ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ג (סי' תמח-תנב)סדר מכירת חמץ

סדר מכירת חמץ

ספרי הראשונים שנתגלו בימינו

נודע ¹¹⁸⁷ בשערים המצוינים בהלכה ¹¹⁸⁸ , אשר הרבה מספרים הראשונים ז"ל לא יצאו לאור הדפוס עדיין בימי האחרונים ¹¹⁸⁹ ז"ל הט"ז ומ"א והנמשכים אחריהם, עד עתה קרוב לדורותינו אלה, כנראה בעליל ¹¹⁹⁰ מספר שיטה מקובצת על כמה מסכתות ¹¹⁹¹ וכיוצא בו. ולזאת ודאי אין לסמוך להקל למעשה על הקולות שנמצאו בדברי האחרונים ז"ל ¹¹⁹² , ובפרט באיסור תורה חמור כחמץ, שהחמירה תורה בבל יראה ובל ימצא ¹¹⁹³ .

מכירה המועלת כדת

ומי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים, לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ¹¹⁹⁴ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו', שגגה היא ¹¹⁹⁵ בידו, כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר ¹¹⁹⁶ מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח ¹¹⁹⁷ , כמבואר בתשובת הרשב"א ¹¹⁹⁸ בשם ירושלמי ¹¹⁹⁹ וכן פסק הרמ"א בדרכי משה ¹²⁰⁰ ובפר"ח ¹²⁰¹ , ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ¹²⁰² , ואם כן י"ל בזה ¹²⁰³ .

ערב קבלן

והנה עיקר דין מכירת חמץ לנכרי, ודעתו שיחזירנו לו לאחר הפסח, המוזכר בדברי הראשונים ז"ל ¹²⁰⁴ , והתוספתא דפסחים ¹²⁰⁵ והירושלמי ¹²⁰⁶ , הוא במוכר במעות מזומנים ¹²⁰⁷ ולא בהקפה. וחדשים מקרוב באו ¹²⁰⁸ לתקן לכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה ¹²⁰⁹ כו'. וגם זה אינו מועיל לפי דעת גדולי הראשונים ¹²¹⁰ ז"ל, וכנראה בעליל ממ"ש בזה גדולי האחרונים מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן ¹²¹¹ , שלא מצא תקנה למכור בהקפה ולזקוף עליו במלוה עיי"ש.

ולזאת אין תקנה אחרת למכור בהקפה, אלא להיות יד ישראל אחר באמצע ¹²¹² , שלא יהיה להישראל בעל החמץ שום עסק בעולם עם הנכרי הקונה החמץ, ולא יהיה הנכרי נשאר חייב כלום לבעל החמץ ¹²¹³ , אלא לישראל אחר שלא היה החמץ שלו עדיין מעולם ¹²¹⁴ . וגם החוב שנתחייב לו הנכרי הזמן פירעון הוא לאחר הפסח ¹²¹⁵ . כפי המבואר בנוסח זה השלוח אליכם ¹²¹⁶ , אשר מתוכו יוכל כל אדם לכתוב ¹²¹⁷ שטר מכירה ¹²¹⁸ , על מיני חמץ שיש לו, אשר אי אפשר לפרט כל המינים בכתב ¹²¹⁹ .

סבר וקיבל באמת ופיסוק דמים

ועיקר הכל שיהיה הישראל בעל החמץ סבור וקיבול באמת, שאם ירצה הנכרי ימכור כל החמץ ¹²²⁰ במקח השוה שאפשר לקבל בעיר זו. דמאחר שהוא סבור וקיבול באמת במקח זה שאפשר לקבל ממי שירצה לקנות [ב]עיר זו, הוי פיסוק דמים ¹²²¹ , וכמו באומר כדשיימוהו בתלתא ¹²²² , או אפילו אחד ¹²²³ , עיין ב"י חושן משפט סוף סימן ר"ו ¹²²⁴ . הגם שיודע בו שלא יעשה כן ¹²²⁵ . כי מאחר שמה שאינו עושה כן אינו אלא מרצונו הטוב שרוצה להחזירו לישראל, הרי זו מכירה גמורה ¹²²⁶ , כדאיתא בהדיא בגמרא פ"ה דבבא מציעא ¹²²⁷ דאמר ליה מדעתיה.

השכרת החדרים

והנה אף גם במכירת החדרים ¹²²⁸ אין מועיל כלום לזקוף במלוה לפי דעת גדולי הראשונים ז"ל ¹²²⁹ , ואין תקנה אלא בשכירות ¹²³⁰ , כפי המבואר בנוסח זה, וכאשר הארכתי בקונטרס מיוחד ¹²³¹ על כל פרטי המבוארים בנוסח זה ¹²³² .

נוסח השטר

חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים ¹²³³ , איך שמכרתי לערל מוכ"ז ¹²³⁴ במכירה גמורה וחלוטה בלי שום תנאי, כל מיני חמץ ¹²³⁵ שיש לי בחדר פלוני ופלוני המסומן במצריו ¹²³⁶ כו', כפי השער ומקח השוה שבעיר זו ¹²³⁷ (ובכפר יכתוב כפי השער ומקח השוה שבעיר פלוני הסמוכה לכפר), לפי העת וזמן דהאידנא שאפשר למכור כאן בעיר זו במקח זה, דהיינו כפי המקח שאפשר לקבל מהקונים שבעיר זו שיקנו במזומנים בכדי להוליכם למקום היוקר, או בכדי למכור כאן מעט מעט, כגון יי"ש במדות קטנות שקורין שיינ"ק, וכן בשכר ¹²³⁸ , וכן בתבואה מחומצת ¹²³⁹ וכן בשאר מיני חמץ, וכן כלים ¹²⁴⁰ מחומצים שיש עליהם חמץ בעין ¹²⁴¹ . ובכלל סך הכל העולה מכל החמץ הנ"ל נכללו גם כן במכירה זו חתיכות חמץ שימצאו ¹²⁴² בחדרים הנ"ל ¹²⁴³ ואין עליהם מקח כלל, ואין עליהם שום קונה, והרי הן של הערל מוכ"ז בערך סך הכל הנ"ל ¹²⁴⁴ . ומסך כל המעות שיגיע מהערל מוכ"ז, בעד כל החמץ שבחדרים הנ"ל לפי מקח הנ"ל לאחר המדידה (או המשקל) ¹²⁴⁵ , הריני פוחת לו חצי רובל ¹²⁴⁶ שירויח לעצמו בעד טרחתו למכור החמץ במקח הנ"ל על מזומנים. ורשות בידו למכור אף גם תוך הפסח לערלים שבעיר או שחוץ לעיר, ואפילו ביוקר ממקח הנ"ל, והריוח שלו, וכן אם יבא יהודי מחוץ לעיר במוצאי יום טוב ויתן יותר, הריוח שלו. והריני נותן לו ולכל הקונים דריסת הרגל בחצרי. וכבר מסרתי לו המפתחות לקנות בהם ¹²⁴⁷ החמץ שבחדרים הנ"ל. וגם נתתי לו ידי על המכירה הנ"ל כדרך התגרים ¹²⁴⁸ . וגם קיבלתי ממנו כל דמי החמץ עד פרוטה אחרונה ¹²⁴⁹ , דהיינו שקבלתי ממנו אחד זהב ¹²⁵⁰ מזומן על עירבון שקורין זאדאטיק ¹²⁵¹ כמנהג הסוחרים ¹²⁵² , ועל המותר עד תשלום כל הסך שיעלה ויגיע מערל מוכ"ז לאחר המדידה (או המשקל) כבר קבלתי ¹²⁵³ ממנו חתימת יד פלוני בן פלוני שנכנס בערב קבלן ¹²⁵⁴ בעד הערל מוכ"ז, ונתחייב בקנין אגב סודר ¹²⁵⁵ לסלק בעדו כל הסך שיגיע ממנו, אחר ניכוי חצי רובל ¹²⁵⁶ ואחד זהב ¹²⁵⁷ הנ"ל, לזמן פרעון המבואר בחתימת יד הנ"ל. ומעתה נקנה כל החמץ ¹²⁵⁸ לערל מוכ"ז מעכשיו ממש בקנין גמור לחלוטין בלי שום תנאי ושיור כלל, ואין לי עליו שום טענות ומענות ופתחון פה בעולם ¹²⁵⁹ , וכל המעות שיגיע ליד הערל מוכ"ז בעד החמץ כשימכרנו כולו או מקצתו ליהודי אחר פסח, או לערלים אף גם בתוך הפסח, מחויב לסלק הכל ליד פלוני בן פלוני החתום בחתימת ידו הנ"ל, ולא לידי כלל, אפילו פרוטה אחת. והחתום הנ"ל הבטיח להמתין לו כל היום אסרו חג באם שלא ימכור בפסח לערלים, בכדי שיוכל למוכרו ליהודים שבעיר (ובכפר ימתין ב' ימים בכדי שיסע הערל לעיר הסמוכה למכור שם), בכדי שישתכר חצי רובל הנ"ל אם ירצה לטרוח, או שמא יבא יהודי מחוץ לעיר ויתן יותר ממקח הנ"ל. ואם לא ירצה הערל מוכ"ז לטרוח באלה אזי אפשר ¹²⁶⁰ שהחתום הנ"ל יקבל ממנו בחזרה ¹²⁶¹ , ויתן לו ריוח דבר מועט כאשר יתפשרו ביניהם, ולי החתום מטה אין לי שום עסק בזה. ועוד זאת השכרתי ¹²⁶² בשכירות גמורה לערל מוכ"ז את מקומות של כל החמץ הנ"ל, במקח אחד זהב בעד כל חדר ¹²⁶³ מהיום עד כלות יום או יומים (ובכפר ב' או ג' ימים) אחר הפסח, שיוכל אז למכור החמץ ליהודי שבעירנו או שחוץ לעיר הנ"ל. וקבלתי ממנו דמי השכירות הנ"ל במזומנים ¹²⁶⁴ . וגם מסרתי לו המפתחות כדין תורה ¹²⁶⁵ . ואגב קנין שכירות החדרים ¹²⁶⁶ יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם ביתר שאת ויתר עז על קנין דלעיל ¹²⁶⁷ . והרשות נתונה להעתיק מכתב ¹²⁶⁸ זה בלשון רוסיא באיזה מקום משפט הקיר"ה על נייר הארבאווי ולשלם נתינת הקיר"ה ¹²⁶⁹ להיות תוקף מכתב ¹²⁷⁰ זה כתוקף קאנטראק"ט הנעשה כנימוס ודת הקיר"ה, הן על שכירות החדרים הנ"ל והן על מכירת חמץ הנ"ל. ולראיה ¹²⁷¹ באתי על החתום היום יום י"ד ניסן ¹²⁷² פה כו'.

קריאת השטרות

ולקרות נוסח המכתב ¹²⁷³ הזה בלשון רוסיא ¹²⁷⁴ באזני הערל, וגם נוסח חתימת יד מהערב קבלן, ולהסביר לו היטב ¹²⁷⁵ כל הענין מראש ועד סוף ¹²⁷⁶ .

שטר הערב קבלן

וזהו נוסח חתימת יד מהערב קבלן ¹²⁷⁷ .

חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים, איך שכל הסך שמגיע מערל פלוני בן פלוני ליהודי פלוני בן פלוני, בעד כל החמץ שקנה ממנו בקנין גמור ומכירה חלוטה, במקח המבואר בשטר מכירה ¹²⁷⁸ שמסר לידו, מחויב אני החתום מטה לסלק ליהודי הנ"ל לזמן פרעון, לא יאוחר משני ימים אחר הפסח הלז, במזומנים, בלי שום טענות ומענות ופתחון פה בעולם, בעד הערל הנ"ל, כפי החשבון שיעלה אחר המדידה (או המשקל), אם ימכרנו הערל לאחרים ¹²⁷⁹ . ואף גם אם לא ימכרנו כלל ואקבלנו ממנו בחובו, הריני מחויב למוכרו בעצמי, לסלק לידי פלוני בן פלוני הנ"ל לזמן פרעון הנ"ל. אם לא שיתרצה מרצונו הטוב לקבל החמץ בפרעון חובו. וחיוב זה קבלתי בקנין אגב סודר מיד פלוני בן פלוני הנ"ל, ולראיה באתי על החתום.

הקנינים ומסירת השטרות

וככה יעשה באמת ישראל בעל החמץ, ליתן כנף בגדו שיאחז בו החתום, כנהוג בכל קנין אגב סודר ¹²⁸⁰ .

והדר בכפר יחידי ואין לו בן בעל מצוה, ולא משרת שיכול לחתום ¹²⁸¹ , ימסור המשרת הקולמוס ליד בעל הבית שיחתום שמו פלוני בן פלוני ¹²⁸² , אחר שיאחז בבגד.

ומי שאין לו משרת יהודי כלל, יסע לכפר שיש שם ישראלים או לעיר הסמוכה, ואפילו כמה ימים או שבועות לפני פסח, ויבקש שם מאיזה יהודי אוהבו שיתן לו חתימת יד על ערבות קבלנות כנוסח הנ"ל בעד הערל אשר בדעתו למכור לו החמץ, וגם יקנה ממנו בקנין אגב סודר כנהוג, שיאחז בבגדו להתחייב חיוב גמור כנ"ל, ובבואו לביתו ימסור חתימת יד הנ"ל מאוהבו ליד הערל כמו שעה ושתים קודם מכירת החמץ, ויאמר לו שחתימת יד זו שלח אוהבו הנ"ל בחסדו וטובו, שחפץ בטובתו שירויח חצי רוב"ל אם ירצה לטרוח למכור החמץ לאחרים, וכפי הסך שיתפשרו אם לא ירצה לטרוח כנ"ל.

ואחר כך בשעת מכירת החמץ ממש, לפני מסירת המפתחות והשטר מכירה ¹²⁸³ ליד הערל, יבקש מהערל שימסור חתימת יד אוהבו הנ"ל ¹²⁸⁴ .

ואחר כך ימסור השטר מכירה והמפתחות, ויקרא לפניו השטר מכירה וגם מכתב חתימת יד הנ"ל, ויסב[י]ר לו הכל באר היטב כנ"ל.

נכון הדבר אם אפשר שיהיה ערל הקונה עומד בצד וסמוך להחדרים ¹²⁸⁵ שהחמץ בהם בשעה שמוסר לו המפתחות.

מכירת שכר שתחת הקרח

ומי שיש לו שכר תחת הקרח שקורין מארצוו"ע ¹²⁸⁶ , ואם יוציאוהו מתחת הקרח יתקלקל ויהיה הפסד מרובה, יכתוב בשטר מכירה ¹²⁸⁷ הנ"ל, שהבנין שעל הקרח שקורין לידאוונ"א מושכר לו עד אחר הפסח, והבור שבו הקרח מושכר לו עם הקרח לכל הקיץ ¹²⁸⁸ , עד שיומכר השכר. ויפסוק לו איזה מקח השוה כמה רובל כמו שאפשר לקבל בעיר זו ממי שרוצה לקנות השכר במקח השוה ¹²⁸⁹ , וגם לשלם שכירות כמה רובל ¹²⁹⁰ בעד הקרח לכל הקיץ עד שימכור השכר. וסך הזה שיעלה ויגיע מהערל בעד השכר אחר המדידה, ועוד כמה רובל בעד שכירות הקרח, יהיה נכלל הכל בחתימת יד הערב קבלן הנ"ל ¹²⁹¹ , שנתחייב בקנין אגב סודר לסלק הכל לבעל החמץ במזומנים ביום או יומים אחר הפסח כנ"ל, והוא יקבל הכל מהערל, שיקבל מאיזה קונה שבעיר אם ירצה להשתכר חצי רובל כנ"ל.

הערות

1187. סקירה על "סדר מכירת חמץ" שלפנינו – לקמן הוספה ד.
1188. ע"פ ברכות ח, א.
1189. כן פסק הרמ"א בחו"מ סי' כה סוף ס"ב (אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחר[ונ]ים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו). וכן הוא לעיל סי' רמז בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואין שומעין לאחרונים נגד גדולי הראשונים, כשלא הביאו דבריהם וחלקו עליהם). לקמן הל' נדה סי' קפט סוף ס"ק מג (ובאמת דעת הרמב"ן בהלכותיו פרק ה' ופרק ו' שלא כדברי זה ולא כדברי זה ... ובימי רמ"א וב"ח וט"ז וש"ך לא באו עדיין הלכות נדה להרמב"ן לדפוס במדינות אלו, לכן כתב[ו] מה שכתבו). ועל פי זה חלק רבינו שם על הפוסקים הנ"ל. שו"ת רבינו סי' יד (כמבואר במקור הדין בתשב"ץ ... דלא כט"ז ... שבימיו לא נדפס עדיין התשב"ץ), וסי' לה (כמ"ש הריטב"א ... הובא בשיטה מקובצת ... (ובימי הב"ח ובית שמואל לא יצאו לאורה עדיין, ולכן השיגו על הרמ"א בדרכי משה בחנם)). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מה וכלל ד.
1190. ע"פ ר"ה כא, ב.
1191. ראה שארית יהודה או"ח סי' י (תחלת יסודו הוא על ספר שיטה מקובצת על בבא מציעא, ואמר כי לא לחנם הזכיר אותו בהקדמתו, אלא שרמז רמז שמשם הוציא דבריו). ויתבאר לקמן (הערה 24). ספר השיטה מקובצת למסכת בבא מציעא נדפס לראשונה באמשטרדם תפ"א. ואילו שלחן ערוך או"ח עם ט"ז ומ"א נדפס לראשונה בדיהרנפורט תנ"ב.
1192. לפי הסגנון נראה שמדבר על הקולא לזקוף עליו במלוה, שאת זה למדים מתשובת הרי"ף שבשיטה מקובצת, שאינו מועיל (כדלקמן הערה 24). אלא שעל היתר זה כותב לקמן "וחדשים מקרוב באו ... וגם זה אינו מועיל", ונתבאר לקמן (הערה 22) שהכוונה לפרי מגדים ונודע ביהודה שבתקופת רבינו, ואילו כאן כותב "הקולות שנמצא בדברי האחרונים ז"ל הט"ז ומ"א". ואולי הכוונה כאן היא על ההיתר להסתפק בדיעבד בקנין מעות בלבד, שמקורו במשאת בנימין (סי' נט), והובא במ"א (ס"ק ד), ולעיל סי' תמח (ס"ח). ויתבאר לקמן (הערה 16). אלא שזה לא קשור לשיטה מקובצת הנ"ל, ואילו כאן כותב "ולזאת ודאי אין לסמוך", היינו שההוכחה נגד היתר זה היא מספר "שיטה מקובצת" שנדפס לאחרונה. ומסתבר שכאן עדיין לא מדבר במכירת חמץ, אלא בהודעה כללית, שבמקום שנתגלו ספרי ראשונים המחמירים "אין לסמוך להקל למעשה על הקולות שנמצאו בדברי האחרונים ז"ל". ורק אחר כך עובר לדון באיסור חמץ ומכירתו.
1193. כדלעיל רס"י תמז (חמץ ... כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ... לפיכך החמירו בו חכמים). כאן מזכיר רבינו רק את הטעם השני "שהחמירה תורה בבל יראה ובל ימצא". ואילו לעיל שם נוספו עוד שני טעמים (לענוש כרת ... ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה). ולקמן אצל מכירת בהמה המבכרת (שאין בה הטעם של בל יראה ובל ימצא) כתב רבינו: "דאיסור קדשים בחוץ חמור כבל יראה ובל ימצא דחמץ דענוש כרת ח"ו" (ראה לקמן הערה 117).
1194. המקור לסברה זו הוא בבכור שור על מס' פסחים (כא, א): "כיון דהאיסור מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, וכל אחד מבטל חמצו בלבב שלם ... ולא נשאר כי אם איסור דרבנן שצריך לבערו מן העולם, הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה זו". וכעין זה כתב השואל בשו"ת תורת השלמים (לבעל החק יעקב) סי' ו, לענין מי שציוה לאשתו למכור היי"ש שבביתו לנכרי, והאשה מסרה לאשה אחרת ולא נמכר, ומסיק שם (ד"ה מה שהבין): "בנדון זה שלא היה דעתו עליו כל ימי הפסח, שהיה סבור שמכור כדינו, ודאי ביטול אמירת כל חמירא מהני והפקר גמור הוא לענין שאין עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא". ועל זה משיב רבינו: "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח", ויתבאר לקמן (הערות 10-11).
1195. ע"פ קהלת ה, ה.
1196. יש בזה כמה פרטים: א) "חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר", כיון שבעת הביטול אינו מתכוין לבטל ולהפקיר את החמץ הנמכר, "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא" (פרט זה יתבאר בהערה שלפנינו). ב) אף אם בעת הביטול וההפקר פירש בדבריו, שאם המכירה לא תועיל, יחול גם עליו הביטול וההפקר, מכל מקום חמץ הנמכר "דעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח", ולכן אין ביטול והפקר זה מועיל, "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא" (פרט זה יתבאר לקמן הערה הבאה). ג) עצם רצונו למכור את החמץ אינו חשוב גילוי דעת להפקיע איסור בל יראה ובל ימצא, "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא" (פרט זה יתבאר לקמן הערה 16). ואולי כוונת רבינו היא לכלול בדבריו אלה את כל האמור לעיל, והיינו: (א) אינו מתכוין לבטל החמץ הנמכר. (ב) אף אם מפקיר בפירוש – הפקר לזמן אינו מועיל. (ג) גם עצם "גילוי דעת זה מה שמקנה אותו לנכרי" אינו מועיל "להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא". אלא שכאן במכתב הכללי לאנ"ש לא בא רבינו לפרט, אלא להודיעם איך לנהוג במכירת חמץ, שבכל אופן אין לסמוך על ביטול והפקר, ומסיים: "וכאשר הארכתי בקונטרס מיוחד" (שלא הגיע לידינו, כדלקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק א). * נתחיל כאן עם הפרט הראשון הנ"ל, שבעת הביטול אינו מתכוין לבטל את החמץ הנמכר. ונתבאר בפסקי דינים צמח צדק לב, ג (אם סבור שמכרו לא היה בכלל הביטול כלל, כי מה לו לבטל חמץ הנמכר שאינו שלו, ואיככה יבטלו). ראה גם שו"ת צמח צדק סי' לא אות ג. סי' מח. פסקי דינים כט, א. וכעין זה גם בשו"ת פני יהושע סי' יד (כיון דמצוה למכרו אם כן לא ביטלו, ולא היה בדעתו לבטלו כיון דסבור שנמכר, ואם אחר כך נתגלה שלא נמכר אם כן אין כאן לא הפקר ולא מכירה). ראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה, סי' ה אות ו ד"ה ומה שמפקפק, ואות מה, וסי' ט אות טו. אמנם אחר כך מדייק בפסקי דינים צמח צדק שם מלשון רבינו: "שחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח כו', ומשמע שלולי שדעתו לזכות היה מועיל ביטול לחמץ הנמכר ... דהמכירה היא רק לצורך הפקעת איסור ב"י וב"י, והוא על דרך תנאי, אם הביטול מועיל הרי טוב ולא יקנה האינו יהודי, ואם לאו הנני מוכרו. ואם כן אין המכירה סותרת הביטול ... [אלא שמכל מקום אינו מועיל כי] דעתו לחזור ולזכות בו". והיינו שמפרש דברי רבינו, שאף אם כוונתו בביטול החמץ גם על החמץ הנמכר (שאם המכירה לא תועיל, אזי הוא מכוין לבטלו, ואחר הפסח יחזור ויזכה בו), מכל מקום, כיון שדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, אין הביטול מועיל עליו, וכדלקמן הערה הבאה (ראה יגדיל תורה נ.י. כא ע' תקנב).
1197. ראה הערה הקודמת, שעיקר הכוונה כאן היא, שאף אם בעת הביטול התכוין גם לחמץ הנמכר (שאם המכירה לא תועיל, אזי הוא מכוין לבטלו, ואחר הפסח יחזור ויזכה בו), מכל מקום כיון שחמץ הנמכר "דעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח", לכן אין ביטול והפקר זה מועיל. ועל זה מביא כמה הוכחות שאם "דעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח" אין ההפקר מועיל בו, "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". והנה פסק זה שהפקר לזמן אינו הפקר, מובא גם לעיל סי' תמה ס"ב (צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר, שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור והרי הוא כשלו ממש כל זמן שלא זכה בו אחר, כיון שהוא יושב ומצפה שמא לא יזכה אחר ויזכה בו הוא). ובקונטרס אחרון (שם ס"ק א) מוכיח ממשמעות הפוסקים, ומהגמרא נדרים (מג, ב ואילך), שלכל הפירושים אינו מועיל הפקר לזמן. אבל מביא שם ג' דעות בזה: א) דלא מהני מדאורייתא. ב) דמדאורייתא מהני, וחכמים גזרו מטעם הערמה שדומה להפקר הרמאים. ג) שאף מדרבנן מהני בשבת ופסח, דמסתמא מפקירה בלי ערמה להפקיע מעליו איסור. ובסוף מסיק, דקיי"ל שמן התורה גם הפקר לזמן הוי הפקר, וחכמים גזרו שאינו הפקר. ועל זה כותב בקונטרס אחרון שם: "ולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד, שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרי, דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי שאי אפשר בענין אחר". והיינו כמבואר לעיל סי' רמו ס"ז-ט (אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת ואדם מצווה על שביתת בהמתו ... מותר להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי ולהתנות עמו שיחזירנה לו קודם השבת, ואם עבר הנכרי על תנאו ועיכבה ולא החזירה קודם השבת יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת ... אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד). ויתירה מזו נתבאר לעיל סי' רמו סי"א (לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה סתם על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי ... יש כאן חשש מראית העין. ויש מתירין ... ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק ... וכן יש להתיר לצורך מצוה כגון לשלוח אתרוגים על בהמתו על ידי נכרי). הרי שגם לדעת האוסרים שם היינו רק מטעם מראית העין (ולא שההפקר עצמו אינו מועיל), ובשעת הדחק או במקום מצוה התירו. ואילו כאן חזר בו רבינו ומסיק שאף מן התורה אינו מועיל, ואשר "לזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". * ואולי יש חילוק בזה בין ביטול לבין הפקר, שאף אם ההפקר לזמן מועיל – על כל פנים מהתורה, מכל מקום ביטול החמץ לזמן אינו מועיל אף מן התורה. וכעין זה מבואר במשאת בנימין סי' נח (ומה שכתבת שכבר ביטל קודם זמן איסורו, כמו שאנו נוהגין לומר כל חמירא כו' דחזיתיה ודלא חזיתיה, ושוב אינו עובר עליו משום ב"י וב"י. ביטול זה אין בו ממש לענין זה, חדא דהטובל ושרץ בידו, מה מהני וזה ביטל בפיו ובשפתיו, ולבו בל עמו, שהרי לא ביטלו בלב דדעתיה עלויה ... ובכל מקום דאמרינן מבטלו בלבו ודיו ... היינו דוקא שמבטלו לגמרי ואין בדעתו לזכות בו כלל לעולם, אבל בכה"ג דדעתיה עלויה ודואג עליו, ודאי שאין כאן ביטול כלל ועובר בב"י וב"י עד שיבערנו מן העולם). ראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ה אות ו ד"ה ומה שמפקפק. חילוק זה בין הפקר לביטול, מובן על פי מה שנתבאר לעיל סי' תלד ס"י (כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה, אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה, אבל חמץ הידוע לו שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה', אף אם ביטלו אינו מבוטל , שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו, הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו). וטעם הדבר, כי דין הביטול חלוק בתוכנו מדין ההפקר, הפקר פירושו שהוא מוציא את החפץ מרשותו, משא"כ הביטול נתבאר ענינו בסי' תלד ס"ז (שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל). ומקורו מהרמב"ם פ"ב ה"ב (שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל). ויתבאר לקמן (הערה 16). ומובן שהביטול הזה אינו מועיל כלל בחמץ ששייר למאכלו, שכיון שחושב לאכלו איננו אצלו כעפר. ולכן אף אם מבטל בפירוש את החמץ ששייר למאכלו, נתבאר לעיל סי' תלד ס"י (שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו). ומזה יובן גם הטעם שחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול, אף אם ביטלו בפירוש, שכיון שרוצה למכור את החמץ הזה לנכרי "ודעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח", אם כן בודאי אינו משימו כעפר, שהרי דעתו עלוהי אחר הפסח, ולכן "אינו בכלל ביטול והפקר", "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". והן אמת שרבינו מביא כאן מהרשב"א והדרכי משה ופרי חדש שגם הפקר לזמן אינו הפקר, הנה טעם זה לבדו אינו מספיק, דהא קיי"ל שזה אינו אלא מדרבנן, ולכן כתב גם הטעם "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר", שאף אם יבטל בפירוש את החמץ הנמכר, לא יועיל כלל, מטעם האמור. * ואף שמנהגינו לומר בנוסח ביטול חמץ גם לשון הפקר, כמבואר לעיל סי' תלד ס"ז (ומכל מקום כל מדקדק במעשיו יפרט בפירוש הביטול בלשון ארמי לשון הפקר גמור, ויאמר להוי הפקר כעפרא דארעא). מכל מקום אין הכוונה בזה שהוא הפקר גרידא, אלא שהוא "הפקר כעפרא דארעא ", וכנוסח שלנו "ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא" (והטעם שלשון זה מועיל להפקירו יתבאר לקמן הערה 16). ואם כן מובן שהחמץ הזה שדעתו לחזור ולזכות בו אינו נכלל ב"ביטול והפקר" זה. ואף אם נאמר אשר הפקר גרידא מועיל מן התורה כשדעתו לחזור ולזכות בו, מכל מקום " ביטול והפקר" אינו מועיל. אמנם גם אפשר שהכוונה כאן, אשר גם אם יפקיר בפירוש (בלי ביטול) לא יועיל כשדעתו לחזור ולזכות בו, שהרי על זה מביא מהרשב"א והירושלמי ושאר פוסקים, וכדלקמן (הערות 12-15).
1198. ח"א סי' ע (ישראלים שיש להם בורות מלאים חטים, ובקרקעית הבור וקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הארץ ... אילו היה ברור שיש שם חטים מבוקעות ונתיר אותו בביטול, לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבער ... דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח). וכן נפסק לעיל סי' תלו סוף סי"ח (חטים הללו בשעה שהכניס האוצר לבור היה בדעתו לזכות בהם לאחר הפסח כשיפנה את האוצר (אם היינו מתירין לו להנות מהן לאחר הפסח), והרי זה דומה למבער את החמץ ומכוין לחזור ולזכות בו אחר הפסח, שאין זה ביעור גמור כמו שיתבאר בסי' תמ"ה, לפיכך אסרו חכמים להנות מהן לאחר הפסח). ובסי' תמה ס"ב (ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר, שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור, והרי הוא כשלו ממש כל זמן שלא זכה בו אחר, כיון שהוא יושב ומצפה שמא לא יזכה אחר ויזכה בו הוא).
1199. פ"ב ה"ב (הפקיר חמצו משלושה עשר, לאחר הפסח מהו, רבי יוחנן אמר אסור ... חושש על הערמה). ונתבאר באור זרוע ח"ב סי' רמו (אין לפרש דהערמה דר' יוחנן חייש לה דהיינו שיפקיר על מנת לזכות בו, אלא דחייש שמא לא יפקיר כלל ויאמר הפקרתי קודם הפסח וחזרתי וזכיתי בו אחר הפסח, אבל אם הפקיר קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח ההיא שרי). אלא שמכל מקום הוכיח שם מגמרא, שאם הפקיר על מנת לזכות בו אחר הפסח אסור. וכן הוא ברא"ש פ"ב סי' ד (ובירושלמי פליג ... כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו). וכן הוא בטור סי' תמח (וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי אע"פ שביטלו, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו). וכן הוא בט"ז (ס"ק ז) ובמ"א (ס"ק ח) ולעיל סי' תמח סכ"ט (שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח). אמנם בשו"ת הרשב"א (שם) הביא מירושלמי זה לענין "דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח", הרי שהוא פירש הערמה זו – שמא בשעת ההפקר יחשוב שאחר הפסח יחזור ויזכה בו, שאז עובר עליו מדינא. וכן הוכיח בשו"ת פני יהושע סי' יד (ונראה ברור דהרשב"א מפרש הירושלמי דלא כדברי הטור, שמפרש הערמה דירושלמי שמא לא יפקיר ואומר הפקרתי, אלא הוא מפרש הערמה שיכוין לחזור ולזכות בו אחר פסח ... ואע"פ שאיני כדאי להכריע מכל מקום נראה פירושו יותר נכון מדברי הטור, דלדברי הטור אין זה לשון הערמה, אלא עבריין שאינו מבטל ואומר שביטל). וכן פירשו רבנו מנוח וכסף משנה פ"ג הי"א (דבטליה מדעתיה שלא בהערמה, שאין דעתו לחזור עליו וליהנות ממנו לעולם). וראה גם שו"ת צמח צדק או"ח סי' מה סוף אות ב (והערמה שנזכרת גבי חמץ בירושלמי במפקיר חמצו, זהו הערמה גמורה שאינו מפקירה בלב שלם, כי אם רוצה לחזור לזכות בו לאחר הפסח). ליקוט דברי הפוסקים כאחת משתי הדעות והפירושים בירושלמי, ראה שדי חמד (מערכת חמץ ומצוה סי' ח אות יז, ע' 2098 ואילך). לקוטי שיחות (חט"ז ע' 131-132, הערות 20-24).
1200. סי' תמה ס"ק א (כתב באור זרוע דמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו על מנת לזכות בו אחר הפסח, ובלבד שבשעת הפקר יפקירו לגמרי בלא תנאי ... וקולא גדולה הוא, ואף על גב דבספר אור זרוע הביא הרבה ראיות לדבר מן הירושלמי. מדלא כתבו שאר הפוסקים, שמע מינה דסבירא להו דלאו הלכתא הוא. ועוד שאף האור זרוע בעצמו כתב לבסוף ... שהיה דעתן לחזור ולזכות בו אחר הפסח).
1201. סוס"י תמה (צריך שיבער חמץ על מנת שלא לזכות בו, וכמו שכתבתי לקמן בסימן תס"ז סוף סעיף ט' בס"ד, יעו"ש). ובסי' תסז ס"ט ד"ה והשבתי (צריך שיגמור בדעתו שלא לזכות בו עוד, וכמו שכתב הכסף משנה בשם הר' מנוח [פ"ג הי"א] ... שאין דעתו לחזור וליהנות ממנו לעולם, ע"כ. וכיון שדעתו לזכות בו הא קעבד איסורא ואסיר בהנאה אחר הפסח, וראיה ממה שכתב הרשב"א ... ומתשובתו מוכח בהדיא דסבירא ליה ... כל שדעתו לזכות בו אסיר אחר הפסח). הובא גם בקונטרס אחרון סי' תמה רס"ק א (והפרי חדש הוציא זה מתשובת הרשב"א).
1202. לעיל (הערות 10-11) נתבאר הטעם שביטול חמץ שהאדם עושה אינו מועיל לחמץ הנמכר, "ולזאת אם המכירה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". אמנם גם מבלעדי ביטול החמץ, ואף "אם המכירה אינה כדת", עדיין יש פוסקים שאינו עובר על החמץ הנמכר, וכמבואר לעיל סי' תמח ס"ח (אע"פ שיש אומרים שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד ... מכל מקום ... כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל ולא נקרא שלו כלל, שהרי אין רשאי ליהנות ממנו, אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור ולא ביערו מן העולם לאחר שהגיע זמן הביעור, לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו, די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא, וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי, אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח). ומקורו במשאת בנימין סי' נט (נראה דגבי חמץ מיד כשיגיע זמן איסורו לאו דידיה הוא ולאו ברשותיה הוא, ורחמנא דאוקי ברשותה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, והאי כיון דמכר לנכרי קודם זמן איסורו, גלי בדעתיה דלא ניחא ליה למהוי ליה זכותא בגויה, הלכך בקנין כל דהוא נפק מרשותו לרשות הנכרי). והובא גם במ"א סק"ד (והמשאת בנימין סימן נ"ט כתב ... כיון שהחמץ אינו ברשותו אלא שהתורה אוקמה ברשותו, בגילוי דעתא סגי). וכאן חזר בו רבינו וסובר ש"אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". וראה לעיל (הערה 6), שאפשר גם זה נכלל במה שכתב רבינו: "אין לסמוך להקל למעשה על הקולות שנמצאו בדברי האחרונים ז"ל". והטעם שאי אפשר לסמוך על היתר זה, נתבאר במקור חיים ביאורים סק"ה (ולבי מגמגם בה ... נהי דהמוכר בגילוי דעתו בלבד יצא מרשותו, מכל מקום במה נכנס לרשות העכו"ם, כיון דלא עשה בו העכו"ם קנין המועיל במכירה לא קנה ... הרי העכו״ם אדעתא דמכירה נחית וחייב עצמו בכסף בשביל המכירה ... נהי דהמקנה גמר ומקנה, מכל מקום הקונה שהוא עכו"ם ... במה גמר וקונה". ואף גם בפרט הזה שמסכים המקור חיים לדברי המ"א, "דהמוכר בגילוי דעתו בלבד יצא מרשותו", כתב על זה בפסקי דינים צמח צדק (כט, א): "ומה שכתב וכן בגילוי דעת לענין מכירה, גם זה אינו ... גילוי דעת של הישראל לא מהני, שאין כאן גילוי דעת שמפקירו אלא שמוכרו, והמכירה אינה כלום". * ובאמת נראה לכאורה, שלא רק כאן בסדר מכירת חמץ, אלא אף גם בשוע"ר עצמו, גילוי דעת זה אינו מועיל, ובהקדים: איתא בגמרא (פסחים ד, ב): "דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי". ופירש רש"י (שם): "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה". וכן כתב הרמב"ם הל' חו"מ פ"ב ה"ב (ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל). אמנם הקשה על זה בתוס' שם ד"ה מדאורייתא (פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא, וקשה לר"י ... דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק, שהוא משש שעות ולמעלה, ואחר איסורא לא מהני ביטול. ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו, ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה). ועל פירוש התוס' כתב בר"ן א, א ד"ה ומהו ענין ביטול זה (ואע"ג דהפקר כי האי גוונא לא מהני, דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר ... אלא היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקר ליה כה"ג, חמץ שאני, לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומשום הכי בגילויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי). יוצא אם כן שיש לנו כאן ג' דעות: א) רש"י ורמב"ם, שביטול מועיל מטעם תשביתו, שהחמץ הוא כדבר שאין בו צורך כלל. ב) תוס', שביטול מועיל מטעם הפקר. ג) ר"ן, שביטול מועיל מטעם שהחמץ אינו ברשותו, ובגילוי דעתא סגי. אמנם רבינו הזקן חיבר את שלשתם וביאר בהם שיטה אחת, כמבואר לעיל סי' תלד ס"ז (ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל . וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו ונעשה הפקר גמור ... ואע"פ שמי שרוצה להפקיר נכסיו ואמר הרי נכסי כעפר אין זה כלום, מכל מקום כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל ... אלא שהכתוב עשאו כשלו ... אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר דיו בכך ... ומכל מקום כל מדקדק במעשיו יפרט בפירוש הביטול בלשון ארמי לשון הפקר גמור ויאמר להוי הפקר כעפרא דארעא). והיינו שרבינו מפרש, שכיון שאינו שלו כלל (כדברי הר"ן ), לכן גם מה שמחשבו לעפר (כדברי הרמב"ם ) מועיל שנעשה הפקר (כדברי התוס' ). ואע"פ שהוא מבטלו קודם זמן איסורו, שבאותה שעה אין ביטול זה מועיל לעשותו הפקר, מכל מקום מועיל הביטול לעשותו הפקר כשיבוא זמן איסורו, דהיינו שאז לא יעשהו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ובמילא הוי הפקר. * ויש לבאר בזה, שרבינו קאי כאן בשיטתו שביאר בסי' תלה קונטרס אחרון (ס"ק ב), שגם החמץ אחר זמן איסורו הוא עדיין שלו, אף שאין לו שום חלק וזכות בו, ולכן גם כשמת בעל החמץ יורש אותו בנו ומחוייב לבערו, ולכן "אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים". ולכאורה איך יתיישב זה עם האמור בסי' תלד ס"ז "שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל", וכן הוא לעיל סי' תלא ס"ב (ובכ"מ בשוע"ר). אמנם בשני המקומות האלו כתב רבינו גם "אין לו שום חלק וזכות בו ", ונתבארה הכוונה בקונטרס אחרון שם "שאינו הפקר, אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו, ולכך אינו יכול להפקירו". ומבואר יותר לעיל סי' תלו ס"ל (דכיון שאינו יכול עוד ליהנות ממנו מחמת גזירת חכמים שאסרוהו בהנאה מתחלת שעה ששית ואילך, הרי אין לו שום חלק וזכות בו, ואינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו). אחת מהוכחות רבינו בקונטרס אחרון שם שהחמץ גם לאחר זמן איסורו אינו הפקר גמור, היא מהא דאמרינן בגמרא (ו, ב) לגבי חמץ אחר זמן איסורו: "לאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל", "משמע דאי הוה מצי הוה מועיל, ואי בלאו הכי נמי הפקר גמור הוא עד שאין בניו יכולין לירשו ואפילו הכי עשאו הכתוב כו', אם כן כשיפקירנו מה מועיל, אלא על כרחך כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר, אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי". לפי כלל זה האמור בקונטרס אחרון יוצא, שאם החמץ נעשה הפקר גמור לא עשאו הכתוב כאילו הוא שלו לגמרי לעבור עליו, ואם לא נעשה הפקר גמור אזי עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לגמרי לעבור עליו, ואם כן מוכרחים אנו לומר שעל ידי הביטול נעשה החמץ הפקר גמור, ולכן לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ואף שאין ההפקר מועיל בלשון זה, שהרי אינו מפקירו אלא גומר בלבו שאינו חשוב כלום והרי הוא כעפר, ואם כן נשאר החמץ שלו וברשותו עד לזמן איסורו. מכל מקום מועיל ביטול זה (שקודם זמן איסורו) עכ"פ לזה, שכשיגיע זמן איסורו נעשה החמץ הפקר גמור, ולכך לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו. ואף שגם הביטול אינו מועיל כשמגיע זמן איסורו, כמובא לעיל מהגמרא, ואם כן איך יכול הביטול לפעול שבהגיע זמן איסורו יהיה החמץ הפקר גמור? אלא שהיינו דוקא כשמבטל את החמץ אחר זמן איסורו, משא"כ כאן שביטל קודם זמן איסורו, פועל ביטול זה שמיד שבא זמן איסורו נעשה החמץ הפקר גמור. ודוקא על ידי צירוף ב' הדברים: (א) הביטול בזמן היתר, שגומר בלבו שאין החמץ חשוב כלום וכאילו אינו, (ב) איסור הנאה שעל החמץ בהגיע זמן איסורו, שפועל שאין לו שום חלק וזכות בו, ב' דברים אלו יחד פועלים שיהיה החמץ הפקר גמור, ולכן לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו. * אמנם צ"ע לפי זה מה שנתבאר לעיל סי' תלד סט"ו (יש אומרים שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו אלא יבטל בעצמו, שהרי האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו. ויש אומרים שהביטול אין צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה, שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו כלל אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהיה שמו נקרא עליו שיעבור עליו, לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו על ידי שליח שאינו חפץ בו כלל, די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו. וכן עיקר). הדעה הא' היא מ"ש הר"ן (ג, רע"ב) בשם אחרים, והדעה הב' היא מ"ש הר"ן שם בשם בעל העיטור (ח"ב הל' ביעור חמץ קכ, ב). והביאור שמבאר רבנו בזה (שהגילוי דעת מועיל שהכתוב לא יעשה כאילו הוא ברשותו) מבואר בב"י ד"ה ושלוחו. ולפום ריהטא נראה מלשון רבינו ש"בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו על ידי שליח שאינו חפץ בו כלל די בכך", דהיינו אפילו אם השליח אינו מבטל כלל, שהרי עצם גילוי דעת הבעלים שאינו רוצה בחמץ זה סגי שלא תעשה התורה כאילו הוא ברשותו. אמנם בזה אין שייך לכאורה לומר שהוא מטעם הפקר, שהרי לא הפקיר ולא ביטל, רק מינה שליח שיבטל, וכל זמן שהשליח לא ביטל לא נפעל כלום עדיין; ואם כן איך יתאים זה למה שכתב רבינו (בתחלת ס"ז) שהביטול הוא מטעם הפקר? ובשלמא כשביטל את החמץ ואמר שיהי' כעפר, זהו הפקר קל, שמועיל עכ"פ כשיבוא זמן איסורו. משא"כ כאן שאינו מבטלו, הרי שאין כאן אף לא הפקר קל (רק שגילה דעתו שרוצה שחבירו יבטלו), איך יועיל גילוי דעת זה לעשותו הפקר. אלא שבאמת נתבאר ברמ"א (ס"ד): "וכשמבטל שליח צריך שיאמר חמצו של פלוני יהא בטל", היינו שלא סגי בגילוי דעת הבעלים, אלא עיקר הביטול הוא על ידי השליח. ואף שרבינו אינו מביא פסק זה בשו"ע שלו, מכל מקום הביאו בקונטרס אחרון (סי' תלו ס"ק ד בהג"ה): "צריך לומר חמצו של פלוני ... קיי"ל ... כמ"ש רמ"א שם, שאחריו נמשכו שאר האחרונים", הרי שצריכים לזה דוקא שהשליח יבטל, ולא סגי בגילוי דעת בלבד. והטעם הוא כנ"ל, דלא סגי בגילוי דעת בעלמא שאינו רוצה בחמץ זה, שהרי גילוי דעת כזה אינו פועל שיהא החמץ הפקר גמור, אלא צריך דוקא שהשליח יבטל את החמץ, שדוקא זה פועל שיהא החמץ הפקר גמור. ואף שהפקר גמור לא מהני על ידי שליח, מכל מקום הפקר כזה מועיל עכ"פ בחמץ שאסור בהנאה וקלושה בעלותו. וכמו דמהני לשון שאינו הפקר גמור, כך מהני גם על ידי שליח. אבל הביטול שעל ידי שליח צריך להיות בפירוש, ולא סגי בגילוי דעת בלבד, מה שהבעלים מגלים דעתם שרוצים שהשליח יבטל. ומטעם זה מוסיף רבינו (סי' תלו סוף ס"ב): "וימנה אותו שיבדוק ויבטל החמץ כשמגיע הזמן ששלוחו של אדם כמותו", ולכאורה לאיזה צורך כתב הוספה זו "ששלוחו של אדם כמותו", הרי כאן מועיל הביטול מטעם גילוי דעת בלבד!? אלא ודאי כנ"ל, שהגילוי דעת בעצמו אינו מועיל שיהא הפקר גמור, ודוקא על ידי הביטול של השליח נעשה הפקר גמור כשיגיע זמן איסורו, ומטעם שלוחו של אדם כמותו. ועוד מוסיף בקונטרס אחרון (שם): "אך את זה צריך עיון, אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול, אם ביטולו מועיל מעיקר הדין לפי דעת הר"ן וב"י, ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור". ולכאורה הדבר תמוה ביותר, הרי מפורש בגמרא (ו, ב): "הבודק צריך שיבטל", ואם נאמר שמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, ואם נאמר שלפי ביאור הר"ן סגי בגילוי דעת גרידא ואין צריך הפקר ממש, אם כן מדוע לא תועיל הבדיקה עצמה שלא תעשה התורה כאילו הוא ברשותו, ומדוע אמרינן "הבודק צריך שיבטל"? אלא ודאי גם לפי ביאור הר"ן לא סגי בגילוי דעת גרידא שרוצה לבטל, וצריך להיות ביטול ממש. והטעם שמועיל ביטול זה הוא כיון שגילה דעתו שאין החמץ חשוב אצלו כלום, לכן נעשה החמץ הפקר גמור (בשעת איסורו), וכיון שנעשה הפקר גמור לכך לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו. וזהו שמדייק רבינו (סי' תלד סט"ו): "בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו על ידי שליח" (ולא כתב שהוא מגלה דעתו אל השליח), כי מה שממנה את השליח לבטל (ומגלה דעתו ורצונו בזה) לא מהני שיהי' הפקר גמור, רק מה שמגלה דעתו על ידי השליח (כשהשליח מבטלו בשליחותו) מועיל שיהא הפקר גמור כשיגיע זמן איסורו. יוצא אם כן מכל זה, שכאן סגי במעשה קל של הפקר, ולכן סגי: א) מה שמחשבו כעפר , ואינו אומר בפירוש שיהי' הפקר. ב) מה שביטל בלב גרידא (כמבואר לעיל סי תלד ס"ז). ג) מה שמבטל על ידי שליח . אמנם עצם הגילוי דעת שרוצה לבטלו (על ידי זה שהוא בודק את החמץ, או על ידי זה שהוא ממנה שליח לבטל החמץ), בזה לא סגי. * ולפי כל זה צ"ע רב, מה שמפורש לעיל (סי' תמח ס"ח) ההיפך מכל האמור לעיל. שם נתבאר דין מכירת חמץ לנכרי בקנין כסף או בקנין משיכה בלבד, אף שיש מחלוקת אם קנין זה מועיל בנכרי, ומבאר שמכל מקום סגי בקנין זה (שיש לסמוך על הסוברים שקנין זה מהני, ועוד) "כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל ... לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא, וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי , אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח". ואף שהקנין אינו מועיל, וגם הפקר אין כאן (שהרי לא ביטלו ולא הפקירו ולא גילה דעתו שרוצה שחמץ זה יהי' כעפר), מכל מקום, גילוי דעתו שרוצה להקנות את החמץ כדי שלא לעבור עליו, "די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא", שגילוי דעת זה עצמו מועיל שלא עשאו הכתוב כאילו הוא שלו לעבור עליו (אף שאינו מועיל להפקיע בעלותו מהחמץ). ונראה דאף שבסי' תלד נתבאר שלא מועיל גילוי דעת סתם, אלא כשמפקירו בלב וכיו"ב. מכל מקום נתבאר בסי' תמח, אשר במקום שמכרו לנכרי בקנין המועיל לכמה פוסקים, מצרפים להיתר גם גילוי דעת קלוש, מה שמגלה דעתו שרוצה למכור את החמץ, אשר "די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא" (ונתבאר לעיל שם הערה 58). אמנם כאן חזר בו רבינו ממה שפסק בסי' תמח, וכותב: "אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". והטעם לחזרה זו הוא כנראה כפי שנתבאר לעיל, כי הביטול צריך לפעול שיהא החמץ הפקר גמור (כשמגיע זמן איסורו), ולזה לא מהני כלל מה שמגלה דעתו שרוצה למכור את החמץ כדי שלא יעבור עליו. וכבר נתבאר לעיל (הערה 10), שאפשר שבשורה זו כולל רבינו כמה פרטים וכמה אופנים, שעל כל אלו מסיים לקמן: "וכאשר הארכתי בקונטרס מיוחד" – שלא הגיע לידינו.
1203. יש להחמיר בזה, ולמצוא דרך שהמכירה תועיל לכל הדעות. והיינו כמבואר לפנינו: א) שהמכירה תהי' דוקא בערב קבלן (כדלקמן הערה 24 ואילך). ב) שהמכירה תהי' דוקא באופן שהנכרי יכול למכור למי שרוצה (כדלקמן הערה 34). ג) שהמכירה תהי' (לא רק בקנין כסף, אלא) בהוספת כמה קנינים, שעכ"פ אחד מהם יועיל גם בנכרי (כדלקמן הערות 61-62).
1204. ברמב"ם פ"ד ה"ו (ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה, והיה חמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לעכו"ם, או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה). וברא"ש פ"ב סי' ד (ותניא בתוספתא ישראל ונכרי שהיו באים בספינה, וחמץ ביד ישראל, הרי הוא מוכר לנכרי כו' ... גמורה). ובטור (ואם מכרו או נתנו לגוי קודם הפסח, מותר).
1205. פ"ב ה"ו (ישראל ונכרי שהיו באין בספינה, וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחרי הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה).
1206. פ"ב ה"ב (ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה, וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, או נותנו לו מתנה, וחוזר ולוקחו ממנו לאחרי הפסח, ובלבד שיתנו לו מתנה גמורה).
1207. אלא שיכול למכור לו ביוקר , כמבואר לעיל סי' תמח סי"ז (רשאי ישראל לומר לנכרי בשעה ה' בערב פסח או קודם, עד שאתה לוקח חמץ מנכרי או מישראל אחר במנה קח ממני במאתים, ואקחנו ממך לאחר הפסח, ואחזיר לך מעותיך, ואוסיף לך עוד ריוח על זה. ואע"פ שהנכרי הוא מוכרח להחזיר לו החמץ לאחר הפסח, שהרי לקח ממנו ביותר מכדי שויו , מכל מקום כיון שכבר מכר לו את החמץ במכירה גמורה, והקנה לו בקנין גמור, הרי הוא כשלו ממש כל זמן שלא חזר הישראל ולקחו ממנו). או בזול , כמבואר בשו"ע שם ס"ג (ואם מכרו ... לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח ... מותר, ובלבד ... שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט ). או במתנה , כמבואר לעיל שם ס"ו (ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח, ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו, או ליתנו לו במתנה , אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח, ואז יחזירנו לו, הרי זה מותר, דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו, אם כבר קנהו הנכרי באחד מדרכי הקנייה שיתבאר, נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור, ואחר הפסח שהוא מחזירו לו מתנה הוא שהוא נותן לו).
1208. התקנה הזאת נזכרת לראשונה בפרי מגדים, שנדפס לראשונה בפפד"א תקמ"ו , משבצות זהב ס"ק ו (ויראה לי שיש למכור החדר והחפץ בסך רב הרבה יותר משויו, ויזקוף במלוה). גם הנודע ביהודה תיקן למכור את החמץ באופן זה, כמסופר על ידי בנו רבי שמואל לנדא (שיבת ציון, פראג תקפ"ז, סי' י): "העתק מכתיבת יד אאמ"ו הגאון זצ"ל אות באות, סדר מכירת חמץ, ונתייסד פה פראג עפ"י הוראת אב"ד ובהסכמת בית דינו הגדול ב"ד מו"ש יצ"ו [בית דין מורי שאלות ישמרם צורם וינצרם]. היותר טוב ומובחר שבדרכים להקנות החמץ ... וכה יהי' סדר המכירה, היהודי יקח פרוטה או יותר מהאינו יהודי, וכה יאמר לו בשעת קבלת המעות ... דען איבעררעסט דעם קויף שיללינגס אונד צינס אבער פערבלייבען זיא מיר שולדיג דיזען בעטרעג פאן (כך וכך), אונד זיא מיר זאלכע שולד אן (יום פלוני) צו בעצאהלען שולדינ זינד" [הנוסח עצמו הוא בעברי-דייטש, ותורגם בסדר מכירת חמץ כהלכתו (עמ' שנט): "את יתרת כסף המכירה והשכירות בסכום (כך וכך) אתה נשאר חייב לי, והנך חייב לפרוע אותו ביום (פלוני)". הספר שיבת ציון נדפס לראשונה בפראג בשנת תקפ"ז , אבל את הנוסח והתקנה הזו מביא מאביו הגאון בעל הנודע ביהודה, שנפטר כבר בשנת תקנ"ג . ניתן אם כן לשער שהוא תיקן תקנה זו איזה שנים לפני פטירתו, היינו לערך בתקופה שהדפיס הצעה זו בפרי מגדים ( תקמ"ו ). ואחריהם נמשכו כמה פוסקים שבתקופת רבנו: המקור חיים (לבעל החוות דעת, חידושים סק"ח, נדפס לראשונה בשנת תקס"ז ): "לכתחלה ימכור החמץ בקנין כסף, דהיינו שיתן לו מקצת דמים אדרוי"ף [דמי קדימה], והמותר יזקוף במלוה, דזה הוי קנין כסף". החיי אדם (כלל קכד ס"ב, נדפס לראשונה בשנת תק"ע ): "ואף על פי שאין הנכרי נותן לו כל הכסף, רק איזה זהובים שקורין אויף גאב [דמי קדימה], יתנה עמו שיקנה בזה (האויף גאב) החדר והחמץ, ושאר הכסף יזקוף עליו במלוה". כבר נתבאר לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ (פרקים א; ה) שסדר מכירת החמץ נכתב, כנראה, בתקופת השנים שבין תק"נ-תקנ"ח , ועל זה כותב רבינו: " וחדשים מקרוב באו לתקן לכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה", והיינו מה שלערך משנת תקמ"ו ואילך התחילה להתפשט תקנה זו "לזקוף עליו במלוה".
1209. המקור להלכה זו, שמועלת זקיפת שארית המעות במלוה, הוא בברייתא ב"מ עז, ב (הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתים זוז ... רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו, כיצד כתב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נוש ה בו ח' מאות זוז, קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים). ופירש רש"י: מלמדין אותן, לכל הלוקח ואין לו מעות כולן אלא מקצתן, לעשות ביניהם תחלה דבר קיום שלא יוכלו לחזור. והרי אני נושה בו, דכיון שעשאם עליו מלוה הוה כאילו נטלם והלוום וקרקע נקנית בכסף". הרי שאם זקף עליו מותר המעות במלוה מועלת המכירה, אפילו אם נתן לו רק מקצת המעות. אחר כך שואלת הגמרא (שם): טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב הכי לא קני, והתניא ... אמר רבן שמעון בן גמליאל ... מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז, קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. לא קשיא הא דקא עייל ונפיק אזוזי הא דלא קא עייל ונפיק אזוזי". ופירש רש"י: "האי דקתני דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר, בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו, גלי דעתיה דזוזי אנסוהו למכור, וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה". הרי שברייתא הראשונה מיירי דעייל ונפיק אזוזי, ומכל מקום מועלת זקיפת מותר המעות במלוה, שהמכירה מועלת אפילו אם נתן לו רק מקצת המעות. וכן נפסק בשו"ע וברמ"א חו"מ סי' קצ ס"י (המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד, לא קנה הלוקח את כלו, אף על פי שקנה השטר או החזיק ... ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע, קנה הלוקח את כולה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, ושאר הדמים עליו כשאר החובות. הג"ה: וכן אם זקף עליו הנשאר במלוה, אף על פי שיוצא ונכנס אחר הדמים, קנה ).
1210. ראה לעיל (הערה 5), מה שכתב אחיו מהרי"ל בשם רבינו, בשארית יהודה או"ח סי' י (תחלת יסודו הוא על ספר שיטה מקובצת על בבא מציעא, ואמר כי לא לחנם הזכיר אותו בהקדמתו, אלא שרמז רמז שמשם הוציא דבריו). והיינו מה שכתב רבינו לעיל: "אשר הרבה מספרים הראשונים ז"ל לא יצאו לאור הדפוס עדיין בימי האחרונים ז"ל הט"ז ומ"א והנמשכים אחריהם, עד עתה קרוב לדורותינו אלה, כנראה בעליל מספר שיטה מקובצת על כמה מסכתות וכיוצא בו. ולזאת ודאי אין לסמוך להקל למעשה על הקולות שנמצאו בדברי האחרונים ז"ל". וביאר בשארית יהודה שם (וכן הוא בחידושי צמח צדק קמח, ג; ופס"ד צמח צדק לב, א), שהכוונה לתשובת הרי"ף, שנדפסה בשיטה מקובצת לבבא מציעא (עז, ב ד"ה ואמרו עוד). כי הספר שיטה מקובצת לבבא מציעא נדפס לראשונה באמשטרדם תפ"א, ואילו שלחן ערוך או"ח עם ט"ז ומ"א נדפס לראשונה בדיהרנפורט תנ"ב. [אמנם תשובה זו הועתקה כבר בשו"ת בתמים דעים להראב"ד סי' רכא, בכותרת: "מתשובות הרב אלפסי ז"ל המועתקות מלשון ערבי על ידי החכם כה"ר אברהם הלוי אבקרט נר"ו". והרי הספר תמים דעים נדפס לראשונה כחלק מספר תמת ישרים, בויניציאה שפ"ב; אלא שעדיין לא היתה תשובה זו מפורסמת אז די צרכה, עד להדפסתה בשיטה מקובצת לבבא מציעא. ואחר כך הועתקה בסוף הרי"ף למסכת בבא מציעא, (הוצאת וילנא ואילך) פט, א]. * בתשובת הרי"ף הנ"ל מפרש בגמרא הנ"ל (ב"מ עז, ב): "כשהיה המוכר בעת שקבל הדמים עייל ונפיק אזוזי ודוחק לקבל השאר, זה יורה שלא גמר להקנותו לו בעת שקיבל אותו המקצת, כדי שישלים עליו השאר ואז יגמר המקח, וכשלא השלים היה אותו המקצת שקבל מהדמים אצל המוכר מדין מלוה ... והואיל ונסתלק הכסף, להיותו מלוה , הוצרכנו אל השטר , שיהיה תמורת הכסף הניתן לגמור המקח, והוא אמרם מלמדים אותם שלא יחזורו כיצד אני כותב לו אני פלוני וכו'". ופירוש הדברים הוא, שבשלמא אם הי' מוכר השדה מפני רעתה ולא עייל ונפיק אזוזי, הרי מסתפק בסכום המעות שקיבל ונחשב זה ל קנין מעות , כי מעות אלו אפשר להחשיב אותם כאילו הן דמי כל השדה . משא"כ בעייל ונפיק אזוזי, הרי אינו רוצה למכור את השדה אלא בעבור המחיר המלא של השדה, ואם אינו מקבל אלא חלק מהמעות, אין כאן קנין מעות , שפירושו – קבלת כל דמי השדה , משא"כ אם מקבל רק חלק מהמעות אין זה נקרא קנין מעות . ואעפ"י שזוקף עליו את מותר המעות במלוה, הרי אי אפשר לקנות במלוה. ומה שאמר רשב"ג שזוקף עליו המעות במלוה מועיל, היינו דוקא כשהי' כאן קנין אחר ( קנין שטר ), משא"כ המעות עצמם אינם יכולים להיות קנין מעות [וראה "מכירת חמץ בערב קבלן" ע' קט, שיש מפרשים כן גם בדעת התוס' (ב"מ עז, ב ד"ה עייל): "כמו בשטר, דאמר לעיל אני פלוני מכרתי' כו'"]. ועל פי זה מסיק רבינו, שכיון שבמכירת חמץ (מטלטלין) אין השטר מועיל, וגם אין כאן משיכה, רק קנין מעות בלבד , לכן אין קנין המעות מועיל עד שיקבל את כל מעות החמץ , דהיינו דמי הקדימה יחד עם שטר ערבות של הערב קבלן . ויתירה מזו הביא בשארית יהודה (שם), מפירוש רבינו חננאל (ב"מ שם. הובא ברא"ש ב"מ פ"ו סי' ז, ובטור חו"מ סי' קצ סט"ו): "אי מזבין לאישתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא, מעידנא דאחזיק קנה, וזוזי מקבל להו לבתר הכי דנעשה עליו כמלוה". והיינו שאפילו בלא עייל ונפיק אזוזי, אם מקבל רק חלק מהמעות אין זה נקרא קנין מעות , ואינו מועיל אלא אם הי' כאן קנין אחר (דהיינו שעשה קנין חזקה – מלבד המעות שנתן). ועוד מוסיף ומבאר בשארית יהודה (שם): "ועוד אנהרינהו רבינו הגאון ז"ל לעיינין, שזה הפירוש דר"ח מדוייק ומדוקדק מאד בדעת הרמב"ם, מסידור לשונו בפרקיו בהל' מכירה, וכידוע שהרמב"ם ז"ל היה מדקדק גדול מאד בלשונו ובסידורו. והרי ברפ"א מהל' מכירה ביאר תחלת כל הקנינים באיזה דבר נקנה הקרקע, וכתב בכסף כיצד כו' ונתן הדמים כו', וסתמו כמשמעו דהיינו כל הדמים, מדלא פירש דאפילו מקצת דמים מהני". ומה שכתב הרמב"ם שם (הל' מכירה פ"ח ה"א): "המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד לא קנה הלוקח את כולה, אע"פ שכתב השטר או החזיק ", הרי פירש דמיירי "שכתב השטר או החזיק", והיינו שלא הי' כאן קנין מעות אלא קנין שטר או חזקה . ואף שכתב הלשון " אעפ"י שכתב השטר או החזיק", שלכאורה יש לפרש הכוונה דמהני בין אם הי' כאן קנין שטר או חזקה, ובין אם לא הי' כאן אלא קנין מעות. מבאר על זה בשארית יהודה (שם) "דאם לא כן [אם היתה כוונת הרמב"ם דמהני אף בלא קנין שטר או חזקה] הוה ליה למימר ואפילו אם כתב כו' ... דהכי נמי לענין מטלטלין כתב [שם ה"ד: וכן הדין במוכר מטלטלין] אעפ"י שמשך וכו', ובמשך דוקא מיירי, דאם לא כן [אם לא היה קנין משיכה, רק קנין מעות] פשיטא דלא קני אלא לענין מי שפרע, ובפרק זה לא מיירי מדין מי שפרע אלא מדין קנין גמור ... אלא ודאי דסבירא ליה כמו שכתב הרי"ף בתשובה שבשיטה מקובצת הנ"ל, דאינו קונה אלא בשטר ... מכל הלין מוכח, שעל כל פנים בענין זקף עליו במלוה, הר"ח והרי"ף והרמב"ם שוין בדבר, שאין הקנין נגמר בכסף בלבד אלא בשטר". והיינו שאף שכבר נתבאר, שלענין לא עייל ונפיק אזוזי יש חילוק בין שיטת הר"ח לשיטת הרי"ף. מכל מקום "על כל פנים בענין זקף עליו במלוה שוין בדבר, שאין הקנין נגמר בכסף בלבד" (ראה מכירת חמץ בערב קבלן ע' צא-ז. ובביאור המשך דברי הרמב"ם – שם ע' צט-קו). וככל הדברים האלה הוא גם בשו"ע, שהעתיק מלשון הרמב"ם (חו"מ סי' קצ ס"י): "המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד, לא קנה הלוקח את כלו, אף על פי שקנה השטר או החזיק ... ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע, קנה הלוקח את כולה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, ושאר הדמים עליו כשאר החובות". ועל זה ("שקנה השטר או החזיק") כתב הרמ"א (שם): "וכן אם זקף עליו הנשאר במלוה, אף על פי שיוצא ונכנס אחר הדמים, קנה". * כל האמור לעיל הוא כאן במכירת החמץ, שנמכר בקנין כסף מישראל לנכרי, ולכן צריך לשלם את כל מעות החמץ – על ידי שטר ההתחייבות של הערב-קבלן. אמנם לקמן (הערה 43) יתבאר, שגם במכירת החדרים שהחמץ מונח בהם, שצריך בזה שטר קנין עם הכסף, גם בזה הצריך רבינו שיהי' דוקא בערב קבלן. ומהו הטעם לזה? וגם במכירת הבהמה המבכרת דלקמן, הצריך רבינו קנין משיכה וגם קנין כסף בערב קבלן: "ויקבל מהנכרי אחד זהב אוף גא"ב שקורין זדאטיק ... ועל המותר יקבל ממנו חתימת יד ... ערב קבלן ... ובזה יוצא לכל הדעות בדין קנין כסף המוזכר בפוסקים ... ולצאת לכל הדעות בקנין משיכה, יקבל מהנכרי ... ימשוך וינהיג הנכרי את הפרה בידו ויוליכנה בידו לתוך הרפת". ויתירה מזו נתבאר לקמן (בהוספות, הערה 159), שגם במכירת החמץ לרב, על ידי קנין סודר, נהגו רבותינו (אדמו"ר ה"צמח צדק" ואילך) למכור דוקא בערב קבלן, אף ששם עיקר הקנין הוא קנין סודר (כדלקמן שם). ומהו אם כן הטעם שגם בזה ובזה הצריכו ערב-קבלן? ויש לומר בזה: א) לקמן (בהוספות, הערה 159) הובא מתשובת הגאון רבי שניאור זלמן יעשילסאן אבד"ק סוראז, שיש תועלת נוספת במכירה על ידי ערב-קבלן: "שלא יהי' דומה למתנה על מנת להחזיר, שלדעת אדמו"ר יש בו איסור בל יראה וב"י. ולפי הטעם המובא שם נלע"ד דאין חילוק בין יהודי המוכר לעכו"ם ובין ישראל המוכר לישראל חבירו, מאחר שהחמץ חוזר לו בעין". והיינו שאם תהי' המכירה בזקיפה במלוה (אף אם הקנין אינו קנין מעות), ואחר כך יחזור החמץ בעין אל הישראל, יהי' דומה למתנה על מנת להחזיר. ב) תועלת נוספת מהמכירה בערב-קבלן נתבארה בשו"ת צמח צדק (סי' מח): "מה שהקשה בענין מכירת חמץ שאיש אחד יהודי קונה כל החמץ מכל העיר, והוא מוכר הכל לאינו יהודי והאינו יהודי ... עני ואין לו אפילו פרוטה אחת ... יש לומר ועיקר, דאחר שאאזמו"ר הגאון זצ"ל הצריך להיות עוד יהודי ערב קבלן עבור האינו יהודי הקונה, ועל ידי זה היהודי המוכר בטוח במעותיו, אם כן אף שהאינו יהודי הקונה הוא עני אין זה הערמה". וכעין זה כתב בשארית יהודה (או"ח סי' ח): "אפילו אם ידוע ההיזק והחסרון וכי יתבע את הנכרי, הלא דל הוא ואין ידו משגת, ואדעתא דהכי מכר לדל ואביון דסבר וקיבל ... לפמ"ש אחמו"ר זצ"ל דצריך להיות ערב קבלן דוקא עבור הנכרי, אם כן ליכא שום הערמה". והקשה על זה הר"א פוקסברונר (קובץ יגדיל תורה נ.י. חכ"א ע' תקנ): "מה מועיל ערב קבלן בזה, מי יימר שהערב – אם אינו גביר גדול – יוכל לסלק כל החוב במשך "ב' ימים אחר הפסח" (נוסח השטר). ובפרט כפי שנוהגים היום שקהלה גדולה של אלפים יהודים מוכרים חמצם על ידי ערב קבלן אחד, אשר אי אפשר לסתם ערב לסלק חוב גדול כזה כלל, כל שכן בב' ימים" (ראה גם שו"ת שאילת שלום סי' רסו, ושו"ת ברכת כהן סי' ה). ולכאורה כוונת הצמח צדק בזה, דאף אם גם הערב קבלן הוא עני, ואין הישראל סומך בדעתו שהערב קבלן יוציא מעות מכיסו לשלם עבור החמץ, הרי מכל מקום הוא סומך דעתו שיקבל את המעות (או החמץ עצמו תמורת המעות) מהערב קבלן, לאחר שהלה יגבה אותו מהנכרי. וכאן לא איכפת לנו כל כך ענין ההערמה שבזה, כי החסרון של הערמה הוא, שעל ידי זה נראה שמעולם לא מכר את החמץ להנכרי, שהרי מתחלה היתה כוונת שניהם שלאחר הפסח יחזיר הנכרי את החמץ להישראל, ואם כן הוי כשאלה , ולא כמכירה. וזה אינו שייך בערב קבלן, כי אז אין הנכרי מחזיר את החמץ לבעליו, אלא מוסרו להערב קבלן, והבעלים גובים אותו מהערב קבלן בחובו (ראה גם "כבוד מלכים" ע' קא). ג) לקמן (הערה 27) הובא משו"ת צמח צדק (סי' מה אות ה), תועלת נוספת במכירה על ידי ערב קבלן: "ואפשר דבהא אתי שפיר בדיעבד, אם אין הקאנטראקט נכתב כנימוס ממש על לשון רוסיא כי אם בלה"ק, אף שאפשר שמחמת זה לא יוכל המוכר לגבות האחריות מהקונה, אלא דמכל מקום עכ"פ יוכל לגבות מהערב קבלן הנ"ל. ותקנה גדולה התקין רבינו ז"ל ברוב חכמתו בענין שיהיה ערב קבלן דוקא על דרך הנ"ל". ד) עוד נתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' מה אות א-ב): "הנה ע"ד שלא מסר להאינו יהודי המפתחות מהחמץ. הנה ... בנידון זה שקיבל ממנו ערב קבלן, וכתב לו בפירוש כנוסח השטר מכירה הנ"ל, הרי ביאר שאין לו עליו שום טענות ומענות ופתחון פה בעולם". ובשו"ת צמח צדק שער המילואים ח"ה (סי' י): "אם התנהג מעל' כמ"ש בנוסח שטר מכירה של אדמו"ר ז"ל לקבל ערב קבלן עבור הנכרי עבור כל החמץ ... נראה לענ"ד שיש להתיר החמץ בדיעבד אפילו בשתייה ואכילה לישראל, אף שלכתחלה לא שפיר למיעבד הכי, כי צריך דוקא מסירת המפתח, מכל מקום דיעבד נראה שיש לצדד להתיר, מצד שהי' ערב קבלן". ה) עוד נתבאר בחידושי צמח צדק (קמח, ג): "והנה הרמב"ם פ"ח מהל' מכירה השמיט דברי רשב"ג, ואפשר סבירא ליה דלית הלכתא כרשב"ג, וכמ"ש הלחם משנה שם בשם תשובות הריב"ש בכה"ג. ולכן גם בשו"ע סי' ק"צ ס"י השמיט הרב"י דברי רשב"ג ... ועל פי זה יש לתרץ מ"ש אאזמו"ר הגאון ז"ל בהל' מכירת חמץ שבסוף הל' פסח, וז"ל וחדשים מקרוב באו לתקן לכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה כו', וגם זה אינו מועיל לפי דעת גדולי הראשונים ז"ל. שיש לומר דכוונתו לדברי הרמב"ם ושו"ע הנ"ל ... מיהו דעת כל הראשונים דקיי"ל כרשב"ג דמהני כשכתב והריני נושה בו כו'". ועד"ז כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כד ס"ק נח): "ונראה כוונתו דהרמב״ם לא הביא בפ״ח מהל׳ מכירה דין דזקיפת מלוה. וצריך לומר דסבירא ליה דרשב״ג פליג בזה בב״מ שם עם ת׳׳ק, והלכה כת״ק, וכמש״ש הלח״מ לענין ערבוני יקון ... וכן נראה דעת השו״ע שלא הביא בסי׳ ק״צ דין זה, רק הרמ״א כתבו עיי״ש. ולפלא על האחרונים שלא הרגישו שיש מחלוקת בזה". ובשו"ת שארית יהודה (סי' י): "מה שהשמיט הרמב"ם אידך ברייתא דרשב"ג מלמדין אותו כו' והריני נושה בו כו' ... דסבירא ליה כמ"ש הרי"ף בתשובה שבשיטה מקובצת הנ"ל דאינו קונה אלא בשטר, ואין שום חידוש דין בברייתא זו דרשב"ג מלמדין אותו כו', אלא עצה טובה קמ"ל, והרמב"ם לא נחית לאשמועינן עצות מרחוק, אלא מאי דנפקא מינה לענין דינא" (וראה מכירת חמץ בערב קבלן ע' פו ואילך). ו) טעמים נוספים להעדפת המכירה בערב קבלן, ראה עני בן פחמא (סי' כב ד"ה והנה בהא). ומה שציין באוצר מנהגי חב"ד (ניסן ע' עה). על פי כל זה נראה, שעיקר הטעם שרבינו הצריך ערב-קבלן הוא כיון שכל הקנין הוא קנין מעות, שפירושו – תשלום כל המעות. אבל גם בלאו הכי יש טעמים נוספים להצריך את המכירה בערב קבלן דוקא. ומסתבר שכל זה נתבאר "בקונטרס מיוחד על כל פרטי המבוארים בנוסח זה", שלא הגיע לידינו (כדלקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק א). * ב"שדי חמד" (מערכת חמץ ומצה סי' ט' סעיף י, ומערכת בכור בהמה, סי' ג' סעיף א) מלקט את דברי הדנים בזה, וכותב אשר: "הנהגתי פה מזה כמה שנים, אחר שראיתי דברי הגאון מוהרש"ז, לעשות כדבריו לקבל על המותר ערב קבלן ישראל". אמנם במערכת חמץ ומצה (ד"ה אפריון מעיר על כך) כתב: "ועם שיש לפקפק במה שכתב הגאון צמח צדק, על פי מה שכתב הרי"ף דבדעייל ונפיק אזוזי לא קנה וכו', והמעיין בספרי שם יראה שנזהרתי מזה וכתבתי לדבר פשוט שבמכירות הללו לא חשבינן להישראל עייל ונפיק אזוזי, ואין כונתו אלא להנצל מאיסור ולא יתן עיניו בממון". וכן שם (ד"ה ובמכירות) ובמערכת בכור בהמה (ס"ק יז): "ובמכירות הללו שאין הישראל עייל ונפיק הזוזי, דכל עצמו לא בא אלא להנצל מידי איסור, ראוי לומר דאפילו אי לא זקף השאר במלוה מהני, כל שכן דאיכא תרתי זקף השאר במלוה ולא עייל ונפיק אזוזי דמהני". וכן הביא הערה זו (מערכת חמץ ומצה סי' ט ס"י ד"ה שש) בשם שו"ת שאילת שלום (סי' רסו): "במכירת חמץ דמכר מפני איסורו יש לדונו כמוכר שדהו מפני רעתו, דאף בעייל ונפק אזוזי ולא זקף מותר המעות במלוה קנה שפיר". וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כד ס"ק נח): "דהא קיי״ל בב״מ שם דבמוכר שדה מפני רעתה קנה אף אי עייל ונפיק אזוזי, ובנידון דידן הוי כמוכר מפני רעתה. כי אם לא ימכרו בשעה זו יאסר החמץ בהנאה ויצטרך לבערו". והנה לשיטת רבינו חננאל וסיעתו, כבר נתבאר לעיל שאין הפרש בין עייל ונפיק אזוזי או לאו, כי אף בלא עייל ונפיק אזוזי אין קנין מעות מועיל אלא כשקיבל את כל דמי החמץ , או שהי' קנין אחר המועיל. ואם כן לא יועיל כלום מה שכתב "שמותר הדמים זקף עליו במלוה". אמנם לשיטת הרי"ף וסיעתו נתבאר לעיל, שדוקא בעייל ונפיק אזוזי אין קנין המעות מועיל בזקף עליו במלוה, משא"כ בלא עייל ונפיק אזוזי מועיל קנין המעות אף בזקף עליו מותר הדמים במלוה. ועל זה מקשה בשדי חמד, שכאן במכירת חמץ אין כוונתו אלא להנצל מאיסור, ומדוע נחשב זה כעייל ונפיק אזוזי. ולכאורה היא קושי' אלימתא! מלבד האמור לעיל לא מצאנו שידונו בזה בספרים, וגם בתשובות שארית יהודה וצמח צדק הנ"ל כותבים בפשיטות שיש לזה דין "עייל ונפיק אזוזי" ואינם מבארים הטעם בזה. וראה מה שכתבתי בזה בקובץ יגדיל תורה (חוברת כא סי' צו, הערת המערכת 31), אשר אמת נכון הדבר שבשעה שמוכר החמץ אינו זקוק עתה למעות, והרי מפורש בשטר המכירה שאינו צריך לשלם עד אחר חג הפסח; אמנם מיד אחר הפסח רוצה שישלם לו מיד, או שישלם לו את המעות או שימכור לו בחזרה את החמץ. והגע לעצמך, אם מיד בתחלת הפסח הי' הנכרי לוקח את כל החמץ ואוכלו או מוכרו, ואחר חג הפסח הי' הנכרי אומר לישראל שאין לו עתה מעות ובמשך הזמן ישלם לו עבור החמץ שקנה, האם לא ידאג על זה המוכר?! וכיון שכך, הנה לפי דעת הרי"ף הנ"ל תיבטל על ידי זה המכירה, ומלכתחלה אינה חלה עד אשר יקבל היהודי את מעותיו. ואף שכתב הרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ז) בשם הר"ח דאם קבע זמן הפירעון למחר וליומא אוחרא קני מיד, אפילו בעייל ונפיק אזוזי; הרי מיד אחרי זה הביא הרא"ש שם את דברי הראב"ד ד"אפי' קבע לו זמן הפרעון, וכשהגיע זמן דחקו לפרוע מעותיו וזה דחהו, גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי". וגם הר"ח מודה בזה, ולא פליגי ביניהם הראב"ד והר"ח, אלא הר"ח מיירי כשהמוכר אינו דחוק למעות – כדמחלק אחרי זה הרא"ש שם. ומפורש הוא יותר בנמוקי יוסף שם: "הראב"ד ז"ל, דלאו דוקא מיד אלא אפילו הרויח לו זמן שיפרע לו ביום פלוני ... ומיהו נראה ... לא יחד לו ... בלא נחיצותא ... וכ"כ הר"ח ז"ל", הרי מפורש דבנידון הראב"ד גם הר"ח יודה. ויותר מפורש הוא בר"ן פ"ק דקידושין י, א (בסוגיא דמקום שכותבין שטר כו, א): "וכתב ר"ח ז"ל דעייל ונפיק אזוזי ... וכדברי הראב"ד לקמיה". וכן נפסק בטוש"ע (חו"מ סי' ק"צ סט"ו): "ואפילו אם קבע זמן לפרעון, וכשהגיע הזמן דחקו לפרוע לו מעותיו וזה דחהו, והדיין רואה שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי לא קנה". הרי מכל שכן בנידון דידן, שפירש לכתחלה שלאחר הפסח יתבע הישראל את המעות, והנכרי דוחהו ממעות ומחזיר לו החמץ, הרי ודאי אין לך עייל ונפיק אזוזי גדול מזה (ראה שער הכולל ס"ק ג). [ואף שלענין מסירת המפתחות נתבאר בשו"ת הצמח צדק (סי' מה אות ב): "והנה מכירת חמץ קודם הפסח ודאי אין לך מוכר מטלטלין מפני רעתן גדול מזה". הנה שם אינם שייכים כל הטעמים האמורים לעיל, ולכן מדמינן ליה שם למוכר מפני רעתן]. ועוד כתב בזה בס' "מכירת חמץ בערב קבלן" (עמ' קכח), אשר כיון שהקונה הוא נכרי, ובפרט אם הוא עני שאין בידו לשלם בעד הכל, לא סמכה דעת הישראל כלל שיקבל מעותיו אי פעם, וכיון שאינו בטוח במעותיו גרע מעייל ונפיק אזוזי. ואשר אפשר שזוהי הכוונה בפסקי דינים צמח צדק (לב, א): "דבעייל ונפיק אזוזי לא מהני זקפן במלוה ... אלא אם כן בנתן לו מקצת מעות והעמיד לו על השאר ערב קבלן, שאז אין המקצת מעות דמי למלוה אלא קונות קנין גמור, שהרי אינו דוחק לקבל שאר המעות מהאינו יהודי". היינו שבלא ערב קבלן הוא עייל ונפיק אזוזי, שדוחק לקבל שאר המעות מהנכרי – אחר הפסח (ראה גם "כבוד מלכים" ע' ק).
1211. סי' קכ (הובא בשו"ע שם ס"ג): "מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית … ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו … רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט" [אף שאז יש חשש שהנכרי לא יחזירנו לו, ולכן הוצרך למכור דוקא לנכרי המכירו ויודע בו שישמרם וימכרם לו אחר הפסח]. ובחידושי צמח צדק (קמח, ג): "ומה שכתב וכנראה בעליל ממ"ש בזה גדולי האחרונים מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן, אפשר לומר דהיינו מ"ש שם בסי' קך התקנה ליתנו במתנה כו', ולמה לא כתב למוכרו בפרוטה ולכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה, אלא ודאי דלא מהני". ובפסקי דינים צמח צדק (לב, א): "דכוונתו מדנדחק מהרא"י שימכור לאינו יהודי מכירו בדבר מועט, ולא כתב שימכור בהקפה ויזקוף במלוה המותר, אלמא דכה"ג לא מהני" (וראה מכירת חמץ בערב קבלן ע' קיב ואילך). והיינו שמעצם הלכה זו שהובאה לעיל מהתרומת הדשן "שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט", ומזה שהלכה זו הובאה בלשונה לפסק הלכה בשלחן ערוך, ומזה שדנו בהלכה זו נושאי כלי השלחן ערוך, וכולם מיירי שמשלם עבור החמץ "דבר מועט"; מזה עצמו רואים אנו "שלא מצא תקנה למכור בהקפה ולזקוף עליו במלוה". ומה שהנהיגו לזקוף מותר המעות במלוה – אין זה אלא "חדשים מקרוב באו לתקן". ואין להקשות שאם כן מדוע מהרא"י בתרומת הדשן "לא מצא תקנה למכור בערב קבלן"; כי לא כל אחד היה יכול למצוא ערב קבלן, ועדיף למכור לנכרי המכירו בלא ערב קבלן. אבל אם הי' מותר למכור על ידי זקיפת המותר במלוה, שאינו קשור לשום קושי, אז לא הי' התרומת הדשן מצריך לחפש דוקא נכרי המכירו שיודע בו שלא יקח החמץ לעצמו, ולמכור לו בזול או במתנה.
1212. כמבואר גם לעיל סי' תמח ס"ח: "שיקח ממנו מעט כסף או שוה כסף, ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן בעד כל המעות שישלם לו לזמן פרעון שקבע לו, בענין שלא יהיה לו שום טענה ומענה על הנכרי בעד המעות כי אם על הערב קבלן". וכדלקמן בנוסח השטר (בהערה 68). אלא שלעיל סי' תמח ס"ח מבואר שאף אם הקנין אינו מועיל מן התורה, סגי בזה בדיעבד לענין שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק לכתחלה עדיף למכור בערב קבלן. משא"כ כאן מבואר, שאם המכירה אינה כדת הרי הוא עובר מן התורה על בל יראה ובל ימצא, ולכן בהכרח למכור בערב קבלן דוקא. * והקשה ב"אורי וישעי" סי' קכא (ד"ה ומ"ש כת"ה לעשות): "ומ"ש כת"ה לעשות על ידי ערב קבלן כתיקון הגאון מהרש"ז ז"ל בשו"ע שלו, הנה המעיין שהגאון הנ"ל החמיר מאד לחזק המכירה ביד הקונה הנכרי ... ולא זאת כי המכירה שנעשה עד למדידה, ולא נודע הסכום מהמעות שנתחייב הנכרי הקונה, אם כן ממילא הערב עבור הנכרי הוי ערב לדבר שאינו קצוב, ודעת הרמב"ם דאין הערב חייב כלום. ואע"ג דרבו החולקים עליו, מבואר בתשו' בן לב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם, והביאו הש"ך בסי' קל"א ס"ק ע"ו, ואם כן אין יתרון לערב קבלן בזה כיון שלא יתחייב בדין לשלם". והכוונה לדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פכ"ה הי"ג): "מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב, או הלוהו ואני ערב. יש מן הגאונים שהורה אפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל. ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום, שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו, ודברים של טעם הם למבין". אמנם כתב על זה המחבר בשו"ע (חו"מ סי' קלא סי"ג): "מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שאמר לו כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב, או מכור לו ואני ערב, או הלוהו ואני ערב, להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום. וכל הבאים אחריו חלקו עליו, והכי נקטינן ". ובש"ך שם (ס"ק עו): "ובתשו' ן' לב ספר א' כתב סוף כלל י"ב דמצי למימר המוחזק קים לי כהרמב"ם, וכה"ג כתב בתשו' מהרשד"ם סימן פ"ב וסימן קכ"א וקכ"ד וקע"ט, וצ"ע כיון דהבאים אחריו חולקים עליו. וכן נראה מדברי המחבר ושאר אחרונים דלא קי"ל כלל כהרמב"ם בהא ... ונראה לפע"ד עיקר כהב"י". וראה מה שדן בזה ב"מכירת חמץ בערב קבלן" (ע' קסז-קעא). * עוד הקשה על זה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"ד סי' י): "נפלאתי מאד דלפענ"ד זה אסור, דהא הישראל הערב רוצה בקיומו של חמץ, שאם יאבד החמץ ולא יוכל להשתלם מהנכרי או שלא ירצה הנכרי לשלם יגבה מהישראל, ואם יהי' החמץ בעין יוכל להחזיר החמץ או למכור החמץ ולשלם מעות, ואם כן שוב רוצה בקיומו, ועכ"פ יותר טוב לישראל שיהי' החמץ בעין ביד הנכרי ויוכל לכופו בדיני ודייני שיתן לו החמץ, ואם כן רוצה בקיומו ואסור". והשיב עליו בשו"ת עולת יצחק (סי' לו): "לא הבנתי, הא גם בלא ערב ישראל המוכר החמץ רוצה בקיומו, כי ידוע שמוכרין על כמה אלפים לנכרי עני, וידוע שאם יאבד או ישרף אין לנכרי מה לשלם [ע]כ״ז התירו ... ומאי גרע יהודי הערב". והטעם שאין חוששים לזה הוא כי לרוב הדעות אין איסור רוצה בקיומו אלא בע"ז ולא בחמץ ושאר איסורי הנאה. ונתבאר בארוכה ב"מכירת חמץ בערב קבלן" ע' קמד ואילך. ואף שכתב הטור (סי' תנ): "אסור להשכשיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר שלא יבקע הכלי". פירש רבינו בדבריו (לעיל סי' תנ סי"ב): "אסור להשכיר לנכרי כלי שמבשלין בו על גבי האור כגון קדירה ויורה וכיוצא בהן אפילו כמה ימים קודם הפסח אם ידוע לו שיבשל בו חמץ בפסח, אע"פ שאין הנכרי מפרש לו שיבשל בו חמץ, ואפילו להשאיל לו בחנם אסור, לפי שאם יבשל בו חמץ בפסח יגיע להישראל הנאה מהחמץ, שהרי אם הנכרי היה מערה מן הכלי את החמץ שמתבשל בתוכו על גבי האור והיה הכלי נשאר ריקן על גבי האור היה הכלי מתבקע מחמת האור, ועכשיו שהחמץ מתבשל בתוכו על גבי האור אין הכלי מתבקע, נמצא שמגיע לישראל קצת הנאה מהחמץ בפסח ". ונתבאר לעיל שם (הערה 62).
1213. והיינו שהוא ערב שלוף דוץ (פירוש שהוא ערב המנקה את הלוה מדין המלוה כשלוף דוץ, שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידים להעביר הזוהמא), כמבואר בשו"ת צמח צדק (סי' מה אות ה): "דבשטר מכירה של רבינו ז"ל הוסיף ואין לי עליו שום טענות ומענות ופתחון פה בעולם וכל המעות כו', מחוייב לסלק הכל להערב קבלן כו', ולי החתום מטה אין שום עסק בזה עכ"ל, אם כן יש לומר דערב קבלן זה יש לו דין ערב שלוף דוץ הנזכר ביו"ד הלכות רבית סי' ק"ע וביבמות פרק ב"ש (דק"ט ע"ב). וע"ד שנזכר פרק איזהו נשך (דף ע"א ב') גבי נכרי דדיניה דאזיל בתר ערב שאינו תובע אלא את הערב, ולכן נחשב ערב זה כלוה ממש, וחמיר טובא מקבלן. עיי"ש ביו"ד בב"י ובט"ז סק"א ובש"ך סק"ב. והכא נמי כיון שביאר המוכר שאינו יכול לתבוע מאומה מהקונה כי אם רק מהערב קבלן, הרי זה ערב שלוף דוץ, ולכן פשיטא דהוא מחוייב באחריות כדת תה"ק. ואפשר דבהא אתי שפיר בדיעבד אם אין הקאנטראקט נכתב כנימוס ממש על לשון רוסיא כי אם בלשון הקודש, אף שאפשר שמחמת זה לא יוכל המוכר לגבות האחריות מהקונה, אלא דמכל מקום עכ"פ יוכל לגבות מהערב קבלן הנ"ל. ותקנה גדולה התקין רבינו ז"ל ברוב חכמתו בענין שיהיה ערב קבלן דוקא על דרך הנ"ל". ואף שרבינו מכנהו (לקמן בנוסח השטח, ולעיל סי' תמח ס"ח וסי"ב) בשם "ערב קבלן". מצינו כעין זה גם לקמן הל' רבית (סס"ב): "להיות ערב קבלן ... אבל אם המלוה אינו יכול לתבוע את הלוה בדין אלא את הערב קבלן" (הרי שהשם ערב קבלן כולל גם את ערב שלוף דוץ). וראה גם לקמן (הערה 67).
1214. שחמצו של הערב קבלן לא יהיה נכלל בשטר מכירה זו (שער הכולל ס"ק לו).
1215. כמבואר לקמן בלשון השטר: "והחתום הנ"ל הבטיח להמתין לו כל היום אסרו חג באם שלא ימכור בפסח לערלים". ובשטר ערב קבלן: "מחויב אני החתום מטה לסלק ליהודי הנ"ל לזמן פרעון, לא יאוחר משני ימים אחר הפסח הלז". וראה שער הכולל ס"ק ג.
1216. ראה לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק א, שאת סדר מכירת חמץ צירף רבינו למכתב שכתב אל אנ"ש.
1217. בשער הכולל (ס"ק ד): "היינו אם נמצא אצלו דברים שלא נתבארו בזה הנוסח ... אזי יוסיף כל אחד בנוסח הזה תיבות לפי שעתו ומקומו, אבל ח"ו להשמיט או לשנות איזה דבר מסידור הנוסח הזה כי כולו הלכות קבועות". וראה לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ, בנוסח השטרות הנהוגות בזמנינו (ובהערות שם).
1218. כן נקרא השטר הזה כשאנו דנים אודותיו במקום אחר (כאן, ולקמן הערות 92. 97. 101. 119); משא"כ בתוך השטר עצמו אינו נקרא בשם "שטר מכירה" (כי לא בו תלוי הקנין, דשטר אינו קונה מטלטלין, ואינו אלא "שטר ראיה), כי אם בשם "כתב" (כדלקמן הערות 48. 82. 84. 87). וכיו"ב (ראה שער הכולל שם סל"ג. מכירת חמץ כהלכתו ע' שיד). והטעם שכותבים את השטר (אף שאינו שטר קנין), נתבאר לקמן: "שטר מכירה, לפי שבנימוסיהם ... נוהגין לכתוב קאנטראק"ט ... על מכירת י"ש, כשאין הקונה מקבלו תיכף ומיד" (ראה יגדיל תורה נ.י. נט ע' קצט). וסגי אף בחתימת הרב (בעל ההרשאה) לבדו (ראה לקמן הערה 96). ומטעם זה מסיים רבינו בנוסח השטר "ולראיה באתי על החתום" (כלדקמן הערה 85), אף שלכמה דיעות אין מועיל שטר כזה לקנין, ולכן כתבו כמה מהאחרונים שלא לכתוב נוסח זה בסוף שטר מכירת חמץ (ראה מעדני שמואל סי' קיד סקי"ח. סדר מכירת חמץ כהלכתו, שביבי אש סכ"ה); כי לשיטת האחרונים הנ"ל השטר הוא לקנין, משא"כ תיקון רבינו הוא שהשטר הוא רק לראי'. ואף שכל שטר ראי' נכתב בלשון זכרון עדות כו' ובחתימת עדים, ורק שטר קנין נכתב בלשון מכרתי כו' (ראה שו"ת צמח צדק חלק אהע"ז סי' קנב ס"ב), מכל מקום במכירת חמץ לא החמירו לעשות השטר בעדים דוקא, והוא שטר ראי' בחתימת-יד המוכר (או המורשה) בלבד, ולכן נכתב בלשון המוכר (או המורשה).
1219. ראה שו"ת צמח צדק (סי' מה ס"ד-ה): "כיון שלא פירש להאינו יהודי פרטי מיני החמץ, רק אמר לו בסתם כל מיני חמץ, יש לפקפק אם קנה, דהא כתב בספר מקור חיים (שחיבר הגאון בעל חוות דעת) סי' תמ"ח ססק"י וז"ל, וכשמוכר החמץ יפרש כל מין חמץ שמוכר, דאם לא כן הוי כדבר שאינו מסויים דלא קנה כמבואר בח"מ סי' ר"ט, אף שאומר כל חמצי לא הוי כמינו ידוע עכ"ל. וכן נהגו לכתוב רשימה מפרטי מיני החמץ והמקח מכל אחד, כמו יי"ש שכר קמח שפירוט אריק ליקווער כל מין בפרט והמקח ממנו ... אך מלשון רז"ל בשטר המכירה נראה דלא סבירא ליה סברת המקור חיים שיהי' זה שייך לדין דסי' ר"ט ... והנה מקור הדין שבסי' ר"ט סעי' ב' הוא מהרמב"ם פכ"א מהל' מכירה ה"ג אבל האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך כו' ורצה הלוקח ומשך אין כאן קנין שלא סמכה דעתו של לוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב ואין זה אלא כמשחק בקוביא עכ"ל. וכתב הה"מ וז"ל כ"כ רב האי גאון בספר מקח וממכר שלו ודברי טעם הן. אבל לא מצאתי דבר בגמ' שאוכל ללמוד ממנו כן עכ"ל ... אך באמת נראה ברור דלא קאמר הרמב"ם דלא קנה אלא כשאומר אני מוכר לך בכך וכך שנמצא המעות קצובים והמקח אינו ידוע מינו כלל אם תבן או זהב, נמצא הרי זה כמשחק בקוביא, משא"כ כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך כפי המקח השוה שבעיר זו פשיטא דהוי מקח גמור, דהא אין כאן דמיון לשחוק בקוביא, דמה איכפת לן אם הוא תבן או זהב, מכל מקום אין כאן שום מילתא יתירתא ולא אפילו שום אונאה, שממה נפשך אם הוא תבן ישלם כמקח של תבן ואם הוא זהב ישלם כמקח של זהב ... ואם כן במכירת חמץ, שאע"פ שלא פירש פרטי המיני חמץ מכל מקום כיון שמכר כפי השער והמקח השוה שבעיר זו, ודאי סמכה דעתו של הלוקח, ולכן אף אם נאמר דהוי כמוכר דבר שאין מינו ידוע קנה, דהא אין כאן שום דמיון למשחק בקוביא. וכל שכן שבאמת נראה דזה נקרא מינו ידוע היינו מיני חמץ, ולא מערך הספק בין תבן לזהב". וכתב על זה בשער הכולל (ס"ק יא): "ולכן הגם שלכל יחיד קשה הדבר לפרט כל המינים, כי בעת שמכין את השטר מכירה אינו יודע עדיין איזו מינים ישארו אצלו, וגם קרוב הדבר שישכח על איזה מין. אבל מאחר שאדמו"ר בעל צמח צדק ז"ל הסכים שלכתחלה יעשה כן, וגם מן הלשון שאין אפשר לפרט כל המינים בכתב, משמע דהיכי דאפשר יפרט, על כן לכל הפחות בנוסח הרשאה הכללית יבאר". ועל פי זה ערך שם את רשימת המינים לכתוב בכתב ההרשאה (כדלקמן בהוספות, הערה 154). וכן הוא בשטרות המכירה של רבותינו שיש בהם פירוט המינים, אף שפרטי המינים משתנים משטר אחד למשנהו. וכן הוא בשטרות הנהוגים עתה, אלא שמזמן לזמן מוסיפים עוד פרטי מיני חמץ הנהוגים בזמנינו. ובאשר לפירוט המקח מכל מין, כן הי' נהוג בכמה קהלות חב"ד, כנדפס בקובץ יגדיל תורה (חוב' נט עמ' רטו), אבל בשטר של רבינו הזקן נכתב רק "כפי השער ומקח השוה שבעיר זו", וכן הוא בשטרות הנהוגים עתה. ויתבאר לקמן הערה 51).
1220. לעיל סי' תמח (סכ"ג): "מותר לומר לו לכתחלה הריני מוכרו לך במכירה גמורה לחלוטין, אבל זכות זה שיירתי לי בו, שאם תרצה למכרו לא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני. וטוב שכל אדם המוכר חמצו לנכרי יאמר לו כן בפירוש, ויועיל בזה ששום אדם חוץ ממנו לא יוכל לקנות חמצו מן הנכרי לאחר הפסח. ומכל מקום אף אם לא אמר לו כן בפירוש אין שום אדם יכול לקנותו מן הנכרי, שבודאי היתה דעתו כן כשמכר לנכרי שישאר לו זכות זה בחמצו ששום אדם לא יוכל לקנותו מן הנכרי". ונתבאר לעיל שם (הערה 116). אלא שכל זה הוא לכאורה רק לפי שיטתו לעיל סי' תמח (ס"ח), שאפילו אם "אינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח", מכל מקום סגי "בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י, וגילוי דעת זהו הוא מה שמקנה אותו לנכרי". ועל זה כותב כאן רבינו, אשר לפי מה שנתבאר כאן, ש"אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא", אם כן צריכה להיות המכירה אמיתית, שיהי' "סבור וקיבול באמת שאם ירצה הנכרי ימכור כל החמץ".
1221. כי בלא פיסוק דמים אין המכירה מועלת, כמבואר בב"ב (פו, א): "פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן". ובשו"ע חו"מ (סי' ר ס"ז): "אין הרשות קונה, ולא הכלי, ולא משיכה, ולא הגבהה, אלא אם כן פסק תחלה המדה בכך וכך. אבל כל זמן שלא פסק, אין לו שום צד שיקנה בו, דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם, שמא לא יסכימו על הסכום". ואף שכאן לא מדד את החמץ הנמכר (כדלקמן הערות 42. 59), הרי כבר הובא מהגמרא: "פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן". ובשו"ע חו"מ (סי' ר ס"א): "כיון שקבל עליו המוכר למכור קנה לוקח, ואע"פ שעדיין לא מדד, והוא שפסק דמים". וראה ברכת אברהם ריש ח"ב ס"ק ו.
1222. ע"ז (עב, א): "כדשיימי בתלתא". ובשו"ע חו"מ (סי' ר ס"ז): "וכן אם אמר לו הריני מוכר לך כפי מה שישמוהו ג', קנה, אפילו אין דמיו קצובים".
1223. סמ"ע (שם ס"ק יד): "לאו דוקא ג', אלא הוא הדין אם אמר כפי מה שישום אחד, לדעת הרשב"א שהביא הב"י בסוס"י ר"ו" (כדלקמן הערה הבאה). וכיון שמועיל "כדשיימוהו בתלתא או אפילו אחד", לכן מועיל גם כשכותב "כפי השער ומקח השוה שבעיר זו". והטעם שהעדיף רבינו לכתוב "כפי השער ומקח השוה שבעיר זו, יתבאר לקמן (הערה 51), והטעם שעתה נוהגים לכתוב "כדשיימוהו בתלתא", יתבאר לקמן (הערה 148).
1224. ד"ה בתשובות הרשב"א (ח"ב סי' קפה): "אם קבל מוכר שיתן בכמה שיאמר או ישום אחד מן השוק או שנים או יותר , וכן הלוקח קבל ליתן כמה שישומו או שיאמרו הם, מיד שמשך או שהחזיק בקרקע קנה, והיינו דאמרינן התם בסמוך כדאמרי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא".
1225. כמבואר לעיל סי' תמח ס"ו (ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו או ליתנו לו במתנה, אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו , הרי זה מותר, דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו, אם כבר קנהו הנכרי באחד מדרכי הקנייה שיתבאר, נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור). וראה גם שו"ת צמח צדק סי' לד אות א. סי' מה סוף אות ב.
1226. ראה לעיל סי' תמח סכ"ג "במכירה גמורה לחלוטין". (ושם סכ"ה): "שהרי כבר נמכר לו לחלוטין". קובץ יגדיל תורה (נ.י.) כא ע' תקנג. לקוטי שיחות (חט"ז ע' 130 הערה 14).
1227. סה, ב: "מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור, לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר ... מאי שנא רישא וממאי שנא סיפא, אמר רבא סיפא דאמר ליה מדעתיה". ובשולחן ערוך חושן משפט (סימן רז סעיף ז): "מכר לו סתם, ואמר ליה הלוקח מדעתו, כשיהיו לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו, הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות, ואין בזה אבק רבית, שהרי מעצמו חייב עצמו בתנאי זה" ולקמן (הלכות רבית סנ"ד): "אם לא קיבל עליו הלוקח תנאי זה בתורת חיוב, אף על פי שהבטיח לו להחזיר לו מדעתו ורצונו, רק שלא יוכל לתבעו בדין ולכופו, אין זה תנאי גמור לבטל המקח". וכן הוא לקמן בנוסח השטר (אפשר שהחתום הנ"ל יקבל ממנו בחזרה). ונתבאר לעיל סי' תמח סי"ז (ושם הערה 96).
1228. שני טעמים נאמרו למכירת החדרים שהחמץ מונח בהם: א) על פי מה שנתבאר לעיל סי' תמח ס"ח-יא (שיש אומרים שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד אלא במשיכה … וזה שלא משך את החמץ מרשות הישראל לא קנהו כלל אע"פ שנתן לו כל דמיו … לפיכך אם היה החמץ רב שאי אפשר להנכרי בעצמו להוציא את כולו מרשות הישראל קודם הפסח … צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה שהן קנין גמור המועיל … על ידי אגב קרקע, דהיינו שימכור להנכרי גם החדר שהחמץ מונח בתוכו, ויאמר אגב החדר תזכה החמץ שבתוכו). ב) שהרי אף בחמץ של נכרי שמונח בבית הישראל, נתבאר לעיל (סי' תמ ס"ט): "אם אחריות הפקדון על הישראל ... הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש, כיון שהוא חייב באחריותו, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה, ואם לא ביערו עובר עליו בלא תעשה". וגם כאן חוששים שהוא נחשב כאילו הוא באחריות הישראל (כדלקמן). ולכן הצריכו למכור לנכרי את החדרים שהחמץ מונח בו, שאז אין החמץ מונח ברשות הישראל כלל, ואף אם החמץ באחריותו, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא (כדלקמן). * הטעם הראשון, למכור את החמץ בקנין אגב קרקע, מובא כבר בכמה ראשונים ואחרונים, כדלעיל שם (הערה 70). וכן הוא בתקנת בעל הנודע יהודה, כמבואר בשיבת ציון סי' י (היותר טוב ומובחר שבדרכים להקנות החמץ לאינו יהודי אגב החדר, כי כל המטלטלים נקנים אגב קרקע בודאי בלי שום פקפוק). אלא שמטעם זה בלבד (קנין אגב קרקע) הי' סגי גם באחד מהחדרים שהחמץ מונח בו, ולא היינו זקוקים למכור לו את כל החדרים שהחמץ מונח בהם. וגם לא היינו זקוקים שתהי' המכירה דוקא אגב החדרים שהחמץ מונח בהם, אלא סגי גם במכירת החמץ אגב קרקע אחרת, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רב ס"ב (אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלוני, כיון שקנה קרקע נקנו המטלטלין). משא"כ להטעם השני הנ"ל, צריך למכור את כל החדרים שהחמץ מונח בהם, כדי שיהי' החמץ ברשות הנכרי, היינו בחדרים הנמכרים לנכרי, שאז אף אם החמץ נשאר באחריות הישראל אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. הטעם השני, שהחמץ צריך להיות בבית הנכרי, כדי שהישראל לא יעבור עליו אם תהי' האחריות עליו, מובא כבר בב"ח ובמ"א (סי' תמ"ח סק"ד): "דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של עכו"ם, אבל מדינא שרי כיון דאין הישראל חייב באחריות". וכן הוא לעיל סי' תמח ס"ז (ואפילו אם קנה הנכרי את החמץ באחד משאר דרכי הקניות שיתבאר, אף על פי כן אם אפשר טוב הוא שיוציא הנכרי את החמץ מרשות הישראל קודם הפסח. שאם ישאר החמץ מונח ברשות הישראל, יהא נראה כאלו קבל הישראל את החמץ בפקדון מיד הנכרי, ואחריות הפקדון על ישראל. אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה). ואע"פ שנתבאר לעיל שם, ובמ"א שם, שמדינא שרי, כיון דאין הישראל חייב באחריות, מכל מקום כאשר מוכר כל אחד את כל החמץ שברשותו, והחמץ אינו מדוד עדיין, יש אומרים דהוי חיוב מדינא להשכיר החדר לכל ימי הפסח, כמבואר במקור חיים (באורים סק"ט): "ואם לא הקנה לו הרשות שהחמץ בתוכו, אף שהקנה לו אגב קרקע, לא מהני, כיון דאחריות על הישראל כיון שעומד ברשות ישראל ... וכשמוכר לו חמץ כל מדה בכך וכך, עד למדידה, צריך למכור לו החדר שהחמץ בתוכו, דהא אחריותו עליו, מחמת שלא נמדד, רק דהוי כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי". ופירוש הדבר הוא, כיון שבזמנינו מוכר הרב את החמץ של כל בני הקהלה, ואין החמץ של כל אחד מהם נמדד ונשקל, הרי שאם יגנב החמץ לא יחויב הנכרי לשלם עליו, שהרי לא ידוע אם וכמה חמץ הי' שם, ואם כן יוצא שבמדה מסויימת, אחריות גניבת החמץ היא על הישראל. ואף בשטר שערך כאן רבינו, שהישראל מוכר ישר לנכרי, גם בזה מיירי בלא מדידה ומשקל, כדלקמן בנוסח השטר (והערה 59): "לאחר המדידה (או המשקל)". ולכן תיקנו מטעם זה, שבכל אופן יהיה החמץ ברשות הנכרי לגמרי, כנ"ל. והיינו שימכור לנכרי את כל החדרים שמונח בהם החמץ, וכנוסח האמור לקמן בשטר: "ואגב קנין ... החדרים יהי' קנוי לו כל החמץ שבהם ". * אמנם לדינא אין חוששים לטעם השני, כדברי המ"א הנ"ל, וכמבואר בשארית יהודה (סי' ח, הובא בשער הכולל שם אות יח): "ובענין היתר עד למדידה, פשוט הוא שאינו דומה לקבלת אחריות כלל, דמה שאינו יכול לתבוע את הנכרי אם לא יהיה ההיזק והחסרון ניכר, אין זה דומה לאחריות שמקבל עליו היזק, וזה אינו מקבל עליו כלום, אלא שאינו יכול לברר שהזיק ונחסר". ומטעם זה הנה בנוסח השטר שנהוג בזמנינו נשמטה תיבת "שבהם", כדי לכלול בקנין זה גם את החמץ שבשדות ועל אם הדרך ביבשה או בים או באויר או בדואר (כדלקמן בהוספות, הערה 146). וגם נהוג שמוסיפים לכתוב "ובשאר כל המקומות" וכיו"ב (כדלקמן בהוספות, הערה 158) ואף שבזה לא יהי' החמץ בחדרים שהושכרו לנכרי, אין חוששים לזה אלא לכתחלה. וראה מעדני שמואל סי' קיד סקי"ט. סדר מכירת חמץ כהלכתו פ"ז.
1229. בשער הכולל (ס"ק ח): "מה שכתב אף גם, אינו מובן לכאורה, דמהיכי תיתי להקל במכירת קרקעות יותר מבמטלטלין, לאמר דבמכירת מטלטלין אינו מועיל זקפן במלוה ובמכירת קרקעות מועיל ... [ויש לבאר זאת] על פי מ"ש הרי"ף בתשובה אחת כו' דבדעייל ונפיק אזוזי לא מהני זקפן במלוה אלא אם כן כתב לו שטר כו' [כדלעיל הערה 24], ואם כן היה אפשר לומר דבמכירת החדרים, כיון דעל כרחך כותבין שטר מהני זקפן במלוה. לזה הודיענו אשר לפי דעת גדולי הראשונים אף גם אם כותבין שטר לא מהני זקפן במלוה". וכן מבואר לעיל סי' תמח סי"ב (כשמוכר להנכרי את החדר, צריך שיטול מהנכרי כסף או שוה כסף בעד כל דמי המכירה, או שיקח מעט כסף או שוה כסף, ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן שישלם לו לזמן פרעון שקבע להנכרי. וגם יכתוב לו שטר מכירה, שאין הנכרי קונה קרקע לא בכסף בלבד ולא בחזקה אלא בשטר עם הכסף). הרי שעיקר הקנין הוא בשטר מכירה, ומכל מקום הצריך שהקנין יהי' דוקא על ידי ערב קבלן. והטעמים דלא סגי בזה בזקיפת מותר המעות במלוה, נתבארו לעיל (סוף הערה 24). * וכל זה במכירת החדרים, משא"כ כאן הנהיג רבינו ש(לא ימכרו לנכרי את החדרים שהחמץ מונח בתוכם, אלא) ישכירו לו את החדרים לימי הפסח (כדלקמן הערה הבאה). וכיון שמשכיר לו את החדרים לעשרה ימים, הרי מחיר השכירות הוא רק זהוב אחד (עשירית רובל) לכל חדר (כדלקמן בנוסח השטר, ובהערה 77), שאותו יתן הנכרי בשלימותו לבעל החמץ במזומנים (כדלקמן שם, והערה 78), ואינו זקוק לערב קבלן על זה. ולכן כתב כאן רבינו "ואין תקנה אלא בשכירות", שאז איננו זקוקים לערב קבלן על השכירות (ראה פס"ד צמח צדק לב, א). אלא שכל האמור כאן הוא בהשכרת החדרים לעשרה ימים אלה, במקח זהוב אחד לכל חדר. אמנם לפעמים צריך הישראל להשכיר לנכרי את החדרים לכל הקיץ, שאז יהיו דמי השכירות סכום גדול יותר – "כמה רובל", ואזי מצריך רבינו שגם השכרת החדרים תהי' בערב קבלן (כדלקמן במכירת שכר שתחלת הקרח, ובהערה 105). וכל האמור כאן הוא באופן שמציע רבינו, שכל איש מוכר את חמצו באופן אישי אל הנכרי ומשכיר לו את החדרים. משא"כ בזמנינו, שהרב המורשה מוכר לנכרי את חמצם של בני קהלתו, הרי גם שכירות החדרים מצטרף לסכום גדול ביותר, ושוב זקוקים לערב קבלן גם על שכירות החדרים (כדלקמן בהוספות, הערה 153).
1230. לעיל (הערה 42) נתבארו שני טעמים למכירת החדרים: א) לקנין אגב קרקע. ב) כדי שהחמץ יהי' בבית הנכרי. לטעם הראשון של קנין אגב קרקע, סגי אף בשכירות, כדלקמן בנוסח השטר (ואגב קנין שכירות החדרים יהיה קנוי לו כל החמץ). וכמבואר ברמ"א חו"מ סי' רב ס"א (ויש אומרים דאפילו הקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה). ומקורו בברייתא (ב"מ יא, רע"ב): "ומקומו מושכר לו". ומה שכתב על זה הרמ"א שם "ויש אומרים", תמה עליו הש"ך שם (ס"ק ב): "דברי הר"ב שכתב דין זה בלשון ויש אומרים צ"ע, דהא אדרבה דין זה פשוט יותר". ואילו לטעם השני, שיחשב החמץ ברשותו של נכרי, כדי שלא יעבור עליו הישראל אפילו אם תהי' אחריות החמץ עליו, כתב בשו"ת דברי נחמיה (סי' לה ד"ה ואגב): "בענין שכירת החדרים שהמציא רבינו ז"ל, לכאורה צ"ע, אם כן הרי זה כחמצו של עובד כוכבים בבית ישראל, דלדעת רש"י וסייעתו לא מבעיא יחד לו בית (ובשכירות) כי אם כשלא קיבל עליו אחריות, והכי קיי"ל סי' ת"מ לכתחילה עכ"פ, והרי בנידון דידן לכאורה הרי זה כקיבל אחריות, שהרי העובד כוכבים עני (וגם הערב קבלן), והרי זה כאחריות דאנס. גם כיון שהכל עד למדידה כו'". והיינו מה שנתבאר בגמרא (ו, א): "יחד לו בית אין זקוק לבער ... דשכירות קניא". ופירש ברש"י שם (ד"ה יחד): "כלומר לא קיבלו עליו [אחריות]". אבל בתוס' (שם ד"ה יחד): "ופר"ת דאפילו באחריות מיירי". שני הדעות האלו הובאו לעיל סי' תמ סי"א-טז (אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת ... אין צריך לבערו אף שקיבל עליו אחריות ... ויש חולקים על כל זה ואומרים דכל שאחריות החמץ הוא על הישראל ... אפילו השכיר לנכרי חדר מיוחד בביתו שיניח שם חמצו שאינו נפטר מחיובו בשביל זה ... ולענין הלכה ... יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה). הרי דקיי"ל כתוס' ששכירות מועיל אף בקיבל עליו אחריות, אלא שלכתחלה יש להחמיר כרש"י בקיבל עליו אחריות. וכאן שלא קיבל עליו הישראל אחריות החמץ, ורק זאת, שכיון שהוא עד למדידה חוששים לכתחלה שהוא כמו אחריות (כדלעיל הערה 42), לכן בזה ודאי סגי בשכירות החדרים לנכרי. * והטעם שהוזקק רבינו לתקן להשכיר החדרים (ולא למכור אותם), נתבאר לעיל (הערה הקודמת), שבמכירת החדרים זקוקים לערב קבלן, משא"כ בשכירות אין זקוקים לערב קבלן. אלא שבסוף ההערה הקודמת נתבאר, שבאופן הנמכר בזמנינו זקוקים אנו לערב קבלן גם בשכירות החדרים. ואם כן מהו הדיוק להשכיר את החדרים, ולא למוכרם? וגם על זמן רבינו הזקן מקשה בפסקי דינים צמח צדק (לב, א): "ויש לתמוה בדברי אא"ז, דלענין מכירת החדרים כתב שאין תקנה אלא בשכירות, ואמאי אין תקנה במכירה ולהעמיד ערב קבלן על מותר המעות, כמו שכתב לענין החמץ עצמו, דמאי שנא". וכן הקשה בשו"ת דברי נחמי' (סי' לה ד"ה ואגב): "יש לעיין לכאורה, כיון שלא נחית מוח"ז רבינו ז"ל לשכירות כי אם מכח שלא ניחא ליה לזקוף במלוה, ולמה לא די בזה ערב קבלן, כדרך דמהני למכירת גוף החמץ". נתבארו בזה כמה טעמים נוספים להעדפת השכרה: א) לעיל סי' תמח (סי"ב): "כשמוכר להנכרי את החדר ... יכתוב לו שטר מכירה, שאין הנכרי קונה קרקע לא בכסף בלבד ולא בחזקה אלא בשטר עם הכסף, כמו שנתבאר בחו"מ סי' קצ"ד (ועיין שם בסי' קצ"א האיך יכתוב לשון המכירה בשטר)". ואף שכתב רמ"א שם (חו"מ סי' קצד ס"א): "אם התנה לוקח שיקנה לו בכסף בלחוד קנה מיד". הרי כתב על זה הש"ך (שם ס"ק ב): "והב"ח פסק דלא מהני". ואף שבין כה כותבים אנו שטר מכירה על החמץ, הנה שטר זה אינו אלא שטר ראיה ולא שטר קנין, כדלעיל (הערה 32), משא"כ השטר על החדרים צריך להיות דוקא שטר קנין, אשר צריך לדייק שיהי' נכתב כהלכתו, כדלעיל סי' תמח (שם): "ועיין שם בסי' קצ"א האיך יכתוב לשון המכירה בשטר". ועל זה מבואר בשער הכולל (ס"ק ט): "שבענין כתיבת שטר קנין, אשר בו תלוי עיקר הקנין, צריך לדקדק שיהי' נכתב השטר כהלכתו, ובאם לאו בטל הקנין, ולא כולי עלמא דיני גמירי ובקיאים בהלכות שטרות". וכל זה הוא במכירה, משא"כ בשכירות נתבאר ברמ"א חו"מ סי' קצד ס"א (מיהו שכירות מן העובד כוכבים קונה בכסף לחוד), ובסמ"ע שם ס"ק ה (מגוי אינו קונה משום דלא סמכה דעתו, מכל מקום בשכירות שהוא לזמן סמכה דעתו, מאחר שקיבל הגוי דמי שכירותו). וכן הוא ברמ"א סי' קצה ס"ט (ואפילו במקום שכסף אינו קונה בלא שטר ... מכל מקום שכירות סגי לה בכסף לחוד), ובסמ"ע שם ס"ק כ (דשכירות לאו מדרך העולם לכתוב עליו שטר, דסמכה דעת השוכר בלא שטר, כיון דלימים קצובים שכרוהו, ומטעם זה הקילו בשכירות מהגוי בכסף). וכן נתבאר לעיל סי' תנ ס"ז (ויקבל דמים מן הנכרי בעד מחצית תנורו, קודם הפסח). ונתבאר שם (הערה 43). וראה גם לקמן במכירת בהמה המבכרת (והערות 128; 132). ב) בפסקי דינים צמח צדק (לב, א-ב): "יש לומר על פי מ"ש בשיטה מקובצת בהזהב דמ"ח ... יש לומר דאפילו ערב קבלן לא מהני, דבמה יקנה כיון דערבון אינו קונה רק כנגדו לרשב"ג. ולכן לענין החדרים החמיר, כיון דאפשר על ידי שכירות, אבל לענין החמץ סמך ארבי יוחנן שכן דעת כל הפוסקים, רק שהצריך ערב קבלן לחוש לפירוש הרי"ף כנ"ל". ג) הוראה זו, שלא למכור החדרים כי אם להשכירם, וטעמים נוספים לזה, נתבארו בסדר מכירת חמץ של בעל הנודע ביהודה (שיבת ציון ס"י): "ואין צריך למכור החדר רק שמשכירו ... ואף שהקרקע הוא בשכירות והמטלטלים במכירה חלוטה, מכל מקום קנין המטלטלים נקנים אגב השכרת החדר, וכיון שכן יותר טוב להשכיר החדר בתורת שכירות מלמכור החדר במכירה גמורה, כי בשכירות ודאי קונה האינו יהודי בכסף לחוד, משא"כ בתורת מכירה אז אינו קונה אלא בכסף ובשטר. וכן מי שאין לו בית אינו יכול למכור החדר בלי רשות בעל הבית, ולפעמים אין הבעל הבית עמו בעיר, ולפעמים הבית הוא של אינו יהודי, ולכן החלטנו משום לא פלוג תקנה השוה לכל, להשכיר החדר על משך תשעה ימים מערב פסח עד כלות ימי הפסח". ד) טעמים נוספים נכתבו בפוסקים. ראה מגיני אברהם (ס"ק יא). מעדני שמואל (סי' קיד סק"ו). סדר מכירת חמץ כהלכתו (פ"ז ס"ז-ט). * ואף שנתבאר לעיל (סי' תנ ס"ח): "אסור להשכיר לנכרי חמור להוליך עליו חמץ בפסח, או חדר לשום בתוכו חמץ בפסח, מפני שאסור להשתכר באיסורי הנאה". הרי מכל מקום נתבאר לעיל (סי' תנ סי"א): "וכל זה כשמשכיר לו בתוך הפסח או בערב פסח אפילו קודם שעה חמישית, אבל קודם ערב פסח מותר להשכיר לנכרי בין חמור בין תנור בין חדר, אף על פי שהנכרי מפרש לו שישתמש בהן חמץ בפסח ועל מנת כן הוא שוכרם ממנו, דכיון שהנכרי יכול להשתמש יום אחד בהם חמץ בשעת היתר דהיינו משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בערב פסח, אם כן השכר שנוטל ממנו הישראל אינו ניכר ונראה שהוא בעד שעת איסור דהיינו בעד שבוע של פסח, אלא בעד שעת היתר דהיינו בעד מה שהנכרי יכול להשתמש בהן חמץ משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בערב פסח". ונתבאר לעיל שם (הערה 57). ועל כל זה מסיים כאן רבינו: "וכאשר הארכתי בקונטרס מיוחד על כל פרטי המבוארים בנוסח זה", שכנראה נתבארו שם כל פרטים דינים אלו.
1231. לא הגיע לידינו. וראה לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק א.
1232. בלשון יחיד המוכר חמצו לנכרי. ועתה נהגו שכל בני העיר נותנים הרשאה לרב למכור חמצם, כדלקמן בסקירה הנ"ל, ובהערות שם. נוסח שטר זה, שערך רבינו ומסרו לאנ"ש לנהוג כן, נזכר גם בשאלת שנשאלה לפני רבינו (שו"ת רבינו סי' ד. הועתקה לקמן בהוספה א): "בעירנו המנהג מדי שנה, מקודם פסח הולך איש אחד המיוחד, שמו ר' בנימין, מבית לבית, וקונה כל חמץ מכל העיר, והיה מוכר לערל על פי תקנות כבוד קדשו, ובנוסח הנמסר לו ממעלת קדושת כבוד תורתו".
1233. כותבים כן לשופרא דשטרא, שלא יוכל לומר להשטות נתכוונתי, אף שאין לו דין שטר קנין ולא שטר בעדים, כמבואר בתרומת הדשן (ח"ב סי' רא): "דבין כך ובין כך אינו אלא חתימת ידו ולא של עדים. ואם תאמר למה כתב הכי. יש לומר דשופרא לשטרא, להודיעם בחתימתו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ולא מצי למימר להשטות נתכוונתי". וברמ"א חו"מ (סי' סט ס"א): "אפילו כתב בו בכתב ידו חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים, אפילו הכי לא הוי רק כשאר כתיבת יד". ובש"ך שם (ס"ק ה): "אין לו אלא דין מלוה על פה". וראה לקמן שגם הדר בכפר יחידי (שאין לו עדים) יכתוב בנוסח זה.
1234. מוביל כתב זה, או מוסר כתב זה. וכך מכנה רבינו כמה פעמים את השטר בשם "כתב" וכיו"ב (ראה לקמן הערות 82. 84. 87), כיון שאינו שטר קנין. וראה לעיל (הערה 32).
1235. ואינו מפרש מיני החמץ. ראה לעיל (הערה 33).
1236. הטעם שצריך לסיים החדרים שהחמץ מונח בהם הוא, כמבואר ברמב"ם (הלכות זכי' ומתנה פ"ג ה"ה): "הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך, או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום". ואם לא מסר לגוי את רשימת החדרים, או שלא כתב אותן, נתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' מה אות ד): "זהו פלוגתא דהרמב"ם ושאר פוסקים ... שתי דעות אלו הובאו בשו"ע סי' רמ"א ס"ד, וכתב הט"ז שם דקי"ל כהחולקים על הרמב"ם ... וכמ"ש ג"כ בשו"ע סי' ר"ב ס"ז בהג"ה, ואין צריך לסיים הקרקע שמקנה על ידה. ונמצא יש כאן קנין אגב קרקע על החמץ וגם החדרים קנה. ועוד דבנידון דידן גם כן אין שייך לומר דלא סיים ליה, שהרי יש סימן איזה חדר, והוא אצל כל יהודי החדר שבו מונח החמץ, שהרי ביאר לו כן שמשכיר לו המקומות שהחמץ מונח בהן אם כן אין לך סימן גדול מזה". ובשו"ת צמח צדק שער המילואים ח"ה (סי' י): "אם התנהג מעל' כמ"ש בנוסח שטר מכירה של אדמו"ר ז"ל לקבל ערב קבלן עבור הנכרי עבור כל החמץ, וגם בשטר כח שנתנו למעל' היו מבוארים על כל פנים כל מקומות שמונחים שם החמץ, וגם הבורות שהקרח עומד שם, ובשטר מכירה שמסר מעל' להנכרי כתב שמוכר לו כל החמץ כפי השטר כח כו'. ואם כן נראה לענ"ד שיש להתיר החמץ בדיעבד אפילו בשתייה ואכילה לישראל, אף שלכתחלה ... צריך למסור השטר כח להנכרי, ושיבואר כל פרטי המקומות שמונחים בו החמץ".
1237. בשער הכולל (ס"ק ו): "יש נוהגין שעל דברים שיכולים לכתוב מקח קצוב כותבין מקחים, ועל שארי דברים כמו בעלי חיים ושכירות החדרים כותבין כפי שישומו ג' בקיאים. ואדמו"ר לא ניחא ליה בהא. ונראה טעמו דלקצוב המקחים גרע טפי ... יכול להיות שלא יקצוב כפי השער ומקח השוה ואין זה אלא הערמה, וגם המוכר לא יהיה סבור וקבל באמת. וכפי שישומו שלשה בקיאים יש הרבה דינים דבקל בטלה השומא (ועיין מזה בחו"מ סימן ק"ג וסי' ר' סעיף ז' בפתחי תשובה ובסוף סימן ר"ו ועוד כו'). לכן כתב כפי השער ומקח השוה. ועל דברים שאין עליהם שער כמו שכירות החדרים והקרח יקצבו פסוק דמים". וראה לעיל (הערה 36), ולקמן (בהוספות, הערה 148). ומכל מקום הגיעו לידינו גם שטרות מכירת חמץ, שנכתבו על ידי רבני חב"ד בתקופת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, שנכתבה בהם רשימת מוצרי החמץ והמחירים שלהם (ראה קובץ יגדיל תורה חוב' נט ע' רטו-ז).
1238. ברוסיא הצארית לא הי' רשות למכור יי"ש או שכר – כי אם לאלו שחכרו את האטקו"פ (רשיון מכירת היי"ש או שכר) מהממשלה. האטקופצ'יק (מחזיק החכירה) הי' מספק את היי"ש והשכר להשיינקען (בתי מרזח), והשיינקארעס (מחזיקי בתי המרזח) היו כעין סרסורים בין האטקופצ'יק והקונים (ויתבאר לקמן בהוספות, הערה 2). לפני הפסח היו מוכרים השיינקארעס את היי"ש והשכר לנכרי; אלא שגם בימי הפסח מוכרחים הם למכור יי"ש ושכר אל הנכרים הבאים לבית המרזח. ולכן צריך הישראל למכור את היי"ש והשכר אל הנכרי הזה, שיעסוק במכירת היי"ש והשכר אל הנכרים הבאים לבית המרזח. על זה מבאר רבינו, שהישראל ימכרנו לנכרי – במחיר שהישראל קונה את היי"ש והשכר מהאטקופצ'יק, בכדי שיוכל הנכרי למכרו בפסח אל הנכרים הבאים לבית המרזח – במחיר שמוכרים "במדות קטנות שקורין שיינ"ק", וירויח מטרחתו. באופן זה היא בין מכירת היי"ש והשכר שמוכר האטקופצ'יק אל הנכרי, ובין מכירת היי"ש והשכר שמוכר השיינקארער אל הנכרי, כפי שביאר אחיו של רבינו, הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש, בשארית יהודה (או"ח סי' יב): "כגון דא צריכא רבה, וזאת העצה למכור את היי"ש במכירה גמורה, עם החדר שהיי"ש בתוכו, והמקח מן היי"ש יהיה כפי המקח שיש ביד היהודי למכור בקאנטאר. ואמנם צריך לפחות הקונה מן המקח מכל הין בעד טרחתו במכירה ומדידה, רק שהאמירה להאינו יהודי לא תהיה באופן שמוכרין לו במקח שהיהודי מוכר לאנשי העיר ונותנין לו שכר בעד המכירה והמדידה, אלא [שיאמר הישראל לנכרי] שפוחתין לו מהמקח שירויח לעצמו עבור טרחתו. וגם ליתן לו רשות למכור יום או יומים אחר הפסח. וכל עיקר ענין זה הוא בכדי שיהא שם לוקח עליו, ולא נפקד, אפילו נפקד באחריות. ואפילו אם אחר כך אחר הפסח יחזיר היי"ש להמוכר ולא יתנו לו הפחת מהמקח הנ"ל, אפילו הכי לוקח הוה, רק שמכל מקום יתנו לו מעט ריוח כנהוג". [תשובת מהרי"ל מיאנאוויטש בזה (שכתב בענין כיוצא בזה) נזכרת גם בתשובת רבינו (שו"ת רבינו סי' ד. הועתקה לקמן בהוספות): "אין בידי להתיר כעת מחמת חסרון ידיעה איך מסרוהו לערל למכור בפסח, כאשר כתב אליכם אחי נ"י". אלא שבאותו מעשה לא ידע רבינו באיזה אופן מכרוהו, ולכן כתב ש"אין בידי להתיר כעת מחמת חסרון ידיעה איך מסרוהו לערל למכור בפסח"]. ויש הפרש קטן בין האופן שנתבאר כאן, שמוכרו לו במקח השוה שבעיר זו, שהוא המחיר שהישראל קונה מהאטקופצ'יק בעיר זו. לבין האופן שנתבאר בשארית יהודה, שמוכרו לו במקח הגבוה, אלא שפוחת לו מהמקח, כדי שירויח לעצמו עבור טרחתו. וכעין זה נתבאר (לענין מכירה לנכרי שיוכל למכור בו בשבת) בשו"ת רבינו סי' ב (יבקש לו נכרי, ויאמר לו בזה הלשון, אם הייתי רוצה לשכור אותך שתמכור משקה שלי בשבת, הייתי נותן לך על דרך משל, מן טאפ שכר ... יי"ש ... על דרך משל ... עכשיו אין אני שוכר אותך, רק אני מוכר לך שיהיה המשקה שלך, ואתה תתן לי בעד כל טאפ המעות שתקבל בעדו, פחות ... מן טאפ שכר ... יי"ש על דרך משל). ולכאורה אין הפרש גדול בין שני אופנים אלו. והעיקר הוא, שלא יאמר אל הנכרי "שמוכרין לו במקח שהיהודי מוכר לאנשי העיר, ונותנין לו שכר בעד המכירה והמדידה", כי אז פירושו שהיי"ש נשאר של הישראל, שמשלם לנכרי עבור טרחתו למכור את היי"ש של הישראל, ונאסר בהנאה. וכשנשאל רבינו בכיוצא בזה (לקמן בהוספות), ולא נתפרש בשאלה באיזה מהאופנים הנ"ל מסרו את היי"ש אל הנכרי למכור בבית המרזח, השיב להם רבינו: "אין בידי להתיר כעת, מחמת חסרון ידיעה איך מסרוהו לערל למכור בפסח". ושם יתבארו עוד כמה שאלות שהיו להם בזה. * באמת יש הפרש בין מכירת השיינקארער (מחזיק בית המרזח) שמוכר את היי"ש והשכר שבו לנכרי, לבין מכירת האטקופצ'יק (מחזיק החכירה) שמוכר את היי"ש והשכר שבידיו לנכרי, שהרי כל האטקו"פ (חכירת רשיון מכירת היי"ש והשכר) היא על שמו למשך כל השנה, ובכח זה מוכר הנכרי את היי"ש והשכר בפסח לנכרים במחיר הגבוה, והנכרי משלם לישראל על היי"ש והשכר במחיר הגבוה תמורת מה שמוכר בפסח במחיר הגבוה, הרי שהישראל נהנה מהחמץ שנמכר בפסח במחיר הגבוה, בזכות הרשיון שמחזיק בידיו גם בפסח. בזה דן בארוכה בשו"ת צמח צדק (סי' מט): "איך להתנהג במכירת יי"ש של קאנטאר בערב פסח להפקיע איסור הנאה מהחמץ, כי השער והמקח שבאטקו"פ הוא עד"מ ג' רו"כ וחצי רו"כ, והמקח יי"ש חוץ לעיר הוא א' רו"כ וחצי, והוא אינו משכיר להאינו יהודי הלוקח גם האטקו"פ על שבוע זו שישלם הראטע, שזהו מן הנמנע, ואם כן למכור לו כפי שער שחוץ לעיר הוא הפסד עצום, ואם למכור כמקח שבעיר הרי נהנה מן החמץ, ואף שמוכר לו בערב הפסח יש לעיין אם שרי ... לכאורה ענין זה דומה למשכיר ביתו או תנורו לאפות בו חמץ ... חמור טפי ממשכיר ביתו לשום בו חמץ ... הכא הרי המעות הן דמים של החמץ ממש שמקבל עבור כל הין יי"ש כפליים או יותר הרבה מכפליים משער שחוץ לעיר ... ההיתר רק מפני שמוכר לו הכל קודם זמן איסורו, ואם כן בפסח אינו נהנה כלל מחמץ של אינו יהודי, אלא כבר נהנה מזה בזמן היתרו דהיינו בערב פסח ... ההיתר דכשמשכיר חוק הנתינה של איזה שבועות הוה ליה כמוכר לגמרי חוק זה על זמן הנ"ל, ונסתלק הישראל מחוק זה קודם הפסח וקנהו האינו יהודי. ולא דמי למשכיר ביתו, משום דשכירות לא קניא דגוף הבית שייך לישראל גם בימי הפסח, משא"כ הכא". עוד דן בזה בארוכה מוה"ר מנחם צבי הירש מ"ץ דקהלת ראמען – לפני אדמו"ר הצמח צדק (קובץ יגדיל תורה ח"ה ע' מט ואילך). * ויש לפעמים שהאטקופצ'יק אינו יהודי ואינו מרשה לשיינקארעס למכור את היי"ש לנכרי לפני הפסח, והיהודי מכר בלי רשותו. בזה דן מוה"ר יצחק אייזיק עפשטיין מהומיל, בעל חנה אריאל, ומסיק (קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' לו סי' קמח): "אני רואה שלדיניהם המקח קיים ... צריך הוא ... לשלם הקנס הקבוע, אבל המעות שקיבל המוכר אינם חוזרים להקונה ... קיצור של הדבר אין כאן ספק שהמקח קיים אף שנעשה באיסור הנימוסין". והיינו אף שהאטקופצ'יק הוא הקובע את רשיון השיינקארער למכור, והוא הקובע את מחיר היי"ש והשכר שידרוש השיינקארער בבית המרזח, והשיינקארער אסור לו למכור היי"ש בלי רשות האטקופצ'יק (כדלקמן בהוספות, הערה 29). מכל מקום אין ספק שהמכירה לנכרי קיימת, רק שיש עליו קנס על שמכר בלי רשות.
1239. כנראה גם זה קשור ליי"ש ושכר הנ"ל, שהוא המאלץ שנזכר לעיל סי' תמב ס"ט (יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ).
1240. אף שהכלים נמכרים לנכרי, מכל מקום אין חוששים להצריכם טבילה אחר הפסח, כמו בשאר הכלים שמכרו וחזרו וקנו מהנכרי, שמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קכ סי"א): "ישראל שמכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקחו ממנו, צריך טבילה". והנה בתקנת מכירת החמץ של בעל הנודע ביהודה (שיבת ציון סי' יא): "פרטנו שאמר כל מה שבחדר אוכלין ומשקין, ולא כתבנו שימכור בסתם כל מה שבחדר, משום שלפעמים יש בחדר ההוא כלי מתכות או כלי זכוכית או כלי חרס מצופים באבר, ואם ימכור כל זה להאינו יהודי, ויקנה מהאינו יהודי אחר פסח, יהיה צריך טבילה מחדש". וכן הוא בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קט): "אם כן כל כלי מתכת צריכים טבילה אחר הפסח, כשיחזור הישראל ויקנה מהגוי, ומפני כן בנוסחא שטר מכירת חמץ, שלשון המפורסם בידי תלמידינו, כתבנו על פי מ"ו הגאון מהו' נתן אדלר זצ"ל, שאינו מוכר אלא החמץ הנדבק בדופני הכלים ולא הכלים עצמם". וכן מסיק בחכמת אדם (שער איסור והיתר כלל עג): "וישראל שמכר כליו לעכו"ם, וחזר ולקח ממנו, צריך טבילה (סעיף י"א). ולפי זה כשמוכר היורות לעכו"ם בערב פסח משום חמץ, צריך טבילה לאחר פסח. ולכן מוטב שלא למכרם" אמנם רבינו כתב כאן שגם הכלים המחומצים שיש עליהם חמץ בעין נמכרים, ולא חשש להצריכם טבילה. וראה מה שכתב ב"שער הכולל" (ס"ק יז). וב"ברכת אברהם" (ס"ק ו): "ולענ"ד נראה דהאדמו"ר ז"ל לא חשש לחששת השיבת ציון והחכמת אדם, על פי מה שכתב הש"ך ביו"ד סימן ק"כ ס"ק כ"ז בשם איסור והיתר, דבגנב וגזלן אעפ"י שנתייאשו לגמרי הבעלים, מאחר שאין רשאין להחזיק בו בפרסום, לא נקרא שם העובדי כוכבים עליה ואין צריכים טבילה עכ"ל. והכי נמי דכוותיה, הגם דהעובדי כוכבים קנאם בקנין גמור דניפקע מהם איסור חמץ, מכל מקום כיון דלא סילק המעות, עדיין לא נקרא שם העובדי כוכבים על הכלים לענין טבילה להצריכם טבילה". ועוד ביאר בלקוטי שיחות (חי"ח ע' 364 ואילך), אשר עיקר הטעם שהצריכה התורה טבילת כלי הנכרי הוא כדי להכשירם מן האיסור (בנוסף להגעלה), משא"כ במכירת הכלים לנכרי לפני הפסח, שיודעים מתחלה שאחר הפסח יחזיר הנכרי את הכלים לישראל, ואינו שכיח כלל שהנכרי ישתמש בהם בימי הפסח, לא חייבוהו בטבילת הכלים.
1241. כי דוקא "כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין " נכללים במכירה זו (מהטעם שיתבאר לקמן בהערה הבאה), משא"כ "כלים מחומצים שאין עליהם חמץ בעין" אינם נכללים במכירה זו, שהרי גם לכתחלה מותר להשאיר אותם בימי הפסח בביתו במקום צנוע, כמבואר לעיל (סי' תנא ס"א): "כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה או ליבון, וכן כל כלי חרס שאין להם הכשר על ידי הגעלה וליבון, אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח צריך לשפשפן ... היטיב קודם שעה ששית בערב פסח ולהדיחן מעט, בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן, ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח, כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח". ואף שבדופני הכלים בלוע טעם חמץ, מכל מקום אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, כמבואר לעיל (סי' תמז ס"ג): "שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי אינו מצוי לך, לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח". ואפילו להשתמש בהם באופן עראי מותר בפסח, כמבואר לעיל (סי' תנא ס"ב): "דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן בין לח ובין יבש. רק שיזהר להדיח את הכלי היטיב קודם שמשתמש בו, שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בו בעין". ולפעמים מותר להשתמש בהם בפסח אפילו בחמים, כמבואר לעיל (סי' תנ סי"ג): "מותר להחם חמין בפסח בכלי הבלוע מחמץ, כדי להשתמש בחמין אלו לרחיצה ולכביסה ולחוף בהן את הראש, שהרי אינו נהנה אלא מן הכלי ולא מן חמץ הבלוע בתוכו, אע"פ שהוא נפלט מן הכלי לתוך חמין הללו ויש בהן טעם החמץ, מכל מקום כיון שאינו עומד לשתיה אלא לרחיצה וכביסה, הרי אינו נהנה כלום מן טעם החמץ שנפלט לתוכן". ואפילו להעמידם ליופי בחדר האוכל מותר לפעמים, כמבואר לעיל (סי' תנא ס"ד): "יש נוהגין לסדר כלי בדיל של חמץ בתוך הבית בגובה הכותל במקום שאין יד אדם מגעת לשם, והם סדורין שם כל ימי הפסח לנוי, ואין למחות בידם ... כיון שאיסור זה שאסור להשהות כלי חמץ בתוך הבית בפסח לא גזרו עליו חכמי הגמרא, אלא חכמי הדורות האחרונים הוא שהחמירו כן, לפיכך אין להחמיר בו כל כך ... ומכל מקום המחמיר להצניען במקום צנוע תבוא עליו ברכה". ויתירה מזו, שלא רק מעיקר הדין, אלא אף למעשה נהוג שכמעט בכל בית בישראל אוכלים בפסח על שלחן שהוא חמץ מדינא, ואין מצניעים אותו במקום צנוע, וגם אין מכשירים אותו לפסח, כי הכשרתו היא קשה ביותר, כמבואר לעיל (סי' תנא סנ"ח): "השולחנות שאוכלים עליהם כל השנה, והתיבות שדרך להצניע בהן אוכלים כל השנה, נהגו כל ישראל להגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון, לפי שלפעמים נשפך עליהם מרק מן הקדירה, וכבולעו כך פולטו, וצריך ליזהר בכל משפטי העירוי שנתבאר למעלה, ועכשיו נוהגין במדינות אלו להגעילן על ידי עירוי עם אבן מלובן, לפי שלפעמים מניחים עליהם פשטיד"א חמה (פת חמה)". והיינו שרק הכיור, שלא נאסר בדרך כלל אלא על ידי עירוי, לכן גם הכשרתו היא על ידי עירוי. משא"כ השולחנות (שבחדר האוכל והמטבח), שלפעמים מניחים עליהם פת או עוגה חמה, הרי הוא נאסר מחמץ שלא על ידי עירוי, ולכן אין הגעלת העירוי מועלת בו, אלא על ידי עירוי עם אבן מלובן, אשר בזמנינו היא מהעבודות הקשות; כי המים הרותחים נשפכים בעת ההגעלה על הרצפה (של עץ) בחדר האוכל ומקלקלים את הרצפה (ואת הדירה שבקומה התחתונה). אלא אם כן מה עושים? משאירים את השלחנות בלי הגעלה, ומדביקים עליהם מפה עבה של נייר כסף או פלסטיק – כדי שיבדיל בין השלחן המחומץ לבין הכלים של פסח והאוכל החם שעליהם, שאז אין הבלוע שבשלחן יוצא ממנו אל המפה העבה הנ"ל, כמבואר לעיל (סי' תנא סס"ה): "ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור, מניח עליו חתיכת ברזל או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח, ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח". ואפילו אם העמיד את הקדרה החמה עצמה על השלחן, אם שניהם יבשים ונקיים, גם בזה אמרינן שטעם החמץ מהשלחן אינו יוצא ממנו אל הקדירה, כמבואר לעיל (סי' תנא סס"ז): "אם הניח שם תבשיל בקדירה, אפילו היה התנור חם התבשיל מותר ... וגם הקדירה יש להתיר אם ברי לו שמקום מושבה היה נקי שלא היה שם משהו חמץ בעין, שהאיסור הבלוע בתנור אינו נפלט לקדירה שעליו, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ב, שאין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב". יוצא אם כן שבכל בית נשארים שלחנות מחומצים, שאין מצניעים אותם במקום צנוע, ואין מוכרים אותם לנכרי. וכן הוא בשאר הכלים המחומצים שאינם נמכרים לנכרי, וסגי בהנחתם במקום הצנוע. ומה שרגילים להניח את כל כלי החמץ בארונות הסגורים הנמכרים לנכרי, אין הכוונה בזה להניח אותם שם כדי למכרם לנכרי, אלא כדי שיהיו סגורים במקום הצנוע, היינו בארון המושכר לנכרי לימי הפסח. ורק אם יש על הכלים חמץ בעין , אזי נמכרים הכלים לנכרי, כמבואר כאן: "כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין ... נכללו גם כן במכירה זו".
1242. ואף אם חתיכות אלו הן פחותות מכזית, מכל מקום חייבים לבערם מדברי סופרים, כמבואר לעיל (סי' תמב סכ"ח): "אע"פ שמן התורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' ולא יראה לך שאור וגו' מה אכילה בכזית אף ראיה בכזית, מכל מקום מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שהוא עומד בעינו, ואינו מודבק לדבר אחר, חייב לבערו גזרה משום כזית ... אע"פ שביטלו". והיינו שכשם שתיקנו חכמים שאין הביטול מועיל לכזית חמץ שבביתו, כמבואר לעיל (סי' תלא ס"ג): "אבל חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו אלא הוא צריך לחפש אחריו במחבואות ובחורים", כמו כן אין הביטול מועיל בפחות מכזית חמץ שבביתו, וצריך לבערו מתוך ביתו, ולכן נכללים גם הם במכירת החמץ. ואפילו הפירורים שנופלים על הארץ, שבטלים מאליהם, כמבואר לעיל (סי' תלד ס"ו): "אף אם נשארו כמה פירורים חמץ בזויות ובחורים ובסדקים שלא מצאם בבדיקה הרי הם בטלים מאליהם, ואין צריך לבטלם ולהפקירם, שמאליהם הם הפקר שהרי אינם חשובים כלל בעיני בני אדם". מכל מקום גם בזה תיקנו חכמים שאין הביטול מועיל וצריך לבערם מתוך ביתו, כמבואר לקמן (סי' תס ס"ה-ו): "הלש עיסה אחר זמן איסור חמץ טוב שיאמר בשעת לישה, כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן הבצק שידבק בכלים אני מבטל ומפקיר אותם. וכשהוא אומר כן אף כשיתחמצו הפרורין אינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא ... כיון שכבר ביטלם קודם שנתחמצו שאז הם עדיין ברשותו לבטלן ולהפקירן ... ולאחר גמר הלישה צריך לכבד את הבית ואת השולחן שעשו עליו מצות ואת מקום הלישה כדי לבער את הפרורין, שאע"פ שבטלם קודם שנתחמצו, מכל מקום לאחר שנתחמצו צריך הוא לבערם שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח". הרי שגם הפירורים שנופלים לארץ אין הביטול מועיל בהם מדברי סופרים, וצריך לבערם. וכל זה הוא רק בפירורים המונחים בארץ בפני עצמם, משא"כ הפירורים המדובקים לכותל או לכלים, הנה אם הם פחות מכזית – מועיל בהם הביטול, ואין צריך לבערם, כמבואר לעיל (סי' תמב סכ"ט): "בצק שבעריבה או שבשאר כלים ... בצק הדבוק לכותל הבית או לקרקעיתו או לקורותיו אם אין ממנו כזית ... די לו בביטול". ולכן נתבאר לעיל (סי' תמב סל"א): "ועריבה שלשין בה חמץ כל השנה ... צריך ... ליתנה לנכרי קודם הפסח, אם היא מנסרים רבים שיש חריצין בין נסר לנסר ואי אפשר לנקר היטיב כל הבצק שבחריצים שלא ישתייר ממנו כזית ". הרי לא הצריך ליתנו לנכרי אלא כשיש בו כזית, כי פחות מכזית סגי בביטול. אמנם כאן במכירת החמץ, נראה מלשון רבינו, שכל כלי שיש עליו חמץ בעין נכלל במכירה זו, אפילו אם הוא מודבק לכלי והוא פחות מכזית. ומסתבר שהוא רק לחומרא ולמנהג, כמבואר לעיל (סי' תמב ס"ל): "וכל זה מעיקר הדין, אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי". ומטעם זה כלל במכירת החמץ גם את הכלים שעליהם דבוקים פירורים פחות מכזית, אף שהביטול מועיל בהם מדינא.
1243. לפי הוספה זו בשטר מכירת החמץ, אפשר שאם נמצאו בבית חתיכות חמץ בפסח אין צורך לבערם, כיון שהם מכורים לנכרי. ואם נמצאו אחרי הפסח אפשר שמותרים באכילה, כיון שהיו מכורים לנכרי בפסח. דהנה מבואר לעיל (סי' תמו ס"א): "המוצא בפסח חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקת ליל י"ד ... חייב לבערו מן העולם מיד שיראנה, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים שמא ישכח ויאכלנה, וחייב לברך כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים". עוד נתבאר לעיל (סי' תמח סכ"ט): "חמץ הנמצא ברשות ישראל לאחר הפסח מיד, וידוע שעבר עליו הפסח, אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמים וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה, ונמצא שלא עבר בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר הפסח, אף על פי כן הוא אסור בהנאה". אמנם כל זה הוא בחמץ שביטל ולא מכר. משא"כ חתיכות החמץ האלו שנכללו במכירת החמץ, הרי גם מדברי סופרים אינו חייבו לבערם, ומותרים באכילה אחר הפסח. במה דברים אמורים ב"חתיכות חמץ שימצאו בחדרים הנ"ל ", היינו החדרים האלו שהשכיר לנכרי (יחד עם החמץ שבו). משא"כ אם נמצאו במקומות אחרים בבית, בחדרים (או ארונות) שלא נמכרו לנכרי, עדיין יחול עליהם חיוב ביעור, ואסורים באכילה והנאה אחר הפסח. אלא שעתה נהוג שמוכרים את כל החמץ הנמצא ברשות הישראל (אף אם אינו בחדרים הנ"ל), כדלעיל (סוף הערה 42), ולקמן בהוספות (הערות 146; 158), שאחר שכל אחד מפרט בשטר ההרשאה את הכתובת שלו והארונות והחדרים שהחמץ הנמכר מונח בהם, מוסיפים "ובכל מקום שהוא". או "במקומות מיוחדים ובשאר כל המקומות", לפי זה יוצא לכאורה, שכל החמץ שמוצאים אחר כך בבית הוא כבר מכור לנכרי, ואין צריך לבערו, ומותר באכילה אחר הפסח [ולכל היותר יכניסום לחדר הנמכר לנכרי (שאליו שייך חמץ זה), כדי שלא יבואו לאכלו].
1244. נתבאר לעיל (סי' תלו ס"כ-כב): "ישראל שהיה דר בבית של נכרי ורוצה לצאת ממנו ... והנכרי יכנס לביתו קודם הפסח ... אינו עובר עליו כלום אף אם יהיה מונח שם כל ימי הפסח, דכיון שיצא מבית הנכרי ועזב שם חמצו ולא נטלו עמו, הרי נתייאש ממנו והפקירו, שהרי בודאי יטלנו הנכרי לעצמו ... שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו". אמנם יש בזה כמה פרטים, כמבואר שם. משא"כ כאן נמכרים פירורי חמץ אלו לנכרי, שזה מותר בפשיטות.
1245. והיינו שבשעת מכירת החמץ עדיין לא מדדו ולא שקלו אותו, ומכל מקום מועיל הקנין אף אם פסק עד שלא מדד (כדלעיל הערה 35). ולא חיישינן בזה לאחריות הישראל על החמץ עד למדידה, כפי שנתבאר לעיל (הערה 42).
1246. הגהת שער הכולל (ס"ק יט): "פשוט שזה שייך ליחיד המוכר חמצו ומשבית העסקים בכל ימי החג. אבל במוכר חמצן של רבים, שלא ימלט שלא ימצא עסקים ומסחרים שאי אפשר להשביתם, כמו אטקופין וזאוואדין של יי"ש ובשול שכר וסקלאדין וכדומה, שמשלמין אקציז אפילו אם ישביתם בימי הפסח, וזהו היזק רב, וכן הפאטענטין ושכירות להנאמנים והפועלים וכדומה (עיין לעיל אות יג [ולעיל הערה 52]). אזי העצה הוא לכתוב, הריני פוחת לו אפריצענט מכל מאה שירויח לעצמו בעד טרחתו (ותשלומי האקציז חל על עצם הסחורה). ובעד הסחורות שאי אפשר למכרם ולעסוק בהן בלא תשלומי ראטע או פאטענטין או שכירות לנאמנים ופועלים, אשר כל ההוצאות הללו חל על הקונה, הריני פוחת לו עוד כך וכך פריצענטין מכל מאה, ורשות ביד הקונה הנ"ל להשבית המסחורים והעסקים הללו במשך זמן הנ"ל, וגם להחליף את הממונים והפועלים במשך זמן הנ"ל ולהושיב אחרים תחתיהן על חשבון הקונה הנ"ל (אם לא יעכב הערב קבלן), ואעפ"כ לא ינכה כלום מן התשלומין אשר חלו על הקונה הנ"ל (וכל הבא בהרשאה ישכיל לחפש עצות איך לכתוב לפי מעמד הענין והזמן והתנהגות המסחורים)". ובזמנינו רגיל יותר הדבר במוצרי חמץ הזקוקים לקירור, שאחר שהנכרי קונה את החמץ הזה, חלה עליו חובת התשלומים לקירורו, והעצה לזה היא באופן זה: הישראל המוכר מוזיל ממחיר החמץ אחוז או שנים, בשביל הוצאותיו של הנכרי לשמירת החמץ עד למכירתו על ידו. למעשה יוצאות הוצאות אלו מחשבון הישראל המוכר (שהרי תשלום החשמל לקירור הוא מחשבונו שלו), אלא שהוא על חשבון הנכרי (שהנכרי מתחייב להחזיר לו ההוצאות). ובמילא חייב הנכרי לשלם לערב-קבלן את מחיר החמץ – פחות אחוז או שנים שהוזיל לו, בנוסף להוצאות שמירת החמץ באופן הראוי. אחר הפסח מחזיר הנכרי לערב-קבלן את החמץ הנמכר, תמורת המעות שחייב לו, היינו תמורת מחיר החמץ פחות אחוז או שנים, יחד עם הוצאות שמירת החמץ בימי הפסח. ואף אם סך הכל מהנ"ל הוא יותר ממחיר החמץ עצמו ששוה עתה, מכל מקום מקבל הערב-קבלן את החמץ מהנכרי תמורת כל מה שהנכרי חייב לו. וכן הוא בנוסח שטר מכירה הנהוג אצלינו עתה (ראה לקמן בהוספות): "ובעד השכירות והחזקתן שצריך לשלם שכר דירה (רענט) או מסי הממשלה, שכירות לפועלים ולנאמנים במשך שנים עשר יום מיום דלמטה עד שלשה ימים אחר חג הפסח, הריני פוחת לו עוד שלשה אחוזים (3%) מכל מאה שקלים". אלא שכוללים בזה גם את הוצאות שכירות החדרים שהחמץ מונח בהם. ויתבאר לקמן (הערה 77).
1247. מסירת המפתחות לנכרי היא משני טעמים: א) כדי לתת לנכרי דריסת רגל אל מקום החמץ שקנה, כנזכר לקמן: "מסרתי לו המפתחות כדין תורה" (ראה הערה 79). וכפי שנתבאר לעיל סי' תמח (סי"ג): "צריך למסור להנכרי את המפתח מן החדר שהחמץ מונח בתוכו כדי שיוכל הנכרי ליכנס להחדר וליטול את חמצו בכל עת שירצה מכל ימי הפסח, וכן צריך ליזהר שלא יניח הישראל את חותמו על החמץ כדי שיירא הנכרי ליטול מן החמץ כלום שלא מדעת הישראל, ואפילו בדיעבד אסור החמץ בהנאה לאחר הפסח אם לא מסר לו את המפתח קודם שעה ששית או שהניח חותמו על החמץ קודם מכירתו או בשעת מכירתו, דכיון שבשעת מכירה גילה הישראל דעתו להנכרי שאין רצונו שיטול הנכרי את החמץ מרשות הישראל שלא מדעתו הרי לא מכר לו כלום ואין זה אלא הערמה בעלמא". ב) כדי לקנות את החמץ בקנין נוסף, כאמור כאן: "מסרתי לו המפתחות לקנות בהם ". וכמבואר לעיל סי' תמח (סי"א): "אם היה החמץ רב שאי אפשר להנכרי בעצמו להוציא את כולו מרשות הישראל קודם הפסח ... צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה שהן קנין גמור המועיל שלא יוכל אחד מהן לחזור בו כגון ... על ידי שימסור הישראל להנכרי את המפתח מן החדר שהחמץ מונח בתוכו, אם הוא במקום שנוהגין שמסירת המפתח קונה קנין גמור". וכל זה הי' שייך באופן שרבינו תיקן, שהישראל ימכור את חמצו אל הנכרי ויתן לו המפתחות של החדר שמונח בו החמץ. אמנם בזמנינו מוכר המ"ץ את החמץ של כל בני קהלתו, וכל אחד מניח את החמץ במקום המיוחד לזה שבתוך ביתו, ואי אפשר שהמ"ץ יתן לנכרי את מפתחות כל הבתים של כל בני הקהלה. וכבר ביאר בזה בשו"ת צמח צדק (סי' מה אות א-ב): "הנה על דבר שלא מסר להאינו יהודי המפתחות מהחמץ. הנה מדינא פשוט במוכר לחבירו או לאינו יהודי מטלטלים או קרקע בקנין המועיל, אין מעכב כלל מסירת המפתח על חלות הקנין ... מכל מקום יש איסור גדול בלא מסר המפתח, אם לא מסר להאינו יהודי במזומנים ממש רק בהקפה, דהיינו שקיבל ממנו אוף גאב והמותר זקף עליו במלוה, דאם כן כשאינו מוסר לו המפתח הרי זו הוראה שאינו מניחו ליקח החמץ עד שיתן לו מעותיו ... משא"כ בנידון זה שקיבל ממנו ערב קבלן וכתב לו בפירוש כנוסח השטר מכירה הנ"ל, הרי ביאר שאין לו עליו שום טענות ומענות ופתחון פה בעולם. בשגם שנמכר החמץ על ידי סרסור ובעל כח [הרשאה] דהוא ההמ"ץ, ובידו לא היו המפתחות כלל שיהי' זה גילוי דעת שאין רצונו כו'. וכיון שאין כאן גילוי דעת, והרי בשטר מכירה מבואר בפירוש וקבלתי ממנו כו' כנ"ל, אם כן אין הישראל חייב באחריות כלל". ובשו"ת צמח צדק שער המילואים (סי' י): "אם התנהג מעל' כמ"ש בנוסח שטר מכירה של אדמו"ר ז"ל לקבל ערב קבלן עבור הנכרי עבור כל החמץ ... נראה לענ"ד שיש להתיר החמץ בדיעבד אפילו בשתייה ואכילה לישראל, אף שלכתחלה לא שפיר למיעבד הכי, כי צריך דוקא מסירת המפתח, מכל מקום דיעבד נראה שיש לצדד להתיר, מצד שהי' ערב קבלן". ומטעם זה נכתב בשטר המכירה הנהוג עתה (כמועתק לקמן בהוספות): "והמפתחות להמקומות של כל המיני חמץ הנ"ל, הן הנה עומדים מוכן בכל מקום ומקום וחפשים להאינו יהודי הנ"ל לקחתם וללכת לכל המקומות הנ"ל ואין למחות על ידו". ובכמה נוסחי שטרות שלפנינו הוסיפו, שאם ימחה הישראל מליכנס למקום החמץ הרשות ביד הנכרי לשבור המנעולים (הוספה זו תיקן בדברי מלכיאל ח"ד סכ"ד סקע"ו). וכל זה הוא לענין הטעם הראשון, של מסירת המפתחות כדי לתת לנכרי דריסת רגל אל מקום החמץ שקנה, שלא תהי' המכירה נראית כהערמה. ולענין הטעם השני של הוספת קנין מפתחות על קנין המעות, אולי הטעם שאין מדייקים בזה כל כך בזמנינו, כי על עיקר הקנין כותב רבינו הזקן בשו"ע שלו (סי"א) "במקום שנוהגין שמסירת המפתח קונה קנין גמור", ובזמנינו לא נהוג כל כך קנין זה בין התגרים. גם בזמנינו סוגר כל אחד את החמץ שבביתו בארונות ותיבות שבתוך הבית, שאין עליהם מנעולים ומפתחות. ומסירת המפתח של כל הבית, אפשר שלא יועיל לחמץ שבארונות אלו. ומכל מקום הי' מי שרצה להחמיר בזה, והשיב לו כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש חי"ג אגרת ד'שיג): "במ"ש אודות מסירת מפתח במכירת חמץ, בודאי ידוע לו אשר בכ"מ ועיירות אפילו המדקדקים במצוות, הנה בזמן האחרון אין עושים זאת". וראה מה שציין עוד בזה בנטעי גבריאל, חג הפסח ח"א עמ' קכב, ובאוצר מנהגי חב"ד, ניסן אייר סיון, עמ' פב. אמנם לשון השטר הנהוג עתה הוא "וכבר מסרתי לו מפתחות לקנות בהם החמץ" (כדלקמן הערה 152), ומכך נראה שעכ"פ רגיל הרב לתת אל הנכרי מפתחות אחדים, כדי לעשות בהם קנין. וכן הוא גם בשטר המכירה של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע משנת ת"ש, אבל בשטר המכירה שלו משנת תש"ד, וכן בשטרות המכירה של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ושל כ"ק אדמו"ר זי"ע (ראה אוצר מנהגי חב"ד, ניסן אייר סיון, בסופו) לא נזכרת מסירת המפתחות כלל.
1248. נתבאר לעיל סי' תמח (סי"א): "צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה שהן קנין גמור המועיל שלא יוכל אחד מהן לחזור בו, כגון בכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו, דהיינו על ידי הרושם שנהגו בקצת מקומות, שכשהלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא קנוי לו קנין גמור, או על ידי תקיעת כף, או על ידי נתינת פרוטה במקומות שנוהגין שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר, או שמכין בכפיהן זה על גבי זה, נגמר המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו, או על ידי שימסור הישראל להנכרי את המפתח מן החדר שהחמץ מונח בתוכו, אם הוא במקום שנוהגין שמסירת המפתח קונה קנין גמור". ובשער הכולל (ס"ק כא): "היינו גם כן אחד משאר דרכי הקניה המבוארים שם בשו"ע סעיף י"א, ואינו רק נתינת יד כדרך התגרים, ולא תקיעת כף שנזכר שם, שאינו שייך בהקונה הזה. ונתינת יד הזה נקרא גם כן איסטומתא". וכוונתו היא למה שנתבאר בשו"ע (יו"ד סי' רלט ס"ב): "תקיעת כף דינה כדין שאר שבועות ויש לה התרה, והני מילי כשהיא דרך שבועה". ובסמ"ע (חו"מ סי' רא ס"ק ה): "על ידי שתוקע לו כפו. אינו רוצה לומר שנותן לו תקיעת כפו שהיא שבועה על זה, דהא לא איירי כאן משבועה אלא מדרכי הקנין, אלא דרך התגרים בקצת מקומות כשגומרים בלבם ובפיהם זה למכור וזה לקנות מכין זרועותיהן זה על גב זה" (ראה "תנאים ווארט אירוסין ונשואין" ע' יב).
1249. היינו שבנוסף לכל הקנינים הנהוגים, יש להוסיף גם קנין כסף, כמבואר לעיל סי' תמח ס"ח (לכתחלה צריך שיטול ממנו הישראל כסף או שוה כסף, כפי שיווי כל המקח של כל החמץ בשער שבשוק, או שיקח ממנו מעט כסף או שוה כסף ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן בעד כל המעות שישלם לו לזמן פרעון שקבע לו, בענין שלא יהיה לו שום טענה ומענה על הנכרי בעד המעות כי אם על הערב קבלן. לפי שיש אומרים שהנכרי אינו קונה מטלטלין במשיכה אלא בכסף).
1250. כל זהוב הוא עשירית הרובל.
1251. דמי קדימה.
1252. והיינו שבנוסף למה שזהו קנין הכסף (דמי הקדימה יחד עם מסירת שטר ההתחייבות של הערב-קבלן), יש בנתינת דמי קדימה אלה גם קנין נוסף ליתר שאת, שהוא קנין של מנהג הסוחרים בנתינת פרוטה, כדלעיל סי' תמח (סי"א): "על ידי נתינת פרוטה במקומות שנוהגין שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר ... נגמר המקח" (וכדלעיל הערה 62).
1253. הטעם שכתב "כבר קבלתי", ביאר בשער הכולל (ס"ק כג): "מ"ש בזה לשון כבר, יש לומר מחמת שחתימת יד הערב קבלן צריך לקבל מקודם, שלא יהיה כדין ערב שלאחר מתן מעות". והקשה על זה בברכת אברהם (ס"ק ח): "דכיון דבנוסח חתימת יד דהערב קבלן כתוב וחיוב זה קבלתי עלי בקנין גמור אגב סודר, והאדמו"ר בלשונו כתב וככה יעשה באמת ליתן כנף בגדו שיאחז בו החתום כו', ובקנין גם ערב דלאחר מתן מעות משתעבד, כמו שכתבו בשו"ע חו"מ סי' קכ"ט". וכן הקשה במכירת חמץ כהלכתו (סוף ע' שמז). ומה שהצריך רבינו קנין דוקא, יתבאר לקמן (הערה 94). ולכן ביאר בברכת אברהם (שם): "ונראה כונת אדמו"ר ז"ל, דיהי' ערב כמו ערב המוזכר בחו"מ סי' קכ"ט סעיף כ "אלא ראובן אומר לשמעון הלוה ללוי מעות ואני פורע כו', אין לשמעון על לוי כלום אלא על ראובן". ועל פי זה מדויק לשון "כבר", "שנכנס", וכן כתב אדמו"ר לקמן להדיא בד"ה וככה כו' ויאמר לו שחתימת יד שלח אוהבו הנ"ל בחסדו וטובו שחפץ בטובתו כו'. ועל פי זה אתיא בטוב דברי הצמח צדק ... דערב קבלן זה המוזכר בדברי רבינו ז"ל שיש לו דין ערב שלוף דוץ עיי"ש [כדלעיל הערה 27], דיקשה לכאורה מה דלא ביאר רבינו ז"ל זה בפירוש. ועל פי הנ"ל אתי שפיר, דזה מדויק בלשון שכתב וכבר כו' שנכנס כו'". ובנוסף לכל הנ"ל יש לומר בפשטות, שכיון שכל "קנין כסף" שלפנינו הוא דוקא על ידי שהנכרי נותן לישראל את שטר התחייבות הערב קבלן (ראה הערה הבאה), לכן צריכה התחייבות הערב קבלן להיות דוקא לפני מכירת החמץ. ולכן מדייק כאן שבעת מסירת שטר מכירת החמץ " כבר קבלתי ממנו חתימת יד ... ערב קבלן". וכאמור גם לקמן (פרק ט): "ואחר כך בשעת מכירת החמץ ממש לפני מסירת המפתחות והשטר מכירה ליד הערל, יבקש מהערל שימסור חתימת יד אוהבו הנ"ל" (כדלקמן הערה 98).
1254. דהיינו שהנכרי מסר לו את חתימת יד הערב קבלן – דלקמן, והוי קנין כסף (קבלת דמי הקדימה הנ"ל יחד עם שטר התחייבות הערב קבלן), כמבואר לעיל סי' תמח ריש ס"ח (וכדלעיל הערה 26).
1255. היינו הקנין שהתחייב הערב קבלן בפני המוכר, כדלקמן. משא"כ לענין הקנינים להנכרי לא הזכיר רבינו קנין סודר, כדלקמן (הערה 81).
1256. שפחת לו שירויח לעצמו, כדלעיל בפנים.
1257. שקיבל ממנו דמי קדימה, כדלעיל בפנים.
1258. בשער הכולל (ס"ק כד): "לכאורה היה לו לכתוב זה לקמן אחר גמר כל הקנינים". והיינו שעד עתה נזכרו בשטר רק קנין המעות בערב-קבלן (וקנין המפתחות ותקיעת כף), ועדיין לא נזכר קנין שכירות החדרים ואגב-קרקע, שיוזכרו לקמן. ולמה אם כן נכתב מיד כאן "ומעתה נקנה ... בקנין גמור"? ומתרץ שם: "ויש לומר דכוונתו משום דאפילו אם קבל ממנו חתימת יד ערב קבלן שלא יהיה בזה חשש עייל ונפיק אזוזי, מכל מקום מבואר ברמ"א חו"מ סימן ק"צ סעיף יו"ד שאינו קונה כולו אלא אם פירש כו'. ודעת רש"י והטור שדוקא המוכר צריך לגלות דעתו שמקנה לו בהן את כולו ולא סגי באמירת הלוקח לחוד. לכן המוכר מגלה דעתו בפירוש מאחר שקבל ממנו חתימת יד הערב קבלן על שאר המעות, מעתה במעט הכסף נקנה לו כל כו' בלי שום תנאי ושיור כלל". ובנוסף לזה יש לומר בפשטות, שכל קנין אגב-קרקע שיתבאר לקמן הוא רק ל"יתר שאת ויתר עז" (כדלקמן הערה 81). ולכן מפרש כאן (מיד אחר קנין כסף בערב-קבלן): "ומעתה נקנה ... מעכשיו ממש בקנין גמור לחלוטין".
1259. כדלעיל (הערה 27).
1260. כדלעיל (כדאיתא בהדיא בגמרא פ"ה דבבא מציעא, דאמר ליה מדעתיה), ושם (הערה 41). וכבר נתבאר לעיל סי' תמח סי"ז (רשאי ישראל לומר לנכרי ... קח ממני במאתים ואקחנו ממך לאחר הפסח ואחזיר לך מעותיך). אמנם יש בזה כמה חילוקי הלכות בפוסקים (כדלעיל שם הערה 96), ולכן לא התיר כאן אלא, ש"אפשר", שה"ערב קבלן", יסכים לקבל בחזרה את החמץ מהנכרי.
1261. והיינו ש"אחר [הפסח] יאמר הערב קבלן להנכרי לך והבא לכאן קונים שיקנו [החמץ] במקח השוה, ואקבל מהם המעות בעבור שנכנסתי בערבות בעדך, אך אם אין רצונך לטרוח בזה, אקבל אני ממך [החמץ] במקח השוה שיתנו אחרים, ואתן לך ריוח [חצי] רובל שהיית יכול להרויח אם היית מוכר לאחרים כנ"ל" – הכל כפי שנתבאר לקמן לענין מכירת בהמה המבכרת (והערה 133). ונתבאר לקמן שם, שאם לא יעשה כן אחר הפסח תהא זו הערמה למפרע ח"ו.
1262. כדלעיל (הערות 42. 44). וראה לקמן (הערה 77).
1263. והיינו שאם משכיר לנכרי ב' חדרים עם החמץ שבהם, לעשרה ימים אלו, תעלה שכירות החדרים ב' זהובים (כל זהוב – עשירית רובל), שהם חמישית רובל. ואותם משלם הנכרי לישראל במזומנים עבור שכירות החדרים שהחמץ מונח בהם, ואותם אין הישראל צריך להחזיר לנכרי. והנה בנוסף לדמי שכירות החדרים שילם הנכרי לישראל גם את דמי הקדימה עבור החמץ (זהוב אחד); אלא שאת זה מחוייב הערב-קבלן להחזיר לו אחרי חג הפסח, כאשר הנכרי מחזיר לערב קבלן את החמץ (כאמור לעיל, שהערב-קבלן התחייב עצמו על מחיר החמץ "אחר ניכוי חצי רובל ואחד זהב הנ"ל". יוצא אם כן, שאחר חג הפסח, כאשר הערב-קבלן מקבל מהנכרי את כל החמץ, צריך לשלם לו את "חצי רובל ואחד זהב הנ"ל". ואחר כך כשהישראל המוכר יקבל בחזרה את החמץ מידי הערב קבלן, גם הוא יתן לו את "חצי רובל ואחד זהב הנ"ל"). משא"כ דמי שכירות החדרים, לא נזכר כאן שמחזיר אותם הערב-קבלן אל הנכרי, ולכאורה אין בזה סיבה הגיונית שיצטרך לשלם לו זאת. ולמה אם כן יסכים הנכרי לשלם זאת? ויש לומר שאין הנכרי מקפיד על כך, שהרי ב' זהובים אלו ששילם לישראל, הם פחות מחצי רובל שהישראל נותן לו ריוח, כדלעיל בפנים. ויתירה מזו נאמר לעיל (בנוסח השטר): "אפשר שהחתום הנ"ל [הערב-קבלן] יקבל ממנו [מהנכרי, את החמץ] בחזרה, ויתן לו ריוח דבר מועט כאשר יתפשרו ביניהם", והיינו שבנוסף לחצי רובל שהערב-קבלן מחוייב להחזיר לנכרי כנ"ל, אפשר הערב-קבלן יוסיף לו עוד "ריוח דבר מועט". ומסתמא יכלול זה – גם את הסכום ששילם הנכרי לישראל עבור שכירת החדרים (ואחר כך כשהישראל המוכר יקבל בחזרה את החמץ מידי הערב קבלן, גם הוא יתן לו את ה"ריוח דבר מועט" הזה). נמצא שהנכרי לא יפסיד כלום ממה ששילם "אחד זהב בעד כל חדר". * כל זה הוא כאן, כאשר הישראל משכיר לנכרי את החדרים לעשרה ימים בלבד, והמחיר הוא "אחד זהב בעד כל חדר" שהנכרי צריך לשלם לישראל בעת מכירת החמץ. אמנם לפעמים צריך הישראל להשכיר לנכרי את החדרים לכל ימי הקיץ (כדלקמן, ובהערה 102), ואזי יהי' מחיר השכירות גדול בהרבה, כדלקמן (ובהערה 104): "לשלם שכירות כמה רובל ... לכל הקיץ עד שימכור השכר". וכן הוא גם בזמנינו, שהרב מוכר את החמץ של כל אנשי הקהלה, על פי ההרשאה שנתנו לו, ואז הרי גם דמי השכירות של החדרים שאצל כל אנשי הקהלה יעלה סכום גדול (כדלקמן בהוספות, הערה 153). ויתבאר לקמן (הערה הבאה, וש"נ) שאז משלם הנכרי את דמי השכירות על ידי ערב קבלן, והיינו שמשלם זהוב אחד דמי קדימה, ועל השאר מקבל התחייבות הערב-קבלן. ואזי בהכרח יכלול "ריוח דבר מועט" זה (שהערב-קבלן נותן לנכרי) – גם את: א) הסכום ששילם עבור דמי קדימה של שכירת החדרים (זהוב אחד). ב) מחילת החוב שחייב הנכרי לערב קבלן – עבור שארית תשלום של שכירות החדרים. ואחר כך כשהישראל המוכר יקבל בחזרה את החמץ מידי הערב קבלן, גם הוא יתן לו את ה"ריוח דבר מועט" הזה, שהוא זהוב אחד – דמי קדימה שנתן הנכרי עבור שכירות החדרים, ויכלול גם את מחילת החוב שהתחייב הערב-קבלן לשלם ישראל עבור שכירות החדרים. נמצא שהנכרי לא יפסיד כלום ממה ששילם. * אמנם יש עסקים של חמץ שלצורך שמירתם בימי הפסח יש הוצאות שונות (לדוגמה, מוצרי חמץ שזקוקים לקירור, שצריך לשלם עבור החשמל לקירור), ובזה נוהגים (ראה לעיל הערה 60), שהישראל המוכר מוזיל ממחיר החמץ אחוז או שנים בשביל הוצאותיו של הנכרי עבור שמירת החמץ עד למכירתו על ידו. וכיון שלמעשה יוצאות הוצאות אלו מחשבון הישראל המוכר, הנה כל זה הוא על חשבון הנכרי, שהוא חייב לשלם אל הערב-קבלן (בנוסף למחיר החמץ – פחות אחוז או שנים שהוזיל לו) את ההוצאות עבור שמירת החמץ באופן הראוי. וכן הוא בנוסח שטר המכירה הנהוג עתה (ראה לקמן בהוספות): "ובעד השכירות והחזקתן שצריך לשלם שכר דירה (רענט) או מסי הממשלה, שכירות לפועלים ולנאמנים במשך שנים עשר יום מיום דלמטה עד שלשה ימים אחר חג הפסח, הריני פוחת לו עוד שלשה אחוזים (3%) מכל מאה שקלים". ובמילא חייב הנכרי לשלם אל הערב-קבלן את מחיר החמץ – פחות שלושה אחוזים שהוזיל לו, בנוסף להוצאות שמירת החמץ באופן הראוי. ובאופן זה יכלול "ריוח דבר מועט" זה גם את ההוצאות האלו. והיינו שאחר הפסח מחזיר הנכרי אל הערב-קבלן את החמץ הנמכר, תמורת כל המעות שחייב לו, שכולל את מחיר החמץ פחות שלושה אחוזים, ואת ההוצאות עבור שמירת החמץ בימי הפסח. ואף אם סך הכל מהנ"ל (מחיר החמץ פחות שלושה אחוזים, והוצאות שמירת החמץ בפסח) הוא יותר ממחיר החמץ עצמו ששוה עתה, מכל מקום מקבל הערב-קבלן מהנכרי את החמץ תמורת כל מה שהנכרי חייב לו. אלא שבנוסח שטר המכירה הנ"ל הנהוג אצלינו, מוזיל הישראל אל הנכרי את מחיר החמץ בשלושה אחוזים – גם תמורת התשלום של הנכרי עבור שכירת החדרים שהחמץ מונח בהם. כאמור בשטר המכירה הנהוג אצלינו (לקמן בהוספות): "ובעד השכירות והחזקתן שצריך לשלם שכר דירה (רענט) ... במשך שנים עשר יום מיום דלמטה עד שלשה ימים אחר חג הפסח, הריני פוחת לו עוד שלשה אחוזים (3%) מכל מאה שקלים". והיינו בעד מה שהתחייב לתת לערב קבלן תמורת שכירת החדרים "כפי המקח והשער השוה" (בנוסף לדמי קדימה שנתן עבור שכירתם). יוצא אם כן, שבנוסח מכירת החמץ הנהוג עתה, הנכרי נשאר חייב אל הערב-קבלן את מחיר החמץ שקנה – פחות א) דמי הקדימה שנתן הנכרי. ב) הסכום שהוזיל הישראל לנכרי כדי שירויח מהקניה והמכירה. ג) שלושת האחוזים שהוזיל הישראל לנכרי תמורת ההוצאות שיהיו לו, והתשלום שצריך לשלם עבור שכירת החדרים; ובנוסף לזה חייב הנכרי לערב-קבלן את דמי שכירות החדרים, וההוצאות שהיו לישראל לצורך שמירת החמץ (חשמל, קירור וכיו"ב). ותמורת כל אלה מקבל הערב קבלן את החמץ אחר הפסח, ומוחל לו על כל שארית חיובי הנכרי. ואולי בהכרח שהרב המוכר את החמץ, יבין ויבאר את תוכן האמור כאן אל הנכרי, כאמור לקמן: "ולהסביר לו היטב כל הענין מראש ועד סוף" (ראה לקמן הערה 90).
1264. שאינה עולה אלא דבר מועט – זהוב אחד לכל חדר שהחמץ מונח בו (כל זהוב – עשירית רובל), ולכן לא הוצרך לערב קבלן, כי הנכרי יסכים לשלם סכום קטן זה לישראל בשעת מכירת החמץ – "במזומנים". אמנם לפעמים צריך הישראל להשכיר לנכרי את החדרים לכל ימי הקיץ, ואז מחיר השכירות הוא הרבה יותר, ובודא לא יהי' הנכרי מוכן לשלם סכום זה לישראל בשעת מכירת החמץ במזומנים. ולכן זקוקים לערב-קבלן גם עבור השכירות הזאת (כדלקמן): "שכירות ... לכל הקיץ ... כמה רובל ... נכלל הכל בחתימת יד הערב קבלן הנ"ל". וכן הוא גם בזמנינו, שהרב מוכר לנכרי את החמץ של כל אנשי הקהלה, על פי ההרשאה שנתנו לו, שגם דמי השכירות של החדרים שאצל כל אנשי הקהלה יעלה סכום גדול, והנכרי לא יהי' מוכן לשלם עבורם במזומנים. לכן נהוג בזמנינו, שגם שכירות החדרים נכלל בהתחייבות הערב-קבלן (כדלקמן בהוספות, הערה 153), והנכרי אינו נותן בשעת מכירת החמץ (אל הרב המוכר), אלא דמי קדימה בלבד, יחד עם התחייבות הערב-קבלן (ראה גם לעיל הערה 43. לקמן הערה 90).
1265. בנוסף למסירת המפתחות לשם קנין, כמבואר לעיל (בפנים, ובהערה 61), הרי הוא מוסר את המפתחות לנכרי גם כדי לתת לו דריסת רגל אל מקום החמץ שקנה, שבזה מדבר כאן.
1266. ראה לעיל (הערה 44).
1267. נתבאר בפסקי דינים צמח צדק (לב, ב): "שעושים אלו ריבוי הקנינים לרווחא דמילתא, רוצה לומר שאין כוונתו שיקנה בכולם דייקא ... וכן כתב אא"ז שיאמר לו שעל ידי אגב יהיה קנוי לו החמץ ביתר שאת על קנינים הנ"ל, ביתר שאת דייקא". וכן הוא בשארית יהודה (סי' יא): "ולפי שיש אומרים אין קנין אגב קונה באינו יהודי, ולפיכך לא כתב רבינו הגאון ז"ל קנין זה אלא ליתר שאת". וכאמור לעיל (מיד אחרי קנין כסף בערב-קבלן): "ומעתה נקנה כל החמץ לערל מוכ"ז מעכשיו ממש" (כדלעיל הערה 72). ולכן מפרש כאן שכל קנין אגב-קרקע הוא רק ל"יתר שאת ויתר עז על קנין דלעיל". * והנה בשארית יהודה (סי' יא): "ולפי שיש אומרים אין קנין אגב קונה באינו יהודי, ולפיכך לא כתב רבינו הגאון ז"ל קנין זה אלא ליתר שאת. אני רגיל לצוות להוסיף קנין חליפין". וביאור דבריו, שהן בקנין אגב והן בקנין חליפין, בשניהם יש פוסקים הסוברים שמועיל בנכרי ויש פוסקים הסוברים שאינו מועיל, ורבינו לא צוה להוסיף את קנין אגב רק ליתר שאת, שכן כותב בשטר המכירה "ואגב קנין שכירות החדרים יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם ביתר שאת ויתר עז על קנין דלעיל", היינו שאין סומכים על קנין זה בלבד רק בתור תוספת לקנין כסף העיקרי. אשר לכן "אני רגיל לצוות להוסיף קנין חליפין", שגם הוא מועיל לכמה פוסקים. אמנם רבינו הביא בקונטרס אחרון שבסי' תמא סק"ג את דברי הש"ך ש"האריך בראיות דנכרי אינו קונה בקנין סודר", ומוסיף אשר "לכך לא הזכרתי קנין סודר בפנים בסי' תמ"ח, אבל הזכרתי כאן לענין דיעבד". והיינו שהן בשו"ע והן בסדר מכירת החמץ הזכיר רק את קנין אגב קרקע ולא את קנין אגב סודר. וכן כתב בפסקי דינים צמח צדק (לב, א) "דקנין סודר לא מהני". ולכאורה הוא דבר תימה, מאיזה טעם דייק רבינו שלא להזכיר קנין סודר בסי' תמ"ח ובסדר מכירת חמץ, הרי כותב שליתר שאת וליתר עז מוסיף עוד כמה קנינים לרווחא דמילתא, גם קנינים כאלו שלכמה דיעות אינם מועילים בנכרי. ולכן ציוה להוסיף על קנין המעות: א) קנין אגב קרקע, ב) קנין תקיעת כף, ג) קנין מסירת המפתחות (כנזכר לעיל), ד) קנין פרוטה (כדלעיל הערה 66), ה) קנין חצר משום יד (כדלקמן הערה 99), ומדוע אם כן לא נוסיף גם קנין סודר, שמועיל גם בנכרי לכמה פוסקים? ובאמת רואים בזה דיוק מיוחד, שהרי רבינו הזכיר בסדר מכירת חמץ את קנין הסודר, גבי הערב קבלן, אשר יקנה ממנו את התחייבותו על ידי קנין סודר: "וככה יעשה באמת ישראל בעל החמץ ליתן כנף בגדו שיאחז בו החתום כנהוג בכל קנין אגב סודר". משא"כ בקשר לקנין הנכרי, דייק ולא הזכיר את הקנין הזה אפילו בתור סניף ליתר שאת וליתר עז, וכדברי הש"ך (חו"מ סי' קכג סק"ל) כאשר דן בקנין סודר בנכרי: "גבי חמץ האריכו הפוסקים וכל האחרונים לעשות בהיתר להקנות לו היכא דלא אפשר במשיכה, ואם איתא לקנינהו ניהלי' בחליפים". וכבר האריך בנושא זה בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ט ס"ל), וליקט ספרים רבים הדנים בהוספת קנין סודר במכירת חמץ, והתמהים על רבינו הזקן שלא הוסיף קנין זה. ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סכ"ד סקס"ו) כתב, שאפשר שרבינו הזקן לא הוצרך לקנין חליפין בשטר מכירה שלו, דהוא ליחיד שמוכר בעצמו חמצו לעכו"ם, אבל אצלינו שיש הרבה פקפוקים, נכון לעשות כל הקנינים שאפשר. אחר כך כותב שיש סברא שאצלינו גרע, כיון שהרב עושה את הקנין חליפין בשליחות בעלי החמץ, ובתוס' (ב"מ עא, ב ד"ה בשלמא) מבואר שכדי לעשות זאת צריך להיות גם שלוחו של הנכרי ולא מהני, ומיישב עפ"י מש"ש סקט"ו לענין קנין מעות. בישועות חכמה (לבעל מסגרת השלחן, סדר התנהגות בענין מכירת חמץ, אות יח), ובס' המקנה (לבעל הטהרת ישראל, סקקצ"ד), רוצים להנהיג גם את קנין אגב סודר מאת הנכרי, על פי דברי מהרי"ל המובאים לעיל, וכן הוא בנוסח השטר של מוהרא"ד לאוואוט (בעל שער הכולל) ב"פסקי פרי מגדים" עמ' תג. אמנם ברוב נוסחי השטר מרבני אנ"ש שהיו לפנינו לא נזכר קנין אגב סודר אצל הנכרי, וכדברי רבינו הזקן הנזכרים, וכיון דנפיק מפומי' דרב כו'. מכל מקום יש מרבני אנ"ש המוסיפים גם קנין אגב סודר מהנכרי.
1268. כך הוא מכנהו רבינו בשם "מכתב", כיון שאינו שטר קנין. וראה לעיל (הערה 32).
1269. נייר רשמי ששולם עליו "מס בולים". כי קנין רשמי צריך להיות כתוב ברוסית על נייר רשמי, שמשלמים עליו מס מיוחד (ראה "מבית הגנזים סוף ע' קפא). וב"דברי נחמיה" (סי' לה ד"ה גם לפמ"ש בנוסח): "עתה לפי הנראה להנימוס ודת הקיר"ה אין זה מספיק, כי אם בלשון רוסיא ונייר זאקאנע (וייאווקע וקופצע)" [נייר רשמי (הודעה ושטר מכירה)]. אבל ב"שער הכולל" (ס"ק לג): "בשו"ת דברי נחמיה סי' ל"ה כתב, שלפי הנראה היה צריך לכתוב בלשון רוסיא על נייר כו' עכ"ל, אבל לא כן הוא, כי מכירת מטלטלין ושכירות חדרים נכתבים בכל לשון, רק מי שרוצה לתבוע בזה הכתב במקום משפט צריך להעתיקו בלשון רוסיא" (וראה "קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' נט ע' רג).
1270. ראה לעיל (הערה 32).
1271. ראה לעיל (הערה 32) שלכמה דיעות אין מועיל נוסח זה בשטר קנין (ולכן כתבו כמה מהאחרונים שלא לכתוב נוסח זה בסוף שטר מכירת חמץ). אמנם לתיקון רבינו, שהשטר הוא רק לראי', מועיל נוסח זה.
1272. ראה דברי נחמיה סי' לה (שדן אם לפי זה צריך לבדוק החדרים הנמכרים). שו"ת צמח צדק (סי' מז וסי' צז): "כיון שדעתו בעת חיוב הבדיקה למכור ולהשכיר הכל למחר ... מהכי תיתי נאמר שיחוייב בבדיקה". ואף שנתבאר לעיל (סי' תנ ס"ח-יא): "אסור להשכיר לנכרי ... חדר לשום בתוכו חמץ בפסח ... בערב פסח אפילו קודם שעה חמישית". ואם כן איך כותב כאן: "השכרתי בשכירות גמורה לערל מוכ"ז את מקומות של כל החמץ הנ"ל ... היום יום י"ד ניסן". ונתבאר הטעם לעיל שם (הערה 57).
1273. ראה לעיל (הערה 32).
1274. או באיזה לשון שמבין הנכרי.
1275. ראה גם לקמן, לענין מכירת בהמה המבכרת.
1276. לכאורה כולל זה גם את תוכן כללות הענין שנתבאר לעיל (הערה 77), כי אם לא יבארו זאת לפניו הרי זה כאילו אמרו לו שאחר חג הפסח (אם ירצה למכור את החמץ אל הערב-קבלן במחיר שמכרו לו), ישאר הנכרי חייב אל הערב-קבלן סכום עתק, שכירות אלפי החדרים לימי הפסח – במחיר השוק).
1277. נוסח חתימת יד ערב-קבלן שלפנינו, היא (פחות או יותר) גם לענין מכירת בהמה המבכרת. ולכן לא מופיע לקמן נוסח חתימת יד ערב-קבלן למכירת בהמה מבכרת, ונאמר שם רק: "כנוסח דלעיל". אבל ראה לקמן (הערות 123. 136). ולקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק ב. וראה לעיל (הערה 27), שהכוונה ל"ערב שלוף דוץ", שמכנים אותו בשם הכללי של "ערב קבלן".
1278. ראה לעיל (הערה 32).
1279. שער הכולל (ס"ק לה): "רבים אומרים שיש כאן חסרון בדפוס, וצריך לומר אם יעכבנו לעצמו או ימכרנו לאחרים, דאם לא כן עיקר חסר מן הספר, שאם יעכבנו לעצמו יוכל הערב לומר שעל זה לא נכנסתי בערבות. אבל באמת אין כאן שום חסרון, כי מחיוב הערבות כבר נגמר באמרו כמה שמגיע מן הקונה מחוייב אני החותם מטה לסלק במזומנים בלי שום טענות ומענות ופתחון פה כו'. והתיבות אם ימכרנו לאחרים נמשכים למטה, כמ"ש לקמן לענין בהמה המבכרת לאחר שתלד ואמר לו הערב קבלן לך והבא קונים כו' כו' שלא תהא הערמה למפרע ח"ו, וכמו כן בכאן שלא יהיה הערמה למפרע, מתנה הערב קבלן עם המוכר אם ימכרנו לאחרים או אקבלנו בחובו הריני מחוייב למוכרו בעצמי לסלק לך במזומן, ואם תתרצה לקבל ממני החמץ הרי זה קנין חדש שתקנה ממני, ואין לך שום עסק עם הקונה הנ"ל, וצריך להתחיל המדובר מן אם ימכרנו לאחרים, דאם לא כן הוי כמתנה עמו שיחזיר לו דוקא את החמץ". אמנם ראה לקמן (הערה 136) נוסח שטר התחייבות הערב קבלן במכירת בהמה המבכרת, אשר התיבות "אם ימכור הפרה לאחרים" באים בתחלה (לפני התיבות: מחויב אני החתם מטה לסלק כו'), ולא מתאים כל כך פירוש האמור כאן, אלא כפי שנתפרש שם: "ואחרי ניקוי ... בעד טרחתו אם ימכור הפרה לאחרים". היינו שהמכירה לאחרים נזכרת לענין סכום הניקוי בעד טרחתו ממחיר הפרה. ואם כן מסתבר שזהו פירוש הדברים גם כאן: "כפי החשבון שיעלה ... אם ימכרנו הערל לאחרים". והיינו כאמור לעיל בשטר המכירה "הריני פוחת לו חצי רובל שירויח לעצמו, בעד טרחתו למכור החמץ". וכן לקמן בסמוך "שירויח חצי רוב"ל, אם ירצה לטרוח למכור החמץ לאחרים"; הרי שמחיר החמץ מבוסס על זה שבדעתו למכרו לאחרים.
1280. מה שהצריך רבינו קנין (וכן לקמן בסמוך: "וגם יקנה ממנו בקנין אגב סודר כנהוג, שיאחז בבגדו להתחייב חיוב גמור כנ"ל), אף שכאן הוא ערב בשעת מתן מעות (ראה לעיל הערה 67), שאינו צריך קנין, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' קכט ס"ב): "אמר להם בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין". הנה זהו דוקא בהלוואה, מטעם שכן על אמונתו הלוהו (ב"ב קעה, ב), משא"כ כאן שהיא מכירה ולא הלוואה, צריך קנין גם בערב בשעת מתן מעות (וגבי מתנה ראה רמ"א שם ס"ה וש"ך סקט"ו, וטוש"ע סי' קכו סי"ט וש"ך סקע"ח).
1281. היינו שיש לו משרת יהודי, שאינו יודע קרוא וכתוב.
1282. ששטר ההתחייבות של הערב קבלן סגי אף בלא עדים, כמבואר לקמן (הל' עדות סי"ח): "שטר חוב שאין גובין בו ממשועבדים ... כגון שטר חוב שאין עליו עדים חתומים לקיים הענין, אלא שחתם הלוה חתימת ידו ... כגון שטרי חוב הנהוגים במדינות אלו". וכן הכא במכירת חמץ דסגי בקנין אגב סודר גרידא, שלא בפני עדים. ומה שכותבים השטר הוא רק כדי שהנכרי ימסור את השטר אל הישראל בתור תשלום על החמץ, ולזה סגי גם בחתימת הערב-קבלן גרידא. וסגי אף במסירת הקולמוס, כמבואר לקמן (הל' עדות סכ"ב): "אם המתחייב בעצמו חותם על השטר כמו שנוהגים עכשיו, ואינו יודע לחתום, ומצוה לאחר לחתום חתימתו במסירת הקולמוס".
1283. ראה לעיל (הערה 32).
1284. שקנין הכסף, שהוא על ידי דמי-קדימה עם שטר הערב-קבלן שמקבל מהנכרי, הוא עיקר הקנין, ולכן צריך להיות לפני מסירת השטר מכירה ושאר הקנינים, שנעשים ליתר שאת (כדלעיל הערה 67).
1285. ראה לעיל סי' תמח (סוף סי"א): "אע"פ שמתחלה מכר לו את החדר ואחר כך מכר לו את החמץ שבתוכו אין החמץ נקנה להנכרי על ידי שהוא מונח בחדרו של נכרי, שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו אלא בישראל, שהחצר הוא כשלוחו ושלוחו של ישראל כמותו, אבל אין שלוחו של נכרי כמותו". ומכל מקום נכון שהנכרי יהיה סמוך לחדרים, שאז יש אומרים שקונה מטעם יד אף בנכרי (ראה לעיל סי' תמח סי"א, ושם הערה 72). ואם כן הוי לדעה זו קנין נוסף ביתר שאת על שאר הקנינים, כדלעיל (הערה 81). ועד"ז הוא גם במכירת בהמה מבכרת דלקמן (ובהערה 132).
1286. אולי הכוונה מלשון "מאראז" דהיינו הקפאה, שפירושו, שהבירה צריכה להיות שמורה תחת הקרח עד סוף הקיץ.
1287. ראה לעיל (הערה 32).
1288. וביאר הגר"מ לנדא ("כבוד מלכים" ע' קב): "כיון שהשכר יתקלקל כשיוציאוהו אחר הפסח ולא יהי' לו ערך, אי אפשר למכור לגוי השכר אלא אם נותנים לו האפשרות להשאיר השכר עד שיהי' ראוי למכירה, ואם מגבילים אותו בשכירות הבור רק עד אחרי הפסח זה מבטל המכירה, כי הגבלת שכירות המקום גורמת שהגוי קונה דבר שאין עליו מקח, דהיינו שכר באמצע התסיסה, ולכן חייבים להשכיר לו המקום עד שיהי' השכר ראוי. אמנם אחר הפסח יוכל הגוי למכור השכר מיד לאחר או לערב קבלן באותם תנאים שהוא קנה כי בידו שכירות מקום השכר עד לזמן הוצאת השכר כרגיל, ואותה זכות יעביר לקונה ממנו. לפי זה גם במבשלת שכר, אף שאינה תחת הקרח, והבירה נמצאת בבריכות התסיסה, יש להשכיר בריכות התסיסה עד סוף תקופת התסיסה, כי אם מצד המכירה והשכירות יצטרך הגוי להוציא הבירה לפני גמר התסיסה אין מקח לבירה ואי אפשר למכרה. כמו כן בבור תחמיץ, אם התחמיץ לא יהי' מוכן בכלות הפסח יש להשכיר את הבור עד גמר התסיסה, ורק אז חלה המכירה כדין".
1289. מקח השוה של השכר לפני גמר התסיסה, שעדיין הוא פחות ממחיר השכר שנגמרה תסיסתו. ואף שאין מחירו ידוע (שהרי לא רגיל למכור בירה לפני גמר התסיסה). מכל מקום ישער כמה "שאפשר לקבל בעיר זו ממי שרוצה לקנות השכר במקח השוה" (וראה לקמן הערה 121).
1290. שהשכרת החדרים לימי הפסח נתבאר לעיל (סימן ו, ובהערה 77) שהוא זהוב אחד לחדר (כל זהוב עשירית רובל), משא"כ כאן שהוא: (א) קרח. (ב) לכל ימי הקיץ, מחירו כמה רובל.
1291. במכירת חמץ הרגילה, שדמי שכירות החדרים הם רק "אחד זהב בעד כל חדר", משלם הנכרי במזומנים (כדלעיל הערה 78), ואינו זקוק לערב-קבלן על תשלום השכירות הזאת. אמנם כאן שדמי השכירות של כל ימי הקיץ הוא "כמה רובל" (ראה הערה הקודמת), לכן צריך לכלול גם סכום זה בהתחייבות הערב-קבלן (ראה גם לעיל הערה 43). והנה סכום זה שהתחייב הנכרי לשלם עבור שכירת הבנין והקרח, בעד ימי הפסח, נשאר הנכרי חייב לערב-קבלן. ואחר הפסח, בשעה שהנכרי מחזיר את השכר לערב-קבלן (תמורת המעות שחייב לו), אזי מוחל לו הערב קבלן גם את המעות עבור שכירת הבנין והקרח בימי הפסח, וכדלעיל (הערה 77).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 20 עמודים.