הוספות

הערות

1. 1334. נדפסה בשו"ת רבינו סי' ד (הוצאת זיטאמיר תר"ז-ח), והוגהה (בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' כ ע' תפו), ע"פ כת"י 189 (46, א). 2000 (פד, א). התשובה הזאת נכתבה: א) אחרי שהתפשטה תקנת רבינו במכירת חמץ, כנזכר כאן: "והיה מוכר לערל על פי תקנות כבוד קדשו, ובנוסח הנמסר לו ממעלת קדושת כבוד תורתו". ב) אחרי שמהרי"ל התיישב ביאנאוויטש, כנזכר כאן: "שנשלח שליח מיוחד לק"ק יאנוויץ לאחיו הרב נ"י בחול המועד פסח לשאול השאלה הזאת". ואם כן מסתבר שנכתבה בתקופת לאדי – תקס"ב-תקע"ב (ראה לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרקים א-ב).
2. 1335. תוכן המשך הדברים בשו"ת זו: ברוסיא הצארית לא הי' רשות למכור יי"ש או שכר – כי אם לאלו שחכרו את האטקו"פ (רשיון מכירת היי"ש או שכר) מהממשלה. האטקופצ'יק (מחזיק החכירה) הי' מספק את היי"ש להשיינקען (בתי מרזח), והשיינקארעס (מחזיקי בתי המרזח) היו כעין סרסורים בין האטקופצ'יק והקונים. האטקופצ'יק הוא הקובע את רשיון השיינקארער למכור, והוא הקובע את מחיר היי"ש והשכר שידרוש השיינקארער בבית המרזח, והשיינקארער אינו משלם תחלה עבור היי"ש שלקח ממנו, עד אחרי שימכרנו (כדלקמן הערה 29). לפני הפסח מוכרים האטקופצ'יק והשיינקארעס את היי"ש והשכר לנכרי. אלא שגם בימי הפסח מוכרחים הם למכור יי"ש ושכר אל הנכרים הבאים לבית המרזח. ולכן צריך הישראל למכור את היי"ש והשכר אל הנכרי הזה, שיעסוק בפסח במכירת היי"ש והשכר, אל הנכרים הבאים לבית המרזח (ולמחסן של האטקופצ'יק). אופן המכירה נתבאר לעיל בסדר מכירת חמץ (שמכרתי ... כפי המקח שאפשר לקבל מהקונים שבעיר זו ... למכור כאן מעט מעט, כגון יי"ש במדות קטנות שקורין שיינ"ק), וראה לעיל שם (הערה 52), בעיר וועליז היו שיינקארעס רבים, ושני אטקופצ'יקים: א) נכרי שחכר את רשיון מכירת היי"ש , אשר הנאמן (מנהל העסקים) שלו הי' ישראל. שהוא הי' מספק את היי"ש לשיינקארעס. ב) ישראל שחכר את רשיון מכירת השכר (בירה), שהוא הי' מספק את השכר לשיינקארעס. כל החמץ בוועליז הי' נמכר אל הממונה, ר' בנימין, כמה ימים לפני הפסח, ובערב פסח בבוקר הי' הוא מוכר אל הנכרי, את כל החמץ שלו, ואת מה שקנה מבני העיר, כולל היי"ש והשכר שקנה מהאטקופצ'יקעס ומהשיינקארעס. השיינקארעס לא יכלו לסגור את בתי המרזח בימי הפסח, והיו מוסרים את בית המרזח עם היי"ש והשכר אל נכרי, כדי שיוכל למכרם בפסח. בעקרון, אחרי שמכרו השיינקארעס את היי"ש והשכר שלהם אל הממונה ר' בנימין, ואחרי שר' בנימין מכר הכל לנכרי, שוב לא היו היי"ש והשכר ברשותם, בכדי שיוכלו למסרם לנכרי כדי שיוכל למכרם בפסח. יוצא אם כן שהיי"ש והשכר שמסרו לנכרי כדי שיוכל למכרם בפסח, הוא בגזילה אצלם, ואפשר שנאסר בהנאה, והיינו שהיי"ש והשכר (שנשאר בבית המרזח אחרי הפסח) אסור בשתיה ובהנאה. על כך משיב רבינו (בחלק הראשון של התשובה, ד"ה הלוקחים), שאחרי שהשיינקארעס יחזירו את היי"ש והשכר הנשאר בשיינק אל ר' בנימין, והוא יחזור ויקנה אותם בדבר מועט מהנכרי, יהי' השכר מותר בהנאה ולא בשתיה (ויתבאר לקמן הערה 28). * אמנם יש שיינקארעס שלא הספיקו למכור היי"ש והשכר שלהם אל ר' בנימין בזמנו (הם ניסו למכרם אליו אחרי מכירתו את החמץ לנכרי, ואם כן לא הועילה המכירה לחמץ זה). אלא שחלק מהם לקחו את היי"ש והשכר שלהם מהאטקופצ'יק אחרי שהאטקופצ'יק כבר מכר את כל היי"ש והשכר שלו אל ר' בנימין (כמה ימים לפני הפסח). ואם כן לא הי' ברשותו למכרו להם, ולא הי' ברשותם לקחת את היי"ש והשכר ששייכים כבר לר' בנימן (שמכרם לנכרי). יוצא אם כן שגם יי"ש ושכר אלו הם אצלם בגזילה מר' בנימין. ולכן מציע רבינו גם בזה, שהשיינקארעס יחזירו את היי"ש והשכר הנשאר בשיינק אל ר' בנימין כו' (כמו בחמץ שהם עצמם מכרו לר' בנימין). * אלא שחלק מהם לקחו את היי"ש והשכר מהאטקופצ'יק לפני שהוא מכר את כל היי"ש והשכר שלו אל ר' בנימין, יוצא אם כן שהיי"ש והשכר הם אצלם כדין (ולא בגזילה), וכיון שלא הספיקו למכרו לנכרי (הקונה את חמץ כל העיר) נאסרו בהנאה. והסברות להיתר שמזכירים השואלים, הם: א) אולי מועלת מכירת האטקופצ'יק (החוכר) גם עבור היי"ש והשכר שאצל השיינקארעס (מחזיקי בתי המרזח), כיון שהם רק הסרסורים שבין האטקופצ'יק לבין הקונים. מסקנת רבינו שזו אינה מועלת, ויתבאר לקמן (הערה 29). ב) אולי מועלת מסירת היי"ש והשכר ובית המרזח לידי נכרי, בכדי שיוכל למכרם בימי הפסח, שיחשב זה כמכירת היי"ש והשכר לנכרי זה. אשר בעיקרון מועלת מכירה כזו, כמובא לעיל מנוסח שטר המכירה של רבינו "שמכרתי ... כפי המקח שאפשר לקבל מהקונים שבעיר זו ... למכור כאן מעט מעט, כגון יי"ש במדות קטנות שקורין שיינ"ק"; אלא שיש בזה תנאים באיזה אופן מועיל ובאיזה אינו מועיל (כדלעיל שם, הערה 52). ועל זה משיב רבינו (בשו"ת שלפנינו): "אין בידי להתיר כעת, מחמת חסרון ידיעה איך מסרוהו לערל למכור בפסח" (כדלקמן הערה 32). * בנוסף לכל הנ"ל שאלו אצל רבינו, אודות הקמח שנפל עליו מים ונתחמץ (מקצתו), מה דינו. ויתבאר לקמן (הערה 39).
3. 1336. בכת"י: מדי שנה בשנה.
4. 1337. ראה לקמן בסקירה פרק ט (והערה 157), שבתחלה נהגו שאנשי הקהלה מוכרים את החמץ לרב הקהלה והוא מוכרם לנכרי, ואחר כך התחילו לנהוג לתת שטר הרשאה לרב הקהלה, שהוא ימכור לנכרי את החמץ של בני הקהלה שחתמו על שטר ההרשאה.
5. 1338. שרבינו שלח לרבני אנ"ש את סדר מכירת חמץ ונוסח שטר המכירה, כדלקמן בסקירה פרק א.
6. 1339. מחזיקי בית מרזח.
7. 1340. בכת"י: וימכור.
8. 1341. שמכרו לו את היי"ש והשכר, על מנת שיומכר לנכרי. ובישראל מישראל מועיל קנין אגב סודר בלבד, כדלקמן בתשובת רבינו: "שנמכר למו' בנימין בקנין גמור אגב סודר כדת". ויתבאר לקמן (הערה 159). אלא שכאן לא הועילה מכירה זו וקנין זה אל ר' בנימין, שהרי הוא כבר מכר את החמץ שלו לנכרי, והחמץ הזה לא נכלל במכירתו.
9. 1342. שחתמו על שטר המכירה מבני העיר אל ר' בנימין. אלא שבין כה לא הועילה מכירה זו, שהרי "לערל לא נמכר" חמץ זה, וכנ"ל בהערה הקודמת.
10. 1343. אחרי שביארו שמכירה הנ"ל לא הועילה, מוסיפים שני פרטים שאולי יכולים להועיל: א) שמסרו היי"ש והשכר לנכרי כדי שיכול למכרם בפסח בבית המרזח. ב) שהאטקופצ'יק כבר מכר את כל היי"ש והשכר, גם אלו שנמצאו ברשות השיינקארעס (וכפי שנתבאר לעיל הערה 2).
11. 1344. בכת"י: צריך למודעי (ע"פ שבת נה, ב: צריכין אנו למודעי).
12. 1345. שכל מחזיק בית מרזח מסר את בית המרזח שלו לידי נכרי, שיוכל למכור שם יי"ש ושכר בפסח. ואם כן, אף שלא נכללו היי"ש והשכר במכירת ר' בנימין לנכרי, יכולה אולי המכירה הזאת להתיר את היי"ש והשכר בהנאה.
13. 1346. בכת"י (בכ"מ): האטקופסציק (הוא החוכר מהממשלה את רשיון מכירת היי"ש והשכר, ומספק אותם לבתי המרזח).
14. 1347. השייך למשרד הזה. ואף שלא הוצרך למכור את היי"ש של האקופצ'יק, שהרי הוא נכרי. מכל מקום התכוין הנאמן למכור את כל היי"ש שאצל השיינקארעס השייכים למשרד הזה (שמקבלים את היי"ש להם מאטקופצ'יק זה), ואם כן אולי מכירת הנאמן של האטקופצ'יק מועלת גם עבור היי"ש שאצל מחזיקי בתי המרזח, שאפשר הם נחשבים כסוכנים של האטקופצ'יק.
15. 1348. שלקחו יי"ש מהאטקופצ'יק כדי למכרו בבית המרזח, אחרי ש(הנאמן של) האטקופצ'יק מכר את היי"ש לר' בנימין (והוא מכרו לנכרי). יוצא אם כן שמכירה זו (מהאטקופצ'יק לשיינקארער) אינה חלה, והיי"ש אינו של השיינקארער מדינא.
16. 1349. שאם כן חלה מכירה זו (מהאטקופצ'יק לשיינקארער), והיי"ש הוא של השינקארער מדינא.
17. 1350. שאטקופצ'יק אחד (הנכרי) חכר מהממשלה את הרשיון למכירת יי"ש בעיר זו, והאטקופצ'יק השני (הישראל) חכר מהממשלה את הרשיון למכירת שכר בעיר זו.
18. 1351. היינו מיד בעת המכירה אל ר' בנימין (כמה ימים לפני הפסח), ולא בערב פסח.
19. 1352. שאפשר נכלל בזה גם השכר שנמצא אצל השיינקארעס (כדלעיל הערה 14).
20. 1353. ואם כן לא חלה מכירה זו מהאטקופצ'יק לשיינקארער (כדלעיל הערה 15).
21. 1354. מקצת הקמח (תשובת רבינו לשאלה זו היא לקמן ד"ה ושאלת הקמח, ויתבאר לקמן הערה 39).
22. 1355. הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש. וראה לקמן בתשובת רבינו, שמזכיר את המענה של מהרי"ל לשאלתם.
23. 1356. בכת"י: שמכר.
24. 1357. בכת"י: השכר שלו.
25. 1358. כדלעיל הערה 15. ואם כן שייך לנכרי הקונה, וגזול הוא בידם (כדלעיל הערה 2 ד"ה אלא שחלק).
26. 1359. בכת"י תוקן: ומסרוהו.
27. 1360. כדלעיל הערה 2 ד"ה בעקרון.
28. 1361. כמבואר במשנה (ב"ק צו, ב): "גזל ... חמץ ועבר עליו הפסח ... אומר לו הרי שלך לפניך". וכן נפסק בטוש"ע חו"מ סי' שסג ס"א. וכן הוא בגוזל מנכרי, כמבואר לעיל (סי' תמ סי"ז): "אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו ... אומר לו הרי שלך לפניך". וכן לעיל (סי' תמג ס"ח): "אע"פ שכבר נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום ... יכול לומר לו הרי שלך לפניך ... (ואע"פ שעכשיו הוא אסור בהנאה, חסרון שאינו ניכר הוא)". * אלא שמכל מקום נאסר החמץ בהנאה, כמבואר לעיל (שם): "כיון שעבר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא, הרי הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח". והטעם הוא כיון דמיירי שם בחמץ של נכרי שהוא בבית ישראל ועל אחריותו. וכן הוא לעיל (סי' תמח סי"ד): "אם לאחר שמסר את המפתח לנכרי בשעת מכירה חזר ונטלו ממנו בעל כרחו, כדי שלא יכנס הנכרי לתוך החדר ויטול כלום מהחמץ, הרי חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה לכל אדם מישראל, דכיון שלא הניח את הנכרי ליכנס לתוך החדר שהחמץ מונח שם, הרי נפטר הנכרי מאחריות החמץ שאם יגנב משם החמץ חל ההפסד על הישראל, דהיינו שלא יצטרך הנכרי לשלם לו חובו שחייב לו בעד החמץ שמכר לו, וכל חמץ שיגיע ממנו הפסד לישראל אם יגנב או יאבד עובר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא, ולאחר הפסח הוא אסור בהנאה כחמצו ממש שעבר עליו הפסח". משא"כ כאן דמיירי שגם מקומות החמץ נמכרו לנכרי. ובזה סובר רבינו, שגם כאשר הישראל רצה לגזול בפסח את החמץ שבבית הנכרי, לא נקנה החמץ לישראל כדי להאסר בהנאה. וכן נראה מדברי רבינו לעיל סי' תמח סי"ד. ונתבאר לעיל שם (הערה 85). ונראה שגם לדעת רבינו אין סברא זו ברורה די צרכה, ולכן לא התיר מטעם זה אלא בהנאה, ולא באכילה, כדלקמן ד"ה וגם השכר: "אין להתיר אלא למוכרו לערל על שיינ"ק, ולא ישתה ממנו שום בר ישראל". והוא על פי המבואר לעיל (סי' תמח ס"ל): "ויש מחמירין בכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח לאסרו באכילה ... אבל בהנאה מותר לדברי הכל". [ב"שו"ת הרב" ע' קכד, רצה לפרש דמיירי כאן, אשר לפני שהספיק ר' בנימין למכור החמץ לנכרי, כבר אז מסרו השיינקארעס את היי"ש והשכר לנכרי (כדי שיוכל למכרם בפסח), ולכאורה לא נראה הכרח לזה כאן]. ועדיין אין כל הדברים האלו מבוארים די צרכם. ועל זה כותב רבינו כאן: "והטעם לכל הנ"ל נלאתי נשוא במכתב, ופנים אל פנים אדבר אי"ה".
29. 1362. שזה לא נכלל במכירה שמכר האטקופצ'יק, ולכן "אין בידי להתיר". בתחלה כשנתעוררה שאלה זו, פנו בזה אל מהרי"ל ביאנאוויטש, בחול המועד פסח. והשיב להם. אלא שעדיין לא נתבררו בזה ספיקותיהם, ופנו אל רבינו בעצמו, שהשיב בתשובה שלפנינו, אשר מכירת האטקופצ'יק מועלת רק ליי"ש ושכר שאצלו בעת המכירה, ולא ליי"ש ושכר שהיו באותה שעה אצל השיינקארעס. בנושא זה דנו רבני פאלטאווע וראמען עם אדמו"ר הצמח צדק, בשנים תקצ"ד-ו (שנים רבות לפני שנתפרסמה התשובה שלפנינו, בשנת תר"ז-ח כנ"ל). ואדמו"ר הצמח צדק השיב גם הוא כנ"ל (שו"ת צמח צדק מילואים ח"ה סי' יא): "והשיינקערש ודאי צריכים למכור גם כן, שהרי הם קונים היי"ש לגמרי מהאטקופשציק, והוה לי' חמץ שלהם ולא של האטקופשציק. ואף שהשיינקר אינו משלם תחלה עבור יי"ש שלקח עד שימכרנו, מה בכך, מכל מקום החמץ הוא שלו מעכשיו שקבלו מהאטקופשציק, רק מעות בלבד הם שחייבים להאטקופשציק, ואם כן אין זה נכלל במכירת האטקופשציק, והוא צריך למוכרו. אלא אם כן מכרו אותו להאטקופשציק קודם הפסח והוא ימכור הכל להגוי". וכתב שוב השואל מוה"ר יצחק הרב דפאלטאווע (בשאלה שם): "נראה מדבריו שהבין שהשיינקארעש קונים לגמרי את היי"ש מן האטקופשציק, רק שאין משלמים מקודם המעות, ומפני זה כתב מה שכתב. אמנם לדעתי אינו כן, אלא שהיי"ש הוא תמיד של האטקופשציק ... נראה שהשיינקארעש יש להם דין פועלים המשתדלים במכירת מלאי של אחר, וכאן המלאי של הקאנטאר, ואם כן נראה שאין השיינקארעש צריכים למכור". וכעין זה השיב בארוכה מוה"ר יקותיאל זוסמן מ"ץ דלאחוויץ, אל השואלים – רבני ראמען (קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' ה ע' מא ואילך. וראה "מבית הגנזים" ע' קלה-קמא): "מהיות שהגביר ר' זאב שלמה [שהוא האטקופצ'יק] בא על החתום בשטר כח, ומסתמא הרשהו [האטקופצ'יק הנ"ל, בהרשאתו שחתם אצל הרב] למכור כל החמץ שתחת רשותו, והחמץ שיש בכל השיינקען הוא החמץ של מה"ר זאב שלמה הנ"ל, כי בידו לגרוע ולהוסיף מן המקח וליקח מאתם את השיינק כאוות רצונו, ואם כן הוא מחוייב לבערם או למכור לעכו"ם, וכשנתן כח ורשות למ' יצחק יעקב [רב הקהלה בראמען] למכור חמצו, נתן רשות למכור כל חמצו שיש לו באטקופ שלו". אמנם בשו"ת הצמח צדק שם לא הסכים לדבריהם, והשיב על כך: "על דבר השיינקארעש, הנה אפילו בפקדון אם חייב הנפקד באחריות חייב לבער, והכא חייב אפילו באחריות דאונסין. וכל שכן שאין זה פקדון כלל, דפקדון צריך להחזירו בעין, וזה אדרבה נותן על דעת להוציאו ולמוכרו. ולא גרע שיינקער זה מסרסור ... וכל שכן בנידון זה שהמוכר והלוקח אינם עם הסרסור, כי אם הסרסור דהוא השיינקער קיבל היי"ש לביתו מן המוכר שהוא האטקופשציק, ומוכר ללוקחים, דלית דין ולית דיין שהוא לוקח גמור בלי שום ספק ספיקא בעולם ... ועוד דאפילו בישראל שמשכן חמצו אצל ישראל חברו כיון דקונה משכון חייב לבער ... ופשיטא דשיינקער זה בידו לקדש האשה ביי"ש זה ולסלק מעות להאטקופשציק, ואין בזה שום ספק דהוא חייב לבערו ועובר עליו בב"י וב"י, כי הוא לוקח גמור". וכן היא דעת רבינו, שכתב כאן: "אך השכר שלקחו [השיינקארעס מהאטקופצ'יק] קודם שנמכר [מהאטקופצ'יק] למו' בנימין בקנין גמור אגב סודר כדת [כדי למכרו לנכרי], אין בידי להתיר". והיינו שמכירת האטקופצ'יק אינה מועלת ליי"ש ושכר שאצל השיינקארעס.
30. 1363. כדלעיל (הערה 8). לקמן (הערה 159).
31. 1364. שאע"פ שלא נכלל שכר זה במכירת החמץ של כל העיר, מכל מקום אפשר שיועיל מה שמסר השיינקארער את השכר הזה לנכרי, כדי שיוכל למכרו בבית המרזח בימי הפסח (כדלעיל הערה 12).
32. 1365. ראה שו"ת שארית יהודה (או"ח סי' יב): "רק שהאמירה להאינו יהודי לא תהיה באופן שמוכרין לו במקח שהיהודי מוכר לאנשי העיר ונותנין לו שכר בעד המכירה והמדידה [שאז פירושו שהיי"ש נשאר של הישראל, שמשלח לנכרי עבור טרחתו למכור את היי"ש של הישראל], אלא [שיאמר הישראל לנכרי] שפוחתין לו מהמקח שירויח לעצמו עבור טרחתו ... וכל עיקר ענין זה הוא בכדי שיהא שם לוקח עליו, ולא נפקד, אפילו נפקד באחריות". ונתבאר לעיל בסדר מכירת חמץ (הערה 52).
33. 1366. שבאופן הנ"ל התיר בדיעבד רק בהנאה ולא באכילה (כדלעיל הערה 28).
34. 1367. טעם החילוק בזה בין שכר (בירה) ליי"ש הוא: כי לענין שכר נתבאר לעיל סי' תמב ס"ט (ובהג"ה שם): "ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר ... ונעשה כולו חמץ והשותה כזית ממנו חייב כרת כמו על עצמו של חמץ". משא"כ לענין יי"ש; אף שלעיל שם אוסר כמו בשכר, מכל מקום נתבאר בהגהת מהרי"ל שם (ששמע מאחיו רבינו): "אם יש בזה הפסד גדול מאוד יש לסמוך על האומרים ... אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו מותר בהנאה ... דהיינו שימכרנו לנכרי, רק שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו, ובשתייה אסור לכל ישראל" (וכן כתב רבינו בשו"ת שלו סי' כ, להתיר ביי"ש שעבר עליו הפסח). ולכן התיר גם כאן בהנאה (ולא בשתייה), כדלקמן בסמוך.
35. 1368. שבזה כבר נתבאר לעיל (הערה 28) שגם בשכר מותר בהנאה.
36. 1369. שבזה נתבאר לעיל שבשכר אסור בהנאה. מכל מקום ביי"ש יש להתירו בהנאה.
37. 1370. בבית מרזח (היינו שנכרים ישתוהו, ולישראל יהי' מזה רק ריוח הנאה.
38. 1371. מכירה סיטונית.
39. 1372. שדינו מבואר לקמן (סי' תסו ס"ח): "אם נפלו מים על קמח יסיר מקום המלוחלח והשאר מותר, אפילו נפלו המים בתוך הפסח, וטוב לרקדו אחר כך. וכן אם שק מלא קמח נתלחלח מקצתו ממים יאחוז בידו את מקום המלוחלח עם הקמח שאצלו, עד שיריק כל הקמח שבשק, ואחר כך ירקדנו. ואם אי אפשר לעשות כן, כגון שנתלחלח בצדו בהרבה מקומות, ירקד כל הקמח, וכל קמח שנתלחלח והיה כמו עיסה ישאר למעלה והשאר מותר אפילו הוא בתוך הפסח". ושם סי"ב: "במה דברים אמורים כשנתייבש לחלוחית הקמח קודם הפסח, אף שריקדו בתוך הפסח, אבל אם נתייבש בפסח אסור להשהותו אף לאחר שירקדנו, שיש לחוש שמא נתפרר לתוכו פירורים דקים, והרי נעשה תערובת זה בתוך הפסח, שהרי קודם הפסח עדיין לא נתייבש הלחלוחית, והיה אז כמו עיסה, ולא היה מעורב כלל בשאר הקמח". ושם ס י " ג : "וכל זה כשנתייבש הלחלוחית במקומות הרבה, אבל אם נתייבש במקום אחד מצידי השק, אפילו נתייבש בתוך הפסח, יאחוז בידו את המקום שנתלחלח ונתייבש בשק עם הקמח שאצלו, עד שיוריק כל הקמח שבשק, ואחר כך ירקדנו, ואם לא ריקדו הרי זה מותר, כיון שכבר הסיר את המקום שנפלו עליו מים".
40. 1373. כמבואר לעיל סי' תמה ס"ד.
41. 1374. נדפסה בשארית יהודה חלק יו"ד סי' יח, על שם מהרי"ל אחיו של רבינו. וראה לקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק ב, שקרוב לודאי נכתב ביאור זה על ידי רבינו, והיא היא התשובה הנזכרת בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' רכט, ובהשלמה שבסוף הספר שם כא, א): "מעשה שהי' ... וכמדומה שכתב על זה שו"ת באריכות … והי' מהצורך להשיג התשובה שהשיב על זה". תוכן המשך הדברים בתשובה זו: בפוסקים הובאה מחלוקת בפירושו של תנוך האוזן שפגימתו חשובה מום, שלדעת רש"י וטור התנוך הוא כל הסחוס שבהיקף גובה האוזן ומהצדדים (משא"כ האליה הרכה שבשפת האוזן קרוי עור ואינו עושה מום), ולדעת הרמב"ם התנוך הוא רק הסחוס הקשה שבתוך האוזן (משא"כ כל היקף גובה האוזן, אף שגם בו יש סחוס רך). ויש לומר שבבהמה, גם רש"י והטור מודים לרמב"ם, שאינו חשוב מום אלא כשנפגם הסחוס הקשה שבתוך האוזן. ודוקא באדם הם סוברים שהעור היא האליה הרכה, והתנוך הוא המקיף את קערורית האזן. וגם לדעת הרמב"ם אין התנוך מה שבתוך האוזן, כי אם הגובה הבולט מפנים האוזן. דיון בסוגיות ולשונות הפוסקים דלקמן – ראה גם שו"ת צמח צדק שם. קובץ יגדיל תורה נ.י. חי"ג סי' ט וסי' יג.
42. 1375. ריש פ"ו דבכורות (מעדני יום טוב ס"ק ב): "פירש רש"י ... אבל הרמב"ם...". ובדברי חמודות (שם ס"ק א): "פירש רש"י ... ולשון הטור ... אבל הרמב"ם ... וזה ודאי דלא כפירוש רש"י והטור". וכן ביאר בתוספות יום טוב (בכורות רפ"ו): "פירש הר"ב ... וכן פירש רש"י ... אבל הרמב"ם ... ולשון הטור ... אבל מלשון הרמב"ם...". ויתבאר לקמן.
43. 1376. במשנה בכורות (לז, א): "על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן החסחוס, אבל לא מן העור". וברש"י (שם): "החסחוס, תנוך האוזן שקורין טנדרי"ן. אבל לא מן העור, היינו אליה רכה של אוזן". הרי מפרש שרק האליה הרכה שאין בה סחוס הוא מן העור, שאם נחתך בו אינו מום. אבל החסחוס הרך הוא התנוך, שאם נחתך בו הוי מום.
44. 1377. יו"ד (סי' שט): "וכיצד צרימת האזן שנפגמה בחסרון, עד שתחגור בה הציפורן מן הסחוס, פירוש התנוך, ולא מן העור שבשפת האזן". הרי שרק "העור שבשפת האזן" אינו מום, אבל הסחוס הרך שבאוזן הוא התנוך, שאם נחתך בו הוי מום.
45. 1378. הל' ביאת מקדש (פ"ז ה"ב): "מי שנפגם סחוס אזנו כדי שתחגור הצפורן בפגם. אבל העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום בין ניקב בין נסדק". הרי שלא רק "העור שבשפת האוזן" קרוי עור, אלא כל "העור המוקף לסחוס האוזן" נקרא עור. ונתפרש יותר בפירוש המשניות (בכורות רפ"ו): "מגוף הסחוס, לא מן הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם חסחוס". הרי שגם החסחוס הרך הוא מן העור, ולא נקרא תנוך אלא גוף הסחוס הקשה. ועוד יותר מפורש הדבר בפירוש המשניות לנגעים (פי"ד מ"ט): "תנוך אזן הוא ... שגשם יצא על שטח האוזן ממה שימשך לפנים , כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם , ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האוזן כולה, והפנימי הוא תוך האוזן, ולזה הגשם אשר מחוץ .. וזהו תנוך אזן". הרי שלא נקרא תנוך אלא החלק הפנימי שתוך האוזן שהוא הסחוס החזק הדומה לעצם, משא"כ הבשר הרך שסביב האוזן כולה הוא מהעור, ולא התנוך. ובתרגום הר"י קאפח: "יש גוף סחוסי מעוגל בולט על פני האוזן מצד הפנים, אם נוגע בו האדם ימצאנו קשה כעין עצם, ומחוצה לו בשר רך כפוף מקיף את כל האוזן , ומפנים לו תוך האוזן, אותו הגוף הסחוסי, והוא המבדיל בין הבשר הכפוף שמבחוץ שהוא קצה האוזן ובין תוך האוזן שיש בו השקע, אותו המבדיל הוא תנוך אוזן". הרי שהחלק הכפוף המקיף את האוזן הוא העור, ורק החלק הבולט מצד הפנים, שהוא מבדיל בין הבשר הכפוף לבין תוך האוזן, הוא הנקרא תנוך.
46. 1379. הבשר הרך שבתחתית האפרכסת של האוזן (שאותו מנקבים לצורך ענידת תכשיטים).
47. 1380. בכורות לז, ב.
48. 1381. ד"ה במילת, אליה.
49. 1382. בכורות רפ"ו, כמועתק לעיל (הערה 45).
50. 1383. "נראה דסחוס הוא קשה במשמוש היד, ויש לו גובה קצת מבפנים תוך האוזן".
51. 1384. כמועתק לעיל (הערה 45).
52. 1385. על הפסוק (מצורע יד, יד): "ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר", "ונתן על תוך, יכול על תוך ודאי, תלמוד לומר על תנוך, אי על תנוך יכול על גובה של אוזן, תלמוד לומר תוך נוך, הא כיצד זה גדר האמצעי".
53. 1386. בנגעים (שם): "בתורת כהנים דריש ... יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך, הא כיצד זה גדר אמצעי".
54. 1387. היינו שגם גובה האוזן נקרא בשם תנוך, כלשון התורת כהנים: "אי על תנוך יכול על גובה של אוזן". והלימוד הוא, שגובה זה אינו כשר להזאה.
55. 1388. שמואל-ב ד, ד. ט, ג. וראה רש"י (חיי שרה כה, ג): "חומת אנך שהוא מן נכה רגלים".
56. 1389. "ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אוזן".
57. 1390. ולא בגובה, שהיא האפרכסת.
58. 1391. בגמרא שלנו (בכורות לז, ב): אין רוצעין אלא בגובה של אוזן.
59. 1392. בכורות (לז, א): "לשון תנוך הוא כמו ראשי כנפים והסחוסין בפרק כיצד צולין".
60. 1393. משנה פסחים (פד, א): "כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסים" (שהוא ראוי לאכילה בקרבן פסח). ובגמרא שם: "והא הני לא מתאכלי בשור הגדול".
61. 1394. נראה מכך שמפרש תנוך כמו הרמב"ם, שהתנוך הוא הסחוס הקשה שבפנים האוזן.
62. 1395. בתוס' שם: "מן החסחוס ... ובדל האוזן מתרגם חסחוס דאודנא".
63. 1396. עמוס (ג, יב): "כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אוזן".
64. 1397. "חסחוס דאודן".
65. 1398. "בדל אוזן והוא הקשה שבאוזן, כתרגומו חסחוס דאודן, לפי שאין בו בשר, ויניחנו האריה".
66. 1399. דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה. ופרש"י: שהאוזן רכה ונצלית בחריכתה.
67. 1400. ראה שו"ת צמח צדק (יו"ד סי' רכט): "דלכאורה יש לומר עוד, כי כל הנ"ל דברנו על אוזן האדם שיש בה אלי' רכה למטה בסוף האוזן. אבל באוזן הבהמה אין בה כן. ואם כן אם נאמר דכל מה שהוא קשה קצת נקרא סחוס, אם כן מהו עור אשר תנן אבל לא מן העור. ונהי' מוכרחים לומר דהעור הוא מעט מעט מאד בשפת האוזן. אשר על כן אפשר מחמת זה החמיר לומר דסחוס הוא הקשה ממש לתוך חלל האוזן". וגם לענין תנוך האדם, מבואר ברש"י על התורה (מצורע יד, יד): "תנוך, גדר אמצעי שבאוזן". ובתצוה (כט, כ): "תנוך הוא הסחוס גדר האמצעי שבתוך האוזן שקורין טנרו"ס". והיינו לכאורה כדעת הרמב"ם דלעיל, וכמבואר בט"ז יו"ד (סי' שט ס"ק ד): "התנוך, בפרשת מצורע פירש רש"י גדר האמצעי שבאוזן, רצונו לומר הוא הגבוה שבאמצע האוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן".
68. 1401. ורק הסחוס הקשה שבפנים האוזן הוא התנוך.
69. 1402. "פירוש התנוך, ולא מן העור שבשפת האזן".
70. 1403. וכל זה אינו נכלל ב"תנוך".
71. 1404. כי לדעתו גם רש"י וטור סוברים כהרמב"ם.
72. 1405. היינו שניכר בין: א) תוך נקב האוזן. ב) תנוך הפנימי הקשה, הבולט מנקב האוזן. ג) תנוך החיצון הרך, המקיף את התנוך הפנימי.
73. 1406. שהתנוך שבבהמה אינו העצם שבתוך האוזן, אלא הסחוס שעל גביו. וראה משיב דבר (סי' סא) שהקשה על רבינו שהתנוך שבפנים הוא מום שבסתר שאינו מום. ואילו ב"מגני אברהם" (חי' ליו"ד סי' שט), ובקובץ יגדיל תורה נ.י. (חי"ד סי' לו) מבארים, שהתנוך הפנימי שבולט לחוץ אינו מום שבסתר. וכן הוא בשו"ת כוכב מיעקב (סי' כד): "ראיתי כי בדעתם הוא שכוונת בעל התניא ז"ל שצריך לחתוך בעומק חלל האוזן, אבל הלכו בחשך ולא ראו אור, דאיך נוכל לומר שצריך לחתוך בחלל האוזן, דאם כן הוי מום בסתר ואנן בעינן מום שבגלוי. אולם הגאון בעל התניא לא בדה זאת מלבו ... בבהמה כאשר ימשש האדם בתוך אוזן ימצא בליטה, והיא גדר הפנימי כמו שיש באדם. ואם יגיע החתך בתוך הבליטה הוי מום אליבא דכו"ע, ואפילו לדעת הרמב״ם. והוא הכוונה האמיתית. וכן נראה בפסקי מהרי״א סי׳ קמ"ד".
74. 1407. שהתנוך שבפנים האוזן, שהיא באמצע אפרכסת האוזן, גם הוא בולט יותר מעצם הגולגולת שליד האוזן.
75. 1408. שמכל מקום גם הוא בולט מעצם הגולגולת שבבהמה.
76. 1409. אחרי שנתבאר אשר התנוך הוא חלק האוזן הבולט מהעצם.
77. 1410. בכורות (לה, א): "א"ר יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, אמר רבא גדיא באודניה אימרא בשפוותיה". ופירש רש"י: "גדיא באודניה, גדי אזניו ארוכות, וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל בו מום".
78. 1411. שבפשטות קשה מגמרא זו על שיטת הרמב"ם הנ"ל, וכפי שהקשה בשו"ת צמח צדק (סוס"י רכט): "מיהו בגמרא בכורות (דל"ה ע"א), ובפרש"י ד"ה גדיא באודני', נראה לכאורה דאין לומר דדוקא הקשה הגמור הסמוך ממש לחלל האוזן הוא לבדו הנקרא סחוס, דאם כן מה בין גדיא לאימרא". ועל זה מתרץ כאן, שגם בסחוס הקשה הבולט מהעצם יש חילוק בין גדיא לאימרא, "כי בגדיא השיעור שמהעצם ... עד הגובה ... יותר גדול".
79. 1412. עתה בא להוכיח את פירוש האמור במשנה (בכורות לז, א): "נפגמה אזנו מן החסחוס " (אם הכוונה לתנוך הבולט מהעצם, או לעצם עצמו), על פי האמור בברייתא (שם מ, ב): "אזניו כפולות בחסחסות אחת הרי זה מום, בשתי חסחסיות אינו מום".
80. 1413. במשנה שם: "אוזן הגדי היתה כפולה (שיש לו שתי אזנים מצד אחד, אוזן בתוך אוזן, רש"י), אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום (שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הרי זה מום, רש"י), ואם אינה עצם אחד (שהתנוכים מובדלים למעלה, רש"י) אינו מום (וטעמא לא איתפרש לי, רש"י)". ועל זה מובאת שם הברייתא: "אזניו כפולות, בחסחסות אחת הרי זה מום בשתי חסחסיות אינו מום".
81. 1414. שבזה לא שייך כל כך, שיוכפל לתוכו עד שיהי' כשנים. ולכן אף שנאמר במשנה "עצם אחד", פירש רש"י שהכוונה היא ל"תנוך" שנכפל לתוכו עד שיהי' כשנים. יוצא אם כן שפירוש "חסחוס" הוא התנוך הבולט מהעצם (ולא העצם עצמו), וכפי שנתבאר לעיל.
82. 1415. הל' ביאת מקדש (פ"ז ה"ג): "ובלבד שיהיו לו שני סחוסין, אבל אם אין לה אלא סחוס אחד והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר". ובכסף משנה שם: "ורבינו נראה שגורס בהיפך. וכתב סמ"ג דהכי גריס בתוספתא. והיא הגירסא הנכונה שנימוקה עמה". והיינו שלפי גרסתינו, שחסחוס אחד הוי מום ושני חסחוסין לא הוי מום, כתב רש"י "וטעמא לא איתפרש לי". אבל לפי גירסת הרמב"ם שחסחוס אחד לא הוי מום ושני חסחוסין הוי מום, הרי זה מובן ונימוקו עמו, שכיון שלא נחלק לשנים לא הוי מום. והנה לפי גירסתינו שחסחוס אחד הוי מום, הוצרך רש"י לפרש "שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הרי זה מום". ונתבאר לעיל שזה שייך רק בתנוך בחסחוס הבולט מהעצם. אמנם לפי גירסת הרמב"ם, שחסחוס אחד לא הוי מום כיון שלא נחלק לשנים ושני חסחוסין הוי מום כיון שנחלק לשנים, אם כן שפיר "אפשר לומר דהיינו ב' עצמות בפנים". והיינו שפירוש "חסחוס" הוא העצם עצמו (ולא התנוך הבולט מהעצם).
83. 1416. אם נפרש שהרמב"ם מפרש "חסחוס" הוא העצם עצמו, הנה מה שכתב "אבל אם אין לה אלא סחוס אחד, והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר", אי אפשר לפרש דקאי על העצם עצמו, שלא שייך בו כל כך "שנכפל". אלא ודאי נצטרך לפרש דבריו לפי זה, ש"תרתי קאמר".
84. 1417. בפירוש הרמב"ם שם: "ענין עצם אחד הוא גוף אחד וגולם אחד, כמו שנטל גולם רך וכפלו".
85. 1418. ל"ת שח.
86. 1419. דמיירי בעצם שבתוך האוזן, אלא דמיירי בתנוך הבולט מהעצם.
87. 1420. אפילו אם נפרש ברמב"ם, שמ"ש חסחוס לענין אוזן הגדי הכפול הכוונה לעצם שבתוך האוזן, עדיין מסתבר שמ"ש חסחוס לענין פגימת האוזן מן החסחוס הכוונה לתנוך הבולט מהעצם.
88. 1421. מה שמכנים את העצם בשם חסחוס הוא שם המושאל, כמו מה שמכניס את הסחוס הרך שמסביב לאוזן בשם חסחוס, שגם הוא בשם המושאל בלבד. אבל לענין דינא, החסחוס הוא רק התנוך הבולט מהעצם.
89. 1422. כמועתק לעיל בתחלת הסימן.
90. 1423. מ, ב: "אזן הגדי ... שנכפל תנוך העליון לתוכו". הרי שגם חלק העליון של האוזן נקרא בשם תנוך.
91. 1424. לז, א: "נפגמה אזנו מן החסחוס, ולא מן העור".
92. 1425. ריש פרק על אלו מומין (בכורות לז, א).
93. 1426. בנוסף לכל הלכות ליבון והגעלה שנתבארו בשוע"ר סי' תנא-ב, נתבארו הלכות ליבון ביום טוב, בסי' תקט ס"י-יג. ולמען שלימות נושא הליבון וההגעלה, באים סעיפים אלו כאן בתור הוספה.
94. 1427. הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסד (הגעלת כלים דאסור לעשות ביום טוב כלל משום מלאכה שלא לצורך). הובא בהגהות מיימוניות הל' יו"ט פ"א אות ה, ובמרדכי ע"ז רמז תתסא. רמ"א ס"ה (דאסור להגעיל כלי ביום טוב).
95. 1428. הגהת סמ"ק והגהות מיימוניות ומרדכי שם. שו"ע ס"ה (אסור ללבנו).
96. 1429. לבוש סוף ס"ה (משום דמתקן כלי גמור הוא). וראה לקמן (הערה 101), שיש בליבון זה שתי מלאכות: (א) תיקון כלי. (ב) הבערה שלא לצורך. וכן נתבאר לקמן (סוף סי"א): "ונמצא עשה הבערה כדי לתקן כלי ביום טוב". היינו שיש בזה (א) מלאכת הבערה שלא לצורך אוכל נפש. (ב) מלאכת תיקון כלי. ומה שמזכיר כאן רק הטעם של תיקון כלי, כי מיירי הכא אפילו באופן שהדליק האש, ובישל בה המים, לצורך בישול ליום טוב. אלא שאח"כ ליבן את הכלי באש הזה, או הגעיל את הכלי במים אלו.
97. 1430. מ"א סי' תקט ס"ק ב (אם שכח לתקנו מערב יום טוב אסור). וכדלעיל ס"א (אם היה אפשר לתקנו מערב יום טוב, ושכח ולא תיקנו, דאז אסור מן התורה לתקנו ביום טוב, כדין כל מכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לעשותן מערב יום טוב). וסי' תקז ס"י (וכן אם נפל מערב יום טוב, וידע בו והיה לו שהות לתקנו ... ושכח ... ולא תקנו אסור ... והרי זה כמכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לו לעשותן מערב יום טוב שאסור לעשותן ביום טוב). ותצה ס"ה (כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ... אפילו שכח ולא עשאה ... אסור לעשותה ביום טוב).
98. 1431. תשובת הריב"א באור זרוע הל' יום טוב סי' שמה (השיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל ... התרתי באותה מחבת שקורין [טרפ"א בלע"ז] במלכותינו ללבן אותה באור ... דלא אפשר לעשותה מערב יום טוב ... יצחק בר אברהם). הגהות אשרי ביצה פ"ב סי' יב (אבל מותר ללבן מחבת בת יומא באור ביום טוב). דרכי משה ס"ק ב (בהגעלה אסור כל זמן שהיה יכול להגעילו מבעוד יום). מ"א סקי"א (ואם לא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי להגעיל).
99. 1432. הגהת סמ"ק שם (ואי משום מכשירין, הא פסקינן דאין מורין כן).
100. 1433. כדלעיל ס"ב (לא היה אפשר לו לתקנו מערב יום טוב ... מותר לתקנו ביום טוב, אבל אין מורין כן לאחר).
101. 1434. תשובת הריב"א באור זרוע שם (מיהו כיוצא בזה התרתי באותה מחבת שקורין [טרפ"א בלע"ז] במלכותינו ללבן אותה באור ... ומשום תיקון ליכא איסורא דנראה כמחממה לבשל תחתיה, ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל, ובלאו הכי נמי צריכה לצורך אוכל נפש). הובאה בסמ"ג ל"ת עה כה, א (ר"י התיר בתשובה אחת ללבן ביום טוב מחבת שקורין טרפ"א, שאפו בו [תחתיה] ביום פלדו"ן, ואחר הליבון אפו תחתיה מיד פשטיד"א של בשר, דמשום תיקון כלי אין כאן איסור דנראה כמחממה לבשל תחתיה, ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל, דבלא כן צריך לצורך אוכל נפש). סמ"ק סי' קצד ע' קסג (ור"י התיר ללבן את הטרפ"א של ברזל ביום טוב, מפני שנראה כמחממה לאפות בקל). שו"ע ס"ה (מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו פלאדו"ן של גבינה, ואחר הליבון יאפו בו פשטיד"ה של בשר).
102. 1435. דרכי משה ס"ק ב (ומשמע דבליבון שרי אף על גב דמאתמול היה יודע שצריך ליבון). מ"א סקי"א (ואפילו היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי).
103. 1436. כעין זה הוא גם לענין טבילת כלים בשבת, כמבואר לעיל (סי' שכג ס"ח): "ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה, ואינו נראה כמתקן, מפני שאין הדבר ניכר שמתכוין להטבילו, שהרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך". וכן הוא גם לענין טבילת אשה בשבת, כמבואר לעיל (סי' שכו ס"ז): "אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת אפילו הצריך טבילה מן התורה כגון נדה וכיוצא בהם מפני שאינו נראה כמתקן אלא כיורד להקר". והיינו כיון ששם לא מיירי בתיקון כלי מהתורה, אלא כאמור שם: "אסרוהו חכמים מפני שדומה למתקן כלי", ו"נראה כמתקן", הקילו בזה חכמים כשאינו ניכר שהוא לשם מלאכה. ואף שלא מיירי שם באיסור של מראית העין, אלא באיסור של תיקון כלי מדברי סופרים, מכל מקום גם בזה התירו כשאינו ניכר שהוא לשם מלאכה. ואף שכאן בליבון מיירי בתיקון גמור, כאמור לעיל ס"י (כלי הצריך הגעלה או ליבון אסור להגעילו או ללבנו ביום טוב מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב). וכמובא לעיל (הערה 96 מהלבוש (דמתקן כלי גמור הוא). אפשר שגם כאן אינו חשוב תיקון כלי אלא מדרבנן, כמו בטבילת כלים, שהרי מיירי בכלי שלם, והטבילה והליבון אינן אלא כדי לנקותם מטומאה או מטעם חלב, ולכן התירו אם "אינו ניכר שמתקן כלי". ואפשר הטעם בזה, כי אף במקום שהוא תיקון כלי מהתורה, רואים אנו שמלאכה זו של תיקון כלי היא קלה יותר משאר מלאכות, כמבואר לעיל (סי' שיד ס"א): "חבית של חרס ... שנשברה ודיבק שבריה בזפת, מותר לשברה בשבת בין ביד בין בכלי כדי ליקח מה שבתוכה, ואין בה משום סתירה, מפני שאינה בנין גמור. ובלבד שלא יתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש כמו שיתבאר. אבל כשאינו מתכוין לכך מותר ... אבל אם היא שלימה אסור לשברה, אפילו בענין שאינו מתקן לה פתח נאה, מפני שסתירת בנין גמור אסורה אף בכלים". הרי שאם מתכוין לפתח נאה חייב מן התורה משום תיקון כלי, ואם אינו מתכוין לזה מותר. ואף שבשאר מלאכות הכלל הזה של אינו מתכוין מותר, הוא דוקא כשאינו מתכוין כלל למעשה אסור זה, כדלעיל סי' שלו ס"א (כל דבר שאינו מתכוין מותר ... כגון מטה כסא וספסל ... מותר לגררן על גבי קרקע, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ואף אם נעשה חריץ מאליו אין בכך כלום כי דבר שאינו מתכוין הוא), משא"כ כאן מיירי שהתכוין למעשה זה גופא לעשות בו פתח, אלא שאינו מתכוין לפתח נאה, ומכל מקום התירו כשאינו מתכוין לפתח נאה. והטעם לזה הוא כיון שמלאכת "תיקון כלי" היא תולדת מלאכת "מכה בפטיש", כמבואר לעיל (סי' שב ס"ה): "דרך האומנים העושים כלי מתכת להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמר כדי להשוות עקמימותו בהכאה זו, והכאה זו היא גמר מלאכת הכלי, והוא אב מלאכה שהיתה בכלי המשכן. וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו הרי גמר זה נחשב למלאכה, והוא תולדות מכה בפטיש שהיה במשכן ... וכן כל העושה איזה תיקון לכלי הרי תיקון זה נחשב למלאכה וחייב". והיינו שהן "גמר עשיית הכלי" והן "העושה איזה תיקון לכלי" שניהם תולדות של "מכה בפטיש", מכל מקום יש חילוק גדול בינם, כמבואר לעיל (סי' תקב ס"ט): "אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול הראשון הן מתחזקין ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן, ואסור משום תולדת מכה בפטיש, שהוא גמר מלאכה של כל דבר ודבר". והיינו שאף שלא התכוין לחזק ולהקשות הקדרה החדשה, מכל מקום כיון שמדובר כאן בגמר עשיית הכלי, הנה מלאכה זו נאסרה בכל אופן. משא"כ בחבית של חרס שפותח בה פתח כדי ליקח מה שבתוכה, הרי גם לפני פתיחת הפתח הוא כלי גמור, ואינו נחשב תיקון כלי אלא כשמתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה. וכיון שמלאכה זו היא דוקא כשמתכוין לעשותה, לכן מצינו, שגם כשמתקן משהו לשם איזו השתמשות, אף שאינו כלי כלל, גם זה נאסר – אם הוא מתכוין לתיקון זה, כמבואר לעיל (סי' שמ סי"ז): "אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש חייב משום תיקון כלי ... לפיכך אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש מפני שהוא כמתקן כלי". כי כל המלאכה הזאת של תיקון כלי, בין אם הוא כבר הי' כלי בתחלה ועתה עושה בו תיקון, ובין אם גם אחר התיקון אין זה כלי, אלא שנעשה ראוי לאיזושהי השתמשות, בזה לא אסרו אלא כשמתכוין לזה וניכר הדבר. ודוקא בזה הקילו חכמים כשאינו ניכר שמתקן כלי, שהרי מדובר בכלי גמור, שאיני בא אלא להפקיע טומאתו או גיעולו, שהוא קל יותר מפתיחת פתח חדש בו.
104. 1437. הגהת סמ"ק שם ע' קסד (צריך ליזהר שלא להמתין להשתמש בטרפא עד לאחר שתצטנן אחר הליבון, אלא מיד שיעבירו אותם מן הליבון יתנו אותה על המאכל שצריך לאפות). שו"ע שם (והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד).
105. 1438. מרדכי ע"ז רמז תתסא (ויזהרו לתתו על המולייתא שקורין פשטיד"א מיד אחר ליבונה, כדי שיועיל חמימות ליבונה לאפיית הפשטי"דאה, שאם ימתין עד שיצטנן מליבונה נמצא שהליבון הוא שלא לצורך אוכל נפש). וראה מראי מקומות וציונים.
106. 1439. היינו שיש בזה (א) מלאכת הבערה שלא לצורך אוכל נפש. (ב) מלאכת תיקון כלי. וכדלעיל (הערות 96. 101).
107. 1440. ס"י (אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו, שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה, וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה), וסי"ג בהגהה (אם נבלע בהם על ידי האור דבר היתר ואחר כך נעשה איסור, כגון שנצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר, ואחר כך נבלע בהן חלב, הרי הן נכשרין על ידי הגעלה), וש"נ.
108. 1441. ראה ש"ך שם ס"ק ח (גם במחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה כיון דהיתרא בלע).
109. 1442. הגהת סמ"ק והגהות מיימוניות שם (ודוקא כשמלבנה מחלב לצורך בשר או איפכא, דאז לא בעי ליבון גמור שתסיר קליפתה, אלא סגי בליבון קצת ... אף בתשמישו על ידי האור, היכא דהיתרא בלע).
110. 1443. מכאן נראה שסגי ליבון קל שעל ידי ההיסק מבחוץ, להכשירו מהטעם שנבלע מבפנים. וראה לעיל סי' תנא ס"ז (ושם הערה 59).
111. 1444. הגהת סמ"ק שם (אבל שבלועה מאיסור, וצריכה ליבון גמור שתשיר קליפתה ליבון, זה ודאי אסור לעשותו ביום טוב, שניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומיתסרא). שו"ע ס"ה (אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה, אסור ללבנו).
112. 1445. תשובת הריב"א באור זרוע שם (התרתי ... ללבן אותה באור ... דאי אפשר לעשותן מערב יום טוב). מ"א שם (ואם לא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי להגעיל).
113. 1446. שו"ע סוף ס"ה (אפילו לאפות בו דבר היתר).
114. 1447. נתבאר לעיל (הערה 103). וראה מראי מקומות וציונים.
115. 1448. דרכי משה ס"ק ב (וכתב מה"ר אברהם מפראג וז"ל, נראה דכל שכן שפוד שצלו בו ביום כבד או בשר שאינו מלוח, שמותר ללבנו כדי לצלות בו ביום, מאחר שאין נראה שום תיקון, כמו בהכשר טרפ"א של חלב עכ"ל. ולי נראה דשרי מטעם אחר, דהרי אי אפשר לעשותו מבעוד יום). רמ"א ס"ה (ומותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב).
116. 1449. מ"א סקי"ב (ולי נראה דלטעם רא"פ, אפילו היה אפשר ללבנו מערב יום טוב שרי ללבנו ביום טוב, כיון שמדינא אין צריך ליבון כמ"ש בי"ד סי' ע"ו ס"ד, אלא שנהגו ללבנו לא חשיב תיקון).
117. 1450. כמבואר בשו"ע יו"ד סי' עו ס"ד (ויש מי שאוסר השפוד שצלו בו בשר בלא מליחה ... ויש מתירין בכל זה, וכן המנהג להתיר). וברמ"א שם (ואנו נזהרין לכתחלה, ומתירין בדיעבד).
118. 1451. העובדה שרבינו שלח את הנוסח הזה לרבני אנ"ש נזכרת גם בשאלה אשר שאלו אצל רבינו (לעיל הוספה א): "והיה מוכר לערל עפ"י תקנות כבוד קדשו, ובנוסח הנמסר לו ממעלת קדושת כבוד תורתו".
119. 1452. ואף שנזכר בפסקי דינים צמח צדק (לב, ג): "שוב ראיתי בהלכות מכירת חמץ מכתבי יד קודש רבינו נ"ע "; בודאי אין הכוונה לומר בזה, ש"סדר מכירת חמץ" שלפנינו הי' עדיין בכתובים באותה שעה; שהרי פסקי דינים אלו נמצאים בכתי"ק 1021 (נט, ב), שנכתב כפי הנראה אחרי שנת תרי"ב (ראה הוספות לצמח צדק שער המילואים ח"ה סב, ד. סד, א), ובשעה ההיא כבר נדפס פעמים רבות ה"סדר מכירת חמץ" שלפנינו/
120. 1453. כמבואר בסדר מכירת חמץ: "וככה יעשה באמת ישראל בעל החמץ [ובענינינו – הרב המורשה] ליתן כנף בגדו, שיאחז בו החתום [הערב-קבלן] כנהוג בכל קנין אגב סודר … [אחר כך] ימסור חתימת יד [הערב-קבלן] הנ"ל … ליד האינו יהודי".
121. 1454. כמבואר בסדר מכירת חמץ: "לישראל אחר שלא היה החמץ שלו עדיין מעולם". והטעם לזה: באם הוא מוכר את חמצו דרך אותו הרב לאותו הגוי, אינו יכול להיות ערב קבלן, שאז נשאר הגוי חייב אל בעל החמץ (שהוא ה"ערב קבלן") את הכסף עבור קניית החמץ שלו, וזה פוגם במכירת החמץ.
122. 1455. הטעם לזה: משום שבשטרי ההרשאות לרב מפורט מיקום החמץ אותו מוכרים לגוי, ומיקום החדר שמשכירים לגוי, וכשכל ההרשאות מחוברות, והופכות לחלק משטר המכירה המרכזי, הרי זה כאילו נתפרש בשטר עצמו כל מקומות החמץ הנמכרים.
123. 1456. היינו שווה פרוטה אחת עבור כל אחד מהיהודים המוכרים חמץ – בתור דמי קדימה לקניית החמץ, ושווה פרוטה אחת עבור כל אחד מהם – בתור דמי קדימה לשכירות מקומות החמץ (ראה דברי מלכיאל ח"ד סכ"ד סקנ"ו). ויש המקילים שיהיה מספיק רק שווה פרוטה אחת, כמקדמה לקניית כל החמץ של כולם, ופרוטה אחת כמקדמה לשכירות כל מקומות החמץ של כולם (ראה "מגיני אברהם" ס"ק יא). ויש אומרים שבכל מקום סגי במטבע הכי קטן שבאותו מקום (ראה סדר מכירת חמץ כהלכתו פ"ח).
124. 1457. הטעם לזה: (א) באמצעות שכירות הקרקע קונה הגוי את החמץ בקניין "אגב קרקע". (ב) כך החמץ מונח על גבי מקום המושכר לגוי, ולא על מקום השייך ליהודי.
125. 1458. כמבואר בסדר מכירת חמץ: "ולקרות נוסח המכתב הזה … באיזה לשון שמבין האינו יהודי, באזני האינו יהודי, וגם נוסח חתימת יד מהערב קבלן, ולהסביר לו היטב כל הענין מראש ועד סוף".
126. 1459. ויסביר לו את המשמעות של שטר ה"ערב קבלן", שאחרי קניית החמץ מהיהודים באמצעות תשלומי המקדמה, על קניית החמץ ועל שכירות המקום, ה"ערב קבלן" מתחייב לשלם ליהודים המוכרים, את יתרת התשלום, והגוי מתחייב לשלם ל"ערב קבלן" את יתרת התשלום הזה. סכום התחייבות הערב קבלן ליהודים, וסכום חיוב הגוי לערב קבלן, הוא סכום הכולל של שווי החמץ ושכירות מקומות החמץ – פחות: (א) המקדמה שיתן הגוי עבור החמץ. (ב) המקדמה שיתן הגוי עבור שכירות מקומות החמץ. (ג) הנחה במחיר החמץ שיקבל הגוי, בכדי שיוכל להרויח (אם וכאשר יחזור וימכור). (ד) הנחה נוספת של 3 אחוז נוספים ממחיר החמץ, עבור הוצאות תפעוליות שיהיו לגוי (כשכירות מקומי החמץ ושאר ההוצאות הנדרשות לאחזקת החמץ).
127. 1460. כלומר: שאז יקבל הגוי בחזרה: (א) את המקדמה שנתן עבור קניית כל חמץ. (ב) את המקדמה שנתן עבור שכירות כל מקום. (ג) את שווי ההנחה שהוחלט מראש, בכדי שיוכל להרויח מהקנייה והמכירה הזאת. (ד) תמורת 3% הנחה שקיבל עבור ההוצאות התפעוליות (כשכירות מקומי החמץ וכדומה), ימחל לו הערב קבלן על עודף החוב שנשאר עבור שכירת המקומות וההוצאות התפעוליות.
128. 1461. כאמור בנוסח השטר דלקמן: "במשך שנים עשר יום, מיום דלמטה עד שלשה ימים אחר חג הפסח".
129. 1462. הטעם לזה: כדי שיהי' לגוי מוכן – כסף עבור מקדמות קניית החמץ ושכירות מקומות החמץ, וגם שטר ערבות מה"ערב קבלן" על יתרת החוב הכספי, מעבר למקדמות.
130. 1463. שאלו הם קניני "כסף", ו"אגב קרקע".
131. 1464. קניין זה נקרא "סיטומתא" כלומר: קניין הסוחרים, והוא תוספת קנין לרווחא דמילתא.
132. 1465. גם קניין זה הוא קניין הסוחרים "סיטומתא" לרווחא דמילתא.
133. 1466. השטר הוא "שטר ראיה" על המכירה והשכירות שהתבצעו.
134. 1467. כמבואר בסדר מכירת חמץ: "ואחר כך בשעת מכירת החמץ ממש, לפני מסירת המפתחות והשטר מכירה ליד האינו יהודי, יבקש מהאינו יהודי שימסור חתימת יד אוהבו [הערב-קבלן] הנ"ל, ואחר כך ימסור השטר מכירה והמפתחות".
135. 1468. הוא שטר מכירה מהרב אל הנכרי, שמוכר לו את החמץ של בני קהלתו, על פי שטר ההרשאה שבו מינו הקהלה את הרב למכור את חמצם (דלקמן פרק ד. ונתבאר לקמן שם הערה 154). על זה נתבאר בשער הכולל (ס"ק י): "הנוסח הזה [שבסדר מכירת חמץ של רבינו] נתקן בלשון יחיד המוכר חמצו ... ולפי המנהג שכל בני העיר נותנים הרשאה להרב דמתא שימכור חמצם … צריך לדקדק לכתוב את ההרשאה שתהי' מכוונת להשטר מכירה הזה". וב"ברכת אברהם" (למוהר"א ברודנא, ווילנא תרנ"ט ריש ח"ב. ובספרו מגיני אברהם, ירושלים תרפ"ו): "הגם כי כבר נדפס סדר שטר מכירת חמץ בשו"ע הרב ז"ל, והרב דניקאלייעב [מוהרא"ד לאוואוט] עשה פירוש לדבריו בסדור שלו בחלק שני הנקרא בשם "שערי תפלה" [ובמהדורא בתרא בשם "שער הכולל"]. אך באשר כי נוסח האדמו"ר ז"ל הוא ליחיד המוכר חמצו, וכעת נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל שהרב דמתא מוכר את כל החמץ של כל בני העיר וישובים הסמוכים אלי', על פי הרשאה, ועל פי זה ישתנה הנוסח באיזהו מקומן, הגם כי המכוון אחד הוא, והכל הולך למקום אחד על פי תיקון וסדר נוסח אדמו"ר ז"ל ... על כן באתי לסדר נוסח שטר מכירה כללית, על פי מה שאספתי מנוסחי רבנן קשישאי ז"ל זקני ההוראה, ומה שהוספתי מדעתי בעזה"י, ולמטה ציינתי המקורים לכל דבר". לפי זה ביאר הרב לאוואוט בהערותיו שם, את אופן כתיבת נוסח ההרשאה, ושטר המכירה על ידי הרב המורשה. ובנוסף לכך ערך נוסח מוכן לכל הנ"ל, ונדפס בספרו פסקי פרי מגדים (עמ' תא-ו). גם מו"ה אברהם ברודנא ערך נוסח כזה, על פי נוסח רבינו, והדפיסו (עם ביאור בשולי הגליון) בספרו "ברכת אברהם" ח"ב ובספרו "מגיני אברהם" הנ"ל. כן הגיעו לידינו כמה שטרי מכירה שערכו רבני חב"ד לדורותיהם, מיוסד על תקנת רבינו בסדר מכירת חמץ, שעל פיהם נערך הנוסח דלקמן. בהערות שבשולי הגליון דלקמן בא הדיון – בפרטים שאינם מופיעים בנוסח השטר שנערך על ידי רבינו (דלעיל בסדר מכירת חמץ). משא"כ בפרטים שלא השתנו מנוסח השטר של רבינו, הסתפקנו עם הביאור שנכתב לעיל שם, בשולי הגליון.
136. 1469. בשטר הזה יש כמה חלקים: א) הודעה שיש בידו הרשאה מאנשי הקהלה, למכור את חמצם ולהשכיר את המקומות שבהם מונח החמץ (הוא פרק ד דלקמן). ב) מכירת החמץ של אלו שלא רשמו שמם על שטר ההרשאה, רק גילו דעתם שרוצים למכור החמץ על ידי רב זה (כלדקמן הערה 138), או ששכחו לגלות דעתם (כדלקמן הערה 140). ג) פירוט מיני החמץ (כדלקמן הערה 144). ד) מכירת הבעלי חיים, החנויות והעסקים, והכלים שיש עליהם חמץ בעין (כדלקמן הערה 141). ה) הודעת מכירת החמץ כפי השער ומקח השוה שבעיר זו, והסכום שפוחת מהמחיר כדי שירויח הנכרי בעסק הזה (כדלקמן הערה 151). ו) קנין מעות בדמי קדימה וערב קבלן (כדלעיל בסדר מכירת חמץ, הערה 24). ז) הוספת קניני תקיעת כף ומפתחות (כדלעיל שם, הערה 61) וקנין פרוטה (כדלעיל שם, הערה 66). ח) השכרת המקומות בדמי קדימה וערב קבלן, והוספת קנין אגב קרקע (כדלעיל שם, הערות 42. 44. ולקמן הערה 153). י) יפוי כח וסיום השטר.
137. 1470. בשו"ת דברי נחמיה (סי' לה): "לפי מה שפקפק בספר מקור חיים סי' תמ"ח (די"ח ע"ג) בשחתם השליח כו', אם כן יש לעיין למנהגנו על ידי שטר כח, ולפי הנראה עכ"פ ראוי למסור גם השטר כח לעובד כוכבים, או לכתוב השטר מכירה על נייר השטר כח". ובשער הכולל (ס"ק יא): "לכן נהגו המדקדקים לתפור להשטר מכירה את ההרשאה וכל הרשימות, ואת שתי קצות חוט התפירה חותמין ומדבקין להשטר מכירה בחותם השעוה, ויכתוב בזה הלשון: איך שאני החותם מטה הבא בכח והרשאה מהאנשים החתומים והרשומים והנזכרים בהרשאות ושארי ניירות הדבוקות ותפורות לזה".
138. 1471. היינו בכתבי הרשאה שנחתמו ונשלחו בדואר אל הרב המוכר, ולא הגיע לידיו בזמן, ולכן לא מסרו לידי הנכרי הקונה. וגם זה מועיל, עכ"פ בדיעבד, כמבואר בשו"ת צמח צדק (סי' מה ס"ד): "שכתב בשטר מכירה שמוכר לו החמץ שבחדרים המסומנים במצריהם ורשומים בשטר כח [הרשאה] שיש לו מכל היהודים אשר בעיר, והשטר כח לא מסר לאינו יהודי הקונה, וגם לא קראו לפניו כלל להודיע מספר החדרים ואיזהו מקומן ומי ומי הם הבעלים המוכרים אשר הוא בא מכחם, מכל זה לא דיבר כלל עם האינו יהודי הקונה, רק אמר לו בסתם כל החמץ שאצל היהודים שבכל העיר אני מוכר לך וגם המקומות אני משכיר לך בעד חצי קערביל עד יום אחר הפסח כו'. ומפני זה נולדו חששות ... דהאינו יהודי אינו יכול לתבוע בדין מהמוכר שימסור לו את החמץ שבכל המקומות, כיון שאינו מפורש בשטר כמה מקומות, ויוכל להעלים ממנו כמה מקומות שירצה, ולא יראה לו השטר כח עם הרשימה מהמקומות, אם כן אפשר דאין זו מכירה גמורה ואנן בעינן שיהי' קנין גמור ... [מכל מקום יש] להקל דיעבד, כי ... המוכר לא יוכל להעלים מהלוקח אלא על ידי זיוף, שיעלים השטר כח [הרשאה], ויקבל שטר כח אחר ... ולזיופי לא חיישינן. ועוד דלו יהא שהאמינו הלוקח להמוכר, אטו משום זה המקח בטל". כאן (בשו"ת הצמח צדק) מיירי שעכ"פ שם הישראל נרשם בשטר ההרשאה שבידי המ"ץ, אלא שהמ"ץ השאיר אצלו את שטר ההרשאה ולא מסרו לידי הנכרי. ומזה יש ללמוד גם לאלו שחתמו על שטר ההרשאה, ושלחוהו בדואר לידי המ"ץ, ולא הגיע שטר ההרשאה לידי המ"ץ עד זמן איסורו. מכל מקום, כיון ששם הישראל נרשם על שטר ההרשאה שנשלח לידי המ"ץ, גם זה מועיל מטעם הנ"ל, שהרי סוף סוף מינה הישראל את המ"ץ שימכור את חמצו לנכרי, ושמו של הישראל וכתובתו רשום על שטר הרשאה, והמ"ץ מכר לנכרי את החמץ של כל אלו הרשומים על שטרות ההרשאה, אלא ששטר ההרשאה לא הגיע בזמנו לידי המ"ץ, ולכן לא מסרו המ"ץ לידי הנכרי. ולפי הנ"ל מועיל עכ"פ בדיעבד.
139. 1472. המקור ללשון זה הוא בנוסח שטר מכירת חמץ שבברכת אברהם ומגיני אברהם (הנ"ל הערה 135): "גם מכל האנשים ששמענו שרוצים למכור חמצם". וכן הוא בנוסח כמה שטרות של רבני אנ"ש. אמנם צריך עיון איך יכול זה להועיל למכירת החמץ שלו, הרי שמו לא נרשם על שום שטר הרשאה, ואיך יוכל הנכרי לתבוע בדין את החמץ מהישראל? וכמובא לעיל (הערה הקודמת) משו"ת צמח צדק (סי' מה ס"ד): "דהאינו יהודי אינו יכול לתבוע בדין מהמוכר שימסור לו את החמץ שבכל המקומות, כיון שאינו מפורש בשטר". ואם הנכרי אינו יכול לתבוע בדין את החמץ, איך תהי' המכירה כדת? ואם המכירה אינה כדת, הרי לפי שיטת רבינו, לכאורה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. ואף שהובא בשער הכולל (סק"י) שבשעה שמרשים את הרב למכור את החמץ, אין צריך לא עדים ולא קנין סודר, כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות שלוחין ופ"ה מהלכות מכירה הי"ג. הרי עכ"פ צריך להיות שמו נרשם על שטר ההרשאה, שבלי זה לא יוכל הנכרי לתבוע בדין את החמץ שנמכר, ואינה מכירה גמורה כדת. והנה בברכת אברהם ובמגיני אברהם שם (הערה ד) ביאר המקור לזה: "על פי מה שכתוב ... דגילוי דעתא מהני לענין". אמנם נתבארה לעיל (סדר מכירת חמץ, הערה 16) מסקנת רבינו בסדר מכירת חמץ, שגילוי דעת זה אינו מועיל, "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא", ואם כן אין יכול להועיל מה שאמרו בע"פ שרוצים להרשות אותו, ולא נרשם שמו בכתב ההרשאה? ונראה שמוסיפים זה כדי שיועיל עכ"פ לדעת הסוברים , שעכ"פ בדיעבד סגי בגילוי דעת בלבד (משא"כ לפי המבואר בסדר מכירת, גם בדיעבד לא יועיל לכאורה). וראה לקמן סוף הערה הבאה.
140. 1473. כן הוא בנוסח כמה שטרות של רבני אנ"ש, שמוסיפים לכתוב, שהמ"ץ מוכר גם את החמץ של אלו ששכחו למסור הרשאה. ובזה יש לעיין איך יכולה להועיל מכירה זו – אפילו לפי שיטת רבינו בשלחן ערוך שלו (סי' תמח ס"ח) דסגי בגילוי דעת בלבד, שהרי כיון ששכח למסור הרשאה לא היה כאן גילוי דעת למכירה. ועל זה הוסיפו לכתוב בשטר "שמכל אלו יש לי הרשות והבקשה לעשות להם זכות ולמכור לנכרי", והיינו מטעם זכין לאדם שלא בפניו, למכור את חמצם. אמנם לכאורה אין אומרים זכין לאדם שלא בפניו, אלא כשבאים לזכות לו (כמו בעירוב חצרות ועירוב תבשילין), ולא כשבאים למכור (או לתת) חפץ שלו, שבזה נתבאר לקמן (הל' מציאה ופקדון ס"ד): "ואפילו ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו, אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים". ובאמת מצינו שמועלת המכירה (או הנתינה) מטעם זכין לאדם, בכמה מקומות: א) בשו"ת צמח צדק (סי' מו): "עושים את המ"צ לשליח שימכור חמצם, ומפרשים שימכור כל החמץ גם שיובא לרשותם להבא עד ערב פסח ימכור גם כן, ונותנין לו שטר שליחות ב' או ג' ימים קודם הפסח ... אם זה נכלל במכירת המ"צ, כיון שלא הי' החמץ ברשותם כשנתנו לו כתב שליחות הנ"ל, שאז עדיין לא יכלו למוכרם בעצמם, דהוה ליה כמו מה שאירש מאבא מכור לך דאינו כלום, אם כן יש לומר שאינו יכול לעשות שליח על זה ... [מכל מקום] כיון דגילה דעתו שעושהו שליח על זה, נהי דהשליחות לא מהני, מכל מקום אחר כך המ"ץ יוכל למכור, משום דזכות הוא לו שלא יפסיד חמצו, ושלא יעבור בבל יראה ובל ימצא ... עצם ענין המכירת חמץ מצד עצמו זכות הוא לבעל החמץ, אם כן כשנוסף על זה שעשה את המ"ץ שליח למכור לו חמצו, אף אם אין זו שליחות גמורה … לגבי החמץ הבא לו אחר כך, מכל מקום הוי שליחות מצד הזכייה דזכות הוא לו, ולכן שפיר הוי שליח למכור כל החמץ". הרי מצינו שיכול המ"ץ למכור חמצו של הישראל מטעם זכין לאדם שלא בפניו. אמנם מכאן אין ראיה, שהרי מיירי שנתן לו כתב הרשאה למכור את חפצו בשליחותו, אלא שהשליחות אינה מועלת על חמץ שבא לידיו אחר כך, ולכן מועלת בזה המכירה משום "זכין לאדם", וכמבואר שם: "כיון דגילה דעתו שעושהו שליח על זה, נהי דהשליחות לא מהני, מכל מקום אחר כך המ"ץ יוכל למכור, משום דזכות הוא לו שלא יפסיד חמצו". אבל אין מכאן ראיה שיוכל למכור את חפצו של ישראל מטעם זכין לאדם שלא בפניו. ב) לענין עירוב חצרות נתבאר לעיל: "ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם ... שעירוב זה בודאי זכות הוא לו ואין לו בו צד חובה וזכין לאדם שלא מדעתו". אמנם גם משם אין ראיה, שהרי מדובר שם ב"בני הבית", דהוי כאילו הרשה אותם בפירוש לתת פת לשם עירוב בשליחותו, כמבואר לקמן (הלכות מציאה ופקדון ס"ה): "ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו, לפי שכך נהגו בעלי בתים, ומתחלה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים כלל כיון שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן". ואם כן אין מכאן הוכחה שיוכל המ"ץ למכור חמץ של ישראל אחר מטעם זכין לאדם. ג) לעיל (סי' תמג ס"ו): "ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו (או שהיה ממושכן אצלו), ... אם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול מותר לו למוכרו קודם לכן". הרי שיכול למכור חמצו של חברו. אך מזה אין הוכחה ברורה לנידון דידן, כפי שביאר מוה"ר ישכר בער הורביץ מ"ץ דליובאוויטש (קובץ יגדיל תורה חוב' ט ע' יט): "מפני שראיתי בערב פסח העבר שכמה לא באו על החתום על שטר כח, ולא הספיקה השעה להודיעם שיבואו על החתום, לזאת על דעת לעיין בדבר, כתבתי בסוף שטר מכירת החמץ, שבכלל כל אופני מכירת החמץ המבואר בשטר מכירה ... מכרתי להערל מוכ"ז גם כל מיני חמץ של אנשי עירינו שלא באו על החתום בשטר כח הנ"ל ... אם יש להתיר חמצם של האנשים הנ"ל באכילה אחר הפסח, ועכ"פ בהנאה. דהגם שחמצו של ישראל חברו המופקד אצלו מוכרו בערב פסח בשעה ה' גם בלא דעתו ורשותו, מפני השבת אבידה ... יש לומר דהיינו דוקא במופקד אצלו, שביד הנפקד למסור החמץ להערל הקונה בכל זמן שירצה, משא"כ בנידון דידן, הגם דאנן סהדי דודאי ניחא לבעל החמץ במכירה זו ... מכל מקום אם הי' רוצה לערער על המכירה שנמכרה בלא דעתו ורשותו, הי' יכול שלא למסור החמץ מביתו ורשותו להערל הקונה, דאמר לי' לאו בעל דברים דידי את, אם כן אין זה מכירה גמורה". ד) מכל מקום נראה להוכיח כן מהמשך הדברים לעיל שם (סי' תמג ס"ח): "דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה, הרי הוא כאבוד מבעליו, וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי, כדי לקיים מצות השבת אבידה". הרי שיכול למכור את חמצו מטעם מצוות השבת אבידה. ואפשר שמטעם זה יכול המ"ץ להוסיף על שטר ההרשאה את שמותיהם של אלו מאנשי קהלתו ששכחו למכור את חמצם. וכבר האריכו בזה בכמה ספרים, נלקטו בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ט ס"ב. מעדני שמואל סי' קיד סקכ"ב. הערות ובאורים גליון תתקצו ע' 78 ואילך, וגליון תתקצח ע' 69 ואילך. ה) אלא שכל זה הוא כשמזכיר המ"ץ את שמו בהרשאה, משא"כ בלי הזכרת השם, כבר נתבאר לעיל (הערה הקודמת) שלכאורה צ"ע איך יכול להועיל אף בדיעבד – לפי שיטת רבינו בסדר מכירת חמץ. ו) ואף לדעת הסוברים דסגי בגילוי דעת שרוצה למכור את החמץ, היינו דווקא לעיל שם "מאלו שמסרו הרשאתם בעל פה". משא"כ כאן הרי לא היתה עדיין שום גילוי דעת. ומה מועלת כתיבתו של הרב שהוא מוכר את החמץ של אלו ששכחו, מטעם זכין לאדם שלא בפניו, הרי סוכ"ס הנכרי אינו יכול לתבוע חמץ זה מבעל החמץ – כיון שלא נזכר בכתב ההרשאה, והישראל לא גילה דעתו על המכירה הזאת – שיהי' סגי בדיעבד (לדעתם) בגילוי דעת גרידא. ז) אף אם נאמר דסגי בדיעבד בלי גילוי דעת, ובלי שיוזכר שמו על כתב ההרשאה, היינו דוקא כשיש רק מ"ץ אחד בקהלה זו, שמוכר את חמץ בני הקהלה לנכרי אחד, ואם כן יהי' מקום לטעון שאולי יכול הנכרי לתבוע את החמץ של כל בני קהלתו ששכחו לתת הרשאה למ"ץ המוכר את החמץ; משא"כ אם יש שני מ"צים בקהלה זו, שכל אחד מהם מוכר את החמץ לנכרי אחר, הרי אין שום מקום לומר שיוכל נכרי זה לתבוע את החמץ של היהודי הזה – יותר מהנכרי השני. ואם כן איך תועיל מכירה זו? ח) יתירה מזו, יש שטרות שבהם מוסיף המ"ץ למכור את החמץ של יהודי השכונה, או העיר שלו, אף אלו שאינם שומרים תורה ומצוות, מטעם זכין לאדם שלא בפניו, כי בפנימיות הלב כל יהודי רוצה למכור את חמצו לנכרי לפני הפסח. והוא על פי המבואר ברמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר ... ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס ... שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל ... זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו". אמנם מה כל זה יועיל במכירת חמץ, שהרי הנכרי לא יוכל לתבוע שיתן לו היהודי הזה את החמץ שלו נגד רצונו, והרי נתבאר בסדר מכירת חמץ אשר "אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא", וכיון שהנכרי אינו יכול לתבוע מהישראל את החמץ, איך יכולה מכירה זו להחשב מכירת כדת? וגם בדין הנ"ל שברמב"ם, אין הרב יכול לצוות לכתוב הגט בשליחותו מטעם זכין לאדם – כי אם אחרי שיאמר הבעל בעצמו "רוצה אני". ואם כן אין ללמוד משם שיוכל המ"ץ למכור חמצם של בני קהלתו בלי שיאמרו גילוי דעתם שרוצים למכור החמץ. ט) ויש שטרות שמוסיפין בהם גם "כתקנות הצבור וכח בית דין יפה". אמנם לא מצינו בזה שכח בית דין יפקיר את נכסיו, באופן של הפקר בית דין הפקר, עד שיוכל המ"ץ למכור את החמץ של כל בני העיר, גם אלו שלא גילו דעתם כלל? ואף לשיטת רבינו בשלחן ערוך שלו (סי' תמח ס"ח) דסגי בגילוי דעת בלבד שרוצה למכור את חמצו, כדי שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. מכל מקום הרי כאן לא גילה דעתו שרוצה שהמ"ץ ימכור את חמצו, ואדרבא מדובר אפילו באלו שקונים ואוכלים חמץ בפסח, ואם כן איך יכול המ"ץ למכור את חמצו בלי שבעל החמץ יגלה דעתו ורצונו בזה!? י) בכל אופן נראה לכאורה, שאף אם שורה זו יכולה להועיל לרווחא דמילתא, לענין חמץ שעבר עליו הפסח שהוא מדברי סופרים. מכל מקום אם נזכר בפסח ששכח למכור את חמצו, לכאורה חייב הוא לשרוף את חמצו מיד, עכ"פ לדברי רבינו (בסדר מכירת חמץ): "ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא"!? יא) למרות כל הנ"ל נשארה שורה זו גם בנוסח שלפנינו, כיון שהיא נמצאת בכמה שטרות שנערכו על ידי רבני אנ"ש. אמנם צ"ע בזה, שאם נאמר אשר הוספת שורה זו בשטר לא תועיל (למכירת החמץ של אלו שלא גילו דעתם ושמם לא נרשם בשטר ההרשאה), הרי הזכרה זו יכולה לפגום את השטר כולו. ומטעם זה אולי הי' כדאי, שאלו המוסיפים שורה זו בשטר מכירה שלהם, יעשו זאת בשטר נפרד, והיינו ששטר אחד – בלי הוספה זו, מצורף לשטרות ההרשאה, ושטר שני – עם הוספה זו, בלי צירוף שטרות ההרשאה (ראה גם לקמן הערה 145).
141. 1474. רק הכלים נזכרים בנוסח רבינו, והזכרת בעלי חיים היא עפ"י שער הכולל (אות ד): "היינו אם נמצא אצלו דברים שלא נתבארו בזה הנוסח, כגון מיני חמץ שנמצאו במקומות אחרים, או בעלי חיים הנזונים מחמץ (כגון השוורים שנזונים מן בראהע, שאי אפשר להאכילם בפסח מאכל אחר שזהו הפסד רב), שהם בעצמם אינם חמץ, וכן חכירות ופאטענטין כאשר יתבאר לקמן, וכן שאר עניני מסחור שמשתנים לפי חוקי הזמן והמדינה, אזי יוסיף כל אחד בנוסח הזה תיבות לפי שעתו ומקומו. אבל ח"ו להשמיט או לשנות איזה דבר מסידור הנוסח הזה, כי כולו הלכות קבועות". [בענין איסור למסור בהמתו לנכרי, שיאכילנה חמץ בפסח, נתבאר לעיל סי' תנ סי"ח].
142. 1475. נתבאר לעיל בסדר מכירת חמץ (הערה 55).
143. 1476. סבון שיש בהם תערובת חמץ, ואינו ראוי לאכילת כלב, נתבאר דינו לעיל סי' תמב סכ"ב וסל"ב.
144. 1477. חלק זה מועתק משער הכולל (אות י"א), עם תיקוני לשון לפי צורך הזמן.
145. 1478. דהיינו מי שיש לו חנות שעוסק בעניני חמץ, או שיש לו שותפות בעסק שעוסק בעניני חמץ, שהוא מוכר את כל חלקו בעסק הזה אל הנכרי, ואחרי הפסח קונהו בחזרה ממנו. * ויתירה מזו יש לפעמים בעל חנות שבעצמו מוכר בה חמץ גם בפסח, ומכל מקום רוצה למכור את חמץ לנכרי, כדי להקל מעליו האיסור שבו. ובזה דן באגרות-קודש (חי"ט אגרת ז'רמח): "פשוט שצריך לסדר שם מכירת חמץ. התועלת – ודאית. ונוסף על העיקר (הענין דב"י וב"י) גם ההתעוררות וזכרון על דבר איסור חמץ. מנהג אבות וכו' וכו'. החשש – דשמא יטלו מן החמץ באמצע חג הפסח וכו': 1) פשיטא שכמה מהנ"ל לא יעשו זה. 2) גם בהנוגע להנחשדים – ודאי כודאיות התיקון – לא הוי. 3) אפילו בהנוגע להנוטל – לכמה דעות לא בטלה המכירה [כן משמע דעת אדמו"ר הזקן סתמ"ח סע' יג-יד], כי אם גוזל הוא מה שנוטל ותו לא מידי. 4) אפילו להאומר דבטלה המכירה – י"ל דזהו מכאן ולהבא – וניצל מאיסור ב"י וב"י עד שעה זו. ולאו שאין בו מעשה – לכמה דיעות אין לוקין עליו אף בעשה מעשה. 5) אפילו למ"ד דלוקין עליו – צ"ע מה מכריע: כל ח' ימי חג הפסח באיסור דב"י וב"י אלא באופן שאין לוקין – או זמן יותר קצר, אלא שרגע אחד – רגע ביטול הקני' – קאי בלאו דלוקין עליו. 6) אפילו אם תימצי לומר דבטלה המכירה למפרע – הנה אדרבה לפי זה יש לומר שאין כאן מעשה ואין לוקין על זה, כי מעולם לא הייתה מכירה, ואין מקום לקני' בתוך חג הפסח. יברר אצל הרבנים דשקו"ט עמהם: האפשר להוסיף, והתועלת בהוספה בשטר הנ"ל: א) דישראל המוכר באם ירצה או בא כוחו יהי' מורשה מהנכרי הקונה, ושלא על מנת לקבל פרס, למכור בשבילו או לתת במתנה מהענינים הנמכרים. או ב) שמוכר לו כו' עד למדידה בערב חג הפסח, ולבד מה שילקח מהדברים המנוים בשטר גם בימים שלאחר זה. ומובן שיזהירו את המוכרים שאסור להם לעשות הנ"ל. אבל גם אם יעברו על איסור זה – אין כאן חשש ביטול מכירה כיון דאדעתא דהכי כו'". * וכבר דן בכעין זה רבינו הזקן בעצמו בתשובתו (לעיל הוספה א), בשיינקארעס שמוכרים את החמץ (לישראל, שמוכרו) לנכרי, ואחר כך מסרו את השיינק לנכרי אחר כדי שיוכל למכור בו בפסח. ועצת רבינו שם היא, שאחר הפסח יחזירו השיינקארעס את היי"ש והשכר הנשארים בשיינק אל הישראל שמכרו לו, וישראל זה יקנהו שוב בחזרה מהנכרי (ראה לעיל הערה 28). ובכעין זה דנו בכמה ספרים, גבי בעלי חנויות חמץ – בערב פסח שחל בשבת, אשר לפי הנהוג שהמכירה היא ביום ועש"ק לפני חצות, ובעלי חנויות אלו מוכרים בהם מהחמץ שבו עד לכניסת השבת, ויש חשש שעל ידי זה מתבטלת כל מכירת החמץ. אשר לכאורה אפשר להתנות עם הנכרי אשר היהודי מוכר לו עכשיו ביום הששי בצהרים, רק את החמץ שישאר אצלו עד לערב ולא ימכר במשך יום הששי. אמנם גם אם יתנה כן ישאר בזה חשש ביטול המכירה, שהיא צריכה להיות בדבר מסויים דוקא. וכבר האריך בשו"ת צמח צדק (סי' מה) בטעם הדבר למה כל מכירת חמץ נקראת דבר מסויים, משא"כ כאן שבשעת המכירה אין יודעים כמה מהחמץ שברשותו יכלל במכירה זאת וכמה לא. בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ט סקל"ה, ובס' ערב פסח שחל בשבת פ"ד סק"ב, מביאים את שיטת שו"ת מהר"ם שי"ק סי' ר"ה, אשר אפשר להתנות עם הנכרי, אשר מה שהוא צריך למכור "יקחנו במדידה , ואם ישתייר יחזיר לו גם כן במדה ", שאז ישאר החמץ הנמכר דבר המסויים. אמנם אחר כך מביאים כמה פוסקים המחמירים בזה, ומורים שימכרו את החמץ לנכרי שיחול ביום שבת בבוקר, או ביום הששי כשעה לפני כניסת השבת. מטעם הנ"ל דייק לכתוב באגרות קודש (שם): "שמוכר לו כו' עד למדידה בערב חג הפסח", דהיינו שמוכר את החמץ שיש עליו מדידה, על ידי רישום המלאי (שקורין אינווענטארי) וכיו"ב, ומה שיקח ממנו יהי' גם במדידה ורישום, כרגיל בחנויות, דבלאו הכי תהי' המכירה בדבר שאינו מסויים. אמנם יש בזה עוד חשש נוסף, שאם הנכרי נותן לו רשות ליקח במדידה מהחמץ, נעשה בזה כל החמץ באחריותו של הישראל, כמבואר במשנה (ב"מ מג, א. טוש"ע חו"מ סי' רצב ס"ז): "היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות, אם אינם חתומים כו' מותר לו להשתמש בהם, לפיכך נעשה עליהם שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה אפילו קודם שנשתמש בהם". ובאמת גבי ערב פסח שחל בשבת לא איכפת לן בזה, כי מזמן איסור חמץ (ביום הש"ק) ואילך אין לו רשות להשתמש בהן ואין אחריותו עליו, והאחריות שעליו ביום הששי לא איכפת לן. אמנם בענינינו, אם כותבים שבעל החנות יש לו רשות ליקח מהחמץ במדידה כו', הנה מיד יתחייב באחריות החמץ שבחנויות, שזה אסור בפסח. * יש מי שעלה בדעתו לפרש את הדברים, אשר הרבי מציע כאן, שגם בשטר הרגיל שבו מוכרים כל אנ"ש את חמצם יוסיפו פרטים אלו. אמנם לענ"ד א) קס"ד כזו לא עלתה על דעת קדשו מעולם. ב) קרוב לומר שהוספה כזו תפגום את תקפה של מכירה, ויוכלו כל המוכרים בשטר זה לעבור על איסור חמץ בפסח. ג) גם בלשון אגרת הנ"ל: "בשטר הנ"ל", היינו שטר המיוחד שמסדרים לאיש זה.
146. 1479. בשער הכולל (ס"ק יב): "והמוכר חמצן של כל בני העיר יכתוב הנמצא במקומות וחדרים ורפתים ומכלאות ולולין ושבמקומות אחרים בשדות ועל אם הדרך ביבשה ובספינות". ואף שלכתחלה צריך להשכיר לו החדרים שהחמץ מונח בו, מטעם המבואר לעיל בסדר מכירת חמץ (הערה 42), מכל מקום כאן בהכרח מסתפקים במה שמעיקר הדין אין הכרח לזה (כדלעיל שם). וכמבואר בתקנת מכירת חמץ של בעל הנודע ביהודה (שיבת ציון סי' י): "ומי שיש לו תבואות [של חמץ] בשדה ... או מי שיש לו יין שרף במקומות אחרים אף רחוק ממנו, יכול למכור הכל אגב השכרת החדר הזה, אף שאין החמץ בחדר הזה כלל". וראה גם לקמן (הערה 158).
147. 1480. כמבואר לעיל (סי' תמג ס"ו): "ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו (או שהיה ממושכן אצלו), ... אם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול מותר לו למוכרו קודם לכן".
148. 1481. בכמה שטרות שהיו לפנינו, נוסף על זה "ודברים שאין להם מקח ידוע יושמו על פי ג' אנשים אשר אבחר אני החתום מטה או באי כחי". והוא עפ"י מ"ש רבינו "ימכור כל החמץ במקח השוה שאפשר לקבל בעיר זו … הוי פיסוק דמים, וכמו באומר כדשיימוהו בתלתא". והנה בשטר מכירה של רבינו נכתב "כפי השער ומקח השוה שבעיר זו". והטעם נתבאר לעיל (בסדר מכירת חמץ, הערה 51). והיינו כי בימים ההם הי' שער קבוע לכל מין חמץ בעיר, משא"כ בזמנינו, ובפרט בחבילות אוכל או קמח שנקנו בחנות ונפתחו בבית, שהמחיר ודאי נשתנה על ידי הפתיחה, קשה מאד לאמר שיש בזה מקח השוה, ולכן נוסף "יושמו על פי ג' אנשים". וב"ברכת אברהם" (ברודנא) ריש ח"ב (ס"ק ה): "אבל בשטר מכירה הכללית שמסור לכל רב דמתא ובית דין זריזין הן, על כן טוב יותר לפרט על פי שומא שלושה בקיאים".
149. 1482. נתבאר לעיל בסדר מכירת חמץ (הערה 57).
150. 1483. היינו ערב פסח, שמונת ימי הפסח (בחו"ל), ושלושה ימים אחר הפסח (כדלקמן: "והחתום הנ"ל הבטיח להמתין לו עוד שלשה ימים אחר חג הפסח").
151. 1484. חלק זה מועתק מנוסח השטר של רבינו, עם שינויים הנצרכים. ומה שהוסיפו לפחות האחוזים עבור הנכרי הוא עפ"י שער הכולל שם אות יט (נעתק לעיל הערה 60. ונתבאר לעיל הערה 77).
152. 1485. ראה לעיל (הערה 61) הטעמים שצריך למסור לנכרי את המפתח שמונח בהם החמץ, והטעמים שבזמנינו לא נהוג כן. ואף שמלשון הנהוג בשטרות שלנו נראה, שעכ"פ רגיל הרב לתת אל הנכרי מפתחות אחדים, כדי לעשות בהם קנין. נתבאר לעיל שם (בסוף ההערה) שלא כולם מדייקים בזה.
153. 1486. נוסח זה דומה לנוסח שבסדר מכירת חמץ של רבינו הזקן, אלא ששם התחייבות הערב קבלן היא רק על מכירת החמץ (כדלעיל שם הערה 43), ואילו כאן באה התחייבות הערב-קבלן גם על שכירות המקומות שבהם מונח החמץ. טעם החילוק בזה מבואר בשער הכולל שם (אות כט), דבסדר מכירת החמץ, דמיירי שכל אחד מוכר החמץ לנכרי המכירו, ומעות שכירות המקום הם מועטים, לכן הצריך שיתן הנכרי את כל דמי השכירות לישראל במזומנים (ראה לעיל הערה 78). אמנם עתה אשר הרב "מוכר חמצן של כל בני העיר, שגם שכירות החדרים עד שלשה ימים אחר חג הפסח יעלה לסך רב, שאין ביכולת הקונה לסלק במזומן, יכלול הכל בחתימת יד הערב קבלן". וכן הוא לעיל בסדר מכירת חמץ (והערה 105), שבמקום שמחיר השכירות הוא סכום גדול יותר, מצריך רבינו להשכירו בערב קבלן (ראה "כבוד מלכים" ע' צח).
154. 1487. בנוסח שטר מכירת חמץ של רבינו הזקן לא נזכר שטר ההרשאה, כי שם מיירי שכל אחד מוכר את חמצו לידי נכרי המכירו. על תחלתו של המנהג למכור על ידי הרשאה, כותב בשער הכולל (אות י): "המנהג שכל בני העיר נותנים הרשאה להרב דמתא שימכור חמצם (כמו שהי' המנהג גם בחיי אדמו"ר ז"ל)". מנהג זה נזכר כבר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' מו): "בעיר שעושים את המ"צ לשליח שימכור חמצם". וראה לעיל (הערה 135). ועל פי זה ערך בשער הכולל (ס"ק לח) נוסח שטר הרשאה, שעליו בנוי נוסח השטר שלפנינו. [לקמן (הערה 157) יובא, אשר בכמה קהלות של תלמידי רבינו הזקן נהגו למכור את החמץ לידי רב הקהלה, והוא היה מוכרם אל הנכרי]. * וראה שער הכולל (ס"ק י): "ואין צריך לא עדים ולא קנין סודר (רמב"ם פ"א מהלכות שלוחין ופ"ה מהלכות מכירה הל' י"ג)". והיינו מה שכתב הרמב"ם (הלכות שלוחים פ"א ה"א): "האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין, ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו לבין חבירו, ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות". ובהלכות מכירה (פ"ה הי"ג): "קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל". * בנוסח זה נתפרטו מיני החמץ, למרות מה שכתב בסדר מכירת חמץ "כל מיני חמץ שיש לו, אשר אי אפשר לפרט כל המינים בכתב". וכדלעיל (הערה 33).
155. 1488. נתבאר בשו"ת צמח צדק (סי מו): "בעיר שעושים את המ"צ לשליח שימכור חמצם, ומפרשים שימכור כל החמץ גם שיובא לרשותם להבא עד ערב פסח ימכור גם כן, ונותנין לו שטר שליחות ב' או ג' ימים קודם הפסח. ובעלי הבתים קטנים מביאים חמץ לבעלי הבתים שחתמו על שטר הנ"ל ונותנים להם במתנה, אם זה נכלל במכירת המ"צ, כיון שלא הי' החמץ ברשותם כשנתנו לו כתב שליחות הנ"ל, שאז עדיין לא יכלו למוכרם בעצמם, דהוה ליה כמו מה שאירש מאבא מכור לך דאינו כלום, אם כן יש לומר שאינו יכול לעשות שליח על זה, אף לשימכור השליח כשיבא ברשותו". וכותב כמה טעמים להיתר, ובסוף מוסיף: "אף להתוספות דלא יכול לעשות שליח על זה מכל מקום, כיון דגילה דעתו שעושהו שליח על זה, נהי דהשליחות לא מהני, מכל מקום אחר כך המ"ץ יוכל למכור, משום דזכות הוא לו שלא יפסיד חמצו, ושלא יעבור בבל יראה ובל ימצא ... הכא שעצם ענין המכירת חמץ מצד עצמו זכות הוא לבעל החמץ, אם כן כשנוסף על זה שעשה את המ"ץ שליח למכור לו חמצו, אף אם אין זו שליחות גמורה לגבי החמץ הבא לו אחר כך, מכל מקום הוי שליחות מצד הזכייה דזכות הוא לו, ולכן שפיר הוי שליח למכור כל החמץ. ומכל מקום לרווחא דמילתא לכתחלה נכון לכתוב בשטר השליחות שעושהו שליח גם על החמץ שיבא לרשותו אחר כך עד ערב הפסח, שיהי' שלוחו ושיעשה לו זכות זה למוכרו כו', דכיון שמזכיר בפירוש לשון שיעשה לו זכות ודאי הוה שליח מדין זכייה". ונתבאר לעיל (הערה 140).
156. 1489. מיד בתחלת נשיאותו של הרבי התחילה תקופת השליחות, אברכים היו נשלחים לעיירות ומדינות שונות להפיץ יהדות בין שכבות העם. בין השלוחים היו רבנים שסידרו בעצמם את כל עניני הרבנות שבעיר, אך היו גם כאלו שלא ידעו לסדר בעצמם את סדר מכירת החמץ. כשפנו בשאלה זו לידי הרה"ג הרה"ח מוה"ר זלמן שמעון דווארקין, השיב להם, שהכי טוב הוא, שאחרי שבני קהלתם חותמים על כתב ההרשאה למנות אותו למכירת החמץ שלהם, ישלחו השלוחים את ההרשאות האלו לידיו, בצירוף כתב הרשאה מיוחד מהשליח אל הרב דווארקין, שהשליח ממנה אותו למכור את החמץ של בני קהלתו. כך נוהגים מאז ועד עתה בכמה עיירות, אשר השליח כותב שטר הרשאה מיוחד מרב אל רב, שרב זה ימכור את החמץ של בני קהלתו [מובן שזהו בנוסף לשטר ההרשאה, שבו ממנה השליח את הרב למכור את החמץ שלו ]. והוא על פי מה שנתבאר בשער הכולל (ס"ק י): "נכון לבאר בהרשאה שיכול המורשה למנות שליח אחר במקומו את מי שיוכשר בעיניו". שטר ההרשאה הזה הועתק מכת"י הרה"ג הרב זלמן שמעון דווארקין ע"ה (עם איזה תיקוני לשון הנדרשים).
157. 1490. בכמה קהלות נהגו, כבר בשלהי תקופת רבינו הזקן, שבני העיר היו מוכרים את החמץ לידי רב הקהלה, והוא היה מוכרם אל הנכרי. וכן נשאר המנהג גם אחר כך אצל רבותינו נשיאינו. סדר זה נזכר לראשונה בקשר לעיירה וועליז, בשאלה ששאלו לפני רבינו בשנותיו המאוחרות (לעיל הוספה א, והערה 4): "בעירנו המנהג מדי שנה, מקודם פסח הולך איש אחד המיוחד, שמו ר' בנימין, מבית לבית, וקונה כל חמץ מכל העיר, והיה מוכר לערל עפ"י תקנות כבוד קדשו, ובנוסח הנמסר לו ממעלת קדושת כבוד תורתו". גם בדורות הבאים נהגו כן בכמה עיירות, כנזכר בשו"ת צמח צדק (סי' מז): "דעכשיו שכולם מוכרים לבעל כח אחד ... קונה רק על מנת להקנות". ועוד כתב (סי' מח): "שאיש אחד יהודי קונה כל החמץ מכל העיר והוא מוכר הכל לאינו יהודי". וכן הוא בתשובת מוה"ר יקותיאל זלמן לנדא מ"ץ בוויטבסק (קובץ יגדיל תורה נ.י. חנ"ט סי' סא): "אשר שאל על דבר המכירה לישראל בקנין גמור אגב סודר ואויף-גאב, הנה כן נהוג אצלינו בפה קהלתינו בענין מכירת חמץ מימי הגאון מו"ה אייזיק ז"ל" (– בהר"ד מוויטבסק, מחב"ס פני יצחק, רבה של וויטבסק משנת תקס"ז ואילך). וכן בתשובה נוספת של אחד מנכדי רבינו (קובץ יגדיל תורה חנ"ט סי' נח): "לפי המנהג אצלינו ... כל היהודים מוכרים להשמש בקנין סודר ואוף גאב ומשכירים לו החדרים, נמצא השמש קונה כל החמץ בקנין סודר". בדורות הבאים התחילו כלום למכור החמץ על ידי הרשאה אל הרב (כדלעיל הערה 154), ורק אצל רבותינו נשיאינו נשאר המנהג למכור החמץ אל הרב. * שטרות מכירת החמץ של רבותינו נשיאינו נלקטו ונתפרסמו בקובץ יגדיל תורה חוב' נח סי' מח. שם נדפס תצלום שטרות המכירה של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע וכ"ק אדמו"ר זי"ע. בתקופת שהותו בווארשא ואטוואצק, וכן בתחלת בואו לארה"ב, לא רצה להטריח את הרב לבוא אליו על מנת לעשות הקנין בעצמו, ולכן מכר את החמץ אל הרב על ידי שטר הרשאה, שכתב על שם הר"מ מענטליק והרחמ"א חדקוב ע"ה. בקובץ יגדיל תורה שם נדפס תצלום שטרות ההרשאה על שם הר"מ מענטליק ע"ה, וב"כפר חב"ד" גליון 664 עמ' 45 נדפס תצלום שטר ההרשאה על שם הרחמ"א חדקוב ע"ה, וכן שטר המכירה שמכר על ידו אל הרב ניסן וואקסמאן ע"ה. כמו כן נהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בשעה שלא הי' בליובאוויטש. ראה אגרות קודש שלו ח"ג אגרת תשט וח"ה עמ' פב. שוב נדפס תצלום שטרות מכירה והרשאה הנ"ל, בהוספת עוד שטרות מכירת חמץ של רבותינו נשיאינו, באוצר מנהגי חב"ד (ניסן אייר סיון, ירושלים תשנ"ו, עמ' שכט ואילך). שוב נדפסו שטרות מכירה של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, משנת תרפ"ח, אל הרב מנחם מענדל ז"ק רבה של ריגא, באגרות-קודש שלו (חט"ו ע' מז). ומשנת תר"צ (שהי' אז בארה"ב), על ידי הרשאה לכ"ק חתנו אדמו"ר זי"ע, אל הרב יעקב ישראל זובער (שם ע' פד). ומשנת תרצ"א, אל הנ"ל (שם חי"ז ע' כח). ומשנת תרצ"ב, אל הרב אשר וויילער (שם ע' סט). ומשנת תרצ"ג, אל הנ"ל (שם ע' פז). ומשנת תש"ד, אל הרב שמואל לויטין (שם ע' שח). ומשנת תש"ז, אל הנ"ל (שם ע' שסא). שוב נדפס שטר מכירה של כ"ק אדמו"ר זי"ע, משנת תשכ"ח, אל הרב שמואל לויטין, בתשורה (קוטלרסקי-הרץ, תשע"ד). שטרות מכירה אלו שונים הם משט"מ הרגיל אשר מוכרים את החמץ לנכרי, או כותבים שטר הרשאה לרב שהוא ימכור את החמץ לנכרי בשליחות בעל החמץ, כי אם האדמו"ר מכר את החמץ אל הרב בעצמו. * בזמנינו לא נהוגה מכירת החמץ אל רב הקהלה, ולא נעתק שטר מכירה זה, אלא כדי להתלמד.
158. 1491. בדרך כלל מפרט כל אחד בשטר ההרשאה את הכתובת שלו, ואת הארונות והחדרים שהחמץ הנמכר מונח בהם, ומוסיף ובכל מקום שהוא. ובשטר המכירה של כ"ק אדמו"ר זי"ע (ראה אוצר מנהגי חב"ד בסופו), נכתבו הכתובות, "במקומות מיוחדים ובשאר כל המקומות" וכיו"ב. ונתבאר לעיל (הערה 146).
159. 1492. כיון שמכירה זו היא מישראל לישראל, הרי עיקר הקנין בזה הוא אגב סודר, כנזכר כבר בתשובת רבינו (לעיל סימן יח): "שנמכר למו' בנימין בקנין גמור אגב סודר כדת" (ראה לעיל הערה 8). וכן רואים אנו גם בשאר שטרות מכירת החמץ לרב העיר (דלעיל הערה 157), וכנזכר בתשובת מוה"ר יקותיאל זלמן לנדא מ"ץ בוויטבסק (קובץ יגדיל תורה נ.י. חנ"ט סי' סא): "אשר שאל על דבר המכירה לישראל בקנין גמור אגב סודר ואויף-גאב, הנה כן נהוג אצלינו בפה קהלתינו בענין מכירת חמץ מימי הגאון מו"ה אייזיק ז"ל". וכן בתשובה נוספת של אחד מנכדי רבינו (קובץ יגדיל תורה חנ"ט סי' נח): "לפי המנהג אצלינו ... כל היהודים מוכרים להשמש בקנין סודר ואוף גאב ... השמש קונה כל החמץ בקנין סודר". ושוב לא הוזקקו לשאר הקנינים שהם רק ליתר שאת ויתר עז, כמו קנין תקיעת כף ומסירת המפתחות. ולפי זה לכאורה לא היו צריכים לעשות בזה גם קנין מעות, שהוא הקנין המועיל רק בנכרי, ובישראל מועיל רק למי שפרע ותו לא. מכל מקום רואים אנו בשטרות המכירה של רבותינו, שכתוב בהם גם קנין המעות. ולא זו בלבד אלא שגם על קנין המעות הזה ניתוסף בסופו התחייבות הערב קבלן (ראה לעיל הערה 24). עוד יש בקובץ יגדיל תורה (חוב' נט סי' ס) תשובה מהגאון רבי שניאור זלמן יעשילסאן אבד"ק סוראז, אשר הוא העתיק את שטר המכירה של רבינו הצמח צדק, אשר מכר את החמץ ליד נאמן ביתו ר' חיים בער, וגם הוא מכרו בהוספת קנין מעות וערב קבלן. ובטעם הוספת ערב קבלן, אף שבישראל אינו מועיל קנין מעות אלא למי שפרע בלבד, כתב בהמשך התשובה שם: "שלא יהי' דומה למתנה על מנת להחזיר, שלדעת אדמו"ר יש בו איסור בל יראה וב"י. ולפי הטעם המובא שם נלע"ד דאין חילוק בין יהודי המוכר לעכו"ם ובין ישראל המוכר לישראל חבירו, מאחר שהחמץ חוזר לו בעין ... וראי' לזה שהרי בבכור אף שמשכיר לו החדר ועושה האינו יהודי משיכה ... אעפ"כ הצריך אדמו"ר נ"ע שיהי' ערב קבלן על המעות". והיינו שאם תהי' המכירה בזקיפה במלוה (אף אם הקנין אינו קנין מעות, שאינו מועיל בישראל), ואחר כך יחזור החמץ בעין אל הישראל, יהי' דומה למתנה על מנת להחזיר (ראה עוד בזה לעיל בסדר מכירת חמץ, הערה 24). ועל זה משיב (שם סי' סא) הגאון מוהרי"ז לנדא אבד"ק וויטבסק, אשר בעיר וויטבסק נהוג מימי הגאון רבי יצחק אייזיק בהר"ד אבד"ק וויטבסק (בעל הפני יצחק), אשר אנשי הקהלה מוכרים את החמץ לידי הרב בקנין סודר ובהוספת קנין מעות ובזקיפת המותר במלוה, בלי ערב קבלן. ולדעתם אין זקוקים לערב קבלן רק כאשר הקנין עצמו הוא קנין מעות, ולא כאשר המעות הן רק לתשלומים.