ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ג (סי' תמח-תנב)תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח

תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח

במקור חיפוש חדש

תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח

ובו ל"א סעיפים

חמץ שעבר עליו הפסח

א חמץ 1 דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח 2 , בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח, אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליות 3 , הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל. לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא 4 , ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם 5 .

ולא עוד אלא אפילו היה בעל החמץ אנוס, שלא היה יכול לבערו או שלא היה יודע ממנו כלל עד לאחר הפסח, אף על פי כן אסרוהו בהנאה, כדי שלא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר אנוס הייתי 6 :

ב אבל חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח מותר 7 , אפילו באכילה 8 , אם הוא בצק או פת במקום שנוהגין היתר בפת של נכרי 9 , דכיון שלא נעשה בו עבירה בשהייתו עד לאחר הפסח לא אסרוהו חכמים:

נכרי שהביא דורון חמץ

ג נכרי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה 10 , לא יקבלנו הישראל 11 מידו 12 , שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור 13 ונעשה חמצו של ישראל, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ברגע זו שעד הלילה.

וכן לא יאמר לו הישראל שיניח הדורון במקום צנוע, וכיוצא בדברים כאלו שניכר מהן שהוא חפץ בדורון 14 , שאם הוא חפץ בו הוא נקנה לו 15 על ידי שהוא מונח בביתו או בחצרו, שכל הדבר המונח בחצירו של אדם נקנה לו כאלו הוא מונח בידו ממש, שחצירו הוא כשלוחו לכל דבר 16 .

אבל כשאין ניכר מתוך דבריו או מעשיו 17 שהוא חפץ בהדורון אין חצירו קונה לו, לפי שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות לו דבר האסור לו לקנותו 18 , וכיון שאין נוח לו לקנותו אין חצירו נעשה כשלוחו לקנות לו דבר שאין נוח לו, שאין אדם נעשה שליח לחבירו בעל כרחו 19 :

ד ומכל מקום טוב להחמיר ולפרש בפיו שאינו רוצה שיקנה לו חצירו את הדורון של הנכרי 20 .

וצריך ליזהר לכפות עליו את הכלי עד הערב, אם הוא שבת או יום טוב, אפילו יום טוב האחרון, כמו שנתבאר בסימן ת"מ 21 . אלא אם כן הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה 22 , שבשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו.

ואם הוא חול המועד צריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים 23 , כמו שנתבאר שם 24 , עיין שם כל פרטי דין זה:

ה וכל זה בדורון וכיוצא בו, שאין האחריות על הישראל אם יגנב החמץ או יאבד. אבל אם הנכרי מביא לבית הישראל למכור או להפקיד אצלו, צריך הישראל לומר בפירוש להנכרי שאינו רוצה לקבלו, כדי שלא יתחייב באחריותו כלל, ולא יוכל הנכרי לכפותו לשלם אף אם הוא אלם 25 .

ואם אינו אלם, ואין הכרח כלל לישראל שיקבל פקדונו, לא יניחנו שיניח החמץ ברשותו 26 בכל ענין 27 . אלא אם כן הוא סמוך לחשיכה ביום טוב האחרון 28 . עיין סימן ת"מ 29 :

מכירת חמץ

ו ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח, ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו, או ליתנו לו במתנה, אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו, הרי זה מותר 30 .

דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו, לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו 31 , אם כבר קנהו הנכרי באחד מדרכי הקנייה שיתבאר 32 , נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור, ואחר הפסח שהוא מחזירו לו, מתנה הוא שהוא נותן לו 33 :

ז ומכל מקום צריך ליזהר שלא ימכרנו ויתננו לעבדו הקנוי לו לצמיתות. אע"פ שהוא דר מחוץ לבית הישראל, ומושך את החמץ מרשות הישראל לרשותו, אף על פי כן אין החמץ קנוי לו כלל 34 , שכל מה שקנה עבד קנה רבו 35 .

אבל אם אין גוף העבד קנוי לו לצמיתות, אלא שהוא שכיר אצלו 36 , מותר למכרו לו וליתנו לו, אע"פ שהוא דר בבית הישראל 37 .

ובלבד שימשוך הנכרי את החמץ מרשות הישראל לרשותו, או לרשות של הפקר, כדי שיקנה את החמץ במשיכה זו 38 .

ואפילו אם קנה הנכרי את החמץ באחד משאר דרכי הקניות שיתבאר 39 , אף על פי כן אם אפשר טוב הוא שיוציא הנכרי את החמץ מרשות הישראל קודם הפסח. שאם ישאר החמץ מונח ברשות הישראל, יהא נראה כאלו קבל הישראל את החמץ בפקדון מיד הנכרי, ואחריות הפקדון על ישראל 40 . אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה 41 .

ומכל מקום אם הוא בענין שאם לא יוציאנו הנכרי מרשות הישראל יתחייב הישראל באחריותו, דהיינו שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד יתחייב להחזיר להנכרי דמי המכירה שנתן לו בעת קנייתו ממנו את החמץ, צריך הישראל להזהיר את הנכרי שיוציא את החמץ מרשותו 42 , כדי שלא יתחייב להחזיר לו דמיו אם יגנב ממנו או יאבד 43 :

ח ומכל מקום אף על פי שהוציא הנכרי את החמץ מרשות הישראל לרשותו, או לרשות של הפקר, אף על פי כן לכתחלה 44 צריך שיטול ממנו הישראל כסף או שוה כסף 45 , כפי שיווי כל המקח של כל החמץ בשער שבשוק, או שיקח ממנו מעט כסף או שוה כסף ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן בעד כל המעות 46 שישלם לו לזמן פרעון שקבע לו, בענין שלא יהיה לו שום טענה ומענה על הנכרי בעד המעות כי אם על הערב קבלן. לפי 47 שיש אומרים 48 שהנכרי אינו קונה מטלטלין במשיכה אלא בכסף.

אבל בדיעבד שלא קנה הנכרי את החמץ אלא במשיכה בלבד, או בכסף בלבד, ועבר עליו הפסח, הרי זה מותר 49 אפילו באכילה. וכן אם נזכר לאחר שהגיעה שעה ששית, שאז אינו יכול להקנותו לנכרי כמו שנתבאר בסימן תמ"ג 50 , אין צריך לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם 51 .

ואע"פ שיש אומרים 52 שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד אלא במשיכה, כמו שנתבאר בח"מ סימן קצ"ד, וזה שלא משך את החמץ מרשות הישראל לא קנהו כלל, אע"פ שנתן לו כל דמיו, והרי הוא חמצו של ישראל. מכל מקום (הרי יש אומרים 53 שהנכרי קונה מטלטלין אפילו בכסף בלבד או במשיכה בלבד כמו שנתבאר ביו"ד סי' קל"ב 54 , ויש לסמוך על דבריהם להקל בחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אסור אלא מדברי סופרים 55 , שבדברי סופרים הלך אחר המיקל 56 . ועוד 57 ) כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו, אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל, ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו, אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור, ולא ביערו מן העולם לאחר שהגיע זמן הביעור, לפיכך בגילוי דעת בלבד, שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו, די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא, וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי, אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח 58 :

ט וכל זה כשמוכר חמצו, אבל אם נותנו במתנה לנכרי אין צריך אלא משיכה בלבד לדברי הכל, שלא אמרו שקניינו של נכרי הוא בכסף אלא במכר, שהנכרי צריך ליתן כסף מקנתו להמוכר ובזה נקנה לו המכר, אבל במתנה שאין שם כסף מקנה, די במשיכה בלבד 59 :

י אם אותו הנכרי, שהוא מקנה לו חמצו, לא משך בעצמו את החמץ מרשות הישראל, אלא צוה לישראל אחר, או לנכרי אחר, שיביא לו את החמץ מרשות הישראל, אין זה כלום, מפני שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל שנעשה שליח לישראל 60 כמו שנתבאר בחו"מ סי' קפ"ח 61 :

יא לפיכך אם היה החמץ רב, שאי אפשר להנכרי בעצמו להוציא את כולו מרשות הישראל קודם הפסח 62 , וכן אם אין הנכרי רוצה להוציאו מרשות הישראל, וכן אם אין החמץ כאן אצל הישראל שיוכל הנכרי למשכו, כגון שהוא בעיר אחרת או על הדרך 63 , צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה, שהן קנין גמור המועיל שלא יוכל אחד מהן לחזור בו 64 .

כגון בכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו 65 , דהיינו על ידי הרושם שנהגו בקצת מקומות, שכשהלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא קנוי לו קנין גמור 66 , או על ידי תקיעת כף, או על ידי נתינת פרוטה במקומות שנוהגין שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר 67 , או שמכין בכפיהן זה על גבי זה 68 , נגמר המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו, או על ידי שימסור הישראל להנכרי את המפתח מן החדר שהחמץ מונח בתוכו, אם הוא במקום שנוהגין שמסירת המפתח קונה קנין גמור 69 .

או על ידי אגב קרקע 70 , דהיינו שימכור להנכרי גם החדר שהחמץ מונח בתוכו 71 , ויאמר אגב החדר תזכה החמץ שבתוכו. אבל אם אינו אומר כלשון הזה, אע"פ שמתחלה מכר לו את החדר ואחר כך מכר לו את החמץ שבתוכו, אין החמץ נקנה להנכרי על ידי שהוא מונח בחדרו של נכרי, שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו אלא בישראל שהחצר הוא כשלוחו 72 ושלוחו של ישראל כמותו, אבל אין שלוחו של נכרי כמותו כמו שנתבאר 73 :

יב כשמוכר להנכרי את החדר, צריך שיטול מהנכרי כסף או שוה כסף 74 בעד כל דמי המכירה, או שיקח מעט כסף או שוה כסף ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן, שישלם לו לזמן פרעון שקבע להנכרי 75 , וגם יכתוב לו שטר מכירה, שאין הנכרי קונה קרקע לא בכסף בלבד ולא בחזקה אלא בשטר עם הכסף 76 , כמו שנתבאר בח"מ סי' קצ"ד 77 (ועיין שם בסי' קצ"א האיך יכתוב לשון המכירה בשטר 78 ).

אך כל איש אשר יראת ה' נגע בלבו לצאת ידי כל הדעות במכירת חמץ שתהיה מכירה גמורה לדברי הכל, יכתוב השטר מכירה כנוסח הכתוב בסידור 79 :

יג אפילו אם הקנה את החמץ להנכרי באחד משאר דרכי הקניה, ולא מכר לו את החדר 80 , אעפ"כ צריך למסור להנכרי את המפתח מן החדר שהחמץ מונח בתוכו, כדי שיוכל הנכרי ליכנס להחדר וליטול את חמצו בכל עת שירצה מכל ימי הפסח. וכן צריך ליזהר שלא יניח הישראל את חותמו על החמץ, כדי שיירא הנכרי ליטול מן החמץ כלום שלא מדעת הישראל 81 .

ואפילו בדיעבד אסור החמץ בהנאה לאחר הפסח, אם לא מסר לו את המפתח קודם שעה ששית, או שהניח חותמו על החמץ קודם מכירתו או בשעת מכירתו 82 , דכיון שבשעת מכירה גילה הישראל דעתו להנכרי שאין רצונו שיטול הנכרי את החמץ מרשות הישראל שלא מדעתו, הרי לא מכר לו כלום, ואין זה אלא הערמה בעלמא 83 .

אבל אם מכר לו החמץ כדינו במסירת המפתח, ואחר כך הניח הישראל חותמו על החמץ, אף שאסור לעשות כן, וצריך למחות ביד העושה כן, מכל מקום בדיעבד לא נאסר החמץ לאחר הפסח. דכיון שמכר החמץ להנכרי כדינו, מיד נקנה החמץ להנכרי קנין גמור, והרי הוא כשלו ממש. ואף שאחר כך חתמו הישראל בחותמו, לא יצא החמץ מרשות הנכרי על ידי כך. והרי זה כאלו חתם את החמץ שהוא של נכרי ממש ולא היה להישראל חלק וזכות בו מעולם, שבודאי לא נאסר החמץ בשביל כך, כי כל אימת ומתי שהנכרי רוצה הוא מסיר את החותם ונוטל מן החמץ כל מה שירצה 84 :

יד (אבל אם לאחר שמסר את המפתח לנכרי בשעת מכירה חזר ונטלו ממנו בעל כרחו, כדי שלא יכנס הנכרי לתוך החדר ויטול כלום מהחמץ, הרי חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה לכל אדם מישראל. דכיון שלא הניח את הנכרי ליכנס לתוך החדר שהחמץ מונח שם, הרי נפטר הנכרי מאחריות החמץ, שאם יגנב משם החמץ חל ההפסד על הישראל, דהיינו שלא יצטרך הנכרי לשלם לו חובו שחייב לו בעד החמץ שמכר לו. וכל חמץ שיגיע ממנו הפסד לישראל אם יגנב או יאבד, עובר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא 85 , ולאחר הפסח הוא אסור בהנאה, כחמצו ממש שעבר עליו הפסח, כמו שנתבאר בסי' ת"מ 86 ):

טו צריך להזהיר להמון עם שיאמרו להנכרי הריני מוכר לך את כל החמץ שיש לי, ולא יאמר לו הריני מוכר לך את המפתח, שזה אינו כלום. ואפילו בדיעבד אסור החמץ בהנאה לאחר הפסח, שהרי לא מכרו כלל 87 :

טז ערב פסח שחל בשבת ושכח ולא מכר חמצו לנכרי בערב שבת, לא ימכרנו לנכרי בשבת, אפילו אינו לוקח ממנו מעות כלל, אלא קוצץ עמו סכום המקח, או מוכרו לו כשער שבשוק בלא קציצת סכום מקח, ומקנה לו החמץ באחד מדרכי הקנייה, הרי זה אסור, אפילו במקום הפסד מרובה. אע"פ שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ, לא התירוה חכמים בשבת, כמו שנתבאר בסימן ש"ו 88 , שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך מצוה עיין שם.

אלא כיצד יעשה, יתננו במתנה גמורה לנכרי המכירו ומיודעו, שהוא יודע בו שיחזירנו לו לאחר הפסח, ויזהר להקנות לו החמץ בהגבהה או במשיכה 89 שימשכנו הנכרי לרשותו, אם אין צריך להעבירו דרך רשות הרבים, כמו שנתבאר בסי' תמ"ד 90 עיין שם. ואם החמץ רב שאי אפשר למושכו יזהר להקנות לו במסירת המפתח 91 . ואע"פ שאסור ליתן מתנה בשבת, מכל מקום לצורך מצוה התירו 92 , כמו שנתבאר בסימן ש"ו עיין שם 93 :

מכירה או מתנה על מנת להחזיר

יז רשאי 94 ישראל לומר לנכרי בשעה ה' בערב פסח או קודם, עד שאתה לוקח חמץ מנכרי או מישראל אחר במנה, קח ממני במאתים 95 , ואקחנו ממך לאחר הפסח, ואחזיר לך מעותיך 96 , ואוסיף לך עוד ריוח על זה 97 .

ואע"פ שהנכרי הוא מוכרח להחזיר לו החמץ לאחר הפסח, שהרי לקח ממנו ביותר מכדי שויו 98 , מכל מקום כיון שכבר מכר לו את החמץ במכירה גמורה 99 , והקנה לו בקנין גמור, הרי הוא כשלו ממש, כל זמן שלא חזר הישראל ולקחו ממנו:

יח אף על פי שבכל התורה כולה הנותן מתנה על מנת שיחזירנה לו לאחר זמן הרי היא מתנה גמורה 100 , והרי היא כשלו ממש בתוך הזמן. מכל מקום לענין חמץ בפסח החמירו חכמים, ואסרו ליתן החמץ במתנה לנכרי על מנת שיחזירו לו לאחר הפסח 101 .

ואפילו אם אינו אומר לנכרי על מנת שתחזירו לי, אלא נותנו לו ואומר לו ראה שתחזירו לי לאחר הפסח 102 , ואף אם לא תחזירו לי הרי הוא שלך במתנה גמורה כל ימי הפסח 103 . אעפ"כ כיון שהוא אומר להנכרי בפירוש שיחזירו לו, החמירו בו חכמים מחמת חומרת חמץ, ואין ללמוד מכאן למקומות אחרים 104 :

יט ואפילו ליתן או למכור על תנאי, כגון שאמר לו הריני מוכרו או נותנו לך במתנה לחלוטין מעכשיו, על מנת שתעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח, אף על פי שכשיעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע לו נמצא שלמפרע היה החמץ שלו מקודם הפסח, מכל מקום לכתחלה אסור לעשות כן 105 . ויש כאן ספק איסור של תורה 106 , שמא לא יעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע, ונמצא שלמפרע לא נקנה החמץ לנכרי מעולם 107 , והרי זה כחמצו של ישראל המופקד ביד נכרי שעובר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא 108 , כמו שנתבאר בסימן ת"מ 109 :

כ אבל אם לא אמר לו מעכשיו, אלא נתנו לו בסתם ואמר לו אם תעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח יהיה החמץ שלך, אע"פ שעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע לו, אף על פי כן לא נקנה לו החמץ אלא מאותו זמן ואילך 110 , וקודם אותו זמן היה החמץ כמופקד ביד הנכרי, ועבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא. ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה ואסור לכל אדם מישראל לקנותו מן הנכרי 111 :

כא וכן אם אמר לו הריני מוכרו לך על מנת שתחזירהו לי כשיהיה לי דמים לפדותו ממך, אין זו מכירה כלל, אף אם נתן לו הנכרי כל דמי החמץ, שהרי בכל יום ויום מימי הפסח אם יבא הישראל לפדות חמצו אין הנכרי יכול לעכב על ידו, נמצא שאין החמץ קנוי להנכרי כלל ואינו כשלו ממש, ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה, שהרי עבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא 112 :

כב אבל אם אמר לו על מנת שתחזירהו לי לאחר הפסח, כיון שכל ימי הפסח לא היה מחויב להחזירו להישראל הרי הוא כשלו ממש כל ימי הפסח 113 , ולפיכך לאחר הפסח הוא מותר 114 אפילו באכילה, כיון שלא עבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא. אלא שלכתחלה אסור לעשות כן כמו שנתבאר 115 :

כג אבל מותר לומר לו לכתחלה הריני מוכרו לך במכירה גמורה לחלוטין, אבל זכות זה שיירתי לי בו, שאם תרצה למכרו לא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני. וטוב שכל אדם המוכר חמצו לנכרי יאמר לו כן בפירוש, ויועיל בזה ששום אדם חוץ ממנו לא יוכל לקנות חמצו מן הנכרי לאחר הפסח. ומכל מקום אף אם לא אמר לו כן בפירוש אין שום אדם יכול לקנותו מן הנכרי, שבודאי היתה דעתו כן כשמכר לנכרי שישאר לו זכות זה בחמצו ששום אדם לא יוכל לקנותו מן הנכרי 116 :

כד אבל לא יתנה עם הנכרי בשעת מכירה, שעל מנת כן אני מוכר לך שלא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני, שמא יעבור הנכרי על תנאי זה וימכרנו לאדם אחר, ונמצא שלמפרע לא היה החמץ קנוי להנכרי מעולם 117 , ועבר עליו הישראל 118 בבל יראה ובל ימצא, ויאסור החמץ בהנאה:

כה אם אין הנכרי רוצה להחזיר לו החמץ לאחר הפסח אלא רוצה להחזיקו לעצמו ולשלם דמיו לישראל אסור לתבוע אותו בדיניהם או לכופו בשאר כפיות עד שיחזירנו לו שהרי כבר נמכר לו לחלוטין 119 :

מכירה למומר

כו אין למכור את החמץ למומר 120 , שאף על פי שחטא ישראל הוא 121 , וחמצו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה כחמצו של ישראל.

ואם עבר ומכר לו חמצו בדבר מועט, מפני שהוא מכירו ויודע בו שיחזירנו לו לאחר הפסח, שלא היה יודע שהחמץ יהא אסור בהנאה, אם יש הפסד מרובה בדבר, יש להתיר לו שיאמר להמומר שיחליף את החמץ עם נכרי על חמץ אחר או על דבר אחר, או שימכרנו לנכרי, והחליפין או המעות מותרין לישראל 122 , כמו שנתבאר בסימן תמ"ג 123 עיי"ש:

ישראל ונכרי השותפים בחמץ

כז ישראל ונכרי שהיה להם שותפות בחמץ ועבר עליו הפסח, אע"פ שהחצי של ישראל נאסר בהנאה והוא מעורב עם החצי של הנכרי, אף על פי כן כשיחלוקו אחר הפסח הרי החצי של נכרי מותר 124 אפילו באכילה 125 וחצי של ישראל אסור אפילו בהנאה:

נכרי שאפה פת מתבואה של ישראל

כח ישראל שהיה לו בבית הרחיים תבואה שאינה מחומצת לטחנה קודם הפסח, ולא נטחנה עד שהגיע הפסח, שאז טחנה הנכרי בעל הרחיים ואפה ממנה פת, ולאחר הפסח הביא את הפת לישראל להראות לו טובתו. מותר לישראל ליקח דמים מן הנכרי בעד התבואה, ואין זה נהנה מחמץ שעבר עליו הפסח, לפי שהנכרי בשעה שעשה ממנה עיסה וחימצה הרי זה כאלו שרפה, שהרי אינה ראויה עוד להישראל, וקודם שחימצה היתה עדיין מותרת לישראל, אם כן דמי היתר הוא מקבל מן הנכרי 126 .

ואין מחייבין את הישראל ליקח הפת מן הנכרי ולבערו מן העולם, כדי שלא ימכרנו הנכרי לישראל אחר שאינו יודע שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויאכלנו, לפי שאין הישראל מחויב להפסיד ממונו מפני תקלת אחרים, כיון שהוא אינו נותן לפניהם תקלה, שהרי אינו מוכר החמץ להנכרי, אלא הנכרי משלם לו נזקו, וממילא נשאר החמץ להנכרי 127 . עיין סימן ת"מ 128 :

חמץ שנמצא אחר הפסח

כט חמץ הנמצא ברשות ישראל לאחר הפסח מיד, וידוע שעבר עליו הפסח 129 , אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמים 130 , וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה 131 , ונמצא שלא עבר בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר הפסח, אף על פי כן הוא אסור בהנאה, אפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או שהפקירו בפניהם בלשון הפקר ממש 132 .

שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח 133 , כדי שנתיר לו ליהנות ממנו.

ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ה 134 שמותר לעשות כן לכתחלה, מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו 135 :

ל במה דברים אמורים כשידוע שהוא של ישראל, או שרוב עוברי מקום ההוא הן ישראל 136 , שמן הסתם נפל שמה מן הרוב. אבל אם רוב עוברי מקום ההוא 137 הן נכרים, או אפילו מחצה על מחצה, תולין להקל לומר שמן נכרי נפל שמה, ומותר אפילו באכילה 138 , שכל ספק דברי סופרים להקל 139 .

וכל זה כשנמצא מיד לאחר הפסח, שאי אפשר לתלות שנפל שמה לאחר הפסח. אבל אם אפשר לתלות שנפל שמה לאחר הפסח, מותר באכילה בכל ענין 140 , אפילו נמצא בתוך ביתו של ישראל, שכל ספק דברי סופרים להקל.

לפיכך יש להתיר לקנות מן המומר אחר הפסח שכר ויי"ש ושאר חמץ, אם יש לתלות שנעשה אחר הפסח, ולא עבר עליו אפילו מקצת הפסח 141 .

ויש מחמירין 142 בכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח לאסרו באכילה. ויש לחוש לדבריהם במקום שאין שם הפסד מרובה אבל בהנאה מותר לדברי הכל:

לא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור להאכילו אפילו לבהמות נכרים או של הפקר 143 , כמו שנתבאר בסי' תמ"ג 144 לענין חמץ בפסח עיין שם:

הערות

  1. 1. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) חמץ שעבר עליו הפסח (ס"א-ב). (ב) נכרי שהביא דורון חמץ (ס"ג-ה). (ג) מכירת חמץ (ס"ו-טז). (ד) מכירה או מתנה על מנת להחזיר (סי"ז-כה). (ה) מכירה למומר (סכ"ו). (ו) ישראל ונכרי השותפים בחמץ (סכ"ז). (ז) נכרי שאפה פת מתבואה של ישראל (סכ"ח). (ח) חמץ שנמצא אחר ה פסח (סכ"ט-ל).
  2. 2. משנה כח, א (חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה). טור ושו"ע ס"ג (חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה).
  3. 3. בעל העיטור ח"ב הל' ביעור חמץ קכו, ג (ישראל מקבל דורון חמץ מן המנחה ולמעלה, ונעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה). הובא בטור. מ"א ס"ק א (ואם קבלו אסור בהנאה), וסי' תסז ס"ק יד (אפילו ביום טוב האחרון אסור). ח"י ס"ק ז (ואם עבר וקבלה, משמעות הטור בשם העיטור, דאסור אף בהנאה אחר פסח). וכן הוא לקמן ס"ג (נכרי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, לא יקבלנו הישראל מידו, שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור ונעשה חמצו של ישראל, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ברגע זו שעד הלילה). ולקמן סי' תסז סכ"ח (שיום שמיני אינו אלא מדברי סופרים, לא החמירו בו כל כך לאסור להשהות תערובת חמץ משהו. אבל החמץ משהו עצמו, אסור להשהותו אפילו ביום שמיני). ואף שאין לשרפו ביום טוב, עכ"פ יכפה עליו כלי, כדלעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו ... אפילו ביום טוב האחרון של גליות, ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו אלא יכפה עליו כלי עד הערב ... ולערב יבערנו).
  4. 4. רבא כט, א (רבא אמר ... רבי שמעון קנסא קניס, הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא). מ"א ס"ק ג (אסור בהנאה, דקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה).
  5. 5. ר"ן (ז, ב) ד"ה ודאמרינן (ודאמרינן קנסא הוא דקא קניס, לאו לדידיה בלחוד דעביד איסורא הוא דקא קניס, אלא אפילו לאחריני נמי אסור). פר"ח ריש ס"ג (נראה להביא ראיה מהא דתנן בפרק הגוזל קמא [בבא קמא צו, ב] גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, כלומר אעפ"י שהוא אסור לו. והא הכא דנגזל ודאי לא קעבר עליה, אלא הגזלן ואף על פי כן אסור לנגזל, אלמא דכל חמץ שעבר עליו שום אדם נאסר לכל). וראה גם לעיל סי' תמ סי"ז (כל מקום שהוא חייב לבערו ... ושכח או נאנס ולא ביערו ... כיון שעבר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא, הרי הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שיתבאר בסי' תמ"ח). סי' תמג סי"ג (החמץ עצמו לעולם הוא עומד באיסורו, שאסור לכל אדם ליקח אותו מהנכרי, אפילו לא מכרו לו הישראל עד לאחר הפסח. ואם נתנו הנכרי במתנה לאחר הפסח חייב לבערו מן העולם). לקמן סוף ס"כ (וקודם אותו זמן היה החמץ כמופקד ביד הנכרי, ועבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה, ואסור לכל אדם מישראל לקנותו מן הנכרי).
  6. 6. רמב"ם פ"א ה"ד (חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם ... אפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח). טור ושו"ע שם (חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אפילו הניחו שוגג או אנוס). ויתירה מזו נתבאר לקמן סכ"ט (אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמים, וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו ... אף על פי כן הוא אסור בהנאה ... שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח, כדי שנתיר לו ליהנות ממנו. ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר, שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ה שמותר לעשות כן לכתחלה, מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו), וש"נ.
  7. 7. משנה כח, א (חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה). טור ושו"ע ס"א (חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, מותר).
  8. 8. ירושלמי פ"ב ה"ב (מותר אפילו באכילה). שאלתות צו שאילתא עה (וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר לישראל בהנאה ... אפילו באכילה נמי שרי). רי"ף שם ז, א (חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר ואפילו באכילה). טור ושו"ע שם (מותר אפילו באכילה).
  9. 9. ירושלמי פ"ב ה"ב (מותר בהנאה ... הא באכילה אסור. מתניתא במקום שלא נהגו לוכל פת עכו"ם, אבל במקום שנהגו לאכול פת עכו"ם מותר אפילו באכילה). רא"ש פ"ב סי' ד (ובירושלמי קאמר, הא דתני מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, במקום שלא נהגו לאכול פת של נכרי, אבל במקום שנהגו לאכול מותר אפילו באכילה). וכדלעיל סי' שמב סי"ט (אם הוא מקום שנוהגין איסור בפת של נכרי, ובמקומות שנוהגין היתר), וש"נ.
  10. 10. כדלעיל ס"א (מקצת יום טוב האחרון של גליות), ושם נסמן (הערה 3).
  11. 11. העיטור ח"ב הל' ביעור חמץ קכו, ג (והדין עלינו להחמיר, שנהגו עכשיו שישראל מקבל דורון חמץ מן המנחה ולמעלה, ונעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה ). רא"ש פ"ב סי' ד (ונכרי שמביא לישראל דורון במוצאי פסח סמוך לערב ומניחו בביתו, יאמר הישראל שאין רוצה שיקנה לו רשותו), כדלקמן ס"ד. הובאו בטור. שו"ע ס"ב (אם גוי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח, לא יקבלנו הישראל).
  12. 12. לבוש ס"ב (יזהר הישראל שלא יקבלנו מידו).
  13. 13. וגם בלא טעם זה אסור לקבלו מידו, מטעם האמור לעיל סי' תמו ס"ז (גזירה שמא יבא לאכול ממנו ... ומטעם זה אסור ליגע בחמץ של נכרי כל ימי הפסח), וש"נ.
  14. 14. טור ושו"ע שם (וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו). וראה לעיל סי' רמו בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (ולא כתב כן הטור ושו"ע סימן תמ"ח, אלא כשאינו אומר כלום בפיו).
  15. 15. שו"ת הרשב"א ח"א סי' קעח (ומה שהגוים משלחין ככרות של חמץ דורון (מתנה) לישראל ביום טוב אחרון ... בשהניחו הגוי בחצרו המשתמרת ... דכל שרוצה לזכות בו, אף על פי שהוא אסור בהנאה, זכה בו ליאסר בהנאה לעולם ולעבור בו כחמצו). והיינו שאף שנתבאר לעיל סי' תלא ס"ב (וכיון שאסור לו להנות ממנו, הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו), מכל מקום כשרוצה לזכות בו זכה בו ליאסר בהנאה ולעבור עליו.
  16. 16. ב"מ י, ב (קמיפלגי מר סבר חצר משום ידה איתרבאי, כי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה, ומר סבר חצר משום שליחות איתרבאי). יב, רע"א (חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות). וכדלקמן סי"א (שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו אלא בישראל, שהחצר הוא כשלוחו ושלוחו של ישראל כמותו, אבל אין שלוחו של נכרי כמותו). וראה מראי מקומות וציונים.
  17. 17. והיינו שלא קבלו בידיו, ולא אמר לו שיניח במקום צנוע, כדלעיל.
  18. 18. ב"מ צו, ב (איסורא לא ניחא ליה דליקני). וכן הוא לעיל סי' תלו בקונטרס אחרון ס"ק ג (דאיסורא לא ניחא ליה דליקני). לקמן סי' תנ סכ"א (אין חצירו של אדם קונה לו דבר שאין נוח לו כגון חמץ בפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ח), וסכ"ד (שאין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו). סי' תסז ס"ד (שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות דבר האסור לו לקנותו כמו שנתבאר בסימן תמ"ח). וראה בית מרדכי (פרנקל) סי' יא.
  19. 19. שו"ת הרשב"א שם (דישראל הוא דלא ניחא ליה באיסורא וחצרו נמי לא קניא ליה, ואפילו משתמרת, דחצרו אי משום שליחות איתרבא אין חבין לאדם שלא מרצונו, ואי משום ידו אפילו עומד בצד חצרו לא קנה). הגהות מיימוניות פ"א אות ג (מעשה ששלח נכרי פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, וקבלתו הנכרית שלא בפני היהודי, ובהודע לישראל צוה להצניע בבית הנכרי, ולמחר שאלו לר"י והתירו, משום דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא). טור (כדאיתא בב"מ דהיתר ניחא ליה דליקני, דאיסור לא ניחא ליה דליקני, אם לא שיקבלנה מהעכו"ם או כיוצא בזה, שניכר מתוך מעשיו שחפץ בו). ט"ז ס"ק ג (דאמרינן דהתירא ניחא לי' דלקני רשות, ולא איסורא).
  20. 20. רא"ש פ"ב סי' ד (יאמר הישראל שאין רוצה שיקנה לו רשותו). טור ושו"ע ס"ב (וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו).
  21. 21. סעיף ה (ואם הוא שבת או יום טוב שאי אפשר לעשות מחיצה מדבר קבוע, יכפה עליו את הכלי עד הערב, כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבואו לאכול ממנו).
  22. 22. ח"י ס"ק ו (ואם הוא ביום טוב אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ומחיצת עשרה, כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט כזו, אבל תוך הפסח צריך כפיית כלי או מחיצת עשרה). וחלק עליו באליה רבה ס"ק ד (כתב חק יעקב אם [הוא] באחרון אין צריך כפיית כלי ומחיצות עשרה ... ולדינא ... באחרון נראה נמי דיכפה כלי, שהרי כתב מג"א [סי' תמ סק"ה] אם לא הניחו אלא לחצי יום יכפה כלי ע"כ. מיהו אם מביאו אחר מנחה ודאי אין צריך). וכדלעיל סי' תמ ס"ו (ואם הדבר ברור וידוע שלא ישתהה הנכרי חוץ לביתו של הישראל שחמצו מונח בתוכו רק כחצי היום, ואחר כך יחזור לבית הישראל ליטול חמצו משם, אין צריך לעשות לפניו מחיצה ... אלא די לו בכפיית כלי עד שיבא הנכרי ויטול חמצו. דכיון שלא ישתהה הנכרי רק כחצי היום אין חוששין שמא ינטל הכלי בחצי יום זה). הרי שבחצי יום אין צריך לעשות מחיצה, רק לכפות עליו כלי. ודוקא כשהביאו סמוך לחשיכה אין צריך לכפות עליו כלי.
  23. 23. מ"א שם (הניחו בחול המועד צריך לעשות מחיצה).
  24. 24. ס"ה (צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו).
  25. 25. ח"י ס"ק ט (ונראה לי דכל זה בדורון וכהאי גוונא, שאין באחריות ישראל. אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו, אז צריך הישראל לומר בפירוש שאינו רוצה לקבלו, כדי שלא יתחייב באחריותו, דהא אפילו אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו"ם אלם ויכפהו לשלם גם כן אסור, וכמבואר לעיל סי' ת"מ עיי"ש). והיינו כדלעיל שם ס"י (אם הנכרי הוא אלם ויכפהו לשלם לו אף אם יגנב או יאבד ממנו באונס, מכל מקום כיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות האונס, והוא פטור מדין תורה ומדין המלך, אין החמץ נחשב כשלו על ידי שמתחייב באחריותו בגזילת הנכרי), וסי"ג (ויש חולקין ... שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנו מחמת פשיעותו בשמירתו. הרי חמץ זה הוא כשלו ממש וחייב לבערו בערב פסח מן התורה), וסט"ז (יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה).
  26. 26. רוקח סי' רסז (לא קיבל עליו אחריות אין צריך לבער ... אבל בפסח אינו יכול לקבל כלל פקדון חמץ). ח"י סי' תמ ס"ק ט (אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ, אפילו בלא אחריות כלל, וכן כתב הרוקח).
  27. 27. היינו אפילו מתנה שלא יהי' באחריותו, ואפילו כופה עליו כלי, או עושה לו מחיצה י' טפחים. וכל זה בתוך הפסח, אבל לפני הפסח התירו לו לקבל, כדלעיל סי' תמ ס"ח (במה דברים אמורים בתוך הפסח, או בערב פסח משעה ששית ולמעלה. אבל קודם שעה ששית מותר לקבל פקדונות חמץ מן הנכרי, אע"פ שיהיה הפקדון בביתו כל ימי הפסח אין בכך כלום, רק שיעשה לפניו מחיצה כהלכתה). וכל זה בפקדון, אבל בדורון לא אסרו עליו להניחו (אם אינו מקבלו בידו, ואינו אומר לו להניחו במקום צנוע, וכופה עליו כלי, או עושה לו מחיצה י' טפחים), כדלעיל ס"ג-ד.
  28. 28. כדלעיל ס"ד שבזמן מועט אין לחוש כו'.
  29. 29. ריש ס"ג (ומכל מקום מדברי סופרים נכרי שהביא חמצו לישראל בתוך הפסח כדי להפקידו אצלו לא יקבל ממנו הישראל), וריש ס"ה (ואם הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתו), וס"ז (אבל לכתחלה לא יניחנו הישראל לילך מביתו אלא אם כן יטול חמצו עמו, אפילו לא ישתהה שם חוץ לביתו רק שעה אחת). והיינו שעכ"פ בתוך הפסח, גם אם הוא "רק שעה אחת" חוששים "שמא ישכח ויאכלנו". ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג מציין לכאן (עיין במ"ש בסי' תמ"ח).
  30. 30. תוספתא פ"ב ה"ו (ישראל ונכרי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה). הובאה בירושלמי פ"ב ה"ב, וברא"ש פ"ב סי' ד, ובטור. תרומת הדשן סי' קכ (מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם, ורוצה לתתם לנכרי, חוץ לבית, במתנה גמורה, ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו ... יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט). שו"ע ס"ג (ואם מכרו או נתנו לגוי, שמחוץ לבית, קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לגוי ויודע בו שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט). לבוש ס"ג (ישראל שיש לו חמץ הרבה, יכול למוכרו או ליתנו לגוי). והיינו שבבתקופת המשנה והגמרא והראשונים, היו כולם מבערים את חמצם שבתוך ביתם, ולא הי' צורך כל כך למכור את חמץ; מלבד באופן יוצא מהכלל, כמו הנוסע בספינה בימי החג, ולא יחזור ליבשה עד כמה ימים אחרי החג, שאם יבער את החמץ לפני הפסח לא יהי' לו מה לאכול אחרי חג הפסח, כמובא לעיל מהתוספתא. אחר כך, כשהתרבו יהודים שיש להם הרבה חמץ בבית, כמו יי"ש שיכול לעמוד זמן רב ולא יתקלקל, ואם יבער כל החמץ שבביתו יהי' בזה הפסד מרובה. וגם לא היה יכול למכרו לנכרי, כי הנכרי לא ירצה לשלם לו את כל מחירו. לכן מייעץ התרומת הדשן שיתנו במתנה, או ימכרנו בדבר מועט, לנכרי המכירו, ויודע בו שיחזירו לו אחר הפסח. וכן נפסק בשו"ע. * אמנם בימי תקופת רבינו, לא יכלו יותר להסתפק במנהג זה של מכירת חמץ, שהרי ליהודים רבים היו בתקופה זו עסקים של חמץ (בית מרזח וכיו"ב), שהוא עסק חייו של הישראל, ואם יתנו אותו לנכרי במתנה, או ימכרו לו במחיר סמלי, יכול הישראל להפסיד את כל עסק פרנסתו, שמא לא יחזירנו הנכרי עד שישלם לו סכום גדול מאד. לכן התחיל להתפשט המנהג, למכור את החמץ לנכרי במחירו המלא. וכיון שהנכרי לא יסכים לשלם לישראל את המחיר המלא של העסק, תיקנו כמה פוסקים שהמכירה תהיה על ידי זקיפה במלוה, והיינו שהנכרי ישלם עבור החמץ דמי קדימה בלבד, ואילו את שאר המעות שהוא חייב עבור החמץ זוקפים עליו במלוה, כלומר, שמעות אלו נשארים על הנכרי בתורת חוב, ואחר הפסח נותן הנכרי ליהודי את החמץ – תמורת שארית החוב שעליו. ולכן אין חשש הפסד. אמנם רבינו סובר, שלכמה דעות הפוסקים מכירה זו אינה מועלת. ולכן התקין שתהי' המכירה בערב קבלן, כדלקמן ס"ח ( שיקח ממנו מעט כסף או שוה כסף, ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן בעד כל המעות שישלם לו לזמן פרעון שקבע לו). ויתבאר לקמן בסדר מכירת חמץ (ושם הערה 24).
  31. 31. אבל אסור לתת לו החמץ במתנה על מנת להחזיר לו אחר הפסח, או איזה תנאי אחר, כמבואר לקמן סי"ח-ט (אף על פי שבכל התורה כולה הנותן מתנה על מנת שיחזירנה לו לאחר זמן הרי היא מתנה גמורה, והרי היא כשלו ממש בתוך הזמן. מכל מקום לענין חמץ בפסח החמירו חכמים, ואסרו ליתן החמץ במתנה לנכרי על מנת שיחזירו לו לאחר הפסח ... ואפילו ליתן או למכור על תנאי, כגון שאמר לו הריני מוכרו או נותנו לך במתנה לחלוטין מעכשיו, על מנת שתעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח ... ויש כאן ספק איסור של תורה, שמא לא יעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע, ונמצא שלמפרע לא נקנה החמץ לנכרי מעולם). וההפרש שבין מתנה על מנת להחזיר לבין נידון דידן, נתבאר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' מט אות א. * ולענין מכירה, אם מבטיח לו שיחזור ויקחנו ממנו אחר הפסח, יתבאר לקמן סי"ז (ושם הערה 96).
  32. 32. לקמן ס"ח וסי"א.
  33. 33. והתירו בזה גם למכור בשוויו, או ביותר משוויו, ולהבטיח לנכרי, שאם ירצה הנכרי למכרו לו אחר הפסח, הוא יהי' מוכן לקנותו ממנו ביותר מהמחיר שקנה ממנו, כדלקמן סי"ז (רשאי ישראל לומר לנכרי בשעה ה' בערב פסח או קודם, עד שאתה לוקח חמץ מנכרי או מישראל אחר במנה, קח ממני במאתים, ואקחנו ממך לאחר הפסח, ואחזיר לך מעותיך, ואוסיף לך עוד ריוח על זה ... ואע"פ שהנכרי מוכרח להחזיר לו החמץ לאחר הפסח שהרי לקח ממנו ביותר מכדי שויו).
  34. 34. שו"ת שער אפרים או"ח סי' ג (נשאלתי אי רשאי למכור חמץ בערב פסח לשפחה הקנויה לישראל. תשובה, לכאורה נראה שאסור, מטעם מה שקנה עבד קנה רבו, וכאלו קנאה ישראל). ח"י ס"ק יג (כתב בתשובות שער אפרים ... הדבר פשוט כיון דיד עבד כיד רבו אם כן לא יצא מרשותו כלל, אף שמקנה לעבד, הוא כידו ורשותו ממש לענין זכיה. וכן הדין לענין זכיית עירוב). והיינו כדלעיל סי' שסו סי"ג לענין עירוב (כשמזכה להם על ידי אחר, לא יזכה על ידי ... עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו ולא יצא העירוב מרשותו). אמנם יש חילוק בין דינו של הח"י (והמבואר כאן, ולעיל בהלכות עירובין), שאינו יכול למכור לעבד כנעני שלו, מפני שידו כידו, ולא יצא מרשותו. לבין דינו של השער אפרים, שאסר למכור אפילו לעבדו של ישראל אחר, שעל זה כותב "לכאורה נראה שאסור, מטעם מה שקנה עבד קנה רבו, וכאלו קנאה ישראל". והיינו שאף שהחמץ יוצא מרשותו של ישראל זה, מכל מקום נכנס על ידי זה לרשותו של ישראל אחר. ואם נכרי דעלמא נותן חמצו לעבדו של ישראל, יתבאר לקמן סי' תנ סכ"א (ושם הערה 104, והערה 122).
  35. 35. גמרא פח, ב (מה שקנה עבד קנה רבו). טוש"ע יו"ד סי' רסז סכ"ב (כל מה שקנה עבד קנה רבו).
  36. 36. והיינו לא רק שכירו ולקיטו דעלמא, אלא אף שכירו ולקיטו הכבוש תחת ידו, שיד הישראל שולטת עליו ועל נכסיו, וכדלעיל סי' תמ ס"ב (ואפילו החמץ הוא של גר תושב, שיד הישראל שולטת עליו ועל נכסיו, ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל, והוא וכל אשר לו כבוש תחת יד ישראל, אף על פי כן, כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ, אין צריך לבערו). ומבואר גדרו לעיל במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש (גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל כמו בן אמתו ... שנתגדל בבית הישראל ... כמו בן אמתו, שזנו ופירנסו בעד פעולתו שעבד בביתו, ועודנו עובד, וסר למשמעתו בכל אשר צוה ומצוה עליו).
  37. 37. ט"ז ס"ק ד (ובעכו"ם לא איכפת לן אפילו אם הוא בבית, משרת שלו). וכדאמרינן בגמרא ה, ב (נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר).
  38. 38. תרומת הדשן סוס"י קיט (לתת לנכרי, מחוץ לבית, במתנה גמורה), ורס"י קכ (לתתם לנכרי, חוץ לבית, במתנה גמורה). שו"ע ס"ג (מכרו או נתנו לגוי, שמחוץ לבית, קודם הפסח). לפירוש ה ח"י ס"ק יד (דאם לא כן במה קנה העכו"ם המתנה, כיון שלא משך החמץ מרשות ישראל). והיינו כמבואר בחו"מ סי' קצז ס"ב (הגבהה קונה בכל מקום. אבל משיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, אבל לא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם), וסי' קצח ס"ט (משיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום). ולכן גם כאן, לא סגי במה שהוא מושך בתוך רשות הישראל, אלא צריך למשוך לרשותו או לרשות הפקר (בסימטא או בחצר של שניהם).
  39. 39. לקמן סי"א (אם היה החמץ רב, שאי אפשר להנכרי בעצמו להוציא את כולו מרשות הישראל קודם הפסח, וכן אם אין הנכרי רוצה להוציאו מרשות הישראל, וכן אם אין החמץ כאן אצל הישראל שיוכל הנכרי למשכו, כגון שהוא בעיר אחרת או על הדרך, צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה, שהן קנין גמור המועיל שלא יוכל אחד מהן לחזור בו).
  40. 40. ב"ח ד"ה כתוב בתרומת הדשן (לתת לגוי מחוץ לבית וכו', משמע שצריך שהחמץ עצמו יהא חוץ לבית ... שלא יהא הישראל כמו נפקד בחמץ מן הגוי). מ"א ס"ק ד (דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של עכו"ם).
  41. 41. מ"א שם (אבל מדינא שרי, כיון דאין הישראל חייב באחריות). ט"ז שם (עיקרא דמלתא לא נלע"ד, דהא איתא בהדיא פ"ק דף ז ... דייחד לו קרן זוית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער, דעכו"ם כי מעייל לדנפשיה קא מעייל). ח"י ריש ס"ק יד (כתבו הטעם, דאם לא כן הוי כהפקידו אצל ישראל. ולכן השיגו על דין זה, וכתבו שהוא חומרא בעלמא). * ועתה שיש בכל בית "חמץ רב שאי אפשר להנכרי בעצמו להוציא את כולו מרשות הישראל קודם הפסח", ונתבאר לקמן סי"א ש"צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה, שהן קנין גמור המועיל". נהגו שמוכרים או משכירים לנכרי את החדר שהחמץ מונח בו, כדלקמן סי"א (שימכור להנכרי גם החדר שהחמץ מונח בתוכו), ובסדר מכירת חמץ (במכירת החדרים ... אין תקנה אלא בשכירות). אלא שגם זה הוא רק לכתחלה, ונתבאר לקמן שם (הערה 42).
  42. 42. מ"א שם (אם כשיאבד החמץ יצטרך הישראל להחזיר דמי המכירה לעכו"ם, אסור). שאז עובר עליו כשהוא בבית הישראל, כדלעיל סי' תמ ס"ט (אם אחריות הפקדון על הישראל ... הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש, כיון שהוא חייב באחריותו, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה, ואם לא ביערו עובר עליו בלא תעשה). והיינו דוקא אם הוא בבית ישראל, משא"כ אם הוא בבית הנכרי אינו עובר עליו, כדלעיל שם סוף סי"א (מקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי, שאינו עובר עליו), ובסי' תמא ס"ב (מקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי המונח בביתו של נכרי, שאינו עובר עליו כלום).
  43. 43. היינו שאם יאמר לו כן, אזי אפילו אם לא יוציאו, וישאר ברשות הישראל, מכל מקום לא יעבור עליו, כי באמירתו זו מוריד מעצמו את אחריות החמץ. וראה מראי מקומות וציונים.
  44. 44. אחרונים . שו"ת הרמ"א סי' פז (צריך שיתן הכותי כסף וגם משיכה ... לכתחילה). הובא בט"ז יו"ד סי' שכ ס"ק ח, ובש"ך שם ס"ק ח, ובשו"ת נחלת שבעה סי' כט-לא. ובח"י ס"ק יד. וכן הוא במ"א ס"ק ד, בשם שו"ת משאת בנימין סי' נט (לכתחילה בעי לצאת ידי שניהם רש"י ור"ת, שיהא הקנין בכסף וגם במשיכה). וכן הוא בתוס' ע"ז עא, א ד"ה רב אשי (והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת, המקנה בהמה לעובד כוכבים לפוטרה מן הבכורה, צריך שיתן העובד כוכבים כסף וגם משיכת העובד כוכבים). רא"ש בכורות פ"א סי' ב (ולהסתלק מן הספק היה צריך העובד כוכבים למשוך הבהמה ... וגם שיתן דמים). טור יו"ד סי' שכ (הילכך לצאת ידי שניהם צריך שיתן הנכרי מעות, וגם ימשכנה לרשותו). וכן הוא גם בנוסח השטר דלקמן בסדר מכירת חמץ, אשר בנוסף לשאר הקנינים הנהוגים, הוסיף רבינו גם את קנין המעות (וגם קיבלתי ממנו כל דמי החמץ עד פרוטה אחרונה, דהיינו שקבלתי ממנו אחד זהב ... ועל המותר עד תשלום כל הסך שיעלה ויגיע מערל מוכ"ז לאחר המדידה (או המשקל), כבר קבלתי ממנו חתימת יד פלוני בן פלוני שנכנס בערב קבלן). וכן הוא במכירת בהמה המבכרת דלקמן שם (ויקבל מהנכרי אחד זהב אוף גא"ב ... ועל המותר יקבל ממנו חתימת יד ישראל ... שנכנס בערב קבלן בעד הנכרי בעד הסך המגיע ממנו לבעל הפרה ... ולצאת לכל הדעות בקנין משיכה).
  45. 45. כמבואר בתוס' קידושין ב, א ד"ה בפרוטה (ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא ולא שוה כסף ... מפרש שוה כסף ... דילפינן מעבד עברי ... נזיקין). כ"מ הל' עבדים פ"ב ה"א (ובכל מקום הוי שוה כסף ככסף, דילפינן מנזקין ועבד עברי דכתיב בהו ישיב, כמו שכתבו התוספות בריש קידושין). וכן הוא בסדור, בדיני פדיון הבן (ואלו חמשה סלעים נותן לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר שירצה).
  46. 46. כי קנין כסף הוא, לדעת כמה פוסקים, היינו שמשלם לו עבור כל החמץ (ולא רק נתינת מעט כסף). ולכן יעמיד לו ערב קבלן בעד כל המעות. ונתבאר לקמן בסדר מכירת חמץ (ושם הערה 24). וכן הוא לקמן סי"ב (כשמוכר להנכרי את החדר, צריך שיטול מהנכרי כסף או שוה כסף בעד כל דמי המכירה, או שיקח מעט כסף או שוה כסף, ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן שישלם לו לזמן פרעון שקבע להנכרי).
  47. 47. קאי על מ"ש בתחלה (לכתחלה צריך שיטול ממנו הישראל כסף או שוה כסף ... לפי שיש אומרים ... בכסף); אלא שבינתיים נתבאר (בתור מאמר המוסגר), אשר קנין כסף היינו דוקא על ידי ערב קבלן.
  48. 48. רש"י קידושין יד, ב ד"ה הואיל (קנינו של עובד כוכבים בכסף, שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין, אלא בישראל). בכורות ג, ב ד"ה קנין (דעובד כוכבים לא קני אלא בכסף). משאת בנימין סי' נט (בדיעבד קנה בכסף לבד, משום דרוב המחברים הסכימו לדעת רש"י) וסי' צז (ולרש"י משיכה לאו כלום הוא בנכרי, ואינה קונה רק בכסף, ודעת רש"י היא עיקר). הר"ש קאידנובר בשו"ת נחלת שבעה סי' ל (הרבה פסקו כדעת רש"י להלכה). וראה גם לקמן סי' תנ סכ"ז (שיש אומרים שישראל קונה מטלטלין מנכרי בכסף בלבד).
  49. 49. משאת בנימין סי' נט (בדיעבד קנה בכסף לבד), וסי' צז (דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בדיעבד לענין חמץ שעבר עליו הפסח, שאינו אלא מדרבנן, בכה"ג שקנה מישראל קודם הפסח ומשך משיכה גמורה). הובא ב מ"א ס"ק ד. ח"י ס"ק יד (ובדיעבד במשיכה לבד קנה בלא כסף ... ואף בכסף לבד קנה בדיעבד, כמ"ש בתשובת משאת בנימין).
  50. 50. סעיף ג (מתחלת שעה ששית ולמעלה, אסרוהו גם בהנאה. ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי, ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו).
  51. 51. והיינו שאף שהובא לעיל מהמשאת בנימין (סי' צז), שעיקר הטעם להתיר בדיעבד הוא "לענין חמץ שעבר עליו הפסח, שאינו אלא מדרבנן", וכדלעיל ס"א (לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא). מכל מקום יש להתיר בדיעבד גם כשנזכר אחר שהגיעה שעה ששית, אף שיש כאן חיוב ביעור מן התורה. והוא מהטעם שכתב בשו"ת משאת בנימין (סי' נט), ויתבאר לקמן בסמוך.
  52. 52. תוס' ע"ז עא, א ד"ה רב אשי (פירש ר"ת דאע"ג דרב אשי בתרא הוה, לית הלכתא כוותיה בהאי, אלא קי"ל כאמימר, דאמר משיכה בעובד כוכבים קונה). רא"ש בכורות פ"ב סי' א (קי"ל כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ... הלכך דרשינן מיד עמיתך בכסף, הא מיד עובד כוכבים במשיכה). ש"ך בחו"מ סי' קצד ס"ק א (וכן פסק הרא"ש להדיא בבכורות שם, דבין ישראל מעכו"ם ובין עכו"ם מישראל אינו קונה רק במשיכה, וכן משמע בדברי שאר כל הפוסקים, וכן מבואר בדברי האחרונים), וס"ק ד (דהא הרא"ש פסק בריש פ"ב דבכורות, דמשיכה בעכו"ם קונה ולא מעות). וכן הוא לעיל סי' תמא סי"ב (כיון שלא משך הישראל את החמץ לביתו קודם הפסח, לא קנה אותו בדמים בלבד ... לפי שישראל מנכרי ונכרי מישראל אינו קונה שום דבר בכסף בלבד אלא במשיכה, מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' קצ"ד עיי"ש), ובקונטרס אחרון שם ס"ק ד (כמבואר בש"ך לחושן משפט סימן קצ"ד סק"א בשם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים). וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלג (רבינו ז"ל בקונטרס אחרון לאו"ח סי' תמ"א סעי' י"ב פסק כדעת הח"י שם, דישראל מאינו יהודי ואינו יהודי מישראל אינו קונה אלא במשיכה, ומשמע שם שאינו ספיקא דדינא).
  53. 53. רמב"ם הל' זכיה ומתנה פ"א הי"ד (עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל, או קנה מטלטלין מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים). ובמ"מ שם (כוונת רבינו היא שהעכו"ם קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים).
  54. 54. ס"ב (ומשמשך קנה ... צריך ליקח הדמים). ט"ז שם ס"ק ד (דבעובד כוכבים קונה משיכה או כסף, ומשום הכי [מסיק] צריך ליקח הדמים דאז קונה בכסף). ש"ך שם ס"ק יז (דעובד כוכבים קונה בין במשיכה בין בכסף).
  55. 55. כמובא לעיל משו"ת משאת בנימין סי' צז (דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בדיעבד לענין חמץ שעבר עליו הפסח, שאינו אלא מדרבנן).
  56. 56. ע"ז ז, א (בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל).
  57. 57. אף אם נזכר בתוך הפסח, שחיוב הביעור הוא מן התורה, אפשר להקל בקנין כסף או משיכה לחוד, מהטעם דלקמן.
  58. 58. משאת בנימין סי' נט (ועוד נראה, דגבי חמץ מיד כשיגיע זמן איסורו לאו דידיה הוא ולאו ברשותיה הוא, ורחמנא דאוקי ברשותה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, והאי כיון דמכר לנכרי קודם זמן איסורו, גלי בדעתיה דלא ניחא ליה למהוי ליה זכותא בגויה, הלכך בקנין כל דהוא נפק מרשותו לרשות הנכרי). הובא במ"א ס"ק ד, ובח"י ס"ק יד. * את ההוכחה ליסוד הזה, דסגי כאן אף אם לא קנה בקנין הגמור, ביאר במשאת בנימין שם (וכה"ג כתב הרב ב"י בשם הר"ן, בטור או"ח בסימן תל"[ד], דדין ביטול מדין הפקר הוא, ובהפקר לא מהני הפקר בלב, גם לא מ[ה]ני לישנא דליהוי כעפרא דארעא, ואעפ"כ בחמץ מהני, היינו מטעם שכתבתי לעיל, דכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה למהוי זכותא בגוה סגי). והיא ההלכה דלעיל סי' תלד ס"ז (וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו ונעשה הפקר גמור. ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ... ואע"פ שמי שרוצה להפקיר נכסיו ואמר הרי נכסי כעפר אין זה כלום, מכל מקום כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו, שהרי אסור לו ליהנות ממנו, אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהא שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור, אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר דיו בכך להפקיע שמו מעליו, שלא יהא נקרא שלו ולא יעבור עליו כלום). וכבר נתבאר שם (ובהערות שם) שמטעם זה הביטול מועיל מטעם הפקר, כיון שמסיח דעתו ומבטלו בלבו ומחשבו כעפר. אמנם כאן הרי לא התכוין לבטלו, רק למכרו, וכיון שהמכירה אינה מועלת, לא יוכל להועיל מטעם הפקר. ונתבאר בפס"ד צמח צדק כט, א (שאין כאן גילוי דעת שמפקירו, אלא שמוכרו, והמכירה אינה כלום). אלא שמכל מקום, במקום שמכרו לנכרי בקנין המועיל לכמה פוסקים, מצרפים להיתר גם גילוי דעת קלוש, מה שמגלה דעתו שרוצה למכור את החמץ, אשר "די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא". אמנם חזר מזה לקמן בסדר מכירת חמץ (כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח ... ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא). ונתבאר לקמן שם (הערה 16).
  59. 59. תוס' ע"ז עא, א ד"ה פרדשני (ואור"י דאפילו למאן דאמר אינה קונה, כרב אשי בסמוך, הני מילי כגון דאיכא כספא, אבל במציאה ומתנה דליכא כספא, כו"ע מודו דקני במשיכה או בהגבהה). ח"י ס"ק יד (במשיכה לבד קנה בלא כסף, כמו במתנה דליכא כסף). וראה פסקי דינים צמח צדק כז, ב ואילך.
  60. 60. ש"ך בחו"מ סי' קכג (ראה שם סי' רמג ס"ק ה: "אבל עכו"ם לעכו"ם נעשה". ואולי יש כאן טה"ד בציון זה). ר"ש קאידנובר בשו"ת נחלת שבעה סי' ל (ואנן קיימא לן דאין שליחות לכותי, לא הן לדידן ולא אנן לדידהו). בית שמואל סוס"י ה (ואפילו אם נתן לשלוחו אין שליחות לעכו"ם, שם בתרומת הדשן, שמע מינה אפילו עכו"ם בעכו"ם אין שליחות), ממשמעות תרומת הדשן סי' רצט (דהנכרי הלוקח מישראל ... מוסרו לשלוחו לסרס ... דהא קי"ל בעלמא דאין שליחות לנכרי). מ"א ס"ק ד (דבירושלמי רפ"ו דדמאי איתא דאין עכו"ם עושה שליח לעכו"ם חבירו עיי"ש. וכן משמע פשטא דתלמודא רפ"ב דקדושין). ח"י סוף ס"ק יד. וכן הוא לקמן סי"א (שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו אלא בישראל, שהחצר הוא כשלוחו, ושלוחו של ישראל כמותו, אבל אין שלוחו של נכרי כמותו). וראה מה שדן בשדי חמד פאת השדה מערכת אל"ף אות עח ד"ה ועל מה, אם כוונת רבינו היא רק על קנין משיכה, או גם על קנין כסף. והביא מההלכה דלקמן סי' תנ סכ"ז (ואין אומרים כיון שהמעות הן של נכרי, והישראל נתנם בשליחותו, הרי זה כאלו נתנם הנכרי בעצמו, שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל שנעשה שליח לישראל חבירו).
  61. 61. סעיף א (אין העובד כוכבים נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם, וכן אין ישראל נעשה שליח לעובד כוכבים לדבר מהדברים). וכן הוא לעיל סי' רמג ס"א (שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל). לקמן סי' תנ סכ"ז (שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל שנעשה שליח לישראל חבירו, כמו שנתבאר בחושן משפט סימן קפ"ח).
  62. 62. ב"ח ס"ב (ובמדינה זו שרוב משא ומתן הוא ביין שרף, ואי אפשר להם למכרם לגוי מחוץ לבית, בפרט למחזיקים באורנד"א). מ"א ריש ס"ק ד (ואם יש לו חמץ הרבה, ואי אפשר להוציאו חוץ לבית).
  63. 63. מ"א ס"ק ח (ופשוט דאפילו אין החמץ אצלו, יכול למכור לעכו"ם החמץ באחד מדרכי הקניה הנ"ל, ואז קנה העכו"ם החמץ בכל מקום שהוא). וראה ח"י ס"ק כ. וכן הוא בשטר מכירת חמץ הנהוג אצלינו (ועל אם הדרך ביבשה או בים או באויר או בדואר), וכדלקמן בהוספות (הערה 146),
  64. 64. וכן תיקן רבינו בשטר מכירה שבסדר מכירת חמץ (וכבר מסרתי לו המפתחות לקנות בהם החמץ שבחדרים הנ"ל, וגם נתתי לו ידי על המכירה הנ"ל כדרך התגרים ... קבלתי ממנו אחד זהב מזומן על עירבון שקורין זאדאטיק כמנהג הסוחרים ... ועוד זאת השכרתי בשכירות גמורה לערל מוכ"ז את מקומות של כל החמץ הנ"ל ... ואגב קנין שכירות החדרים יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם ביתר שאת ויתר עז על קנין דלעיל), ונתבאר בהערות לקמן שם.
  65. 65. אחרונים . משאת בנימין סי' צז (כיון דקיימא לן כרב פפא דאמר שטימתא קניא, והסכמת הפוסקים דכל דבר הנהוג בין הסוחרים, כגון רושם, או מפתח, או שתקע כפו לחבירו, או שנתן פשוט אחד למוכר וכיוצא בזה, אם גמרו המקח המוכר והלוקח ועשו כמנהגם המקח קיים, וחשב קנין גמור בכסף ובמשיכה וחליפין, כמו שכתב כל זה בטור חו"מ בסימן ר"א). מ"א ס"ק ד (והמשאת בנימין ... בסי' צז כתב ... וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו, כגון רושם, או מפתח, או שנתן כפו לחברו, או פשוט, קונה). ח"י ס"ק יד (והסכמת האחרונים דכן כל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו, כגון רושם, או שנותן כפו לחבירו, או בנתינת פרוטה, או במסירת המפתח, סגי, כיון שנהגו לקנות כך קנה העכו"ם, כמבואר בחו"מ סי' ר"א). והיינו כמבואר בחו"מ סי' רא ס"ב (וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או על ידי שתוקע לו כפו (או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח), וכן כל כיוצא בזה). וכדאמרינן בב"מ עד, א (אמר רב פפי משמיה דרבא, האי סיטומתא קניא ... ובאתרא דנהיגו למקני ממש, קנו). וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלג (וי"ל שהתורה אמרה שיקנו במה שדרך לקנות. וכן משמע ברבינו ז"ל סי' תמ"ח סעי' י"א, דסיטומתא מהני לאפקועי איסור בל יראה ובל ימצא שהוא דאורייתא).
  66. 66. רש"י ב"מ שם (סיטומתא, חותם שרושמין החנונים על החביות של יין). חו"מ סי' רא ס"א (מכר לו בדברים בלבד, ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו ... אם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו).
  67. 67. חו"מ שם ס"ב (כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או על ידי שתוקע לו כפו). וכן הוא לקמן בשטר שבסדר מכירת חמץ (שקבלתי ממנו אחד זהב מזומן על עירבון שקורין זאדאטיק כמנהג הסוחרים).
  68. 68. סמ"ע שם ס"ק ה (אינו רוצה לומר שנותן לו תקיעת כפו שהיא שבועה על זה, דהא לא איירי כאן משבועה אלא מדרכי הקנין. אלא דרך התגרים בקצת מקומות, כשגומרים בלבם ובפיהם זה למכור וזה לקנות, מכין זרועותיהן זה על גב זה). ונתבאר לקמן שם (הערה 62).
  69. 69. רמ"א שם ס"ב (או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח). מסירת המפתח היא לשני סיבות: (א) לקנין, כאמור כאן. (ב) כדי לתת לו דריסת רגל, כדלקמן סי"ג. וכן הוא לקמן בסדר מכירת חמץ (וכבר מסרתי לו המפתחות לקנות בהם החמץ שבחדרים הנ"ל ...וגם מסרתי לו המפתחות כדין תורה). ונתבאר לקמן שם (הערה 61).
  70. 70. כן נתבאר (לענין מכירת בהמה מבכרת) ברבינו ירוחם נתיב כ ח"ב קעג, ב (וימשוך הבהמה, או יקנה לגוי המקום שהבהמה עומדת שם, ויקנה לו אגביו אזן הבהמה עם העובר). יו"ד סי' שכ ס"ו (והקנין יהיה שיקבל פרוטה מהעובד כוכבים, ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם). ט"ז שם ס"ק ז (שקנין אגב המקום הוא). ולענין מכירת חמץ, נתבאר במשאת בנימין סי' נט (במשיכה או בהקנאות מקום). של"ה ריש מסכת פסחים (קמא, א) ד"ה כשהייתי (ואם מכר לו החדר, ואגבו כל מה שמונח בו, אז הגוי צריך לקנות הקרקע). הר"ש קאידנובר בשו"ת נחלת שבעה סוס"י ל (שלא מדין חצר קני ליה, אלא מתורת מטלטלין אגב קרקע, דקנה הקרקע ואגביה מטלטלין ... ולפי זה גם במכירת חמץ יש לנו להזהר למכור להכותי החדר שהחמץ בתוכו וליקח פרוטה, ואקני חדר וחמץ אגביה). ח"י ס"ק יד (או מקנה לו חדר ואגבן החמץ שבתוכו).
  71. 71. ב"ח ס"ב ד"ה ובמדינה זו (שימכור לגוי כל החמץ שבחדר, וגם החדר עצמו ימכור לגוי). מ"א שם (ואם יש לו חמץ הרבה ואי אפשר להוציאו חוץ לבית, ימכור לו גם החדר). אמנם לקמן בסדר מכירת חמץ (ואין תקנה אלא בשכירות ... השכרתי בשכירות גמורה לערל מוכ"ז את מקומות של כל החמץ הנ"ל ... ואגב קנין שכירות החדרים יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם כו'). הטעם שהעדיף שכירות על מכירה, יתבאר לקמן שם (הערה 44). והטעם שמכירת או השכרת החדרים צריכה להיות דוקא החדרים שהחמץ מונח בהם, יתבאר לקמן שם (הערה 42).
  72. 72. הר"ש קאידנובר שם (דהא דחצר קונה הבהמה או החמץ הוא מדין שליחות, דאי משום יד היה צריך הכותי להיות עומד בסמוכין לו, דמה יד בסמוכה וכו', כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"ב ע"א), ואם כן כיון דמדין שליחות קני החצר, ואנן קיימא לן דאין שליחות לכותי, לא הן לדידן ולא אנן לדידהו). ח"י שם (ולא מתורת חצר, דחצר מטעם שליחות איתרבי, ואין תורת שליחות להם, כמו שכתב בתשובות מהר"ש קאיידנבר שם). ומכל מקום תיקן רבינו בסדר מכירת חמץ (נכון הדבר אם אפשר שיהיה ערל הקונה עומד בצד וסמוך להחדרים שהחמץ בהם בשעה שמוסר לו המפתחות). והיינו כיון שאז יש אומרים שקונה מטעם יד אף בנכרי, ואם כן הוי קנין נוסף ביתר שאת על שאר הקנינים. וכן לקמן במכירת בהמה המבכרת (וינעול הנכרי את הדלת לפי שעה, בכדי שתהא משתמרת שם לדעתו רגע אחד בשעת הקנין). והוא תלוי בשתי הדעות שנתבארו בפסקי דינים צמח צדק כח, ג-ד, ומסיים שם (ולפי זה אינו יהודי יש לו חצר בעומד אצל חצירו, אבל באינו עומד אצל חצירו לית לי' חצר), ושם לב, ב (וכשמשכיר לו החדרים צריך הגוי לעמוד אצל החדר, שאז יש לומר שהחצר זוכה לו מתורת יד גם על החמץ). וכן הוא בשו"ת צמח צדק סי' לד אות ג.
  73. 73. סעיף י.
  74. 74. כדלעיל ס"ח (כסף או שוה כסף), ונתבאר לעיל שם (הערה 45).
  75. 75. כדלעיל ריש ס"ח, לענין הכסף עבור החמץ עצמו, ויתבאר לקמן בסדר מכירת החמץ (ושם הערה 24).
  76. 76. של"ה ריש מסכת פסחים (קמא, א) ד"ה כשהייתי (שהגוי אינו קונה קרקע מהישראל אלא בשטר). מ"א ס"ק ד (דקי"ל דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף אלא עם השטר).
  77. 77. ס"א (העובד כוכבים אינו קונה בחזקה (ולא בכסף), אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף). וברמ"א שם (אם התנה לוקח שיקנה לו בכסף לחוד, קנה מיד). וכן הוא במ"א כאן (יתנה עמו בתחלת המקח שמקנה לו בכסף לחוד). אבל בב"ח שם (אפילו התנה לקנות בכסף מיד לא קנה, ודלא כמו שכתב הרב בהגהת שלחן ערוך). ובש"ך שם ס"ק ב (והב"ח פסק דלא מהני עיי"ש).
  78. 78. היינו שטר קנין. אבל שטר מכירת שלנו אינו אלא שטר ראי', כדלקמן בסדר מכירת חמץ (הערה 32).
  79. 79. בשעה שערך רבינו את הלכות פסח, בשנת תקל"א במעזריטש (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק טו), עדיין לא נכתב על ידו סדר מכירת חמץ, ועדיין לא נדפס בסדורו. אלא שמזמן לזמן הי' מוסיף ומגיה בהלכות אלו (ראה לעיל סי' תמב סי"ח, ובהערות שם). ואחרי שנדפס סדר מכירת חמץ בסידורו, הוסיף את השורה שלפנינו. ויתבאר לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ, בתחלתה. המדפיסים הוסיפו כאן: " ולתועלת השלימות , למען לא יחסר כל בספר הזה , הצגנו נוסח זה בסוף הספר ". וכן נדפס בכל ההוצאות של שלחן ערוך רבינו.
  80. 80. היינו שכבר נתבאר לעיל סי"א, שכאשר הוא מוכר לנכרי את החדר, יתן לו את המפתח לשם תוספת קנין. ועל זה כותב כאן, שאפילו לא מכר לו את החדר, שאינו צריך למסור לנכרי את המפתח לשם קנין, מכל מקום צריך למסרו לו כדי שיוכל ליכנס וליטול את חמצו.
  81. 81. אחרונים . של"ה ריש מסכת פסחים (קמא, א) ד"ה כשהייתי (כשהחדר סגור ומסוגר בבית, ואין רשות להגוי להכנס שם). ב"ח ס"ג ד"ה ומיהו (כיון שהמפתח ביד ישראל ויכול ליכנס לחדר וליטול החמץ משם, לא סמכה דעתיה דגוי דמכירה גמורה היא ... ולפי זה כל שכן שלא יניח הישראל חותמו על החדר שלא יכנס בו הגוי הלוקח, שאם כן אין כאן מכירה, שהרי מעשיו שמניח חותמו על החדר, הם מבטלין האמירה שאומר לגוי הריני מוכר לך במכירה גמורה). ט"ז ס"ק ד (ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו ... וכל שכן שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו, או יניח חותמו עליו). מ"א ס"ק ד (וצריך למסור לו המפתח שיכול ליכנוס שם, דאם לא כן הוי ליה כהערמה בעלמא (ב"ח) ... ועי' בשל"ה). ח"י ס"ק יד (וכתבו הב"ח והט"ז דעכ"פ החמץ יהא מונח במקום שעכו"ם יכול ליכנוס שם, ושיהא המפתח בידו).
  82. 82. ט"ז שם (וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו, הרי זה עובר בבל יראה ובבל ימצא, וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה). ח"י שם (ואפילו בדיעבד יש לאסור, דאין זו מכירה, רק הערמה בעלמא).
  83. 83. מ"א (דאם לא כן הוי ליה כהערמה בעלמא), וח"י שם (דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא). וכל זה הי' שייך באופן שרבינו תיקן, שהישראל ימכור את חמצו אל הנכרי, ויתן לו המפתחות של החדר שמונח בו החמץ. אמנם בזמנינו מוכר המ"ץ את החמץ של כל בני קהלתו, וכל אחד מניח את החמץ במקום המיוחד לזה שבתוך ביתו, ואי אפשר שהמ"ץ יתן לנכרי את מפתחות כל הבתים של כל בני הקהלה. ראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' מד-ה. אהלי שם 4 ע' יא. אג"ק חי"ג אגרת ד'שיג. נטעי גבריאל, פסח ח"א ע' קכב. אוצר מנהגי חב"ד, ניסן, ע' פב. ונתבאר לקמן בסדר מכירת חמץ (הערה 61).
  84. 84. ח"י שם (אבל אם מכר מתחילה מכירה גמורה, ואחר זמן מה נותן בו הישראל מסגרתו או חותמו, אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה, וראוי לגעור בהעושים כן, מכל מקום בדיעבד אין לאסור החמץ, דהוי כאילו נתן הישראל מסגרת או חותמו בחמץ של עכו"ם, שודאי אינו נאסר בשביל מפתח וחומתו, כי כל אימת ומתי שהעכו"ם רוצה מסיר חותמו ומסגרתו, כיון שלקח כדינו החמץ מישראל).
  85. 85. אם הוא ברשות ישראל (כדלעיל הערה 42). וגם כאן מיירי שלא מכר לו את החדר שהחמץ מונח בתוכו, כדלעיל בריש הסעיף הקודם (אם הקנה את החמץ להנכרי באחד משאר דרכי הקניה, ולא מכר לו את החדר). אבל אם הוא בבית הנכרי, נראית כאן דעת רבינו שלא נקנה החמץ לישראל על ידי שרצה לגזלו בפסח, כדי להאסר בהנאה. וכן הוא לקמן שו"ת רבנו סי' ד (ואף גם זה השכר היה בכלל המכירה, אלא שנגזל ממנו בזדון או בשגגה). ונתבאר לקמן שם (הערה 28). וראה גם לקמן בהוספות (הערה 145).
  86. 86. סעיף ט ואילך. וראה קונטרס אחרון שם ס"ק ה (כשחזר בו ומטלטלו מזוית זו לבית הנכרי, מעתה הוא מסור בידו לטלטלו לכל מקום שירצה, והיינו מצוי בידך). שאלי ציון ח"ב סי' יד אות ב ד"ה אכן ראיתי. מראי מקומות וציונים.
  87. 87. אחרונים . מ"א סוף ס"ק ד (ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ, דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח, דזה אינו כלום, ואפילו בדיעבד אסור החמץ, שהרי לא מכרו כלל). ח"י ס"ק יד (ודלא כאותן שאומרין רק הנני מוכר לך המפתח, דזה ודאי אינו כלום, כיון שגוף החמץ אינו מכור). אליה רבה סי' תמח (אבל מה שמוכרין המפתח, טעות הוא, שאין מוכר אלא המפתח וחמצו נשאר באיסור הנאה).
  88. 88. סט"ו (שאין קונין קנין בשבת בשום דרך מדרכי ההקנאה, מפני שדומה למקח וממכר), וסט"ז (מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה), וסי"ז (אסור לקנות לגמרי את האתרוג או השופר ביום טוב, אפילו אם אי אפשר לו לקיים המצוה).
  89. 89. כדלעיל ס"ט (במתנה שאין שם כסף מקנה, די במשיכה בלבד).
  90. 90. סעיף ט (מותר ליתן מתנה לצורך מצוה) וס"י (וכל זה כשהנכרי מוציאו דרך רשות הרבים שאסור לטלטל בו מן התורה).
  91. 91. ח"י סי' תמד ס"ק ח (ואם שכח למכור חמצו שיש לו בחדר מיוחד בערב שבת, צריך לתת בשבת במתנה לעכו"ם החדר עם מסירת המפתח ... היכי דאפשר במתנה עבדינן, אם יודע שהעכו"ם יחור לו אחר פסח).
  92. 92. מרדכי ביצה רמז תרעו (ובה"ג התירו להקנות ביום טוב משום מצוה, וכן לולב ואתרוג יוצאין בהן כל העם על ידי מתנה על מנת להחזיר ... ואפילו בשבת). הובא בב"י סוס"י תקכז, ובמ"א סי' שו ס"ק טו. וטעם החילוק בינם, כי שלושה טעמים נאמרו לאיסור מקח וממכר בשבת: (א) ממצוא חפצך. כמבואר לעיל סי' שא קונטרס אחרון ס"ק ב (ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר כמ"ש התוס' ורא"ש פט"ו). והיינו מה שנתבאר בתוס' (שבת קיג, ב ד"ה שלא): "מקח וממכר ... נראה לר"ת ... נפקא ממצוא חפצך". ובפירוש ראשון שברש"י (ביצה לז, א ד"ה משום מקח וממכר): "ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר". איסור זה הותר במקום מצוה, כדלעיל סי' שו ס"ה (התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך חפציך אסורים חפצי שמים מותרים). (ב) גזירה שמא יכתוב. כפירוש השני ברש"י (שם): "אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה". וכן נפסק לעיל (סי' שו ס"ד): "אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב". איסור זה לא הותר במקום מצוה, כדלעיל סי' שו סט"ז (מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה). (ג) איסורו מפורש בנחמי'. כמבואר ברש"י (ביצה כז, ב): "אין פוסקין דמים – דמקח וממכר בשבת וביום טוב אסור, בספר עזרא". והיינו כאמור בנחמי' (יג, טו-יז): "בימים ההם ראיתי ביהודה ... ומוכרים בשבת ... ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת". גם איסור זה לא הותר במקום מצוה, כדלעיל סי' רסא, ס"א-ב "לא התירו לקנות קנין אפילו ... לצורך מצוה ... שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי' יג)". אמנם נתינת מתנה בשבת, אינה נכללת בהאמור בנחמיה "מוכרים בשבת ... ומחללים את יום השבת". וגם אין לגזור בזה "שמא יכתוב" (שהרי הכתיבה היא לרשום את מה שהוא חייב לו עבור קניה זו, משא"כ במתנה). ונשאר רק הטעם הראשון של "ממצוא חפצך", והוא הותר לצורך מצוה.
  93. 93. וכן צויין לשם לעיל סי' תמד ס"ט, ונתבאר בהערות שם.
  94. 94. סיכום הלכות מכירה על מנת להחזיר, שנתבארו כאן סי"ז-כב, ולקמן בהלכות רבית סנ"ד-ה: (א) המוכר והתנה עם הלוקח שיחזירו לו כשיהי' לו מעות לפדותו, אין זו מכירה אלא הלוואה, הן לענין מכירת חמץ (תמח, כא), והן לענין רבית (סנ"ד). (ב) וכן אם התנה הלוקח, שאם ירצה להחזיר לו מקחו, יחזיר לו המוכר מעותיו, אין זו מכירה אלא הלוואה (סנ"ה). (ג) ואם המוכר מתנה שיחזירו לו אחר זמן פלוני, מעיקר הדין הוי מכירה לזמן, אלא שלחומרא של פסח אסור לעשות כן (תמח, כב), וברבית היא רבית גמורה (סנ"ד). (ד) ואם לא התנה, אלא שהמוכר הבטיח ללוקח לפני המכירה, שאם ירצה הלוקח להחזיר לו מקחו אחר זמן פלוני, יחזיר לו מעותיו, הוי מכירה גמורה (תמח, יז). (ה) אם לא התנו כלום, רק ניכר מתוך דבריהם שרצונם להחזיר המקח, במכירת חמץ מותר (תמח, ו), ולענין רבית יש לחוש לדעת הסוברים שהיא רבית גמורה (סנ"ד). ואם נתן לו במתנה על מנת שיחזיר לו אחר הפסח, יתבאר לקמן סי"ח-כ. ואם הפקיר על מנת לחזור ולזכות בו אחר הפסח, נתבאר לעיל סי' תמה ס"ב, ובקונטרס אחרון שם ס"ק א.
  95. 95. תוספתא פ"ב ה"ז (רשאי ישראל שיאמר לנכרי, עד שאתה לוקח במנה קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח). רמב"ם פ"ד ה"ז (אומר הוא ישראל לגוי עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח). טור ושו"ע ס"ד (רשאי ישראל לומר לאינו יהודי בשעה חמישית או קודם, עד שאתה לוקח חמץ במנה קח במאתים, שמא אצטרך ואקחנו ממך אחר הפסח).
  96. 96. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג סי' לא), ובשו"ת הרשב"א ח"א א סי' תתנ (יש למכרו לגוים קודם הפסח, ולומר לו, אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך). טור (שאקחנו ממך אחר הפסח). אגודה פ"ב סי' כב (ואני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח). ב"ח ס"ב ד"ה ואם מכרו (אלמא דרשאי להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו). מ"א ס"ק ו (והטור כתב שרשאי לומר לו קח במאתים ואקחנו ממך אחר הפסח). ואף שאם המוכר מתנה כן אין זו מכירה כלל, כדלקמן סכ"א (אם אמר לו הריני מוכרו לך על מנת שתחזירהו לי כשיהיה לי דמים לפדותו ממך, אין זו מכירה כלל). ואף שדין זה הוא בין אם המוכר התנה כן ובין עם הלוקח התנה כן, כדלקמן בהל' רבית סנ"ד-ה (אם המוכר מתנה עם הלוקח שיוכל לפדות ממכרו כשיהיו לו מעות ... אין זה מכר גמור ... וכן אם הלוקח מתנה שאם ירצה להחזיר לו מקחו לאחר זמן יחזיר לו מעותיו, אין זה מכר גמור). מכל מקום הכא שאני, שלא התנה עמו שיוכל להחזירו מיד, אלא קבע לו זמן אחר הפסח (ואקחנו ממך לאחר הפסח), ובזה לא בטלה המכירה, כדלקמן סכ"ב (אם אמר לו על מנת שתחזירהו לי לאחר הפסח, כיון שכל ימי הפסח לא היה מחויב להחזירו להישראל, הרי הוא כשלו ממש כל ימי הפסח). ואף שגם בזה אסרו לכתחלה, כדלקמן שם (אלא שלכתחלה אסור לעשות כן). ויתירה מזו נתבאר לקמן הל' רבית סנ"ד (אם המוכר מתנה עם הלוקח שיוכל לפדות ממכרו כשיהיו לו מעות או לאחר זמן פלוני ... אין זה מכר גמור). מכל מקום הכא שאני, שלא התנה כן, אלא הבטיח לו מעצמו, וכדלקמן הל' רבית סנ"ד (והוא שהלוקח קיבל עליו תנאי זה בתורת חיוב גמור, בענין שהמוכר יכול לתבוע לדין ולכופו להחזיר לו ממכרו, אבל אם לא קיבל עליו הלוקח תנאי זה בתורת חיוב, אף על פי שהבטיח לו להחזיר לו מדעתו ורצונו, רק שלא יוכל לתבעו בדין ולכופו, אין זה תנאי גמור לבטל המקח). וכן נתבאר לקמן בסדר מכירת חמץ (כדאיתא בהדיא בגמרא פ"ה דבבא מציעא דאמר ליה מדעתיה ... אפשר שהחתום הנ"ל יקבל ממנו בחזרה). ושם (הערה 41). ונראה שגם כאן מיירי כן (שהבטיח לו להחזיר לו מדעתו ורצונו, רק שלא יוכל לתבעו בדין ולכופו), כנראה מהמשך לשון הסעיף (מכל מקום כיון שכבר מכר לו את החמץ במכירה גמורה). ולקמן סכ"ה (אסור לתבוע אותו בדיניהם או לכופו בשאר כפיות עד שיחזירנו לו שהרי כבר נמכר לו לחלוטין). ואף שגם בזה אסרו לכתחלה ברבית, כמבואר לקמן שם (ויש אומרים שכל שניכר מדעת המוכר שרצונו לחזור לממכרו ועל דעת כן מכר לו, אף על פי שלא קיבל עליו הלוקח בתורת חיוב גמור להחזיר לו, ואפילו גם לא הבטיח הבטחה נאמנה, רק אמר לו דברים שמשמען הוא שיחזיר לו ממכרו, הרי סמכה דעתו של מוכר על דברים אלו, ועל דעת כן מכר לו מן הסתם, כיון שניכר מדעתו שרצונו לחזור לממכרו, לפיכך אין זה מכר גמור ... ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה). ובפרט שכאן התיר בסתם, ומשמע דמיירי אף אם הנכרי אישר לו דברים אלו, שדעתו להחזיר לו אחר הפסח, שבזה נתבאר בשו"ע יו"ד רס"י קעד (אם אמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות אחזיר לך הקרקע, אינו תנאי ... ואם כשאמר כן הלוקח חלטו ממנו המוכר וחזקו, הרי הוא תנאי). וכן משמע כאן דמיירי אף אם אמר לו כן בשעת הקנין, ובזה נתבאר בש"ך שם ס"ק ב (דהיינו דוקא באומר כן קודם גמר המקח, אבל אם אמר כן בשעה שמתחיל המקח, אפילו התנה הלוקח מהני). מכל מקום התירו הכא (א) במכירת חמץ, (ב) שלא התנה כן (אלא הבטיחו), (ג) שאינו יכול להחזירו לו עד אחר הפסח. אלא שעם כל זה לא התיר באופן זה לקמן בשטר שבסדר מכירת חמץ (ואם לא ירצה הערל מוכ"ז לטרוח באלה, אזי אפשר שהחתום הנ"ל יקבל ממנו בחזרה), דהיינו שלא התיר לכתוב שהמוכר יקבלו ממנו אחר הפסח, אלא (א) "שאפשר", (ב) "שהערב קבלן", יסכים לקבל בחזרה את החמץ מהנכרי.
  97. 97. הגהות מיימוניות הל' שבת פ"ו אות ב (ואם אצטרך אקחנו ממך, ביתר). ב"ח שם (ואפילו לומר לו בפירוש שיחזור ויקנהו ממנו ויתן לו ריוח נמי שרי, כיון דהמכירה היא עכשיו מכירה גמורה בלי הערמה). ט"ז ס"ק ה (ויכול גם כן לומר אתן לך ריוח אחר כך, דהא מכל מקום מכירה גמורה היא). ח"י ס"ק יט (וכתבו האחרונים ויאמר ואתן לך ריוח אחר כך). וכן הוא לקמן בשטר שבסדר מכירת חמץ (הריני פוחת לו חצי רובל שירויח לעצמו ... שהחתום הנ"ל יקבל ממנו בחזרה, ויתן לו ריוח דבר מועט), ובמכירת בהמה המבכרת (אם אין רצונך לטרוח בזה אקבל אני ממך הפרה במקח השוה שיתנו אחרים, ואתן לך ריוח רבע רובל שהיית יכול להרויח אם היית מוכר לאחרים כנ"ל).
  98. 98. כפירוש הראשון ברבנו מנוח פ"ד ה"ז (הכי מפרשי לה מקצת רבנן קדמאי, עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים, שידמה דבר שיש בו אונאה שלוקח ממנו בכפלים ממה ששוה ויש לו לגוי לחזור בו, כיון שמוכרו לו מכירה גמורה ומקבל מעותיו, ולא התנה לו שיקחנו ממנו אחר הפסח, אלא אמר לו שמא אצטרך, ברשותא דגוי קאי ומותר אחר הפסח). שהוא פירוש השני שבב"ח ס"ב ד"ה ואם מכרו (דהכי פירושו עד שאתה לוקח במקום אחר בזול במנה, קח ממני ביוקר במאתים, שלאחר הפסח אני צריך אליו ואתן לך ריוח ואקחנו ממך). וכן הוא לקמן סי' תסז ס"ד (יבקש מנכרי אחר שיקח שוה מנה במאתים, ויבטיח לו שיחזור ויקח ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח ... שמעתה אין לחוש שמא ימכרנו הנכרי לישראל אחר, שבודאי לא יפסיד הנכרי מעותיו).
  99. 99. ב"ח שם (שרי, כיון דהמכירה היא עכשיו מכירה גמורה בלי הערמה). ט"ז שם (דהא מכל מקום מכירה גמורה היא). וראה גם לקמן בסדר מכירת חמץ (הגם שיודע בו שלא יעשה כן. כי מאחר שמה שאינו עושה כן אינו אלא מרצונו הטוב שרוצה להחזירו לישראל, הרי זו מכירה גמורה).
  100. 100. סוכה מא, ב (מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו החזירו יצא). קידושין ו, ב. טוש"ע סי' תרנח ס"ד (נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה).
  101. 101. הגהות מיימוניות שבת פ"ו ה"ב (אמאי לא יתן לנכרי במתנה על מנת להחזיר. ושמא משום חומרא דפסח). תרומת הדשן סי' קכ (לגבי חמץ דלא מהני על מנת להחזיר, משום חומרא דחמץ, כדאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות שבת ... די בחומרה זו לעניין חמץ, ולא להוסיף עליה לדמות מילתא אחריתי). שו"ע ס"ג (אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני). מ"א ס"ק ה (אף על גב דבכל מקום הוי מתנה כדאיתא פ"ק דקידושין ובסוכה פ"ג, משום חומרא דחמץ לא מהני, וחומרא יתירה הוא, והבו דלא לוסיף עליה לדמות לה מלתא אחריתי (תרומת הדשן והגהות מיימוניות פ"ו משבת)). וראה גם לעיל סי' רמה בקונטרס אחרון ס"ק ד (קי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לכל מילי, בר לענין חמץ). ובאמת יש בזה חשש שהנכרי לא יקיים את התנאי, ולא יחזיר לו את החמץ אחר הפסח, ונמצא למפרע לא חלה מתנה זו, ויעבור עליו הישראל למפרע, וכמבואר במ"א שם (כשתולה המתנה בחזרה, שאמר הריני נותן לך על מנת שתחזירוהו לי, דנמצא שאם לא יחזירוהו לו לא הוי מתנתו מתנה). וכן הוא בפר"ח ס"ג (מה שכתב אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני, אינו כמו שכתב בתרומת הדשן בסימן ק"כ דלא הוי אלא חומרא בעלמא, אלא מעיקר הדין אסיר ... הכא אין בידו לקיימו, ואפשר שהגוי לא יחזירנו, ונמצא למפרע שהיה של ישראל, שהרי לא נתקיים התנאי של המתנה). וכן הוא בשאר תנאים שמתנה הישראל עם הנכרי במתנה זו, כדלקמן סי"ט (ויש כאן ספק איסור של תורה, שמא לא יעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע, ונמצא שלמפרע לא נקנה החמץ לנכרי מעולם, והרי זה כחמצו של ישראל המופקד ביד נכרי, שעובר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא). וכן נתבאר בשארית יהודה או"ח סוס"י י (ובענין מתנה על מנת להחזיר גופיה, דמהרא"י שם נמשך אחר הגהות מיימוניות בפ"ו מהל' שבת דאינו אסור אלא משום חומרא דחמץ, ואני שמעתי ממורי אחי רבינו הגאון ז"ל נ"ע שיש בו איסור בל יראה ובל ימצא מן התורה), וראה גם שם סי' יג. מכל מקום נתבאר כאן הטעם, שגם אם יודע בודאי שיקיים התנאי ויחזיר לו, מכל מקום אסור לעשות כן, כי לענין חמץ בפסח החמירו חכמים. וכן הוא לקמן סי"ט (לכתחלה אסור לעשות כן. ויש כאן ספק איסור של תורה, שמא לא יעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע, ונמצא שלמפרע לא נקנה החמץ לנכרי מעולם). וכן הוא לקמן סכ"ב (אלא שלכתחלה אסור לעשות כן כמו שנתבאר). וראה חקרי הלכות ח"א כה, א.
  102. 102. מ"א ס"ק ה (משום חומרא דחמץ לא מהני ... דוקא כשתולה המתנה בחזרה, שאמר הריני נותן לך על מנת שתחזירוהו לי, דנמצא שאם לא יחזירוהו לו לא הוי מתנתו מתנה. אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירנה לי, נמצא שאין המתנה תלוי בחזרה, שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה, פשיטא דשרי מדינא, אם לא משום חומרא דחמץ). והיינו שמפרש את דברי הגהות מיימוניות ותרומת הדשן, שעיקר מה שהחמירו חכמים, היינו באופן ש"נותנו לו ואומר לו ראה שתחזירו לי לאחר הפסח", שאז מותר מהתורה, ומכל מקום החמירו חכמים לאסרו.
  103. 103. על דברי המ"א הנ"ל הקשה בח"י סוף ס"ק יז (ודבריו תמוהים מאד מאד, דאדרבה ביו"ד ש"ה ס"ח בהג"ה פסק דהיכי שאמר ותחזירם לי, דלא הוי מתנה כלל). והיינו כמבואר שם (אמר הא לך ה' סלעים ותחזירם לי, לא הוי מתנה ואין בנו פדוי). ולכן מפרש רבינו, שכאן מיירי שאמר לו "ואף אם לא תחזירו לי הרי הוא שלך במתנה גמורה כל ימי הפסח", שאז בודאי מהני מהתורה, ואסור רק מחומרת חכמים. וראה שו"ת צמח צדק סי' מט אות א (לפי מ"ש הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג דהא דמתנה על מנת להחזיר לא מהני בחמץ, אינו כמ"ש בתרומת הדשן דלא הוי אלא חומרא בעלמא, אלא מעיקר הדין אסור ... וצריך לומר דסבירא ליה, דבאמת נדון דהתרומת הדשן ושלחן ערוך לא דמי למתנה על מנת להחזיר, וכמ"ש אאזמו"ר סי' תמ"ח ס"ו, שאם לא היה האינו יהודי רוצה להחזירו לו לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו, משא"כ במתנה על מנת להחזיר).
  104. 104. תרומת הדשן שם. מ"א שם. ח"י שם.
  105. 105. מ"א ס"ק ז (אם אמר הריני נותן לך מעכשיו על מנת להחזיר, או על מנת שתעשה דבר פלוני, הרי זה מכירה גמורה ... רק משום חומרא דחמץ אסור).
  106. 106. רמב"ם פ"ד ה"ז (אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא). שו"ע ס"ד.
  107. 107. כדלקמן סכ"ד (שמא יעבור הנכרי על תנאי זה ... ונמצא שלמפרע לא היה החמץ קנוי להנכרי מעולם, ועבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא, ויאסור החמץ בהנאה). ומה שכתב כאן "לכתחלה אסור לעשות כן". ראה לעיל (הערה 101).
  108. 108. מ"מ פ"ד ה"ז (שהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר בלאו). מ"א שם (כמו שכתוב סוס"י תמ).
  109. 109. סעיף א (אפילו ... הפקידו ... ביד נכרי ... הנפקד קיבל עליו אחריות שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו ... אף על פי כן עובר עליו ... המפקיד בבל יראה ובל ימצא, כיון שגוף החמץ הוא שלו).
  110. 110. רמב"ם פ"ד ה"ז (לא ימכור ולא יתן לו על תנאי. ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא). שו"ע ס"ד. לפירוש השני במ"א ס"ק ז (אי נמי שתלה הישראל המכירה בתנאי, כגון שאמר לו אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך, נמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירתו מכירה). והיינו כמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' קמג ס"ב (המגרש על התנאי כשיתקיים התנאי, תהיה מגורשת בשעה שיתקיים ... ואם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו ... כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה), ובכ"מ.
  111. 111. כדלעיל ס"א (שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר לכל אדם).
  112. 112. רמב"ם שם. שו"ע שם. לפירוש הראשון במ"א ס"ק ז (וצריך לומר דמיירי שהישראל תלה התנאי בעצמו, כגון שהתנה שאם הישראל יהיה לו מעות יחזירם לו, דכה"ג לא הוי מכירה כלל, כמ"ש בחו"מ סי' ר"ז עיי"ש). והיינו כמבואר שם ס"ו (מכר קרקע, והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיו לו מעות, צריך להחזירו לו כשיביא לו מעותיו. לפיכך אסור ללוקח לאכול פירות, דהוה ליה הנך זוזי כהלואה גביה), ובסמ"ע שם ס"ק יא (כשלא קבע לו זמן, אלא מכר לו השדה והתנה עם הלוקח דיחזור לו השדה כל זמן שיביא לו מעותיו, דזה אין שם מקח עליו כלל אלא הלואה הוא). וכן נתבאר לקמן הלכות רבית סנ"ד-ה (אם המוכר מתנה עם הלוקח שיוכל לפדות ממכרו כשיהיו לו מעות ... אין זה מכר גמור ... וכן אם הלוקח מתנה שאם ירצה להחזיר לו מקחו לאחר זמן יחזיר לו מעותיו, אין זה מכר גמור).
  113. 113. ואף שנתבאר לקמן הל' רבית סנ"ד (אם המוכר מתנה עם הלוקח שיוכל לפדות ממכרו כשיהיו לו מעות או לאחר זמן פלוני או עד זמן פלוני אין זה מכר גמור), מכל מקום לא אסרו כאן במכירת חמץ אלא לכתחלה, כדלקמן בסמוך. והיינו כשאמר לו זאת בתור תנאי. משא"כ אם לא התנה, רק שהמוכר הבטיח לנכרי שיקחנו ממנו בחזרה אחר הפסח ויחזיר לו מעותיו, בזה התירו לגמרי לעיל סי"ז (ונתבאר לעיל שם הערה 96).
  114. 114. אליה רבה ס"ק יא (משמע שאם עבר ועשה כן אין לאוסרו בהנאה).
  115. 115. סעיף יח (והערה 101).
  116. 116. ט"ז ס"ק ו (ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה, רק אני. ואפילו אם לא התנה בפירוש כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר, מכל מקום אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו, ואין בזה איסור ... ובספר משאת בנימין כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מגוי לבעל החמץ, מצד שהוא קודם לקנותו, מדין מערופי"א). וכן הוא במ"א סוף ס"ק ד (ובסי' מ"ג כתב [משאת בנימין] שאם קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים ... דאמרינן אדעתא דעכו"ם אפקריה, אדעתא דכו"ע לא אפקרי'). והיינו מ"ש במשאת בנימין סי' מג (אף על גב דמכר במכירה גמורה לנכרי, כיון דעינינו רואות שלא מתיאש ממנו ומאמין הוא בדעתו שיחזיר לו הנכרי, בלי ספק שהוא קודם לכל אדם, ואף אם קדם אחר וקנה מן הנכרי יוצא בדיינים ... דלא גרע נדון דידן מדין מערופיא). והיינו שלמדו זה מדין מערופי"א שב ח ו "מ סי' [קנו] רמ"א ס"ה (אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא, יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא). וכן לגבי בהמה בשבת נפסק לעיל סי' רמו ס"ט (ומכל מקום אין אדם אחר יכול לזכות בה אפילו אם מפקירה בפני שלשה כשאר הפקר, דכיון שאינו מפקירה אלא כדי להפקיע מעליו איסור שבת בלבד, אם כן מן הסתם אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד בשעה שהנכרי עושה בה מלאכה). אמנם לקמן בסדר מכירת חמץ הצריך למכרו לנכרי בלי שיור זה (ועיקר הכל שיהיה הישראל בעל החמץ סבור וקיבול באמת שאם ירצה הנכרי ימכור כל החמץ במקח השוה שאפשר לקבל בעיר זו ... ואם לא ירצה הערל מוכ"ז לטרוח באלה אזי אפשר שהחתום הנ"ל יקבל ממנו בחזרה, ויתן לו ריוח דבר מועט כאשר יתפשרו ביניהם, ולי החתום מטה אין לי שום עסק בזה). ואפשר שהמשאת בנימין וסיעתו אזלי לשיטתייהו, שנתבאר לעיל ס"ח (בגילוי דעת בלבד, שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו, די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא. וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי, אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח). משא"כ לפי מה שנתבארה מסקנת רבינו לקמן בסדר מכירת חמץ (אם המכירה אינה כדת, עובר עליו בבל יראה ובל ימצא), לכן צריך שימכור לו לגמרי, בלי שיור, שיוכל הנכרי למכור החמץ לאחרים אחר הפסח.
  117. 117. רש"י לא, ב ד"ה הגעתיך (שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה). ב"ח ס"ג ד"ה ומ"ש וישראל (דהאי אסור, לא לבד שהחמץ אסור בהנאה, מאחר שלא פדהו הגוי והוי של ישראל למפרע, אלא גם הישראל עובר עליו בפסח וצריך לבערו, ואף על פי שלא הגיע הזמן, דשמא כשיגיע הזמן לא יפרע הגוי ונמצא עובר עליו למפרע בבל יראה). ט"ז סי' תמא ס"ק ג (דחייב לבער בפסח, דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי). ח"י שם ס"ק ז (וממילא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא, לכן צריך ביעור וביטול, כמו חמצו, וכן משמעות הפוסקים, וכן כתב הב"ח). פר"ח שם סוף ס"א (ואף על פי שלא הגיע הזמן, שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה), וכאן ס"ג (ופירש רש"י הגעתיך, מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר, ואעפ"י שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה, ע"כ. פירוש לפירושו, כיון שאם אינו פורע עובר עליו, אף אם לא הגיע הזמן עובר). וכן הוא לעיל שם סוף ס"י (לפיכך חייב הישראל לבער זה החמץ בערב פסח כחמץ שלו ממש, שמא לא יפרע לו הנכרי בזמנו, ונמצא שלמפרע היה החמץ שלו ועבר עליו בבל ימצא). לעיל סוף סי"ט (שמא לא יעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע, ונמצא שלמפרע לא נקנה החמץ לנכרי מעולם, והרי זה כחמצו של ישראל המופקד ביד נכרי שעובר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא).
  118. 118. ט"ז שם.
  119. 119. אחרונים . מ"א סוף ס"ק ד (אם העכו"ם אינו רוצה להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם). ח"י ס"ק יד (אם העכו"ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח, אסור לתבוע אותו בדיניהם).
  120. 120. ט"ז ס"ק ד (ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר, דאע"פ שחטא ישראל הוא). ח"י ס"ק יד (ואסור למכור חמצו לישראל עובר עבירה).
  121. 121. סנהדרין מד, א. וכן הוא לעיל סי' נה סי"ד (שנאמר בעכן חטא ישראל, אע"פ שחטא ישראל הוא, ובקדושתו הוא עומד, ולא יצא מכלל ישראל). סי' קפט ס"ד (המומר בכלל בני ברית הוא, שאע"פ שחטא ישראל הוא). לקמן הל' רבית סע"ז (שאע"פ שחטא ישראל הוא).
  122. 122. ט"ז שם (ומעשה היה באחד מחזיק אורנד"א בכפר, שמכר יין שרף שלו להפקיד שלו, שהי' מומר, והיה סך הרבה, וקשה הדבר להפסיד היין שרף, וקרוב היה שלא יציית ישראל בזה. ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר, ויקח ממנו יי"ש אחר, ואז מותר לישראל זה, כמו דאיתא פ"ק דחולין [ד, א] חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח, מפני שהן מחליפים, פירוש וחמץ אינו תופס דמיו, והוא הדין נמי אם ימכרנו הפקיד להעכו"ם מותרים המעות לישראל מטעם זה כנלע"ד).
  123. 123. סעיף ט (חמץ בפסח אף על פי שהוא אסור מן התורה בכל מיני הנאות ואסור למכרו או להחליפו, מכל מקום אם עבר ומכרו או החליפו, אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו, אלא מותר ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו, אע"פ שמכרו או החליפו בתוך הפסח ... ערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב וחמץ בפסח אינן תופסין את דמיהן וחלופיהן). ומכל שכן אם מחליפו אחר הפסח, כמו בנידון דידן, שאחר הפסח "יחליף את החמץ עם נכרי על חמץ אחר". ובזה מיירי בחולין ד, סע"א (חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין), ופירש"י (מפני שהן מחליפין בשל עובדי כוכבים, דכיון דמצי לאכול התירא, דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר, לא אכיל דידיה ... דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית).
  124. 124. ח"י ס"ק ב (ונראה לי דמי שיש לו שותפות עם העכו"ם בחמץ ועבר עליו פסח, אף דחצייה שהוא של ישראל נאסר בהנאה, מכל מקום כשחולק אחר פסח עם העכו"ם, חלקו של עכו"ם מותר בהנאה כדין חמצו. ולא אמרינן אין ברירה, כיון דחמץ שעבר עליו פסח הוא רק דרבנן אסור משום קנסא, ואין כאן עיקר דאורייתא, אמרינן יש ברירה ... כדאיתא בפרק משילין דף ל"ח ע"א). והיינו כדאמרינן בביצה לח, א (וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה בדאורייתא, אבל בדרבנן אית ליה). וכן הוא לעיל סי' שצז ס"י (לקחו חבית של יין בשותפות מערב יום טוב וחלקוה ביום טוב, הרי חלקו של כל אחד מהם כרגליו, לפי שבשל דבריהם יש ברירה, דהיינו שאנו אומרים שהוברר הדבר למפרע שזה היה חלקו המגיע לו מערב יום טוב וקנה שביתה במקום שביתתו).
  125. 125. בח"י שם: "ובאכילה צ"ע". הובא גם באליה רבה ס"ק א. ורבינו מתיר גם בזה.
  126. 126. בית הילל יו"ד סי' קלב ס"א (ישראל אחד שהיה לו קודם פסח ברחיים של עכו"ם דגן לטחון, ונתעכב הדגן ברחיים עד חול המועד של פסח, והנה כאשר הגיע יום ז' של פסח, הלך העכו"ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח הנ"ל לחם ואפה את הפת, והביא את הפת [ל]ישראל תיכף אחר הפסח, והיה סבור העכו"ם שהוא עושה טובה לישראל שהביא לו פת מוכן. ונשאלתי מהו דינו של הפת [ה]הוא, מאחר שנעשה בפסח על ידי העכו"ם חמץ של ישראל. והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו"ם ההוא, והעכו"ם ההוא יאכלנו, או ימכור לעכו"ם אחרים, ויקבל הדמים ומותר בהנאה, מפני שהעכו"ם מקליה קליה, אע"ג שלא נתכוין לאיסור). הובא ב ח"י ס"ק ד. ולמדו זאת ממה שנפסק בשו"ע יו"ד שם (עובד כוכבים שנגע ביין שלנו, אף על פי שאסור בהנאה, מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים שאסרו, או אותו העובד כוכבים ימכרנו ויתן דמיו לישראל). ובש"ך שם ס"ק ב (משמע דאפילו אסרו בשוגג, דבכה"ג פטור מלשלם ... אפילו הכי מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים, דמכל מקום הזיקו). ונתבאר בפסקי דינים צמח צדק כה, א - כו, ג. שאלי ציון ח"ב סי' טו אות ו.
  127. 127. ח"י שם (אף דלכאורה היה נראה דאין לסמוך על היתר זה, דלא דמי ליין, לפי שאין לוקחין מהן יין, משא"כ פת במקום שאין נזהרין בפת של עכו"ם חיישינן שמא אתי למכור לישראל ... אין לחשוש כלל שמא ימכור לישראל, כיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם, רק שמשלם נזקו).
  128. 128. סעיף יז (ואע"פ שיש לחוש שמא ימכור הנכרי את החמץ הזה לאחר הפסח לישראל אחר, שאינו יודע שעבר עליו ישראל בבל יראה ועל ידי כן אסור באכילה ובהנאה, ויאכל ויהנה ממנו. מכל מקום מפני חששא זו אין לנו לכוף את הישראל הנפקד שיבער חמצו של נכרי וישלם לו דמיו מכיסו. ולא אסרו מפני זה אלא למכור לנכרי חמצו ממש, אם הוא בענין שאפשר לבא תקלה לישראל אחר שיקח חמצו מן הנכרי ... אבל זה אינו מוכר לו כלום, אלא שאינו קונה ממנו, אין לנו לכוף אותו על כך), ובקונטרס אחרון שם ס"ק יג.
  129. 129. ירושלמי פ"ב ה"ב (הבקיר חמצו בג' עשר לאחר הפסח מהו, ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר ... ר' יוחנן חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה), כרבי יוחנן. רא"ש פ"ב סי' ד (וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין הוא מותר, דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה. ובירושלמי פליגי ביה, דגרסינן התם הפקיר חמצו בי"ד, אחר הפסח מהו. ר' יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר, רבי יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש להערמה. כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו). טור ושו"ע ס"ה (חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור, אף על פי שביטל). * אמנם כל זה הוא בחמץ שביטל ולא מכר. משא"כ החמץ שנמכר לנכרי, הרי הם מותרים באכילה אחר הפסח. ולפי האמור לקמן בשטר שבסדר מכירת חמץ: "ובכלל סך הכל העולה מכל החמץ הנ"ל נכללו גם כן במכירה זו חתיכות חמץ שימצאו בחדרים הנ"ל", הרי גם חתיכות אלו שנמצאו אחרי הפסח יהיו מותרים באכילה. במה דברים אמורים ב"חתיכות חמץ שימצאו בחדרים הנ"ל ", היינו החדרים האלו שהשכיר לנכרי (יחד עם החמץ שבו). משא"כ אם נמצאו במקומות אחרים בבית, בחדרים (או ארונות) שלא נמכרו לנכרי, עדיין יחול עליהם חיוב ביעור, ואסורים באכילה והנאה אחר הפסח. אלא שעתה נהוג שמוכרים את כל החמץ הנמצא ברשות הישראל (אף אם אינו בחדרים הנ"ל), כדלקמן בהוספות (הערות 146; 158), שאחר שכל אחד מפרט בשטר ההרשאה את הכתובת שלו והארונות והחדרים שהחמץ הנמכר מונח בהם, מוסיפים "ובכל מקום שהוא". או "במקומות מיוחדים ובשאר כל המקומות", לפי זה יוצא לכאורה, שכל החמץ שמוצאים אחר כך בבית הוא כבר מכור לנכרי, ואין צריך לבערו, ומותר באכילה אחר הפסח (ראה גם לקמן בסדר מכירת חמץ הערה 57).
  130. 130. פר"ח ס"ה (אכתי מצינן למימר דשאני התם שלא בדק ולא קיים מצות חכמים, ואף שהיה באונס, אבל מי שביטל ובדק כתקנת חכמים מאין לנו שהחמץ שנמצא שם אחר הפסח שיהיה אסור, ומיהו ... מסתמא מיירי בחמץ שנמצא אחר בדיקה ובטול).
  131. 131. מ"א ס"ק ח (אף על פי שביטלו, אף על גב דלא עבר מן התורה, מכל מקום חיישינן שיערים לומר שביטלו אף על פי שלא בטלו (טור) ... כן כתב הרא"ש והפוסקים בשם הירושלמי, דלא כעולת שבת, שלא עיין שם). והיינו מ"ש בעולת שבת סוס"י תמז (כתב בפסקי מהר"ם מרקנטי בסי' קכ"ז מותר להפקיר חמץ קודם שעה ששית על מנת לזכות בו אחר הפסח ושרי אף באכילה עיי"ש. ונראה דהאי הפקר אין צריך לא לפני בית דין ולא לפני שלשה ... בינו לבין עצמו).
  132. 132. פר"ח ס"ה (מי שביטל ובדק כתקנת חכמים ... פליגי בהך מילתא רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי דפרק כל שעה, וקיימא לן כוותיה דרבי יוחנן דקאסר ... ובספר שיירי כנסת הגדולה [הגב"י ס"ק ז) כתב ... דוקא בהפקירו בינו לבין עצמו, דבזה רבי יוחנן חייש להערמה שמא יאמר שהפקירו ולא יפקירו, אבל בפני עדים לא שייך למימר הכי, ולפיכך מותר אף באכילה, אלו דבריו ז"ל. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל, דההיא דהפקיר חמצו דהירושלמי לא שני לן בין הפקיר בפני עדים להפקירו בינו לבין עצמו). והיינו כדלעיל סי' תלג סל"ד (חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, וביטלו קודם שעה ו' כמשפטו, ולאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ, הרי הוא מותר אפילו באכילה. שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר בבל יראה ובל ימצא מן התורה או מדברי סופרים כמו שיתבאר בסי' תמ"ח, וחמץ זה שנפלה עליו מפולת לא עבר עליו כלום אין לנו לקונסו). אליה זוטא ס"ק ה (ואף שידוע שזה ביטל ויש לו עדים, מכל מקום לא פלוג רבנן בגזירתם, וחששו שמא פעם אחרת יתירו להערים לומר שבטלו ... ראיתי בשיירי כנסת הגדולה שכתב דירושלמי מיירי שלא הפקיר לפני עדים, אבל הפקיר לפני עדים או לפני בית דין מותר באכילה, והביא ראייה מדאמר התם בנפלה עליו מפולת לית כאן הערמה ע"כ. ולענ"ד אין ראייה, דשם ליכא חשד כלל, אבל בהפקיר וביטול לא פלוג רבנן כדפירשתי). ח"י ס"ק כ (ואפילו הפקר גמור גם כן דינא הכי. ואפילו איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני). ועוד יתבאר לקמן (הערה 135).
  133. 133. ירושלמי שם (חייש להערמה). ויש בזה ב' פירושים: (א) כמבואר כאן (שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח). (ב) כמסקנת רבינו, שהוא כפירוש הרשב"א וסייעתו (שמא יערים ויפקיר על מנת לזכות בו). המקורות והנפקא מינה בין שני אופנים אלו, יתבארו לקמן בסדר מכירת חמץ (הערה 13). ולעיל סי' תמה בקונטרס אחרון ריש ס"ק א (ובהערות שם).
  134. 134. סוף סעיף א (אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו, והניחו במקום שהוא מופקר לכל, כגון בדרכים וברחובות שרשות לכל אדם לעבור שם וליטול החמץ, אפילו אם לא נטלו שום אדם, והרי הוא מונח שם כל ימי הפסח, ובעליו רואין אותו מונח שם, אין צריך לבערו, כיון שאינו שלו, שכבר הפקירו, וגם מונח במקום שאינו שלו, והתורה אמרה בכל גבולך, וגבול זה אינו שלו אלא הפקר לכל).
  135. 135. כדלעיל סי' תלו בקונטרס אחרון ס"ק ו (מי שהניח חמצו ברשות הרבים והפקירו קודם הפסח, שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח, כדאיתא בירושלמי, לפי פירוש האמיתי של המ"א והפרי חדש, וכמו שיתבאר בסי' תמ"ח עיין שם). והיינו כמבואר במ"א כאן ס"ק ח (דלעיל הערה 131), ובפר"ח סעיף ה (דלעיל הערה 132). ומ"ש "וכמו שיתבאר בסי' תמ"ח עיין שם", הכוונה כנראה לקונטרס אחרון שכתב כאן רבינו לבאר הלכה זו, שלא הגיעה לידינו (שהקונטרס אחרון של רבינו להלכות פסח הגיעו לידינו רק עד תחלת סי' תמז). אמנם בשו"ת שארית יהודה או"ח סי"ד (שנכתבה בחיי רבינו, ומכנהו "הרב נר"ו"), העתיק כמה קטעים מקונטרס אחרון זה, ודן בדבריו: האחרונים יש מהן שמקילין בהפקיר בפני עדים [כנסת הגדולה, דלעיל הערה 131 ] ... ויש מהם שמקילין אם בדק וביטל כתקנת חכמים [עולת שבת, דלעיל הערה 132 ] (וכבר כתב הרב דלשון הרא " ש [דלעיל הערה 129] וישראל שמצא כו' דכיון שביטלו כו', לא משמע הכי). וכולם תלו זייני בלשון הרא " ש. אבל הרב נר " ו [נטרהו רחמנא וברכהו] בא בתלמוד ערוך בפירוש בש " ס פ " ו דעירובין (דס " ד ע " ב) גבי רבן גמליאל שמצא חמץ בדרך אחר הפסח ונתנו לנכרי, וקאמר דלמדנו הולכים אחר רוב עובדי דרכים ורוב עוברי דרכים הם נכרים, וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה . הרי להדיא דאילו היה חמץ של ישראל זה שמצא בדרך היה אסור בהנאה [שהיא ההלכה דלקמן ס"ל: במה דברים אמורים כשידוע שהוא של ישראל או שרוב עוברי מקום ההוא הן ישראל, שמן הסתם נפל שמה מן הרוב] , ואע " ג דאין לך הפקר גדול מזה שמונח על אם הדרך, ואנן סהדי דודאי מתייאשי בעליו, שהרי המוצא נוטלו לעצמו ואינו צריך להחזיר, וגם יצא ידי תקנת חכמים, דמאי הוה ליה למעבד, אפילו הכי אסור. וכתב הרב דהיינו מטעם הירושלמי , דחיישינן שמא יבאו להערים בפעם אחרת (עיין באליה זוטא [דלעיל הערה 132 ] ). וכן גבי (פסחים ל " א ע " ב) חנות של ישראל, ומלאי חמץ בתוכה, והפועלים נכרים כו', או להיפך [שהיא ההלכה דלקמן סי' תמט ס"א: חמץ הנמצא בחנות זו לאחר הפסח אסור אפילו בהנאה, שבודאי הוא מן המלאי של ישראל] , חמץ הנמצא בתוכה תלינן בבעלים לדעת רש " י, ולדעת ר " ח תלינן בפועלים [וקיי"ל כרש"י, כדלקמן שם] . והרי נאבד מהם ומתייאשי, ואעפי " כ אם של ישראל אסור . וראה עוד מה שהאריך בזה בשארית יהודה שם (שמה שהרא"ש הוכיח הלכה זו מהירושלמי, ולא מברייתות הנ"ל בבלי, היינו כיון שבשתי ההלכות הנ"ל שבבבלי, מיירי ביאוש דממילא, ואילו בירושלמי נתפרש אפילו בהפקיר ממש). הערות לשו"ע אדמו"ר הזקן.
  136. 136. ברייתא עירובין סד, ב (תניא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך מעכו לכזיב, והיה רבי אילעאי מהלך אחריו, מצא גלוסקין בדרך, אמר לו אילעאי טול גלוסקין מן הדרך ... באותה שעה למדנו ... שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים (מדלא שרא ליה לר' אלעאי למיכלינהו דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים, שרוב עוברי דרכים נכרים הן, רש"י), ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה).
  137. 137. אפילו אם רוב בני העיר ישראל, וכדלקמן יו"ד סי' א ס"ק ל (אפילו רוב העיר והשוק נכרים, אלא שבמקום שנמצא בו רוב ישראל מצויים בו במקום זה, תלינן בישראל. וכן אם רוב נכרים מצויים בו, אפילו רוב העיר והשוק ישראל אסור, דהכל תלוי במצויים במקום שנמצא בו), ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק י.
  138. 138. תוס' עירובין שם ד"ה שהולכין (דאם היינו תולין בשל ישראל היה מותר, אף על פי שאחר הפסח היה בסמוך, דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה), לפירוש ח"י סי' תמט סוף ס"ק א (נמצא מוכח להדיא מכוונת התוספות דבספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה ... וכן כל ספק חמץ שעבר עליו פסח). וביאר שם כוונת דברי התוס'.
  139. 139. ט"ז סי' תמט סוף ס"ק א (ובכל גווני אזלינן לקולא, דאין כאן קנס). ח"י שם.
  140. 140. תוס' שם (יש לומר דאחר הפסח נעשה), לפירוש ח"י שם (על זה כתבו תוספות דמכל מקום היה לו להתיר אף באכילה, כיון שיש להסתפק ששל ישראל הוא, ונעשה אחר פסח).
  141. 141. בחולין ד, סע"א (חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין), ופירש"י (מפני שהן מחליפין בשל עובדי כוכבים, דכיון דמצי לאכול התירא, דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר, לא אכיל דידיה). והובא לקמן יו"ד סי' ב ס"ק יב (כדאמרינן בגמרא גבי חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר, שאף על פי שאינן מבערין חמצן לפני הפסח, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור, מכל מקום מחליפין הם חמצן בחמץ של נכרים שמותר לאחר הפסח, ולא שביק התירא ואכל איסורא בשביל טורח ההליכה אל הנכרים). וראה לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק ח. וכאן לא הובא טעם זה להיתר. ונתבאר בח"י סוף ס"ק יד (היינו בעובר לתיאבון, דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. מה שאין כן בעובר להכעיס. ועכשיו כולם מקרי עובר להכעיס). ואף שלכמה הלכות יש להם דין תינוק שנשבה (ראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' עח-פב), מכל מקום אין אומרים בהם "שהן מחליפין בשל עובדי כוכבים, דכיון דמצי לאכול התירא … לא אכיל דידיה". אלא כל טעם ההיתר הוא כמובא לעיל מהתוס' (יש לומר דאחר הפסח נעשה), לפירוש הח"י (כיון שיש להסתפק ששל ישראל הוא, ונעשה אחר פסח).
  142. 142. משמעות רמ"א בסי' תלו סוף ס"א (ואם אין שם חמץ ידוע אלא ספק, מותר למכור האוצר). ב"ח רס"י תמט (דאפילו לא הוי אלא ספק הוי אסור באכילה ... דאפילו לא היה אלא ספק היה מותר בהנאה). מ"א שם ס"ק ב (משמע מדברי הב"ח דחמץ שנמצא אחר הפסח, ולא ידעינן אם הוא של עכו"ם או של ישראל, אסור באכילה ומותר בהנאה). וכן הוא לעיל סי' תלו סוף סי"ט (וכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, כמו שיתבאר בסי' תמ"ח).
  143. 143. ח"י ס"ק כב (והוא הדין לאחר פסח בחמץ שעבר עליו פסח). הובא באליה רבה ס"ק יד.
  144. 144. סעיף ג (ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף, אפילו אינן שלו אלא של הפקר).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 68 עמודים.

  1. שולחן ערוך ח בכורות ג, ב · ע"ז עא, א · קידושין יד, ב
  2. שוע"ר עם ביאור דברי שלום מכירת בהמה המבכרת מאותו ספר ע"ז עא, א · קידושין ו, א
  3. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות מאותו ספר ע"ז עא, א · חולין ד, רע"ב
  4. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תלה דין מי שלא בדק בליל י"ד מאותו ספר ב"ק צו, ב · חולין ד, ב
  5. אגרות קודש אגרת נג קדושין ו, א · קדושין יד, ב
  6. שוע"ר עם ביאור דברי שלום מהדורא בתרא לסימן רמג מאותו ספר קידושין יד , ב · חולין ד , א
  7. שולחן ערוך לא ב"מ עד, א
  8. שולחן ערוך ג ב"מ צו, ב
  9. שולחן ערוך (ב) ב"מ צו, ב
  10. שולחן ערוך (ב) ב"מ צו, ב
  11. שולחן ערוך (ג) ב"מ צו, ב
  12. תורת מנחם בס"ד. שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות, ביצה לח, סע"ב
  13. שולחן ערוך ו ביצה לח, א
  14. שולחן ערוך (א) ביצה לח, א
  15. שוע"ר עם ביאור דברי שלום שצז דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפיים אמה מאותו ספר ביצה לח, א
  16. תורת מנחם שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשל"ב ביצה לח, רע"א
  17. שולחן ערוך ט ע"ז עא, א
  18. שולחן ערוך א ע"ז עא, ב
  19. שארית יהודה סימן ז ע"ז עא, א
  20. דובר שלום האומר לחנוני תן חמץ לעבדי ע"ז עא, א
  21. שולחן ערוך יז ב"ק צו, ב
  22. שולחן ערוך י ב"ק צו, א
  23. שולחן ערוך טז ב"ק צו , ב
  24. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל מאותו ספר ב"ק צו, ב
  25. שוע"ר עם ביאור דברי שלום הוספות מאותו ספר ב"ק צו, ב
  26. דובר שלום העלים העליונים של הלולב שנחלקו ב"ק צו, א
  27. תורת מנחם שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ט ב"ק צו, ב
  28. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תרמה דיני לולב מאותו ספר ב"ק צו, א
  29. תורת מנחם בס"ד. שיחת יום א' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשכ"ג קידושין ו, א
  30. תורת מנחם בס"ד. ש"פ שמיני, פרשת החודש, כ"ה אדר-שני, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ב קדושין ו, א
  31. שולחן ערוך יח קידושין ו, ב
  32. שולחן ערוך סא קידושין ו, ב
  33. אגרות קודש אגרת יח קדושין ו, א
  34. אגרות קודש אגרת מד קידושין ו, א
  35. דובר שלום טלית ואתרוג שהשאילו חבירו ע"מ לצאת בו קדושין דף ו
  36. ביאורי תניא פרק יג קידושין ו, א
  37. ביאורי תניא פרק ו קידושין ו,א
  38. שוע"ר עם ביאור דברי שלום רמה ישראל ונכרי איך יתנהגו בשותפות מאותו ספר קידושין ו , ב
  39. תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ח קידושין ו, א
  40. תורת מנחם שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשל"ג קידושין ו, א