא בעד שעת היתר, דהיינו בעד מה שהנכרי יכול להשתמש בהן חמץ משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בערב פסח:

השכרת כלי לנכרי לבישול חמץ

יב במה דברים אמורים בחמור וחדר ותנור וכיוצא בהן, שאין שום הנאה מגעת לישראל ממה שהנכרי ישתמש בהן חמץ בפסח. אבל אסור להשכיר לנכרי כלי שמבשלין בו על גבי האור, כגון קדירה ויורה וכיוצא בהן, אפילו כמה ימים קודם הפסח ²¹⁷ , אם ידוע לו שיבשל בו חמץ בפסח ²¹⁸ . אע"פ שאין הנכרי מפרש לו שיבשל בו חמץ. ואפילו להשאיל לו בחנם אסור ²¹⁹ . לפי שאם יבשל בו חמץ בפסח יגיע להישראל הנאה מהחמץ. שהרי אם הנכרי היה מערה מן הכלי את החמץ שמתבשל בתוכו על גבי האור, והיה הכלי נשאר ריקן על גבי האור, היה הכלי מתבקע מחמת האור, ועכשיו שהחמץ מתבשל בתוכו על גבי האור אין הכלי מתבקע, נמצא שמגיע לישראל קצת הנאה מהחמץ בפסח ²²⁰ .

אבל אם אין ידוע לנו שהנכרי יבשל בו חמץ, מותר להשכיר לו אפילו בתוך הפסח, אע"פ שהכלי לא הוכשר לשם פסח, והרי הוא בלוע מחמץ הרבה שאסור בהנאה, מכל מקום גוף הכלי לא נאסר בהנאה, ואין הנכרי שוכר ממנו ונותן לו דמים בעד החמץ הבלוע בכלי, אלא בעד גוף הכלי המותר בהנאה ²²¹ :

בישול מים לרחיצה בכלי חמץ

יג ומטעם זה ²²² מותר להחם חמין בפסח בכלי הבלוע מחמץ, כדי להשתמש בחמין אלו לרחיצה ²²³ ולכביסה ולחוף בהן את הראש ²²⁴ , שהרי אינו נהנה אלא מן הכלי, ולא מן חמץ הבלוע בתוכו ²²⁵ , אע"פ שהוא נפלט מן הכלי לתוך חמין הללו ויש בהן טעם החמץ, מכל מקום כיון שאינו עומד לשתיה אלא לרחיצה וכביסה, הרי אינו נהנה כלום מן טעם החמץ שנפלט לתוכן.

במה דברים אמורים בכלי המיוחד לרחיצה ולכביסה, שאין דרך להשתמש בו לאכילה ולשתיה ²²⁶ , אבל כלי שדרך להשתמש בו לפעמים לאכילה ושתיה, צריך להצניעו במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח כמו שיתבאר בסי' תנ"א ²²⁷ , ואין להשתמש בו אפילו לרחיצה וכביסה, ואפילו על ידי צונן, גזירה שמא ישכח וישתמש בו לאכילה ושתיה ²²⁸ .

במה דברים אמורים כשרוצה להשתמש בו בפסח בקביעות, אבל להשתמש בו דרך עראי במקרה על ידי צונן מותר ²²⁹ , אפילו לצורך אכילה ושתיה ²³⁰ , אם אינו כלי חרס ²³¹ , או אפילו על ידי חמין לצורך רחיצה וכביסה ²³² , אפילו הוא כלי חרס ²³³ , כמו שנתבאר בסי' תנ"א ²³⁴ , עיי"ש כל פרטי דין זה:

המחזיק יורות לבישול ממושל העיר

יד מי שמחזיק יורות ממושל העיר, ויש לו חוק קבוע מהמושל על כל בני העיר, שכל מי שמבשל ביורות אלו צריך ליתן לו מדה אחת מכל בישול.

אם הוא בענין שכשמתיישנים היורות או שמתקלקלין, צריך ישראל זה הנוטל שכרן לתקנם או לעשות חדשים, הרי יורות אלו הן כשלו ממש, ואסור לו להניח להנכרים שיבשלו בהן חמץ בפסח ²³⁵ מטעם שנתבאר למעלה ²³⁶ .

ואם אין לו כח למנוע אותן והן מבשלין חמץ בעל כרחו, על כל פנים אסור לו ליטול לאחר הפסח את המדות של בישולי חמץ שהפרישו הנכרים בעד שכר היורות שבישלו בהן חמץ בפסח. ואפילו אם עבר או שכח ונטל מדות אלו אסור ליהנות מהן, דכיון שדרכן לעולם לתת מדה מן הבישול בעד שכר היורות, הרי זכה הישראל במדה זו בשעת הבישול בתוך הפסח ונעשה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח. ואפילו מעות אסור לו לקבל לאחר הפסח בעד שכר היורות שבשלו בהן חמץ בפסח, כדי שלא ישתכר באסורי הנאה ²³⁷ , אלא שאם עבר וקבלם מותר לו להנות מהם כמו שנתבאר למעלה ²³⁸ .

וכיצד יעשה ישראל זה, כשיגיע הפסח ימכור לנכרי על כל ימי הפסח את כל היורות עם כל המדות ²³⁹ באחד מדרכי הקנייה שנתבאר בחושן משפט הלכות מקח וממכר, ויתנה עמו שלאחר הפסח יתן לו בעד זה מעות או שארי דברים. וכשמתנה עמו כך, אף אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי את המדות של חמץ שקיבל בפסח בשכר היורות, מותר לו לקבלם ולאכלם ²⁴⁰ , כמו שנתבאר למעלה ²⁴¹ :

טו אבל אם אינו מוטל על הישראל לתקן היורות כשמתקלקלין או כשמתיישנין, הרי הן ברשות המושל ²⁴² , ואין הישראל מוזהר שלא יבשלו בהן נכרים חמץ בפסח, שהרי אין לו שום הנאה מן החמץ המתבשל בתוכן, שאף אם ינטל החמץ מתוכן וישארו ריקנין על גבי האור ויתבקעו לא יצטרך הישראל לתקנן.

ואם הוא יודע ומכיר את הנכרים שיבשלו חמץ בפסח, יתנה עמהם קודם הפסח, שלאחר הפסח יתנו לו בעד שכר היורות מעות או שארי דברים שאינו חמץ או חמץ שנתחמץ לאחר הפסח, כדי שכל ימי הפסח לא יהיה להישראל שום חוב של חמץ ²⁴³ . וכשהתנה עמהם תנאי זה, אף אם לאחר הפסח נותנים לו הנכרים המדות מן הבשולים של חמץ שבישלו בפסח מותר לו לקבלם ²⁴⁴ .

ואין זה משתכר באסורי הנאה ²⁴⁵ , כיון שגוף היורות הן של המושל לגמרי ואין להישראל שום זכייה בהן, שלא שכר גוף היורות אלא חוק המגיע בלבד ²⁴⁶ , והנכרים המבשלים אינן נותנין מה שנותנין אלא בעד שכר היורות שבישלו בהן את החמץ, וכיון שהיורות הן של המושל נמצא שהמושל זכה בשכרן מיד שבישלו בהן, והוא המשתכר באיסורי הנאה, והישראל חוזר וזוכה מן המושל, ואינו משתכר כלל בעד איסורי הנאה, אלא בעד המעות שנתן או שיתן להמושל:

טז אבל בדיעבד שעבר או שכח ולא התנה עמהם תנאי זה קודם הפסח ולאחר הפסח נותנין לו הנכרים המדות מן הבשולים של חמץ שבשלו בפסח, מותר לו לקבלם ²⁴⁷ . וכן אם אינו יודע איזה נכרי יבשל חמץ בפסח שיתנה עמו תנאי זה קודם הפסח, הרי זה כדיעבד ²⁴⁸ .

ומכל מקום אם אפשר טוב למכור לנכרי קודם הפסח כל המדות של פסח שיפרישו המבשלים בפסח על דרך שנתבאר למעלה, או יצוה לנכרים המשרתים בבית היורות וממונים להפריש המדות מן הבשולים, שלא יפרישו כלום מבישול חמץ שיבשלו בפסח, אלא יכתבו שם המבשלים ויגבו מהן המדות לאחר הפסח, שכל זמן שלא הפרישו המדות לא זכה בהן הישראל, שהרי לא קנה מהמושל אלא המדות שיפרישו מן הבישולים שיבשלו ביורות של המושל ²⁴⁹ :

יז מי שמחזיק רחיים ממושל העיר, ויש לו חוק קבוע מהמושל על כל בני העיר, שכל מי שיטחון תבואה ברחיים אלו יתן לו מדה אחת קמח מקמח הנטחן, דינו בפסח לענין טחינת תבואה מחומצת שקורין (מאל"ץ ²⁵⁰ ), כדין מי שמחזיק יורות לענין בישולי חמץ ²⁵¹ , וכמו שנתבאר:

האכלת חמץ לבהמתו ועבדו

יח אסור ²⁵² ליתן בהמתו לנכרי להאכילה בימי הפסח, אם ידוע לו שהנכרי יאכילנה פסולת של שעורים שהוא חמץ ²⁵³ , לפי שאכילת הבהמה היא הנאת האדם, שעל ידי כן היא מתעלה ומשבחת ומתוספת בדמים ²⁵⁴ . ואע"פ שאם היתה אוכלת דברים אחרים שאינן חמץ היתה גם כן מתעלה ומשבחת, מכל מקום עכשיו ששבח ועילוי זה בא לה על ידי חמץ בפסח הרי זה אסור, אע"פ שהחמץ הוא של נכרי ²⁵⁵ .

(ועיין ביו"ד סי' ס' ²⁵⁶ , וסי' קמ"ב ²⁵⁷ , שאם עבר הישראל והאכילה בעצמו חמץ בפסח, שמותר לשחטה ולאכלה בפסח ²⁵⁸ , ואין צריך להשליך דמי הנאת החמץ לאיבוד ²⁵⁹ עיי"ש הטעם ²⁶⁰ ).

ומכל מקום אם אין ידוע לו בודאי שיאכילנה חמץ, מותר ליתנה לו ואין חוששין שמא יאכילנה חמץ ²⁶¹ :

יט אבל מותר לומר בפסח לעבדו נכרי ²⁶² הילך דינר זה וקנה ואכול, אע"פ שהוא יודע שהעבד ילך ויקנה חמץ ויאכל ²⁶³ , לפי שאכילת העבד אינה חשובה הנאה לרבו ²⁶⁴ כמו אכילת הבהמה ²⁶⁵ , מטעם שנתבאר ביו"ד סימן רכ"א ²⁶⁶ :

כ אבל לא יאמר אדם בפסח לנכרי, בין שהוא עבדו בין שאינו עבדו, הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנוני ואכול ²⁶⁷ . דכיון שהישראל בעצמו אסור לו לקנות חמץ בפסח, אסור לו לומר לנכרי לקנותו. ואע"פ שהנכרי קונה אותו לעצמו ולא בשביל הישראל, מכל מקום כיון שהישראל נותן דינר להנכרי ואומר לו שיקנה בו חמץ, והנכרי קונה אותו בדיבורו של ישראל ²⁶⁸ , הרי זה נראה כשלוחו ²⁶⁹ מטעם שנתבאר בסימן ש"ז ²⁷⁰ . אבל מותר לומר לו קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול ²⁷¹ :

כא וכן ²⁷² מותר לומר בפסח לנכרי ²⁷³ , אפילו הוא עבדו שמזונותיו עליו ²⁷⁴ , לך וקח עלי חמץ ²⁷⁵ מן החנוני ואכול ואני אפרע לו, ומותר לו לפרוע לחנוני אפילו בעוד שהחמץ בעולם שעדיין לא אכלו העבד ²⁷⁶ . ואין החמץ נקנה לישראל בפרעון זה ²⁷⁷ , כיון שבשעה זו אין החמץ ביד הישראל אלא ביד העבד (ואע"פ שהעבד הניח החמץ בחצרו של הישראל, מכל מקום אין חצירו של אדם קונה לו דבר שאין נוח לו, כגון חמץ בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ח ²⁷⁸ ). וגם בשעה שמשך העבד את החמץ מן החנוני, לא נתכוין במשיכתו אלא לזכות בו לעצמו, ולא בשביל הישראל. וגם החנוני נתכוין להקנות החמץ להעבד במשיכתו, ולא להישראל, רק שיחזור על הישראל שיפרע לו בעד עבדו ²⁷⁹ . נמצא שחמצו של חנוני הוא שאוכל העבד ²⁸⁰ , ולא חמצו של הישראל רבו:

כב אבל אסור לישראל להקדים דינר לחנוני נכרי, ולומר לו שיתן מזונות לעבדו בפסח ²⁸¹ ואחר הפסח יעשה עמו חשבון ²⁸² , שמא יתן לו חמץ ²⁸³ , וחמץ זה הוא של ישראל ²⁸⁴ , כיון שכבר נתן עליו דינר להחנוני (ואפילו לדברי האומרים ²⁸⁵ שישראל אינו קונה מטלטלין מנכרי בכסף בלבד, מכל מקום כיון שהחנוני כבר קיבל הדינר מן הישראל, הרי דעתו להקנות להישראל מזונות כנגד דינרו, וכשהחנוני נותן אחר כך חמץ להעבד, אינו נותן לו בתורת מכירת חמץ שלו, אלא בתורת נתינת חמץ של ישראל, והוא עושה שליחות הישראל שצוה לו ליתן מזונות לעבדו):

כג אבל אם אינו מקדים לו דינר, מותר לומר לו תן חמץ לעבדי ואני אפרע לך ²⁸⁶ , שכל שלא פרע לו הישראל קודם שנותן החמץ לעבדו, הרי הוא נותנו לו בתורת מכירת חמץ שלו, והישראל יפרע לו בעדו.

(ועיין ביורה דעה סי' קל"ב ²⁸⁷ שאם הוא חייב ליתן לעבדו מזונות של חמץ, ואינו יכול לפטור את עצמו במה שיתן לו מזונות אחרים שאינן חמץ בעל כרחו של העבד, אסור לו לומר לחנוני נכרי פטרני ממזונות עבדי ותן לו חמץ בפסח ואני אפרע לך לאחר הפסח).

וכל זה מעיקר הדין. אבל יש אומרים ²⁸⁸ שמחמת חומרות חמץ יש להחמיר שלא לומר לנכרי בפסח קנה לך חמץ מן החנוני ואני אפרע ל[ו], ואין צריך לומר שלא יאמר לחנוני תן חמץ לנכרי זה ואני אפרע לך. וטוב לחוש לדבריהם:

האכלת חמץ לתינוק חולה

כד לפיכך מי שיש לו תינוק חולה קצת שהוא צריך לאכול או לשתות חמץ, יזהר שלא יאמר לנכרי תן חמץ לתינוק זה ואני אפרע לך, אלא יבקש ממנו שיתן החמץ במתנה להתינוק ²⁸⁹ .

ואם אי אפשר למצוא בקל מי שיתן במתנה, יש לסמוך על סברא הראשונה ²⁹⁰ , ומותר לפרוע לו אחר שנתן החמץ ליד התינוק, או אחר שהניח חמץ בבית הישראל ²⁹¹ , שכבר יצא החמץ מרשות הנכרי קודם הפירעון, ולרשות הישראל עדיין לא בא אע"פ שהניחו בביתו, שאין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו. וגם הנכרי לא מכר את החמץ לו, אלא להתינוק ²⁹² .

אבל אסור לקבל החמץ ביד מן הנכרי ²⁹³ , אפילו קודם הפירעון, אלא אם כן זכה בו כבר התינוק בהגבהה ²⁹⁴ , שכל זמן שלא זכה בו התינוק, אפילו הניחו הנכרי בבית הישראל וחזר ונטלו, הרי הוא שלו כשהיה, וכשנוטלו הישראל מידו הרי זה כקונה חמץ בפסח ²⁹⁵ :

כה ואפילו לאחר שזכה התינוק בחמץ אסור לישראל גדול להאכילו ולהשקותו את החמץ, גזירה שמא ישכח הגדול על איסור חמץ ויסתפק ממנו, שהרי אפילו ליגע בחמץ אסור מחמת גזירה זו כמו שנתבאר בסימן תמ"ו ²⁹⁶ , אלא יאמר לנכרי ²⁹⁷ , או לקטן אפילו ישראל ²⁹⁸ , שיאכיל וישקה את החמץ להתינוק.

אבל מותר להשהות חמץ זה בתוך הבית, אף על פי שיש לחוש שמא ישכחו ויסתפקו ממנו. מכל מקום כיון שהתינוק הוא חולה ואי אפשר להוציאו מן הבית ²⁹⁹ , וגם מן הסתם אי אפשר למצוא נכרי שיביא מעט חמץ בכל פעם ופעם שירצה התינוק לאכול או לשתות, לפיכך התירו לו להשהות חמץ בביתו בפסח. ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות בפני החמץ מחיצה גבוה עשרה טפחים ³⁰⁰ , או לכפות עליו כלי אם הוא שבת או יום טוב ³⁰¹ .

וכל זה כשאי אפשר למצוא נכרי שיביא מעט מעט בכל פעם ופעם שירצה התינוק לאכול ולשתות, וכן אם אי אפשר להאכילו ולהשקותו על ידי נכרי או קטן, מותר להאכילו ולהשקותו על ידי ישראל גדול ³⁰² . אבל אם אפשר להביא לו חמץ על ידי נכרי מעט מעט בכל פעם ופעם שירצה לאכול ולשתות, אין להביא הרבה בבת אחת. ואם אין התינוק חולה כל כך בענין שאי אפשר להוציאו מן הבית, יוציאנו מביתו לבית הנכרי, ושם יאכילוהו וישקוהו חמץ, ואל יכניס חמץ לביתו כלל ³⁰³ :

כו וכל זה בחולה שאין בו סכנה. אבל בחולה שיש בו סכנה אין לדקדק בכל זה ³⁰⁴ . ואפילו לקנות חמץ מן השוק מותר, כדי למהר באכילתו, אם הוא צריך לאכילת חמץ, ואין חוששין ללאו של בל יראה ובל ימצא שהקונה את החמץ עובר עליו ³⁰⁵ , שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ³⁰⁶ , ועל דרך שנתבאר בסימן שכ"ח ³⁰⁷ , וביו"ד סימן קנ"ה עיי"ש:

קניית חמץ בשליחות הנכרי

כז אסור להיות שליח לנכרי לקנות לו חמץ בפסח ³⁰⁸ , אפילו במעותיו של נכרי ³⁰⁹ , ואפילו אינו מושך את החמץ מרשות המוכר אלא נותן לו דמים בלבד בפסח ³¹⁰ . לפי שיש אומרים ³¹¹ שישראל קונה מטלטלין מנכרי בכסף בלבד, ונמצא שהחמץ נקנה להישראל בפסח ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא. ואף על פי שהוא מפרש להמוכר שאינו קונה את החמץ לעצמו, אלא בשביל הנכרי ששלחו, אף על פי כן נקנה החמץ לישראל שנתן המעות מידו ליד המוכר. ואין אומרים כיון שהמעות הן של נכרי, והישראל נתנם בשליחותו, הרי זה כאלו נתנם הנכרי בעצמו, שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל שנעשה שליח לישראל חבירו ³¹² , כמו שנתבאר בחושן משפט סימן קפ"ח ³¹³ :

הערות

159. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) תשלום חוב של חמץ (ס"א-ד). (ב) השכרת תנור לנכרי לאפיית חמץ (ס"ה-ז). (ג) השכרת חמור וחדר לנכרי לתשמיש חמץ (ס"ח-יא). (ד) השכרת כלי לנכרי לבישול חמץ (סי"ב). (ה) בישול מים לרחיצה בכלי חמץ (סי"ג). (ו) המחזיק יורות לבישול ממושל העיר (סי"ד-ז). (ז) האכלת חמץ לבהמתו ועבדו (סי"ח-כג). (ח) האכלת חמץ לתינוק חולה (סכ"ד-ו). (ט) קניית חמץ בשליחות הנכרי (סכ"ז).
160. סיכום הלכות חוב של חמץ, שנתבארו לפנינו ס"א-ז, וסי"ד-יז, וסכ"א-ד: (א) הלוה ככרות חמץ לפני הפסח, יפרע ככרות חמץ אחר הפסח (ס"א). (ב) המלוה ככרות חמץ לפני הפסח, יקבל ממנו מעות בפסח (ס"א). (ג) אף אם יש ברשות הנכרי הלוה ככרות חמץ, יקבל ממנו המעות בפסח, כיון שככרות אלו לא נשתעבדו לישראל, ואין המעות חליפי ככרות אלו (ס"ב). (ד) וכן הדין אם הלוה לנכרי ברבית שיתן לו ככרות חמץ כל שבוע, שיכול לקבל ממנו מעות בפסח, או לקבל אחר הפסח ככרות שנתחמצו בפסח. אלא שיש אומרים שכאן נשתעבדו הככרות לישראל. לכן לכתחלה יתנה עמו שבעד שבוע זה לא יתן לו חמץ (ס"ג). (ה) וכן הדין בקנה ממנו לחם חוק הכומרים של כל שבוע, שגם בזה אוסרת דעה הנ"ל, ולכן לכתחלה יתנה עמו שבעד שבוע זה לא יתן לו חמץ (ס"ד). (ו) משא"כ אם הנכרי אפה חמץ בפסח בתנורו של ישראל, כיון שדרך ליתן מככרות אלו לבעל התנור, זכה בהם הישראל מיד, ולכן אסורים ככרות אלו לכל ישראל (ס"ה). (ז) אם יש לישראל שותף נכרי בתנור, יתנה עמו בתחלת השותפות, שיטול הוא לבדו ככרות שבוע זה, או שקודם הפסח ימכור לו את התנור לימי הפסח, באופן שהישראל מעולם לא זכה בככרות אלו (ס"ו-ז). (ח) המחזיק יורות מהמושל, באופן שהישראל חייב בתיקונם ונחשבים שלו, והמבשל צריך ליתן מדה מכל בישול, זכה הישראל במדה זו, ונאסרו בהנאה ( סי"ד). (ט) ואם אינו חייב בתיקונים, נחשבת היורה של המושל, והמושל זוכה במדה זו, וכל זמן שלא מסרוהו להישראל לא נאסרו בהנאה (סט"ו-ז). (י) וכן הדין בריחיים ממושל העיר, שטוחנים בו בני העיר תבואה מחומצת, והטוחן צריך ליתן מדה מכל מה שיטחון (סי"ז). (יא) מותר לומר לעבדו לך וקח חמץ מהחנוני ואני אפרע, שהחמץ אינו נקנה לישראל, רק החוב (סכ"א). (יב) אסור להקדים דינר לחנוני ולומר שיתן מזונות לעבדו בפסח, שהחמץ נקנה לישראל (סכ"ב). (יג) אבל מותר מעיקר הדין לומר לחנוני תן חמץ לעבדי ואני אפרע, שאין עליו אלא חוב, וטוב להחמיר בכל אופן (סכ"ג). (יד) וכן הדין כשאומר לחנוני לתת חמץ לתינוק החולה קצת בפסח (סכ"ד). * סיכום הלכות איסור להשתכר מחמץ בפסח, שנתבארו לפנינו ס"ה-יז: (א) נכרי שאפה חמץ בפסח בתנורו של ישראל, אסור לו לכתחלה לקבל ממנו מעות, שמשתכר באסורי הנאה (ס"ה). (ב) אסור להשכיר חמור לנכרי להוליך עליו חמץ בפסח, שמשתכר באסורי הנאה, אבל מותר להשכיר לו חמור בפסח בסתם, אף שיודע שיוליך עליו חמץ (ס"ח). (ג) וכן מותר להשכיר חדר לנכרי בפסח בסתם, אף שידוע שיכניס לתוכו חמץ (ס"ט). (ד) אסור להשכיר תנור בסתם לימי הפסח, שסתם אפיית הנכרי הוא חמץ, ונראה כמשתכר באסורי הנאה (ס"י). (ה) מכל מקום מועלת בזה הבלעה, שמשכיר לו קודם ערב פסח, שאינו ניכר שהשכר הוא בעד שעת איסור (סי"א). (ו) המחזיק יורות מהמושל, באופן שהישראל חייב בתיקונם ונחשבים שלו, אסור לקבל שכר בישול החמץ, כדי שלא להשתכר באסורי הנאה (סי"ד). (ז) ואם אינו חייב בתיקונם, לא נחשב משתכר מהחמץ בקבלת השכר, כי המושל משתכר מהחמץ, והישראל זוכה ממנו (סט"ו). (ח) וכן הדין במחזיק ריחיים מהמושל, שטוחנים בו תבואה מחומצת (מאלץ), כמו ביורות הנ"ל (סי"ז). * סיכום הלכות איסור ליהנות מחמץ של נכרי בפסח, שנתבארו לפנינו סעיפים יב, יד, יח-ט: (א) אסור להשכיר או להשאיל כלי בישול לנכרי, אם יודע שיבשל בו חמץ בפסח, ואז יהנה הישראל ממה שהכלי אינו מתבקע בעת בישול החמץ (סי"ב). (ב) וכן המחזיק יורות מהמושל, באופן שהישראל חייב בתיקונם ונחשבים שלו, לא יניח לנכרים לבשל בהם חמץ מטעם הנ"ל (סי"ד). (ג) אסור ליתן בהמתו לנכרי להאכילה חמץ בפסח, שאכילת הבהמה נחשבת הנאת האדם (סי"ח). (ד) משא"כ בעבד, אין אכילתו חשובה הנאה לרבו (סי"ט).
161. תשובות רש"י סי' קח (אשה שלותה ככר של חמץ מחברתה לפני הפסח, צריכה לפורעה לאחר הפסח, ואין כאן איסור משום חמץ שעבר עליו הפסח, שהרי לא היה בעין בשעת ביעור חמץ. ואם אינה פורעת יש בו משום גזל). טור (כתב רש"י ישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח, צריך לפורעו אחר הפסח, ואין בו משום איסור חמץ שעבר עליו הפסח, כיון שלא היה בעין בשעת איסור, ויש בו משום גזל אם אינו פורעו), ושו"ע ס"א (ישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח, צריך לפורעו אחר הפסח, ויש בו משום גזל אם אינו פורעו).
162. שמטעם זה חייב לפרוע. וראה גם מאמר מרדכי ס"ק א (שהרי מקודם פסח נתחייב בחליפיו, ואותה שעה היתר גמור היה). מראי מקומות וציונים.
163. ח"י ס"ק א (ואפשר דלכך נקטו הפוסקים לאחר פסח, להראות אפילו שחוזר ומשלם ככרות, גם כן מותר כהאי גוונא). אליה רבה ס"ק א (אחר פסח וכו', פירוש ככרות, אבל כשפורע מעות מותר אף תוך הפסח).
164. סעיף י (מדברי סופרים אסור לו ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו שמכרו או שהחליפו מתחלת שעה ששית ואילך, דכיון שאלו הדמים או אלו החליפין באו לידו על ידי החמץ הרי זה משתכר באיסורי הנאה). ומה שכתב "אפילו לאחר הפסח", היינו כיון שדין זה למדים שם מהאמור בחולין ד, רע"ב (חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין), ופירש"י (מפני שהן מחליפין בשל עובדי כוכבים, דכיון דמצי לאכול התירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה, דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה ... ויש אומרים שאף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם).
165. רש"י שם (שהרי לא היה בעין בשעת ביעור חמץ). טור (כיון שלא היה בעין בשעת איסור). מ"א ס"ק א (כיון שבשעה שנותן לו ככר זה אין הראשון בעין לאו חליפי חמץ נינהו).
166. גמרא ע"ז סב, ב (דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית. אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, אמר להו יאות הן עבדין). ותוס' שם ד"ה יאות (דכיון דבההיא שעתא לא הוו הנך בעין לא חליפין נינהו, ולא חייל עלייהו קדושת שביעית. ולפי זה אפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע, אם כבר אכלו פירות שביעית). ומשם למד רש"י לנידון דידן, כמבואר בתשובה הנ"ל (ואין בזה איסור, שהרי שנינו דבי רבי ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית לפני זמן הביעור ופרע[י] להו בשמינית, לאחר זמן הביעור. ואמר רבי [יוחנן] יאות הן עברין). והיינו כיון שבשעת חיוב תשלום ככרות חמץ, ובשעת חיוב תשלום פירות שביעית אחר זמן הביעור, לא הוו הנך ככרות ופירות האסורים בעין, ולכן גם תשלום המעות אינם חליפי ככרות ופירות האסורים.
167. פר"ח ס"א (כתב ריא"ז בפרק כל שעה [שהועתק בשלטי הגבורים ט, ב אות א]. שכן הדין בישראל שהלוה חמץ לנכרי קודם הפסח ושילם לו חמץ כיוצא בו לאחר הפסח, שהואיל שאינו מחזיר לו חמץ הראשון בעינו מותר, ע"כ. ולא נהירא שאף אם החזיר לו חמץ הראשון בעינו שמותר ואף באכילה, דכיון שהלוהו לנכרי קם ליה ברשותיה דגוי, והוה ליה חמץ של גוי שעבר עליו הפסח שמותר באכילה). ומזה לומד רבינו, שאף בתוך הפסח יכול המלוה לקבל ממנו מעות בעד הככר, שהרי הככר קם ליה ברשות הנכרי, ואינו משועבד לישראל. ולכן גם תשלום זה של המעות אינו חליפי ככרות חמץ אלה, אלא חליפי חוב של חמץ, שאינו נאסר בפסח.
168. גמרא קידושין מז, א (מלוה להוצאה ניתנה). וכדלעיל סי' שז סי"ח (שההלואה להוצאה ניתנה ואינה חוזרת בעין). וראה מראי מקומות וציונים.
169. פר"ח שם (דכיון שהלוהו לנכרי קם ליה ברשותיה דגוי). משא"כ לקמן סוף ס"ה, שדרך ליתן מן הככרות שאופין בתנורו.
170. היינו שכמו בדין הלוה ככרות חמץ לנכרי, שאין לישראל שום זכייה בככרות המונחים ברשות נכרי, ולכן אין הככרות שביד הנכרי נאסרים בפסח. כך גם כאשר הלוה לו על מנת שיפרע כל שבוע ככרות חמץ, או שקנה חק הכומרים ככרות חמץ כל שבוע, כיון שלא נתייחד שעבודו על ככרות אלו, אין לישראל שום זכייה בככרות המונחים ברשות הנכרי, ואינם נאסרים בפסח. ואף שיש פוסקים המחלקים בינם, וסוברים שבזה יש לישראל זכייה בככרות, ולכן לדעתם צריך להתנות קודם הפסח, שעבור שבוע זה לא יתן לו ככרות שנתחמצו בפסח. ולכתחלה יש לחשוש לדעה זו, כדלקמן. מכל מקום העיקר כסברא הראשונה, שגם בלאו הכי מותר.
171. תשובות רש"י סי' קיא (ישראל שרגיל לקבל ככרות ממערופייא שלו בכל יום, בשבוע של פסח אינו מקבל, אבל מקבל לאחר הפסח מאותו שבוע עצמו). ראבי"ה סי' תסו (ישראל שקנו לחם חוק הגלחים, יקחו לאחר הפסח מה שחסר להם בימות הפסח). מרדכי רמז תקפז (ישראל שקנה לחם חק מן הגלחים, פורעים לאחר פסח מה שחסר בימי הפסח). ובע"ז רמז תתח. הובא במ"א ס"ק ב (שהיא ההלכה דלקמן ס"ד). הגהות מיימוניות פ"א אות ג (ישראל שיש לו לחם חק הכומרים, יקחו לאחר הפסח מה שחסר להם בפסח), לפירוש הב"י ד"ה וישראל (ונראה מדבריהם שאינו צריך לומר קודם פסח שום דבר, אלא מן הסתם מקבל מהם אחר הפסח ככרות חמץ שהיו ראויים לתת לו בפסח). ומזה למדים גם לנידון דידן, כשהלוה לנכרי ברבית, שיתן לו ככרות חמץ כל שבוע.
172. רוקח סי' רסח (ישראל שהלוה לכותי על פת כותי ליקח בכל שבוע לחמים, יש לו לומר אותו ישראל להם, תנו לי תבואה או קמח או מעות, קודם הפסח, ויתנו לו). טור (וישראל שמקבל מעכו"ם ככרות ברבית בכל שבוע, כתב אבי העזרי שיאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח או מעות, ואז אפילו אם באו אחר כך לחשבון מותר לקבל ממנו מה שלא קיבל בתוך הפסח).
173. ב"י ד"ה וישראל (אבל אבי העזרי נראה שהוא מצריך שיאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע פסח קמח או מעות, דכל שהתנה עמהם כן אף על פי שאחר כך נותנין לו ככרות חמץ, חליפי הקמח והמעות הן ושרי, אבל אם לא התנה עמהם כך אסור). שו"ע ס"ב (ישראל שמקבל מאינו יהודי ברבית ככרות בכל שבוע, יאמר לו קודם פסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח או מעות, וכיון שהתנה עמו כך, אע"פ שאחר הפסח נותן לו ככרות חמץ, חליפי הקמח והמעות הן ושרי).
174. בפוסקים הנ"ל נתפרש רק "שיתן לו קמח או מעות", ורבינו הוסיף "או ככרות שנתחמצו לאחר הפסח", כמבואר בלבוש ס"ב (ונראה לי במה דברים אמורים כגון חמץ שנוכל לומר עליו שנתחמץ בתוך הפסח או קודם לכן, דאז הוי כאילו זכה בו בפסח ונעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אבל בחמץ שידוע שנתחמץ אחר הפסח, מותר לקבלו, דתרתי לא אמרינן כאילו נתחמץ בתוך הפסח וכאילו זכה בו, כולי האי לא אמרינן).
175. רוקח שם. טור בשם ראבי"ה. שו"ע שם.
176. במקומות שנהגו היתר בפת פלטר, כדלעיל סי שכה ס"ו וש"נ.
177. ב"י שם. שו"ע שם (חליפי הקמח והמעות הן ושרי).
178. ב"ח ד"ה ולענין הלכה (הילכך יראה דלכתחלה יש לחוש לסברת ראבי"ה אבל בדיעבד יש להתיר מן הסתם). מ"א ס"ק ב (ובדיעבד אפילו לא אמר לו והביא לו אחר פסח שרי, שהרי לא זכה בו הישראל בפסח (ב"ח)). פר"ח ס"ב (אין זה עיקר אלא כדמשמע מדברי המרדכי והגהות מיימוניות שהביא בב"י, שאין צריך לומר קודם פסח שום דבר, אלא מן הסתם מקבל מהם אחר הפסח ככרות חמץ שהיו ראוים לתת לו בפסח ... ברשותו של גוי הוא, ומעולם לא זכה בו הישראל).
179. תשובות רש"י סי' קיא. ראבי"ה סי' תסו. הגהות מיימוניות פ"א אות ג. מרדכי רמז תקפז, ובע"ז רמז תתח. הובא במ"א ס"ק ב. וכמועתק לעיל (הערה 13).
180. ראה ויגש מז, כב (כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה).
181. ח"י ס"ק ג (העיקר נראה לי כמשמעות לשון השו"ע והלבוש דלכתחלה טוב להתנות כך ... וכן הדין בלקח חק העכו"ם שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע).
182. ב"ח ד"ה ולענין הלכה (הילכך יראה דלכתחלה יש לחוש לסברת ראבי"ה אבל בדיעבד יש להתיר מן הסתם). מ"א ס"ק ב (ובדיעבד אפילו לא אמר לו והביא לו אחר פסח שרי, שהרי לא זכה בו הישראל בפסח (ב"ח)). וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' צט (בחוק הכומרים בשעת גמר העסק עם הכומרים לא הי' עדיין על מה לחול השעבוד, אלא שנתחייב ליתן לו מנין הככרות שמקבלים מהמלך, ולא נתייחד מעולם השעבוד על אותן הככרות דווקא).
183. בסעיף שלפנינו דן בשלושה איסורים: (א) איסור להשתכר בחמץ, לכן אסור לקבל מעות מהנכרי בעד שכר אפיית החמץ בתנורו. (ב) איסור הנאה מחליפי חמץ, משא"כ כאן, שאין המעות חליפי החמץ, אלא שכר אפיית חמץ בתנורו. (ג) איסור הנאה מחמץ של ישראל בפסח, אם הנכרי נותן לו אחר הפסח מהככרות שנאפו בשכרו.
184. שהרי אסור להשכיר התנור לנכרי כדי לאפות בו חמץ, כדלקמן ס"ח (אסור להשכיר לנכרי חמור להוליך עליו חמץ בפסח, או חדר לשום בתוכו חמץ בפסח, מפני שאסור להשתכר באיסורי הנאה), וס"י (אסור להשכיר לו תנור לאפות בו בפסח). אלא ודאי הכא מיירי שהנכרי אפה בו שלא מדעתו, ומכל מקום אם בא לשלם לו אחר הפסח, אסור לו לכתחלה לקבל ממנו המעות. וכן פירש בחמד משה ס"ד (ואפו בו נכרים חמץ בפסח שלא מדעתו, אפילו מעות אסור לקבל בשכרו).
185. מרדכי רמז תקפז (אפילו מעות לקבל בשבילו אסור ... הוה ליה משתכר באיסורי הנאה, דאפילו חמצו של נכרים בפסח אסור לישראל ליהנות ממנו ... ומיהו אם קבל הישראל כבר המעות מותר ליהנות מהן). טור ושו"ע ס"ד (ישראל שהיה לו תנור ואפו בו אינו יהודי חמץ בפסח, אפילו מעות אסור לקבל בשכרו דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה. ואם קבל כבר המעות, מותר ליהנות מהם). איסור זה של משתכר באיסורי הנאה, יתבאר לקמן ריש ס"ח (והערות 46).
186. באר הגולה שם (טור בשם רבינו שמשון בר אברהם, ושם מפורש שהביאו לו אחר הפסח). והיינו לענין הביא לו לאחר הפסח ככרות שאפה בתנור (דלקמן בסמוך). ומזה למדים גם לענין קבלת מעות בעד שכר התנור, שגם זה אסור אפילו לאחר הפסח.
187. מרדכי וטור ושו"ע שם. ויתבאר לקמן בסמוך.
188. שאיסורו נתבאר לעיל סי' תמג ס"ג (ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה), ושם נסמן.
189. שאיסורו נתבאר לעיל סי' תמג ס"י (מדברי סופרים אסור לו ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו שמכרו או שהחליפו מתחלת שעה ששית ואילך), ושם נסמן. ומכל מקום מעות אלו אין לא דמי חמץ ולא חליפי חמץ. ואף שהישראל זכה בשכרו באחד הככרות שנאפו בתנורו, כדלקמן בסמוך (דכיון שדרך כל שוכרי תנור ליתן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופין בתנורו, נמצא שבשעה שאפה הנכרי בתנור של ישראל כבר זכה הישראל בככר מן הככרות של נכרי שאפה אותן בתנור, והרי זה חמצו של ישראל). יוצא אם כן לכאורה, שמעות אלו שמשלם לו, הם חליפי הככר שהישראל זכה בו. מכל מקום כיון שכאן לא הביא לו הנכרי את הככר, אלא את המעות, לא זכה הישראל בככר זה. ולכן מעות אלו אינן לא דמי החמץ ולא חליפי החמץ. וראה משנה ברורה ס"ק י ושער הציון ס"ק טז.
190. היינו אף שאיסור ההנאה מחמץ של נכרי הוא מן התורה, כמבואר במרדכי רמז תקפז (דאפילו חמצו של נכרים בפסח אסור לישראל ליהנות ממנו, אף על גב דלענין בל יראה ובל ימצא אינו עובר עליו בשל אחרים, מכל מקום בפסח אסור ליהנות, דלא יאכל כתיב, דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה). ובשו"ת ריב"ש סי' ת (חמץ של אינו יהודי אסור הוא בהנאה בתוך הפסח מן התורה, דחמץ האסור בפסח בין באכילה בין בהנאה, אין חלוק בין של ישראל לשל אינו יהודי, דהא באורייתא לא כתיב חמצך, אלא חמץ סתמא, בין דישראל בין דאינו יהודי). ואף שאיסור ההנאה מחליפי חמץ, לכמה פוסקים הוא אף בדיעבד, כדלעיל סי' תמג ס"י-יב (מדברי סופרים אסור לו ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו שמכרו או שהחליפו מתחלת שעה ששית ואילך ... ויש חולקין על כל זה ואומרים, דאפילו מכרו והחליפו בעל החמץ בעצמו ... מותר לו ליהנות מדמים וחליפין אלו. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה). מכל מקום האיסור להשתכר מחמץ באיסורי הנאה אינו מן התורה, ואינו בדיעבד, אלא מדברי סופרים לכתחלה (ראה גם לקמן הערה 46).
191. מרדכי שם (ומיהו אם קבל הישראל כבר המעות מותר ליהנות מהן, כדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואף על גב דתנן פרק בתרא דע"ז, השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, הא מסקינן התם קנס הוא שקנסוהו חכמים ביין נסך וע"ז, אבל בעלמא לא, דלשאר איסורי הנאה דאין תופשין דמיהן לא קנסו). והיינו כדתנן קידושין נו, ב (המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל ובעגלה ערופה בצפורי מצורע ובשער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן מקודשת). ונתבארה הלכה זו לעיל סי' תמג ס"ט-יב (ובהערות שם). וכדתנן ע"ז סב, א (השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו אסור), ובגמרא שם (מאי טעמא שכרו אסור ... אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נסך). שו"ת הרשב"א ח"א סי' קעז (וכיון דאסור בהנאה אסור לו לכתחלה להיות יושב ומשמר בשכר. ואף על גב דבדיעבד שכרו מותר, כדאיתא בריש פרק השוכר את הפועל דביין נסך דוקא הוא ששכרו אסור, ומשום קנס, וכדאמר רבי יוחנן קנס הוא שקנסו בדחמרין וביין נסך. מכל מקום לכתחלה אסור). שו"ת ריב"ש סי' ת (שהרי אפילו באסורי הנאה, שכרן מותר. זולתי ביין נסך, משום קנסא).
192. ס"א (כשם שאסור למכור סתם יינם וליהנות בו, כך אסור להשתכר בו. לפיכך ישראל שנשכר לעובד כוכבים לעשות לו מלאכה, אפילו בסתם יינם, או שהשכיר לו חמורו או ספינתו להוליכו בו, או מרתיפו להניחו בו, שכרו אסור בהנאה).
193. מרדכי שם (מעשה בא לפני רבינו שמשון משאנץ ... והביא לישראל ב' ככרות במוצאי פסח, מה שהשביח לו תנור שלו כפי כל התנורים שבעיר, ואסר לו לקבלם ... דזכה בו הישראל בשביל שכר תנורו, שכן מנהגם, והוה ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח). טור (ושו"ע) (שזכה בו ישראל בשכר תנורו, והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ). מ"א ס"ק ד (אם קבל הככרות אסור ליהנות מהם, דזכה בהם בפסח בשכר תנורו, כיון שדרכן לעולם לתת ככרות, ואם כן הוה ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח).
194. לכן צריך הוא לתת לו ככרות אלו, ולא יועיל מה שיתן לו ככרות אחרות תמורתם. משא"כ לעיל ס"ב (וככרות אלו שמונחים ברשותו בפסח יכול הוא לאכלם ולהוציאם לכל מה שירצה שלא מדעת הישראל, נמצא שאין לישראל שום זכייה בככרות המונחים ברשות הנכרי בפסח, שיהיו נאסרין משום חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח).
195. כדלעיל סי' תמח ס"א (ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם).
196. והיינו שכבר נתבאר לעיל סעיף הקודם, "דכיון שדרך כל שוכרי תנור ליתן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופין בתנורו, נמצא שבשעה שאפה הנכרי בתנור של ישראל כבר זכה הישראל בככר מן הככרות של נכרי שאפה אותן בתנור". ואם כן מובן שתנאי זה אינו מועיל, ש"הרי זה כמחליף חמצו שזכה בו בפסח על חמץ אחר". ואף אם אינו נוטל ככרות בשכר התנור, אלא מעות, הרי נתבאר לעיל סעיף הקודם, שאסור להשתכר בחמץ של נכרי, ומעות אלו הן שכר אפיית החמץ של בעל התנור. וכשמחליפם הישראל עם הנכרי, הרי זה כאילו מקבל שכר חמץ, ומחליפו עם הנכרי. ואם רוצה שמתחלה לא יהי' לישראל שום חלק בשכר חמץ זה, יש לכך שני אופנים: (א) שיתנה בתחלת השותפות, ששכר שבוע זה נוטל הנכרי לעצמו, כדלקמן בהמשך הסעיף. (ב) שלפני הפסח ימכור הישראל לנכרי את חלקו שבתנור במשך שבוע זה, כדלקמן סעיף הבא.
197. אחרונים . שמתוך דבריהם מובן שלא להתיר בזה (אלא במכירת התנור, באחד משני אופני התנאים דלקמן). מ"א ס"ק ג (ונראה לי דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש בי"ד סי' רצ"ד סי"ג לענין ערלה עיי"ש. ואם כן צ"ע על הרב ב"י, מאחר שפסק שם דאסור לומר לעכו"ם טול אתה חלקך בשני ערלה ואני אחר כך, דהוי ליה חליפי ערלה, ואם כן הכא נמי ליתסר). והיינו מ"ש בשו"ע יו"ד שם (נכרי וישראל שהיו שותפין בנטיעה, אם לא התנו מתחלה, אסור. ואם התנו מתחלת השותפות שיהא העובד כוכבים אוכל שני ערלה וישראל אוכל ג' שנים משני היתר כנגד שני ערלה, הרי זה מותר). וברמ"א שם (ויש מתירין אפילו לא התנו מתחלה, רק שהישראל אומר לעובד כוכבים, טול אתה שני הערלה ואני אטול שני היתר כנגדן). ט"ז ס"ק ב (נעלם ממני הבנת דברי הרב בזה, טול אתה של פסח כו', דסוף סוף נהנה הוא מחמץ של פסח במאי דשקיל בעד שבוע שאחר הפסח כל השכר, אפילו חלק העכו"ם, מחמת שהעכו"ם שקיל חלק שלו בשבוע של פסח ... דהא מתנה שיהא נוטל עכ"פ חמץ אחר הפסח בעד חלקו בפסח, במה שכבר זכה בו בתחלת השותפות, מה מועיל התנאי בזה). פר"ח ס"ג (לא סגי להתנות כך קודם פסח, כי היכי דלא מהני להתנות כך בערב שבת ... לענין דינא נראה לי להחמיר אף בנוטל מעות מקודם, משום דכיון דמשתכר באיסורי הנאה מה לי מקודם מה לי אחר כך ... נראה לי דהדין דין אמת כדכתיבנא וכל שכן להחמיר). * ואף שנתבאר לעיל ס"ג-ד, שמועיל תנאי זה שיתן לו מעות אחר הפסח, היינו דוקא ברבית ובחק הכומרים, שעל ידי תנאי זה אין הישראל זוכה כלום בפסח עצמו. משא"כ כאן, שהנכרים האופים בתנור זה משלמים עבור שכר אפיית החמץ בפסח, וכיון שהישראל שותף בתנור הרי תשלום זה הוא מתחלה גם אליו, ואינו מועיל מה שמחליפו עם שותפו הנכרי. וכן הוא לקמן סי"ד במחזיק יורות ממושל העיר, אם אחריות תיקונם הוא על הישראל, אזי נחשבים היורות של הישראל, ואינו מועיל מה שמוכר לנכרי את המדות שנותנים בני העיר עבור בישול השכר, אלא דוקא "ימכור לנכרי על כל ימי הפסח את כל היורות עם כל המדות". משא"כ אם אין אחריות תיקונם על הישראל, אזי אינם נחשבים היורות של הישראל, ואם כן דינם כמו רבית וחק הכומרים, שמועיל בהם תנאי, שלא יזכה הישראל כלום בפסח עצמו.
198. פר"ח ס"ג (אם מתנה בכך מתחילת השותפות שפיר דמי בכל ענין, כמו שכתוב לענין שבת בסימן רמ"ה). והיינו כדלעיל סי' רמה ס"ג (ואם מתחלה בשעה שקבלו השדה התנה הישראל עם הנכרי שביום השבת לא יהיה מוטל כלל על הישראל לעבוד בשדה רק על הנכרי לבדו, וביום אחד בחול יהיה מוטל על הישראל לבדו, הרי זה מותר. דכיון שהתנה עמו בשעה שקיבל עליו עבודת השדה שלא יהיה מוטל עליו כלל בשבת, נמצא שבשבת אין להישראל חלק בשדה כלל, אלא כולה מוטלת על הנכרי לבדו בשבת, ואין הנכרי עושה כלל בעד הישראל, וכולה מוטלת על הישראל לבדו ביום אחד בחול). וכן הוא בט"ז ס"ק ב (בשלמא גבי שבת בסי' רמ"ה מועיל התנאי בזה תחלה, דהיינו בשעת עשיית השותפות, דאז לא הוי לישראל מעולם חלק בזה השבת).
199. סעיף טו (כל מקום שמועיל אם התנו, אם לא התנו בתחלה בשעה שנשתתפו, יש תיקון על ידי שיבטלו השיתוף וימחלו זה לזה התנאים שביניהם, ויחזרו להשתתף, ויתנו בעת השיתוף). וכן נתבאר כאן בפר"ח ס"ג (ואין תקנה אלא שיחלקו ויעקרו השותפות, ויחזרו וישתתפו, ויתנו שהגוי יקח שכר ימי הפסח והוא יקח כנגדו ימים אחרים).
200. מ"א ס"ק ג (ויש לומר דהכא לא זכה הישראל מעולם בחמץ, רק שמוכר להעכו"ם התנור בפסח, והעכו"ם יכול לאפות בו מצה).
201. הגהות מיימוניות פ"א אות ג (וישראל ונכרי שיש להן תנור בשותפות ... לענין פסח מותר להתנות קודם ונוטל הימנו דמים מאותו שבוע ... שנוטל הדמים מתחלה מותר). ב"ח שם (ונוטל דמים מיד ... ועיקר הטעם משום דנוטל הדמים מתחלה). מ"א ס"ק ג (יש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים מתחלה, כמ"ש הגהות מיימוניות. וכן פסק הב"ח). ונראית הכוונה מהמשך דברי רבינו, שמה שהצריכו ליתן המעות תחלה, היינו כדי שיהי' קנין מעות על מכירת התנור לימי הפסח. שקנין מעות מועיל בנכרי בשכירות, כדלקמן בסדר מכירת חמץ, וכן הובא בהערות לקמן שם (הערה 44) מסדר מכירת חמץ של בעל הנודע ביהודה, בשו"ת שיבת ציון ס"י (יותר טוב להשכיר החדר בתורת שכירות, מלמכור החדר במכירה גמורה, כי בשכירות ודאי קונה האינו יהודי בכסף לחוד, משא"כ בתורת מכירה אז אינו קונה אלא בכסף ובשטר). וכמבואר בחו"מ סי' קצד ס"א (העובד כוכבים אינו קונה בחזקה (ולא בכסף), אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף), וברמ"א שם (מיהו שכירות מן העובד כוכבים קונה בכסף לחוד), ובסמ"ע שם ס"ק ה (מגוי אינו קונה משום דלא סמכה דעתו, מכל מקום בשכירות שהוא לזמן סמכה דעתו, מאחר שקיבל הגוי דמי שכירותו). וכן הוא ברמ"א סי' קצה ס"ט (ואפילו במקום שכסף אינו קונה בלא שטר ... מכל מקום שכירות סגי לה בכסף לחוד), ובסמ"ע שם ס"ק כ (דשכירות לאו מדרך העולם לכתוב עליו שטר, דסמכה דעת השוכר בלא שטר, כיון דלימים קצובים שכרוהו, ומטעם זה הקילו בשכירות מהגוי בכסף). והובא גם לעיל סי' תמ בקונטרס אחרון סוף ס"ק ה. ומזה מובן שכן הוא גם במכירה לזמן, כבנידון דידן שמוכרו לימי הפסח. וראה מראי מקומות וציונים.
202. מרדכי ע"ז רמז תתח (דמתנה כן קודם הפסח ומותר). ב"י ד"ה שאלה (ולא הזכיר שצריך ליטול דמי אותו שבוע קודם הפסח). ומפרש רבינו דמיירי שמקנה לו התנור באחד מדרכי הקניה שמועילים בנכרי, ולכן סגי אף אם "לאחר הפסח יתן לו בעד מחציתו מעות". וכן הוא לקמן סוף סי"ד (כשיגיע הפסח ימכור לנכרי על כל ימי הפסח ... באחד מדרכי הקנייה שנתבאר בחושן משפט הלכות מקח וממכר, ויתנה עמו שלאחר הפסח יתן לו בעד זה מעות או שארי דברים. וכשמתנה עמו כך אף אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי את המדות של חמץ שקיבל בפסח בשכר היורות מותר לו לקבלם ולאכלם, כמו שנתבאר למעלה).
203. כדלעיל ס"ג (לכתחלה צריך להתנות עם הנכרי קודם הפסח, שלא יתן לו לאחר הפסח בעד שבוע של פסח ככרות שנתחמצו בפסח או קודם הפסח, אלא יתן לו מעות או קמח, או ככרות שנתחמצו לאחר הפסח, כדי שכל ימי הפסח לא יהיה לו שום שעבוד על חמצו של הנכרי. וכיון שהתנה עמו תנאי זה, אפילו אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי ככרות שנתחמצו בפסח או קודם הפסח, מותר לו לקבלם ממנו ולאכלם, לפי שככרות הללו הן חליפי המעות שהתנה עמו לתת לו בעד שבוע של פסח), וס"ד (שלכתחלה צריך ליזהר שיתנה עמהם קודם הפסח, שלאחר הפסח לא יתנו לו בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח, אלא מעות או שאר דבר שאינו חמץ, או חמץ שנתחמץ לאחר הפסח, וכשמתנה עמהם כך אף אם לאחר הפסח יתנו לו הכומרים בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח יהיה מותר לו לקבלו ולאכלו). וכאן לענין שותפות, נתבאר בט"ז ס"ק ב (ונראה דהך ויטול הדמים, אין פירושו שאסור לו לקבל חמץ אחר כך רק דמים, אלא הכי קאמר, שיתנה קודם הפסח שיטול דמים ... ואחר כך יכול ליקח אפילו חמץ).
204. ירושלמי פ"ב ה"ב (עכו"ם ... חמיצו לאחר הפסח מותר בהנאה ... בתוך הפסח מהו ... ר' יוסה אמר אסור ... לא ישכיר ישראל את בהמתו לעכו"ם להביא עליה חמץ ... לא ישכיר ישראל את ספינתו לעכו"ם להביא עליה חמץ ... לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם ליתן בתוכו חמץ). אגור סי' תשד (להשכיר בהמתו לאינו יהודי בפסח להוליך עליו חמץ ... מצאתי כתוב בתוס' הר"ר משה, שמצא בתשובות הגאונים שאסרו ... גם הביא ראיה לאסור מן הירושלמי. וכמו כן להשכיר ביתו לשים בו חמץ בפסח אסר הירושלמי). מ"א ס"ק ו (דאסור להשכירו לשום בו חמץ, דמשתכר באיסורי הנאה). ט"ז ס"ק ה (במפרש לשום בתוכו חמץ אסור בפסח). והיינו שאיסור ההנאה מחמצו של נכרי, היא לא רק כשנהנה מגוף החמץ, כדלעיל סי' תמג ס"ג (ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה (לפיכך אסור להריח פת חמץ של נכרי משעה ששית ואילך)); אלא אף כשמשתכר מהשכרת החמור והחדר לנכרי לצורך החמץ. ויתבארו דיניו לפנינו ס"ח-יז. ויתירה מזו, אפילו בא הנכרי לשלם לו אחר הפסח, אסור לקבלו לכתחלה, כדלעיל ס"ה (ישראל שיש לו תנור, ואפה בו נכרי חמץ בפסח שלא מדעת הישראל, אסור לו לקבל מעות מן הנכרי בעד שכר התנור, אפילו לאחר הפסח. ואם עבר וקבל מעות מן הנכרי אפילו בתוך הפסח מותר לו להנות מהם). ומכל מקום יש חילוק בינם, שאיסור ההנאה מחמץ של נכרי הוא מהתורה, ואילו האיסור להשתכר מחמץ של נכרי הוא מדברי סופרים, כדלעיל ס"ה (אע"פ שהנכרי נותן לו מעות אלו בעד אפיית החמץ שאפה בתנורו בפסח בשעה שהחמץ אסור בהנאה, ונמצא שהוא נהנה מאיסורי הנאה. מכל מקום כיון ... שחמץ גורם למעות שיבאו ליד הישראל, לפיכך אין כאן איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים, שאסור להשתכר באיסורי הנאה לכתחלה), ונתבאר לעיל (הערה 32). וראה גם לקמן (הערה 59).
205. מרדכי רמז תקפז (הוה ליה משתכר באיסורי הנאה). טור ושו"ע ס"ד (דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה).
206. תוספתא פ"ב ה"ח (משכיר ישראל חמורו לנכרי להוליך עליה חמץ ממקום למקום). טור ושו"ע ס"ז (משכיר לו חמור להביא עליו חמץ). והיינו שהתירו אף לכתחלה. ולא קיי"ל כן, כמובא לעיל מהירושלמי, וכמבואר בפר"ח ס"ז (ויש להחמיר כדברי הירושלמי לפי שהוא בתראה ואייתי ברייתא דסברה דאסור להשכיר, ולא הזכיר בתוספתא, משום דמשמע ליה דלאו מתנייא בבי מדרשא ולאו בר סמכא היא). אך מכל מקום היינו דוקא כשפירש לו שמשכירו כדי להוליך עליו חמץ, משא"כ בסתם מותר, כמבואר באגור סי' תשד (אין נראה לאסור אלא כשמפרש ששכרו לשים בתוכו חמץ, דומיא דשכירות בהמה. אבל שכרה לדור בה, אף על פי שבודאי יכניס בה חמץ אין לאסור בשביל זה). רמ"א ס"ה (מותר להשכיר לו בית לדור בו, ואע"פ שמכניס בו אחר כך חמץ שרי). מ"א ס"ק יא (נראה לי דכל הנך מיירי שמשכיר לו סתם, רק שיודע שהעכו"ם ישתמש בו (חמץ), לכן בתנור אסור דכיון שמשכירו לאפות, וסתם אפייה היינו חמץ, אם כן משתכר באיסורי הנאה, לכן צריך שיאמר לאפות בו מצה, אבל בכלי וחמור לאו מסתמא לחמץ קיימו, לכן שרי ... ומ"ש רמ"א גבי בית שמשכירו לדור בו, היינו שמשכירו סתמא כנ"ל). ואף שאסור לקבל שכרו גם כשאפה בו חמץ שלא מדעת הישראל, כדלעיל ריש ס"ה (ישראל שיש לו תנור, ואפה בו נכרי חמץ בפסח שלא מדעת הישראל, אסור לו לקבל מעות מן הנכרי בעד שכר התנור). היינו מטעם שהשכר הוא עבור אפיית החמץ. משא"כ הכא שהשכר אינו עבור הולכת החמץ, כיון שאף אם לא יוליך עליו כלום יצטרך לפרוע.
207. סעיף ז (אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה, מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת, ואדם מצווה על שביתת בהמתו, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך. ואף להשכירה לו אסור מן התורה, אע"פ שמשכירה הרבה ימים קודם השבת).
208. מ"א ס"ק ה (ואע"ג דאם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת ואחר כך עשה עמו יין נסך שכרו אסור. התם אם לא היה עושה עמו כלום לא היה משלם לו שכר, ונמצא שנוטל שכר יין נסך. אבל הכא כיון שהשכיר לו תנורו לשבוע אחד אפילו העכו"ם לא יאפה בו כלל היה צריך לשלם לו, אם כן לא שקיל שכר חמץ, ולכן שרי). פר"ח ס"ה (מסתברא לי שאפילו לא אפה בו מצה כלל אלא חמץ, אם בדיני גויים הוא שכל שקבל עליו תנור לאפות בו אף אם לא אפה בו כלום חייב ליתן לו שכרו משלם או מחצית השכר וכיוצא, מותר ליקח ממנו שכרו משלם או מחצית השכר, מכיון שאפילו לא היה אופה בו כלל היה נותן לו שכר זה).
209. אגור סי' תשד (שכרה לדור בה, אף על פי שבודאי יכניס בה חמץ אין לאסור בשביל זה). רמ"א ס"ה (מותר להשכיר לו בית לדור בו, ואע"פ שמכניס בו אחר כך חמץ שרי). מ"א ס"ק יא (מ"ש רמ"א גבי בית שמשכירו לדור בו, היינו שמשכירו סתמא כנ"ל).
210. מרדכי רמז תקפז (ומיהו שרי ליה לישראל להשכיר תנורו לנכרי בפסח על מנת שיאפה מצה בו, ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו). טור ושו"ע ס"ה (ויש מי שמתיר להשכיר תנורו לאינו יהודי על מנת שיאפה בו מצה, ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו). הרי שעכ"פ אסור להשכיר לו התנור על ימי הפסח בסתם (רק כשמפרש שהוא כדי לאפות בו מצה).
211. היינו שלעיל ריש ס"ח, שמפרש שמשכיר לו כדי לעשות בו חמץ, הוי משתכר באיסורי הנאה. משא"כ כאן, שהשכירו בסתם לאפות בו בפסח, ואף אם לא יאפה בו חמץ צריך לפרוע לו, אינו משתכר באיסורי הנאה, רק נראה כמשתכר באיסורי הנאה. וראה מראי מקומות וציונים.
212. מ"א ס"ק יא (בתנור אסור דכיון שמשכירו לאפות, וסתם אפייה היינו חמץ, אם כן משתכר באיסורי הנאה, לכן צריך שיאמר לאפות בו מצה).
213. מרדכי שם. טור ושו"ע שם.
214. מ"א ס"ק ה. פר"ח ס"ה. וכמועתק לעיל (הערה 50).
215. אגור סי' תשד (דוקא להשכירו תוך הפסח או בערב פסח. דלא מסתברא לאסור להשכיר ביתו לאינו יהודי שלשים יום קודם הפסח, אפילו שידע שישים האינו יהודי בו חמץ בפסח). ט"ז ס"ק ה (אבל במפרש לשום בתוכו חמץ אסור בפסח או ערב פסח. אבל טפי לא). מ"א ס"ק ו (ודוקא כשהמשכירו תוך הפסח או בע"פ (אגור)). ונתבאר בלבוש ס"ז (אבל להשכיר לו כלי קודם הפסח בהבלעת ימי הפסח, כגון שמשכירו לו לג' או לד' שבועות לעשות בו מה שירצה, אף על פי שידוע שהגוי יבשל בו חמץ בתוך הפסח, יראה לי דמותר, שהוא יחשב לו כל שכרו בעד הימים שקודם הפסח ושאחר הפסח, ואין זה משתכר באיסורי הנאה, וכדאמרינן גבי שכר שבת דבהבלעה מותר מהאי טעמא, הכי נמי הכא דמאי שנא). ואף שלפום ריהטא נראה בלבוש, שלא התיר אלא כשמבליעו בכמה שבועות (שמשכירו לו לג' או לד' שבועות). וכן נראה לפום ריהטא באגור (דלא מסתברא לאסור להשכיר ביתו לאינו יהודי שלשים יום קודם הפסח). מכל מקום נתפרש באגור ובט"ז ובמ"א, שדוקא בערב פסח אינה חשובה הבלעה. וכן הוא לעיל בתחלת הסעיף, לאסור "בערב פסח אפילו קודם שעה חמישית", כיון שהיא הבלעה בשעות אחדות בלבד. משא"כ לפני ערב פסח חשובה הבלעה, כיון שהיא הבלעה ב"יום אחד" של היתר. וכן הוא לעיל סי' רמה סי"ב (מותר לו להתנות עם הנכרי (מתחלה) שיטול לעצמו שכר ב' או ג' ימים, וכנגד זה יתן להישראל שכר ב' או ג' ימים אחרים, אף על פי שהשבת הוא באותן הימים שנוטל הנכרי, וכנגדו נוטל הישראל, אין בזה איסור משום שכר שבת, כיון שנוטלו בהבלעה עם יום אחר). * ומה שאנו מתירים למכור החמץ לנכרי, ולהשכיר לו החדר שמונח בו החמץ, כדלקמן בסדר מכירת חמץ (ועוד זאת השכרתי בשכירות גמורה לאינו יהודי מוכ"ז את מקומות של כל החמץ הנ"ל, במקח אחד זהב בעד כל חדר). ראה פרי מגדים סי' תמח א"א ס"ק ד (ובסימן ת"ן סעיף ה' [בהגה ומ"א ס"ק ו] דאסור להשכיר חדר בפירוש שיכניס בו חמץ, על כן טוב שימכר החדר והמטלטלין אגב קרקע). נתבאר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' מט ס"ג (ולכאורה האיסור בזה כדין נוטל שכר עבור תנורו לאפות בו חמץ, שהתירו הב"י והאחרונים כשמשכיר קודם ערב פסח), ובפס"ד צמח צדק לב, א (וצריך לומר דאאזמו"ר מיירי במשכיר לאינו יהודי יום אחד לפני ערב פסח, דכה"ג שרי). ואף ששטר מכירה של רבינו דלקמן חתום בערב פסח (ולראיה באתי על החתום היום יום י"ד ניסן פה כו'), והעיר בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ט אות ד ד"ה ובדברי (אלא דצ"ע על הגאון מוהרש"ז שהסכים שיהי' בשכירות, ומפורש בהנוסח שלו שהמכירה היא בערב פסח, ובסי' ת"ן סי"א מפורש ... לחלק בין ערב פסח לקודם לכן ... ואם כן איך ניחא ליה בשכירות ולא חש למשתכר באיסורי הנאה). מכל מקום הרי נתפרש בנוסח מכירת חמץ דלקמן שמשכירו גם כמה ימים אחרי חג הפסח (השכרתי בשכירות גמורה לערל מוכ"ז את מקומות של כל החמץ הנ"ל, במקח אחד זהב בעד כל חדר, מהיום עד כלות יום או יומים (ובכפר ב' או ג' ימים) אחר הפסח, שיוכל אז למכור החמץ ליהודי שבעירנו או שחוץ לעיר הנ"ל). ואם כן הוי שפיר הבעלה. וכן ביאר בהערות ובאורים קעז ע' י.
216. באגור ובלבוש שם מיירי בהשכיר לו התנור בסתם, אלא שידוע שהנכרי ישים ויבשל בו חמץ, ובזה מועלת ההבלעה. אבל בט"ז שם (במפרש לשום בתוכו חמץ אסור בפסח או ערב פסח. אבל טפי לא). וכן הוא במ"א שם (דאסור להשכירו לשום בו חמץ ... ודוקא כשמשכירו תוך הפסח או בערב פסח). וכן הוא בח"י ס"ק ט (היכא שמשכירו בפירוש לשם חמץ, כשמשכירו תוך הפסח או בערב פסח).
217. כי מה שנתבאר בסעיף הקודם שמועלת הבלעה, היינו דוקא בשכר ההשכרה שלצורך חמץ, כמו שמועלת הבלעה בשכר שבת; אבל אינה מועלת באיסור הנאה מחמץ, שהיא חמורה יותר (ראה לעיל הערה 46).
218. טור (אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח שיבשל בהם חמץ), ושו"ע ס"ז (אסור להשכיר כלי לגוי בפסח כדי שיבשל בו חמץ).
219. ב"ח סוף ד"ה אסור להשכיר (ונראה דלהשאיל כליו ... אסור כמו משכיר). עולת שבת ס"ק ד (ומטעם זה אסור להשאיל כמו להשכיר). ח"י ס"ק יב (אפילו להשאילו בחנם גם כן אסור, וכמבואר בדבר אחרונים). אליה זוטא ס"ק ו בשם אחרונים (עיין בב"ח ונחלת צבי ושיירי כנסת הגדולה שהאריכו בדינים אלו, ומסקי לאסור לכתחלה להשאיל או להשכיר).
220. טור (מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר שלא יבקע הכלי), לפירוש ה מ"א ס"ק יא (ונראה לי דהכי פירושו, שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו, שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו על גבי האור יבקע הכלי אצל האור, ואם כן נהנה מחמץ). מנחת יעקב כלל פה ס"ק טו (דהא דאוסר באו"ח סימן ת״נ להשכיר הכלי לעובד כוכבים לבשל בו חמץ בפסח, היינו מטעם שרוצה בקיומו של חמץ שנתבשל בתוכו על ידי דבר אחר, שרוצה שלא יבקע הכלי, לכן אסור שם, וזה פשוט וברור להמעיין בב״י שם ובשו״ע ומפרשי האחרונים שכן הוא הפשט). והטעם שאינו מפרש דברי הטור כפשוטו (שחמץ בפסח אסור להיות רוצה בקיומו), נתבאר לעיל סי' תמו בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"ח). והיינו מה שנתבאר בסי' תמח ס"ג (נכרי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, לא יקבלנו הישראל מידו, שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור ונעשה חמצו של ישראל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ברגע זו שעד הלילה). משא"כ כשאינו מקבל מידו, לא נקנה לו, ויוכל להשאר שם עד מוצאי החג, שאז יקחנו. ואיננו חוששים לאיסור רוצה בקיומו. ובקונטרס אחרון שם (סי' תמו ס"ק ב): "ומה שכתב החק יעקב [רוצה בקיומו] ... ומסוף סי' ת"נ אין ראיה ... ועיין במה שכתב[תי] שם. והחק יעקב אזיל לשיטתו שבספרו מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ט"ו, פירש דעת הטור בסוף סימן ת"נ, דסבירא ליה דחמץ שאוסר בהנאה במשהו אסור להיות רוצה בקיומו על ידי דבר אחר, אפילו היכא דליתא לאיסורא בעיניה". ומוסיף וכותב בקונטרס אחרון שם: "עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נ". והיינו מה שביאר כאן את טעם האיסור משום הנאה, ולא משום רוצה בקיומו. ואפשר שביאר דברים אלו כאן בקונטרס אחרון; אלא שלא הגיע לידינו קונטרס להלכות פסח – רק עד תחלת סי' תמז. ומטעם זה אין חוששים לרוצה בקיומו במכירת חמץ דידן, אף שמוכרין על כמה אלפים לנכרי עני, וידוע שאם יאבד או ישרף אין לנכרי מה לשלם, והישראל רוצה בקיומו של החמץ בידי הנכרי, וכדלקמן בסדר מכירת חמץ (הערה 26). וכן נתבאר בלקוטי שיחות (חט"ז ע' 130): "דער אלטער רבי דערמאנט ניט אין שו"ע דעם איסור "רוצה בקיומו ביי חמץ בפסח". ושם (הערה 13): "בסי' ת"נ סי"ב בהדין ד"אסור להשכיר לגוי כלי שמבשלין בו ע"ג האור" (שע"ז כתב הטור הא דרוצה בקיומו (כנ"ל הערה 8)), כי אם כתב שם "יגיע לישראל הנאה מהחמץ" (אף שכן פירש במג"א שם (סקי"א) דברי הטור "רוצה בקיומו", אבל עכ"פ מוכח מדברי רבינו שהאיסור הוא מצד ההנאה) [וראה בקונטרס אחרון סתמ"ו סק"ב מה שמבאר לדעת המנחת יעקב]. וכן דעת כמה פוסקים דלא אסרינן חמץ בפסח משום רוצה בקיומו – ראה פר"ח סי' ת"נ סק"ז".
221. רמ"א בדרכי משה ס"ק ב (כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקס) אנו מחממין חמין ביורות אסורות בפסח ורוחצין בהן, וכל צרכי הנאה עושים בכלים ישנים בפסח, מאחר שאינו נהנה מאיסור הבלוע עכ"ל. וצ"ע דבטור משמע דאסור, מאחר (שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר) שאוסר להשכירו לכתחלה, כל שכן ליהנות ממנו בעצמו. אמנם המנהג כדברי המרדכי. וכן כתבו התוספות פרק אין מעמידין (לב. ד"ה והא הכא) בשם רבינו תם דשרי ודחו דעת האוסרים). והיינו דלא קיי"ל כמ"ש הטור (אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר שלא יבקע הכלי. ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחילה). אלא כמבואר בתוס' ע"ז לב, א ד"ה והא הכא (מכאן פסק ר"ת דקדירות הבלועות מבשר בחלב על ידי שנתבשל בהם, שמותר להשים בתוכן דבר יבש כגון תבואה, וכן קדירות האסורות משום חמץ בפסח, מותר לתת לתוכן דבר יבש). וכן הוא במרדכי רמז תקס (מחממין לנו חמין ביורות אסורות בפסח, ורוחצין בהן, וכל צרכי הנאה אנו נהנין מכלים ישנים בפסח). ועפי"ז נפסק בשו"ע ס"ז (אסור להשכיר כלי לגוי בפסח כדי שיבשל בו), וברמ"א (ויש מתירין להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהם, וכן שאר צרכי הנאה בכלי חמץ, וכן הוא המנהג). ונתפרש במ"א ס"ק יב (דלדעת הטור דאסור להשכירו, מפני שהכלי עצמו בלוע מחמץ, אם כן כל שכן שאסור להחם בו חמין ליהנות בו בעצמו. אמנם המנהג דשרי, וכ"כ התוס' עכ"ל). וכן נפסק לעיל סי' תמז ס"ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ... מותר להשהותן עד לאחר הפסח ... וכן מותר למכרן אפילו בתוך הפסח). * ואף שבמנחת יעקב (סי' פה ס"ק טו) פסק לאיסור, וסיים "והרב שפסק שם בהג"ה כהמרדכי והתוספות דמותר להחם חמין בכלי חמץ ... צריך לומר דאין דעת הרב לפסוק כן להלכה, אלא שכתב שכן המנהג". השיב לדבריו רבינו לעיל סי' תמז בקונטרס אחרון ס"ק ג (ודלא כמנחת יעקב כלל פ"ה סקט"ו שכתב שדעת רמ"א להחמיר כהטור, ואשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה. ובלאו הכי דבריו תמוהין שם מאד, כמ"ש בסימן תמ"ו עיי"ש). והיינו מה שהובא לעיל מדרכי משה (דבטור משמע דאסור ... אמנם המנהג כדברי המרדכי. וכן כתבו התוספות פרק אין מעמידין בשם רבינו תם דשרי, ודחו דעת האוסרים). הרי שפוסק בפירוש שלא כדעת הטור. וגם ההסבר שנתן במנחת יעקב שם, "דבריו תמוהין" כמבואר לעיל סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק ב.
222. סיכום הלכות השתמשות בכלי חמץ בפסח, שנתבארו כאן, ולעיל סי' תמז ס"ג, ולקמן סי' תנא ס"ב וסמ"ג וסע"ב: (א) כלי המיוחד לרחיצה ולכביסה, מותר להשתמש בו בקביעות לרחיצה ולכביסה בחמין (תנ, יג. תנא, מג). (ב) כלי שדרך להשתמש בו לאכילה ושתיה, צריך להצניעו, ואין להשתמש בו לרחיצה וכביסה אלא בדרך עראי (תמז, ג. תנ, יג). (ג) וכן אפשר להשתמש בו בדרך עראי לאכילה ושתיה, בצונן, אפילו בלח (תמז, ג. תנ, יג. תנא, ב. תנא, מג). (ד) כלי חרס אין להשתמש בו אפילו בדרך עראי ובצונן (תנ, יג. תנא, ב. תנא, מג. תנא, עב). (ה) אבל אפשר להשתמש בו בדרך עראי לרחיצה וכביסה אפילו בחמין (תנ, יג).
223. מרדכי רמז תקס (מחממין לנו חמין ביורות אסורות בפסח ורוחצין בהן, וכל צרכי הנאה אנו נהנין מכלים ישנים בפסח ... שהרי אין נהנה מן הבלוע). רמ"א ס"ז (להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהם). ויתבאר לקמן, שהוא באחד משני האופנים: (א) כלי המיוחד לרחיצה ולכביסה – אפילו להשתמש בהם בקביעות. (ב) כלי שדרך להשתמש בהם לפעמים לאכילה ושתיה – מותר להשתמש בהם לרחיצה ולכביסה עכ"פ בדרך עראי.
224. שערי דורא ריש כלל פה (הכלים שנאסרו מחמת בשר בחלב, מותר להשתמש בהן דבר צונן או פירות או כל דבר שאין צריך אכילה, ואפילו חמין, כגון מים לרחוץ ראשו, שקורין בל"א לויג"א, מאחר שאין ההנאה מגוף האיסור). תורת חטאת כלל פה ס"ג (ובשערי דורא כתב דאף חמין לחוף בו הראש).
225. מרדכי שם (שהרי אין נהנה מן הבלוע). שערי דורא שם (מאחר שאין ההנאה מגוף האיסור). מ"א ס"ק יב (דאין נהנה מחמץ שבתוכו). טור יו"ד סי' צד (מותר לתת לתוכה פירות או צונן, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור).
226. מעגלי צדק על המחזור (דיני פסח, סוף דיני הכשר הכלים). מ"א ס"ק יב (ובמעגלי צדק כתוב והני כלים לאו כלים דאכילה נינהו, אלא כלים המיוחדים לרחיצה ולכיבוס, דאע"פ שעכ"פ בלעי חמץ, מכל מקום מדינא אין צריך להטמינם מן העין כשאר כלים (עי' רס"י תנ"א)). ואז מותר להשתמש בו אפילו בקביעות, כדלקמן סי' תנא סמ"ג (אין להשתמש בו בקביעות כי אם לכביסה ולרחיצה, כמו שנתבאר בסימן ת"נ). משא"כ בכלי שמיוחד לאכילה ושתיה, אין להשתמש בו אף לכביסה אלא דרך עראי, כדלקמן בסמוך (ואין להשתמש בו אפילו לרחיצה וכביסה ... אבל להשתמש בו דרך עראי במקרה ... מותר ... אפילו על ידי חמין לצורך רחיצה וכביסה). וכן הוא לעיל סי' תמז ס"ג (להחם בהן מים חמין לרחיצה ולכביסה דרך עראי מותר אפילו בפסח).
227. סעיף א (ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח, כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח).
228. מרדכי רמז תקסה (כל דבר שתשמישו בחמין לא סגי ליה בהדחה, אפילו להשתמש בהן בצונן, דילמא אתי לאשתמושי בהו חמין). רמ"א סי' תנא ס"א (כל כלי הצריך לבון או הגעלה אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר), וביו"ד סי' קכא ס"ה (אם רוצה להשתמש בו בקבע, יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון, גזירה שמא ישתמש בו חמין. והכי נוהגין). וכן הוא לקמן סי' תנא ס"ב (אסור להשתמש בהן בקביעות, משעה ה' בערב פסח ואילך, אפילו בצונן, עד שיכשירם לפסח על ידי הגעלה או ליבון על דרך שיתבאר, גזירה שמא ישכח וישתמש בהן בחמין).
229. רמ"א יו"ד שם. ח"י ס"ק יד (וכן שאר צרכי הנאה, כגון לשים בו צונן דרכך ארעי), ובסי' תנא ס"ק יא (אבל דרך ארעי מותר להשתמש בו), ובמנחת יעקב כלל יא ס"ק ו (בדרך עראי מותר להשתמש בו, ולא חיישינן לתקלה להשתמש בו בחמין). ש"ך יו"ד סי' צא סוף ס"ק ג (מיהו כל זה בדרך עראי, אבל אם בא להשתמש בהן דרך קבע אפילו צונן אסור, גזירה שמא ישתמש בהן חמין). וכן הוא לעיל סי' תמז ס"ג (וכן להניח בתוכן דבר צונן דרך עראי). לקמן סי' תנא ס"ב (עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן), וסמ"ג (בצונן מותר ... דרך עראי ומקרה).
230. טור ושו"ע יו"ד סי' צד ס"ג (מותר לתת לתוכה פירות או צונן), לפירוש הב"י שם ד"ה ומ"ש אך מותר (משמע דאפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר). ש"ך שם ס"ק יב (כתב הב"י משמע אפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל. ועיין לעיל סי' צ"א ס"ק [ג] הארכתי בזה). ושם: "דאפילו אם נשתמש בכלי דבר איסור בחמין, מותר לאכול בו אחר כך צונן לח". ח"י ס"ק יד (או דבר לח במידי דלא בר אכילה). מנחת יעקב כלל פה ס"ק טז (משמע מדברי הטור ושאר פוסקים דאפילו דבר לח במידי דאכילה מותר להשתמש בתוכו .. מיירו בענין דלא צריכין להדיח). וכן הוא לקמן סי' תנא ס"ב (דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן, בין לח ובין יבש), וסמ"ג (אבל בצונן מותר ... אפילו לח, דרך עראי ומקרה). וראה מראי מקומות וציונים. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צא ס"ב. לקמן שם (הערה 13).
231. רי"ף פ"ב ט, א (והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי, אלא בחדתי שפיר דמי). רא"ש פ"ב סי' ט (והאידנא נהוג עלמא דלא לשתמושי בפסח במאני דפחרא אלא בחדתי, אבל בעתיקי לא). שו"ע סי' תנא סכ"ב (והאידנא נהוג עלמא דלא לאשתמושי בפסחא במאני דפחרא עתיקי). ב"ח סוף סי"ז ד"ה ומ"ש אבל אם (אפילו בצונן). מ"א שם ס"ק מג (אפילו בצונן). ח"י שם ס"ק סב (אפילו בצונן). וכן הוא לקמן סי' תנא ס"ב (המנהג הוא שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס ישנים אפילו בצונן), וסמ"ג (ועכשיו בדורות האחרונים נהגו כל ישראל שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס, כי אם בחדשים, אבל כלי חרס הישנים, אפילו לא נשתמש בהן חמץ מעולם כי אם בצונן, אין משתמשין בהם בפסח, אפילו בצונן), וסע"ב (המנהג הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס ישנים כמו שנתבאר למעלה). והיינו אפילו בדרך עראי, כמבואר כאן ולקמן שם.
232. והיינו בדרך עראי, כיון שהוא כלי המיוחד לאכילה ושתיה, וכדלעיל (הערה 68). ח"י ס"ק יד (כגון לשים בו צונן דרך עראי ביבש, או דבר לח במידי דלא בר אכילה, כגון רחיצה. ודוקא אם הוא עראי, שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר ... כן העלתי בספרי מנחת יעקב כלל פ"ה). ושם ס"ק טז (לא אסרו להשתמש בו דבר לח אלא במידי דאכילה, אבל להחם בו חמין לחוף בו ראשו שרי, כמו כל דבר יבש, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור).
233. שלא גזרו על כלי חרס, אלא בדברי מאכל, שמא יבוא להשתמש בו בחמין.
234. סעיף ב וסעיף מג וסעיף עב.
235. אחרונים . ב"ח סוף הסימן (ואותן המחזיקים באורנד"א, ולוקחין מדות מלצ"ן מכל בישול שכר שמבשלין ביורות, הדין משתנה כפי עסק האורנד"א. שאם היורות הן של המושל המשכיר, והישראל מחוייב לתקן היורות כשמתקלקלין, גם אם נתיישנו היורות צריך הישראל לקנות חדשים משלו ולמסרן בשלמות בתשלום זמן אורנד"א, אז היורות הן ברשות ישראל ... ונמצא לפי זה שאם יש לו כח למנוע מהם הבישול, אסור לכתחלה להניחם לבשל משום רוצה בקיומו). מ"א סוף הסימן (כתב הב"ח ואותן השוכרים מהמושל יורות וריחיים ליקח מכל שכר שמבשלין מדה חמץ, אם הישראל מחויב לתקן היורות והריחיים כשמתקלקלים, אז הם ברשות ישראל ... ואם יש לו כח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם, דהוי ליה רוצה בקיומו). ח"י ס"ק ו (ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל, מחויב למנוע מהם).
236. סעיף יב (לפי שאם יבשל בו חמץ בפסח יגיע להישראל הנאה מהחמץ, שהרי אם הנכרי היה מערה מן הכלי את החמץ שמתבשל בתוכו על גבי האור, והיה הכלי נשאר ריקן על גבי האור, היה הכלי מתבקע מחמת האור, ועכשיו שהחמץ מתבשל בתוכו על גבי האור אין הכלי מתבקע, נמצא שמגיע לישראל קצת הנאה מהחמץ בפסח).
237. ב"ח שם (ולא מיבעיא דאסור ליקח המדות עצמן, דזכה בהן הישראל בשכר היורות, והוה ממש חמץ שעבר עליו הפסח, אלא אפילו מעות אסור ליקח, דדמי לנהנה בדמי החמץ ממש). מ"א שם (ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו, כיון דמנהגם לתת חמץ דמי לנהנה בדמי חמץ).
238. סעיף ה (אסור לו לקבל מעות מן הנכרי בעד שכר התנור, אפילו לאחר הפסח. ואם עבר וקבל מעות מן הנכרי אפילו בתוך הפסח מותר לו להנות מהם ... אבל אם הביא הנכרי לאחר הפסח בעד שכר התנור ככרות של חמץ שאפה אותם בפסח בתנורו של ישראל, אפילו עבר הישראל וקבלם, אסור לו ולכל ישראל להנות מהם. דכיון שדרך כל שוכרי תנור ליתן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופין בתנורו, נמצא שבשעה שאפה הנכרי בתנור של ישראל כבר זכה הישראל בככר מן הככרות של נכרי שאפה אותן בתנור, והרי זה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה לכל אדם מישראל).
239. מ"א שם (כתב הב"ח ... ועל ידי מכירה שרי, דהיינו שימכור קודם פסח לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ... ונראה לי דימכור גם כן היורות לעכו"ם). וכדלעיל ס"ו (לא יאמר להנכרי טול אתה בלבדך שכר התנור ממה שיאפו בו הנכרים חמץ בשבוע של פסח, ואני אטול בלבדי כנגד זה שבוע שלאחר הפסח. דכיון שיש לישראל חלק בגוף התנור, אם כן מתחילת השותפות זכה הישראל במחצית החמץ שיקבל הנכרי בעד שכר התנור בפסח, ומה שאומר להנכרי אחר כך שיטול הוא בלבדו בשבוע של פסח והוא יטול כנגדו בשבוע שלאחר הפסח, הרי זה כמחליף חמצו שזכה בו בפסח על חמץ אחר), ונתבאר לעיל שם (הערה 39).
240. ט"ז ס"ק ב (ונראה דהך ויטול הדמים, אין פירושו שאסור לו לקבל חמץ אחר כך רק דמים, אלא הכי קאמר, שיתנה קודם הפסח שיטול דמים ... ואחר כך יכול ליקח אפילו חמץ). ושם מיירי לענין מכירת התנור לימי הפסח אל שותפו הנכרי. וכן הוא גם כאן לענין מכירת היורה שהוא מחזיק ממושל העיר.
241. סעיף ז (יקנה להנכרי את מחצית תנורו באחד מדרכי הקנייה שיתבאר בחושן משפט הלכות מקח וממכר, ויתנה עמו שלאחר הפסח יתן לו בעד מחציתו מעות ... וכשהתנה עמו כך, אף אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי לחם חמץ שנאפה בפסח בתנורו מותר לו לקבלו ולאכלו, שהרי לא זכה הישראל בלחם זה קודם שנתנו הנכרי לידו, כיון שהתנה עמו שיתן לו מעות או שארי דברים).
242. ב"ח סוף הסימן (אבל אם האורנד"א בענין שאין הישראל צריך לתקן היורות כל עיקר, שהם מבשלין בשלהם, אלא שלוקח מדות מכל בישול, אם כן הוא דומה לקונה חוק הגלחים דלעיל).
243. ב"ח שם (והדין הוא דיתנה עם הגוי קודם הפסח ליתן לו מעות). וכדלעיל ס"ד בחוק הכומרים (שלכתחלה צריך ליזהר שיתנה עמהם קודם הפסח, שלאחר הפסח לא יתנו לו בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח, אלא מעות או שאר דבר שאינו חמץ, או חמץ שנתחמץ לאחר הפסח).
244. כדלעיל שם (וכשמתנה עמהם כך אף אם לאחר הפסח יתנו לו הכומרים בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח יהיה מותר לו לקבלו ולאכלו).
245. שנתבאר לעיל ס"ה, שאסור לו לכתחלה לקבל אפילו מעות.
246. מ"א שם (דמיירי שאין הישראל שוכר הריחיים עצמו, רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים, דהיינו המדות).
247. ב"ח סוף הסימן (ובדיעבד יכול לקבל מהם המדות אפילו לא התנה, כמו שקבעתי ההלכה לעיל בסימן זה). והיינו כמ"ש שם ד"ה ולענין הלכה (הילכך יראה דלכתחלה יש לחוש לסברת ראבי"ה, אבל בדיעבד יש להתיר מן הסתם). מ"א ס"ק ב (ובדיעבד אפילו לא אמר לו והביא לו אחר פסח שרי, שהרי לא זכה בו הישראל בפסח (ב"ח)). פר"ח ס"ב (אין זה עיקר אלא כדמשמע מדברי המרדכי והגהות מיימוניות שהביא בב"י, שאין צריך לומר קודם פסח שום דבר, אלא מן הסתם מקבל מהם אחר הפסח ככרות חמץ שהיו ראוים לתת לו בפסח ... ברשותו של גוי הוא, ומעולם לא זכה בו הישראל). וכדלעיל סוף ס"ג (בדיעבד שלא התנה עמו תנאי זה קודם הפסח, ולאחר הפסח הביא לו הנכרי בעד שבוע של פסח ככרות שנתחמצו בפסח, מותר לו לקבלם ולאכלם, שהעיקר כסברא הראשונה), וסוף ס"ד (ובדיעבד שלא התנה עמהם כלום, ולאחר הפסח נתנו לו בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח, מותר לו לקבלו ולאכלו).
248. ב"ח שם (ואם אינו יודע מי יבשל שיתנה עמו הוה ליה כדיעבד ודו"ק).
249. מ"א שם (לכן יש למכרו לעכו"ם, או יצוה להטוחנים שלא יפרישו המידות בפסח, רק יכתבו העכו"ם שטחנו בפסח, ויגבו מהם לאחר פסח כנ"ל).
250. היא התבואה אחרי נביטתה, שעושין ממנה שכר ויי"ש, כדלעיל סי' תמב ס"ט (יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ, אין דינו כתערובת חמץ, אלא כממשו של חמץ עצמו).
251. ב"ח סוף הסימן (ומי ששוכר ריחיים מהמושל הדבר ידוע שצריך לתקן הריחיים, ואם כן אסור ליקח מדות מלצ"ן, שכר טחינת המלצ"ן, ואין היתר אלא במכירה כמו שנתבאר). מ"א סוף הסימן (ואותן השוכרים מהמושל ... ריחיים ... מחויב לתקן ... הריחיים כשמתקלקלים ... ואם אין ישראל צריך לתקן ... הריחיים ... דאין לו היתר אלא שימכור קודם פסח הריחיים ... וצ"ל דמיירי שאין הישראל שוכר הריחיים עצמו רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים דהיינו המדות).
252. סיכום ההלכות שלפנינו סי"ח-כג, בענין האכלת חמץ לבהמתו ועבדו: (א) ליתן בהמתו לנכרי להאכילה חמץ, אסור מטעם הנאה מחמץ של נכרי (סי"ח). (ב) ליתן דינר לנכרי שיקנה בו חמץ ולאכול, אסור מטעם אמירה לנכרי (ס"כ). אבל מותר ליתן לו דינר ולאמר לו סתם קנה ואכול (סי"ט), ואם לא נתן לו דינר מותר לומר לו לך קנה ואני פורע (סכ"א). (ג) ליתן דינר לחנוני שיתן מזונות לעבדו, אסור מטעם שהחנוני מזכה החמץ לישראל, או מטעם שהוא נותן לו החמץ בשליחות הישראל (סכ"ב). אבל אמר לו תן לו ואני אפרע, מותר. ומחומרת חמץ יש להחמיר גם בזה (סכ"ג). (ד) אם הוא חייב מזונות חמץ לעבדו, ואומר לחנוני פטרני ממזונות עבדי ותן לו חמץ, אסור מטעם דהוי כקונה ממנו החמץ ונותנו לעבדו (סכ"ג).
253. אגודה פ"ב סי' כג (לא יאמר אדם לכותי קח בהמתי בביתך והאכילנה חמץ. אך בסתם יתננה לו לזון אותה ימי הפסח). שו"ת מהרי"ל סי' קסא (אסרתי ברעגענסבורג ליתן בהמתן לגוים בימי הפסח, דידוע שמאכילין אותו פסולת של שכר, שקורין טרעב"ר. אך סתמא כשאינו ידוע התירו רבותינו). שו"ע סי' תמח ס"ז (אסור ליתן בהמתו לאינו יהודי להאכילה בימי הפסח, אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ).
254. תוס' נדרים לח, א ד"ה ולא יזון (משום דלפטומא עבידא, והוי הנאה גמורה, שנהנה זו מגופה). ר"ן שם (דמהנהו הוא ממש מפני שמעלה בדמים). לבוש שם ס"ז (והרי הוא נהנה מחמץ בפסח שמפטם בו הגוי את בהמתו).
255. כדלעיל סי' תמג ס"ג (ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה). ונתבאר לעיל (הערה 46).
256. סעיף א בהג"ה (בהמה שנתפטמה בדברים אסורים, מותרת. אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים, אסורה). ובש"ך שם ס"ק ה (דוקא דיעבד, משום זה וזה גורם, אבל לכתחלה אסור).
257. סעיף יא (ופרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים, תיאכל).
258. עולת שבת ס"ו (ונראה דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אין לאסור, וכמו שפסק המחבר ביו"ד סימן קמ"ב סי"א בפרה שפטמה בכרשיני אלילים תיאכל. ועיין עוד בסימן ס' בס"א בהג"ה, ובמ"ש הש"ך). אליה זוטא סי' תמח ס"ק ו (ואף בידוע שנתפטמה בחמץ, עיין ביו"ד סימן ס').
259. דמה שנתבאר לעיל סי' תמה ס"ט, ובסי' תמז ס"ב, בענין השלכת דמי הנאה לאיבוד, מיירי בלא זה וזה גורם, שבזה התירו אפילו בלא השלכה לאיבוד, כמבואר לעיל סי' תמה ס"י (כיון שהיתר ואיסור גורמין לאפות או לבשל הרי פת ותבשיל זה מותרין אפילו באכילה).
260. מטעם זה וזה גורם מותר, כמובא לעיל. והיינו שמה שהבהמה מתעלית ומשתבחת ומיתוספת בדמים, אין לחוש לזה אלא לכתחלה, כדלעיל ס"ה (כיון שמעות אלו אינן לא דמי החמץ ולא חליפי החמץ, אלא שחמץ גורם למעות שיבאו ליד הישראל, לפיכך אין כאן איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים, שאסור להשתכר באיסורי הנאה לכתחלה, ולכך אסרו לקבל המעות לכתחלה. אבל אם כבר קבלם לא קנסוהו להפסיד מעותיו). ומה שיש איסור אכילת בשר שנתהוה על ידי חמץ, בזה אמרינן זה וזה גורם מותר. ואף שיש דעה האוסרת זה וזה גורם בחמץ האסור במשהו, כדלעיל סי' תמה ס"י (כיון שחמץ בתוך הפסח אוסר במשהו ... לפיכך אף על פי שהיתר עם איסור גורמין לאפות ולבשל, הרי הפת והתבשיל אסורין בהנאה ... שהרי על כל פנים יש הנאת משהו מהחמץ תוך הפת ותבשיל. ויש חולקין על זה ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה). מכל מקום כאן התיר רבינו אף בלא הפסד מרובה, כמבואר במראי מקומות וציונים כאן, ובפסקי אדמו"ר הזקן לסי' ס, ע"פ מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קמב ס"ק ד (דכל מה שיש הכרח אל האיסור ואי אפשר זולתו, אז אף על פי שיש גם כן גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים ... משא"כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים, דהזבל משביח הקרקע ... אלו דברים עושים שבח לחוד, אבל מכל מקום אפשר להיות זולתם, אלא שלא היה טוב כל כך, על כן מותר בזה וזה גורם). ובזה תלוי גם אם מותר לשתות בפסח החלב מבהמה זו. ראה ברכת אברהם ח"א סי' א וח"ב סי' תנא. ליקוט דעות הפוסקים בזה, ראה קובץ אור ישראל גליון ז ע' פא ואילך.
261. אגודה שם (אך בסתם יתננה לו לזון אותה ימי הפסח). מהרי"ל שם (אך סתמא כשאינו ידוע התירו רבותינו). מ"א ס"ק י (משמע בספק לא חיישינן).
262. לפום ריהטא מיירי כאן בשכירו ולקיטו שיד הישראל שולטת עליו, ואינו עבדו הקנוי לו לצמיתות, כדלעיל סי' תמ ס"ב (ואפילו החמץ הוא של גר תושב שיד הישראל שולטת עליו ועל נכסיו, ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל, והוא וכל אשר לו כבוש תחת יד ישראל, אף על פי כן כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ אין צריך לבערו), ובמהדוב"ת לסי' דש וסי' רנב (גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל כמו בן אמתו ... שנתגדל בבית הישראל ... כמו בן אמתו, שזנו ופירנסו בעד פעולתו שעבד בביתו, ועודנו עובד, וסר למשמעתו בכל אפשר צוה ומצוה עליו). משא"כ אם הוא עבד כנעני, נתבאר דינו לעיל סי' תמח ס"ז (ומכל מקום צריך ליזהר שלא ימכרנו ויתננו לעבדו הקנוי לו לצמיתות, אע"פ שהוא דר מחוץ לבית הישראל ומושך את החמץ מרשות הישראל לרשותו, אף על פי כן אין החמץ קנוי לו כלל, שכל מה שקנה עבד קנה רבו). ואפשר דמיירי הכא אפילו בעבד הקנוי לו לצמיתות, ומכל מקום אין רבו קונה החמץ שבידו, כדלקמן סוף סכ"א (וגם החנוני נתכוין להקנות החמץ להעבד במשיכתו, ולא להישראל ... נמצא שחמצו של חנוני הוא שאוכל העבד, ולא חמצו של הישראל רבו). והיינו שכיון שרבו אינו רוצה לזכות בחמץ זה, נשאר החמץ בבעלות החנוני, עד אחר שיאכל העבד את החמץ.
263. מרדכי רמז תקמט (כתב ה"ר יצחק באור זרוע, מותר אדם לומר לעבדו ולשפחתו הנכרים הילך דינר זו ולך אכול בין הנכרים, אף על פי שיאכל שם חמץ בודאי, אף על פי שמזונותיו עליו, ואין זה נהנה מן החמץ). טור ושו"ע ס"ו (מותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה ואכול, אע"פ שיודע שיקנה חמץ).
264. מ"א ס"ק ט (ואין זה הנאה במה שבנו שותה חמץ, כמ"ש בי"ד סי' רכ"א ס"[ב] עיי"ש).
265. דלעיל סי"ח.
266. ס"ב (המודר הנאה מחבירו ... יכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו, ואפילו הכנענים. אבל אסור לזון בהמתו).
267. אגודה פ"ב סי' כג (ואומר אדם לשפחתו כותית בפסח קחי מעות וקחי בהן מה שתאכלי, והיא קונה חמץ ואוכלת חוץ לביתו, אבל לא יאמר קחי חמץ). הובא באליה רבה ס"ק י.
268. מ"א סי' שז ס"ק כט (דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה, דהא כיון שנתן לו על כרחך ניחא ליה שיאכל, ואם כן אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו, אבל מותר לומר לו בשל בשר שלך). ש"ך ביו"ד סי' רצז ס"ק ד (דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ... משמע אפילו אין לו הנאה בזה אסור כיון שהיא בהמה של ישראל). וההפרש בין שני דעות אלו נתבאר לעיל סי' רמה בקונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה ועוד יש לפרש (לדעת המ"א שפירש בסי' ש"ז דאף כשנותן לו אין איסור אלא כשיש לו הנאה מזה ... ואף לדעת הש"ך ביו"ד סי' רצ"ז). וסי' רנב ס"ק ה ד"ה והנה לפי דעתו (וכן משמע בהדיא ממ"ש המג"א בסי' ש"ז ס"ק כ"ט, דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה, שמרבה לו שכר בעד זה ע"ש. וכן פסק רמ"א בי"ד סי' רצ"ז ס"ד בהג"ה. ואף החולקין שהביא הש"ך שם לא אסרו אלא האמירה). וכדעת הש"ך נפסק לעיל סי' שז סל"ה (אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו, כגון שאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת, ואפילו אין מזונותיו עליו, שאין לו שום ריוח באמירה זו, ואדרבה מפסיד הוא, אעפ"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו). ולקמן חו"מ הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט (אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה דישה שלך, או מלאכה אחרת של נכרי, אף על פי שאין הישראל נהנה בזה, הואיל ונעשה איסור במה שהישראל מוסר לו משלו, שהיא פרתו. וכמו שבשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה ובשלהו היום לעצמך).
269. לבוש סי' שז סכ"א (שכיון שהוא נותן לו את הבשר על מנת לבשלו, אף על פי שמקנהו לגוי נראה הגוי כשלוחו לבשל).
270. סעיף לה, כמועתק לעיל.
271. כדלעיל שם (לא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו, או לצורך נכרי אחר, ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה). ולקמן שם (מותר לומר לו חסום פרתך ודוש בה דישה שלך שהנכרי אינו מוזהר על החסימה). וכן הוא לעיל סי' שז סל"ו-ח. סי' שכה, ס"ג.
272. נמשך לסי"ט, שמותר לומר בפסח לעבדו נכרי כו'.
273. גמרא ע"ז סג, ב (ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע, חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך ... אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר). מרדכי רמז תקמט (ואפילו אם אומר צאו ואכלו נראה דמותר, דהתם מוקי ההיא דצאו ואכלו אסור במקדים לו דינר). דעה הב' בשו"ע ס"ו (לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע, ויש מתירים גם בזה, אלא אם כן הקדים דינר). שו"ע יו"ד סי' קלב ס"ד (ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע, אם לא הקדים לו דינר, מותר). מ"א ס"ק ט (וכן עיקר ... וכמ"ש בי"ד סי' קל"ב ס"ד). פר"ח ס"ו (הדבר פשוט להתיר כל שאינו מקדים לו דינר).
274. רש"י שם ד"ה ולא משום יין נסך (ולא משום יין נסך, אם עובדי כוכבים הם, ונמצא מאכילן יין נסך, והרי מזונותיהן עליו, ונהנה מיין נסך). מרדכי שם (אף על פי שמזונותיו עליו, ואין זה נהנה מן החמץ). לבוש ס"ו (שמזונותיו עליו). וראה לקמן סכ"ג, דהכא מיירי שעכ"פ אינו "חייב ליתן לעבדו מזונות של חמץ, ואינו יכול לפטור את עצמו במה שיתן לו מזונות אחרים שאינן חמץ בעל כרחו של העבד".
275. אפילו הזכיר בפירוש חמץ, וכן הוא לקמן סכ"ג (תן חמץ לעבדי ... קנה לך חמץ ... תן חמץ לנכרי זה). ונתבאר לקמן שם (הערה 128).
276. ב"י ביו"ד סי' ק[ל]ב ד"ה יש מקומות, בשם הרשב"א בתורת הבית בית ה שער ב מט, ג (ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני התם שבשעת פרעון כבר שתו הפועלין היין, אבל הכא בשהיין בעין באוצר, והילכך איסורא על המעות בשעה שהוא פורע. ואינו מחוור בעיני).
277. רא"ש ע"ז פ"ה סי' ב, בשם רמב"ן (ודקדק הרמב"ן ז"ל, מדלא מוקי הך דצאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית כשפרעו קודם אכילה, אלמא דמותר בכל עניינים).
278. סעיף ג (שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות לו דבר האסור לו לקנותו, וכיון שאין נוח לו לקנותו אין חצירו נעשה כשלוחו לקנות לו דבר שאין נוח לו, שאין אדם נעשה שליח לחבירו בעל כרחו).
279. תוס' שם סג, רע"ב (שבמשיכתן לא נתכוונו אלא לזכות לעצמו, ואף החנוני נתכוון בדעתו להקנות לעצמו, רק שיחזור על בעל הבית).
280. היינו אף שכל מה שקונה עבד קונה רבו, מכל מקום כאן אין רבו רוצה לזכות בחמץ זה, ואם כן נשאר החמץ בבעלות החנוני, עד אחר שיאכל העבד את החמץ. ראה לעיל (הערה 104). ומראי מקומות וציונים.
281. גמרא ע"ז סג, ב (ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע, חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך ... אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר). מרדכי רמז תקמט (דהתם מוקי ההיא דצאו ואכלו אסור במקדים לו דינר). שו"ע ס"ו (אלא אם כן הקדים דינר).
282. גמרא שם (כגון שהקדים לו דינר ... צאו ואני מחשב). ורש"י שם ד"ה ואני מחשב (אני אעשה לו חשבון ממה שהקדמתי לו).
283. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ג הכ"ה (הרי זה חושש שמא ישתה יין).
284. רש"י שם ד"ה כשהקדים (דהשתא מדבעל הבית קאכלי, ואיסורא דידיה הוא).
285. לעיל סי' תמח ס"ח (שיש אומרים שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד, אלא במשיכה).
286. תוכן המשך דברי רבינו: בהיתר זה של "אמר להם צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע", יש שתי שיטות בפוסקים: (א) שאם אינו "חייב ליתן לעבדו מזונות של חמץ", יכול אפילו לומר לו "לך וקח עלי חמץ מן החנוני ואכול ואני אפרע לו", או לומר לחנוני "תן חמץ לעבדי ואני אפרע לך", דהיינו אף שמפרש בדבריו "חמץ". ו"אם הוא חייב ליתן לעבדו מזונות של חמץ" אסור. (ב) שאם אומר "לנכרי בפסח קנה לך חמץ מן החנוני ואני אפרע ל[ו]", אסור. וכן "שלא יאמר לחנוני תן חמץ לנכרי זה ואני אפרע לך". ואם אינו מזכיר חמץ, מותר. ומציין למקור הדברים "ועיין ביורה דעה סי' קל"ב". שם הובא בב"י שתי הדעות האלו. מקור הלכה זו בגמרא ע"ז עא, א (אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לעובד כוכבים צא והפס עלי מנת המלך (ארנונא שהיו נותנין מתבואותיהן ומבהמותיהן עישור, וישראל זה שחייב לתת למלך יין, מותר לומר לעובד כוכבים הפס עלי, אף על גב דקא יהיב האי עובד כוכבים יין נסך, והאי ישראל הוא פרעיה דמיה, כיון דהוה מצי לסלוקי לשליחא דמלכא בזוזי, כי יהיב ליה עובד כוכבים יין נסך לאו שלוחיה דישראל הוא, רש"י). מיתיבי אל יאמר אדם לעובד כוכבים עול תחתי לעוצר (היכנס במקומי להפיס את השוטר, רש"י). אמר ליה רב, עול תחתי לעוצר קאמרת, הא לא דמיא אלא להא, אבל אומר לו מלטני מן העוצר (דאפשר לסלוקיה בזוזי, הלכך למיתב ליה חמרא לאו שלוחיה הוא, רש"י)). והיינו שאם אפשר לסלוקי בזוזי מותר, ואם אי אפשר לסלוקי בזוזי אסור. שהיא הדעה הא' שמובאת כאן. וחלקו עליו התוס' שם ד"ה הא (נראה לי שהישראל חייב למלך יין (נסך), מכל מקום שרי כי אמר ליה מלטני מן העוצר, משום דמשמע הכי קאמר לי ליה סלק אותו במה שתוכל, אבל אינו מצווה לו לפרוע יין נסך, ולכך שרי, אפילו לא מצי לסלוקי בזוזי אלא ביין נסך). והיינו שאם מצוה לו לפרוע יין נסך אסור, ואם אינו מזכיר יין נסך מותר. שהיא הדעה הב' שמובאת כאן. וכעין זה חלקו גם הרשב"א (שסובר כרש"י) עם הר"ן (שסובר כתוס'), שכך נתבאר בתורת הבית הארוך בית ה שער ב מט, ג (איכא למידק דהכא משמע דכי אמר ליה מיהא עול תחתי לאוצר אסור, ואילו גבי חמרין ופועלין ... צאו ואכלו ואני פורע ... וכי קא פרע לאו דמי יין נסך קא פרע ... יש לנו לומר דגבי פועלים אינו חייב ליתן להם יין דוקא, שכן דרך בעל הבית לפרען במעות והן הולכין ואוכלין, אבל במנת המלך שחייב לו יין ממש). וכן מסיק בתורת הבית הקצר שם מז, ב (ויראה לי שאפילו לא הקדים לו מעות, דכיון שהוא חייב לו מנת המלך יין ממש, ולפי שאמר לו הכנס אתה במקומי, הרי הוא כאילו קונהו מן העו"ג והעו"ג נותנו לאוצר כמצותו). היינו שתלוי אם יכול לסלקו במעות או לאו, כדעת רש"י, וכדעה הא' שמובאת כאן. אמנם הר"ן כתב בתחלה כדברי הרשב"א, ואחר כך כתב שם לד, א ד"ה גרסינן בגמרא (ולא ניחא לי בהכי ... ואי כי האי לישנא אמר ליה לחנוני, כלומר תן להם יין ואני פורע, אף על גב דמצי לסלוקינהו בזוזי ודאי מיתסר). היינו שאם מפרש לו לתת יין (או חמץ) אסור בכל אופן, כדעת התוס', וכדעה הב' שמובאת כאן. שתי הדעות הובאו בב"י יו"ד סי' קלב ד"ה יש מקומות (וכתב הרשב"א ... עוד יש לומר דגבי פועלים אין חייב ליתן יין דוקא, שכן דרך בעל הבית לפרעם במעות והם הולכים ואוכלים ... והר"ן לא נתחוור בתירוץ האחרון ... אבל הרשב"א בתורת הבית הקצר כתב שנראה לו כדברי תירוץ האחרון). ומזה למדנו שאין הפרש בין אם אמר כן לחנוני: "מותר לאדם לומר לעובד כוכבים צא והפס עלי מנת המלך". שבזה מיירי הגמרא בע"ז עא, א. ובזה חלקו רש"י ותוס' כנ"ל. לבין אם אמר כן לעבדו: "צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע". שבזה מיירי הגמרא בע"ז סג, ב. ובזה חלקו הרשב"א והר"ן. וקיי"ל כדעת רש"י ותוס', שאם יכול לפרוע במעות, מותר לפרש בדבריו שיתן לו חמץ. כמבואר בשו"ע ס"ו (לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע. ויש מתירים גם בזה). ועל הדעה הב' כתב מ"א ס"ק ט (וכן עיקר ... ואם לא הקדים לו דינר מותר לומר תן לפועלים חמץ ואני פורע). פר"ח ס"ו (יכול לומר אף לחנוני המקיפו השקה לפועלים יין נסך, ובנדון דידן נמי מותר לומר לחנוני תן לחם לפועלי, ובלבד שלא יקדים דינר). והיינו שכן עיקר להתיר אפילו פירש שיתן חמץ, הן כשאמר כן לעבדו והן כשאמר כן לפועלים. וכן נפסק כאן, הן כשאמר כן לעבדו, לעיל סכ"א (לך וקח עלי חמץ מן החנוני ואכול ואני אפרע לו), והן כשאמר כן לחנוני, כמבואר לפנינו (תן חמץ לעבדי ואני אפרע לך). ונתבאר כל זה בדובר שלום ע' רז.
287. ראה הערה הקודמת, מה שהביא בב"י שם מהרשב"א. ובאמרי יושר ח"א סי' קצד. וראה גם לעיל סי' תמג ס"ה (חמץ הנשאר ביום י"ד אסור ליתנו לעבדו ושפחתו הנכרים, אם החמץ רב שאי אפשר שיאכלוהו קודם זמן איסורו בהנאה, דכיון שהוא חייב במזונותיהם הרי זה כפורע חובו מאיסורי הנאה). ובשוה"ג שם (עיין סי' ת"נ).
288. בטור כאן (אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע). אף שלענין יין נסך התיר ביו"ד סי' קלב (ואם אמר להם צאו ואכלו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע ... אם לא הקדים לו הדינר מותר). וכתב על זה ב"ח כאן ס"ג ד"ה מותר (כן יראה הלכה למעשה להחמיר כדברי רבינו. ובתשובתי (סי' קמג) הארכתי בזה בס"ד. ועיין ביורה דעה בסימן קל"ב סי"ג). וכך גם בשו"ע כאן ס"ו (אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע. ויש מתירים גם בזה). אף שלענין יין נסך התיר בפשיטות ביו"ד סי' קלב ס"ד (ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע, אם לא הקדים לו דינר, מותר). וכתב על זה ח"י ס"ק יא (מדהביא דעה ראשונה בסתם, משמע דדעתו להחמיר כדעה ראשונה, כדרכו בשו"ע, וכך פסח הב"ח, ושיירי כנסת הגדולה [הגהות הטור אות ב]. אע"פ דביורה דעה סי' קל[ב] לענין יין נסך פסק להקל, וכהאי גוונא הטור פסק שם להקל בלא הקדים לו דינר ... וכאן פסק בסתם להחמיר. אלא צריך לומר חומרא דחמץ שאני). ונראה מדבריהם שהדעה האוסרת כאן מחמת חומרת חמץ, היינו אפילו לא פירש תן חמץ לעבדי. אמנם רבינו לא כתב להחמיר, אלא כשאמר לו בפירוש "קנה לך חמץ", וכשאמר לחנוני "תן חמץ לנכרי זה". והיינו שלענין חמץ טוב להחמיר כדעת התוס' ור"ן דלעיל.
289. ח"י ס"ק יא (ולפי זה מי שיש לו תינוק או חולה בתוך ביתו שצריך לאכול או לשתות חמץ, יצוה לעכו"ם ליתן לו חמץ, ולא יאמר ואני פורע). וכדעה הב' דלעיל סכ"ג.
290. מ"א ס"ק ט (ואם כן מי שיש לו תינוק וצריך לשתות חמץ, מותר לומר לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע). וכדעה הא' דלעיל סכ"ג.
291. כדלעיל סכ"א (ואע"פ שהעבד הניח החמץ בחצרו של הישראל, מכל מקום אין חצירו של אדם קונה לו דבר שאין נוח לו, כגון חמץ בפסח).
292. כדלעיל סכ"א (וגם החנוני נתכוין להקנות החמץ להעבד במשיכתו, ולא להישראל).
293. רב אשי ע"ז סג, ב (כגון שנטל ונתן ביד). שו"ע סוף ס"ו (אלא אם כן ... שנשא ונתן ביד).
294. ראה חו"מ סי' רמג סט"ו (קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו. ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו). משא"כ במשיכה, כדאיתא בב"ב פו, א (דברים שדרכן להגביה, בהגבהה אין, במשיכה לא). טוש"ע חו"מ רס"י קצח (בהגבהה, או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה).
295. רש"י סג, ב ד"ה שנשא (דקננהו במשיכה, ואשתכח שלקח יין נסך והשקהו לפועליו).
296. סעיף ז (לא יטלטלנו בידיו ... ולא יבא לאכול ממנו ... ומטעם זה אסור ליגע בחמץ של נכרי כל ימי הפסח).
297. מ"א סי' שמג סוף ס"ק ג (ואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם, וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ). וכדלעיל סי' שמג ס"ה (ואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לנכרי להאכילו, שצרכי קטן דינם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו בו אמירה לנכרי אפילו באיסורי תורה).
298. ראה לעיל סי' רסו ס"ט (אם אין עמו ... נכרי, אם יש עמו ... קטן, יתן כיסו ... קטן). מראי מקומות וציונים.
299. כמבואר במ"א שם (נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ). ח"י ס"ק יא (ישא התינוק חוץ לביתו).
300. ח"י שם (ומכל מקום טוב לעשות מחיצה עשרה להפסיק, כדי שלא יבא לאכול ממנו).
301. כדלעיל סי' תמו ס"ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב או בשבת ... יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה מן העין שלא ישכח ויאכלנה).
302. ח"י שם (וכל זה מיירי כשאפשר לעשות כך, ויש לו עכו"ם שעושה כן, דאי לאו הכי והוא גם כן צורך גדול לתינוק או לחולה, יעשה בכל מה שאפשר לו למעבד, כי במקום סכנה הכל שרי). אלא שהח"י מיירי במקום סכנה, וכאן מיירי באין בו סכנה (כדלקמן תחלת הסעיף הבא). וראה תהלה לדוד סי' שמג אות ד (וזה צ"ע, דהא הוי איסור דאורייתא). וכדלעיל סי' שמג ס"ה (לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים).
303. מ"א וח"י שם.
304. מ"א ס"ק ט (ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי). ח"י סי' תסו ס"ק א (וכל זה בחולה שאין בו סכנה, אבל בחולה שיש בו סכנה, אפילו על ידי ישראל בעצמו מחמצו גם כן מותר). וראה לקמן סי' תסו ס"ה.
305. רמב"ם פ"א ה"ג (אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו, כדי שיעשה בו מעשה).
306. כתובות יט, א (אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש). וכן הוא לעיל סי' קד ס"ב. לקמן חו"מ דיני נזקי ממון ס"י.
307. סעיף ב (מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה משובח).
308. שו"ת ריב"ש סי' תא (ולקנות חמץ לצורך הכותי, במעותיו של כותי, בחול המועד, אסור גמור הוא. שהרי לכל הפחות איכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה. ולא עוד, אלא שהוא עובר עליו בבל יראה, לפי שכשהוא קונה אותה בשביל הכותי, אין הכותי בעל המעות קונה אותה. שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לכותי, ולא זוכה בשבילו, דהא קיי"ל דאין שליחות לכותי, ולא זכיה כלל. לא אינהו לדידן, ולא אנן לדידהו). [ר]מ"א ס"ו (ואסור לקנות חמץ לאינו יהודי בפסח, אפילו במעותיו של אינו יהודי).
309. ריב"ש שם. והיינו אף שבקונה במעות המשלח, נתבאר לקמן הל' מכירה סי"ז (ואם קנה במעות המשלח חייב ליתן לו המקח, אע"פ שקנהו לעצמו). מכל מקום הכא בנכרי שאין לו שליחות, נקנה לישראל.
310. דהיינו לא רק כשמושך את החמץ, שזה נתבאר לעיל סכ"ד (אסור לקבל החמץ ביד מן הנכרי ... שכל זמן שלא זכה בו התינוק ... הרי הוא שלו כשהיה, וכשנוטלו הישראל מידו הרי זה כקונה חמץ בפסח), אף שנטלו עבור התינוק. וכדאמרינן בע"ז סג, ב (כגון שנטל ונתן ביד), אף שנטלו עבור העבד. אלא אפילו אינו מושך את החמץ, ומפרש שהוא בשביל הנכרי ששלחו. וראה אמרי יושר ח"ב סי' קלז.
311. כדלעיל סי' תמח ס"ח (שיש אומרים שהנכרי אינו קונה מטלטלין במשיכה אלא בכסף), וש"נ.
312. ריב"ש שם. לבוש ס"ו. מ"א ס"ק י (דהא אין שליחות לעכו"ם, ונמצא הישראל קונה אותו). וראה מראי מקומות וציונים.
313. סעיף א (אין העובד כוכבים נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם, וכן אין ישראל נעשה שליח לעובד כוכבים לדבר מהדברים). וכן הוא לעיל סי' רמג ס"א (שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל). סי' תמח ס"י (שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל שנעשה שליח לישראל, כמו שנתבאר בחו"מ סי' קפ"ח).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 53 עמודים.