יום ב' דראש השנה, ה'תש"ל

7

בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

ובחודש

השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהי' לכם²³, ואיתא במדרש ²⁴ באחד (לחודש) זה אברהם, שנאמר ²⁵ אחד הי' אברהם, מקרא קודש זה יעקב, שנאמר ²⁶ שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, יום תרועה זה יצחק, שנאמר ²⁷ וירא והנה איל. וצריך להבין, הרי סדר האבות הוא אברהם יצחק ויעקב, ולמה בכתוב זה מקדים מקרא קודש (זה יעקב) לפני זכרון תרועה (זה יצחק). וביותר יוקשה, שהרי בפרשת אמור ²⁸ (שעליו דרשו באחד זה אברהם כו') כתיב בחודש השביעי באחד לחודש גו' זכרון תרועה מקרא קודש, והיינו, שבענין זה גופא רמז הכתוב את האבות כסדרן, ולמה בפרשת פינחס נאמר מקרא קודש שרומז על יעקב לפני זכרון תרועה שרומז על יצחק. אך הענין הוא, כפי שמבאר הצ"צ באוה"ת ²⁹ , שכיון שהפסוק שבפרשת פינחס הוא בנוגע לענין המוספין (ועשיתם עולה וגו' ³⁰ , ופסוקים אלו אומרים בתפלת מוסף דר"ה וקורין בהמפטיר דר"ה), ומוספין באים מבחי' יוסף ³¹ , לכן הקדים הכתוב יעקב ליצחק, כי אלה ³² תולדות יעקב יוסף.

ב) והנה

בענין השייכות של האבות להפסוק בחודש השביעי, איתא במדרש שם, משל לבן מלכים שהי' לו דין בפני אביו, אמר לו אביו, אם אתה מבקש לזכות לפני בדין ביום הזה כו' (היינו שהאב עצמו מלמד את בנו איך שיזכה בדין), כך אמר הקב"ה לישראל, בני, אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין ביום הזה, תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, באחד זה אברהם וכו', ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, בחודש השביעי. וצריך להבין, מהו החידוש במה

8

שמזכירין זכות אבות בחודש השביעי דוקא (כלשון המדרש, ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות כו' בחודש השביעי), הרי גם בתפלות שבכל ימי השנה (ג' פעמים בכל יום, ולפעמים גם ד' וה' פעמים) מזכירים זכות אבות בהתחלת התפלה, בהקדמה להבקשות שבתפלה, וא"כ מהו החידוש שבהזכרת זכות אבות בר"ה דוקא. וביותר יוקשה, שבתפלה שבכל יום מזכירין זכות אבות בפירוש, אלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, משא"כ הזכרת זכות אבות שבר"ה היא רק ברמז, ועד שצריך להביא ראי' מפסוקים אחרים שבאחד זה אברהם ומקרא קודש זה יעקב וזכרון תרועה זה יצחק, וא"כ, מהו החידוש בהזכרת זכות אבות שבר"ה, שהיא רק ברמז, על הזכרת זכות אבות בפירוש בהתפלות שבכל יום.

אך

הענין הוא, שהמעלה בהזכרת זכות אבות בר"ה היא, שיום ר"ה עצמו הוא המציאות של האבות, אברהם יצחק ויעקב, והיינו, שאין זה כמו הזכרת זכות אבות בהתפלות שבכל יום שהו"ע של זכרון בעלמא, אלא באופן שהיום דר"ה עצמו הוא המציאות של האבות אברהם יעקב ויצחק, וכלשון המדרש באחד זה אברהם, והיינו, שאחד לחודש, היום דר"ה, הנה יום זה עצמו הוא אברהם, וכן מקרא קודש זה יעקב, וזכרון תרועה זה יצחק.

אמנם

הא גופא צריך ביאור, מהי השייכות דר"ה להאבות, עד שהיום דר"ה עצמו זה אברהם וכו'. דהנה, השייכות של הזכרת אבות לתפלת כאו"א מישראל בכל יום, היא, לפי שכאו"א מישראל הולך בדרכי אבותיו אברהם יצחק ויעקב. וכידוע ³³ ההפרש שבין האבות להשבטים, שאין קורין אבות אלא לשלשה ³⁴ , כי בענין השבטים יש חילוקים, וכל שבט במסילתו יעלה ³⁵ , שאלו שהם משבט ראובן, עבודתם היא בהקו של ראובן, וכן בנוגע לשבט שמעון, לוי ויהודה וכו', משא"כ בנוגע להאבות, הנה בכאו"א מישראל צריך להיות ענינם של כל האבות. וע"פ הידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן ³⁶ שהציוויים שבתורה נאמרו בלשון כזה שמתפרש גם בלשון הבטחה, והיינו שהציווי עצמו הוא הבטחה, הרי כן הוא גם בהאמור שבכל אחד מישראל צריך להיות מענינם של כל האבות, שזה עצמו הוא הבטחה שיש בכל אחד מישראל ענינם של כל האבות,

9

וכמבואר בתניא ³⁷ שבכל אחד מישראל יש בהעלם אהבה ויראה וענפיהן הבאים לו בירושה מהאבות, וענין זה הוא לא רק בהעלם, אלא באופן שבא גם בגילוי, שלכן הנה כאו"א מישראל אינו רוצה ואינו יכול (ניט ער וויל און ניט ער קען) להיות נפרד ח"ו מאלקות ³⁸ . וכיון שבכל אחד מישראל ישנו מענין האבות, לכן מזכירים עבור כאו"א מישראל את זכות האבות. וענין זה שייך גם לר"ה, דכיון שכל אחד מישראל הולך בדרכי אבותיו אברהם יצחק ויעקב, לכן מועיל זכותם לכאו"א מישראל, שנמשך לו רב טוב בריבוי מופלג, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה ³⁹ , וכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה. אבל עדיין צריך להבין מהי השייכות המיוחדת של ר"ה להאבות, שהיום דר"ה עצמו הוא המציאות של האבות, באחד זה אברהם וכו'.

ג) והענין

בזה ⁴⁰ , דהנה, פירוש הכתוב אחד הי' אברהם הוא שאברהם פעל ענין אחדות הוי' בעולם, וכמ"ש ⁴¹ ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, א"ת ויקרא אלא ויקריא ⁴² , היינו, שאברהם הודיע בכל העולם שהקב"ה הוא א-ל עולם (לא א-ל העולם, אלא א-ל עולם), שהעולם עצמו הוא אלקות ⁴³ . וזהו באחד זה אברהם שנאמר אחד הי' אברהם, כי, ענינו של אברהם להמשיך אחדות הוי' בעולם, נתחדש בר"ה, באחד לחודש, וכידוע ⁴⁴ שבר"ה (יום ברוא אדה"ר ⁴⁵ ) אמר (אדה"ר) הוי' מלך גאות לבש גו' ⁴⁶ , שהודיע בכל הבריאה כולה אשר הוי' מלך, ואמר באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו ⁴⁷ . וכן הוא בר"ה שבכל שנה ושנה, שביום זה נמשך ענין אחדות הוי' בעולם.

וזהו

גם מקרא קודש זה יעקב ⁴⁸ , שבכל ר"ה נמשך ענין בחי' יעקב. דהנה, יעקב אותיות יבקע ⁴⁹ , שלכן איתא בזהר ⁵⁰ יעקב אמר אז

10

יבקע כשחר אורך ⁵¹ . וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בסידור דרושי סוכות ⁵² , שזהו מה שהקו בוקע את הצמצום. וכיון שבקיעת הצמצום היא מצד בחי' האור שלמעלה מהצמצום, לכן יש בזה מעלה גם על האור דבחי' אברהם, כי, האור הנמשך ע"י אברהם, אף שהי' באופן דויקריא כו', מ"מ, אור זה לא חדר בעולם (דער אור האָט ניט דורכגענומען און ניט דורכגעדרונגען די וועלט) בפנימיות, משא"כ ע"י יעקב נמשך האור בעולם בבחי' פנימיות, וכמ"ש ⁵³ תתן אמת ליעקב, שיעקב הוא בחי' אמת לאמיתו, והאור שנמשך על ידו הוא בבחי' קיום. ואף שתתן אמת ליעקב בא דוקא אחרי בחי' חסד לאברהם, מ"מ, יש מעלה ביעקב על בחי' חסד לאברהם, שדוקא יעקב הוא בחי' אמת, כיון שדוקא על ידו נמשך האור בכל מקום ומקום, ובאופן שבכל מקום הוא בשוה, שזהו"ע בחי' אמת, וכידוע ⁵⁴ שיעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה ⁵⁵ , והיינו לפי שיעקב נמשך מבחי' האור שלמעלה מהצמצום כנ"ל, וכיון שבאור זה לא שייך ענין ההתחלקות, לכן המשכת אור זה הוא בכל מקום בשוה. וזהו מקרא קודש זה יעקב, דמקרא קודש פירוש זמינין מקדש ⁵⁶ , דקודש מלה בגרמי'34, והיינו שהוא מובדל מבחי' יומין, והוא האור שלמעלה מהצמצום, וענינו של יעקב הוא שקורא וממשיך גם מבחי' אור זה. וזוהי השייכות דר"ה ליעקב, כי בכל ר"ה נמשך מבחי' אור זה, שהרי ידוע ⁵⁷ שבכל ר"ה חוזרים הדברים לקדמותם, וא"כ מובן שההמשכה שבר"ה הוא מבחי' שרש הראשון כו'. ובפרט ע"פ המבואר באגה"ק ⁵⁸ שבכל ר"ה נמשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה [ומזה מובן שבר"ה זה נמשך אור עליון יותר שלא הי' גם בזמן בית ראשון ובזמן דקיימא סיהרא באשלימותא ⁵⁹ ]. וזהו מקרא קודש זה יעקב, שכל ר"ה הוא בחי' מקרא קודש, המשכה מבחינת קודש מלה בגרמי', שזהו ענינו של יעקב.

וזהו

גם זכרון תרועה זה יצחק. ובהקדים מ"ש בירושלמי ⁶⁰ כתוב אחד אומר6 שבתון זכרון תרועה (ולא תרועה ממש), וכתוב אחד אומר1

11

יום תרועה יהי' לכם, לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול. אמנם, לפי המבואר בבבלי ⁶¹ שמה שאין תוקעין בר"ה שחל להיות בשבת הוא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא תוקעין גם בר"ה שחל בשבת, יוקשה מ"ש זכרון תרועה. ומבאר הצ"צ ⁶² , שהתקיעה שתוקעים בשבת היא רק זכרון תרועה, כי, תרועה מורה על מדת הדין, ובשבת שאז מתבטלים כל הדינין (כמ"ש בכגונא ⁶³ ), אזי התקיעה היא רק בחי' זכרון תרועה. וזהו גם ענין זכרון תרועה זה יצחק, כי, קריאת שם יצחק הוא ע"ש צחוק עשה לי אלקים ⁶⁴ , שהו"ע התענוג, ומצד המשכת התענוג נעשה מיתוק הגבורות. וכאשר הגבורות נמתקים בחסדים, אזי הם טובים יותר מהחסדים עצמם, כמבואר בסידור ד"ה להבין ענין תקיעת שופר עפ"י כוונת הבעש"ט ז"ל ⁶⁵ , לפי שההשפעה שמבחי' הגבורות דוקא היא באופן של תגבורת כו'. ובפרט לפי מ"ש ⁶⁶ ישחק בשין, שזה מורה על לע"ל ⁶⁷ , אז ימלא שחוק פינו ⁶⁸ , שאז תהי' ההשפעה בתגבורת גדולה יותר45. אך גם עכשיו ההשפעה שמבחי' הגבורות (בחי' יצחק) היא בתגבורת עצומה, שלכן דוקא בברכת יצחק כתיב ⁶⁹ ויתן לך האלקים (דוקא) מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, דקאי הן על הברכה מטל השמים ומשמני הארץ כפשוטם בגשמיות, והן כפי שהם ברוחניות הענינים, כמארז"ל ⁷⁰ מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה ורוב דגן זה תלמוד וכו'. וזוהי המעלה שבזכרון תרועה זה יצחק גם לגבי באחד זה אברהם וגם לגבי מקרא קודש זה יעקב, כי עיקר ההשפעה היא ע"י יצחק, שעל ידו דוקא באה ההשפעה באופן של תגבורת כו', כנ"ל.

וזהו

ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות בחודש השביעי דוקא, שזהו ענין נעלה יותר מהזכרת זכות אבות שבתפלות שבכל ימי השנה, כי הזכרת זכות אבות שבר"ה אינה רק זכרון בעלמא, אלא שבר"ה הוא המציאות של האבות אברהם יצחק ויעקב, וכדאיתא בזהר ⁷¹ שאברהם אחיד מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ויצחק באמצע. וזהו גם הסדר דתר"ת, שב' הפשוטות הם אברהם ויעקב, ותרועה שבאמצע הוא בחי' יצחק ⁷² .

12

ד) אך

עדיין צריך להבין, שהרי ידוע ומבואר בכ"מ ⁷³ שהאבות הם בבחי' עולם האצילות, וזהו שהאבות הן הן המרכבה ⁷⁴ , היינו שהם מרכבה לבחי' שלמעלה מאצילות, אבל האבות עצמם הם בבחי' האצילות (ובפרט שאח"כ נמשכו גם בבי"ע), ולכאורה, איך יתאים ענין זה עם המבואר לעיל בענין באחד זה אברהם שנאמר אחד זה אברהם, שענינו של אברהם הוא בחי' האחדות, שזהו"ע שלמעלה מאצילות, דכיון שבאצילות יש התחלקות עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר ⁷⁵ , הרי אין זה ענין האחדות. ואף שאצילות הוא עולם האחדות ⁷⁶ , דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד ⁷⁷ , הרי ידוע ⁷⁸ שיש הפרש בין היחוד שבחיוהי להיחוד שבגרמוהי, והיינו שגם בענין ד"חד" גופא מחלקים בין חיוהי לגרמוהי, וא"כ אין זה אמיתית ענין האחדות. וכן צריך להבין בענין מקרא קודש זה יעקב, שנת"ל שהו"ע הבקיעה ע"י ההמשכה מבחי' האור שלמעלה מהצמצום, והרי ענין זה הוא למעלה מעלה מבחי' אצילות, שזוהי מדריגת האבות. וכן צריך להבין בענין זכרון תרועה זה יצחק, שנת"ל שהו"ע המתקת הגבורות בחסדים, שגם ענין זה הוא למעלה מעלה מבחי' אצילות, שהרי באצילות ישנם ג' קוין חסד גבורה תפארת וכל קו הוא בפ"ע, וא"כ, הרי זה למעלה ממדריגת האבות. ואף שידוע ⁷⁹ בענין בעבר הנהר ישבו אבותיכם ⁸⁰ , ששרש האבות הוא למעלה מאצילות, הרי זה רק בשרשם, אבל ענין האבות עצמם הוא באצילות.

ה) ויובן

ע"פ הידוע בענין בחודש השביעי [כפי שנתבאר ע"י כל נשיא בדורו (בנוגע לכאו"א מישראל) באותיות שלו ⁸¹ ], דאף ששביעי הוא בחי' בינה, מ"מ, יש בזה כל הג' רישין, ועד לבחי' עתיק (כי התגלות עתיק הוא בבינה ⁸² ), וגם בחי' פנימיות עתיק כו'. והיינו לפי שבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותן, ולכן צ"ל ההמשכה מבחי' שרש הראשון כו'. וכידוע שההמשכה שבר"ה היא מהעצמות ממש. וזהו מ"ש ⁸³ יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, שזהו"ע בחירת

13

העצמות ⁸⁴ , כידוע שאמיתית ענין הבחירה הוא רק בהעצמות ⁸⁵ , כי, כל בחינת אור, להיותו בגדר איזה ציור, לא שייך בו אמיתית ענין הבחירה.

ויש

לבאר השייכות של בחי' זו להאבות, ע"פ מ"ש אדמו"ר מהר"ש בד"ה בחודש השביעי דשנת תר"ל ⁸⁶ (שנאמר לפני מאה שנה), שתחילה מביא את הפירוש השני שבמדרש ⁸⁷ שבחודש השביעי הוא ירחא דשבועתא שבו נשבע הקב"ה לאבותינו, וכמ"ש ⁸⁸ אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, בי נשבעתי נאום הוי' ⁸⁹ . ואח"כ מביא פי' הא' במדרש, באחד לחודש זה אברהם וכו' (כנ"ל). וי"ל בביאור השייכות של ב' הפירושים, שההמשכה שע"י האבות אינה רק בחי' האצילות, אלא ההמשכה היא גם משרש האבות, בחי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם, שזהו מ"ש אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מבחי' ימי קדם שלמעלה מבחי' ימות עולם, וגם מבחי' זו נמשך ע"י האבות לכאו"א מישראל, שיש לו שייכות גם לבחי' שרש האבות שלמעלה מאצילות.

ו) והענין

הוא, דהנה בנש"י כתיב ⁹⁰ אתם עדי. ומבואר בכ"מ ⁹¹ שענין העדות הוא על דבר הנסתר ונעלם מעיני הכל, שהרי על דבר הידוע לכל אין צריך עדות, ואפילו על מילתא דעבידא לאגלויי לא הצריכה התורה עדות ⁹² , אלא ענין העדות הוא (בלשון המאמר ⁹³ ) לגלות דבר המכוסה ונעלם שאינו נגלה לכל. וזהו שהמצוות נקראים בשם עדות ⁹⁴ , כמ"ש ⁹⁵ בדרך עדותיך ששתי, כי המצוות מורים על בחינות עליונות מאד שהם מכוסים ונעלמים, וע"י המצוות נמשכים מההעלם אל הגילוי, כמו העדים שמגלים את הדבר המכוסה ונעלם. וזהו מה שמצוות צריכים להיות מכוונים בדיוק להבחינות שלמעלה שמעידים עליהם וממשיכים אותם, כשם שהעדאת העדים צריכה להיות מכוונת בדיוק בכל הפרטים, שצריכה להיות דבר ולא חצי דבר ⁹⁶ , וכמו מצות ציצית, שצריך להיות בה ל"ב חוטין דוקא, לפי שהיא מעידה וממשיכה בחי' ל"ב

14

נתיבות חכמה ⁹⁷ , וכן מצות תפלין, שצ"ל בה ד' פרשיות, לפי שהיא מעידה וממשיכה בחי' ד' מוחין שלמעלה ⁹⁸ (כמבואר בהמאמר). וכן הוא גם בענין העדות דישראל, אתם עדי, שעל ידם נמשכים ומתגלים בחינות עליונות מאד שהם מכוסים ונעלמים. וכמבואר בד"ה ציון במשפט תפדה ⁹⁹ , שזהו מ"ש ¹⁰⁰ ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל, שי"ב שבטים הם י"ב גבולי אלכסונים דז"א (בחי' מרכבתא תתאה ¹⁰¹ ), שזהו בחי' השתלשלות, אמנם כמו שעלו שבטים בבחי' שורש ומקור נשמתם בבחי' הרצון פשוט שלמעלה מטו"ד, ה"ה בבחי' עדות כו'.

והענין

בזה, דהנה אמרו רז"ל ¹⁰² שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן כו', אמו מזרעת אודם כו', והקב"ה נותן בו רוח ונשמה כו', וידוע ¹⁰³ שג' ענינים אלו ישנם גם בנשמה עצמה, שיש בחינות בנשמה שבאים מבחי' אב ואם, ויש בחינות בנשמה שבאים מהקב"ה, שעז"נ ¹⁰⁴ ויפח באפיו נשמת חיים [כמ"ש בנוגע לבריאת אדה"ר בר"ה, וכן הוא גם בנשמת כאו"א מישראל, כמ"ש רבינו הזקן בתניא ¹⁰⁵ שנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש (ומביא ראי' לזה) כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים], ומאן דנפח מתוכי' נפח ¹⁰⁶ . ובפרטיות יותר, הנה ישראל הוא בחי' ז"א, ששה מדות [ולכן שלימות המספר דישראל הוא ששים רבוא ¹⁰⁷ (וזהו גם מה שישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה ¹⁰⁸ ), כי ששה המדות דז"א כלולים מיו"ד, ויו"ד מיו"ד, ה' פעמים], והרי לידת המדות היא מהמוחין חכמה ובינה, שנקראים אב (חכמה, לובן) ואם (בינה, אודם). וזהו חלק האב ואם שישנו בנשמה, והוא בחי' נר"נ. אך מה שהקב"ה נותן בו נשמה, הרי זה

15

בחי' חי' יחידה, והעיקר הוא יחידה, שמתייחסת להקב"ה ( הקב"ה נותן בו נשמה), כי יחידה קשורה ומקבלת מיחיד ¹⁰⁹ . ומזה בא כח המס"נ שישנו בכאו"א מישראל, שענין המס"נ הוא למעלה מטו"ד, והיינו לפי שנמשך מהקב"ה שלמעלה מבחי' חכמה ובינה (אב ואם). ועז"נ עדות לישראל, שענין העדות הוא לגלות דבר הנעלם, שזהו כח המס"נ שמצד בחי' היחידה (שבא מהקב"ה שלמעלה מבחי' חו"ב) שישנו בגילוי בכאו"א מישראל, ובפרט בר"ה ועשי"ת, וכמרז"ל ¹¹⁰ עה"פ ¹¹¹ דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, הא ביחיד, ויחיד אימת, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שבימים אלו מתגלה בחי' היחידה ¹¹² , שמקבלת מבחי' ניצוץ בורא87, בחי' יחיד. וזהו שבר"ה הוא קירוב המאור אל הניצוץ ¹¹³ , והיינו, שכל ניצוץ שבכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', הנה בהזמן דר"ה, המאור, שהוא עצמותו ממש, הוא בקירוב אליו. וזהו דרשו הוי' בהמצאו, היינו, שהוא מוצא (ער געפינט) ענין שלמעלה מבחי' הנשמה עצמה, שזהו בחי' יחידה ויחיד כו'.

ז) וממשיך

במאמר ד"ה בחודש השביעי הנ"ל ¹¹⁴ בפירוש הכתוב ¹¹⁵ ע"פ שנים עדים יקום דבר, שדבר הוא בחי' מלכות ¹¹⁶ , וכמ"ש בדבר הוי' שמים נעשו ¹¹⁷ , דבר מלך שלטון ¹¹⁸ [ולהעיר, שבזה יובן מ"ש במדרש ¹¹⁹ בחודש השביעי באחד לחודש הה"ד ¹²⁰ לעולם הוי' דברך נצב בשמים, דלכאורה אינו מובן, מהי השייכות דלעולם הוי' דברך נצב בשמים לבחודש השביעי באחד לחודש, אך הענין הוא, שבר"ה הוא המשכת בחי' המלכות, שזהו"ע בדבר הוי' שמים נעשו, וזהו בחודש השביעי באחד לחודש הה"ד לעולם הוי' דברך נצב בשמים, כי בר"ה נמשך בחי' דבר הוי' לחדש את הבריאה בכל רגע ורגע, לעולם, על כל השנה], ופי' ע"פ שנים עדים יקום דבר הוא, שקיום המלכות (דבר, דבר

16

אלקינו) הוא ע"פ שני המדות חסד וגבורה, כמו שאנו רואים למטה שהנהגת המלוכה היא ע"פ שני מדות אלו, וכמ"ש ¹²¹ והוכן בחסד כסא, וכתיב ¹²² מלך במשפט יעמיד ארץ, והכוונה בזה היא לענין דמשפט איהו רחמי ¹²³ (כמבואר בסוף המאמר ¹²⁴ ), שזוהי המשכה נעלית יותר גם מבחי' חסדים, כי במדת החסד אין מלכתחילה בחי' מנגד, משא"כ בחי' רחמים מהפכת גם את הגבורות לחסדים. וכמשנת"ל בענין זכרון תרועה זה יצחק, שהגבורות שבר"ה הו"ע גבורות ממותקות. וזהו ע"פ שנים עדים יקום דבר, שבנין המלכות בר"ה הוא ע"פ שני המדות חסד וגבורה כפי שנמתקת ע"י הרחמים. וזוהי גם השייכות דע"פ שנים עדים יקום דבר לענין באחד בחודש זה אברהם מקרא קודש זה יעקב זכרון תרועה זה יצחק, כי ההמשכה בר"ה היא ע"י ג' קוין של ג' האבות (וכנ"ל (ס"ג) שאברהם אחיד מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ויצחק באמצע), כפי שהם בשרשם בבחי' ימי קדם שלמעלה מאצילות (כנ"ל ס"ה), וענין זה נמשך ומתגלה בכאו"א מישראל, שיש אצלו ענין העדות כו'.

ח) ויש

להוסיף בנוגע לענין העדות בעומק יותר, ע"פ המבואר במאמר הנ"ל ¹²⁵ שענין העדות קשור עם ענין הדעת ¹²⁶ , כי דעת אותיות עדות ¹²⁷ , ובזה גופא, לא רק דעת תחתון, אלא גם דעת עליון ¹²⁸ , כפי שמביא ¹²⁹ הפסוק ¹³⁰ (שאומרים בהפטרה דר"ה) כי א-ל דעות הוי' (ולו נתכנו עלילות), דעות תרין ¹³¹ , שיש ב' דעות, דעת עליון ודעת תחתון, שזהו בענין ההתבוננות, ובענין העבודה הו"ע יחו"ע ויחו"ת. ובהקדים ¹³² , שברוב המקומות מבואר שב' דעות אלו הם בשם הוי' ושם אלקים ¹³³ , והיינו, ששם הוי' הוא בחי' דעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין, ושם אלקים הוא דעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה אין (שאינו מושג). אך ממ"ש כאן כי א-ל דעות הוי', משמע, שב' הדעות (גם ד"ת) הם בשם הוי'.

17

ויש

לבאר תחילה ענין דעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין, דכולא קמי' כלא חשיב ¹³⁴ , דלכאורה, הרי כל מה שיותר קמי' (בקירוב יותר אל העצמות) הוא כלא יותר, וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק ¹³⁵ ד"ה קטנתי (אחר ביאתו מפ"ב), שכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס, ונמצא, שכל מה שהוא למעלה יותר, הוא אין יותר, וכל מה שלמטה יותר, הוא בחי' יש יותר. וא"כ, מהו הפירוש בענין ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין.

והנה

ע"פ פשוט יש לומר110 שזהו ההפרש בין בחי' האורות לבחי' הכלים. וע"ד הידוע ¹³⁶ בענין המספר, שלפעמים מבואר שמספר המועט הוא למעלה דוקא, וכל מה שיורד למטה מתרבה המספר, ולפעמים מבואר להיפך, שמספר המרובה הוא למעלה דוקא, וכל מה שיורד למטה מתמעט המספר, כמבואר בזהר עה"פ ¹³⁷ ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ששבע הוא בחי' ז"א, ועשרים חו"ב, ומאה הוא בחי' כתר [והיינו, שמספר מאה הוא בחי' הכתר כפי שנמשך בבינה, כי כתר עצמו הוא מספר אלף, וכידוע שבפנימיות הכתר הוא מספר רבבה, ובחיצוניות הכתר הוא מספר אלף, אך כאשר הכתר נמשך בבינה, אזי נמשך רק חלק עשירי מבחי' הכתר כמו שנמצא במקומו, ואז הוא במספר מאה. ובחי' חו"ב הוא חלק עשירי מבחי' הכתר (כפי שנמשך בבינה), שלכן חו"ב הם במספר עשיריות (עשרים שנה), ועד"ז בנוגע לבחי' ז"א לגבי בחי' חו"ב, שהוא במספר יחידות (שבע שנים)]. ומבואר בזה, שזהו ההפרש בין בחי' האורות לבחי' הכלים, שבבחי' האורות, כל מה שהם למעלה יותר, הם למעלה בריבוי יותר, ובבחי' הכלים, כל מה שהם למטה יותר, הם בריבוי יותר, וכמו שבעקודים יש רק כלי אחד, ובאצילות יש עשר כלים כו'. ונמצא שב' ענינים הנ"ל (שלפעמים מבואר שלמעלה הוא בריבוי יותר, ולפעמים מבואר שלמטה הוא בריבוי יותר) אינם סותרים זה לזה, ואדרבה, הא בהא תליא, כידוע שריבוי האורות הוא סיבה למיעוט הכלים, וריבוי הכלים הוא סיבה למיעוט האורות. וכמו"כ יש לומר גם בענין אין ויש, שמה שמבואר שלמעלה אין ולמטה יש, הוא בבחי' הכלים, ומה שמבואר שלמעלה יש ולמטה אין, הוא בבחי' האורות.

18

אמנם

ביאור זה אינו מספיק, שהרי עפ"ז נמצא שהענין דכולא קמי' כלא חשיב הוא רק בבחי' הכלים, ובאמת הרי הביטול דכלא חשיב הוא גם בהאורות, ואדרבה, בהאורות הרי זה עוד יותר מאשר בכלים, וא"כ איך אפשר לומר שבבחי' האורות למעלה יש כו'. [ולהעיר ¹³⁸ שקושיא זו היא גם בנוגע לענין המספר, דלכאורה אינו מובן, איך אפשר לומר שהאורות ככל שהם למעלה הם במספר מרובה יותר, הרי ענין ריבוי המספר הוא בחי' התחלקות, וכיון שכל מה שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא, הרי ככל שהאורות הם למעלה יותר ה"ה צ"ל במיעוט יותר].

אך

הענין הוא, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמר דר"ה דשנת תר"פ110 (שנת התחלת נשיאות כ"ק מו"ח אדמו"ר, לפני חמשים שנה), שבבחי' האור עצמו ישנם ב' מדריגות, האור שלגלות עצמותו, והאור שלהאיר את העולמות. וזהו מה שלפעמים מבואר שלמעלה הוא בחי' אין ולמטה יש [וכן116 שלמטה הוא מספר המרובה], ולפעמים מבואר שלמעלה יש [וכן116 שלמעלה הוא מספר המרובה] ולמטה אין, והיינו, שבבחי' האור שענינו להאיר את העולמות, הנה כל מה שהוא למטה יותר, שנמשך יותר בעולמות, הוא בבחי' יש יותר (ובריבוי יותר), אבל בבחי' האור שלגלות עצמותו, הנה כל מה שהוא למעלה יותר הוא בבחי' יש יותר (ובריבוי יותר), והיינו, שיש בו יותר מבחי' העצמות, כי גילוי העצמות (כפי ששייך לומר בעצמות ענין הגילוי) הוא למעלה יותר. וזהו כי אל דעות הוי', שבהוי' עצמו, שהוא בחי' האור, ישנם ב' הדעות, דעת תחתון, שלמעלה אין ולמטה יש, הוא בבחי' האור שלהאיר את העולמות, ודעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין, הוא בבחי' האור שלגלות עצמותו. ושני ענינים אלו ישנם גם בעבודת האדם בכל פרטי חייו, שהעבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים ¹³⁹ , לעשות את העולם דירה לו ית', הו"ע האור שלהאיר את העולמות, והעבודה דדע את אלקי אביך ¹⁴⁰ הו"ע האור שלגלות עצמותו.

ט) וזהו

ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש גו' יום תרועה יהי' לכם, בחודש השביעי בירחא דשבועתא, באחד לחודש זה אברהם, מקרא קודש זה יעקב, יום תרועה זה יצחק, שבר"ה נמשך לכאו"א מישראל זכרון זכות אבות אברהם יעקב ויצחק, ולא רק כמו

19

שהם באצילות, אלא גם ענין ירחא דשבועתא, בחי' אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. ועי"ז נמשך לכאו"א מישראל כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, וכמ"ש ¹⁴¹ ואוצרך הטוב לנו תפתח, הטוב לנו דייקא ¹⁴² , הן בענינים הגשמיים והן בענינים הרוחניים, וכידוע שהדין ומשפט דר"ה הוא הן על ענינים גשמיים ¹⁴³ והן (ומכ"ש) על ענינים רוחניים ¹⁴⁴ , וכמ"ש ¹⁴⁵ כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, כי חק לישראל קאי על הענינים הגשמיים, ומשפט לאלקי יעקב קאי על הענינים הרוחניים, ובר"ה נמשך לכאו"א מישראל כתיבה וחתימה טובה הן בענינים הגשמיים והן בענינים הרוחניים, והמשכה זו היא מבחי' ימי קדם שלמעלה מבחי' עולם כנ"ל. וענין זה נתחדש ע"י ישראל עצמם, שהם פועלים המשכה זו, שזהו מ"ש יהי' לכם, שישראל עצמם פועלים המשכת האור שלמעלה מהצמצום, ובאופן שאור זה נמשך גם למטה, בטוב הנראה והנגלה, בגשמיות וברוחניות, בכל הפרטים, ועד לקיום היעוד ¹⁴⁶ אז ימלא שחוק פינו, שיהי' בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

______ l ______