ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל

תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל

ובו י"ז סעיפים

המטמין או מפקיד חמצו

א כתוב ¹⁹⁶⁶ בתורה ¹⁹⁶⁷ לא יראה לך חמץ, יכול אם טמן אותו בבור ¹⁹⁶⁸ עד שאינו נראה, או שהפקיד אותו ביד נכרי, לא יהיה עובר עליו, שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח, תלמוד לומר ¹⁹⁶⁹ שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו הטמינו, או הפקידו ¹⁹⁷⁰ , בין ביד נכרי בין ביד ישראל, אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות ¹⁹⁷¹ שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו, ונמצא שהנפקד עובר עליו בבל יראה כמו שיתבאר ¹⁹⁷² , אף על פי כן עובר עליו גם המפקיד ¹⁹⁷³ בבל יראה ובל ימצא ¹⁹⁷⁴ , כיון שגוף החמץ הוא שלו ¹⁹⁷⁵ .

ואע"פ שנאמר לא ימצא בבתיכם, וחמץ זה אינו בביתו ¹⁹⁷⁶ . מכל מקום כיון שהנפקד קיבל הפקדון מדעתו, ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו, הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו, והרי מקום זה קנוי להמפקיד, לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאלו היה מונח בביתו ¹⁹⁷⁷ שהוא דר בו, שהרי אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך, כל מקום שהוא גבולו אע"פ שאינו ביתו שהוא דר בו ¹⁹⁷⁸ .

אבל מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו (א) שלא מדעתו, שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו, אינו עובר עליו מן התורה, כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ ¹⁹⁷⁹ .

ומכל מקום (ב) מדברי סופרים חייב לבערו ¹⁹⁸⁰ . או למכרו לאינו יהודי ¹⁹⁸¹ בערב פסח קודם שעה ששית ¹⁹⁸² , כיון שגוף החמץ הוא שלו אלא שאינו מונח ברשותו. ואם לא מכרו עד שהגיע שעה ששית חייב לבערו מן העולם לגמרי. וכל רגע ורגע שאינו מבערו הוא עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים ¹⁹⁸³ .

ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי חמץ זה אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כדין חמץ שעבר עליו הפסח בבית ישראל ¹⁹⁸⁴ :

חמץ נכרי המופקד אצל ישראל

ב הואיל והאדם עובר על חמצו אעפ"י שהוא מופקד ביד אחרים, או שהוא טמון, שאינו נראה לו, אם כן למה אמרה תורה לא יראה לך. לומר לך שאף החמץ הנראה לך, והוא מצוי בביתך, אף על פי כן אין אתה עובר עליו אלא אם כן אני קורא בו לך, כלומר שהוא שלך, פרט לחמצו של נכרי המופקד ביד הישראל ¹⁹⁸⁵ , אפילו הוא עמו בביתו שהוא דר בו בפסח, הרי זה מותר מפני שאינו שלו ¹⁹⁸⁶ .

ואפילו החמץ הוא של גר תושב שיד הישראל שולטת עליו ועל נכסיו, ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל, והוא וכל אשר לו כבוש תחת יד ישראל, אף על פי כן כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ, אין צריך לבערו ¹⁹⁸⁷ :

ג ומכל מקום מדברי סופרים נכרי שהביא חמצו לישראל בתוך הפסח כדי להפקידו אצלו לא יקבל ממנו הישראל ¹⁹⁸⁸ , אע"פ שאינו נוגע בהחמץ בידו, אלא הוא אומר להנכרי הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה ¹⁹⁸⁹ , אף על פי כן אסור, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו ¹⁹⁹⁰ , שאין הנכרי משמר חמצו שלא יאכל ממנו הישראל ¹⁹⁹¹ , כיון שכבר הפקידו אצלו הרי סמך על נאמנותו.

אבל אם הנכרי אינו מפקיד אצלו החמץ, מותר לו להניחו שיכנס לביתו וחמצו עמו ¹⁹⁹² . ואף על פי שהישראל רואה אותו אין בכך כלום, שהרי נאמר לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ¹⁹⁹³ .

ומכל מקום אם נכרי זה הוא עבדו או פועלו שמזונותיו עליו, אין להניחו שיכנס לבית לאכול חמץ, אף על פי שהחמץ הוא של הנכרי, מכל מקום יש לחוש למראית העין, שיחשדו אותו ¹⁹⁹⁴ שהוא מאכיל את עבדו חמץ בפסח. אבל נכרי אחר שאין מזונותיו עליו, מותר להניחו ליכנוס לבית לאכול מחמצו.

אבל אסור להניחו שיאכל מחמצו על השלחן בשעה שישראל אוכל על זה השלחן ¹⁹⁹⁵ , אפילו אם זה הישראל אין לו שום הכירות עם זה הנכרי, שאין לחוש שמא יאכילנו הנכרי מחמצו, מכל מקום כיון שחמץ בפסח במשהו, רחוק הדבר שלא יתערב פירור אחד של הנכרי בשל ישראל ¹⁹⁹⁶ .

ואפילו אם הישראל הוא אוכל על מפה מיוחדת, אף על פי כן יש להחמיר שלא יאכל על השלחן שהנכרי אוכל עליו חמצו, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ¹⁹⁹⁷ :

ד אבל מותר להניחו לאכול חמצו על השלחן בשעה שאין ישראל אוכל עליו ¹⁹⁹⁸ . רק שיזהר הישראל לנקות השלחן יפה אחר אכילת הנכרי, שלא ישארו שם פירורין מחמצו ¹⁹⁹⁹ .

וכן צריך ליזהר כשילך הנכרי מביתו שיטול כל חמצו עמו, ולא ישתייר ממנו מאומה בבית הישראל, גזירה שמא ישכח ויאכלנו ²⁰⁰⁰ , כיון שהוא רגיל בחמץ כל השנה יש בו לחוש לשכחה ²⁰⁰¹ יותר משאנו חוששים בשאר איסורי תורה, שאדם בודל עצמו מהם ואינו שוכח איסורו כיון שאינו רגיל בהם ²⁰⁰² .

אבל כל זמן שהנכרי בבית אין לחוש שמא יסתפק הישראל מחמצו ²⁰⁰³ , שהרי הנכרי הוא משמרו בעצמו ²⁰⁰⁴ :

מחיצה בפני החמץ וכפיית כלי

ה ואם הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתו ²⁰⁰⁵ , ואין הישראל רוצה (ג) להתגרות עם הנכרי להשליך חמצו מן ביתו לרשות הרבים ²⁰⁰⁶ , צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים ²⁰⁰⁷ , כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו ²⁰⁰⁸ .

וצריך שתהא המחיצה עשויה מדבר קבוע שחוסמת היא העוברים שם, אבל לא מסדין וכיוצא בו, כיון שיכולין לילך ולבא תחת הסדין ²⁰⁰⁹ , יש לחוש שמא יבואו להסתפק מן החמץ המונח שם.

ואם הוא שבת או יום טוב שאי אפשר לעשות מחיצה מדבר קבוע ²⁰¹⁰ , יכפה עליו את הכלי עד הערב ²⁰¹¹ , כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבואו לאכול ממנו.

ולערב מיד יעשה לפניו מחיצה כהלכתה, ולא יסמוך על כפיית הכלי, גזירה שמא ינטל הכלי לצורך תשמישו ²⁰¹² ויתגלה החמץ וישכח ויאכלנו:

ו ואם הדבר ברור וידוע שלא ישתהה הנכרי חוץ לביתו של הישראל שחמצו מונח בתוכו רק כחצי היום, ואחר כך יחזור לבית הישראל ליטול חמצו משם, אין צריך לעשות לפניו מחיצה, אפילו הוא חולו של מועד שמותר בעשיית מלאכה (שאינה מעשה אומן כמו שיתבאר בסימן תק"מ ²⁰¹³ ), אלא די לו בכפיית כלי עד שיבא הנכרי ויטול חמצו. דכיון שלא ישתהה הנכרי רק כחצי היום אין חוששין שמא ינטל הכלי בחצי יום זה ²⁰¹⁴ :

ז וכל זה כשכבר הלך לו הנכרי ונשאר חמצו מונח בבית הישראל שלא מדעת הישראל, אבל לכתחלה לא יניחנו הישראל לילך מביתו אלא אם כן יטול חמצו עמו, אפילו לא ישתהה שם חוץ לביתו רק שעה אחת, ואפילו רוצה לעשות לפניו מחיצה כהלכתה ²⁰¹⁵ :

ח במה דברים אמורים בתוך הפסח או בערב פסח משעה ששית ולמעלה. אבל קודם שעה ששית מותר ²⁰¹⁶ לקבל פקדונות חמץ מן הנכרי, אע"פ שיהיה הפקדון בביתו כל ימי הפסח אין בכך כלום, רק שיעשה לפניו מחיצה כהלכתה ²⁰¹⁷ כמו שנתבאר ²⁰¹⁸ :

כשאחריות החמץ על הישראל

ט במה דברים אמורים ²⁰¹⁹ כשאין אחריות הפקדון על ישראל ²⁰²⁰ מגניבה ואבידה באונס ²⁰²¹ , דהיינו שאם ישמרנו הישראל כדרך השומרים ואחר כך יגנב או יאבד ממנו לא יתחייב הישראל לשלם לו מדין תורה, ולא מדין המלך וחוקיו על עמו ²⁰²² . כגון שקיבל ממנו הפקדון בסתם ²⁰²³ , ולא אמר לו הישראל שיתחייב לשלם לו אם יגנב או יאבד ממנו באונס.

אבל אם אחריות הפקדון על הישראל ²⁰²⁴ , שאם יגנב או יאבד ממנו באונס יתחייב לשלם לו מדין תורה אע"פ שלא פשע בשמירתו. כגון שאמר לו הישראל אם יגנב או יאבד ממני אשלם לך, וקנה ממנו הנכרי ²⁰²⁵ בקנין סודר ²⁰²⁶ שלא יחזור בו. או אפילו לא קנה ממנו אלא שדין המלך הוא שישלם לו, כיון שאמר לו כן בפירוש בשעת הפקדון ועל סמך זה הפקידו אצלו ²⁰²⁷ , הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש, כיון שהוא חייב באחריותו, וחייב לבערו ²⁰²⁸ בערב פסח מן התורה, ואם לא ביערו עובר עליו בלא תעשה.

שנאמר ²⁰²⁹ לא ימצא בבתיכם, ולא נאמר לא ימצא לכם בבתיכם, פרט לשל אחרים, אלא על כרחך אף בשל אחרים עובר עליו אם הוא מופקד אצלו. ואי אפשר לומר אף כשלא קיבל עליו אחריות יעבור עליו, שהרי כבר נאמר ²⁰³⁰ לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. הא אין הכתוב מדבר אלא כשקיבל עליו אחריות ²⁰³¹ , כיון שאלו היה נגנב או נאבד חל ההפסד על הישראל, הרי הוא כשלו ²⁰³² ממש לענין ביעור חמץ בלבד ²⁰³³ מגזירת הכתוב:

י אבל אם לא קיבל עליו הישראל אחריות גניבה ואבידה באונס ²⁰³⁴ [אף על פי שקיבל עליו לשמרו שמירה מעולה כדרך השומרים, ואם יפשע בשמירתו ולא ישמרנו כדרך השומרים יתחייב לשלם לו, אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו על ידי כן, כיון שקבל עליו אחריותו. אלא זה נקרא קבלת השמירה בלבד שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי, ואם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו, שהפושע הוא כמזיק בידים ²⁰³⁵ , כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו ²⁰³⁶ ].

ואפילו אם הנכרי הוא אלם ויכפהו לשלם לו אף אם יגנב או יאבד ממנו באונס, מכל מקום כיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות האונס, והוא פטור מדין תורה ומדין המלך, אין החמץ נחשב כשלו על ידי שמתחייב באחריותו בגזילת הנכרי ²⁰³⁷ :

יא וכל זה כשקיבל ממנו הפקדון בסתם, שלא ייחד לו מקום ²⁰³⁸ להניח בו הפקדון, אלא נטלו הישראל מיד הנכרי והניחו באיזה זוית שבביתו, ורשות בידו לטלטלו ולפנותו מזוית זו ולהניחו בזוית אחרת, כיון שלא הבטיח להנכרי ליחד קרן זוית אחת לחמצו.

וכן אם אמר להנכרי הרי כל ביתי לפניך הנח פקדונך באיזה מקום שתרצה בבית ²⁰³⁹ , דכיון שלא ייחד לו הישראל זוית מיוחדת לחמצו, הרי החמץ מסור ביד הישראל לפנותו מקרן זוית זו ולהניחו בזוית אחרת כמו חמץ שלו ממש, לפיכך אם קיבל עליו אחריותו הרי הוא נעשה כשלו ממש ועובר עליו.

אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ²⁰⁴⁰ ייחד לו זוית מיוחדת ²⁰⁴¹ , שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם ²⁰⁴² , והניחו הנכרי בעצמו באותה זוית שייחד לו הישראל, או שהניחו שם הישראל (ד) במעמד הנכרי ²⁰⁴³ , והבטיח לו ²⁰⁴⁴ שזוית זו תהא מיוחדת לחמצו עד שיבא הנכרי ויטלנה משם. כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר, שהרי כבר מסר אותה זוית להנכרי ²⁰⁴⁵ , אין צריך לבערו, אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס (רק שיזהרו לעשות לפניו מחיצה כהלכתו ²⁰⁴⁶ כמו שנתבאר ²⁰⁴⁷ ).

שנאמר לא ימצא, מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך ²⁰⁴⁸ , שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי, והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי, שאינו עובר עליו ²⁰⁴⁹ .

אע"פ שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הרי זה עובר עליו כמו שנתבאר למעלה ²⁰⁵⁰ , מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי, אלא שאחריותו הוא על הישראל, לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש ²⁰⁵¹ , ואינו עובר עליו אלא אם כן הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה, כמו חמץ שלו ממש:

יב במה דברים אמורים כשהחמץ הזה בשעת הביעור דהיינו שעה ששית בערב פסח הוא מונח באותה זוית שייחד לו, ולכך אין צריך לבערו, וכן בכל ימי הפסח ²⁰⁵² כל זמן שהחמץ הוא מונח בזוית שייחד לו אינו עובר עליו מטעם שנתבאר, אבל אם פינה הישראל את החמץ מזוית זו שייחד לו לזוית אחרת שבבית, או שבכל מקום שברשותו, וכשהגיע שעת הביעור הוא מונח באותו זוית האחרת, חייב לבערו, או שיחזירנו מיד למקומו ²⁰⁵³ .

ואפילו (ה) נטל הישראל את החמץ הזה קודם שהגיע זמן הביעור, והוליכו לנכרי אחר והפקידו אצלו בביתו, אף על פי כן כשיגיע זמן הביעור חייב לילך וליטלו מיד הנכרי ולבערו ²⁰⁵⁴ , או שיחזירנו לאותו זוית שייחד להנכרי המפקיד.

במה דברים אמורים כשהנכרי הנפקד השני לא קיבל עליו אחריות החמץ כדרך שקיבל עליו הישראל, אבל אם כל האחריות שהיה על הישראל קיבל עליו גם כן הנכרי הנפקד השני, אין צריך לבערו. אע"פ שחמץ שהוא של ישראל ממש המופקד אצל נכרי, אף שקיבל עליו הנכרי אחריות אין מועיל כלום לפטור את הישראל שלא יעבור עליו בבל יראה כמו שנתבאר למעלה ²⁰⁵⁵ , מכל מקום חמץ זה שהוא של נכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל, ועל ידי כן נעשה כאלו היה שלו, וכיון שנכרי אחר קיבל עליו אחריות שהיה על הישראל, אין לישראל חלק ונחלה בחמץ זה, ואין צריך לבערו כלל ²⁰⁵⁶ , אף אם הישראל לא ייחד זוית מיוחדת לנכרי המפקיד ²⁰⁵⁷ :

יג ויש חולקין על כל זה ²⁰⁵⁸ ואומרים דכל שאחריות החמץ הוא על הישראל, אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו שלא שמר כדרך השומרים, ולא באחריות של גניבה ואבידה הבאים באונס ²⁰⁵⁹ .

וכן אפילו אם לא קיבל עליו אחריות כלל בין מחמת פשיעה בין מחמת אונס, אלא (ו) לשמור בחנם, ונמצא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנו ²⁰⁶⁰ מחמת (ז) פשיעותו בשמירתו. הרי חמץ זה הוא כשלו ממש וחייב לבערו בערב פסח מן התורה.

וכן אפילו אם השכיר לנכרי חדר ²⁰⁶¹ (ח) מיוחד בביתו שיניח שם חמצו, שאינו נפטר מחיובו בשביל זה (אלא) שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו למקום שירצה ²⁰⁶² :

יד וכן אפילו (ט) אם נטל הישראל את הפקדון והוליכו לבית נכרי אחר והפקידו אצלו, וקיבל עליו הנכרי השני כל האחריות שהיה על הישראל, אף על פי כן חייב לבער ²⁰⁶³ . דכיון שאם יגנב או יאבד מהנכרי השני הרי נכרי המפקיד חוזר על הישראל שישלם לו חמצו, ואין לו כלום על הנכרי השני, שהרי לא הפקיד בידו מאומה, לפיכך נחשב חמץ זה להישראל כאלו היה שלו ממש ²⁰⁶⁴ , שהוא חייב לבערו אף אם הוא מופקד ביד נכרי, וקיבל עליו הנכרי אפילו אחריות של גניבה ואבידה באונס כמו שנתבאר למעלה ²⁰⁶⁵ .

אבל אם הנכרי המפקיד לא הפקיד כלל את החמץ ביד הישראל, אלא הפקידו ביד הנכרי אחר, והישראל קיבל עליו אחריות הפקדון, אינו עובר עליו, אפילו אם הנכרי הנפקד לא קיבל עליו שום אחריות ²⁰⁶⁶ . שהרי נאמר בבתיכם, וזה החמץ אינו בביתו וברשותו של הישראל, שהרי נכרי הנפקד לא השאיל להישראל את המקום שהחמץ מונח עליו בביתו, אלא להנכרי המפקיד אצלו הוא שהשאילו ²⁰⁶⁷ .

ואף מדברי סופרים אין צריך לבערו ²⁰⁶⁸ . דכיון שגוף החמץ אינו שלו אלא על ידי שאחריותו עליו הוא נעשה כשלו, לפיכך לא גזרו עליו חכמים בשלא הפקידו הוא בעצמו ביד הנכרי:

טו ואין צריך לומר (י) שאם אחר שהפקיד הנכרי בעל החמץ את חמצו ביד הישראל וקיבל עליו הישראל אחריות, חזר הישראל והוליכו לבית בעליו הנכרי והפקידו אצלו, אע"פ שהתנה עמו הנכרי שיהיה עליו עדיין אחריות הפקדון כמו שהיה מקדם, אף על פי כן אינו עובר עליו אפילו מדברי סופרים, כיון שאינו בביתו ולא ברשותו של הישראל ²⁰⁶⁹ :

טז ולענין הלכה בכל ד' דברים שיש בין סברא הראשונה לסברא האחרונה, יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה ²⁰⁷⁰ , דהיינו שיחזיר הפקדון לבעליו, (יא) או שימכרנו לנכרי אחר ²⁰⁷¹ קודם שתגיע שעה ששית בערב פסח.

אבל בדיעבד שכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למכרו לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"ג ²⁰⁷² , וגם הנכרי בעל החמץ אינו בעיר שיחזירנו לו, יש לסמוך על סברא הראשונה בכל זה ²⁰⁷³ , ואין הישראל חייב לבערו מן העולם לגמרי ²⁰⁷⁴ , אלא מותר לו להשהות חמץ זה עד שיבא בעליו הנכרי לעיר.

אפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצו ²⁰⁷⁵ מיד בבואו (רק שיזהר שלא יגע בו בידיו כמו שיתבאר בסימן תמ"ד ²⁰⁷⁶ ), כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהייה זו ²⁰⁷⁷ לפי סברא האחרונה.

ואחר הפסח מותר חמץ זה אפילו באכילה ²⁰⁷⁸ , אפילו לא החזירו לבעליו עד אחר הפסח:

החזרת החמץ שנאסר אל הנכרי

יז אבל כל מקום שהוא חייב לבערו אף לפי סברא הראשונה, ושכח או נאנס ולא ביערו, אף על פי שגוף החמץ הוא של הנכרי, מכל מקום כיון שעבר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא, (יב) הרי הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל ²⁰⁷⁹ , כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שיתבאר בסי' תמ"ח ²⁰⁸⁰ .

ומכל מקום אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו, בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח, רשאי הישראל ליתנו לו. ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה, שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי, כיון שחמצו הוא בעין הרי אומר לו הרי שלך לפניך ²⁰⁸¹ .

ואע"פ שיש לחוש שמא ימכור הנכרי את החמץ הזה לאחר הפסח לישראל אחר, שאינו יודע שעבר עליו ישראל בבל יראה ועל ידי כן אסור באכילה ובהנאה ²⁰⁸² , ויאכל ויהנה ממנו. (יג) מכל מקום מפני חששא זו אין לנו לכוף את הישראל הנפקד שיבער חמצו של נכרי וישלם לו דמיו מכיסו. ולא אסרו מפני זה אלא למכור לנכרי חמצו ממש, אם הוא בענין שאפשר לבא תקלה לישראל אחר שיקח חמצו מן הנכרי כמו שיתבאר בסי' תס"ז ²⁰⁸³ . אבל זה אינו מוכר לו כלום, אלא שאינו קונה ממנו, אין לנו לכוף אותו על כך ²⁰⁸⁴ .

רק אם ירצה מעצמו לעשות הטוב והישר לבער ולשלם להנכרי דמיו, כדי שלא תבא תקלה לישראל אחר על ידו, (יד) תבא עליו ברכה ²⁰⁸⁵ :

קונטרס אחרון

(א) שלא מדעתו כו'. זהו ²⁰⁸⁶ פשוט וברור לדעת הרא"ש ²⁰⁸⁷ , וכסף משנה ריש פרק ד' ²⁰⁸⁸ , שכתבו הטעם משום דהוה כמונח בביתו כיון שהשאיל לו ²⁰⁸⁹ כו'.

ואף שהט"ז ²⁰⁹⁰ חולק על זה, ולפי שיטתו עובר בכל גווני ²⁰⁹¹ . מכל מקום אנן לא קיי"ל כשיטתו. שהרי לשיטתו כל שגוף החמץ אינו שלו אינו עובר עליו אלא אם כן הוא בביתו ממש ²⁰⁹² , דלית ליה סברת הרא"ש הנ"ל ²⁰⁹³ , כמבואר בדבריו. ולפי זה לא הוה לן למיסר כשחזר הישראל והפקיד ביד נכרי את החמץ המופקד אצלו מנכרי, כיון שגוף החמץ אינו שלו. ור' ישעיה אחרון ז"ל ²⁰⁹⁴ ורמ"א ²⁰⁹⁵ ושאר כל האחרונים הסכימו לאסור ²⁰⁹⁶ .

ואין לומר דמדרבנן אסור ²⁰⁹⁷ , דמנא לן לחדש מדעתינו גזירה שלא נמצאת בתלמוד ²⁰⁹⁸ . דההיא דפרק כל שעה ²⁰⁹⁹ , דאייתי מינה הר"ן ²¹⁰⁰ ז"ל למיסר מדרבנן, לפי שיטתו ²¹⁰¹ , מיירי כשגוף החמץ של ישראל, דלשיטת הט"ז איכא בהא איסורא דאורייתא ²¹⁰² (וכן הוא לפי שיטת הרא"ש ²¹⁰³ ).

וכן מוכח דעת הב"י בשם הסמ"ג והג"מ והרבינו ירוחם, וטור ושו"ע סי' תל"ד ²¹⁰⁴ , שכתבו לומר דאיכא ברשותי כדי לכלול החמץ שיש לו במקומות אחרים. ולהט"ז אף ברשותי לא היה לנו לומר, כדי לכלול החמץ שברשות אחרים. אלא ודאי שמה שעובר על חמצו שברשות אחרים היינו משום דהשאילו לו כו' כמ"ש הרא"ש והכסף משנה, ואם כן הוא נכלל במה שאמר ברשותי, כמ"ש הפר"ח בסוף סימן זה ²¹⁰⁵ עיי"ש:

(ב) ומכל מקום מדברי סופרים כו'. כך ²¹⁰⁶ כתב הר"ן ²¹⁰⁷ לפי שיטתו ²¹⁰⁸ , וכן הסכים הפרי חדש ²¹⁰⁹ , וכן תראה שהסכים המ"א בסוף סי' תמ"ז ²¹¹⁰ .

וכן מוכרח דעת כל האחרונים בסי' תמ"א סעיף א' ²¹¹¹ , דאף שהגיע זמנו קודם הפסח, אם לא אמר לו מעכשיו אסור בהנאה לאחר הפסח ²¹¹² , אף שהוא גזל ביד הנכרי, דאסמכתא לא קניא בדינינו, ובדיניהם קניא ²¹¹³ , ואם כן אין הנכרי מתכוין להקנות מקום להישראל ²¹¹⁴ .

וכן מוכח בהדיא במשנה פרק ט' בבבא קמא ²¹¹⁵ , דחמץ של גזל אסור בהנאה לאחר הפסח. ולמאן דאמר בירושלמי ²¹¹⁶ (עי' בחק יעקב ²¹¹⁷ ) דחמץ של אינו יהודי שהאחריות על הישראל מותר בהנאה, על כרחך צריך לומר דהא דחמץ הגזול אסור היינו משום דהנגזל עבר עליו, אף שהיה אנוס, וכמ"ש בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים סימן ו' ²¹¹⁸ , והגזלן לא השאיל מקום להנגזל. אלא על כרחך צריך לומר דהיינו מדרבנן, כמ"ש הר"ן:

(ג) להתגרות כו'. עיין במ"ש בסי' תמ"ח ²¹¹⁹ .

(ד) במעמד הנכרי כו'. כך ²¹²⁰ כתב הב"ח ²¹²¹ . וכן מצאתי בהדיא בספר המאור פ"ב ²¹²² . וכן מצאתי בהדיא במגיד משנה ²¹²³ בשם בעל העיטור והרמב"ן ושאר מפרשים, דאף שעשה לו מחיצה לא סגי אם לא ייחד לו בית, ועל כרחך הוא מטעם שכתב הב"ח ²¹²⁴ . דלא כפרי חדש ²¹²⁵ שחלק עליו בזה.

וכן מצאתי ²¹²⁶ בהדיא בטור שכתב ²¹²⁷ דאם לא קיבל עליו אחריות צריך שיעשה מחיצה כו', ולהפרי חדש וט"ז ²¹²⁸ אף כשקיבל עליו אחריות סגי במחיצה.

וכן משמע בט"ז בסוף דבריו ²¹²⁹ , דאם לא כן אין הבנה לדבריו ודו"ק:

(ה) נטל הישראל כו'. כך ²¹³⁰ כתב רמ"א ²¹³¹ בשם ר' ישעי' אחרון ז"ל ²¹³² , והסכימו לזה שאר כל האחרונים.

ומשמע מדבריהם דאפילו בדיעבד אסור בזה. אע"ג דבדיעבד סמכינן על רבינו תם ²¹³³ וסיעתו דמהני ייחד לו בית, כמ"ש החק יעקב ²¹³⁴ בשם אחרונים, מכל מקום בזה גם ר"ת מודה ²¹³⁵ , כיון שהוא בעצמו הפקידו ביד הנכרי הרי הוא מסור בידו לפנותו למקום אחר, דגרע מייחד לו בית שאינו מסור לו, שהרי אותה זוית מסורה לנכרי כדפירש"י ²¹³⁶ .

דלא כפרי חדש ²¹³⁷ שכתב בפשיטות בלי שום ראיה דלר"ת וסיעתו שרי בהא. וזה אינו, שהרי הריא"ז שממנו מוצא דין זה סבירא ליה כר"ת וסיעתו בייחד לו בית ²¹³⁸ , ואפילו הכי אוסר בזה. אלא ודאי דהעיקר כדמשמע מכל האחרונים. וכיון שכן, שוב אין סברא כלל להקל בדין זה בייחד לו בית ²¹³⁹ , סוף סוף עכשיו הוא מסור בידו לפנותו ממקום שהוא מונח שם.

וגם ²¹⁴⁰ אותה זוית שייחד לו אינה קנויה להנכרי, רק שהיא מסורה לו, שהרי שכירות קרקע אינה נקנית לאינו יהודי בחזקה ²¹⁴¹ , אף למאן דאמר שנקנית בכסף, כמבואר בב"י חו"מ סוף סי' קצ"ב מחודשין [ט]"ו ²¹⁴² . והוא הדין לשאילת קרקע, שהן שוים בזה, כמבואר שם ובטוש"ע סי' קצ"ה סעיף ט' ²¹⁴³ .

ועי' ²¹⁴⁴ בט"ז שם סי' קצ"ד ס"א בהג"ה ²¹⁴⁵ . וכך פסק הש"ך שם ²¹⁴⁶ בשם הב"ח ²¹⁴⁷ . ואם כן הישראל יכול לחזור בו ²¹⁴⁸ .

אלא שכל זמן שלא חזר בו נקרא אינו מצוי בידך, כיון שכבר מסרה להנכרי. אבל כשחזר בו ומטלטלו מזוית זו לבית הנכרי, מעתה הוא מסור בידו לטלטלו לכל מקום שירצה, והיינו מצוי בידך דאמרינן בגמרא.

שאף שר"ת ²¹⁴⁹ וסיעתו פירשו דהרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי, אעפ"כ אין צריך שיקנה הנכרי את מקומו בקנין גמור, שלא הזכירו שיתן לו כסף, וכ"כ בהדיא הריא"ז ²¹⁵⁰ עיי"ש. ואף קנין סודר לא הזכירו.

ועיין בש"ך בח"מ סי' קכ"ג ²¹⁵¹ שהכריע דאין נכרי קונה בקנין סודר. ובפרט לשיטת התוס' ²¹⁵² דשכירות ושאילת קרקע אין נקנה בקנין סודר, כמ"ש הש"ך בסי' קצ"ה סק"י ²¹⁵³ . אם כן לא משכחת לה קנייה לנכרי בשכירות ושאילת קרקע להב"ח והש"ך וט"ז ²¹⁵⁴ , החולקים על מ"ש רמ"א שם בסי' קצ"ד סעיף א' בהג"ה ²¹⁵⁵ . אלא ודאי כדאמרן.

וכ"מ בהדיא בספר המאור בפ"ק ²¹⁵⁶ עיי"ש:

(ו) לשמור בחנם כו'. הנה ²¹⁵⁷ החק יעקב ²¹⁵⁸ כתב להקל בזה, משום דאין לנכרי דין שומרים. והעתקתי דבריו ²¹⁵⁹ לענין שומר שכר, דיש נפקא מינה בדיעבד ²¹⁶⁰ .

אבל בשומר חנם, כיון דאין להחמיר אלא לכתחלה, כמו שכתב האלי' זוטא ²¹⁶¹ והחק יעקב ²¹⁶² , ודאי דלכתחילה יש לחוש באיסור תורה לדעת הש"ך בחו"מ סי' ש"א ²¹⁶³ שפסק כהאומרים דשומר חנם חייב בפשיעה אף בשל נכרי ²¹⁶⁴ .

אף שזהו דעת הרמב"ם שם ²¹⁶⁵ , והרמב"ם מיקל כאן בשומר חנם ²¹⁶⁶ , אין זה כלום באיסורי תורה, כמבואר בכללי ההוראה ²¹⁶⁷ :

(ז) פשיעותו בשמירתו כו'. כן ²¹⁶⁸ מוכח בהדיא ברא"ש ²¹⁶⁹ , שכתב ובה"ג כתב דאפילו שומר חנם נמי, ומגנב ומיתבר בפשיעה קאמר, והרמב"ם כתב שאם הנכרי אלם כו' עכ"ל.

וטעמו של הרמב"ם ²¹⁷⁰ הוא משום דמפרש בעיתו לשלומי על ידי כפיה, כמבואר במגיד משנה ²¹⁷¹ עיי"ש, דאם לא כן הוה ליה למימר נראה לי, כדרכו ²¹⁷² . ועיין בפרי חדש ²¹⁷³ :

(ח) מיוחד כו'. כן ²¹⁷⁴ הוא דעת הרמב"ם, דאפילו באלם לא מהני יחוד, דאם לא כן למה השמיט דין יחוד, שהרי מזה הוכיחו המגיד משנה ²¹⁷⁵ והב"י ²¹⁷⁶ דהרמב"ם פליג על ר"ת ²¹⁷⁷ וסיעתו. וכן מוכח בש"ע שהשמיט לגמרי דין יחוד, דלא קיי"ל כר"ת, כמ"ש המ"א בסק"א ²¹⁷⁸ .

ועיין בחק יעקב ²¹⁷⁹ דאנן לא קיי"ל הכי לענין דיעבד, אבל לכתחילה יש להחמיר דלא מהני יחוד, אפילו בשומר חנם, כדעת רש"י ²¹⁸⁰ , וכמשמעות הש"ע ²¹⁸¹ :

(ט) וכן אפילו כו'. כן ²¹⁸² כתב החק יעקב ²¹⁸³ . דלא כמ"א ²¹⁸⁴ . וכ"כ הפרי חדש ²¹⁸⁵ שיש להסתפק בזה. ולכן כתבתי ²¹⁸⁶ להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד. כמו שכתבו האחרונים ²¹⁸⁷ גבי ייחד לו בית, שהוא מחלוקת בין רש"י ורי"ף ורמב"ם ²¹⁸⁸ ובין ר"ת ורא"ש ור' זרחיה הלוי ורמב"ן ²¹⁸⁹ . וכך כתב האלי' זוטא ²¹⁹⁰ וחק יעקב ²¹⁹¹ גבי שומר חנם, שהוא מחלוקת בין רש"י ובה"ג ורא"ש ²¹⁹² ובין רמב"ם ור"י ²¹⁹³ . וכן יש לפסוק באלם, שהט"ז ²¹⁹⁴ פסק כהמקילין והחק יעקב ²¹⁹⁵ פסק כהמחמירין:

(י) ואין צריך לומר שאם כו'. כן ²¹⁹⁶ כתב המגן אברהם ²¹⁹⁷ . ואף שהחק יעקב ²¹⁹⁸ פקפק על זה. מכל מקום בריא"ז ²¹⁹⁹ , שממנו מוצא דין זה, מבואר בהדיא כהמגן אברהם, שכתב לנכרי אחר שאינו בעליו כו', משמע דבבעליו שרי. ואי אפשר לומר כמ"ש החק יעקב ²²⁰⁰ בתירוץ הב' שתפס לעיקר דאורחא דמילתא כו', דאם כן למה לו להאריך בלשונו ולפרש, הוה ליה למימר לנכרי אחר בסתם.

[שתירוץ הא' ²²⁰¹ אין לו שחר כלל בדברי הפוסקים, שבאים לפרש ולא לסתום ²²⁰² , דהוה ליה למימר בהדיא דאף שקיבל עליו אחריות אסור ²²⁰³ ].

וכ"מ בהדיא במתני' דפ' כל שעה ²²⁰⁴ נכרי שהלוה כו', שפירשוה כל המפרשים ובטוש"ע סי' תמ"א סיפא דומיא דרישא, כדמשמע לישנא דקתני אבל ²²⁰⁵ כו'. ובסיפא מיירי שאין האחריות על הישראל, כמ"ש הרא"ש ²²⁰⁶ וטוש"ע שם ²²⁰⁷ . ועל כרחך צריך לומר דברישא נמי אפילו בכהאי גוונא שאין האחריות על הנכרי שרי ²²⁰⁸ , כיון שגוף החמץ הוא של הנכרי, אף שאחריותו על הישראל, מכל מקום כיון שהוא מונח בביתו של הנכרי בעליו, אע"פ שהישראל הניחו שם שרי ²²⁰⁹ . ועי' במ"א סי' תמ"א סק"ג ²²¹⁰ :

(יא) או שימכרנו כו'. כן ²²¹¹ מבואר בט"ז סק"[א] ²²¹² , דיכול למוכרו ולבערו ²²¹³ אף שאינו שלו.

והטעם ²²¹⁴ משום דגזילת הנכרי אין בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ²²¹⁵ ממש, על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה, אבל אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול, אלא משום לא תחמוד ²²¹⁶ , כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה' סוף ע"ב ²²¹⁷ , ועיי"ש בתוס' ²²¹⁸ ומפרשים. וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך ²²¹⁹ , אין איסור בשל נכרי ²²²⁰ , כמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות גזילה לענין עושק ²²²¹ .

ועוד כיון דבהיתרא אתי לידיה, הרי זה דומה להפקעת הלוואתו דשרי ²²²² , כמ"ש הכסף משנה שם. וכ"כ רמ"א באבן העזר סי' כ"ח סעיף א' בהג"ה ²²²³ , לפי מ"ש הבית שמואל שם ²²²⁴ .

ועיי"ש בחלקת מחוקק [ס"ק] ג', וס"ק כ"[א] ²²²⁵ , מבואר שם בהדיא דהמוכר משכון של נכרי שבידו הרי זה מכירה גמורה וקנה הלוקח, שהרי האשה מתקדשת בו.

וכל שכן בנידון דידן דישלם לו דמיו ²²²⁶ , דאין כאן בית מיחוש:

[אבל לבטלו אפשר שאינו יכול, כל זמן שלא נתכוין תחלה לכבשו תחת ידו שיהא שלו לגמרי ²²²⁷ .

שהרי עיקר ההפקר הוא שמסלק את עצמו ממנו ומפקירו בדיבורו, והרי זה דומה להקדש, שאינו יכול להקדיש בדיבורו פקדון שבידו ²²²⁸ , אפילו של נכרי ²²²⁹ , דכל היכא דאיכא ברשותיה דמריה קאי ²²³⁰ . עד שיתכוין לזכות בו, דאז זכתה לו חצירו ²²³¹ , מה שאין כן כשלא נתכוין לא זכתה לו.

ולא אמרו ²²³² דחצירו קונה לו שלא מדעתו, אלא בהפקר גמור. ואפילו בהפקר גמור אם אינו יודע שהוא מונח בחצירו אינו קונה לו, כמ"ש רמ"א בח"מ סי' רס"ח ²²³³ , עיי"ש בש"ך ²²³⁴ . והכא נמי אינו יודע שיש הפקר בתוך חצירו, שהרי אינו הפקר עדיין, דפיקדון ברשותיה דמריה קאי, שהרי השאיל לו מקום כמ"ש הרא"ש ²²³⁵ . ואפשר דגם מהאי טעמא ²²³⁶ אין חצירו קונה לו כל זמן שלא חזר בו משאילתו. עיין מ"ש לעיל ²²³⁷ .

וכיון שקודם אמירתו לגבוה אינו שלו, אינו יכול לזכות על ידי אמירה זו להקדישו על ידי כן ²²³⁸ , כדאמרינן בפרק קמא דב"מ ²²³⁹ דהקדישה אינו כתקפה, עיי"ש בתוס' ²²⁴⁰ , דאף שאם תקפה היה יכול להקדישה, עכשיו שלא תקפה אינו שלו ואין הקדשו כלום. והכי נמי בנידון דידן כל שלא זכה בו לעצמו אינו יכול לבטלו ולהפקירו. וכן מוכח בהדיא בפירוש רא"ש ור"ן בנדרים דף ל"ד ריש ע"ב ²²⁴¹ .

דאי ²²⁴² סלקא דעתך דיכול לבטלו למה הצריכו לבערו ²²⁴³ , יבטלנו ויעשה לפניו מחיצה ²²⁴⁴ ולא יבא לאכול ממנו. שהרי להתוס' ²²⁴⁵ , וכן כתבו כל האחרונים ²²⁴⁶ , דהא דלא סגי בביטול לחוד היינו משום דילמא אתי למיכל מינה, על כרחך צריך לומר הא דלא סגי במחיצה היינו משום דלא בדיל מיניה כלל וישכח אף על המחיצה. מה שאין כן בחמצו של נכרי דבדיל מיניה מעט, ודי לו במחיצה לזכרון. ואם כן אין סברא כלל לחלק בין לא קיבל אחריות ובין קיבל אחריות ²²⁴⁷ , דאז לא בדיל מיניה כלל כמו בשלו ממש, סוף סוף אינו שלו. ואדרבה הוא נזהר בו יותר שלא יחסר ממנו כלום כשאחריותו עליו ²²⁴⁸ ].

(יב) הרי הוא אסור באכילה כו'. כך כתב המ"א ²²⁴⁹ . וכן מצאתי ²²⁵⁰ בהדיא ברמב"ם ²²⁵¹ שכתב אם לא קיבל עליו אחריות מותר באכילה לאחר הפסח עיי"ש, והביאו הב"י ²²⁵² .

וכ"מ בהדיא בתוס' ²²⁵³ והרא"ש פ"ב ²²⁵⁴ וטוש"ע סי' תמ"א ²²⁵⁵ , וכן כתבו כל האחרונים, דנכרי שמשכן חמצו אצל ישראל ולא אמר לו מעכשיו, דגוף החמץ של נכרי, ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לכתחלה, ואם קיבל עליו אחריות אסור אפילו לאחר הפסח.

וכ"כ שם עוד הרא"ש ²²⁵⁶ וכל האחרונים ²²⁵⁷ גבי נכרי שהלוה לישראל ולא משכן אצלו, ואמר לו מעכשיו, דגוף החמץ קנוי לנכרי, ואעפ"כ כיון שהאחריות על הישראל אסור אפילו לאחר הפסח.

ויצא להם דין זה מהא דאמרינן בגמרא ²²⁵⁸ דלמ"ד ישראל מנכרי קונה משכון אסור אפילו אחר הפסח, אע"פ שאינו קנוי לו לחלוטין, ואינו חייב באונסין לשיטת התוס' ²²⁵⁹ ורא"ש ²²⁶⁰ ורמב"ם ²²⁶¹ , ואינו עליו אלא כשומר שכר.

וכן משמע בתוס' דף ל"[א] ע"ב ד"ה שקונה כו' ²²⁶² , שמכאן יצא להם דין זה, לפסוק להחמיר, בדבר שהוא מחלוקת בירושלמי ²²⁶³ , שהביא החק יעקב ²²⁶⁴ , דאשתמיטתיה כל זה:

(יג) מכל מקום מפני כו'. כן כתב החק יעקב ²²⁶⁵ .

ואף המ"א ²²⁶⁶ כתב בלשון יש לומר כו', אבל לא פשיטא ליה מילתא. שהרי בסימן תמ"א סק"ג ²²⁶⁷ נסתפק אם מחוייב לפדותו שלא יהא כפורע חובו מאיסורי הנאה, ולא חשש לתקלה שמא ימכרנו לישראל אחר, אלא ודאי דבשביל כך אינו מחויב לפדותו.

וכן מצאתי בלקט הקמח ²²⁶⁸ בשם בית הילל יו"ד סי' קל"ב ²²⁶⁹ דלא חשש לתקלה בכהאי גוונא, וכמו שפירש החק יעקב דבריו בסי' תמ"ח סק"ד ²²⁷⁰ . עיי"ש שכן הוא גם כן בודאי דעת הבית הילל:

(יד) תבא עליו ברכה כו'. בודאי שכן נכון לעשות למי שאפשר לו כדי לחוש לסברת המ"א ²²⁷¹ , באשר שהמתירין ²²⁷² אין להם ראיה ברורה, כי לשון הגהות מיימוניות ²²⁷³ יש ליישבו לב' הסברות ²²⁷⁴ :

הערות

1966. ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) המטמין או מפקיד חמצו (ס"א). (ב) חמץ נכרי המופקד אצל ישראל (ס"ב-ד). (ג) מחיצה בפני החמץ וכפיית כלי (ס"ה-ח). (ד) כשאחריות החמץ על הישראל (ס"ט-טז). (ה) החזרת החמץ שנאסר אל הנכרי (סי"ז).
1967. בא יג, ז. בסימן זה מתבארים ההלכות שלמדים משלושת הפסוקים: (א) בא יב, יט (שאור לא ימצא בבתיכם). (ב) בא יג, ז (ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך). (ג) ראה טז, ד (ולא יראה לך שאור בכל גבולך). ואלו הן ההלכות שלמדים מפסוקים אלו: (א) אפילו טמן ב"ביתו" (שאינו יראה לך), עובר עליו משום "לא ימצא בבתיכם" (ס"א). (ב) אפילו טמן בבור שב"חצירו" (שאינו בבתיכם), עובר עליו מגזרה שוה – "שאור" "שאור", כאילו נאמר "לא ימצא בכל גבולך" (ס"א). (ג) אפילו הפקידו בידי אחר (שאינו בכל גבולך), עובר עליו מגזרה שוה הנ"ל, כיון שהנפקד השאיל למפקיד המקום שהחמץ עליו, נחשב כאילו הוא בתוך גבולך (ס"א). (ד) משא"כ אם הטמינו בחצר חבירו, אינו עובר עליו מן התורה, שהרי אינו בכל גבולך (ס"א). (ה) חמץ של נכרי שבגבולך אינך עובר עליו, אפילו נראה לך, שנאמר "לא יראה לך שאור בכל גבולך", "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים" (ס"ב-ג). (ו) אפילו החמץ הזה בתוך ביתך אינך עובר עליו, שלמדים מגזרה שוה הנ"ל, כאילו נאמר "ולא ימצא לכם בבתיכם", שאפילו אם הוא מצוי בביתך ואינו שלך אינך עובר עליו (ס"ב). (ז) אפילו החמץ הוא של נכרי השרוי בחצירך וכבוש תחת ידך אינך עובר עליו, שלמדים ממה שנאמר לך תרי זמני (פעם אחת בפרשת בא ופעם אחת בפרשת ראה), לומר שגם בזה אינך עובר כשאין החמץ שלך (ס"ב). (ח) אם החמץ הזה מצוי בביתך והוא באחריותך, אתה עובר עליו, שנאמר לא ימצא בבתיכם, ולא נאמר ולא ימצא לכם בבתיכם. ואף שלמדנו משני הפסוקים יחד, כאילו נאמר ולא ימצא לכם בבתיכם, לומר שאינך עובר אפילו אם החמץ של הנכרי בביתך, מכל מקום כיון שלא נכתב בפירוש "ולא ימצא לכם בבתיכם", למדים מכך לחייב כשאחריותו עליך (ס"ט). (ט) אף שקיבל עליו אחריות והוא בביתו, אם יחד לו זוית אינו עובר עליו, שהרי כל האיסור בקיבל אחריות הוא ממה שנאמר "ולא ימצא בבתיכם", וכיון שהיא מסורה לנכרי בזוית המיוחדת לו, אינו נחשב מצוי בידך (סי"א).
1968. נתבאר לעיל סי' תלח סי"א וש"נ.
1969. בא יב, יט.
1970. ברייתא ה, ב (תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור [ולא יראה לך חמץ] בכל גבולך (הרי בתים במשמע, רש"י) ... יכול יטמין (נלמוד ממקרא זה שיטמין את שלו [כדי] שלא יראנו ודיו, דהא לא יראה כתיב, רש"י) ... תלמוד לומר לא ימצא (אסר לך הטמנה, שאף היא בכלל מציאה, רש"י) ... אין לי אלא שבבתיכם בבורות בשיחין ובמערות מנין ת"ל בכל גבולך. ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ... מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת"ל שאור שאור לגזרה שוה, נאמר שאור בבתים שאור לא ימצא בבתיכם, ונאמר שאור בגבולין לא יראה לך שאור, מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ... אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין). עכ"ל הנוגע לענינינו. והיינו: (א) ממה שנאמר ולא יראה בכל גבולך למדנו שהאיסור הוא בכל רשותך (ולא רק בבתים). (ב) ממה שנאמר לא ימצא בבתיכם למדנו שהאיסור הוא אפילו נמצא (טמון) בבית ואינו נראה. (ג) מהגזרה שוה למדנו שהאיסור הוא אפילו אם נמצא (ואינו נראה) ברשותך (ואינו בבית). רמב"ם פ"ד ה"א (כתוב בתורה לא יראה לך חמץ, יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד עכו"ם לא יהיה עובר, תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו הפקידו או הטמינו. יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת לא יהיה עובר, תלמוד לומר בכל גבולך בכל רשותך). והיינו שבברייתא למדו מכאן רק האיסור להטמין, שאע"פ שאינו נראה, עדיין הוא מצוי בבתיכם או בכל גבולך (ועוד למדו משם לענין נכרי שהפקיד אצל ישראל, שיתבאר לקמן ס"ב). והרמב"ם מוסיף שלמדים מפסוקים אלו גם את האיסור להפקיד בידי נכרי, שאע"פ שאינו נראה, עדיין הוא מצוי בכל גבולך, כמבואר במגיד משנה שם (ומ"ש רבינו או הפקידו ביד העכו"ם, אע"פ שאינו מבואר בברייתא, דבר פשוט הוא ... וכמה דברים יש בגמרא מורים שאסור להפקיד חמץ ביד עכו"ם). ובאמת יש בפרט השני הזה מחלוקת הפוסקים, כמבואר ברא"ש (פ"א סי' ד): "יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות, הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד, אף על פי שהוא שלו, כיון שאינו ברשותו, והביאו ראיה ממכילתא (בא פרשה י), דתני התם בבתיכם ... יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו. וה"ר יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה ... לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראיה. ונראה לי ... דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו". וכדעת הרמב"ם ורבינו יונה ורא"ש נפסק בטוש"ע ס"ד (ישראל שהפקיד חמצו ... עובר עליו). (ומה שהזכיר הרמב"ם גם "אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת", ראה לעיל סי' תלו ס"ו וקונטרס אחרון שם ס"ק ו, אם קיי"ל שחמץ זה נקרא מצוי אצלו).
1971. רא"ש פ"א סוס"י ד (שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו, וקבל הנפקד עליו אחריות). טור ו שו"ע ס"ד (ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל הנכרי, אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו המפקיד).
1972. סעיף ט. וראה יגדיל תורה כז ע' קיט. לח ע' מט.
1973. שו"ע שם, בכמה דפוסים (עובר עליו אף המפקיד). באר הגולה שם (כן מוכרח). עולת שבת ס"ד (ומ"ש עובר עליו המפקיד, לאו לאפוקי להנפקד, שהרי כתב בסעיף א שאם קיבל עליו אחריות דנפקד עובר עליו וחייב לבערו, אלא על כרחך צריך לומר דתרוייהו עברי עליו). אליה זוטא ס"ק ז (ודעת עולת תמיד דאף הנפקד עובר מדאורייתא).
1974. ואף שנתבאר כאן, שעיקר הלימוד לאסור הוא מפסוק "לא ימצא". וכן הוא בכל מקום שאין החמץ נראה נאסר מפסוק "לא ימצא", שעוברים עליו על הלאו של "בל ימצא", כמבואר בכסף משנה (פ"א ה"ג): "והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא ... אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא". וכן הוא לעיל סי' תלג סי"ב (ועובר עליו בבל ימצא מן התורה אע"פ שאינו נראה לו), וסכ"ז (ויעבור עליו בבל ימצא), וסכ"ח (הרי הוא טמון בבית או בחצר ועובר עליו בבל ימצא), וס"ל (כטמון בבורות שיחין ומערות שעובר עליו בבל ימצא), וסי' תלו סכ"ב (יעבור עליו בפסח בבל ימצא מדברי סופרים), ולקמן סוף ס"א (עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים), סי' תמא ס"ג (ועבר עליו בבל ימצא), וס"ד (עובר עליו בבל ימצא), וס"י (ועבר עליו בבל ימצא), וסט"ז (ישראל בעל החמץ עבר עליו בבל ימצא) [בכמה מהם נתפרש בדפוס ראשון "בבל ימצא", ובכמה מהם נדפס "בב"י", ועל פי התוכן נראה שגם בהם הכוונה היא לבל ימצא]. וראה מראי מקומות וציונים (לסי' תלג סי"ב). רשימות שיעורים (סי' כ הערה 10). אמנם מכל מקום כתב כאן "עובר עליו גם המפקיד בבל יראה ובל ימצא". וכדאמרינן בגמרא (ה, ב) "ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה". או שכוונת רבינו לחלק בין הטמין, שעובר בו על "בל ימצא" בלבד, לבין הפקיד, שנתבאר לקמן בסמוך "שהרי אמרה תורה לא יראה לך בכל גבולך, כל מקום שהוא גבולו".
1975. רא"ש שם (דדבר פשוט הוא, דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות, מכל מקום עיקר הממון של הבעלים הוא). משא"כ אם גוף החמץ אינו שלו, וכדלקמן סי"א (אע"פ שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הרי זה עובר עליו כמו שנתבאר למעלה, מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי, אלא שאחריותו הוא על הישראל, לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש, ואינו עובר עליו).
1976. כמבואר במכילתא שם, הובא ברא"ש שם (בבתיכם למה נאמר ... יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי, שהוא שלו ואין ברשותו).
1977. רא"ש שם (וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו, קרינא ביה ביתו). פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא, הובא בשלטי הגבורים (ב, א) אות ב (שהרי כל מקום שהוא, ברשותו הוא). כסף משנה פ"ד ה"א (שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו"ם הרי הוא ביתו). ח"י ס"ק יד (הטעם כתב הרא"ש פרק קמא דפסחים לדעת הר"ר יונה, כיון דעיקר הממון של הבעלים הוא, והנפקד השאיל ביתו לשמירת ממונו של המפקיד, קרינן בו ביתו של המפקיד).
1978. וכמובא לעיל (הערה 5) הלימוד מגזרה שוה, שהאיסור הוא אפילו אם נמצא (ואינו נראה) ברשותך (ואינו בבית), היינו אפילו הטמינו בבור שבחצר (שאינו בביתו), או הפקידו בידי אחר. ונתבאר בלחם משנה פ"ד ה"א (אחר שריבה לנו הכתוב דבשדה ובעיר אחרת חייב מבכל גבולך ... מרבינן הפקידו ביד נכרי מקרא דלא ימצא בבתיכם). והביא כאן את סיום הכתוב: "לא יראה לך שאור בכל גבולך" (ולא את תחלת הכתוב המובא לעיל: "לא יראה לך חמץ").
1979. פר"ח ס"א סד"ה והרמב"ם (הסכמת רוב הפוסקים ז"ל ... דתרתי בעינן לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שיהיה החמץ שלו וברשותו, הא לאו הכי אינו עובר), וס"ד (דתרתי בעינן לעבור עליו שהיא שלו וברשותו, הא לאו הכי אינו עובר עליו). וכן הוא משמעות הרא"ש וכסף משנה והח"י שם. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
1980. גמרא לא, ב (נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח דברי הכל עובר ... נכרי מישראל לא קני ... דאמר ליה מעכשיו). ופירש"י (קם ליה חמץ ברשות נכרי). וכן נפסק לקמן סי' תמא ס"ד (אבל אם לא אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך ... ונמצא שחמץ זה אינו קנוי להנכרי ... לפיכך חמץ זה לאחר הפסח הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל ... שהרי הישראל בעל החמץ עובר עליו). למדנו מכאן שאם הנכרי לא קנה את החמץ שהרהין אצלו הישראל, הישראל עובר עליו. אעפ"י שהנכרי אינו שומר את החמץ בשביל הישראל, שהרי לדעתו הוא זכה בחמץ זה. ר"ן ב, ב ד"ה ומיהו (ומיהו הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור, דהא תנן לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו, והרהין בביתו של נכרי משמע, ואפילו הכי אמרינן דעובר, כלומר שהוא אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו שלא ביערו). וכן הוא בר"ן ט, ב ד"ה מיהא (מיהא שמעינן דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור, דאי לא תימא הכי אמאי אסור, והא לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא, וכבר כתבתי זה למעלה). פר"ח ס"ד (ומיהו מדרבנן מיחייב לבעורי). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א-ב. והיינו שכמו ביטול והפקר לחמץ שברשותו, מועיל מן התורה כיון שאינו שלך, ומכל מקום גזרו חכמים שאינו מועיל (כדלעיל סי' תלא ס"ג). כך גם כשמוציאו מרשותו ואינו מפקירו, שמועיל מן התורה כיון שאינו בגבולך, מכל מקום גזרו חכמים שאינו מועיל. * ויתירה מזו, אפילו הטמין בחצירו של נכרי שלא מדעתו, וגם ביטל והפקיר את החמץ, עדיין "מדברי סופרים חייב לבערו", אלא אם כן "החמץ הוא הפקר מאליו, כגון שהניחו ברשות הרבים", וכיו"ב. ונתבאר לעיל סי' תלא ס"ג (ושם הערה 43), וסי' תלו ס"כ (ושם הערה 140).
1981. דהיינו שההטמנה בחצר חבירו מועלת רק מן התורה, ולא מדברי סופרים (כיון שגוף החמץ הוא שלו, אלא שאינו מונח ברשותו). משא"כ מכירה לנכרי מועלת אף מדברי סופרים (כיון שגם גוף החמץ אינו שלו). ואף שהלכות מכירה לנכרי, והלכות חמץ שעבר עליו הפסח (דלקמן בסמוך) יתבארו לקמן סי' תמח, ומה אם כן הקשר לנושא דידן של הטמנה ברשות חבירו שמתבאר כאן? ואפשר שהוא מטעם שכל עיקר הלכה למדים (כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב) מההלכה דלקמן (סי' תמא ס"ד): "אבל אם לא אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך ... שחמץ זה אינו קנוי להנכרי מדין תורה שהרי הישראל יכול לפדותו ממנו לעולם ... לפיכך חמץ זה לאחר הפסח הוא אסור בהנאה ... בעל החמץ עובר עליו בבל ימצא". היינו שאם אינו נקנה לנכרי עובר עליו (מדברי סופרים), ואסור בהנאה אחר הפסח, ואם נקנה לנכרי אינו עובר עליו ואינו אסור בהנאה אחר הפסח. וכן למדים הלכה זו (כמבואר בקונטרס אחרון שם) מהמשנה (ב"ק צו, ב) שהחמץ שאצל הגזלן אסור בהנאה אחר הפסח, מטעם שהנגזל חייב בביעור החמץ שאצל הגזלן. ולכן הובאו כאן שתי הלכות אלו, שאם אינו מוכרו לנכרי נאסר בהנאה אחר הפסח, שמהם למדו שהבעלים חייבים בביעורו. * והנה זה פשוט בדברי רבינו כאן, שהמכירה לנכרי מועלת בזה. ואף שקיי"ל אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, כדאמרינן בב"ק ע, א (אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו). ופירש"י (דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' רנח ס"ז (אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. כיצד, היה לו פקדון ביד אחר, וכפר בו זה שהיא אצלו, אין הבעלים יכולין להקדישו. אבל אם לא כפר בו, הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא). מכל מקום כתב כאן רבינו "חייב ... למכרו"; אף שמדובר כאן ב"מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו, שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו". והעיר על זה בתהלה לדוד ח"ג סי' לא ס"ק ה (ולפי מה שפירש הרא"ש ז"ל הטעם דהנפקד השאיל ביתו להמפקיד, אם כן בשלא מדעתו, כי היכי דאינו עובר בבל יראה מן התורה, דאינו מקרי בבתיכם, הכי נמי אפשר דאינו יכול להקדיש, דלא מקרי ביתו, והוא הדין להפקיר ולבטל. אבל הרב ז"ל כתב דיכול למכרו, והוא הדין להפקירו ולבטלו. וצ״ע). וביאר הלכה זו באמרי יושר ח"א סי' כג (נראה דתרי גווני דבר שאינו ברשותו יש, דלענין להקדיש דבר שאינו ברשותו ולמכור, דילפינן מקרא דכי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, בזה אתי לאפוקי רק בגזל שלא נתייאשו הבעלים, דאין הנגזל יכול להקדישו כיון דהגזלן מעכבו בידו ואינו רוצה להחזיר לו, אבל לא בעינן שיהי' החפץ מונח ברשותו דוקא, דאפילו מונח ברשות הרבים גם כן יכול להקדישו ... וכן נראה דאם הניח חפץ בבית חבירו שלא מדעתו ודאי דיכול להקדישו, כיון דבידו ליקחו משם ולא יעכב עליו שום אדם. אבל לענין חמץ דכתיב בבתיכם, בעינן דיהי' בביתו ורשותו ממש, אבל בהפקידו בבית אחר שלא בידיעת הבעל הבית, כיון דעכ"פ אין המקום שלו, אינו עובר בבל יראה מן התורה). וראה לקמן סי' תמח סוף ס"ח, אם סגי במכירת חמץ בקנין שאינו גמור (ונתבאר לעיל סי' תלד ס"ז, ושם הערה 53).
1982. שהמכירה מועלת רק קודם שעה ששית, וחיוב הביעור מתחיל בתחלת שעה ששית, כדלקמן סי' תמה ס"א (מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו ... ואם רוצה לבער קודם שעה ששית, אינו צריך לבערו מן העולם לגמרי, אלא די לו במה שמבערו מרשותו, דהיינו שימכרנו לנכרי או יתננו לו במתנה גמורה).
1983. שהרי אפילו בערב פסח אחר זמן איסורו (שאינו עובר בבל ימצא, אלא במצות תשביתו, כדלעיל סי' תלא ס"א), נתבאר לקמן (סי' תמה ס"א): "מתחלת שעה ז ... כל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה ... מתחילת שעה ששית ואילך ... כל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים" (ונתבאר לעיל סי' תלא ס"א, ושם הערה 6). מכל שכן כאן, שהטמינו ברשות חבירו, שמדברי סופרים עובר עליו בפסח בבל ימצא (ולא רק חיוב תשביתו). ומדייק כאן שעובר עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שהטמינו (ואינו נראה). ונתבאר לעיל בתחלת הסעיף (והערה 9).
1984. ר"ן ב, ב ד"ה ומיהו (מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור, דהא תנן לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו, והרהין בביתו של נכרי משמע, ואפילו הכי אמרינן דעובר, כלומר שהוא אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו שלא ביערו). מ"א סי' תמז ס"ק מו (דכתב הר"ן פ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם ... צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחר הפסח ... כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור אם כן הוה ליה כאלו עבר אדאורייתא, דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח). פר"ח שם בסוף הסימן (וכתב הר"ן ... חמצו של ישראל המופקד אצל גוי דמדרבנן צריך ביעור כיון שראוי לעבור עליו בבל יראה קנסוהו רבנן לאוסרו בהנאה). ונתבאר לקמן סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ט (וכיון שחייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים ... לפיכך גם לאחר הפסח הוא אסור בהנאה ... ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ומשהו חמץ בתוך הפסח וכיוצא באלו, אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה ... כיון שמדברי סופרים אינו בטל הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן ... כמ"ש המ"א בסי' תמ"ז). שהכוונה למ"א הנ"ל בסי' תמז ס"ק מו. וכן הובא לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א (כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה, וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן. והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלו, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזית. מה שאין כן בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה, אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"ז, עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא). ונתבאר בארוכה לעיל סי' תלא ס"ד (והערה 49). ועל זה כותב כאן, שגם המטמין חמצו בחצר חבירו שלא מדעתו עובר עליו מדברי סופרים על בל ימצא, ולכן אסור באכילה והנאה אחר הפסח. * והנה כאן מיירי בחמץ ממש שהטמין בחצר חבירו שלא מדעתו. ובזה יש טעם נוסף לאסרו אחר הפסח, ואפילו אם הפקירו והשליכו במקום הפקר, שמותר לעשות כן לכתחלה, ומכל מקום אסור אחר הפסח, כמבואר לקמן סי' תמח סכ"ט (אפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או שהפקירו בפניהם בלשון הפקר ממש ... ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר, שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח ... שמותר לעשות כן לכתחלה, מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו). והטעם נתבאר שם (שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש, שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח, כדי שנתיר לו ליהנות ממנו). ומדוע אם כן הוצרך לבאר כאן טעם האיסור כיון ש"הוא עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים"!? אלא ששם (בשוה"ג מקונטרס אחרון) הובאה דעת הפוסקים להתיר לזכות בו אחר הפסח. ועל זה מבאר כאן, שגם הם יודו שכאן נאסר באכילה ובהנאה אחר הפסח, כיון שעבר עליו אם לא ביערו. ויתירה מזו, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב, שאפילו החמץ שאצל הגזלן, שלא שייך לאסרו מטעם שיניח חמצו עד לאחר הפסח כדי לחזור ולזכות בו אחר הפסח. מכל מקום נאסר בהנאה מטעם חיוב ביעור חמץ שעל הנגזל (אף שאינו ברשותו, ואף שהגזלן אינו שומר את החמץ בשביל הנגזל), כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב.
1985. כל האמור כאן (ס"ב-ח) מיירי בלא קיבל עליו הישראל אחריות החמץ. ולקמן (ס"ט-טז) תתבאר ההלכה אם קיבל עליו הישראל אחריות החמץ.
1986. ברייתא ו גמרא ה, ב (נאמר לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ... מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, תלמוד לומר שאור שאור לגזרה שוה, נאמר שאור בבתים שאור לא ימצא בבתיכם ונאמר שאור בגבולין לא יראה לך שאור ... מה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ... הא דלא קביל עליה אחריות). טור ושו"ע ס"ב (ואם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו).
1987. ברייתא וגמרא שם (אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו (דהוי ממונו כממונך, רש"י), ושרוי עמך בחצר (או שלא כיבשתו אבל שרוי בחצרך, רש"י) מנין ... משום שנאמר לך לך תרי זימני). ופירש"י (לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים בפרשת ראה (טז, ד), וכתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך בפרשת בא (יג, ז), ואם אינו ענין להאי לך בגבולין גבי ראייה דהא כבר אמור, תניהו ענין ללא ימצא, ודרוש ביה לא ימצא לך אף במצוי אצלך והיינו שרוי עמך, קאמינא לך דאין חמץ אסור אלא אם כן שלך). והיינו שממה שתיבת "לך" נאמרה ליד "יראה" למדים, שאף אם החמץ נראה בתוך ביתך הרי זה מותר, אם אינו שלך (כדלעיל הערה הקודמת). וממה "שנאמר לך לך תרי זימני" למדים, שאף עם הנכרי הוא בתוך ביתך וכבוש תחת ידך הרי זה מותר, אם אינו שלך. רמב"ם פ"ד ה"ב (חמץ של הקדש או של עכו"ם שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית, הרי זה מותר מפני שאינו שלו. ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח). טור ושו"ע שם (אפילו אם כבוש תחת ידו, כגון שהוא גר תושב, ושרוי עמו בחצר). מ"א ס"ק ב (גר תושב, שיד ישראל שולטת עליו). והיינו שיש כאן שני אופנים: (א) כבוש תחת ידו. (ב) שרוי עמו בחצר. ומביא הדוגמה של גר תושב, שהוא גם זה וגם זה, וכמבואר לעיל במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש (גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל כמו בן אמתו ... שנתגדל בבית הישראל ... כמו בן אמתו, שזנו ופירנסו בעד פעולתו שעבד בביתו, ועודנו עובד, וסר למשמעתו בכל אשר צוה ומצוה עליו). ומכל מקום "כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ, אין צריך לבערו". משא"כ עבד כנעני ממש, כל מה שקנה עבד קנה רבו, והרי הוא חמץ של ישראל, וכדלקמן סי' תמח ס"ז (שלא ימכרנו ויתננו לעבדו הקנוי לו לצמיתות. אע"פ שהוא דר מחוץ לבית הישראל, ומושך את החמץ מרשות הישראל לרשותו, אף על פי כן אין החמץ קנוי לו כלל, שכל מה שקנה עבד קנה רבו).
1988. רוקח סי' רסז (לא קיבל עליו אחריות אין צריך לבער ... אבל בפסח אינו יכול לקבל כלל פקדון חמץ). ח"י ס"ק ט (אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ, אפילו בלא אחריות כלל, וכן כתב הרוקח). והיינו שרק אם הפקידו אצלו לפני פסח יכול לקבלו ממנו, כדלקמן ס"ח (אבל קודם שעה ששית מותר לקבל פקדונות חמץ מן הנכרי), משא"כ כשרוצה להפקידו בתוך הפסח.
1989. שבזה מותר לקבלו, אם הפקיד קודם הפסח ולא קיבל עליו אחריות, כדלקמן ס"ח (והערה 51). ומכל מקום אם הפקידו אצלו בתוך הפסח אסור, כמבואר כאן. וכן אם קיבל עליו אחריות אסור (אפילו קודם הפסח), כדלקמן סי"א (אם אמר להנכרי הרי כל ביתי לפניך הנח פקדונך באיזה מקום שתרצה בבית ... הרי החמץ מסור ביד הישראל לפנותו מקרן זוית זו ולהניחו בזוית אחרת כמו חמץ שלו ממש, לפיכך אם קיבל עליו אחריותו הרי הוא נעשה כשלו ממש ועובר עליו).
1990. וכן הוא לקמן ס"ד (גזירה שמא ישכח ויאכלנו), וס"ה (ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו).
1991. שדוקא כשהנכרי בביתו הוא משמר חמצו, כדלקמן סוף ס"ד (כל זמן שהנכרי בבית אין לחוש שמא יסתפק הישראל מחמצו, שהרי הנכרי הוא משמרו בעצמו). משא"כ כשמפקידו והולך מביתו.
1992. ברייתא ו, א (נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער). טור ושו"ע ס"ג (נכרי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו, אינו זקוק להוציאו).
1993. רש"י שם ד"ה אין זקוק (כדאמרן אבל אתה רואה של אחרים). והיינו כמבואר בסעיף הקודם (שמטעם זה אינו עובר מהתורה). ואם הנכרי נכנס לביתו עם חמצו, מותר להניחו מטעם זה אף לכתחלה.
1994. מ"א סי' תנ ס"ק ז (ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו, משום חשדא).
1995. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' קעז (בודאי אסור להעלותו עמו על השולחן, דקרוב הדבר לבא לידי פשיעה, כיון שמכירין זה את זה ... ואפילו בהפסק מפה אסור כאן, דכיון שחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל, וסחור סחור לכרמא לא תקרב). שו"ע ס"ג (אסור להעלותו עמו על השלחן ואפילו בהפסק מפה).
1996. בשו"ע יו"ד סי' פח ס"ב (הא דאסור להעלותו [הבשר] על השלחן [שאוכלין עליו גבינה], דווקא בשני בני אדם המכירים זה את זה ... אבל אכסנאים, שאין מכירין זה את זה, מותר. ואפילו המכירים, אם עשו שום היכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכר, מותר). וכאן נראה בשו"ת הרשב"א, שאסר אף בהפסק מפה, אבל דוקא במכירין. אמנם פירש בעולת שבת ס"ג (פירוש לא מיבעיא אם מכירין זה את זה אסור, דקרוב הדבר לבא לידי פשיעה, אלא אפילו אין מכירין זה את זה אסור, דכיון דחמץ במשהו רחוק שלא יתערב פירור אחת משלו בשל ישראל, וסחור סחור לכרמא לא תקרב, עכ"ל הרשב"א ז"ל). והשיב עליו ח"י ס"ק יג (דלא כעולת שבת שלא העתיק יפה ללשון הרשב"א ... ומכל מקום אין להקל לכתחלה ... וכל שכן כאן לענין חומרא חמץ נכון להחמיר, אפילו באין מכירין זה את זה, ומקפידין, לכתחלה). אבל בחק יוסף ס"ק יב יישב פירוש העולת שבת בדברי הרשב"א (והא דכתב הרשב"א בתחלה דקרוב הדבר לידי פשיעה כיון שמכירין זה את זה ... ואפילו בהפסק מפה אסור כיון שחמץ במשהו וכו', היינו לא מיבעיא כשמכירין, דיש לחוש לפשיעה שיאכל ישראל חמץ, אלא אפילו בהפסק מפה אסור, כיון שחמץ במשהו ואיכא חשש פירורין, ואפילו שאין מכירין זה את זה. כן כתב העולת שבת ויפה כיוון, דחשש זה איכא אפילו באין מכירין, ואפילו במקפידין זה על זה ... ולא כח"י שמתיר בשאינו מכירים). ורבינו מחלק בין שני ההלכות, שבאינם מכירים יש לאסור מטעם תערובת פירור. ובהפסק מפה יש לאסור מטעם לך לך אמרינן לנזירא.
1997. שבת יג, א. וראה הערה הקודמת.
1998. מ"א ס"ק ז (ונראה לי דאם אין הישראל אוכל, מותר להניח לעכו"ם לאכול על השלחן שלו).
1999. באר היטב ס"ק ז (רק שינקה יפה השלחן אחר כך).
2000. כדלעיל ס"ג וש"נ. אלא שלעיל שם מיירי שבא נכרי להפקיד אצלו החמץ, וכאן מיירי שבא לבית הישראל וחמצו עמו, וכשהולך מביתו רוצה להשאיר חמצו.
2001. כדלעיל סי' תלא ס"ד (בטעם הב') וש"נ.
2002. תוס' ב, א ד"ה אור (והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי ... משום דחמץ מותר כל השנה, ולא נאסר רק בפסח, ולא בדילי מיניה). שו"ת רשב"א שם (שמא ישכח ויאכל, כיון שמסור בידו, ולא בדיל מיניה). מ"א ס"ק ג (משום דלא בדילי מיניה כולי שתא, מה שאין כן בשאר איסורים).
2003. כדלעיל ס"ג (אבל אם הנכרי אינו מפקיד אצלו החמץ, מותר לו להניחו שיכנס לביתו וחמצו עמו), וש"נ.
2004. שו"ת רשב"א שם (שלא אמרו אלא במופקד אצלו ... אבל כאן בעליו משמרו, ואף ישראל בדל ממנו). מ"א ס"ק ו (וליכא למיחש שיאכלנו, דהא העכו"ם משמרו, וגם אינו מסור בידו).
2005. שו"ת ריב"ש סי' תא (אם מצאו בביתו בשבת, או ביום טוב, שהניחו כותי בחצרו, שלא מדעת הישראל, כופה עליו את הכלי). רמ"א ס"ב (ונכרי שהניח חמץ בבית ישראל בלא רשותו, כופה עליו כלי). ומזה מובן שכן הוא גם לענין עשיית מחיצה – כשאינו בשבת או יום טוב (כדלקמן בסמוך).
2006. כדלקמן סי' תמח ס"ה (ואם אינו אלם ואין הכרח כלל לישראל שיקבל פקדונו לא יניחנו שיניח החמץ ברשותו בכל ענין). והיינו שכל ההיתר הוא כשהנכרי אלם ואין הישראל רוצה להתגרות עמו.
2007. גמרא ו, א (אמר רב יהודה אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר). ופירש"י (חמצו של נכרי, המופקד אצלו ולא קיבל עליו אחריות דמותר לשהותו, עושה לו מחיצה, בארבעה עשר). טור ושו"ע ס"ב (וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים). וברמ"א שם (אם הוא קודם יום טוב צריך לעשות מחיצה). והיא ההלכה דלקמן ס"ח (קודם שעה ששית מותר לקבל פקדונות חמץ מן הנכרי, אע"פ שיהיה הפקדון בביתו כל ימי הפסח אין בכך כלום, רק שיעשה לפניו מחיצה כהלכתה). ומזה למדו גם לענין נכרי המפקיד חמץ בחול המועד, דמיירי בו כאן, כמבואר בט"ז ס"ק ג (הוא הדין בחול המועד גם כן יש לו לעשות מחיצה כל דהו גבוה עשרה), ובמ"א ס"ק ה (ואם הניחו בחול המועד צריך לעשות מחיצה). וכן הוא לקמן סי' תמח ס"ד (ואם הוא חול המועד צריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים). ואף שאסור לקבל פקדון חמץ בחול המועד, כדלעיל ס"ג (מדברי סופרים נכרי שהביא חמצו לישראל בתוך הפסח כדי להפקידו אצלו לא יקבל ממנו הישראל). ומטעם זה השיג עליהם בח"י ס"ק יא (ואם הוא בחול המועד יכול לטלטל אותו ולזרוק אותו מהבית על ידי דבר אחר, או לבערו לגמרי אם אינו מחויב לשלם לנכרי, ואין לטרוח לעשות מחיצה בחול המועד ... דלא כמ"א). מבאר רבינו שגם כאן מיירי ש"הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתו [כמובא לעיל ממה שכתבו הריב"ש ומ"א לענין כפיית כלי], ואין הישראל רוצה להתגרות עם הנכרי להשליך חמצו מן ביתו לרשות הרבים". * והנה כל הנ"ל הוא לענין פקדון שלא קיבל עליו אחריות. וכן הדין גם בקיבל עליו אחריות, ויחד לו מקום, שגם אז צריך לעשות מחיצה, כדלקמן סי"א (אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת ... אין צריך לבערו, אף שקיבל עליו אחריות ... רק שיזהרו לעשות לפניו מחיצה כהלכתו). וכן הדין במשכון שהקנה הישראל לנכרי לפני הפסח, כדלקמן סי' תמא ס"ט (ואם הקנה הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח ... התנה הישראל עם הנכרי שלא יתחייב באחריות ... מותר לו להשהות חמץ זה בתוך ביתו. רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים), וסט"ו (רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים). ונתבאר לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ד, הטעם שאין חוששין שמא יגררוהו עכברים בפסח ויניחוהו חוץ למחיצה. וכעין זה לקמן סי' תסז סכ"ד (לעשות מחיצה לפניו).
2008. רש"י שם ד"ה עושה לו (משום היכר שלא ישכח ויאכלנו). טור ושו"ע ס"ב (כדי שלא ישכח ויאכלנו).
2009. מ"א ס"ק ד (ואף על גב דאפשר לעשות מחיצה בסדין כמ"ש רסי' שט"ו, מוטב לעשות בכפיית כלי, מעל ידי סדין, דסדין הולכין ובאין תחתיו).
2010. והיינו שאם הי' סגי בעשיית סדין, הי' מותר לעשותו בשבת, כמבואר לעיל סי' שטו ס"ג (אין מחיצת עראי אסורה אלא אם כן עושה כדי להתיר סוכה ... או להתיר טלטול ... או להתיר שאר איסור ... אבל אם אינו צריך לו שתחלק רשות בפני עצמה מותר לעשותה בתחלה בשבת אף אם היא מתרת איסור ... וכיון שאינו צריך לו שתחלק רשות בפני עצמה מותר לעשותה אף בענין שחולקת רשות דהיינו שהיא גבוהה י' טפחים). אבל כיון ש"צריך שתהא המחיצה עשויה מדבר קבוע", לכן אין לעשותה בשבת, כמבואר לעיל שם ס"ו (וכל זה במחיצת עראי, אבל מחיצה קבועה אסורה בכל ענין, אפילו אינה נעשית אלא לצניעות בעלמא). ובפרט כאן שצריך מחיצה מדבר קבוע, ולא רק מחיצה מסדין.
2011. גמרא שם (אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי). וכדלקמן סי' תמו ס"ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב או בשבת, אפילו יש בה כזית, לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי עד הערב, לכסותה מן העין, שלא ישכח ויאכלנה ובערב יבערנה). ומזה למדים גם לענין נכרי שהניח חמץ בביתו בלא רשותו, כמבואר בריב"ש שם (אם מצאו בביתו בשבת או ביום טוב, שהניחו כותי בחצרו שלא מדעת הישראל, כופה עליו את הכלי, כמו בחמצו שלו). וכן הוא ברמ"א ס"ב (ונכרי שהניח חמץ בבית ישראל בלא רשותו, כופה עליו כלי ... ביום טוב). וכן הוא לקמן סי' תמח ס"ד (וצריך ליזהר לכפות עליו את הכלי עד הערב אם הוא שבת או יום טוב, אפילו יום טוב האחרון, כמו שנתבאר בסימן ת"מ).
2012. רש"י שם ד"ה עושה לו (ולא סגי ליה בכפיית כלי כל שבעה, שהכלי ניטל לצורך).
2013. שו"ע שם ס"א (אם נפרץ גדר גנתו ... בונהו מעשה הדיוט דהיינו שמניח אבנים זו על זו, ואינו טח בטיט, או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהם).
2014. מ"א ס"ק ה (אבל אם לא הניחו אלא לחצי יום יש להקל בכפית כלי). ולומד זאת מלשון רש"י שם (משום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערנו). והיינו פחות ממעת לעת. והיינו דוקא בחצי יום, אבל על שעה מועטת, אין צריך אפילו כפיית כלי, כדלקמן סי' תמח ס"ג (וצריך ליזהר לכפות עליו את הכלי עד הערב ... אלא אם כן הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו).
2015. משמעות הפוסקים . כמבואר בח"י ס"ק יא (בחול המועד יכול לטלטל אותו ולזרוק אותו מהבית ... ואין לטרוח לעשות מחיצה בחול המועד). ובפוסקים שנסמנו לעיל ריש ס"ג (שבפסח אסור לקבל כלל פקדון חמץ), ובס"ה (שרק כשהניח שלא מדעתו צריך לכפות כלי או לעשות מחיצה). ומ"ש כאן "אפילו לא ישתהה שם חוץ לביתו רק שעה אחת", היינו דוקא בתוך הפסח; משא"כ באחרון של פסח סמוך לחשיכה, נתבאר לקמן סי' תמח ס"ד (אלא אם כן הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו), וס"ה (לא יניחנו שיניח החמץ ברשותו בכל ענין. אלא אם כן הוא סמוך לחשיכה ביום טוב האחרון). וס"ז (אבל לכתחלה לא יניחנו הישראל לילך מביתו אלא אם כן יטול חמצו עמו, אפילו לא ישתהה שם חוץ לביתו רק שעה אחת). והיינו שעכ"פ בתוך הפסח, גם אם הוא "רק שעה אחת" חוששים "שמא ישכח ויאכלנו".
2016. גמרא ו, א (תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו ... הפקידו אצלו ... יחד לו בית אין זקוק לבער). ופירש"י (כלומר לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות, אין זקוק לבער). טור (ואם ייחד לו מקום, שאמר לו הנה הבית לפניך הניחו במקום שתרצה, אין זקוק לבערו), וט"ז ס"ק ב (דמיירי בלא קבל [עליו אחריות] ... שאמר הנה הבית לפניך). הרי שאם הנכרי מפקיד אצלו חמץ אין בכך כלום. רוקח סוס"י רסז (לא קיבל עליו אחריות אין צריך לבער ... אבל בפסח אינו יכול לקבל כלל פקדון חמץ). וכדלעיל ריש ס"ג. הרי שעכ"פ אם מפקיד אצלו קודם הפסח אין בכך כלום. * והנה מה שהצריכו בגמרא לייחד לו בית דוקא, הובא לעיל מפירש"י "כלומר לא קיבלו עליו", היינו שלא קיבל עליו הישראל אחריות. וכן הובא לעיל מהט"ז. וכפי שיתבאר לקמן סעיף הבא. אמנם לעיל ס"ג כתב רבינו "אע"פ שאינו נוגע בהחמץ בידו, אלא הוא אומר להנכרי הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה". והיינו שבזה אסור כשהנכרי מפקידו בתוך הפסח, ומותר כשמפקידו קודם הפסח. וכאן לא נזכר תנאי זה. והטעם לזה, שהרי להלכה קיי"ל, שמה שאמרו בגמרא "יחד לו בית אין זקוק לבער", מיירי דוקא בקיבל עליו אחריות, כדלקמן סי"א (אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת, שיהיה חמצו מונח שם ... אין צריך לבערו, אף שקיבל עליו אחריות). יוצא אם כן שאם לא קיבל עליו אחריות לא נאמר בגמרא שום תנאי, ומותר בכל אופן (אף אם קיבלו בידיו, ולא אמר להנכרי הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה). וכמבואר בתוס' ו, א ד"ה יחד (דלא קיבל עליו אחריות ... מאי איריא יחד, אפילו לא יחד נמי). ולכן לא התנה כאן רבינו שיאמר לו "הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה".
2017. רב יהודה אמר רב ו, א (אמר רב יהודה אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר). ופירש"י (עושה לו מחיצה, בארבעה עשר). רמ"א ס"ב (אם הוא קודם יום טוב צריך לעשות מחיצה).
2018. סעיף ה.
2019. זוהי דעה הראשונה (המבוארת בסעיפים ט-יב), בארבע מחלוקות נפרדות: (א) אחריות גניבה ואבידה באונס, או אף אחריות פשיעה. (ב) אחריות מדין תורה ודין המלך, או אף מחמת כפיית אלם. (ג) ייחד לו מקום, אם הוא מועיל גם בקיבל עליו אחריות. (ד) הפקיד אצל נכרי אחר שקיבל עליו האחריות, אם מועיל. דעה השנית (בארבע מחלוקות אלו) מבוארת לקמן סי"ג ואילך. ומסיק לקמן סט"ז (ולענין הלכה בכל ד' דברים ... יש להחמיר לכתחלה ... אבל בדיעבד ... יש לסמוך על סברא הראשונה). ובקונטרס אחרון ס"ק ט ביאר הטעם להכרעה זו (ולכן כתבתי להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד). ואודות הקשר שבין ארבע מחלוקות אלו, ראה כבוד מלכים ע' קיג.
2020. ברייתא ו גמרא ה, ב (תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור [ולא יראה לך חמץ] בכל גבולך, לפי שנאמר לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יכול ... יקבל פקדונות מן הנכרי, תלמוד לומר לא ימצא ... אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים תלמוד לומר לא ימצא, הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. לא קשיא הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות). טור ושו"ע ס"א (נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו, חייב לבערו).
2021. דעת ר"י שהובאה ברא"ש פ"א סי' ד (יש אומרים דוקא שומר שכר דחייב בגניבה ואבידה, אבל שומר חנם לא, ודייקינן מלישנא דאילו מיגנב או מיתבד, וכן כתב ר"י), ובטור (וכתב ר"י דוקא כשחייב בגניבה ואבידה). וכן דעת הרמב"ם פ"ד ה"ג (אם קבל עליו ישראל אחריות, שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו, הרי זה חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו), לפירוש הב"ח ד"ה וכתב ר"י (גם הרמב"ם בפרק ד' כתב בסתם כלשון הגמרא), וכן צויין אליו לקמן ריש ס"י (הערה 69). וכן מפרש בדבריו רבינו בקונטרס אחרון ס"ק ט (גבי שומר חנם, שהוא מחלוקת בין רש"י ובה"ג ורא"ש ובין רמב"ם ור"י). דעה הא' בשו"ע ס"א (אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה).
2022. מקור הלכה זו בגמרא שם (אמר להו רבא לבני מחוזא, בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, כדילכון דמי ואסור). ולפי זה כתב הרמב"ם פ"ד ה"ד (עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אע"פ שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו, מפני שמחייבו האנס באחריותו). וחלק עליו ראב"ד שם (ונדמה ליה שזה האחריות מן האונס הוא ועל כרחם היה ... והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין האחריות). ופירש דבריו המגיד משנה שם (ובהשגות כתוב שאין אחריות מן האונס אחריות שיתחייב לבערו בשביל כך, וכן כתבו מקצת המפרשים ז"ל, שזה האחריות מדין ומחוק המלכות היה, שהיה עליהם לפרנס אנשי החיל שהיו שומרים העיר). וכן כתב הט"ז ס"ק א (והראב"ד סבירא ליה שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו. והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו', זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות, שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר), וח"י ס"ק ח (ואם הוא חייב באחריות מחוק ודינא דמלכותא, אף אליבא דהחולקים מחויב לבער, כמבואר בדברי הראב"ד). וכדי שיהי' מותר לשמור פקדון זה, צריך שלא יהי' עליו אחריות גניבה ואבידה באונס, לא מדין תורה ולא מדין המלך.
2023. ח"י ס"ק א (הרמב"ם בפרק ד' [ה"ג] כתב אם קבל עליו אחריות ... משמע דבעינן קבל אחריות בפירוש, אבל מן הסתם הוי כלא קיבל אחריות). והיינו שאף אם הוא שומר שכר בסתם (שלא קיבל עליו בפירוש בקנין סודר להתחייב באחריות גניבה ואבידה באונסין), אינו חייב באחריות גניבה ואבידה באונס, כמבואר ברמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"א (שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ... שנא' כי יתן איש אל רעהו ויצאו נכסי עכו"ם). וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' שא ס"א (ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים אינם ... בנכסי עכו"ם). ולענין שומר חנם בסתם, אם נתחייב לשלם לנכרי על גניבה ואבידה בפשיעה, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.
2024. גמרא שם (הא דקביל עליה אחריות). טור ושו"ע ס"א (אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה ... חייב לבערו).
2025. רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"א (שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ... שנא' כי יתן איש אל רעהו ויצאו נכסי עכו"ם ... ואם קנו מידו חייב באחריותן). ב"י חו"מ סי' שא (וכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכירות, דהוא הדין לנכסי גויים ... מדכתיב רעהו ... כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר ואם קנו מידו חייב באחריותן). ובשו"ע שם ס"א (ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים אינם ... בנכסי עכו"ם). ובס"ד (כל אלו אם קנו מידם להתחייב באחריותם חייבים). ח"י ס"ק א (לפי מה שמבואר שם בסימן ש"א דבעכו"ם שהפקיד אין דין שומרים ופטור מלשלם, דרעהו כתיב ... אם כן על כרחך צריך לומר דהכא מיירי בקיבל אחריות, והיינו בקנו מידו, כמבואר שם בב"י). * והיינו דוקא לענין חיוב גניבה ואבידה באונס, משא"כ לענין חיוב על הפשיעה, בזה חוששים לדעת הפוסקים שחייב אף בסתם שומר חנם, בלא קנין. והטעם יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.
2026. לענין קנין סודר בנכרי ראה קונטרס אחרון סוף ס"ק ה, ולקמן סי' תמא קונטרס אחרון ס"ק ג, שהעיקר הוא שקנין סודר אינו מועיל בנכרי, ושמכל מקום יש לחוש לו לכתחלה, ויש לסמוך עליו בדיעבד. ואף שכאן נאסר על ידי הקנין סודר אף בדיעבד, וכדלקמן סי"ג וסט"ז. היינו כיון שאפילו בלי קנין זה נאסר לכתחלה, שהרי לדעה הב' דלקמן סי"ג (והערה 94) נאסר אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות פשיעה, והיינו אף אם "קיבל ממנו הפקדון בסתם" ולא עשה שום קנין על האחריות. ולכן אם "קנה ממנו הנכרי בקנין סודר" גם אחריות גניבה ואבידה, נאסר אף בדיעבד.
2027. ח"י שם (או יש לומר דהכ[א] אפילו בלא קנו מידו, מכל מקום כיון דהתנה בפירוש וקבל אחריות, אע"ג דמדינא אין חייב לשלם, מכל מקום כיון דמחוק ודין המלכות חייב באחריות, מחויב לבער אליבא דכולי עלמא).
2028. והטעם שאין חוששים בזה לגזילת חמץ של נכרי, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יא.
2029. בא יב, יט.
2030. בא יג, ז.
2031. גמרא שם (יכול ... יקבל פקדונות מן הנכרים תלמוד לומר לא ימצא ... דקביל עליה אחריות). ואף שבפסוק זה נאמר "בבתיכם" דוקא, מכל מקום למדים מהגזרה שוה הנ"ל (הערה 5), שכן הוא גם "בכל מקום ברשותו", כמובא לעיל מטור ושו"ע ס"א (אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו, חייב לבערו).
2032. רבא שם (דאמר להו רבא ... כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, כדילכון דמי). רמב"ם שם ה"ג (הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו).
2033. גמרא ו, רע"א (למאן דאמר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, היינו דאיצטריך לא ימצא), ופירש"י שם (דבעלמא לאו כממון דמי, איצטריך קרא למימר דגבי חמץ מיהא מתסר). והכי קיי"ל, כדלעיל סי' רמו קונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה והא (בפסחים דף ה' ע"ב פריך בפשיטות הניחא למ"ד גורם לממון כממון דמי, ואנן קיי"ל כמאן דאמר דלאו כממון דמי, ושאני הכא דכתיב לא ימצא עיי"ש) וש"נ. וראה מראי מקומות וציונים.
2034. רמב"ם פ"ד ה"ג (אם קבל עליו ישראל אחריות, שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו, הרי זה חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו). וכן היא דעת ר"י שהובאה ברא"ש פ"א סי' ד (יש אומרים דוקא שומר שכר דחייב בגניבה ואבידה, אבל שומר חנם לא, ודייקינן מלישנא דאילו מיגנב או מיתבד, וכן כתב ר"י), ובטור (וכתב ר"י דוקא כשחייב בגניבה ואבידה). ח"י ס"ק א (הרמב"ם בפרק ד' כתב אם קבל עליו אחריות ... משמע דבעינן קבל אחריות בפירוש, אבל מן הסתם הוי כלא קיבל אחריות). פר"ח ס"א ד"ה ולענין הלכה (מצאתי ראיה ... דדוקא בדקביל עליה אחריות דגניבה ואבידה מיחייב לבערו אבל שומר חנם לא, והכי נקטינן). ונתבאר לעיל (הערה 56).
2035. רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"ג (יראה לי ... אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא). פר"ח ס"א ד"ה והרמב"ם (מה שכתב המחבר אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה, דמשמע דדוקא בשומר שכר מיקרי קביל אחריות, אבל אי לא הוי אלא שומר חינם דלא מחייב אלא בפשיעה אינו עובר עליו, משום דפושע מזיק הוא בידים ולא קביל עליו אחריות מקרי, זהו דעת הרמב"ם וקצת מפרשים). ויש מחלוקת הפוסקים בכלל זה, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ו (ושם הערה 198), שהשו"ע ורמ"א פוסקים שהפושע אינו כמזיק בידים, והש"ך פוסק כהרמב"ם. וכאן מבאר רבינו את שיטת הרמב"ם. ולא רק לשיטת הרמב"ם וסיעתו שמבוארת כאן. אלא אפילו לדעה הב' שתתבאר לקמן סי"ג, שגם על ידי אחריות פשיעה נחשבת כשלו. גם לדעה זו חוששים לכתחלה שהפושע הוא כמזיק בידים, כדלקמן סי' תמא סי"ד (שלא אמרו אין דין שומרין לממון של נכרי אלא לענין גניבה ואבידה הבאים באונס, אבל לא לענין הבאים על ידי פשיעה, שהפושע הוא כמזיק בידים, וכבר נתבאר בסימן ת"מ שלכתחלה צריך לבער בערב פסח, אף אם אינו חייב אלא באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה). והיינו שאף אם קיבל ממנו הפקדון בסתם חייב באחריות פשיעה, שהוא כמזיק בידים, וכיון שחייב באחריות פשיעה צריך לבער בערב פסח לדעה זו (ויתבאר לקמן הערה 94). והטעם שחוששים לזה לכתחלה גם לדעתם, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.
2036. כי החיוב של הפושע כמזיק בידים, אינו מחמת הפשיעה עצמה, כמבואר לקמן סי' תמג קונטרס אחרון ס"ק ב (שהרי אף הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה לסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור, משום דאינו אלא גרמא בעלמא), והיינו אף שהפורץ גדר הוא הרבה יותר מזיק בידים מאשר לא נעל כראוי, ומכל מקום פטור מטעם "דאינו אלא גרמא בעלמא". אלא ודאי כאן החיוב הוא מטעם האמור כאן (כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו), וכמבואר לקמן סי' תמג קונטרס אחרון ס"ק ב (דמה ששומר חנם חייב על הפשיעה, אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן). ומה שהתורה החמירה יותר בשאר שומרים, וכמבואר לקמן שם (אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא על ידי פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובשומר שכר החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר), היינו דוקא בשל ישראל, ולא בשל נכרי. ואם הישראל מקבל עליו אחריות גניבה ואבידה באונס, הרי זה נעשה כשלו. משא"כ החיוב שבפשיעה, שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים ולא שמר, הוא כמזיק בידים, שחייב גם בשל נכרי. ואינו נעשה על ידי זה כשלו. וראה חקרי הלכות ג סב, ב. שלחן המלך ח"ב ע' מו הערה 1.
2037. ראב"ד פ"ד ה"ד (והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין האחריות). ופירש דבריו המגיד משנה שם (ובהשגות כתוב שאין אחריות מן האונס אחריות שיתחייב לבערו בשביל כך, וכן כתבו מקצת המפרשים ז"ל, שזה האחריות מדין ומחוק המלכות היה, שהיה עליהם לפרנס אנשי החיל שהיו שומרים העיר). ט"ז ס"ק א (והראב"ד סבירא ליה שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו. והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו', זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות, שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר). ונתבאר לעיל (הערה 57).
2038. גמרא ו, א (תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו ... הפקידו אצלו זקוק לבער, יחד לו בית אין זקוק לבער). כאן מבוארת דעת הפוסקים שיחד לו בית מועיל אפילו אם קיבל עליו אחריות, ולקמן סי"ג תתבאר הדעה השנית, שיחד לו בית אינו מועיל אלא כשלא קיבל עליו אחריות. והיא המחלוקת הג', מתוך ד' המחלוקות שמובאים כאן (סעיפים ט-טז), ונסקרו לעיל (הערה 54). * והנה לעיל (ס"ה) נתבאר שבלא קיבל עליו אחריות צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים. וכאן בקיבל עליו אחריות לא סגי במחיצה, וצריך לייחד לו מקום. ואף שגם עשיית מחיצה היא יחוד מקום לחמץ זה. ולכן יש פוסקים שכתבו, שגם עשיית מחיצה מועלת כשקיבל עליו אחריות. מכל מקום נתבאר כאן, דלא סגי בזה בעשיית מחיצה, כי אם דוקא יחוד מקום בהסכמת הנכרי, שהנכרי עצמו מניח שם החמץ, או שיניח הישראל במעמד הנכרי, והבטיח לו שלא לשנותו למקום אחר, שאז מסור מקום זה לנכרי. המקורות לזה נסמנו כאן בשוה"ג, ונתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ד. * ואף שגם על ידי יחוד זה אין הזוית קנויה לנכרי עד שלא יוכל הישראל לפנותו לזוית אחרת, מכל מקום כיון שהבטיח ולא שינה נחשבת הזוית מסורה לנכרי, ונחשב החמץ אינו מצוי בידי הישראל (לקמן בהמשך הסעיף, וקונטרס אחרון ס"ק ה). ואף שחמץ של ישראל שהפקידו אצל הנכרי עובר עליו (כדלעיל ס"א), מכל מקום כאן שאין החמץ של הישראל, רק שאחריותו עליו, סגי גם בזה שהיא רשות המסורה לנכרי (לקמן בסוף הסעיף, ולעיל הערה 2).
2039. והיינו כיון שהטעם לייחד לו בית (לשיטה זו) היא שלא יוכל הישראל לפנותו מזוית לזוית, ולא יהי' מצוי בידו (כדלקמן בסמוך), לכן היינו דוקא כשייחד לו מקום מיוחד, כמבואר בט"ז ס"ק ב (לפירוש ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות, דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום, דאי לא יחד אלא שאמר לו הנה הבית לפניך כו', כיון שקבל עליו אחריות אז הי' חייב לשלם אם לא יחד). וראה חקרי הלכות ח"ג סד, א. משא"כ לדעה הב', יובא לקמן בסמוך (בשוה"ג), דסגי גם באמר לו הנה הבית לפניך, כמבואר ברש"י שם ד"ה יחד לו בית (כלומר לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות).
2040. פר"ח [יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד, שלדעת הפר"ח סגי מה שהישראל עושה אחר כך מחיצה לפני החמץ. וכאן פוסק שיחוד מועיל רק בשעה שהפקיד אצלו, כדעת]. ח"י ס"ק ו (ולא דמי ליחד לו בית מתחלה). והיינו כיון שהטעם לייחד לו בית (לשיטה זו) היא שלא יוכל הישראל לפנותו מזוית לזוית, ולא יהי' מצוי בידו (כדלקמן בסמוך), לכן היינו דוקא אם ייחד לו הזוית בשעה שהפקיד אצלו, והניחו שם הנכרי, או הישראל במעמד הנכרי (כדלקמן בסמוך), שדוקא באופן זה מועלת התחייבותו שלא לפנותו מזוית לזוית.
2041. בברייתא הנ"ל (הפקידו אצלו זקוק לבער, יחד לו בית אין זקוק לבער), פירש"י (יחד לו בית, כלומר לא קיבלו עליו אלא אמר ליה הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות). והיינו שכיון שאמר הרי הבית לפניך לא קיבל הישראל אחריות על הפקדון, כמבואר ברמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"ח (האומר לחבירו שמור לי זה ואמר לו ... הרי הבית לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר), וברמ"א חו"מ סי' רצא ס"ב (אמר לו הרי הבית לפניך, אפילו שומר חנם לא הוי). וכן הדין כשיחד לו קרן זוית, כמבואר לעיל סי' שצז סי"ט (כשהנפקד יחד לו קרן זוית, שאמר לו הניחם בזוית זו, שאז לא קבל עליו שמירתן כלל, רק כוונתו היא הרי ביתי לפניך הנח לך בזויות זו ושמור לך (ואין צריך לומר אם אמר לו בפירוש הנה הבית לפניך הנח לך במקום שתרצה, שלא קבל עליו שמירתן כלל כמ"ש בח"מ סי' רצ"[א]), אבל אם כשהפקידם אצלו קיבלם ממנו סתם, הרי קבל עליו שמירתן). וכן גם כאן מפרש רש"י, שזה עצמו שיחד לו בית, מורה שהישראל לא קיבל עליו אחריות (והיא דעה הב' שתתבאר לקמן סי"ג). אמנם כתב על זה טור (ואם ייחד לו מקום שאמר לו הנה הבית לפניך הניחו במקום שתרצה אין זקוק לבערו, ופירש"י בשלא קיבל עליו אחריות, ור"ת פירש אפי' קיבל עליו אחריות, דכיון דייחד לו מקום אינו מצוי בביתו ולזה הסכים א"א ז"ל). והיינו מ"ש ר"ת בתוס' ו, א ד"ה יחד (ופר"ת דאפילו באחריות מיירי). ובשו"ת ה רשב"א סי' קעז (שנראה בגמרא שאם ייחד לו בית אפילו בקבלת אחריות מותר). רמב"ן הובא במגיד משנה פ"ד ה"ב (בעל העטור והרמב"ן ז"ל וקצת מן האחרונים מפרשים ... בקבל עליו אחריות די בייחד בית). ר"ן (ב, ב) ד"ה גרסי' בגמ' (ר"ת ז"ל פירש דבשקבל עליו אחריות עסקינן ואפילו הכי כיון דייחד לו בית שרי). רא"ש פ"א סי' ו (ופירש ר"ת ז"ל דאפילו באחריות שרי, כיון דייחד לו מקום לא קרינא ביה מצוי בביתך). וראה קונטרס אחרון ס"ק ה, שכ"ה גם דעת הרי"ד וריא"ז. והיינו שאפילו אם פירש שהאחריות היא על הישראל, מכל מקום כיון שיחד לו בית אינו עובר.
2042. רז"ה בהמאור פ"ב ט, ב (בדפוסים שלנו הנוסח הוא: "בשייחד להנכרי בית כל ימי הפסח אף על גב דקביל אחריות". אבל בדפוסים ישנים הנוסח הוא: "בשיחד לו הנכרי בית כל ימי הפסח אף על גב דקביל אחריות"). ומפרש רבינו שהכוונה היא שהנכרי ייחד לו מקום, על ידי שהישראל הניחו שם במעמדו ובהסכמתו). או שאפילו לגירסא דידן מוכיח רבינו ממה שכתב "כל ימי הפסח", היינו שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם, ואינו מסור בידו לשנותו מזוית לזוית.
2043. פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות י. שלטי הגבורים (ב, ב) אות א (ייחד ישראל ביתו לנכרי, שהשאילו או השכירו לו והניח בו הנכרי חמצו, אף על פי שקיבל ישראל אחריותו עליו אינו עובר עליו). ב"ח ס"ג ד"ה ויראה לי (ויראה לי דלדברי הכל היכא דקיבל עליה אחריות ולא ייחד לו מקום, אלא קיבלו ממנו בסתם, אינו מועיל הפסק מחיצת עשרה טפחים לעשותו רשותו של גוי ... דוקא היכא דייחד לו מקום, והגוי הניח חמצו לשם, דאז קנתה ליה זוית זו כדין שוכר, ואז צריך נמי מחיצת עשרה). שיירי כנה"ג הגה"ט (שכתב כלשון הב"ח). רמב"ן הובא ב מגיד משנה שם (בעל העטור והרמב"ן ז"ל וקצת מן האחרונים מפרשים דבלא קבל עליו אחריות לא בעינן מחיצה עשרה, אלא מפנהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו, ובקבל עליו אחריות די בייחד בית ובמחיצה עשרה, דכיון דייחד לו בית לאו ברשותו הוא, אע"ג דקביל עליה אחריות. זהו דעתם ז"ל). הרי דלא סגי בייחד לו בית על ידי עשיית מחיצה עשרה, אלא צריך שגם ייחד לו בית בהסכמת הנכרי.
2044. אף שלא קנה ממנו ויכול לחזור בו (ראה קונטרס אחרון ס"ק ה), סגי בזה שיהי' מקום זה מסור לנכרי שיהי' החמץ מנוח בו. וגם אם השכיר לנכרי החדר תלוי במחלוקת זו, כדלקמן סי"ג (וכן אפילו השכיר לנכרי חדר מיוחד בביתו שיניח שם חמצו). וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה (שהרי שכירות קרקע אינה נקנית לאינו יהודי בחזקה).
2045. רש"י שם ד"ה שאין מצוי בידך (שהרי אותה זוית מסורה לנכרי). ראה קונטרס אחרון ס"ק ה.
2046. מגיד משנה שם (ובקבל עליו אחריות די בייחד בית ובמחיצה עשרה).
2047. סעיף ה, וש"נ.
2048. גמרא ו, א (יחד לו בית אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא בבתיכם והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל ... דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך). והיינו כיון שכל ההלכה הזאת, שאם החמץ הוא באחריותו עובר עליו, למדים מהפסוק לא ימצא, כמובא לעיל ס"ט (שנאמר לא ימצא בבתיכם, ולא נאמר לא ימצא לכם בבתיכם, פרט לשל אחרים, אלא על כרחך אף בשל אחרים עובר עליו אם הוא מופקד אצלו ... כשקיבל עליו אחריות), לכן לא נתחייב לבערו בזה אלא כשהוא "מצוי בידך". משא"כ בחמץ שלו ממש, עוברים עליו אפילו אם הוא מופקד בבית הנכרי (כדלקמן בסמוך). וראה רשימות שיעורים סי' יח הערה 3.
2049. תוס' שם ד"ה יחד (כיון שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי). וכן הוא לקמן סי' תמא ס"ב (הרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי המונח בביתו של נכרי שאינו עובר עליו כלום).
2050. סעיף א (הפקידו, בין ביד נכרי בין ביד ישראל, אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות ... אף על פי כן עובר עליו גם המפקיד בבל יראה ובל ימצא, כיון שגוף החמץ הוא שלו).
2051. ר"ן שם (ב, ב) ד"ה ומיהו (גבי ייחד לו בית כיון דלאו דישראל הוא אלא דפקדון, אף על גב שקבל עליו אחריות לא החמירו עליו שיהא חייב לבער). והיינו לשיטתו, שהמפקיד חמצו אצל נכרי אינו עובר עליו אלא מד"ס (כדלקמן הערה 143). ואילו המפקיד חמצו של נכרי שבאחריותו אינו עובר עליו אפילו מדברי סופרים. ומזה למדים גם לדידן, שהמפקיד חמץ שלו אצל נכרי חייב לבערו מדברי תורה (כדלעיל ס"א, והערה 5), ואילו המפקיד חמצו של נכרי שבאחריותו אינו עובר עליו (מטעם המבואר לעיל הערה 83).
2052. רז"ה בהמאור פ"ב ט, ב (בשייחד להנכרי בית כל ימי הפסח).
2053. אפילו החזיר שלא בידיעת הנכרי, וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לא אות יא. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה (ושם הערה 175).
2054. פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא. שלטי הגבורים (ב, א) אות ב (ונראה בעיני שאם הי' חמצו של נכרי מופקד אצלו, וקיבל עליו אחריות, והפקידו ביד נכרי שאינו בעליו, הרי זה עובר עליו, הואיל וקיבל עליו אחריות הרי הוא כשלו, והרי הוא כמפקיד חמצו ביד נכרי). רמ"א ס"א (נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו ... חייב לבערו. הגה: ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר). ומזה יש ללמוד גם כשייחד לו מקום, ואחר כך נטלו והוליכו כו'. והסכימו לזה שאר כל האחרונים (קונטרס אחרון ס"ק ה).
2055. סעיף א (הפקידו, בין ביד נכרי בין ביד ישראל, אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות ... אף על פי כן עובר עליו גם המפקיד בבל יראה ובל ימצא, כיון שגוף החמץ הוא שלו).
2056. מ"א ס"ק א (ואם הישראל הפקידו אצל עכו"ם אחר, וקיבל עליו העכו"ם השני אחריות, נראה לי דשרי, דהא יש אומרים דאפילו חמצו של ישראל שהפקידו ביד עכו"ם וקבל העכו"ם אחריות שרי. ואף דלא קי"ל הכי, מכל מקום בחמצו של עכו"ם שרי, כן נראה לי). ודעה הב' מבוארת לקמן סי"ד, וההכרעה – סט"ז. והיא המחלוקת הד', מתוך ד' המחלוקות שמובאים כאן (סעיפים ט-טז), ונסקרו לעיל (הערה 54).
2057. שהרי גם כשייחד לו זוית, מכל מקום עכשיו שהפקידו בידי אחר הוא מסור בידו לפנותו, כדלעיל בתחלת הסעיף, ואם כן אין בזה הפרש בין יחד לו זוית או לאו. וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה.
2058. על כל מה שנתבאר לעיל ס"ט-יב, שהן ד' מחלוקות נפרדות שנסקרו לעיל (הערה 54). דעה האוסרת בכל הנ"ל מבוארת בסי"ג-ד. וההכרעה – לקמן סט"ז.
2059. רש"י ו, א (הפקידו אצלו, וקביל עליה אחריות ... זקוק לבער, יחד לו בית, כלומר לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות, אין זקוק לבער). והיינו שאז אינו חייב באחריות כלל, אפילו לא אחריות פשיעה. כפי שפירש בדבריו הר"ן שם (ב, ב) ד"ה גרסי' בגמ' (הפקידו אצלו בסתם זקוק לבער, דכיון שקבלו ברשותו כמאן דקביל עליה אחריות דמי, כדאמרינן בב"ק (דף מח ב) כנוס שורך ברשותי חייב. אבל ייחד לו בית, הוה ליה כמאן דאמר כנוס שורך ברשותך, דאמרינן התם דפטור, זהו דרך פרש"י ז"ל). וכפי שפירש בדבריהם הפר"ח ס"א ד"ה בפ"ק (ומתוך דברי הר"ן ... שכתב דלרש"י הכי קתני, הפקידו סתם זקוק לבער, דכיון שקבלו ברשותו כמאן דקביל עליה אחריות דמי, כדאמרינן בבא קמא כנוס שורך ברשותי חייב. ואף על גב דלא הוי אלא שומר חנם, ולא מחייב אלא בפשיעה). רא"ש פ"א ס"ד (יש אומרים דוקא שומר שכר דחייב בגניבה ואבידה, אבל שומר חנם לא ... ובה"ג כתב דאפילו שומר חנם נמי, ומיגנב או מיתבד בפשיעה קאמר). והוא בבה"ג הל' פסח כט, רע"ג (אי קביל עליה ישראל נטירותא, דכיון דאי פשע ביה ומיגניב או דמתבד מיחייב לשלומי, מיחייב לבעוריה). דעה הא' בטור ושו"ע ס"א (ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם שחייב בפשיעה, חייב לבערו ... ויש חולקים). * וכל זה הוא אם "קיבל עליו ... אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו". משא"כ אם הוא שומר חנם בסתם, ולא קיבל עליו בפירוש אחריות גניבה ואבידה בפשיעה. לא נתפרש כאן אם הוא חייב בפשיעה אף בשל נכרי. אמנם נתפרש לקמן (סי' תמא סי"ד): "שלא אמרו אין דין שומרין לממון של נכרי, אלא לענין גניבה ואבידה הבאים באונס, אבל לא לענין הבאים על ידי פשיעה, שהפושע הוא כמזיק בידים, וכבר נתבאר בסימן ת"מ, שלכתחלה צריך לבער בערב פסח אף אם אינו חייב אלא באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה". והיינו שאם קיבל עליו הישראל בסתם להיות שומר חנם, במילא התחייב בגניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה, ואם כן עובר עליו (לדעה זו שלפנינו). והטעם לזה יתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק ו.
2060. רמב"ם פ"ד ה"ד (עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אע"פ שלא קבל אחריות, הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו). רא"ש פ"א ס"ד (והרמב"ם ז"ל כתב שאם הנכרי אלם וכופהו לשלם, אף על פי שלא קבל עליו אחריות, כדידיה דמי ואסור). טור (כתב הרמב"ם אפילו אם אינו חייב באחריותו, אלא שהעכו"ם אלם וכופהו לשלם אם יאבד, חייב לבערו). ודעה הא' בשו"ע ס"א (ויש אומרים שאפילו ... אם אינו חייב באחריותו בדין, אלא שיודע שהנכרי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד, חייב לבערו. ויש חולקים). * והנה דעת הרמב"ם כבר נתבארה לעיל (הערה 56), שאינו עובר על החמץ אלא אם קיבל עליו אחריות גניבה ואבידה באונס. ולכן כתב הרמב"ם כאן (אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אע"פ שלא קבל אחריות, הרי זה חייב לבערו). ולפום ריהטא נראה שהכוונה דמיירי בשומר חנם, שמעיקר הדין חייב רק על הפשיעה, והנכרי האלם יחייבו לשלמו אף אם אבד או נגנב באונס. אמנם רבינו כותב כאן, שלדעה זו חייב לבער אפילו אם מעיקר הדין אינו חייב אפילו על הפשיעה, והנכרי האלם "יפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנו מחמת פשיעותו בשמירתו". והמקור לזה יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז.
2061. לעיל סי"א מיירי שרק ייחד לו (היינו שלדעה הא' מספיק אפילו אם רק השאיל לו מקום זה להניח בו חמצו). וכאן מוסיף שכן הוא גם כשהשכיר לו (היינו שלדעה הב' גם זה לא מספיק לפטרו מחיוב ביעור). והוא ממשמעות הגמרא ו, א (למימרא דשכירות קניא). הרי דמיירי גם בשכירות. וכן נראה בפסקי ריא"ז פ"א ה"א אות י (שהובא בשלטי הגבורים ב, ב אות א). ובשו"ת הרשב"א סי' קעז (ייחד ישראל ביתו לנכרי, שהשאילו או השכירו לו). אמנם מכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה, שלכמה דעות אין קנין שכירות מועיל בנכרי (לא קנין חזקה ולא קנין מעות ולא קנין סודר). אלא שגם שכירות כזו, ואפילו רק השאיל או ייחד לו זוית, מספיק שתיחשב הזוית מסורה לנכרי, ואם כן תלויים שניהם בב' דעות אלו.
2062. רמב"ם פ"ד ה"ג (שהשמיט ההיא דייחד לו בית). וכפי שנתבאר במגיד משנה שם (וכבר כתבתי שיש סוברין שביחוד בית די אפילו קביל עליה אחריות. ומן ההלכות נראה כדעת רבינו). והיינו מה שגם ה רי"ף השמיט ההיא דייחד לו בית. וביאר בשו"ת הרשב"א רס"י קעז (שנראה בגמרא שאם ייחד לו בית אפילו בקבלת אחריות מותר. אלא שהרב ז"ל השמיטה, להחמיר בדבר, וכן ראוי להחמיר). וכן נתפרשו דבריהם בב"י ד"ה הלכך, ובב"ח ס"ג ד"ה הלכך. וכן דעת השו"ע ס"א (שהשמיט ההיא דייחד לו בית). רש"י ו, א ד"ה יחד לו בית (כלומר לא קיבלו עליו אלא אמר ליה הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות אין זקוק לבער). הרי שייחד לו בית מועיל רק שלא תהי' האחריות על הישראל, אבל אם סיכמו שהאחריות היא על הישראל חייב לבער אפילו אם ייחד לו מקום. והיא דעה הא' בטור (אם ייחד לו מקום ... אין זקוק לבערו, ופירש"י בשלא קיבל עליו אחריות). * ולא רק בקיבל עליו אחריות גניבה ואבידה אין היחוד מועיל לדעה זו, ולא רק בקיבל עליו אחריות פשיעה, אלא אף אם לא קיבל עליו אחריות כלל, אלא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו, גם אז אין היחוד מועיל לדעת זו. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח.
2063. ח"י ס"ק ה (אף שהפקידו גם כן בדרך שהפקידו העכו"ם ראשון אצל ישראל על אחריות ישראל, חזר והפקידו הוא אצל העכו"ם על אחריותו, אפילו הכי על ישראל לבערו, כיון שהוא כשלו הוי ליה כחמצו של ישראל שהפקיד אצל העכו"ם ... ודלא כמ"א שכתב בפשיטות בלי ראיה, דאם קבל העכו"ם שני האחריות דאין צריך לבער, ולענ"ד כמו שכתבתי). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט.
2064. ח"י ס"ק ו (כיון דאחריות על ישראל, רק שהוא חוזר ותובע לעכו"ם שני). טעם זה נתבאר במ"א סק"א (שהעכו"ם תובע הישראל והישראל תובע לעכו"ם השני). אלא שהמ"א כתב שלא לחשוש לטעם זה, והח"י אוסר.
2065. סעיף א.
2066. עטרת זקנים (ונראה לי דזהו בודאי פשיטא, אם מתחילה נתן העכו"ם חפצו ברשות העכו"ם, ושם קיבל עליו ישראל אחריות, אין צריך לבערו ... ויש להביא על זה כמה ראיות). באר היטב ס"ק ב (שרי ... אם העכו"ם נתן חמצו ברשות עכו"ם, ושם קיבל עליו ישראל אחריות, הסכמת כל הפוסקים).
2067. והיינו שאף שלדעת הח"י נחשב זה באחריות הישראל, מכל מקום גם אחריות הישראל לא נאסרה אלא כשהוא ברשותו של הישראל, משא"כ כאן שהוא בבית נכרי אחר. וכדלעיל סי"א (והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי, שאינו עובר עליו). ואף שאסר הח"י גם כשהישראל הפקידו ביד נכרי אחר, היינו מטעם שאז נחשב כאילו הוא ברשות ישראל, כמבואר לעיל ס"א (כיון שהנפקד קיבל הפקדון מדעתו, ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו, הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו, והרי מקום זה קנוי להמפקיד, לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאלו היה מונח בביתו שהוא דר בו). משא"כ כאן, אשר (נכרי הנפקד לא השאיל להישראל את המקום שהחמץ מונח עליו בביתו), אינו בביתו ולא ברשותו של הישראל (והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי, שאינו עובר עליו).
2068. אף שבמי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו אסרו חכמים, כדלעיל ס"א (ומכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו). היינו מטעם שנתבאר לעיל שם (כיון שגוף החמץ הוא שלו אלא שאינו מונח ברשותו). משא"כ כאן (שגום החמץ אינו שלו). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (ואין לומר דמדרבנן אסור, דמנא לן לחדש מדעתינו גזירה שלא נמצאת בתלמוד).
2069. מ"א ס"ק א (ביד כותי אחר, שאינו בעליו ... ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ... דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו שני כשומר חנם, והראשון חייב בגניבה ואבידה ... מכל מקום הוה ליה כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי). וההוכחות לזה מלשון הריא"ז, ומהמשנה וטוש"ע סי' תמא, נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק י. וראה גם בעל המאור (פ"ב ט, ב; שצוין אליו לקמן סי' תמא ס"י, הערה 69): "אף על גב דקביל אחריות ... כגון שהחזירו ישראל לרשותו של נכרי כל ימי הפסח".
2070. אחרונים. ח"י ס"ק ג (והאחרונים הכריעו דלכתחלה יש להחמיר אף ביחד לו בית, ובדיעבד אין להחמיר), וס"ק ז (וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא הכריע דלכתחלה אף בשומר חנם חייב לבערו, ובדיעבד אם שכח לבערו, יש לסמוך על דעה ראשונה דכל שאינו חייב באחריות גניבה ואבידה אינו מבערו). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט, שלפי זה יש לפסוק כן גם בשאר הדברים שיש בין דעה הא' לבין דעה הב'.
2071. ט"ז ס"ק א (שימכרנו לאחר, ודי בזה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יא. ולכאורה נראה, שכל האמור כאן ובקונטרס אחרון, שמועלת המכירה לנכרי אחר (אבל לא הביטול), הדינים שוים בזה בין בד' הדברים האלה שמחמירים רק לכתחלה, ובין בדברים שחייב לבערם לכל הדעות, שגם מועלת בהם המכירה לנכרי אחר (ולא הביטול). אלא שכיון שבסעיף שלפנינו נתבאר דין לכתחלה (בד' הדברים האלה), ובסעיף הבא נתבאר דין בדיעבד (בדברים שחייב לבערו לכל הדעות). לכן ביאר רבינו את דין המכירה והביטול דוקא כאן (ולא לקמן סעיף הבא).
2072. סעיף ג (מתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה, ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי).
2073. ומפרש רבינו שהוא בשני פרטים: (א) שמותר לו להשהותו. (ב) שאחר הפסח מותר באכילה.
2074. ח"י ס"ק ז (ובדיעבד אם שכח לבערו, יש לסמוך על דעה ראשונה ... אינו מבערו).
2075. מ"א ס"ק א (ואפשר דאפילו בא העכו"ם בפסח מותר להניח ליטלו, דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך), ובסי' תמא ס"ק ד (ואפילו בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו, וכמ"ש סי' ת"מ). והלכה זו היא אף במקום שחייב לבערו לכל הדעות, כדלקמן סעיף הבא (אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו, בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח, רשאי הישראל ליתנו לו, ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה, שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי, כיון שחמצו הוא בעין הרי אומר לו הרי שלך לפניך), וראה גם לקמן סי' תמא סי"א (ואם עבר ולא ביערו ובא הנכרי תוך הפסח לפדותו, רשאי לקבל ממנו המעות ולהניחו שיטול חמצו).
2076. סעיף יג (ליגע בו בידיו אסור ... אלא בשעה שמתעסק בו לבערו מן העולם, כמו שיתבאר בסימן תמ"ו), ובסי' תמו ס"ז (לא יטלטלנו בידיו ... ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא לאכול ממנו ... ומטעם זה אסור ליגע בחמץ של נכרי כל ימי הפסח).
2077. כדלעיל סוף ס"א (וכל רגע ורגע שאינו מבערו הוא עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים). ונתבאר לעיל סי' תלא ס"א (ושם הערה 6). משא"כ כשמחזירו לנכרי בתוך הפסח, שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא (אפילו לדעה האוסרת), וכאמור כאן "כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהייה זו", והיינו שמועלת קניית הנכרי מידי הישראל, שלא יעבור עליו הישראל שוב בבל יראה. ונתבאר לעיל סי' תלה בקונטרס אחרון ס"ק ב (והערה 82).
2078. אליה רבה ס"ק ג (ומכל מקום בדיעבד כששכח לבער, נראה לי לסמוך ... שמותר לאוכלו אחר הפסח).
2079. רמב"ם פ"ד ה"ג (ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו, ומותר לאכול ממנו אחר הפסח). מ"א ס"ק א (ובכל מקום דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו ... חמץ שעבר עליו הפסח ... אסור). ועוד הוכיח כן מכמה פוסקים בקונטרס אחרון ס"ק יב. וראה שדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ח אות כג), שהביא מכמה פוסקים שדנו בזה, ומסיק שם (ד"ה המורם) הכרעתם לאסור באכילה ולהתיר בהנאה. אמנם רבינו אינו מחלק בזה, וכותב "אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל".
2080. סעיף א (אסור בהנאה לכל אדם מישראל, לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם).
2081. מ"א ס"ק א (אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ ... וכ"כ בחו"מ סי' שס"ג דהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ... ואפשר דאפילו בא העכו"ם בפסח מותר להניח ליטלו, דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפני בבבא קמא דף צ"ח). והוא כדתנן ב"ק צו, ב (גזל ... חמץ ועבר עליו הפסח ... אומר לו הרי שלך לפניך). ובגמרא שם צח, ב (אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך). וכן נפסק בחו"מ סי' שסג ס"א (גזל חמץ ועבר עליו הפסח ... אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה). וכן הוא לקמן סי' תמג ס"ח (ואם לא ביערו המלוה לאחר זמן הביעור והשהה אותו עד לאחר הפסח, אע"פ שכבר נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום אם הוא מחזירו ללוה חייב הלוה לקבלו מידו ולפרוע לו חובו, מפני שהמלוה יכול לומר לו הרי שלך לפניך שלם כמו שנתת לי). אלא ששם מיירי בחמץ של ישראל, לכן אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך עד לאחר הפסח, משא"כ כאן דמיירי בחמץ של נכרי, יכול לומר לו הרי שלך לפני גם בתוך הפסח. ח"י ס"ק ד, שהביא את דברי המ"א הנ"ל; והוא עצמו סובר שחמץ זה לא נאסר אחר הפסח (אלא שאחר כך כותב: "אף אם יהיה שום צד איסור לישראל לאכול ממנה"). ורבינו הוכיח בקונטרס אחרון ס"ק יב כמ"א (דלא כח"י). * ומכל מקום הוא נשאר אסור בהנאה לכל ישראל, כדלקמן בסמוך. ואף שהחזירו בפסח לנכרי בעל החמץ, ואף שאחרי שהנכרי קיבלו ממנו שוב אין הישראל עובר עליו על בל יראה (כדלעיל סעיף הקודם, והערה 112). מכל מקום נאסר בהנאה בזמן שהי' ברשות ובאחריות הישראל, לפני שהחזירו לו.
2082. תוספ'. רז"ה. רמב"ן (לא נתבררה הכוונה, ואולי מקומו לקמן סי' תמא ס"ב, וראה לקמן שם הערה 13). מ"א ס"ק א (ומכל מקום יש לומר דאסור מהאי טעמא ליתן לעכו"ם, דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח). היינו שחושש לאסור אף בנידון דידן. ורבינו הוכיח בקונטרס אחרון ס"ק יג כדעת הח"י ס"ק ד, להתיר בנידון דידן. אלא שלכתחלה יש לחוש לדעת המ"א (כדלקמן בסוף הסעיף, ובקונטרס אחרון ס"ק יד).
2083. סעיף ב ואילך (לאחר גמר הלתיתה ... יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור בלא ביקוע ... מוכרו מעט מעט לנכרים בענין שיש לתלות שיאכלוהו הנכרים קודם הפסח, אבל לא ימכור ממנו הרבה לנכרי אחד, גזירה שמא יחזור הנכרי וימכרנו או יתננו לישראל אחר, שאינו יודע שנפלו עליו מים, ויאכלנו הישראל בפסח). והיינו כשרוצה למכרו לנכרי קודם הפסח. ועד"ז הוא בתערובת חטים כשרים בחטים מחומצות שרוצה למכור לנכרי תוך הפסח חוץ מדמי איסור שבו, כדלקמן סי' תמב ס"י (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו), וסי"ט (שימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן כמו שנתבאר למעלה. רק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר ... וכן בכל מקום שנתבאר שלאחר הפסח הוא אסור באכילה ומותר בהנאה צריך ליזהר כשמוכרו לנכרי שימכרנו לו בענין שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר ויאכלנו). וש"נ.
2084. ח"י ס"ק ד (דכיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם, רק שמחזיר לו את שלו, אם כן אף אם יהיה שום צד איסור לישראל לאכול ממנה, מכל מקום מותר ל[החזי]ר לאותו עכו"ם, דהוא אינו מחויב לשלם לעכו"ם ולקנותו ממנו החמץ כדי שלא יכשל בו ישראל אחר, כיון שהוא אינו מוכר לו, רק שמחזיר לו ואומר להרי שלך לפניך, ואין להחמיר כולי האי בפן ואולי ימכר לישראל, וק"ל. נראה לי). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יג. ועד"ז גם לקמן סי' תמח סכ"ח (ואין מחייבין את הישראל ליקח הפת מן הנכרי ולבערו מן העולם, כדי שלא ימכרנו הנכרי לישראל אחר שאינו יודע שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויאכלנו, לפי שאין הישראל מחויב להפסיד ממונו מפני תקלת אחרים, כיון שהוא אינו נותן לפניהם תקלה, שהרי אינו מוכר החמץ להנכרי).
2085. "כדי לחוש לסברת המ"א" הנ"ל. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יד.
2086. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה (ס"ק א וס"ק ב): בפנים ס"א מחדש רבינו הלכה (שלא נתפרשה די הצורך בפוסקים שלפניו), שאם מטמין חמץ בבית חבירו, אינו עובר עליו מן התורה, אבל עובר עליו מדברי סופרים. ועל זה מוכיח מדברי הפוסקים: א) (בס"ק א): דקיי"ל שאינו עובר עליו מן התורה. ב) (בס"ק ב): דקיי"ל שעובר עליו מדברי סופרים.
2087. פ"א סי' ד (וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו, קרינא ביה ביתו).
2088. "שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו"ם הרי הוא ביתו".
2089. משא"כ כשהטמין שם שלא מדעתו, שוב לא "השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו", ואין "מקום זה קנוי להמפקיד".
2090. ס"ק ד (באשר"י פ"א דפסחים כתב ... ונראה לי דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דהמפקיד קרינא ביה ... וקשה ... ונלע"ד לתרץ דברי הר"ר יונה שהמפקיד חייב לבער ... באם חמץ ממש של ישראל ... אין חילוק .. דאפילו בבית עכו"ם אסור).
2091. אף אם הטמין בחצרו שלא מדעתו.
2092. כמבואר בדבריו שם (למ"ד לאו כממון דמי, הא דאמר הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן, שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם, נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא שהחמץ של עכו"ם והאחריות על ישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו). והיינו שממה שנאמר "לא ימצא" למדים אנו שנכרי שהפקיד ביד ישראל ואחריותו על הישראל עובר עליו, כמבואר בפנים ס"ט (שנאמר לא ימצא בבתיכם, ולא נאמר לא ימצא לכם בבתיכם, פרט לשל אחרים, אלא על כרחך אף בשל אחרים עובר עליו אם הוא מופקד אצלו ... כשקיבל עליו אחריות). וממה שנאמר "לא ימצא בבתיכם" למדים, שמה שעובר על הפקדון שבאחריותו אינו אלא כשהוא בבתיכם (ולא כשמפקידו אצל נכרי אחר). יוצא אם כן שנכרי שהפקיד בידי ישראל, וישראל זה הפקידו בידי נכרי אחר, אינו עובר עליו.
2093. שיהי' זה כאילו השאיל הנכרי השני את המקום אל המפקיד הישראל.
2094. פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא. שלטי הגבורים (ב, א) אות ב (שאם הי' חמצו של נכרי מופקד אצלו, וקבל עליו אחריות, והפקידו ביד נכרי שאינו בעליו, דהואיל וקבל עליו אחריות הרי הוא כשלו, והרי הוא כמפקיד חמצו ביד נכרי).
2095. סעיף א (נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו ... חייב לבערו. ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר).
2096. כנפסק לקמן סי"ד (וכן אפילו אם נטל הישראל את הפקדון והוליכו לבית נכרי אחר והפקידו אצלו, וקיבל עליו הנכרי השני כל האחריות שהיה על הישראל, אף על פי כן חייב לבער).
2097. לכאורה הי' מקום לומר שהאיסור המבואר בפסקי הריא"ז וברמ"א הוא מדרבנן. וכמו לדידן שמבואר בהמשך הסעיף שמדברי סופרים עובר גם על החמץ שהטמין חמצו בבית חבירו. על זה מבאר, שהאיסור מדברי סופרים במטמין בבית חבירו למדים מהגמרא, משא"כ בפקדון שחזר הישראל והפקיד אצל נכרי אחר אין לנו לזה שום לימוד מהגמרא, לומר שהוא מדברי סופרים. ועל כרחך צריך לומר שאיסורו הוא מן התורה (מהטעם שהובא לעיל מהרא"ש).
2098. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קז.
2099. לא, ב (נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח דברי הכל עובר ... נכרי מישראל לא קני ... דאמר ליה מעכשיו). ופירש"י (קם ליה חמץ ברשות נכרי). וכן נפסק לקמן סי' תמא ס"ד (אבל אם לא אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך ... ונמצא שחמץ זה אינו קנוי להנכרי ... לפיכך חמץ זה לאחר הפסח הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל ... שהרי הישראל בעל החמץ עובר עליו). למדנו מכאן שאם הנכרי לא קנה את החמץ שהרהין אצלו הישראל, הישראל עובר עליו.
2100. ב, ב ד"ה ומיהו (ומיהו הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור, דהא תנן לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו, והרהין בביתו של נכרי משמע, ואפילו הכי אמרינן דעובר, כלומר שהוא אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו שלא ביערו). וכן הוא שם ט, ב ד"ה מיהא (מיהא שמעינן דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור, דאי לא תימא הכי אמאי אסור והא לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא, וכבר כתבתי זה למעלה).
2101. של הר"ן שסובר שאף המפקיד חמץ אצל נכרי אינו עובר מן התורה, כמבואר בדבריו שם ב, ב ד"ה גרסינן (שהרי אפילו חמצו של ישראל כל שהוא ברשות הנכרי אינו עובר עליו, והכי איתא במכילתא ... יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות הנכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו). והוא כשיטת הגאונים שהובאה ברא"ש פ"א סי' ד (יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו, וקבל הנפקד עליו אחריות, הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד, אף על פי שהוא שלו, כיון שאינו ברשותו, והביאו ראיה ממכילתא (בא פרשה י), דתני התם בבתיכם ... יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו). ועל זה הביא מגמרא הנ"ל, שעכ"פ מדרבנן עובר עליו. ואם כן מובן מזה גם למאי דקיי"ל כשיטת הרא"ש ורבינו יונה (כבפנים ס"א, והערה 5), שאם הנכרי (שומר החמץ עבור הישראל עובר עליו מן התורה, ואם) אינו שומר עליו עבור הישראל עובר עליו הישראל מדרבנן.
2102. יוצא אם כן שלשיטת הט"ז אין שום ראיה מהגמרא למיסר מדרבנן.
2103. מוסגר זה מקומו לעיל, אחר תיבות "דאייתי מינה הר"ן ז"ל למיסר מדרבנן, לפי שיטתו", אשר כן הוא גם לפי שיטת הרא"ש הנ"ל (כדלקמן קונטרס אחרון ס"ק ב), במקום שהנכרי אינו מתכוין להקנות לו המקום.
2104. נוסח כל חמירא נתבאר לעיל (סי' תלד ס"ז): "כל חמירא דאיכא ברשותי". ונתבאר בטור שם (ולא יפרט לומר כל חמירא דאיתיה בהדין ביתא אלא דאיתיה ברשותי כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרות). הובא גם בט"ז שם ס"ק ד. ובב"י שם (ומה שכתב ולא יפרט לומר כל חמירא דאיתיה בהדין ביתא וכו'. כן כתב גם כן רבינו ירוחם, וכן כתב הגהות מיימון בפרק ג' [דפוס קושטא ה"ז] בשם ספר מצות גדול). והיינו כאמור ברבינו ירוחם נתיב ה ח"א לח, ב (וצריך לומר ברשותי ולא בביתא הדין שמא יש לו בבית אחר).
2105. "כי היכי דכתב בסימן תל"ד דלא יפרט לומר כל חמירא דאית בהדין ביתא, כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים, הכי נמי לא לימא כל חמירא דאיתיה ברשותי לכלול חמץ שיש לו ברשות אחרים כדי שלא לעבור עליו ... מכאן ראיה דכל שיש לו חמץ ברשות אחרים אינו עובר עליו ולהכי לא בעי למימר אלא בתוך ביתי". ומכאן ראי' דלא קיי"ל כהט"ז, אלא דכל שיש לו חמץ ברשות אחרים, ואינו שומר החמץ עבור הישראל, אינו עובר עליו מן התורה. * ואף שמדברי סופרים עובר גם על חמץ שהפקיד ברשות חבירו שלא מדעתו (כמבואר כאן בפנים, ולקמן ס"ק ב), ואם כן תישאר גם כאן השאלה: "אף ברשותי לא היה לנו לומר, כדי לכלול החמץ שברשות אחרים". ביאר בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' כג (וכוונתו דמזה מוכח דחמץ שיש לו ברשות אחרים אינו עובר בבל יראה מן התורה רק מדרבנן, ואם כן הביטול ללא יועיל, דהא מן התורה בלאו הביטול אינו עובר, ומדרבנן הביטול לא יועיל רק ביעור). והיינו שכשם שאמרו חכמים שהביטול אינו מועיל לחמץ שבביתו, כך לא יועיל לחמץ שהטמין ברשות חבירו. וראה עוד מ"ש בזה במנחת יצחק ח"ג סי' מב.
2106. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה (ס"ק א וס"ק ב): בפנים ס"א מחדש רבינו הלכה (שלא נתפרשה די הצורך בפוסקים שלפניו), שאם מטמין חמץ בבית חבירו, אינו עובר עליו מן התורה, אבל עובר עליו מדברי סופרים. ועל זה מוכיח מדברי הפוסקים: א) (בס"ק א): דקיי"ל שאינו עובר עליו מן התורה. ב) (בס"ק ב): דקיי"ל שעובר עליו מדברי סופרים.
2107. ב, ב ד"ה ומיהו (ומיהו הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור, דהא תנן לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו, והרהין בביתו של נכרי משמע, ואפילו הכי אמרינן דעובר, כלומר שהוא אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו שלא ביערו). וכן הוא שם ט, ב ד"ה מיהא (מיהא שמעינן דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור, דאי לא תימא הכי אמאי אסור והא לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא, וכבר כתבתי זה למעלה).
2108. של הר"ן שסובר שאף המפקיד חמץ אצל נכרי אינו עובר מן התורה, כמבואר בדבריו שם ב, ב ד"ה גרסינן (שהרי אפילו חמצו של ישראל כל שהוא ברשות הנכרי אינו עובר עליו, והכי איתא במכילתא ... יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות הנכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו). ומזה יש ללמוד גם למאי דקיי"ל כשיטת הרא"ש ורבינו יונה (כבפנים ס"א, והערה 5), שאם הנכרי (שומר החמץ עבור הישראל עובר עליו מן התורה, ואם) אינו שומר עליו עבור הישראל עובר עליו הישראל מדרבנן.
2109. סעיף ד (ומיהו מדרבנן מיחייב לבעורי). ובסוס"י תמז (וכתב הר"ן ... חמצו של ישראל המופקד אצל גוי דמדרבנן צריך ביעור).
2110. ס"ק מו (דכתב הר"ן פ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם ... צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחר הפסח ... כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא, וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור, אם כן הוה ליה כאלו עבר אדאורייתא, דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח).
2111. ולקמן שם ס"ד (אבל אם לא אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך ... ונמצא שחמץ זה אינו קנוי להנכרי ... לפיכך חמץ זה לאחר הפסח הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל ... שהרי הישראל בעל החמץ עובר עליו). והיינו מדרבנן, כמבואר כאן. ומכאן הוכיח הר"ן ב, ב ד"ה ומיהו (מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור, דהא תנן לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו, והרהין בביתו של נכרי משמע, ואפילו הכי אמרינן דעובר).
2112. כדאמרינן במשנה ל, ב (נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה), ובגמרא שם לא, ב (דאמר ליה מעכשיו), משא"כ כשלא אמר ליה מעכשיו אסור בהנאה אחר הפסח.
2113. כדלקמן שם ס"ד (אם הישראל רוצה לפדותו מיד הנכרי לאחר שעבר הזמן אינו יכול להוציאו ממנו בעל כרחו בדיניהם, מכל מקום ... בדיני ישראל יכול לפדותו אף לאחר הזמן, דכיון שלא אמר לו מעכשיו יהא שלך הרי זה אסמכתא בעלמא).
2114. שבזה מודה הרא"ש וסייעתו (להר"ן) שאינו עובר עליו מן התורה, ומכל מקום אסור מדרבנן.
2115. צו, ב (גזל ... חמץ ועבר עליו הפסח ... אומר לו הרי שלך לפניך). ובגמרא שם צח, ב (מאן תנא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך). מכאן מוכח שהנגזל חייב בביעורו (מדרבנן), אף שאינו ברשותו (וכשאינו מבער נאסר בהנאה). ואף שאפשר לפרש שהחמץ נאסר בהנאה כיון שהגזלן חייב בביעורו, ולא הנגזל. ואם כן אין מכאן ראי'. אמנם לפי הירושלמי דלקמן מוכרחים לפרש דהיינו כיון שהנגזל עבר עליו.
2116. פ"ב ה"ב (עכו"ם שבא אצל ישראל ובידו חמץ ... הפקיד אצלו צריך לבער ... לא ביער לאחר הפסח מהו ר' יונה אמר מותר ... חמיצו של עכו"ם הוא, ישראל הוא שעבר עליו ולא ביערו).
2117. ס"ק ד (שנוטה לפסוק כדעה זו בירושלמי, כדלקמן קונטרס אחרון סוף ס"ק יב). ואף שנתבאר לאיסור בפנים סי"ז (כל מקום שהוא חייב לבערו ... ושכח או נאנס ולא ביערו, אף על פי שגוף החמץ הוא של הנכרי, מכל מקום כיון שעבר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא הרי הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל). והרבה להוכיח כן מדברי הפוסקים, בקונטרס אחרון ס"ק יב (לפסוק להחמיר בדבר שהוא מחלוקת בירושלמי, שהביא החק יעקב). מכל מקום מוכיח כאן מדעה המתרת בירושלמי, שמה שנאסר בהנאה במשנה שלפנינו (ב"ק צו, ב), אין מחמת חיוב ביעור שעל הגזלן, כי מחמת חיוב ביעור שעל הנגזל.
2118. בשו"ת שבסוף ספר מנחת יעקב עם תורת השלמים סי' ו ד"ה ואפילו (מסוגיא דש"ס דפרק הגוזל עצים, גבי הא דאמרינן גזל חמץ שעבר עליו פסח אומר הרי שלך לפניך, ואיתא שם בש"ס מאן תנא דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך וכו', הרי להדיא דאף שהבעלים היה אונסים גמורים, שהרי היה ביד גזלן, ואפילו הכי אחר הפסח אסור בהנאה). ומכל שכן כשהטמין את החמץ בחצר חבירו שלא מדעתו, שאינו אנוס, ויכול להוציאו משם ולבערו, שאם עבר עליו הפסח ולא ביערו אסור באכילה ובהנאה, כמבואר בפנים סוף ס"א.
2119. בפנים ס"ה נתבאר, שכל ההיתר להרשות לנכרי להניח חמצו בבית הישראל הוא (אם הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתו, ואין הישראל רוצה להתגרות עם הנכרי להשליך חמצו מן ביתו לרשות הרבים). ועל זה מציין למ"ש בסי' תמח סעיף ה (ואם אינו אלם, ואין הכרח כלל לישראל שיקבל פקדונו, לא יניחנו שיניח החמץ ברשותו בכל ענין). והיינו שכל ההיתר הוא כשהנכרי אלם ואין הישראל רוצה להתגרות עמו.
2120. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סי"א נתבאר, שאפילו אם אחריות החמץ היא על הישראל, מועיל מה שהישראל מייחד מקום לפקדון זה. וכל זה הוא בייחד לו מקום, משא"כ אם לא ייחד לו מקום, רק עשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, נתבאר (ס"ה) שאינו מועיל אלא בלא קיבל עליו אחריות. ואף שגם עשיית מחיצה היא יחוד מקום לחמץ זה. ולכן יש פוסקים שכתבו, שגם עשיית מחיצה מועלת כשקיבל עליו אחריות. מכל מקום נתבאר כאן בפנים, דלא סגי בזה בעשיית מחיצה, כי אם דוקא בייחד מקום בהסכמת הנכרי, שהנכרי עצמו מניח שם החמץ, או שיניח הישראל במעמד הנכרי, והבטיח לו שלא לשנותו למקום אחר, שאז מסור מקום זה לנכרי. וזה בא להוכיח בקונטרס אחרון זה, שאף שיש פוסקים שאין חילוק בין עשיית מחיצה לבין ייחד לו מקום, ושניהם מועילים אף בקיבל עליו אחריות, מכל מקום מוכח מדברי הפוסקים כאמור לעיל, לחלק בין עשיית מחיצה לבין ייחד לו מקום.
2121. ס"ג ד"ה ויראה לי (ויראה לי דלדברי הכל היכא דקיבל עליה אחריות ולא ייחד לו מקום, אלא קיבלו ממנו בסתם, אינו מועיל הפסק מחיצת עשרה טפחים לעשותו רשותו של גוי ... דוקא היכא דייחד לו מקום והגוי הניח חמצו לשם, דאז קנתה ליה זוית זו כדין שוכר, ואז צריך נמי מחיצת עשרה). שיירי כנה"ג הגה"ט (שכתב כלשון הב"ח). והיינו דלא סגי במה שייחד לו מקום על ידי עשיית מחיצה, אלא צריך שגם ייחד לו מקום בהסכמת הנכרי.
2122. ט, ב (בדפוסים שלנו הנוסח הוא: "בשייחד להנכרי בית כל ימי הפסח אף על גב דקביל אחריות". ולא נרמז דהיינו שהנכרי בעצמו הניחו שם. אבל בדפוסים ישנים הנוסח הוא: "בשיחד לו הנכרי בית כל ימי הפסח אע"ג דקביל אחריות"). ומפרש רבינו שהכוונה היא שהנכרי ייחד לו מקום, על ידי שהישראל הניחו שם במעמדו ובהסכמתו. או שאפילו לגירסא דידן מוכיח רבינו ממה שכתב "כל ימי הפסח", היינו שאינו מסור בידו לשנותו מזוית לזוית.
2123. פ"ד ה"ב (בעל העטור והרמב"ן ז"ל וקצת מן האחרונים מפרשים דבלא קבל עליו אחריות לא בעינן מחיצה עשרה, אלא מפנהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו, ובקבל עליו אחריות די בייחד בית ובמחיצה עשרה, דכיון דייחד לו בית לאו ברשותו הוא, אע"ג דקביל עליה אחריות. זהו דעתם ז"ל). והיינו דלא סגי במה שייחד לו מקום על ידי עשיית מחיצה, אלא צריך שגם ייחד לו מקום בהסכמת הנכרי.
2124. שצריך להיות בהסכמת הנכרי, דהיינו שהנכרי הניחו שם או שהניחו שם במעמד הנכרי. ואז מועלת המחיצה. ונתפרש יותר בריטב"א שם ד"ה חמצו (חמצו של גוי עושה לו מחיצה גבוה עשרה, פירוש כל חמצו של גוי, דאפילו קיבל עליו אחריות בהכי סגי, כיון דעביד מדעתו, דהוי כיחד לו בית). וראה עוד הוכחות לזה לקמן קונטרס אחרון ס"ק ה.
2125. ס"ב ד"ה כתב בספר ב"ח (כתב בספר ב"ח ויראה לי דלדברי הכל היכא דקבל עליו אחריות ולא ייחד לו מקום אלא קבלו ממנו בסתם, אינו מועיל הפסק מחיצה עשרה טפחים לעשותו רשותו של גוי, דשמא הגוי לא חפץ שיהא מונח חמצו אלא ברשות ישראל, ואם כן לא זכה הגוי באותו זוית וחזרה לישראל ... ואינו מחוור אצלי, דשאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא, משמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך כדאיתא בגמרא). היינו דסגי אפילו ייחד לו מקום בלא הסכמתו, על ידי עשיית מחיצה.
2126. כן הוא גם בדפוס ראשון. ואינו נוסח הרגיל בכגון דא. ואולי כתב רבינו: "וכ"מ", והכוונה "וכן מוכח בהדיא", והמדפיס פתח את הר"ת וכתב "וכן מצאתי".
2127. "אם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו ... וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים ... הפקידו אצלו וקיבל עליו אחריות חייב לבערו, ואם ייחד לו מקום ... אין זקוק לבערו ... אפילו קיבל עליו אחריות". הרי חילק ביניהם, שעשיית מחיצה בלא דעת הנכרי אינה מועלת אלא בלא קיבל אחריותו, ואילו ייחד לו מקום בהסכמתו מועיל אפילו בקיבל עליו אחריותו.
2128. ס"ק ב (ור"ת סבירא ליה אפילו אם קבל עליו אחריות נמי מהני יחד לו בית, גם מחיצה נמי מהני). הרי שהוא סובר כהפר"ח, שלא לחלק בין מחיצה לבין ייחד לו מקום, ששניהם מועילים אפילו בלי הסכמת הנכרי.
2129. שאף שבתחלת דבריו כתב שגם מחיצה דינה כייחד לו מקום, שמועלת אפילו קיבל עליו אחריות. מכל מקום נראה מסוף דבריו שמסקנתו אינה כן, דלא סגי בעשיית מחיצה, אלא צריך לייחד לו מקום בהסכמת הנכרי המפקיד. שהרי כתב בסוף דבריו "לפירוש ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות, דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום ... ואין לומר שיחד לו כל הבית באיזה מקום שירצה, ולכשיברר לו אמרינן הוברר, דהא קיי"ל דלא אמרינן ברירה במידי דאורייתא". והיינו שברירת המקום צריכה להיות דוקא בשעה שסיכם עם הנכרי שמיחד לו מקום. אבל מה שאחר כך בירר הישראל בעצמו את המקום שמיחד לחמץ זה, אינו מועיל; אלא על ידי ברירה למפרע, כאילו בירר מקום זה בהסכמת הנכרי, ו"קיי"ל דלא אמרינן ברירה במידי דאורייתא". הרי שגם הט"ז סובר שעשיית מחיצה על ידי הישראל בעצמו אינה מועלת, אלא צריך להיות דוקא ייחד לו זוית, במעמד ובהסכם הנכרי. וכפי שנתבאר בפנים שוע"ר (סי"א): "אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת, שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם ... שהניחו שם הישראל במעמד הנכרי ... אין צריך לבערו, אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס". וראה הגהות על שו"ע הל' פסח.
2130. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סי"ב נתבאר שאם הישראל נטל הפקדון מהזוית שייחד לחמץ, והפקידו אצל נכרי אחר, חייב לבער, כמו אם פינה אותו לזוית אחרת. ואם החזירו לאותה זוית, אינו חייב לבער. בתחלה מבאר ההוכחות לפסק זה (דלא כפרי חדש שמתיר כשמפקיד אצל נכרי אחר). אחר כך מבאר הטעם להלכה זו: שהרי יחוד זוית אין מועיל בו שום קנין, לא כשהוא בדרך שאלה ולא כשהוא דרך שכירות, לא בקנין חזקה ולא בקנין כסף ולא בקנין סודר. ואין בו אלא סיכום והבטחה בעלמא. ומועיל רק בזמן שהחמץ מונח באותה זוית.
2131. סעיף א (נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו ... חייב לבערו. הגה: ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר).
2132. פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא. שלטי הגבורים (ב, א) אות ב (ונראה בעיני שאם הי' חמצו של נכרי מופקד אצלו, וקיבל עליו אחריות, והפקידו ביד נכרי שאינו בעליו, הרי זה עובר עליו, הואיל וקיבל עליו אחריות הרי הוא כשלו, והרי הוא כמפקיד חמצו ביד נכרי).
2133. שבתוס' ו, א ד"ה יחד (שהיא הדעה שבסי"א).
2134. ס"ק ג (והאחרונים הכריעו דלכתחלה יש להחמיר אף ביחד לו בית, ובדיעבד אין להחמיר). וכמבואר בפנים סט"ז (יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה ... אבל בדיעבד ... יש לסמוך על סברא הראשונה).
2135. דלא חשיב זה כמו ייחד לו בית.
2136. ו, א ד"ה שאין מצוי (שהרי אותה זוית מסורה לנכרי). וכדלעיל סי"א (שהרי כבר מסר אותה זוית להנכרי).
2137. סוף ס"א ד"ה ומ"ש ואפילו (ומה שכתב ואפילו חזר והפקידו ביד גוי אחר. זהו לדעת הרמב"ם [חמץ ומצה ד, ב] והנמשכים אחריו, אבל לפי שיטת רבינו תם והיא הנכונה, כיון שאינו שלו אלא שקבל עליו אחריות, כל שהפקידו ביד גוי אחר אין צריך לבער, משום דכתיב לא ימצא והרי זה אינו מצוי).
2138. פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות י. שלטי הגבורים (ב, ב) אות א (ייחד ישראל ביתו לנכרי, שהשאילו או השכירו לו והניח בו הנכרי חמצו, אף על פי שקיבל ישראל אחריותו עליו אינו עובר עליו, שהרי הוא כמקבל אחריות חמץ שבביתו של נכרי, וכן ביאר מז"ה). והוא בתוס' רי"ד (שם ד"ה רב אשי).
2139. שגם בזה נאסר כשפינה החמץ לזוית אחרת, וכן כשהוליכו לנכרי אחר, כמבואר בפנים.
2140. עתה בא לבאר הטעם שאם פינהו הישראל לזוית אחרת, או שהפקידו אצל נכרי אחר, עובר עליו הישראל, ואם החזירו לזוית שייחד לו שוב אינו עובר. כי מדינא יכול לשנותו לזוית אחרת גם אחר שייחד לו זוית, וגם הקנינים אינם מועילים בזה; אלא שכיון שסיכמו שלא לפנותו לזוית אחרת שוב אינו מסור בידו של הישראל. משא"כ כשמטלטלו לזוית אחרת, או לבית נכרי, שוב הוא מסור בידו לטלטלו. וכשמחזירו למקומו, שוב עומד ההסכם שלהם שלא לשנותו לזוית אחרת, ואינו מסור בידו לטלטלו לכל מקום שירצה. וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לא אות יא.
2141. כלומר, אף דאמרינן בגמרא ו, א (והא לאו דידיה הוא דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל, למימרא דשכירות קניא ... שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך). נראה מכך לכאורה שהשכירות עצמה מועלת. וכן נראה לכאורה בפסקי ריא"ז שם, ובשו"ת הרשב"א סי' קעז (ייחד ישראל ביתו לנכרי, שהשאילו או השכירו לו). וכן נראה לכאורה בפנים סי"ג (אפילו אם השכיר לנכרי חדר מיוחד בביתו שיניח שם חמצו). מכל מקום יתבאר בסמוך, שקנין השכירות לנכרי אינו מועיל (לא קנין חזקה ולא קנין מעות ולא קנין סודר). וגם בדרך כלל מיירי שהיחוד הוא בלי קנין, כמבואר בפנים סי"א (ייחד לו זוית ... והבטיח לו). אלא שגם זה מספיק שיחשב שהזוית מסורה לנכרי ואין החמץ מצוי בידי ישראל, כל זמן שהוא מונח באותה זוית.
2142. ד"ה והשוכר מן הגוי (גבי שכירות, כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר, קני בכסף לחודיה, אבל בחזקה, כיון דלגבי מכר לא קני וכמו שיתבאר בסימן קצ"ד (ס"א), גבי שכירות נמי לא קני, כך נראה לי). והיינו מה שנתבאר בשו"ע סי' קצד ס"א (העובד כוכבים אינו קונה בחזקה (ולא בכסף), אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף. וישראל הקונה מעובד כוכבים, הרי הוא כעובד כוכבים ואינו קונה אלא בשטר).
2143. "בדרכים שהקרקע נקנה בהם, שכירות ושאלת קרקע נקנין".
2144. עתה בא לבאר שאף אם השכיר הזוית לנכרי להניח בו חמץ, והנכרי שילם לו מעות על כך, אין הקנין מועיל, והישראל יכול לחזור בו, לדעת הב"ח והש"ך והט"ז.
2145. על מה שפסק הב"י בסי' קצב שם (גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קני בכסף לחודיה). וכן פסק הרמ"א רס"י קצד (מיהו שכירות מן העובד כוכבים קונה בכסף לחוד). חלק הט"ז שם (אבל לא נראה כן מדברי הרשב"א [ב"ב נ"ד ע"ב] שהביא רבינו [הטור] בסימן זה, דכסף בגוי ודאי קונה, ואפילו הכי אמרינן שאינו קונה כאן, דסתם גוי אנס הוא, והוא הדין בחזקה, ולפירושו לא מהני כלום אף במקום שקונה בישראל).
2146. על מה שכתב הרמ"א שם (מיהו שכירות מן העובד כוכבים קונה בכסף לחוד, וכן אם התנה לוקח שיקנה לו בכסף בלחוד קנה מיד), כתב הש"ך ס"ק ב (והב"ח פסק דלא מהני עיי"ש). והיינו שרבינו מפרש שכוונת הש"ך היא על שני הדינים שברמ"א (שכירות עובד כוכבים, ואף שהתנה). וכן מסיק רבינו לקמן: "אם כן לא משכחת לה קנייה לנכרי בשכירות ושאילת קרקע להב"ח והש"ך וט"ז". וראה הערות וביאורים גליון א'קח ע' 46.
2147. שם ד"ה כתב הר"ן (אפילו במקום שאין כותבין את השטר, כיון דהגוי אנס הוא, לא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה).
2148. אפילו בכסף, וכל שכן בחזקה.
2149. בתוס' שם ד"ה יחד (ופירש ר"ת ... כיון שיחד לו בית, הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי).
2150. "ייחד ישראל ביתו לגוי, שהשאילו לו או השכירו לו".
2151. ס"ק ל. וכדלקמן סי' תמא קונטרס אחרון ס"ק ג (עיין בש"ך חו"מ סי' קכ"ג ס"ק ל' בשם מהר"מ מינץ ומהרשד"ם, והסכים הוא ז"ל עמהם, והאריך בראיות דנכרי אינו קונה בקנין סודר).
2152. קידושין כז, א ד"ה ומקומו (ושמא שכירות אין נקנה בחליפין דאמר התם (ב"מ דף צט:) כשם שהקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובחליפין לא קתני). ב"מ יא, ב ד"ה מקומו (דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין). הובא בטור ושו"ע סי' קצה ס"ט (בדרכים שהקרקע נקנה בהם, שכירות ושאלת קרקע נקנין ... ויש אומרים שאינם נקנים בקנין סודר).
2153. "וכן משמע בתוס' פ"ק דמציעא".
2154. הנזכרים לעיל, שישראל אינו קונה מנכרי אפילו בכסף, וכל שכן בחזקה. וכן בקנין סודר.
2155. "מיהו שכירות מן העובד כוכבים קונה בכסף לחוד". ובסמ"ע שם ס"ק ה (מגוי אינו קונה משום דלא סמכה דעתו, מכל מקום בשכירות שהוא לזמן סמכה דעתו, מאחר שקיבל הגוי דמי שכירותו). וכן הוא ברמ"א סי' קצה ס"ט (ואפילו במקום שכסף אינו קונה בלא שטר ... מכל מקום שכירות סגי לה בכסף לחוד), ובסמ"ע שם ס"ק כ (דשכירות לאו מדרך העולם לכתוב עליו שטר, דסמכה דעת השוכר בלא שטר, כיון דלימים קצובים שכרוהו, ומטעם זה הקילו בשכירות מהגוי בכסף). ונראה דהכי קיי"ל, שהרי כן מסיק רבינו לקמן בסדר מכירת חמץ (במכירת החדרים אין מועיל כלום לזקוף במלוה לפי דעת גדולי הראשונים ז"ל, ואין תקנה אלא בשכירות). והיינו בקנין מעות כסף, כמבואר שם. וכן הוא במכירה לזמן, כדלקמן סי' תנ ס"ז (ימכור את מחצית התנור שלו להנכרי על כל ימי הפסח, דהיינו שכל ימי הפסח יהיה כל גוף התנור של הנכרי. ויקבל דמים מן הנכרי בעד מחצית תנורו, קודם הפסח). אלא שכאן מוכיח מדעות הפוסקים הנ"ל, דסגי הכי אפילו בלא קנין, וסגי במה שהישראל סיכם עם הנכרי שמייחד זוית לחמץ.
2156. אוצ"ל (כמצויין בפנים ריש סי"ב): בפ"ב (ט, ב): "בשייחד להנכרי בית כל ימי הפסח". משא"כ אם שינה מקומו באמצע הפסח.
2157. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ט נתבאר, שכדי שהישראל יקבל אחריות גניבה ואבידה באונס על פקדון הנכרי, צריך לקנות ממנו בקנין סודר, או שיסכם אתו כן באופן שדין המלך הוא שישלם לו. ולא סגי בשומר שכר בסתם, להתחייב עליו בגניבה ואבידה באונס. אמנם בסי"ג לא נתבאר בפירוש, אם סגי בשומר חנם בסתם, להתחייב עליו בגניבה ואבידה בפשיעה, כדי לעבור עליו לדעה הב' שנתבארה שם. ומבאר כאן, שאף שלענין חיוב גניבה ואבידה אמרינן שאין לנכרי דין שומרים, אלא אם כן קנו מידו. מכל מקום לענין חיוב פשיעה חוששים לדעת הפוסקים שחייב אף בשל נכרי. ואף שדעת הפוסקים הסוברים כן, סוברים שבאחריות פשיעה אינו חייב לבער. יוצא אם כן ששתי הדעות מסכימים להתיר, כל אחד מטעם אחר. מכל מקום כיון שמדובר בחששא לכתחלה באיסור תורה, יש מקום להחמיר אף בזה, כמבואר בכללי ההוראה.
2158. ס"ק א (משמע דבעינן קיבל אחריות בפירוש, אבל מן הסתם הוי כלא קיבל אחריות ... דבעכו"ם שהפקיד אין דין שומרים ופטור מלשלם, דרעהו כתיב ... אם כן על כרחך צריך לומר דהכא מיירי בקיבל אחריות). וס"ק יד (דאע"ג דסתם הלואה האחריות המשכון הוא על המלוה, היינו במלוה לישראל מדין שומר ... משא"כ במשכון של עכו"ם שאין לו דין שומר). וסי' תמא ס"ק ח (ובסתם משכון מעכו"ם אין אחריות על ישראל).
2159. בפנים ס"ט (כגון שקיבל ממנו הפקדון בסתם, ולא אמר לו הישראל שיתחייב לשלם לו אם יגנב או יאבד ממנו באונס). והיינו כמבואר בח"י שם ס"ק א (הרמב"ם בפרק ד' [ה"ג] כתב אם קבל עליו אחריות ... משמע דבעינן קבל אחריות בפירוש, אבל מן הסתם הוי כלא קיבל אחריות). וכן הוא לקמן סי' תמא ס"ט (אין אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס על ישראל מן הסתם, אלא אם כן קיבל עליו בפירוש אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס).
2160. כדלעיל ס"ט ולקמן סט"ז, שכשקיבל אחריות שומר שכר אסור אף בדיעבד.
2161. ס"ק ג (ומכל מקום בדיעבד כששכח לבער, נראה לי לסמוך על ר"י ורמב"ם שמותר לאוכלו אחר הפסח).
2162. ס"ק ז (וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא הכריע דלכתחלה אף בשומר חנם חייב לבערו, ובדיעבד אם שכח לבערו, יש לסמוך על דעה ראשונה דכל שאינו חייב באחריות גניבה ואבידה אינו מבערו).
2163. שלענין חיוב פשיעה לנכרים יש מחלוקת הפוסקים, כמבואר בשו"ע וברמ"א שם ס"א (דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים, אינם ... בנכסי עובדי כוכבים ... וכן פטורים אף מפשיעה (והכי קיי"ל). ויש מחייבים בפשיעה). וכתב על זה הש"ך שם ס"ק ג (ואני הוכחתי לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"[ו] דהעיקר כהרמב"ם דבפשיעה חייב). והיינו שנתבאר בשו"ע וברמ"א שם ס"מ (אם היה שומר שכר עליהם, ונגנבו או אבדו, אפילו בפשיעה, פטור מלשלם ... (וכל שכן ששומר חנם פטור מפשיעה). ויש מחייבים בפשיעה. והסברא הראשונה היא עיקר) והאריך וכתב על זה הש"ך שם ס"ק קכו (באמת כן דעת הרבה פוסקים מאד ... אבל מה אעשה שלפע"ד דברי הרמב"ם עיקר ומוכרחים בש"ס). ועל כן חושש רבינו לדעת הש"ך להחמיר לכתחלה ששומר חנם חייב בפשיעה לנכרים.
2164. ולכן נתבאר לקמן (סי' תמא סי"ד): "שלא אמרו אין דין שומרין לממון של נכרי, אלא לענין גניבה ואבידה הבאים באונס, אבל לא לענין הבאים על ידי פשיעה, שהפושע הוא כמזיק בידים, וכבר נתבאר בסימן ת"מ, שלכתחלה צריך לבער בערב פסח אף אם אינו חייב אלא באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה". והיינו שאם קיבל עליו הישראל בסתם להיות שומר חנם, במילא התחייב בגניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה, ואם כן יש לבער בערב פסח לכתחלה.
2165. הל' שכירות פ"ב ה"ג (יראה לי ... אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא).
2166. פ"ד ה"ג (אם קבל עליו ישראל אחריות, שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו, הרי זה חייב לבערו). והובא בפנים ס"ט-י מדברי הפוסקים שמפרשים בדבריו, שבאחריות פשיעה אינו חייב לבער. יוצא אם כן שכאן (כשקיבל לשמור בחנם) לשתי דעות הפוסקים אינו חייב לבער, לכל אחת מטעמה.
2167. ש"ך יו"ד סוס"י רמב בסוף הפלפול ד"ה וכתב עוד הרב (ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד, אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, הואיל והם מסכימים לענין הדין, מקרי רבים, ואזלינן בתרייהו ... אינו אלא מדרבנן ... עכ"ל, אלמא אי הוי דאורייתא לא הוי שרי, כיון שאין מסכימים מטעם אחד), וכן כתב בקיצור בהנהגת הוראות אות ז. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לז.
2168. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סי"ג נתבאר שאפילו אם לא קיבל עליו אחריות כלל, אלא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו בפשיעה, הרי זה כשלו ממש וחייב לבערו, לדעה זו. ואף שהמקור להלכה זו הוא הרמב"ם, שביאר הלכה זו בפ"ד ה"ד (עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אע"פ שלא קבל אחריות, הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו). ובפשטות מיירי שקיבל עליו אחריות פשיעה, והנכרי האלם כופהו לשלם אף על גניבה ואבידה. וכמבואר לעיל ס"ט-י, שלדעת הרמב"ם אינו כשלו אלא באחריות גניבה ואבידה באונס. ועל זה מבאר כאן, שהמקור הוא ממה שכתב הרא"ש שמחייב גם בזה. וגם בדברי הרמב"ם מוכח דמיירי שלא קיבל עליו אחריות כלל, אלא שהנכרי אנס ויפרע ממנו אף על גניבה ואבידה.
2169. פ"א ס"ד (ובה"ג כתב דאפילו שומר חנם נמי, ומיגנב או מיתבד בפשיעה קאמר ... והרמב"ם ז"ל כתב שאם הנכרי אלם וכופהו לשלם, אף על פי שלא קבל עליו אחריות, כדידיה דמי ואסור). הרי שעכ"פ הרא"ש מיירי שלא קיבל עליו אחריות כלל, אלא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו בפשיעה, ומכל מקום הרי זה כשלו ממש וחייב לבערו.
2170. וגם ברמב"ם מוכח דמיירי שלא קיבל עליו אחריות כלל, שהרי הרמב"ם למד הלכה זו (של אחריות האלם), מהא דאמרינן בגמרא "אמר להו רבא לבני מחוזא, בעירו חמירא דבני חילא (גייס של בית המלך ומטילין תיקון טורח מזונותיהן על העיירות, רש"י) מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, כדילכון דמי, ואסור". והיינו שהרמב"ם מפרש שגייס בית המלך יכריחו אותם לשלם, אף שלא קיבלו על עצמם אחריות כלל, שהרי הם לא קיבלו על עצמם לשמור, אלא שהגייס הטיל זאת עליהם.
2171. "אמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא, כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, כדידכו דמי ומחייביתו לבעורי. ומפרש רבינו שתשלומין אלו היו שלא מן הדין, אלא משמע באונס, ואעפ"כ נקרא החמץ שלהן, וצריכין לבערו או להחזירו להם קודם הפסח".
2172. אם לא הי' מפרש כן בגמרא, אלא שזוהי סברת עצמו, הרי בכיו"ב דרכו לכתוב "נראה לי".
2173. סוף ס"א (ולפי זה בני חיל שבאים להתאכסן בבית ישראל בפסח, אם הם אלמים שמכריחים לשלם הנאבד מהם, אינו רשאי לקבלם לדעת הרמב"ם).
2174. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סי"ג נתבאר שאפילו אם ייחד או השכיר לנכרי החדר שהחמץ מונח בו, עובר עליו הישראל לדעה זו, אם קיבל עליו אחריות. ולא רק בקיבל עליו אחריות גניבה ואבידה, אלא אף אם קיבל עליו אחריות פשיעה, ואפילו אם לא קיבל עליו אחריות, אלא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו, גם אז אין היחוד מועיל לדעת זו. ומבאר שכן מוכח מדברי הרמב"ם, שהשמיט לגמרי את דין היחוד שבגמרא, ומבארים המפרשים שהטעם הוא כי לדעתו אין היחוד מועיל כשקיבל עליו אחריות. ואם היינו אומרים שבנכרי אלם מועיל היחוד, למה השמיט הרמב"ם לגמרי דין יחוד. וכן מוכח מדברי השלחן ערוך, שהשמיט לגמרי את דין היחוד שבגמרא, אף שמביא את שתי הדעות לענין אחריות פשיעה בשומר חנם. אלא על כרחך צריך לומר שגם בשומר חנם וגם באלם אין היחוד מועיל.
2175. פ"ד ה"ג (וכבר כתבתי שיש סוברין שביחוד בית די אפילו קביל עליה אחריות. ומן ההלכות נראה כדעת רבינו). והיינו מה שגם הרי"ף וגם הרמב"ם השמיטו ההיא דייחד לו בית.
2176. ד"ה הלכך (אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם, וזה לשון הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קעז) נראה בגמרא שאם יחד לו בית אפילו בקבלת אחריות מותר, אלא שהרי"ף השמיטה להחמיר בדבר, וכן ראוי להחמיר, עכ"ל).
2177. בתוס' ו, א ד"ה יחד (פר"ת ... כיון שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי).
2178. "דלא קי"ל כר"ת ... כשהישראל ייחד לו קרן זויות בביתו".
2179. ס"ק ג (והאחרונים הכריעו דלכתחלה יש להחמיר אף ביחד לו בית, ובדיעבד אין להחמיר). וכן הוא בפנים סט"ז.
2180. שהרי רש"י סובר שגם באחריות פשיעה הוא חייב לבער, כמבואר בפנים סי"ג (והערה 94), וגם בזה לא מהני יחוד. ואם כן נראה שגם באלם לא מהני יחוד.
2181. שהרי השמיט לגמרי דין יחוד, אף שהביא שתי הדעות לענין אחריות פשיעה (ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם שחייב בפשיעה, חייב לבערו ... ויש חולקים). נראה מזה שגם בשומר חנם לא מהני יחוד.
2182. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סט"ז מסיק רבינו, שבכל ד' המחלוקות המבוארות כאן, יש להחמיר לכתחלה ולסמוך על המקילים בדיעבד. ומבאר כאן, שכן נתבאר בפוסקים אודות שנים מתוך ד' המחלוקות, ואשר לפי זה יש לפסוק כן בכל ד' המחלוקות.
2183. ס"ק ה (אף שהפקידו גם כן בדרך שהפקידו העכו"ם ראשון אצל ישראל על אחריות ישראל, חזר והפקידו הוא אצל העכו"ם על אחריותו, אפילו הכי על ישראל לבערו, כיון שהוא כשלו הוי ליה כחמצו של ישראל שהפקיד אצל העכו"ם ... ודלא כמ"א שכתב בפשיטות בלי ראיה, דאם קבל העכו"ם שני האחריות דאין צריך לבער, ולענ"ד כמו שכתבתי).
2184. ס"ק א (ואם הישראל הפקידו אצל עכו"ם אחר, וקיבל עליו העכו"ם השני אחריות, נראה לי דשרי).
2185. סוף ס"ק ד (איכא לספוקי היכא דגוי שני קבל עליו אחריות לישראל, והגוי הראשון אין לו עם הגוי השני כלום, מי אמרינן כיון דהישראל נתחייב באחריות להגוי הראשון הוה ליה כשלו, וכי הדר הפקידו הישראל לגוי השני (ובמג"א ס"ק א פסק להתיר) הוה ליה כישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, או דילמא שאני התם דעיקר ממון של ישראל, אבל הכא דליתא אלא אחריות לא, וצ"ע).
2186. בפנים סט"ז (בכל ד' דברים שיש בין סברא הראשונה לסברא האחרונה, יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה ... אבל בדיעבד ... יש לסמוך על סברא הראשונה בכל זה).
2187. ח"י ס"ק ג (והאחרונים הכריעו דלכתחלה יש להחמיר אף ביחד לו בית, ובדיעבד אין להחמיר).
2188. כמצויין בפנים סוף סי"ג.
2189. כמצויין בפנים סי"א.
2190. ס"ק ג (ומכל מקום בדיעבד כששכח לבער, נראה לי לסמוך על ר"י ורמב"ם שמותר לאוכלו אחר הפסח).
2191. ס"ק ז (וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא הכריע דלכתחלה אף בשומר חנם חייב לבערו, ובדיעבד אם שכח לבערו, יש לסמוך על דעה ראשונה דכל שאינו חייב באחריות גניבה ואבידה אינו מבערו).
2192. כמצויין בפנים ריש סי"ג.
2193. כמצויין בפנים רס"ט.
2194. סוף ס"ק א (על כן נראה, מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד, מחמת אלו הקושיות שזכרנו).
2195. ס"ק ח (ודעת כל גדולי פוסקים כדעה ראשונה, והיא עיקר).
2196. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: להוכיח את מה שנתבאר בפנים סט"ו: "שאם אחר שהפקיד הנכרי בעל החמץ את חמצו ביד הישראל וקיבל עליו הישראל אחריות, חזר הישראל והוליכו לבית בעליו הנכרי והפקידו אצלו, אע"פ שהתנה עמו הנכרי שיהיה עליו עדיין אחריות הפקדון כמו שהיה מקדם, אף על פי כן אינו עובר עליו אפילו מדברי סופרים".
2197. ס"ק א (ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ... דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו שני כשומר חנם, והראשון חייב בגניבה ואבידה ... מכל מקום הוה ליה כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי).
2198. ס"ק ו (בקבל הישראל הפיקדון, דהוי ליה כחמצו לענין ביעור, אם כן אף שחזר והפקידו אחר כך לאותו עכו"ם, הוי ליה כישראל שהפקיד חמצו, דמה לי אותו עכו"ם או עכו"ם אחר).
2199. פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא. שלטי הגבורים (ב, א) אות ב (ונראה בעיני שאם הי' חמצו של נכרי מופקד אצלו וקיבל עליו אחריות והפקידו ביד נכרי שאינו בעליו, הרי זה עובר עליו, הואיל וקיבל עליו אחריות הרי הוא כשלו והרי הוא כמפקיד חמצו ביד נכרי). וכן נפסק ברמ"א ס"א (ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר). אלא שהרמ"א לא העתיק את תיבות "שאינו בעליו". ולכן השלים וביאר המ"א ס"ק א (ביד כותי אחר, שאינו בעליו ... ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר).
2200. שם (ועוד יש לומר, והוא עיקר, דנקט דבר ההוה ורגיל להיות, מה שאין כן לעכו"ם ראשון, מהיכי תיתי שיתן לו בתורת פקדון. אם מחזיר לו מסתמא מחזיר לו לגמרי, כי הפוכי מטרתא למה לי). ובזה מבאר רק את מה שכתב הרמ"א "כותי אחר". אבל לא סגי בזה לבאר את לשון הריא"ז "ביד נכרי שאינו בעליו".
2201. שכתב בח"י שם (והא דנקט הרב ביד עכו"ם אחר, היינו משום דאתי לאשמעינן אפילו קיבל עכו"ם השני אחריות עליו ... משא"כ בעכו"ם ראשון, אם חזר וקבל עליו אחריות הוי ליה כהחזירו לו לגמרי חמצו, כיון שאין לישראל על חמץ שום אחריות ורשות, משא"כ בהפקידו ביד עכו"ם אחר, כיון דאחריות על ישראל, רק שהוא חוזר ותובע לעכו"ם שני).
2202. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל כד.
2203. נראה מכך דמיירי בלא קיבל עליו אחריות, ורק בנכרי אחר שאינו בעליו אסור, משא"כ כשהפקידו אצל בעליו.
2204. ל, ב (נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, וישראל שהלוה את נכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה).
2205. הלשון במשנה שלפנינו: וישראל כו'.
2206. פ"ב ס"י (ומיירי שאין אחריות המשכן שבידו עליו, דאם האחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו עובר).
2207. סעיף ב (ישראל שהלוה לנכרי על חמצו, אם משכנו בידו ואמר ליה מעכשיו, והגיע הזמן אפילו אחר הפסח ולא פרעו, אפילו אין אחריותו עליו אסור, משום דקני ליה למפרע). ולקמן שם ס"י (ישראל שהלוה לנכרי, ומשכן הנכרי את חמצו ביד הישראל, ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא חמץ זה קנוי לך מעכשיו, והגיע הזמן ולא פרעו, אף על פי שלא הגיע הזמן עד לאחר הפסח וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי ... הרי חמץ זה אסור בהנאה).
2208. וכן נפסק לקמן סי' תמא ס"ב (נכרי שהלוה לישראל ונתן לו הישראל משכון של חמץ, ואמר לו מעכשיו יהא כל חמץ זה שלך ... אף על פי שהתנה עמו הנכרי שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד לא יתחייב באחריותו, ונמצא שכל זמן שלא פרע לו הוא באחריות הישראל ... הרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי המונח בביתו של נכרי, שאינו עובר עליו כלום).
2209. והיינו שזה שנתבאר בפנים (סי"א) "מקבל ... אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי שאינו עובר עליו", הוא "אע"פ שהישראל הניחו שם". ומזה מובן שכן הוא גם אם "חזר הישראל והוליכו לבית בעליו הנכרי והפקידו אצלו ... אינו עובר עליו", אע"פ שהאחריות היא על הישראל.
2210. "דהוה ליה כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי".
2211. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סט"ז נפסק, שלכתחלה יש להחמיר בכל המחלוקות האלו: "שיחזיר הפקדון לבעליו, או שימכרנו לנכרי אחר". ולעיל ס"ט נתבאר שבמקום שהוא חייב באחריותו לדברי הכל "חייב לבערו". אמנם לא נזכרה האפשרות שיבטל את החמץ (הפקדון). ועל זה בא להוכיח ולבאר הטעמים, שמכירת הפקדון וביעורו מותרת ומועלת, אבל ביטולו אינו מועיל.
2212. "שימכרנו לאחר, ודי בזה".
2213. היינו למכרו, כמבואר כאן בפנים סט"ז (או שימכרנו לנכרי אחר), או לבערו, באופן שלדברי הכל עובר עליו, כמבואר בפנים ס"ט (וחייב לבערו בערב פסח מן התורה), וסי"ז (שהוא חייב לבערו).
2214. גם בפקדון של ישראל נתבאר לקמן סי' תמג ס"ו (ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו (או שהיה ממושכן אצלו), ימתין מלמכרו עד שתגיע שעה ה' בערב פסח שמא יבא בעל חמץ ויקחנו ממנו. ואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול, מותר לו למוכרו קודם לכן). אלא ששם מועלת המכירה שגם הבעלים רוצים בה, כמבואר לקמן שם ס"ח (דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת אבידה). וראה מ"ש בזה בסדר מכירת חמץ עם ביאור (ע' צה-ו). משא"כ כאן דמיירי בנכרי, שרוצה בחמצו, ואינו רוצה במכירתו, בהכרח לבאר הטעם שמועלת מכירה זו.
2215. כדלקמן הל' גזילה וגניבה ס"א (אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה, בין מישראל בין מנכרי).
2216. כדלקמן שם ס"ה (כל החומד ביתו או כליו של חבירו ... הרבה עליו רעים או שהפציר בו בעצמו עד שמכרם לו, הרי זה עובר בלא תחמוד).
2217. "מורה ואמר דמי קא יהבנא ליה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא והא קא עבר על לאו דלא תחמוד".
2218. ד"ה בלא (בלא דמי ... תיפוק ליה מלא תגזול).
2219. יתרו כ, יד (לא תחמוד בית רעך ... וכל אשר לרעך).
2220. וכן הוא לקמן הל' גזילה וגניבה קונטרס אחרון ס"ק ו (לגזול על מנת לשלם לא אסור אלא בישראל, כדאיתא בב"ק קי"ג ע"ב). וכן נתבאר בהמקנה, קונטרס אחרון סי' כח (דבשל ישראל אף כשנותן דמיו אסור ליטול בלא רצונו משום לא תחמוד, אבל בשל עכו"ם, כיון שנותן דמיו אין בו איסור, משום לא תחמוד דרעיך אמר רחמנא). אבל בפרי מגדים מסתפק בזה בסי' תרד משב"ז ס"ק א (דגזל עכו"ם מן התורה ... וחימוד עכו"ם חמסן יהיב דמי, צ"ע בעכו"ם). והעיר באבני נזר סי' מד אות ד (באמת שדברי הרב גם כן צ"ע לדעתי, דכיון שאינו משלם המעות תיכף ודאי עובר בלא תגזול, דאפילו שואל מלא מדעת גזלן הוה ... ואולי כוונת הרב במקבל דמי החפץ תיכף מלוקח, ודעת הלוקח להתחייב דמי החפץ לבעל החפץ. ואכתי קשה, כיון דאין שליחות לגוי, לא קנה ישראל המוכר את דמי החפץ עבור הגוי). ועוד דנו בנושא זה, שם סי' שכג אות ט, וסי' שכד אות ה, וסי' שכה אות טו. דבר משה מהדו"ת סי' צח אות י. שדי חמד כללים ל כלל קל ד"ה ומצאתי וד"ה ועל מה. חקרי הלכות ח"א כג, ב. ולאידך העיר בעמק שאלה יו"ד סי' פב (לא זכיתי להבין בדברי מרן בקונטרס אחרון שם בטעם הא׳, דכתב דגבי לא תחמוד רעיך כתוב, דמה שייך לאו זה לכאן, דאינו חומד הדבר כלל, ורק שעושה להציל עצמו מאיסור בממון חברו, על מנת לשלם). אלא שטעם זה מספיק רק באופן שעובר על החמץ שאינו מבערו, משא"כ כאן, שבדיעבד סומכים על המתירים ואין צריך לבער, ורק לכתחלה חוששים לדעת האוסרים. לכן כותב רבינו שני טעמים נוספים שמכירה זו מועלת.
2221. פ"א ה"ב (קרא לא תעשוק את רעך כתיב, דמשמע לאפוקי עובד כוכבים ... ועושק היינו הפקעת הלואתו).
2222. וכן הוא לקמן הל' גזילה וגניבה ס"ד (אסור לעשוק את חבירו אפילו כל שהוא, שנאמר לא תעשוק את רעך. ואיזהו עושק זה הבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים, כגון שיש לחבירו בידו הלואה או שכירות ואינו רוצה לשלם ... ולאו זה אינו אלא בישראל אבל לא בנכרי שנאמר רעך), וסכ"ג (באיסור גזלה וגנבה אין הפרש כלל בין ישראל לנכרי שלא נאמר רעך אלא בעושק לבדו שנאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול). וראה עמק שאלה יו"ד סי' פב (מה דמיון פקדון לעושק ... דפקדון ברשותא דמרי׳ הוא ... אם כן כשתקפה לעצמו הוא גזלה ממש שאסור מן התורה, וכמו שתוקף אותה מביתו ורשותו דעכו״ם שזה מיקרי גזלה ממש שאסור מה״ת ... ואין דמיון לעושק מהלואה או משכירות. שבזה נתן העכו״ם מרצונו שיהי׳ בידו ורשותו דישראל). תהלה לדוד ח"ג סי' לא אות ג-ד.
2223. "קדשה בגזל או גניבת עובדי כוכבים, הוי מקודשת".
2224. ס"ק ה (הרמב"ם רפ"א הלכות גניבה והסמ"ג וטור ח"מ סי' שמ"ח סבירא להו דהוא איסור דאורייתא. מיהו כל זה איירי בגזלן וגנב עצמו, אבל הלוקח ממנו בלא יאוש ליכא איסור דאורייתא, דהא עושק מעכו"ם אינו אלא מדרבנן, כמ"ש בכסף משנה ריש ה"ג הטעם הואיל שבא לידו בהיתר, כן הוא בלוקח).
2225. בס"ק ג (באחד שמכר משכון של כותי לחבירו וחבירו קידש בו אשה ... דהמשכון בהיתרא אתי לידיה, ומכירת המשכון הוי כהפקעת הלואתו). ובס"ק כא (אם המלוה בעצמו מקדש בו אשה, דאין זה דומה לגזל ממש, רק דומה להפקעת הלואתו).
2226. שיש כאן שני הטעמים שתועיל מכירה: (א) שאפילו לגזול ממש ורוצה לשלם דמיו אינו עובר על לא תגזול. (ב) כיון שבא לידו בהיתר, אפילו מפקיע הלוואתו לגמרי אינו עובר על לא תגזול.
2227. כנראה כוונת והמשך הדברים בהגהה זו: אם נתכוין לזכות בחמץ זה של הנכרי שיהא שלו לגמרי (באחד משני הטעמים דלעיל: (א) מטעם שבנכרי אין עוברים על לא תחמוד. (ב) מטעם שבנכרי אין עוברים על הפקעת הלואה), ואחר כך לבטלו לגמרי, אז בודאי מועיל הביטול (כמו שמועיל מה שמוכר את החמץ הזה, כמבואר לעיל). אמנם אם לא נתכוין כן (לזכות בו, ואחר כך לבטלו), אלא נתכוין לבטלו סתם, דהיינו שמבטל את חלקו שיש לו בחמץ זה של הנכרי על ידי קבלת אחריותו (באופן שגם אחרי הביטול החמץ עדיין של הנכרי, ביטול זה אינו מועיל, כיון שחמץ זה אינו שלו ואינו ברשותו (דפקדון ברשותיה דמריה קאי). ואף שנתבאר לעיל (בתחלת הקונטרס אחרון) שמכירתו מועלת בכל אופן (אף אם לא התכוין שיזכה בו תחלה, ואחר כך ימכרנו). היינו רק במכירה, כיון שעצם המכירה וקבלת המעות תמורתו מורים על הכוונה לזכות בו תחלה. משא"כ הביטול וההפקר וההקדש בלבדם, אינם מורים על הכוונה לזכות בו (וכדלקמן "דהקדישה אינו כתקפה"). ולכן לא מועיל ביטול חלקו בחמץ זה, אלא אם כן נתכוין לזכות בו, ואחר כך ביטלו והפקירו לגמרי. וכן הוא בשאגת אריה סי' עז (דבחמץ זה לא מהני ביטול, שאע"פ שביטלו עובר עליו, דבשלמא בחמץ שלו מהני ביטול מדין הפקר, אבל חמץ זה שאינו שלו, אלא שחידש רחמנא לעבור עליו בבל יראה ... אם כן כי מבטלו ומפקירו מאי הוי). פרי מגדים א"א סי' תמא ס"ק ד (חמץ של עכו"ם ואחריות ישראל עובר בל יראה, ולא מהני ביטול, דגוף החמץ של עכו"ם, ואין יכולת להפקיר חמץ אחרים, כן כתב פני יהושע ה' ב', ושו"ת שאגת אריה). וראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה ס"ה אות לג (שציין לספרים רבים הדנים בדבריהם).
2228. כמבואר בב"ק סח, ב (זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו).
2229. אשר אם הי' רוצה הי' יכול לזכות בו כנ"ל.
2230. ב"ק קו, א (פקדון ברשותיה דמריה קאי). וכן הוא לקמן הל' מציאה ס"א (שכיון שהגביה על דעת להחזירה לבעליה, ולא ליטלה לעצמו, הרי זו נעשית פקדון בידו, וברשות בעליה עומדת). יוצא אם כן שאינו יכול להקדיש הפקדון שבידו, לא רק מטעם שאינו שלו אלא גם שאינו ברשותו.
2231. שמטעם זה, אם נתכוין תחלה שיהא שלו, סגי בזה, ואינו צריך לעשות בו קנין הגבהה או משיכה.
2232. ב"ק מט, ב (חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו). טוש"ע חו"מ סי' רסח ס"ג (חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר).
2233. סעיף ג (ואין חצירו קונה לו אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה, אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו, אף על פי שבאה מציאה לשם ובא אחר ונטלה שם זכה, הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני).
2234. ס"ק ו (והוא הדין ידו אינו קונה לו שלא מדעתו בכה"ג. כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה).
2235. פ"א ס"ד (וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו, קרינא ביה ביתו). וכדלעיל ס"א (השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו, והרי מקום זה קנוי להמפקיד).
2236. היינו לא רק מחמת שאינו יודע אלא גם כיון שהחצר מושאל לנכרי.
2237. ראה לעיל ס"ק ה (אותה זוית שייחד לו אינה קנויה להנכרי, רק שהיא מסורה לו, שהרי שכירות קרקע אינה נקנית לאינו יהודי בחזקה). ולעיל סי' תלז סוף ס"א (וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר).
2238. היינו לומר, שבשעה שבא לבטל חמץ זה, הרי זה כאילו התכוין לזכות בו ואחר כך לבטלו ולהפקירו.
2239. ו, א (הקדישה בלא תקפה מהו, כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי, או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה, וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו', מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, לאפוקי האי דלא ברשותו).
2240. ד"ה והא (כיון דמקרקעי היא והוה דינא כל דאלים גבר, וכיון דאם תקפה האחד והקדישה כשהיא בידו מסתמא תו לא פקע, אפילו חזר חבירו ותקפה ממנו, כי הקדישה בלא תקפה נמי הוי הקדש. או דלמא ... הקדיש בלא תקפה לא יחול הקדש כלל). הרי שעל ידי ההקדש עצמו אינו חשוב כאילו תקפו לזכות בו, ואחר כך הקדישו. וכך גם כאן, שעל ידי הביטול עצמו אינו חשוב כאילו רצה לזכות בו ואחר כך לבטלו.
2241. בפירוש הרא"ש שם (היתה לפניו ככר של הפקר בתוך ד' אמותיו, ואמר ככר זו הקדש, וכיון שהוא בתוך ארבע אמותיו חל עליו הקדש, כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י א) דארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום). ובפירוש הר"ן שם (בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום, ומשום הכי כי אמר ככר זו הקדש חייל, ומקדיש זה לא זכה בו מעולם). הרי שדוקא אמר על ככר של הפקר זו הקדש מקודשת, אעפ"י שלא אמר לכשאזכה.
2242. וההוכחה לכל הנ"ל מהסוגיא שלנו, שהרי בכל הפוסקים הזכירו רק ביעור או מכירה, ולא הזכירו ביטול.
2243. בגמרא ו, א (הפקידו אצלו זקוק לבער), ובטור ושו"ע ס"א (חייב לבערו).
2244. והיינו שאם הי' מועיל מה שמבטל את חלקו בחמץ זה, שיש לו על ידי קבלת האחריות עליו. אזי הי' יכול להשאירו בביתו ולעשות לפניו מחיצה, כפי שמועיל בחמצו של נכרי שלא קיבל עליו אחריות, וכדלעיל ס"ה (ואם הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתו ... צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו).
2245. ב, א ד"ה אור (ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו, שלא יבא לאכלו).
2246. והיינו שלעיל סי' תלא ס"ד נתבארו ב' טעמים שגזרו חכמים שאין הביטול מועיל, ואחד מהם הוא טעם התוס' הנ"ל, דילמא אתי למיכל מינה. וכאן בחמץ של נכרי לא שייך הטעם השני האמור שם, רק הטעם שמבואר בתוס' – דילמא אתי למיכל מינה. ולפי זה יש לעיין מדוע לא סגי כאן במחיצה, שיועיל לזכרון דלא אתי למיכל מינה (ראה שלחן הפסח ע' 11). אלא על כרחך צריך לומר שהביטול אינו מועיל כאן, ולכן לא סגי במחיצה.
2247. לומר שהמחיצה מועלת דוקא בלא קיבל עליו אחריות, משא"כ בקיבל עליו אחריות אינה מועלת.
2248. ואם כן היתה המחיצה צריכה להועיל; אלא ודאי הביטול אינו מועיל כלל, ולכן אין המחיצה מועלת, שעדיין עובר עליו מן התורה.
2249. ס"ק א (ובכל מקום דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו ... חמץ שעבר עליו הפסח ... אסור).
2250. כן הוא גם בדפוס ראשון. ואינו נוסח הרגיל בכגון דא. ואולי כתב רבינו: "וכ"מ", והכוונה "וכן מוכח בהדיא", והמדפיס פתח את הר"ת וכתב "וכן מצאתי".
2251. פ"ד ה"ג.
2252. ד"ה ומ"ש בשם בה"ג.
2253. לא, ב ד"ה שקונה (כולה שמעתא חמצו של נכרי ביד ישראל איירי שלא קבל עליו ישראל אחריות, דאי קבל הרי הוא שלו ועובר עליו). והיינו עובר עליו אחר הפסח, כמבואר בברייתא (לא, א) "לאחר הפסח אינו עובר", ופירש"י: "לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה ממנו" (וכדלקמן בסמוך). וראה לחם שלמה או"ח סי' עו אות ג.
2254. סי' י (ומיירי שאין אחריות המשכן שבידו עליו, דאם האחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו עובר).
2255. סעיף ב (אם לא אמר ליה מעכשיו, ואין אחריותו עליו, מותר). ולקמן שם סי"ב (אם לא אמר לו מעכשיו יהא שלך ... וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי ... מותר אפילו באכילה).
2256. פ"ב ס"י (אם לא הרהינו אצלו, אף על גב דאמר ליה מעכשיו, לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל).
2257. מ"א שם ס"ק א (אם לא משכנו ביד העכו"ם, רק שהעכו"ם הלוה לו עליו והחמץ עדיין מונח ברשות ישראל, אף על גב דאמר ליה מעכשיו, לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על ישראל דאסור (הרא"ש). ובשלטי גבורים כתב, אם הקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע, אף על פי שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי, והוא שלא יהא באחריות ישראל עכ"ל). וכן הוא לקמן שם ס"ז (אם היה מונח ברשות ישראל, שלא משכנו ביד הנכרי מעולם, אע"פ שאמר לו מעכשיו ... מכל מקום כיון שהוא מונח ברשות הישראל הרי הוא חייב באחריותו ... הרי הוא כשלו, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה, ואם לא ביערו הרי הוא אסור בהנאה לאחר הפסח).
2258. דתנן (ל, ב): "ישראל שהלוה את נכרי על חמצו, אחר הפסח אסור בהנאה". ומוקמינן בגמרא שם (לא, א): "הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו". ונתפרש הטעם בגמרא (לאחד האוקימתות שם לא, רע"ב): "דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון ... ישראל מנכרי לא כל שכן". והיינו כפי שמפרשים הפוסקים דלקמן, שהישראל קונה את המשכון של הנכרי להיות עליו כשומר שכר. יוצא אם כן לאוקימתא זאת, שכאשר החמץ הוא בבית הישראל וחייב באחריותו, דינו כאמור במשנה "אחר הפסח אסור בהנאה". (וראה לקמן סי' תמא ס"א (והערה 5), שישראל מישראל קונה משכון, ועובר עליו, אפילו אם התנה עם הלוה שאינו מקבל עליו אחריות).
2259. שם ד"ה שקונה (פירש הקונטרס קונה משכון לענין חיוב אונסין, ור"י אומר דבהאומנין (ב"מ פב.) משמע דלא הוי אלא שומר שכר).
2260. ב"מ פ"ו סי"ח (וקיימא לן ... הלוהו על המשכון שומר שכר).
2261. הל' שכירות פ"י ה"א (המלוה את חבירו על המשכון ... הרי זה שומר שכר).
2262. שכתבו (דהלוהו על המשכון שומר שכר ... וכולה שמעתא חמצו של נכרי ביד ישראל איירי שלא קבל עליו ישראל אחריות, דאי קבל הרי הוא שלו ועובר עליו). הרי שדין זה של חמצו של נכרי ביד ישראל שקיבל עליו אחריות, עובר עליו, למדו כן מהא דאמרינן בגמרא, שאם הישראל קונה משכון הנכרי לענין אחריות, נאסר בהנאה אחר הפסח. וכיון שלמדים זאת מהגמרא, אם כן מובן שיש לפסוק בזה כהבבלי, ולא כהמחלוקת שבירושלמי.
2263. פ"ב ה"ב (עכו"ם שבא אצל ישראל ובידו חמץ ... הפקיד אצלו צריך לבער ... לא ביער לאחר הפסח מהו ר' יונה אמר מותר ... חמיצו של עכו"ם הוא, ישראל הוא שעבר עליו ולא ביערו), שהובא לעיל קונטרס אחרון ס"ק ב.
2264. ס"ק ד (דכיון דחמץ הוא של עכו"ם ה[מפקי]ד והדרי ליה בעינא, אף שישראל עבר עבירה על שלא ביערו, מכל מקום הוי ליה חמץ של עכו"ם שעבר עליו פסח דמותר בהנאה. ושוב מצאתי און וראיה ברורה לדברי בירושלמי ... הרי דמסיק בירושלמי כר' יונה דמותר מטעם שכתבתי). וראה פס"ד צמח צדק יח, א. כז, א (הפירוש והלימוד מהירושלמי).
2265. ס"ק ד (דכיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם, רק שמחזיר לו את שלו, אם כן אף אם יהיה שום צד איסור לישראל לאכול ממנה, מכל מקום מותר ל[החזי]ר לאותו עכו"ם, דהוא אינו מחויב לשלם לעכו"ם ולקנותו ממנו החמץ כדי שלא יכשל בו ישראל אחר, כיון שהוא אינו מוכר לו, רק שמחזיר לו ואומר להרי שלך לפניך, ואין להחמיר כולי האי בפן ואולי ימכר לישראל, וק"ל. נראה לי).
2266. שחשש לאיסור בסוף ס"ק א (ומכל מקום יש לומר דאסור מהאי טעמא ליתן לעכו"ם, דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל, ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח).
2267. "וצריך עיון אי לא אמר לו מעכשיו, אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו, דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה". ולקמן שם סוף ס"ד (ישראל בעל החמץ חייב לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם לגמרי, שהרי הוא חייב להנכרי מעות, ועל ידי חמץ זה האסור בהנאה שנחלט ביד הנכרי הוא נפטר מחובו, נמצא שהוא פורע חובו מאיסורי הנאה), וסוף ס"ז (ואם בא הנכרי ליטול אותו מחוייב הישראל לפדותו מידו ולבערו, ולא יניחנו ליטול אותו, שלא יהא פורע חובו באיסורי הנאה).
2268. הל' פסח (הורה להתיר ... ליקח את דמיו מן הנכרי ושהנכרי יאכלנו או ימכרנו לגוים ... בית הלל קל"ב).
2269. סעיף א (שאלה שבא לפני ... כאשר הגיע יום ז' של פסח הלך העכו"ם וטחן הדגן של ישראל, ועשה מן הקמח הנ"ל לחם, ואפה את הפת, והביא את הפת ישראל תיכף אחר הפסח ... והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו"ם ההוא, והעכו"ם ההוא יאכלנו או ימכור לעכו"ם אחרים, ויקבל הדמים).
2270. "וכתב בית הילל ... שמותר ליקח הדמים בעד הפת הוא מן העכו"ם, והעכו"ם ההוא יאכלנו, או ימכרנו לעכו"ם אחרים, ויקבל דמים ... אף דלכאורה היה נראה ... חיישינן שמא אתי למכור לישראל ... מכל מקום יש להתיר לקבל הדמים עכ"פ מעכו"ם זה, ואין לחשוש כלל שמא ימכור לישראל, כיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם רק שמשלם נזקו, וכמו שכתבתי לעיל סימן ת"מ ס"ק [ד]). וכן נפסק על פיהם לקמן שם סכ"ח (ואין מחייבין את הישראל ליקח הפת מן הנכרי ולבערו מן העולם כדי שלא ימכרנו הנכרי לישראל אחר שאינו יודע שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויאכלנו לפי שאין הישראל מחויב להפסיד ממונו מפני תקלת אחרים כיון שהוא אינו נותן לפניהם תקלה שהרי אינו מוכר החמץ להנכרי אלא הנכרי משלם לו נזקו וממילא נשאר החמץ להנכרי עיין סימן ת"מ).
2271. סוף ס"ק א (יש לומר דאסור מהאי טעמא ליתן לעכו"ם, דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל).
2272. ח"י ס"ק ד (דכיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם, רק שמחזיר לו את שלו ... אינו מחויב לשלם לעכו"ם ולקנותו ממנו החמץ כדי שלא יכשל בו ישראל אחר ... נראה לי).
2273. סוף הל' חמץ ומצה (אם נתערבו חטי חמץ בחטי כשר ולא נודע עד לאחר הפסח ... די לו בזה דיוליך הנאה לים המלח, ויזהר שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר). וכן נפסק לקמן סי' תמב סי"ט (שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר ... וכן בכל מקום שנתבאר שלאחר הפסח הוא אסור באכילה ומותר בהנאה, צריך ליזהר כשמוכרו לנכרי שימכרנו לו בענין שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר ויאכלנו).
2274. כמבואר בפנים כאן, דהכא שאני שאינו מוכר לו כו'.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 78 עמודים.