ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לויגששיחה א217

217

ג. ויש להוסיף ביאור בזה ששעבוד הערב (לדעת רב הונא) הוא באופן שעומד במקום הלוה ממש — שזהו מצד דין ערבות הכללי של כל ישראל, דכל ישראל ערבים זה בזה²⁵:

כשם שמצינו לענין ברכת המצות²⁶, "שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא י"ח יכול לברך למי שעדיין לא יצא. . לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא י"ח עדיין"²⁷ — והיינו מפני ש"גדר דערבות משום שכל ישראל הוה כמו מין יחיד"²⁸, "גוף אחד²⁸ ומציאות אחת"²⁹ (כי כל ישראל הם גדר ציבור, שאינו רק צירוף של ריבוי פרטים אלא שכל הציבור הוא מציאות אחת)³⁰,

[וכמבואר בספרים³¹ הפירוש ב"כל ישראל ערבין זב"ז" — ש"ערבין" הוא גם מלשון מעורבים, שכל ישראל מעורבים זה בזה, דכל ישראל ביחד נקראים אדם אחד והם קומה אחת, ולפיכך הם ערבים זה לזה כי כשנעשה פגם ברגל עד"מ כל הגוף מרגיש³²],

ובמילא החיוב שעל חבירו חל גם עליו עד ש"גם הוא נקרא מחויב בדבר",

כמו"כ הוא לענין חיוב ממון, שמצד דין ערבות דכל ישראל ערבין זב"ז, חיוב³³ תשלומין שעל הלוה חל על חבירו הערב כאילו הוא לוה המעות ונתחייב בתשלום חוב זה³⁴.

ועפ"ז יש לבאר פלוגתא הנ"ל במקור דין ערבות בעומק יותר — שתוכן

הערות

25. שבועות לט, סע"א. סנהדרין כז, סע"ב. וראה סוטה לז, ב ובפרש"י ותוס' שם. פרש"י סנהדרין מג, ב ד"ה עד שעברו. ועוד.
26. רש"י ר"ה כט, סע"א.
27. ל' אדה"ז בשו"ע או"ח סקס"ז סכ"ג. ועד"ז הוא שם סקצ"ז ס"ו מתוד"ה עד ברכות מח, סע"א בסופו (ע"ב), במה שהגדול יכול להוציא אחר בברהמ"ז גם כשלא אכל כלל. ולהעיר מריטב"א קידושין כז, א ד"ה גמרא אמר עולא, לענין גלגול שבועה ד"בעלמא קיי"ל דאין ב"ד פותחין לו לגלגל (שבועה) עד דטעין תובע. . שאני סוטה דהוי איסורא וכל ישראל ערבין זל"ז ומחייבי לאפרושי מאיסורא ובעלי דבר חשיבי". וראה קרית ספר להמבי"ט בהקדמה פ"ז הדרך הא'.
28. צפע"נ סנהדרין מג, ב (בגמ' ד"ה לפי שלא).
28. ראה ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד.
29. צפע"נ מכות כד, א (סד"ה בגמ' משה אמר ובגוים).
30. וראה גם צפע"נ מהד"ת צ, ב (נעתק בצפע"נ מכות שם).
31. לקו"ת בהעלותך לג, ג. וראה גם שם שה"ש לה, ד.
32. וראה בארוכה אוה"ת ריש פרשתנו (כרך ה' תתקפא, ב ואילך).
33. ולדיעה זו דין ערבות דישראל שנעשה ערב לעכו"ם הוא רק התחייבות לשלם החוב (כדעת ר"ח בכל ערב), אבל אינו כאילו עומד במקום הלוה ממש.
34. ולפ"ז צ"ל דמ"ש בגמ' (ב"ב שם קעג, ב) "בההיא הנאה כו' גמר ומשתעבד נפשי'" הוא הטעם[ednref_48_*] שהערב מסכים לשעבד את נפשו, אבל השעבוד בפועל הוא לא רק התחייבות תשלום ממון מצד ההנאה כו', אלא שעבוד נפשי לעמוד במקום הלוה. וצ"ע. ולהעיר מנמוק"י ב"ב שם ועוד, דשעבוד הערב הוא מצד זה שהמלוה הוציא ממון על פיו. ודברי ר"א בההיא הנאה הוא רק טעם ע"ז דלא הוי אסמכתא. ועד"ז הוא לכמה דיעות — ראה לקו"ש חכ"ו שם. [edn_48_*] או י"ל דמאמר ר"א בגמ' בההיא הנאה כו' הוא רק לפי לימוד דר"י דלמדין מ"בני אם ערבת גו'". אבל במדרש שכל טוב שבהערה 8 מבאר טעם דר"א בההיא הנאה כו' לגבי יהודה — "ובההיא הנאה דקא האמין לי' שעבד נפשי' בנידוי כל הימים", וממשיך אח"כ "ואע"ג דר"ח כו' אנן סבירא לן כרב הונא כו'". ע"ש. וראה גם מרדכי שבהערה 8.

מצוטט ב־2 עמודים

תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ נח, בדר"ח מרחשון ה'תשי"ז. לקו"ש ח"ל ע' 217
תורת מנחם בס"ד. שיחת אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ל ע' 217

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 23 עמודים.