ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות תשריהלכות סוכה (סי' תרכה-תרמד)תרכט ממה צריך להיות הסכך

תרכט ממה צריך להיות הסכך

ובו ל"ג סעיפים

מסככין בצומח, תלוש, ואינו מקבל טומאה

א אין¹⁹¹⁶ מסככין אלא בדבר שהוא צומח מן הארץ, והוא תלוש מן הקרקע, ואינו מקבל טומאה¹⁹¹⁷. אבל אם אינו צומח מן הארץ, אע"פ שאינו מקבל טומאה, כגון עורות בהמה שלא נעבדו שאינן מקבלין טומאה¹⁹¹⁸, או עפר¹⁹¹⁹ או מיני מתכות¹⁹²⁰, אע"פ שלא עשה מהן כלים, שאינן מקבלין טומאה.

וכן כל דבר שראוי לקבל טומאה ¹⁹²¹ , אע"פ שהוא צומח מן הארץ, כגון כל מיני אוכלין¹⁹²², אע"פ שלא הוכשרו¹⁹²³. וכל מיני כלים, אפילו של עץ, שיש להן בית קבול¹⁹²⁴, שהן מקבלין טומאה, אין מסככין בהן¹⁹²⁵, שנאמר¹⁹²⁶ חג הסכת תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך, בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, דהיינו קשין או שבולת [רי]קנין¹⁹²⁷ שאוספים אותן מן הגורן והיקב, ומהן וכיוצא בהן שצומחין מן הארץ ואינו מקבל טומאה תעשה לך סוכות, ולא מדברים אחרים¹⁹²⁸:

ב כל דבר שהיה ראוי לקבל טומאה שעה אחת, אע"פ שאחר כך נטהר מלקבל טומאה, כגון כלים שנשברו ואין בשבריהן כשיעור הראוי לקבלת טומאה, וכן מטלניות שבלו ולא נשתייר בהן שלש אצבעות על שלש אצבעות, ששוב אין מקבלין טומאה¹⁹²⁹, וכן בית יד של כלי שנשבר מן הכלי ¹⁹³⁰ , שבעודו מחובר לכלי היה מקבל טומאה כמוהו, ועכשיו נטהר מלקבל שום טומאה, כל אלו כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה, גזרו חכמים עליהם שלא לסכך בהן לעולם¹⁹³¹, ואם עבר וסיכך, סוכתו פסולה, כמו המסכך בסכך שהוא פסול מן התורה¹⁹³²:

ג הבית יד של חצים, יש עושין אותן זכרים, דהיינו שאין נוקבין בהן שום נקב, אלא עושין בחץ כעין בית קבול ותוחבין את הבית יד לשם. ויש עושין אותן נקיבות, דהיינו שעושין נקב בראשן, והחץ עשוי כמרצע, ונכנס לתוך הנקב. והזכרים אין מקבלין טומאה, לפי שאין להם בית קבול, ולפיכך מותר לסכך בהן אם עדיין לא היו קבועין בהחץ מעולם¹⁹³³. אבל הנקיבות, כיון שיש בהן בית קבול, אע"פ שהבית קבול עשוי למלאות על ידי החץ מלוי עולם שלא להתרוקן עוד, אעפ"כ הוא מקבל טומאה, ולפיכך אם סיכך בהן סוכתו פסולה¹⁹³⁴:

ד קנים הנבראים חלולים, אע"פ שיש להן בית קבול, אין מקבלין טומאה, לפי שלא נעשה לקבלה, ולפיכך מותר לסכך בהם¹⁹³⁵. וכן מותר לסכך בצינור, לפי שלא נעשה לקבלה¹⁹³⁶:

נשתנית צורתן

ה סיככה בפשתי העץ שלא דך אותן במכתשת ולא ניפץ אותן במסרק, כשרה¹⁹³⁷, שעדיין ניכרים שהן עץ. אבל אם דך אותן במכתשת, אע"פ שלא ניפץ אותן במסרק, פסולה¹⁹³⁸ מדברי סופרים¹⁹³⁹, לפי שנשתנית צורתן וכאלו אינ[ן] מגידולי קרקע¹⁹⁴⁰. והוא הדין צמר גפן או קנבוס שניפץ אותן, אין מסככין בהם¹⁹⁴¹. וכן נעורת של פשתן הנידק מן הפשתן, אין מסככין בו¹⁹⁴²:

ו מסככין בחבלים של גמי ושל סיב, לפי שהחבלים אין מקבלין טומאה ¹⁹⁴³ , שאין להם בית קבול. אבל חבלים של פשתן ושל קנבוס אין מסככין בהן¹⁹⁴⁴, מפני שנשתנה צורתו, וכאלו אינו מגידולי קרקע¹⁹⁴⁵:

סיכוך במחצלת

ז מחצלת של קנים, ושל קש, ושל גמי, ושל שיפה, בין שהיא חלקה שראויה לשכיבה בין שאינה חלקה¹⁹⁴⁶, אם היא קטנה ¹⁹⁴⁷ , דהיינו שאין בה אלא כדי שכיבה¹⁹⁴⁸, סתמא עומדת לשכיבה, וראויה לקבל טומאה אם ישכב עליה הזב, ולפיכך אין מסככין בה אפילו עדיין לא שכב עליה הזב ¹⁹⁴⁹ , אלא אם כן עשאה לסיכוך, או שלקחה מן האומן כדי לסכך בה, שהאומן עושה בסתם למכרן למי שצריך להן כל אחד ואחד לפי צרכו, ואם כן יש לילך אחר דעת הלוקח בעת קנייתו¹⁹⁵⁰. ואם דעתו לסיכוך, אע"פ שיש לה שפה בענין שראויה לקבלה, אעפ"כ אינה מקבלת טומאה, וקיבול זה אינו חשוב כלום, כיון שהמחצלת אינה עשוייה לקבלה¹⁹⁵¹:

ח אבל אם היא גדולה יותר מכדי שכיבה, סתמא עומדת לסיכוך¹⁹⁵², ואפילו אם ישכב עליה הזב אינה מקבלת טומאה¹⁹⁵³ כיון שאינה מיוחדת לשכיבה, ולכן מסככין בה.

במה דברים אמורים, כשאין לה שפה מקפת, אבל אם יש לה שפה מקפת¹⁹⁵⁴ (מארבע רוחותיה¹⁹⁵⁵), בענין שראוייה לקבלה, אין מסככין בה, לפי שסתמא עשויה גם לתשמיש ליתן פירות על גבה (ואפילו אם ניטל שפתה אין מסככין בה¹⁹⁵⁶, כמו שאין מסככים בשברי כלים¹⁹⁵⁷, כמו שנתבאר¹⁹⁵⁸):

ט וכל זה במקום שאין מנהג מבורר בתשמישי המחצלאות¹⁹⁵⁹. אבל במקום שהמנהג של רוב בני העיר להשתמש במחצלאות קטנות לסיכוך, מותר לסכך בהן אפילו בסתם מחצלת קטנה¹⁹⁶⁰, אלא אם כן ידוע שנעשים לשכיבה. ובמקום שמנהג רוב בני העיר להשתמש במחצלאות גדולות לשכיבה, כמו שהמנהג הוא במקומות האלו¹⁹⁶¹, אין מסככין במחצלת גדולה. ואפילו אם ידוע שמחצלת זו נעשית לסיכוך, אין לסכך בה מפני מראית העין, שאין הכל יודעין בזה, ויאמרו שנעשית לשכיבה כמו שהוא מנהג רוב בני העיר¹⁹⁶²:

י וכן במקום שנוהגים לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהן¹⁹⁶³, אפילו נעשו לסיכוך, שאינן מקבלין טומאה, גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית העשויה ממחצלאות, שיאמר מה בין מחצלאות אלו למחצלאות אלו¹⁹⁶⁴, ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה, שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה¹⁹⁶⁵:

דבר המעמיד ומחזיק את הסכך

יא הסולם יש להסתפק בו אם הוא מקבל טומאה, לפי שאין בו בית קבול, והרי הוא כשאר כל פשוטי כלי עץ שאינן מקבלין טומאה, או אפשר שהנקבים שהשליבות תקועות בהן הן דומין לבית קבול, ולפיכך אין לסכך בו¹⁹⁶⁶.

ולכתחילה יש ליזהר שלא להניח[ו] על גבי הגג כדי להניח עליו הסכך¹⁹⁶⁷, וכן שלא להניחו על גבי הסכך כדי להחזיקו שלא יפזרנו הרוח, והוא הדין שאין מחזקין ואין מעמידין את הסכך לכתחלה בכל דבר שראוי לקבל טומאה, כגון כסא וספסל¹⁹⁶⁸, גזרה שמא יסכך בהן¹⁹⁶⁹:

יב במה דברים אמורים, כשהסיכוך בעצמו מונח על גבי דבר שמקבל טומאה, או שדבר המקבל טומאה מונח על גבי הסכך ממש ומחזיקו, אבל אם הסכך מונח על גבי כלונסאות, או על גבי יתידות, והן מונחים על גבי דבר המקבל טומאה, אין בכך כלום¹⁹⁷⁰, ומותר לעשות כן לכתחלה¹⁹⁷¹. ואע"פ שדבר המעמיד ומחזיק את הסכך נסמך על גבי דבר הפסול לסיכוך, אין בכך כלום, שהרי כל סוכה שבעולם מעמידי הסכך הן נסמכים על גבי קרקע עולם¹⁹⁷² הפסולה לסיכוך¹⁹⁷³:

יג וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד שכבר העמיד את הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה, מותר¹⁹⁷⁴ לישב בה לכתחלה¹⁹⁷⁵.

ואפילו לכתחלה מותר להניח את הסכך עצמו על גבי הדפנות, אפילו אם הן מן הפסול לסיכוך, כגון חומת אבנים¹⁹⁷⁶. לפי שאין לגזור שמא יסכך סוכתו באבנים, שהכל יודעין שהאבנים פסולין לסיכוך¹⁹⁷⁷, שהרי אין זו סוכה כלל אלא כעין בית דירת קבע¹⁹⁷⁸.

וכן מותר לכתחילה לחבר כלונסאות הסוכה שהסכך מונח עליה לדפנות הסוכה על ידי מסמרים של ברזל, או לקשרן בחתיכות בגדים המקבלין טומאה¹⁹⁷⁹, כיון שהסכך עצמו מונח על גבי כלונסאות שאינן מקבלין טומאה וכשרים לסיכוך¹⁹⁸⁰:

יד כל פשוטי כלי עץ הרחבים קצת וראוי להניח עליהם דבר, כגון שולחן ומגריפה ומרדה, גזרו חכמים עליהם טומאה, לפי שהן דומין לבית קבול. לפיכך אין לסכך בהן¹⁹⁸¹. וכן אין להניחן על גבי הסכך להחזיקו, אפילו אם נשברו¹⁹⁸², כיון שהיו ראוים לקבל טומאה שעה אחת גזרו עליהן¹⁹⁸³:

סיכוך בידות האוכלים

טו כל ידות האוכלין¹⁹⁸⁴, כגון קשין של שבלים וזמורות של ענבים ומכבדות של תמרים¹⁹⁸⁵, מקבלין טומאה בשעה שהן מחוברין להאוכל¹⁹⁸⁶, שנאמר¹⁹⁸⁷ טמא הוא לכם, ודרשו חכמים¹⁹⁸⁸ לכם, לכל דבר שהוא צורך לכם באוכל הזה, דהיינו ידות, הוא מקבל טומאה כאוכל עצמו.

ואינו נקרא יד אלא שלשה טפחים בקשין של מין שבלים הנקצרין במגל (אבל מין שבלים שאין דרכן להקצר במגל, אלא עוקרין אותן ביד, אין שיעור לידותיהן, שאפילו הן ארוכין הרבה הן מקבלים טומאה משום יד), וארבעה טפחים במכבדות של תמרים, ושני טפחים בזמורות של ענבים, דהיינו טפח אחד מימין האשכול התלוי בזמורה וטפח אחד משמאלו¹⁹⁸⁹, אבל אם הן ארוכים יותר משיעור הזה, אין מקבל טומאה אלא מה שהוא סמוך להאוכל כשיעור הזה ¹⁹⁹⁰ :

טז לפיכך המסכך סוכתו בקשין של שבלים, ובזמורות ובהן ענבים, ובמכבדות ובהן תמרים, אם אין הקשין והזמורות והמכבדות ארוכין כל כך עד שיהא בהן רוב נגד האוכל והיד שלו, הרי היא פסולה¹⁹⁹¹.

במה דברים אמורים כשקצר או בצר אותן לאכילה¹⁹⁹², שאז צריך חיבור היד עם האוכל לאחוז בו את האוכל¹⁹⁹³. אבל אם קצרן ובצרן לסיכוך, שאז אין נוח לו חיבור היד עם האוכל, שהרי האוכל פוסל סוכתו, ולכן אין היד מקבל טומאה, שאין היד מקבל טומאה אלא מחמת שהוא טפל ומשמש לאוכל ונחשב כאוכל עצמו, משא"כ אוכל זה שאין צריך לו כלל לסיכוך שבשבילו קצרו, ואין היד טפל אליו¹⁹⁹⁴. ולפיכך היד מצטרף עם שאר אורך הקשין והזמורות לבטל את האוכל ברוב¹⁹⁹⁵:

יז ואם מתחלה קצרן ובצרן לאכילה ואחר כך נמלך עליהן לסיכוך, אין המחשבה מוציאה את הידות מידי קבלת טומאה, עד שיעשה בהן מעשה שניכר¹⁹⁹⁶ כשקצר או בצר¹⁹⁹⁷ שרוצה אותם לסיכוך ולא לאכילה, כגון שידוש אותן במקבות או ברגלי בהמה¹⁹⁹⁸:

סיכוך במאכל בהמה ובירקות

יח כל שהוא מאכל בהמה, ואין בני אדם אוכלין אותן אלא לרפואה, כגון פינו"גי, הנקרא בערבי שומ"ר, מסככין בו לכתחלה¹⁹⁹⁹:

יט סיכך בירקות שממהרים להתייבש²⁰⁰⁰ תוך שבעה ימים²⁰⁰¹ וליפול העלין עד שישאר אויר²⁰⁰², הרי הן חשובין כאלו נפלו מיד, אע"פ שעדיין לא יבשו²⁰⁰³, ופוסלין את הסוכה אפילו מן הצד בשלשה טפחים²⁰⁰⁴, כדין אויר, כמו שיתבאר בסי' תרל"ב²⁰⁰⁵. ואף על פי שהן מקבלין טומאה, אין דינן כסכך פסול שאינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע הסכך, דכיון שסופן ליבול וליפול תוך החג²⁰⁰⁶, אין שם סכך עליהן, וכאלו אינן כלל:

סיכוך בדבר המחובר לקרקע

כ כל דבר המחובר לקרקע אין מסככין בו, לפי שאינו דומה לפסולת גורן ויקב שהם תלושים מן הקרקע²⁰⁰⁷.

ואם סיכך במחובר ואחר כך קצצו פסול²⁰⁰⁸, שנאמר²⁰⁰⁹ חג הסכות תעשה כו', תעשה ולא מן העשוי בפסול, שהעשייה הראשונה שהיא בפסול אינה חשובה עשייה כלל, כאלו לא עשה מאומה²⁰¹⁰, ומה שאחר כך מכשירו על ידי קציצת האילן אין זו חשובה עשייה, כיון שאינו עושה מעשה חדש בהסכך, דהיינו שאינו סותרה כלל ²⁰¹¹ .

לפיכך אין לו תקנה אלא אם כן ינענע²⁰¹² כל הסכך הפסול שקצצו, דהיינו שמגביהו מעט וחוזר ומניחו ²⁰¹³ , שבשעה שמגביהו נתבטלה עשיה הראשונה שהיתה בפסול, ואחר כך כשמניחן הוא עושה מעשה חדש בגוף הסוכה ²⁰¹⁴ :

סכך שריחו רע או שעליו נושרין

כא יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהן לכתחלה, והם מיני עשבים שריחם רע, אע"פ שאינן ראויין לאכילה ואין מקבלין טומאה. וכן מיני סנה שעליהן נושרין תמיד²⁰¹⁵, אע"פ שלא בשעת הרוח²⁰¹⁶, לפי שאנו חוששין שמא מתוך שריחן רע או מתוך שעליהן נושרין יצא מן הסוכה. ואם עבר וסיכך בהן כשרה²⁰¹⁷, ומותר לישב בה לכתחלה²⁰¹⁸:

חבילות סכך מאוגד

כב חבילי קש וחבילי עצים אין מסככין בהן כשהן אגודין²⁰¹⁹, מפני שפעמים שאדם בא מן השדה בערב בכל ימות החמה וחבילתו על כתיפו ומניחה על גבי סוכתו שיש לו כל ימות החמה למקנהו כדי ליבשה, ולא לשם סכך, וכשמגיע החג נמלך עליה לסיכוך, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפסול, וחבילה זו שהונחה שם שלא לשם סכך אפילו לצל, אלא כדי ליבשה, אין שם סכך עליה, ונמצא שעשייתה של סוכה זו היא בפסול. לפיכך גזרו חכמים שלא יסככה בחבילות אפילו הוא מטילה על הסוכה לשם מצות סוכת החג, גזירה משום חבילות של כל ימות החמה²⁰²⁰:

כג וכיון שלא אסרו אלא מפני גזירה זו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה, דהיינו שיש בה לא פחות מן עשרים וחמשה קנים²⁰²¹, אבל חבילה שאין בה עשרים וחמשה קנים, מותר לסכך בה²⁰²²:

כד ואם עשרים וחמשה קנים או יותר יוצאין מגזע אחד, והן מפורדין בראשן השני ואגדן שם, אף על פי כן כיון שעיקרן אחד, אינו דומה לחבילה שדרך ליבשה, ולכן מותר לסכך בה²⁰²³.

ואם אגד עמהן קנה אחד שאינה מחוברת עמהן בעיקר אחד, אם יש בחבילה זו עם קנה זה עשרים וחמשה קנים, נקראת חבילה, ואין מסככין בה²⁰²⁴:

כה קנים שעושין אותן חבילות חבילות כדי למכרן בשוק במנין, וכשקונה אותן הלוקח מתיר אגדן מיד, מותר לסכך בהן, ואין בהן משום גזירת חבילה של כל ימות החמה, כיון שחבילה זו אין דרך להצניעה באגדה, והלוקחה כדי לייבשה, מתיר אגדה מיד²⁰²⁵:

כו חבילות שעושין מערבה וראשיהן הגסים לצד אחד וראשיהן הדקין לצד אחר, ודרכן לקושרן בשני ראשיהן, כיון שהתיר קשר שבראש הגס, מותר לסכך בהן, משום שהקשר שלצד האחר אינו חזק כל כך שיתקיים אם יטלטל את החבילה, וכל אגד שאינו עשוי לטלטלו באגדו אינו נקרא אגד כלל²⁰²⁶:

כז אבל אם קשר את החבילה באמצעה בלבד, אין מסככין בה, מפני שהיא מיטלטלת באגד זה²⁰²⁷:

כח אם עבר וסיכך בחבילה, מתיר אגדה והיא כשרה. ואע"פ שתחלת עשיית סוכה זו היתה בפסול, אין לפוסלה משום תעשה ולא מן העשוי בפסול, כיון שאין פיסולה אלא מחמת גזירה בעלמא²⁰²⁸, כמו שנתבאר²⁰²⁹.

אבל חבילה שהעלה אותה ליבשה, וכשהגיע החג נמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה, שהרי לא הונחה שם לשם צל²⁰³⁰, אין מועיל לה התרת האגד להכשירה, כיון שפיסולה לא היה מחמת האגד בלבד, אלא הנחתה שלא לשם צל גרם לה להפסל מן התורה. לפיכך צריך לעשות מעשה חדש להנחתה²⁰³¹, דהיינו שיגביהנו מעט ויחזור ויניחנו²⁰³² לשם צל²⁰³³. וגם צריך להתיר אגדה²⁰³⁴, שאין מסככין בחבילה גזירה משום חבילה של כל ימות החמה, כמו שנתבאר:

סיכוך בנסרים רחבים

כט נסרים שרחבן ארבעה טפחים אסור לסכך בהן, לפי שרוב תקרת הבית עשויות מהן, ויש לחוש שמא ישב תחת תקרת ביתו ויאמר מה לי לסכך בנסרים אלו מה לי לישב תחת תקרת ביתי, אף היא מנסרים עשויה. ותקרת הבית היא פסולה מן התורה²⁰³⁵, מטעם שנתבאר בסי' תרכ"ו²⁰³⁶:

ל ואפילו אם לא הטיל רוחב הנסרים על גבי הסוכה, אלא הפכן והשכיבן על צידן שהוא פחות מארבעה טפחים, אף על פי כן פסולה, דכיון שיש שם פסול עליהן, נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן²⁰³⁷:

לא אבל מותר לסכך בנסרים שאין רחבן ארבעה טפחים²⁰³⁸, ואפילו אם הם משופין ודומין לכלים²⁰³⁹. ואע"פ שהן ראויים לישיבה, [ו]גם הן ראוין להשתמש בהן להניח פירות וככרות על גביהן, שהרי הן רחבין קצת ²⁰⁴⁰ , אעפ"כ אינן מקבלין טומאה אם אינן מיוחדין לא לישיבה ולא לשום תשמיש, אלא עומדין לבנין²⁰⁴¹ או לס[חו]רה:

לב ועכשיו בזמן הזה שמסככין הבתים בנסרים שאין בהן שלשה טפחים, יש לפסול סוכה המסוככת אפילו בנסרים שאין ברחבן שלשה טפחים, משום גזרה שמא ישב תחת תקרת ביתו העשויה מנסרים כאלו²⁰⁴².

אבל מותר לסכך בנסרים קצרים מאד שקורין (לאטי"ש או שינדלי"ן), שאין דרך לעשות תקרת הבית מנסרים קצרים כאלו. ומכל מקום צריך ליזהר לעשות הסכך עראי וקל בענין שיוכלו הגשמים לירד בתוכו, כמו שיתבאר בסי' תרל"א²⁰⁴³. ולפיכך נהגו העולם שלא לסכך בהן כלל, שמא יטעו לסכך בענין קביעות שלא יוכלו הגשמים לירד בתוכו²⁰⁴⁴:

לג ובשעת הדחק שאין להם במה לסכך, מסככין בנסרים אפילו יש בהם ארבעה טפחים אם אי אפשר בענין אחר. והוא הדין בכל דבר האסור משום גזרה²⁰⁴⁵:

חסר ²⁰⁴⁶

הערות

1916. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) מסככין בצומח, תלוש, ואינו מקבל טומאה (ס"א-ד). (ב) נשתנית צורתן (ס"ה-ו). (ג) סיכוך במחצלת (ס"ז-י). (ד) דבר המעמיד ומחזיק את הסכך (סי"א-ד). (ה) סיכוך בידות האוכלים (סט"ו-יז). (ו) סיכוך במאכל בהמה ובירקות (סי"ח-ט). (ז) סיכוך בדבר המחובר לקרקע (ס"כ). (ח) סכך שריחו רע או שעליו נושרין (סכ"א). (ט) חבילות סכך מאוגד (סכ"ב-ח). (י) סיכוך בנסרים רחבים (סכ"ט-לג).
1917. משנה יא, א (זה הכלל כל שהוא מקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו, וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, מסככין בו). טור ושו"ע ס"א (דבר שמסככין בו, צריך שיהיה צומח מן הארץ, ותלוש, ואינו מקבל טומאה. אבל דבר שאינו צומח מן הארץ, אף על פי שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה ... אין מסככין בהם). לבוש ס"א (כגון עורות של בהמות שלא נעבדו, שאינם מקבלים טומאה, ונתגדלה מן מרעה הארץ, אלא שלא צמחו מן הארץ). דין גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה יתבאר כאן. ודין תלוש יתבאר לקמן ס"כ.
1918. רש"י שם ד"ה ואין (כגון עורות בהמה, ואפילו לא מקבלי טומאה, כגון שמחוסרין מלאכה). טור ושו"ע שם (כגון עורות של בהמה שלא נעבדו, שאינם מקבלים טומאה).
1919. ר"ן ז, סע"ב (דמעזיבה ועפר, סכך פסול נינה, דלאו גדולי קרקע הן). רמ"א ס"א (וכן אין מסככין בעפר).
1920. רמב"ם פ"ה ה"ב (סיככה במיני מתכות או בעצמות ועורות, פסולה, מפני שאינן גדולי קרקע). טור ושו"ע שם (מיני מתכות).
1921. משנה שם (כל שהוא מקבל טומאה). טור ושו"ע שם (ואינו מקבל טומאה). רמ"א ס"ז (והוא הדין בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס). מ"א ס"ק יא (דעכ"פ מקבלים טומאה. וכן משמע לשון רמ"א דאסור אפילו חדשים). ט"ז ס"ק ב (פירוש, שאינו ראוי לקבל). וכן הוא לקמן ס"ז (וראויה לקבל טומאה אם ישכב עליה הזב, ולפיכך אין מסככין בה אפילו עדיין לא שכב עליה הזב), ושם נסמן (הערה 34 ).
1922. ברייתא יג, ב (סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות ובהן תמרים, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה, ואם לאו פסולה). רמב"ם פ"ה ה"ג (סיככה באוכלין פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה). טור ושו"ע ס"ט (כל מיני אוכלין מקבלים טומאה, ואין מסככין בהם).
1923. רש"י יג, ב ד"ה ופוסלין (דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא). תוס' רי"ד שם (וכל האוכלין פסולין לסיכוך, ואף על פי שעדיין לא הוכשרו, דפסולת גורן ויקב אמר רחמנא ולא גורן ויקב עצמן ... ואף על פי שלא הוכשרו, כיון דראוין לקבל טומאה על ידי הכשר, פסולין לסיכוך).
1924. משא"כ פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, כדלקמן ס"ג (והזכרים אין מקבלין טומאה, לפי שאין להם בית קבול, ולפיכך מותר לסכך בהן). אבל פשוטי כלי עץ העשויים למדרס מקבלים טומאה, ויתבאר לקמן (הערה 34 ).
1925. רמב"ם שם ה"ב (סיככה בכלי עץ ובמחצלות העשויות לשכיבה וכיוצא בהן, פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה).
1926. ראה טז, יג. רבי יוחנן ב גמרא יב, א (אמר קרא באספך מגרנך ומיקבך, בפסולת גורן (קשין, רש"י), ויקב (זמורות ואשכולות ריקנים, רש"י) הכתוב מדבר). לבוש ס"א (שצריכין לעשות סוכה ממה שמאספין מפסולת גורן ויקב, דכתיב חג הסוכות תעשה וגו', באספך מגרנך ומיקבך). רש"י ר"ה יג, א ד"ה ואמר מר (שלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב, כגון קשין וזמורות, דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ).
1927. רש"י שם (ריקנים), וט"ז ס"ק א (ריקנין). וכנראה גם כאן צריך להיות כן (דלא כנדפס בדפוסי שוע"ר).
1928. ראה פרדס חב"ד 9 ע' 95.
1929. גמרא טז, א (אמר ר' אמי בר טביומי, סככה בבלאי כלים פסולה, מאי בלאי כלים, אמר אביי מטלניות שאין בהם שלש על שלש, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי, מחצלת של שיפא ושל גמי, שיריה (כגון נפחתה ונשתייר בה, רש"י), אע"פ שנפחתו מכשיעורה (שפחותה עכשיו מכשיעור לטומאה, רש"י) אין מסככין בהן (הואיל ומכלי קאתו, ותחלתה היתה מקבלת טומאת משכב הזב והנדה, רש"י)). תוס' שבת כו, א ד"ה אין בו (דהתם איירי דבאות מבגד גדול שכבר היו ראויות לקבל טומאה אבל הכא מיירי בהנהו שלא היה בהם מעולם שלש על שלש). רמב"ם פ"ה ה"ב (סיככה בשברי כלים ובליותיהן, פסולה, הואיל והיו מקבלין טומאה, שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו). טור ושו"ע ס"ב (ואפילו אם נשברו, שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה). וכדלעיל סי' רסד סט"ו (חתיכת בגד שהיא ג' אצבעות מצומצמות ... שכיון שנפחתה מג' אצבעות אינה מקבלת טומאה, שאין שם בגד עליה, והרי נעשית שבר כלי).
1930. ב"ח ד"ה סככה (דאילו היה בהן הברזל, אף הזכרים פסולין, מפני שקיבלו טומאה על ידי הברזל שהוא כלי, וכן פסק ר' ישעיה אחרון ז"ל (שלטי הגבורים ו ב אות ג)). מ"א סק"ב (ואם היו פעם אחת בברזל, פסולים, אף על פי שניטלו אחר כך (ב"ח ש"ג), בפירוש דברי ה שלטי גבורים ו, ב אות ג, בשם הריא"ז (ואם יש בהן ברזל, נראה בעיני דאף הזכרים פסולים). וכדלקמן ס"ג.
1931. רש"י טו, ב ד"ה בבלאי (דאף על גב דהשתא לא מקבלי טומאה, כיון דמכלי אתו, גזור בה רבנן). רמב"ם שם (הואיל והיו מקבלין טומאה, שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו).
1932. גמרא שם (סככה בבלאי כלים פסולה). וראה חקרי הלכות ח"א לד, ב.
1933. מ"א שם. ב"ח שם (כנסמן לעיל הערה 15 ).
1934. גמרא יב, ב (אמר רב יהודה אמר רב סככה בחיצין (בית יד של חצים, רש"י) זכרים (כעין שלנו שתוחבין אותה בבית קיבול של חץ, רש"י), כשרה (פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, רש"י), בנקבות (שיש נקב בראשו והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב, הוו להו מקבלין שבכלי עץ, וראויין לקבל טומאה, רש"י), פסולה ... מהו דתימא בית קבול העשוי למלאות (מילוי עולם שלא להתרוקן עוד, רש"י) לא שמיה קיבול, קמשמע לן). טור ושו"ע ס"ג (סיככה בחיצים שאין להם בית קבול, כשרה. ושיש בהם בית קבול, פסולה).
1935. שו"ת ה רא"ש כלל כד סי' יב (הקנים, אף על פי שיש להם בית קיבול, אין מקבלין טומאה, כיון שלא נעשה הקיבול שלהם לצורך קבלה, ומסככין בהם). הובא ב"י ד"ה סככה. לבוש ס"ג (קנים שגדלו מאליהן בענין שיש בהם בית קיבול, מותר לסכך בהן, שאינן מקבלים טומאה, כיון שלא נעשה הקיבול שלהם בידי אדם לצורך קיבול דבר). מ"א סוף סק"ב (קנים, אף על פי שיש להם בית קבול, כשרים, כיון שלא נעשו לקבלה. והוא הדין מרזב). ולכן קני סוף כשרים לסכך.
1936. מקוואות פ"ד מ"ג (סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע, אינו פוסל, מפני שלא נעשה לקבלה). רא"ש שם (דהכי תנן בפ"ד דמקואות, סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע, אינו פוסל, שאינו נעשה לקבלה. וכן כמה משניות מוכיחות כן במסכת כלים). ב"י ומ"א שם (והוא הדין מרזב).
1937. גמרא יב, ב (אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן (שמעתי ג' דברים מר' יוחנן, השנים פירש, והשלישי השיב איני יודע, רש"י), סככה באניצי פשתן, פסולה (שכן ראויה ליטמא בנגעים כדאמר בבמה מדליקין (שבת כז, ב) האונץ של פשתן משיתלבנו (פירוש, אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש ועשאן אונץ שקורין רישט"א). בהוצני פשתן כשרה (שמעתי מר' יוחנן כשרה, דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל, ולא נשרה במי המשרה ולא נופץ במכתשת). והושני פשתן איני יודע מהו (אם כשרה או פסולה, רש"י). והושני עצמן איני יודע (מאי קרי ר' יוחנן הושני, רש"י). מה נפשך (לפרש בהם, רש"י). אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה (במכתשת ולא נפיץ במסרק קרי הושני, ואמר בהו איני יודע), אבל תרי ולא דייק (כי ההוא דלא תרי ולא דייק וכשרה, רש"י) הוצני קרי ליה, או דלמא תרי (שרוי במי המשרה, רש"י) ולא דייק, נמי הושני קרי ליה (ואף הן בכלל ספיקא, ולא הוה פשיטא ליה להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק, רש"י)). רי"ף ו, ב (אמר רבה בר רב הונא אמר רב סככה באניצי פשתן פסולה, בהוצני פשתן כשרה, פירוש הוצני כיתנא דלא דייק ולא נפיץ, דעדיין עץ). רמב"ם פ"ה ה"ד (סיככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן, כשרה, שעדיין עץ הוא. ואם דק ונפץ אותן, אין מסככין בו). רא"ש פ"א סי' כד (אמר רבה בר רב הונא אמר רב, סיככה באניצי פשתן פסולה, בהוצני פשתן כשירה, פירוש בהוצני פשתן, כיתנא דלא דייק ולא נפיץ, דעדיין הוא עץ. טור ושו"ע ס"ד (סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ, כשרה, דעץ בעלמא הוא. אבל אם נידק וניפץ, פסולה).
1938. ספק דרבה בר בר חנה שם. תניא רבתי סי' פב (מדוקדק ומרוסס, ואינו מנופץ, אין מסככין בו). אליה זוטא סק"ג (ולדינא מצאתי בספר תניא שפסק דנידוק לחוד פסול). והיינו שבפשתן עושים ג' פעולות: (א) שריה. (ב) כתישה. (ג) סריקה. לא שרה אותן, ניכר שהן עץ, וכשר. כתש וסרק נשתנית צורתן, ופסול. כתש ולא סרק, יש להסתפק. וגם אם שרה ולא כתש, יש מקום לומר שנכנס בספק זה, כמבואר בגמרא. כתש ולא סרק, לא נתפרש בכל הפוסקים הנ"ל, וכאן אסר, על פי התניא רבתי והאליה זוטא. אבל שרה ולא סרק, לא נתפרש כאן לאיסור.
1939. תוס' שם ד"ה באניצי (יפסול לסכך מדרבנן באניצי פשתן). ר"ן ז, א (גזרו בהו רבנן לפסלן לסכך). הובא ב"י ד"ה בפשתן. הגהת הלבוש ס"ד (מדרבנן הואיל ונידוק). ט"ז ס"ק ו (גזרו בו רבנן).
1940. רמב"ם שם (מפני שנשתנית צורתו, וכאלו אינן מגדולי קרקע). הגהת הלבוש שם (שאינו דומה לגידולי קרקע הואיל ונידוק ונופץ). מ"א סק"ג (שנשתנית צורתה, והוי כאלו אינו גידולי קרקע (רמב"ם)). ט"ז ס"ק ו (ועוד, מפני שאין צורתו עומדת, כאילו אינו מגידולי קרקע).
1941. ב"ח סוד"ה בפשתן (אף הצמר גפן וקנבוס פסול, דכיון דפיסול פשתן הוי משום דנשתנית צורתו ... טעם זה שייך גם כן בצמר גפן וקנבוס, והכי נקטינן לחומרא). מ"א שם (ולפי זה אפילו בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאים בנגעים, אם נידק וניפץ אין מסככים בהן (ב"ח)).
1942. מ"א שם (ואם כן, דקדקתא הנידק מהפשתן אין מסככין בו).
1943. ומטעם זה אין הפותל חבלים חייב משום תיקון כלי, רק משום קושר, כדלעיל סי' שיז סי"א (הפותל חבלים מכל מין שיהי', חייב משום קושר), ושם נסמן (הערה עח).
1944. ירושלמי פ"א ה"ה (סיככה בחבלים, אית תניי תני כשירה ואית תניי תני פסולה. מאן דמר כשירה, בחבלים של סיב, ומאן דמר פסולה, בחבלים של פשתן). רמב"ם פ"ה ה"ד (מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומד ואין החבלים כלים). טור ושו"ע ס"ה (בחבלים של פשתן, פסולה. של גמי ושל סיב, כשרה).
1945. מ"מ שם (ושל פשתן, מפני שאין צורתו עומדת, פסולה). מ"א ס"ק ד (שנשתנה צורתן (מ"מ)).
1946. משנה יט, ב (מחצלת קנים). ברייתא כ, א (מחצלת של שיפה ושל גמי (דהן רכין, רש"י), גדולה, מסככין בה, קטנה, אין מסככין בה. של קנים ושל חילת (הן קשים, רש"י), גדוּלה מסככין בה (מעשה עבות וקליעה, מסככין בה אפילו קטנה, דאינה לשכיבה, לפי שהיא עבה ואינה חלקה ועץ שלהן קשה, רש"י), ארוגה אין מסככין בה (דסתמא לשכיבה, דלא היו רגילין לאורגה אלא לשכיבה שתהא חלקה ונוחה, רש"י). רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו, אחת זו ואחת זו מסככין בה. וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו). רא"ש פ"א סי' לז (מחצלת הקנים ומחצלת הקש ... הרב אלפסי ז"ל לא הביא הך סיפא, משום דסבירא ליה דהלכה כר' יוסי ור' דוסא. וכן מוכחא סתמא דמתניתין, דלא מפלגא במחצלת קנים, אלא בין גדולה לקטנה). טור ושו"ע ס"ז (מחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי, בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה שאינה ראויה לשכיבה, אם היא קטנה, סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא אם כן עשאה לסכוך. ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אלא אם כן עשאה לשכיבה). ואחר שנתבאר דקיי"ל שאין חילוק בין רכין שנוחין לשכיבה לבין קשין שאינן נוחין לשכיבה, ובין קנים גדוּלים שאין נוחין לשכיבה לבין ארוגים שנוחין לשכיבה. יתבאר החילוק בין גדולה לקטנה.
1947. משנה שם (גדולה, עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה). גמרא שם (הא גופה קשיא, אמרת עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, טעמא דעשאה לשכיבה, הא סתמא לסיכוך. והדר תני לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, טעמא דעשאה לסיכוך, הא סתמא לשכיבה. הא לא קשיא, כאן בגדולה כאן בקטנה), ופרש"י (וסיפא לא דמי לרישא, דסיפא הכי קאמר, ואם קטנה היא ועשאה לסיכוך, מסככין בה כו', הא סתמא לשכיבה). טור ושו"ע שם (אם היא קטנה ... סתמא עומדת לשכיבה ... אלא אם כן עשאה לסיכוך).
1948. ר"ן ט, ב (פירוש קטנה, כדי שכיבה). הובא ב"י ד"ה ומ"ש מחצלת. לבוש ס"ו (אם היתה קטנה כדי שכיבה).
1949. ר"ן שם (וכיון דסתמא לשכיבה, ראויה היא לקבל טומאה לכשישכב בה הזב, וכיון שכן, אף מעתה אינה ראויה לסכוך, שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו). הובא ב"י שם. וכדלעיל ס"א (וכן כל דבר שראוי לקבל טומאה), ושם נסמן (הערה 6 ). ואף שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, כדלעיל ס"א (מיני כלים, אפילו של עץ, שיש להן בית קבול, שהן מקבלין טומאה), וס"ג (כיון שיש בהן בית קבול ... הוא מקבל טומאה). היינו דוקא כשאינם עשוים למדרס, משא"כ המחצלת שעשויה לשכב עליה, מקבלת טומאת מדרס. ולכן גם כסא פסול לסכך אף שאין לו בית קיבול, כדלקמן סי"א (שראוי לקבל טומאה, כגון כסא וספסל), כיון שראוי לקבל טומאה אם ישב עליו הזב. אבל שלחן אינו עשוי לישיבה עליו. והטעם שפסול לסכך, מבואר לקמן סי"ד (כל פשוטי כלי עץ הרחבים קצת וראוי להניח עליהם דבר, כגון שולחן ומגריפה ומרדה, גזרו חכמים עליהם טומאה, לפי שהן דומין לבית קבול. לפיכך אין לסכך בה). והנסרים הרחבים העשוים לבנין, אינם מקבלים טומאה. ומה שפסול לסכך, יתבאר לקמן סכ"ט (נסרים שרחבן ארבעה טפחים אסור לסכך בהן, לפי שרוב תקרת הבית עשויות מהן, ויש לחוש שמא ישב תחת תקרת ביתו ויאמר מה לי לסכך בנסרים אלו מה לי לישב תחת תקרת ביתי, אף היא מנסרים עשויה).
1950. רא"ש פ"א סי' לז (כתב ה"ר ישעיה מטראני, אלו המחצלאות שמוכרים התגרים וסתמא לאו לשכיבה עבידי ... לאו בתר עשייתם אזלינן, שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן למי שצריך להן כל אחד ואחד לפי צורכו, ואם כן אין לילך אלא אחר קנייתה, שאם קנאו אדם לשכיבה מקבלת טומאה, ואם קנאו לצורך דבר אחר אינה מקבלת טומאה, ואם כן אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה, אף על גב דחזיא לשכיבה, בתר מחשבתו אזלינן, וכיון דקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה. ולא מיסתבר לי, אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן). הובא ב טור . ט"ז ס"ק ז (ומיירי במקום שאין מנהג מבורר, והחילוק הוא בין עשיי' בפירוש או סתמא. אבל במקום שיש מנהג, ודאי כפי מנהג כן הדין). וכדלקמן ס"ט (וכל זה במקום שאין מנהג מבורר בתשמישי המחצלאות). ובזמנינו המחצלאות העשויות במיוחד לסכך, אינן עשויות לשכיבה, וכשרות לסכך. ואפילו המחצלאות העשויות בסתם, אם לקחה מהאומן כדי לסכך בה, הולכים אחר דעת הלוקח. אלא אם כן נעשתה במקום שסתמן נעשים לשכיבה, שאז לא יועיל מה שלקחה מהאומן כדי לסכך בה (ראה השקו"ט בזה בקובץ אור ישראל ט, ע' ק ואילך). ומכל מקום סתם מחצלאות הנמכרות בחנויות, כי החוטים המחברים בין הקנים הם בדרך כלל פסולים לסכך, וכדלעיל ס"ה (סיככה בפשתי העץ שלא דך אותן במכתשת ולא ניפץ אותן במסרק, כשרה, שעדיין ניכרים שהן עץ. אבל אם דך אותן במכתשת, אע"פ שלא ניפץ אותן במסרק, פסולה מדברי סופרים, לפי שנשתנית צורתן וכאלו אינ[ן] מגידולי קרקע), ואין להשתמש בהם גם לחיבור הקנים של המחצלת שלא יתפזרו, כדלקמן סי"א (ולכתחילה יש ליזהר ... שלא להניחו על גבי הסכך כדי להחזיקו שלא יפזרנו הרוח). אמנם במחצלאות שנעשים מתחלה לשם סכך, משתמשים בהם בחוט מן הצומח הכשר לסכך, ובאופן "שלא דך אותן במכתשת ולא ניפץ אותן במסרק". וקל לבדוק ולראות במחצלת, אם החוט המחבר הוא טבעי כפי שצמח, ואינו מחולק לחוטים. או שהוא מחולק לחוטים, על ידי שדכו אותו במכתשת (שפסול לסכך).
1951. שו"ת רדב"ז ח"א סי' צז [ח"ד סי' א'קסח] (דלא אמרינן בגמרא אי אית לה גדנפא אין מסככין [= כדלקמן סעיף הבא], אלא במחצלת העשויה סתם, והגדנפא מוכיח עליה דלכלי עבידא. אבל אם עשאה בהדיא לסיכוך, פשיטא דכשרה ... שאעפ"י שעשה לה גדנפא, אין בכך כלום, שהרי אינה עשויה לקיבול, ופשוט הוא). מ"א סק"ו (אפילו עביד לה שפה כשרה [רדב"ז ח"א צ"[ז]).
1952. משנה שם, וטור ושו"ע שם, וכנסמן לעיל (הערה 32 )
1953. ר"ן שם (ואינה ראויה לקבל טומאה אפילו ישכב בה הזב, דמיוחדת לשכיבה [בעינן]). הובא ב"י שם.
1954. גמרא כ, ב (הא דאית ליה גדנפא, הא דלית ליה גדנפא), ופרש"י (כעין שפה סביב גבוה מעט לקבל מה שנותנין בהו, ועשויה לתשמיש לתת פירות על גבה). טור ושו"ע שם (והני מילי שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל ... אין מסככין בה).
1955. מקוואות פ"ד מ"ב (המניח טבלא תחת הצנור, אם יש לה ליזבז פוסלת את המקוה), ופירוש הרא"ש שם (אם יש לה לזבז מארבע רוחותיה).
1956. טור ושו"ע שם (אפילו אם ניטל שפתה).
1957. ב"י ד"ה ומ"ש שאפילו (פשוט מדין בלאי כלים, שנתבאר בסימן זה שאין מסככין בהן). לבוש ס"ו (ואפילו אם נטל שפתה אין מסככין בה, הואיל וכבר היתה ראויה לקבל טומאה ואידחיה, כמו בכלים שנשתברו שפסולין מהאי טעמא).
1958. סעיף ב (כלים שנשברו ואין בשבריהן כשיעור הראוי לקבלת טומאה ... כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה, גזרו חכמים עליהם שלא לסכך בהן לעולם).
1959. ט"ז סק"ז (ומיירי במקום שאין מנהג מבורר, והחילוק הוא בין עשיי' בפירוש או סתמא. אבל במקום שיש מנהג, ודאי כפי מנהג כן הדין, ומזה מיירי הרא"ש).
1960. רא"ש פ"א סי' לז (בתר מנהג אנשי המקום אזלינן). רמ"א ס"ו (שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך). לבוש שם (ואם רוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך, אז אפילו קטנה סתמא עשויה לסיכוך ומותר לסכך בה).
1961. מעגלי צדק, קצת דיני סוכה בקצור (מחצלת במקומות אלו סתמן לשכיבה עשויות, לפיכך אין מסככין בהם). מ"א סק"ה (במקומות הללו סתם מחצלת לשכיבה (מעגלי צדק)).
1962. טור בשם רא"ש שם (הלכך במקום שנהגו לשכב עליהן, אפילו אמר לאומן לתקנו לו לסיכוך אין מסככין בה, דמי יודע שאמר לאומן לתקנו לו לסיכוך, ואתו כולי עלמא לסכוכי בהו). לבוש שם (מקום שנהגו כל אנשי המקום או רובם לשכב עליהם, אין מסככים בהם כלל, אפילו קנאה מן האומן על דעת לסכך בה, ואפילו צוה לאומן לעשותה לסיכוך ועשאה לסיכוך, אין מסככין בה משום הרואה, שמי יודע שתקנה לכך, וכשיראו שמסככין בה יבואו הכל לסכך בה ולא יתקנוה לשם כך).
1963. כלבו סי' עא לז, ב (באלו המקומות שנוהגין לקבען בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהן). רמ"א ס"ו (במקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהם).
1964. ט"ז סק"ח (אפילו גדולות שאינן עומדין לשכיבה, מכל מקום אין מסככין בהם, משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית).
1965. כדלעיל סי' תרכו ס"א (אין אדם יוצא ידי חובתו אלא בסוכה שאינה עשויה אלא לצל בלבד ... כל שאינה עשויה לצל בלבד, אין זו סוכה אלא בית ... והתורה אמרה סוכה ולא בית).
1966. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' קצה-ו, ובמיוחסות סי' רטו (סולם המיטלטל, אם מותר לסכך בו לכתחלה, והוי פשוטי כלי עץ, וכחיצין זכרים. או הוי כדף של נחתומין, כיון שמשתמשין בו דרך עליה וירידה, ומקבל טומאה, ואין מסככין בו. תשובה, סולם זה אם עשוי לטלטל כשק, וירכותיו נקובין לקבל ראשי השליבות, נראה שהוא מקבל טומאה, דבית קבול העשוי למלאכה הוי בית קבול, והרי הוא כחיצין נקבות). הובא בתרומת הדשן סי' צ (סוכה שרצו להשים למעלה סולם, או כדי להניח הסכך על גביהן, כשר הדבר או לאו ... כמדומה שתמצא כתוב שאחד מהגדולים דרש דאין לסכך בסולם). שו"ע ס"ז (יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו). ט"ז סק"ט (מקום הספק, דיש צד להתיר כיון דאין הסולם מקבל טומאה ... ויש צד לאיסור כיון דיש נקבים ביריכי הסולם שהשליבות תקועות בהם, דמי לבית קיבול). מ"א ס"ק ח (משום שיש לו בית קיבול, שנקובים במקום שתוחבין בו השליבות), וכדלעיל ס"ג (הבית יד של חצים, יש עושין אותן זכרים ... ויש עושין אותן נקיבות ... והזכרים אין מקבלין טומאה לפי שאין להם בית קבול ...אבל הנקיבות, כיון שיש בהן בית קבול, אע"פ שהבית קבול עשוי למלאות על ידי החץ מלוי עולם שלא להתרוקן עוד, אעפ"כ הוא מקבל טומאה). ואפשר הכוונה, כיון שהנקבים הם מעבר לעבר, אינו מקבל טומאה, כדלעיל ס"ד (מותר לסכך בצינור, לפי שלא נעשה לקבלה). ומכל מקום, כיון שהנקב מתמלא בשליבות התקועות בהן, הוא דומה לבית קיבול שנתמלא. משא"כ בסולם שנתבאר בכמה מקומות שאינו מקבל טומאה, פירשו התוס' סוכה ה, א ד"ה מסגרתו (ונראה בשאין להם בית קבול, אלא ששליבותיו קבועות על גבי ירכותיו). ואף שמבוארר בסמוך שכסא וספסל מקבלים טומאת מדרס כיון שעשויים לישיבה עליו, ולכאורה כן הוא גם בסולם שעולים ויורדים בו. נתבאר בתוד"ה שידה מנחות לא, א (והיינו טעמא, משום דאינו עשוי להנאת מדרס, אלא לירד בו ולעלות). הובא בתרומת הדשן שם.
1967. גמרא כא, ב (מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה). רמ"א ס"ז (לכן אין לסכך עליו).
1968. מהרי"ל הל' סוכה ע' שסג (אמר מהר"י סג"ל, כל דבר המקבל טומאה אסור לסכך בו, לכן יזהר כל אדם שלא להניח סולם, או שברי כלים של ספסלים וקתדראות, על הסכך להחזיק את הערבה, דחיישינן שמא נטמאו במדרס). רמ"א ס"ז (ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו, אסור. והוא הדין בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס). מ"א ס"ק ט (דאין מעמידין הסכך בדבר המקבל טומאה), וסוף ס"ק יא (ואם כן אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה).
1969. מלחמות י, א (מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, שהיא גזירה, שלא יאמרו זה עומד וזה מעמיד, כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו). ר"ן י, א (דכשם שאין מסככין בדבר המקבל טומאה כך אין מעמידין בו, משום גזירה). מ"א שם (שמא יבא לסכך בו). וכן הוא לעיל סי' תרכח ס"ז (שאין מעמידין את הסכך לכתחלה אלא בדבר הראוי לסכוך, כמו שיתבאר בסי' תרכ"ט).
1970. ריטב"א כא, ב ד"ה וחד אמר (אף על פי שהקונדסין עומדין באילן, לא חיישינן, שהרי מעמיד דמעמיד הוא). ר"ן י, א (והרמב"ן ז"ל תירץ בההוא דלקמן, לאו במסכך על גבי אילן עסקינן, אלא שקרקע הסוכה נתון באילן, ונעץ קונדיסין בקרקע הסוכה וסכך עליהן, ובכה"ג אף על פי שהמחובר סומך את המעמיד לית לן בה, דמעשה קרקע בעלמא קא עביד), בשם ה רמב"ן במלחמות שם (אינו מעמיד ממש במחובר, אלא שהמחובר סומך את המעמיד, וכיוצא בזה הכשירו, דמעשה קרקע בעלמא קא עביד). הובא ב"י סוס"י תרל. מ"א סק"ט (דמה שאסר בסולם, היינו משום שהיא עצמה סכך פסול ... אבל להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה שרי).
1971. מ"א שם (שרי).
1972. ריטב"א שם (ואם באנו לאסור להעמיד קונדסי סוכה במחובר, הרי אתה אוסר מלהעמידם בארץ ולסכך בהן, דהא לא אפשר), רמב"ן שם (דמעשה קרקע בעלמא קא עביד).
1973. כדלעיל ס"א (אם אינו צומח מן הארץ, אע"פ שאינו מקבל טומאה, כגון ... עפר ... אין מסככין בהן).
1974. מ"א סק"ט (צ"ע דהא בסוס"י תר"ל פסק הרב"י בהדיא דמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה ... יש לומר דבדיעבד שרי, וכמו שכתוב סוס"י תר"ל, ולכתחלה אסור, וכמו שכתוב כאן).
1975. משמעות הטור והשו"ע סוס"י תרל, עיין מ"א שם. וכעין זה לקמן סוף סכ"א (ואם עבר וסיכך בהן, כשרה, ומותר לישב בה לכתחלה). ועוד מתבאר לקמן סל"ג (ובשעת הדחק ... מסככין ... אם אי אפשר בענין אחר ... בכל דבר האסור משום גזרה).
1976. ריטב"א שם (על מה סמכו העולם לסמוך סכך סוכותיהם על הכתלים, דהא פסול הוא לסכך). ר"ן שם (שעכשיו נהגו לסמוך סוכות על גבי כתלים שאין מסככים בהן לפי שאין גדולו מן הארץ). רמב"ן . מ"א סק"ט (אף על גב שמעמידין על כותל אבנים).
1977. ר"ן שם (דכו"ע ידעי דכל כה"ג בית דירה מיקרי ולא סוכה, הלכך ליכא למיגזר). מ"א שם (דכו"ע ידעי דכהאי גוונא בית דירה מקרי).
1978. כדלעיל סי' תרכו ס"א (והתורה אמרה סוכה ולא בית).
1979. תרומת הדשן סי' צא (לחבר כלונסות הסוכה במסמרות של ברזל, או לקושרם בבלאות, מפני שהן מקבלים טומאה ... יראה דאין קפידא בדבר). שו"ע ס"ח (לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל, או לקשרם בבלאות, שהם מקבלים טומאה, אין קפידא).
1980. מ"א סוף סק"ט (ומ"ש ס"ח שמותר לקשרם בבלאות, היינו כמ"ש סוס"י תר"ל בשם הר"ן, דכיון שאין הסכך עצמו נסמך עליהם, אלא שקונדסין נסמכין עליהם, שרי).
1981. תוס' ה, א סוד"ה מסגרתו (כל הני לא דמו לדף של נחתום, מחמת שהדפין רחבין וראוי להניח עליהן דבר, גזרו עליהן, דדמו לבית קיבול). מ"א סוף סקי"א (ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה, דדמי לבית קבול. כ"כ התוס' דף ה'). ט"ז ס"ק ה (וכל הכלים, אפילו מידי שמקבל טומאה מדרבנן. כן כתבו בתוס' פ"ק דף ה'). והיינו שכסא וספסל עשוין למדרס (ישיבה עליהם), ומקבלים טומאה מהתורה, כדלעיל סי"א (דבר שראוי לקבל טומאה, כגון כסא וספסל), וכמבואר בתוס' שם (ראוין למדרס ... מטה כסא וספסל). משא"כ שולחן אינו ראוי למדרס (לישיבה עליו), לכן אינו מקבל טומאה אלא מגזירת חכמים, "לפי שהן דומין לבית קבול". ושלחן שרחבו ארבעה טפחים, פסול בכל אופן, כדלקמן סכ"ח (נסרים שרחבן ארבעה טפחים אסור לסכך בהן). וכאן מיירי בשלחן שאין רחבו ארבעה טפחים, ומכל מקום גזרו עליו טומאה, כיון שעשוי להניח עליו דברים ודומה לבית קבול. ואם אינו עשוי להניח עליו דברים, כשר לסכך אף "אם הם משופין ודומין לכלים", כדלקמן סל"א (ואע"פ שהן ... ראוין להשתמש בהן להניח פירות וככרות על גביהן". ובזמן הזה יש האוסרים גם בזה, כדלקמן סל"ב. וראה שו"ת תורת שלום סי' סה ד"ה ונראה דפשוטי כלי עץ (ומ"ש בתוס' דסוכה. אפשר דדעת התוס' דלא גזרו בפשוטי כלי עץ רק [ב]אלו שיש בהם גם טומאה דאורייתא, והיינו בדפים שיש במינם טומאת מדרס, באותן שרחבים כל כך שראויים למדרס, וגזרו גם באינם רחבים כל כך).
1982. מ"א שם (ואם כן אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה, אפילו נשברה).
1983. כדלעיל ס"ב (כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה, גזרו חכמים עליהם שלא לסכך בהן לעולם).
1984. משנה עוקצין פ"א מ"א (כל שהוא יד ... מיטמא ומטמא). רמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"ה ה"א (ידות האוכלים, הן העצים הרכין הסמוכין לאוכל שהאוכל נתלה בהן מן האילן), וה"ב (כל שהוא יד ... מתטמא ומטמא).
1985. גמרא [ברייתא] יג, ב (סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות ובהן תמרים).
1986. רמב"ם שם ה"ה (שהן מתטמאות ומטמאות כשהן מחוברין עם האוכלין).
1987. שמיני יא, לח.
1988. חולין קיח, א (טמא הוא לכם, לכם לכל שבצרכיכם (לכל דבר שהוא צורך לכם באוכל הזה, הכל טמא, רש"י), לרבות את הידות). רמב"ם שם (ומנין לידות האוכלין שהן מתטמאות ומטמאות ... שנאמר טמא הוא לכם, לכל שבצרכיכם).
1989. משנה שם מ"ג (אלו מיטמאין ומטמאין ... ויד הפרכיל (כשהענבים כרותים עם הזמורה נקראין כך, ר"ש), טפח מכאן וטפח מכאן (הזמורה שנקצצה והאשכולות תלויים בה טפח מן הזמורה מימין האשכול וטפח משמאל, חשוב יד, ר"ש) ... ויד המכבד של תמרה (אשכול שהתמרים תלויים בו, ר"ש) ארבעה טפחים, וקנה של שבולת ג' טפחים ... ושאין דרכן לקצר, ידיהם ושרשיהם כל שהן). רמב"ם שם ה"כ (יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן. והפרכיל הוא השריג שהאשכלות תלויין בו ... ויד המכבד של תמרה ארבעה טפחים. והמכבד הוא העץ האדום שהשרביטין תלויין בו והתמרין דבוקות בשרביטין. וקנה השבולת שלשה טפחים ... ושאין דרכו להקצר ידיהם ושרשיהן כל שהן). שו"ת ה רא"ש כלל כד סי' יד (ויד האוכל אינו כאוכל אלא עד שלשה טפחים).
1990. מ"א ס"ק יב (אין הידים נקרא אוכל אלא עד ג' טפחים אע"פ שהן ארוכות הרבה (ב"י הרא"ש)). ועיין בעוקצין דיש ידות שמצטרפים אף על פי שגדולות הרבה).
1991. גמרא יג, ב (סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות ובהן תמרים, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה ואם לאו פסולה. אחרים אומרים, עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין. מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר יש להן ידות ומר סבר אין להן ידות), הרי שבמקום שיש להן ידות צריך הקש להיות מרובה על האוכל ועל היד שלו. רא"ש פ"א סי' כז (וצריך שיהא בפסולת לבטל את האוכל והבית יד הסמוך לאוכל). טור ושו"ע ס"י (וצריך שיהא בפסולת כדי לבטל האוכל והיד).
1992. [1992] גמרא שם (כגון שקוצצן לאכילה). טור ושו"ע שם (ואם קצרם לאוכל, יש לידים תורת אוכל לקבל טומאה).
1993. רש"י שם ד"ה הבוצר (וכי אתרבו ידות לטומאה ... הני מילי ביד הצריכה ... באוכל).
1994. רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא (הקוצר לסכך אין לו ידות), ופירש רש"י (דלא ניחא ליה בחיבורין, דאוכל בסכך לא מיבעי).
1995. ברייתא שם (אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה ... אין לו ידות). טור ושו"ע שם (ענפי תאנה ובהם תאנים, וזמורות ובהם ענבים, אם פסולת מרובה על האוכל מסככין בהם. ואם לאו אין מסככין בהם). וראה לעיל סי' תרכו ס"ה ואילך (אופני ביטולו ברוב).
1996. גמרא שם (כגון שקוצצן לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך ... ומי בטלה ליה מחשבה בהכי, והתנן ... מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה ... כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורות), ופרש"י (דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהו וטהרו מלקבל טומאה הידות האלה עוד). טור ושו"ע שם (אם קצרם לאוכל ונמלך עליהם לסיכוך, אין מחשבה מוציאה הידות מתורת אוכל עד שיעשה בהם מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך).
1997. משא"כ אחר כך לא מהני, כדעיל ס"ב (כל דבר שהיה ראוי לקבל טומאה שעה אחת, אע"פ שאחר כך נטהר מלקבל טומאה ... כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה, גזרו חכמים עליהם שלא לסכך בהן לעולם). וראה דברי נחמי' סוכה שם. מראי מקומות וציונים.
1998. רש"י יד, א ד"ה אלא למאן דאמר בססן ממש (שדשן לידות ברגלי בהמה או במקבת). הובא ב"י ד"ה ומ"ש ואם קצרו. טור ושו"ע שם (כגון שידוש אותם).
1999. שו"ת הרא"ש כלל כד סי' יד (ועל סיכוך הפינוייל, כשהייתי בברצילונה דקדקתי בו והוא כשר). ארחות חיים הל' סוכה סי' יד (לסכך בשומר שנקרא פנו"ליי ... הר' יחיאל מתיר, ומחזיק האוסרים לשוטים, ואומרים כי אינו מאכל כלל, לא ירק ולא זרע, זולתי לרפואה. והר' שמואל מאיוור"א הודה לו). רבנו ירוחם נ"ח ח"א נו, א (ושומר הנקרא פינוגו' בלעז ... אינו אלא מאכל בהמה, ואף על פי שלפעמים בני אדם אוכלים ממנו, דוקא לרפואה. וכן נוהגין בפרובינצא). שו"ע סי"א (מסככין בפי"נוגו הנקרא בערבי שומר). רמ"א סי"א (הוא מאכל בהמה, ואין בני אדם אוכלים אותו אלא לרפואה).
2000. גמרא יג, ב (ירקות שאמרו חכמים ... פוסלין בסוכה משום אויר (כשיעור שאויר פוסל בה, דהיינו בשלשה טפחים, כדאמרינן לקמן בפירקין (יז, א) אויר בשלשה, ולא משערינן להו לפסול כשיעור שאר סכך פסול, דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא, וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד, אלא כי אויר דיינינן להו לחומרא, ובשלשה, רש"י). מאי טעמא, כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי, כמאן דליתנהו דמי). טור ושו"ע סי"ב (סיכך בירקות שממהרין לייבש, אף על פי שפסולים לסכך מפני שמקבלים טומאה, אין דינם כסכך פסול לפסול בארבעה טפחים, אלא כאויר חשיבי לפסול בשלשה).
2001. ר"ן ז, א (דכל דבר העשוי להתיבש בתוך שבעה עד שתהא חמתו מרובה מצלתו, אף מעכשיו הוא פסול). רמ"א סי"ב (וכל מה שדרכו לייבש תוך שבעה, מיד דיינינן ליה כאילו הוא יבש). ט"ז ס"ק יד (שממהרין לייבש, פירוש תוך ז').
2002. ב"ח ד"ה ואם סיכך (ונראה דהיבוש דקאמר, היינו בכהאי גוונא שאם יבשו יבלו ולא ישאר בהן ממש). מ"א סקי"ג (לייבש ולנפול, עד שישאר אויר (ב"ח)). ט"ז שם (ואחר היובש יפלו העלין).
2003. לבוש סי"ב (כנשורין דמיין, וכמאן דליתנהו דמי). ב"ח שם (ורצונו לומר דאף מעכשיו קודם שיתייבש הוא פסול מיד).
2004. רמ"א שם (והוי אויר ופוסל בו אפילו מן הצד).
2005. בשו"ע שם ס"ב (אויר, בין בגדולה בין בקטנה שוים, דבין באמצע בין מן הצד בג' טפחים פסולה), ורמ"א שם (היינו דוקא שהפסיק סוכה לשתים ולא נשאר שיעור הכשר סוכה עם דפנות במקום אחד). ובכל אופן אינו מצטרף להשלים לשיעור הסוכה (לקמן סי' תרלא ס"א) .
2006. לבוש שם (הואיל ודרכן לייבש מהר ולנשר עליהן תוך ז' ימי סוכה).
2007. משנה יא, א (הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה), ופרש"י (שאין מסככין במחובר, דאמר מר (יב, א) באספך מגרנך ומיקבך, בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר), ודף ט, ב ד"ה הא קמצטרף סכך (מחובר סכך פסול הוא, דכתיב באספך מגרנך ומיקבך, ממה שאתה מאסף מגרנך עשה סוכתך, בפסולת גורן, כגון קשין, ובפסולת יקב, כגון אשכולות ריקניות וזמורות, אלמא תלוש בעינן). טור ושו"ע סי"ג (כל דבר המחובר אין מסככין בו ודינו כדין האילן). וכן הוא לעיל ס"א (אין מסככין אלא בדבר שהוא ... תלוש מן הקרקע).
2008. ברייתא ו גמרא יא, ב (תניא גבי סוכה, תעשה ולא מן העשוי, מכאן אמרו, הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה. היכי דמי, אילימא בשלא קצצן, מאי איריא משום תעשה ולא מן העשוי, תיפוק ליה דמחוברין נינהו. אלא בשקצצן, וקתני פסולה, ושמע מינה דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן). טור ושו"ע סי' תרכו ס"ב (אם קצץ האילן להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסיכוך ... פסולה משום תעשה ולא מן העשוי).
2009. ראה טז, יג.
2010. רש"י יא, א ד"ה ויתיב (דהכי משמע סוכות תעשה, כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה, ולא מן העשוי בפסול שאינו ראוי לסוכה). וכן הוא לעיל סי' תרכו סט"ז (והתורה אמרה חג הסכות תעשה לך וגו', ולא מן העשוי מאליו, שהעשייה הראשונה שהיתה בפסול אינה נחשבת עשייה כלל). וכן הוא לענין ציצית, כדלעיל סי' י סי"ד (והתורה אמרה גדילים תעשה ולא מן העשוי כבר בפיסול).
2011. רש"י שם (ואתה מתקנו בתיקון מועט, כי האי דמכשר לה בקציצה).
2012. גמרא יא, א (צריך לנענע), ופרש"י (דתהוי להו הך כעשייה). טור ושו"ע שם (והוא שינענעו).
2013. לשם צל, כדלקמן סכ"ח (דהיינו שיגביהנו מעט ויחזור ויניחנו לשם צל). וראה מראי מקומות וציונים. שו"ע אדה"ז המבואר.
2014. רש"י שם (נענוע קרוב לסתירה הוא, שמגביה כל אחד לבדו ומניחו, וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו). טור ושו "ע שם (שיגביה כל אחד לבדו ומניחו, וחוזר ומגביה חבירו ומניחו). וכן הוא לעיל סי' תרכו סי"א (אם רוצה לקצוץ את האילן להכשירו לסיכוך, יתבאר בסי' תרכ"ט שצריך לנענע את כל האילן, עיין שם הטעם). לקמן סי' תרלו ס"ג (אם מגביה את הסכך וחוזר ומניחו לשם סוכה, כשרה).
2015. גמרא יב, סוע"ב (אביי אמר ... בשווצרי (שאינם מקבלין טומאה לפי שאינן מאכל אדם, רש"י) לא מסככין, מאי טעמא, כיון דסרי ריחייהו (מבאיש ריחם, רש"י), שביק להו ונפיק ... היגי לא מסככינן, מאי טעמא, כיון דנתרי טרפייהו (נושרין עלין שלהן, רש"י), שביק לה ונפיק). טור ושו"ע סי"ד שם (יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחלה, והם מיני עשבים שאינם ראוים לאכילה ואינם מקבלין טומאה, וריחם רע, או שנושרים עליהן, דחיישינן שמא מתוך שריחן רע או שעליהן נושרים יצא מן הסוכה).
2016. ב"ח סוף הסימן (הני עצי אילנות ועצי ערבה שעליהן נושרין גם כן לפעמים כשמנשב עליהן הרוח, מכל מקום כיון שאינו נושר ונובל תמיד מעצמו, מסככין בהו אפילו לכתחלה). מ"א סקט"ו (ודוקא כשנושרים תמיד, אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח, כשרה. וכן משמע סוס"י זה (ב"ח)).
2017. רמב"ם פ"ה ה"ב (אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע, כשרה, שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא). רא"ש פ"א סי' כה (בכל הני לכתחילה לא, משום גזרה דלמא שביק להו ונפיק, אבל יצא ידי חובתו אם סיכך בהן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל).
2018. מ"א סקי"ד (ואם עבר וסיכך בהם כשרה, כ"כ הרמב"ם. משמע דמותר לישב בה). וכעין זה לעיל סי"ג (בדיעבד ... מותר לישב בה לכתחלה).
2019. משנה יב, א (חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן), ופרש"י (כשהן קשורין). טור ושו"ע סט"ו (אסור לסכך בחבילה).
2020. רבי יוחנן ב גמרא שם (מפני מה אמרו חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן, פעמים שאדם בא מן השדה בערב (כל ימות החמה, רש"י) וחבילתו על כתפו, ומעלה ומניחה על גבי סוכתו (שיש לו כל ימות השנה למקנהו, רש"י ) כדי ליבשה (ולא לסכך, רש"י), ונמלך עליה לסיכוך (וכשמגיע החג נמלך עליהם לסכך, רש"י), והתורה אמרה (ראה טז, יג) תעשה, ולא מן העשוי (בפסול, וזה שנסכך שם שלא לשם סכך, אפילו לצל, אלא לייבש, אין שם סוכה חל עליו. והלכך גזור רבנן שלא יסככו בחבילין אפילו הוא מטילן עליה לשם סוכת החג, גזירה משום חבילין דכל השנה, דאיכא פסול דאורייתא). טור ושו"ע שם (מפני שפעמים שאדם מניח חבילתו על גג הסוכה לייבשה, ואחר כך נמלך עליה לשם סוכה, ואותה סוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול (כיון שלא הניחם לצל, מ"א), וגזרו על כל חבילה אטו זאת). ונתבאר לקמן סכ"ח (אם עבר וסיכך בחבילה ... אין פיסולה אלא מחמת גזירה בעלמא ... אבל חבילה שהעלה אותה ליבשה, וכשהגיע החג נמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה, שהרי לא הונחה שם לשם צל).
2021. ירושלמי פ"א ה"ו (אין חבילה פחותה מכ"ה). רמב"ם שם (ואין חבילה פחותה מעשרים וחמשה בדים).
2022. רא"ש פ"א סי' כד (ירושלמי אין חבילה פחותה מכ"ה קנים, דלא שייכא גזירת אוצר אלא בחבילות שאדם רגיל להביא מן השדה). טור ושו"ע שם (וכיון שמפני זה אסרוהו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה, ואין זה בפחות מכ"ה קנים, הילכך כל חבילה שהיא פחותה מכ"ה, קנים מותר לסכך בה).
2023. גמרא יג, א (האי אפקותא דדיקלא (מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב, רש"י) מסככין בהו ... אע"ג דהדר אגיד להו (הענפים של מעלה כדי להשכיבן, מפני שמתפצלין לכאן ולכאן, רש"י), איגד בחד לא שמיה אגד (כל דבר יחידי המחובר יחד ואוגדו בפני עצמו אינה אגודה, רש"י)). טור ושו"ע סט"ו (ואם כ"ה קנים או יותר הבאים מגזע אחד, וקשרם בראשם השני, אינה נקראת חבילה, כיון שעיקרן אחד).
2024. גמרא שם (אמר רב חסדא איגד בחד לא שמיה אגד, שלש שמיה אגד, שנים מחלוקת ר' יוסי ורבנן). רא"ש פ"א סי' כה (אמר רב חסדא, אגד דחד לא שמיה אגד, ג' שמיה אגד, שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן, רבי יוסי בעי ג' ורבנן בעו שנים, והלכה כרבנן דתרין הוי אגד). טור ושו"ע שם (ואם אגד עמהם קנה אחד, ויש בין שניהם כ"ה, הויא חבילה).
2025. גמרא יג, רע"ב (דרש מרימר, הני איסורייתא דסורא (חבילי קנים שהיו עושין למכור בשוק ומוכרין אותם במנין, רש"י), מסככין בהו (ואין בהם משום גזרת אוצר דכל ימות השנה, לפי שאין דרך להצניעם באגדם, רש"י ), אע"ג דאגדן, למנינא בעלמא הוא דאגדן (אגדינהו עד שימכרו, והלוקחן לייבשן מתיר אגדן, הלכך המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן, רש"י)). טור ושו"ע סט"ז (חבילה שאין קושרים אותה אלא למכרם במנין, ומיד כשיקננה הקונה יתירנה, אינה חבילה). וראה יגדיל תורה (נ.י) ח ע' פב.
2026. גמרא שם (אמר ר' אבא, הני צריפי דאורבני (חבילות שעושים מערבה, וראשיהן הגסין לצד אחד וראשיהן הדקין לצד אחר, ודרכן לקשרן בשני ראשיהן, ר"ן), כיון שהותרה ראשי מעדנים שלהן (קשר שבראשן הגס שהוא עיקר, ר"ן), כשרין. והא אגידי מתתאי (בצד האחד לצד ראשיהן הרכין, ר"ן). אמר רב פפא דשרי להו. (ואמר) רב הונא בריה דרב יהושע, אפילו תימא דלא שרי להו, כל אגד שאינו עשוי לטלטלו (דכיון שהתיר הקשר שבראשה הגס סגי, ומשום דקשירה מצד אחד אינו כל כך חזק שיתקיים אם יטלטלו החבילה, ר"ן) לא שמיה אגד). הובא ב"י ד"ה גרסינן. [ ר]מ"א סט"ו (וכל חבילה שאינה קשורה משני ראשיה שיכולין לטלטלה כך, אינה חבילה, ומותר לסכך בה).
2027. לבוש סי"ז (ונראה שאם היא קשורה באמצע בחוזק, כדרך שקושרין אותה לטלטלה כך, זו היא גם כן נקרא חבילה ופסולה). מ"א ס"ק יז (ואם קשרם באמצע הוי אגד, דיכולין לטלטלן (לבוש)).
2028. משנה יב, א (וכולן שהתירן כשרות). טור ושו"ע סי"ז (אם סיכך בחבילה, והתירה, כשירה, כיון שאין איסורה אלא משום גזירה). ט"ז סקי"ז (דהא דתנן וכולן שהתירן כשרות, קאי אאם לא התירו תחילה וסיכך בו, דמהני היתר, ואין צריך לנענע).
2029. סעיף כב (גזרו חכמים שלא יסככה בחבילות).
2030. כדלעיל שם (והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפסול, וחבילה זו שהונחה שם שלא לשם סכך אפילו לצל אלא כדי ליבשה).
2031. טור (אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסיכוך שפסולה מן התורה, כתב הר"י מקרקשינא, שאינה ניתרת בהתרה, אלא צריכה נענוע), ושו"ע שם (אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה, אינה ניתרת בהתרה, אלא צריכה נענוע).
2032. כדלעיל ס"כ (דהיינו שמגביהו מעט וחוזר ומניחו, שבשעה שמגביהו נתבטלה עשיה הראשונה שהיתה בפסול, ואחר כך כשמניחן הוא עושה מעשה חדש בגוף הסוכה), ושם נסמן (הערה 99 ).
2033. מ"א סי' תרכו סק"ה (ומניחו לשם צל). וראה גם לעיל (הערה 98 ).
2034. ב"ח ד"ה ומ"ש הר"ן (בחבילה שהעלה לסכך בה לא יועיל הנענוע בלא התרה). מ"א סקי"ט (נענוע וגם התרה (ב"ח)).
2035. משנה יד, א (מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה. ורבי מאיר אוסר). גמרא שם (ושמואל אמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת, אבל יש בהן ארבעה (שרוב תקרות הבית עשויות מהן, רש"י ) דברי הכל פסולה (אי מכשרת בהו, אתי למימר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת קורות ביתי, אף היא בנסרים מקורה, וההוא ודאי פסול, דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה, רש"י)). רי"ף ז, ב (והלכתא כשמואל). טור ושו"ע סי"ח (וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה). מ"א ס"ק כ (גזרה שיבא גם כן לישב בביתו).
2036. סעיף א (אין זו סוכה אלא בית ... והתורה אמרה סוכה ולא בית).
2037. רב הונא ורב נחמן ב גמרא יד, ב (הפכן על צידיהן (נסרים שיש בהם ארבעה שסיכך בהן, ולא הטיל רחבן על הסוכה אלא השכיבן על צידן), מהו. אמר להו, פסולה, נעשו כשפודין של מתכת (דכיון דיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן, רש"י)). טור ושו"ע שם (אפילו הפכן על צדן שאין בהם ארבעה). ט"ז סקי"ט (הואיל ויש פסול ודאי, הוה ליה כשפודין של מתכות, ולא מהני בי' שום תיקון).
2038. גמרא יד, א (בשאין בהן ארבעה, מחלוקת). טור ושו"ע שם (ואם אין ברחבן ארבעה, כשרים).
2039. גמרא טו, א (בנסרים משופין עסקינן, ומשום גזרת כלים נגעו בה), ופרש"י (בנסרים שאינן בני ארבעה, אבל משופין הן וחלקים וראוין לתשמיש, ומשום גזרת כלים נגעו בה לפסול אליבא דרבי מאיר, אע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלים טומאה, גזר בהו אטו כלים המקבלים טומאה). טור ושו"ע שם (אפילו הם משופים שדומים לכלים).
2040. ומיירי שאינן עשויין להניח פירות וככרות על גביהן, משא"כ השלחן פסול לסכך בו אף אין רחבו ארבעה טפחים, כדלעיל סי"ד.
2041. לבוש סי"ח (שאף על פי שראויין לקבל טומאת מדרס, סתם נסרים אינם לידרס עשויין אלא לבנין, ואינם יורדין לקבל טומאת מדרס עד שיתקנה לדריסה או שיחשב עליהם לדריסה). מ"א סקכ"א (ואין מטמאין מדרס, כיון שלא יחדן לישיבה (לבוש). וצריך לומר דלא מייחדן כלל לתשמיש). ואם עשויין להניח עליהן פירות, נתבאר לעיל סי"ד.
2042. יראים השלם סי' תכא (בנסרין, אפילו פחותין משלשה, דהוו קנים בעלמא, אחרי שכל הבתים סכוכין בענין זה, ואינה נראית סוכה פסולה, דלא הוי כמין בית, אלא בית ממש). הובא הגהות [מיימוניות] פ"ה הכ"א אות א. דרכי משה ס"ק ט. מ"א סקכ"ב (ובהג"מ כתוב דפסול, הואיל ובזמן הזה מסככין בתיהן בנסרים שאין הן ד', איכא גזירת תקרה (ד"מ)).
2043. סעיף ה (אם היה הסכך מעובה כל כך עד שאין המטר יכול לירד בתוכה פסולה).
2044. הגהות סמ"ק סי' צג (ע' נה) אות לב (מכל מקום צריך לעשות הסכך בענין עראי שיוכלו הגשמים לירד בתוכה ... ועל כן נהגו העולם לכסות הסוכה בערבה או בגמי או בכיוצא בהן, ולא בנסרים כלל, ואפילו פחותים מד' דליכא משום גזירת תקרה, משום דלמא אתי למטעי לסכך בענין קביעות שלא ירדו שם גשמים). ב"ח ד"ה ומ"ש ואפילו (ואין לכסות בלט"ש, דאף על פי שלא נהגו עכשיו להקרות בלט"ש, ואם כן אין בהם משום גזירת תקרה, מכל מקום יש לחוש למ"ש הסמ"ק דילמא אתי לסכך בהן בקביעות בענין שאין הגשמים יכולין לירד שם). מ"א שם (וכתב הב"ח, הלטי"ש, אע"פ שאין בהם גזירת תקרה, שאין מסככין בהם בתיהם, מכל מקום יש לחוש שיסכך כל כך שלא יהיו הגשמים יורדין בתוכה, כמ"ש הסמ"ק, ולכן אין לסכך בהם, עד כאן. וכל שכן בשינדלין). * לסיכום נתבארו כאן (סכ"ט-לב), ולעיל (סי"א וסי"ד), חמשה אופני פסול נסרים לסכך: (א) עשוי לישב עליו, ראוי לטומאת מדרס (סי"א). (ב) עשוי להניח עליו דברים, דומה לבית קבול שמקבל טומאה (סי"ד). (ג) יש בו ד' טפחים, דומה לקרשי תקרת הבית (סכ"ט). (ד) בזמן הזה שמסככין הבתים בנסרים שאין בהם ג' טפחים, דומה לקרשי תקרת הבית (סל"ב). (ה) גם נסרים צרים יותר, יש לחוש שיעשו באופן שלא יוכלו גשמים לירד בתוכו (סל"ב).
2045. ברייתא יד, ב (א"ר יהודה מעשה בשעת הסכנה (שגזרו העובדי כוכבים גזירה על המצות) שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה (שאין הנכרים מכירין שתהא לשם סוכה, רש"י) וסיככנו על גבי מרפסת וישבנו תחתיהן. אמרו לו, משם ראיה, אין שעת הסכנה ראיה). שלטי גבורים ז, ב אות ב בשם ריא"ז (בשעת הסכנה או בשעת הדחק שאין להם סכך אחר אלא נסרים רחבים ד', מסככין בהן, שאין פסולן מן התורה אלא גזירת חכמים היא). מ"א סקכ"ב (ובשעת הדחק שאין להם במה לסכך, מסככין בנסרים אפילו יש בהן ד' (ש"ג, וכן משמע בגמרא). והוא הדין בכל דבר האסור משום גזירה).
2046. סיום הסימן (סי"ט משו"ע). וסי' תרל (דיני דפנות הסוכה). וצויין לסעיף זה לעיל סי' תרכז ס"ז (אם פירס תחת הסכך דבר שאינו נוי לסוכה, יתבאר בסימן תרכ"ט), ולקמן סי' תרמ סוף ס"י (אפילו בחול אסור לפרוס סדין תחת הסכך או על גבי הסכך, מטעם שנתבאר בסוף סי' תרכ"ט).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 38 עמודים.