ז

והנה לכאורה י"ל דדין זה אם דעתו שלא להסירו זמן רב ג"כ חשוב אינו מקפיד עליו או אם אינו חשוב אינו מקפיד אא"כ דעתו שלא להסירו לעולם. הוא תלוי באשלי רברבי. ומקודם נקדים לשון רש"י בפ"ק דסוכה דף ה' ע"ב ואין מקפיד עליו. ה"ל כגופיה הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגביה ולא חייץ עכ"ל. מובן מלשונו דכשאין סופו ליטלו בטל לגביה וה"ל כגופו. וא"כ יש להעיר לזה מדין בית שמילאהו תבן או צרורות וביטלו דהוי מבוטל פ"ק דסוכה דף ד' ע"א. והנה הרא"ש שם סי' ב' והר"ן ד"ה תבן וביטלו והמרדכי שם רפ"ק הביאו שני דעות י"א דכל הני בטולין שמבטלו עד עולם וכן פי' ר"ח וכ"כ ראבי"ה. אמנם רש"י פי' שמבטלו לשבעה ימי החג וכ"כ ראי"ז בש"ג שם וכ"ד הרא"ש והר"ן שם. אבל הריטב"א שם ס"ל כדעת הר"ח וראבי"ה. וכ"כ הב"י בהל' סוכה סי' תרל"ד בשם הה"מ פ"ד מהל' סוכה שדעת הרי"ף והרמב"ם לפרש דביטול צריך להיות בדעתו להניחו שם עד עולם. ובחידושי הריטב"א בעירובין פרק חלון דע"ט א' כ' תבן ואין עתיד לפנותו פרש"י ז"ל שאנו יודעין שאינו עתיד לפנותו משם לעולם אלא שלא בטלו בפירוש והנכון שאין עתיד לפנותו עד זמן מרובה וכבר פירשנו בפ"ק דסוכה עכ"ל. הרי לדברי הריטב"א לענין טומאה בעינן גם לפרש"י שיבטלנו לעולם ועיין בתה"ד סס"י ע"ה שכתב והיה נראה לחלק אפילו לר"ח ולראבי"ה מהני תקנה דילן דהא דבעי אינהו ביטול לעולם היינו לענין מחיצה דסוכה דאורייתא. אבל טלטול שבת מדרבנן מודו דמסתמא לא פליגי אההיא דפרק חלון דמהני ביטול לאותו שבת כמו דבר שאינו ניטל אמנם בתוספות פרק חלון בההיא סוגיא מוכח דלא מחלקינן בהכי וע"ש עכ"ל ועיין מדין זה דתה"ד בשו"ע א"ח סי' שנ"ח ס"ב בהג"ה ובדברי אאזמו"ר שם סעיף ט' ובש"ע סי' שע"ב סי"ו ובמ"א שם ס"ק כ"ז כ"ח ובדברי אאזמ"ו שם סעיף י"ט.שפסק שבד"ס הלך אחר המיקל. ועיין בסי' תרל"ג ס"ד ובמ"א שם סק"ד ועיין בפרק לא יחפור דף כ' ע"א. אך בנד"ד שאין דעתה להסיר הקאלטענש לעולם עד שיפלו מאליהן י"ל לכ"ע הוי ביטול מדאורייתא ונקרא אין מקפיד עליו כלל וכמש"ל גבי גלד שעל המכה להרמב"ן דהטעם שאינו חוצץ משום דלא עביד אינש לקלוף גלד מכתו כו' עד דיביש ומקליף מנפשיה. ולכאורה יש לעורר עוד ספק אם נקרא אין מקפיד עליו והוא שיש לומר דלא דמי לבצק שבסדקי עריבה דכיון דרוצה בקיומו נקרא אין מקפיד עליו כדלעיל אות ד' דהתם אין מצטער בו כלל וגם רוצה בקיומו. משא"כ הכא גבי קאלטענש דבודאי מצד עצמן יש קפידא גדולה לכל אדם שלא יהיו לו קאלטענש שהם צער לאדם. וגם ארז"ל פב"ת דנדרים דפ"א ריש עמוד א' ערבוביתא דרישא מייתי לידי עוירא. ופי' הר"ן כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא. אף שרש"י והרא"ש פירשו שם בענין אחר וכדבריהם פי' בתר"י ס"פ שני דברכות במשנה ד"ה רחץ בלילה הראשון. מ"מ הקאלטענש ודאי גרועים יותר הרבה מענין ערבוביתא דלפרש"י. וגם הם מאוסים ובזויים. רק דאעפ"כ ניחא לה בהן כדי להנצל מהמחלה שהיא רע ומר הרבה יותר מהקאלטענש והיא בוחרת הרע במיעוטו. א"כ י"ל שאינו דומה לדבר שאינו מקפיד עליו בעצם כלל דהכא אדרבה מצטערת היא בהן רק שאעפ"כ ניחא לה הצער ורצונה בו. א"כ מנלן דגם כה"ג נקרא אינו מקפיד עליו שמא פי' אינו מקפיד היינו כשלא איכפת לי' כלל ואין שום צער בו. ואפשר לדמותו למ"ש בב"י סי' קצ"ח ד"ה צבע שצובעות בשם הרא"ש פ' תינוקות סי' כ"ז שכ' וכל אשה שאומנתה לצבוע כיון שדרכה בכך אינה מקפדת כדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת דף צ"ח רבב על בגדו (רבב כל דבר הנתוך כגון שומן וחלב ושעוה) חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ עכ"ל. וכן אמרינן שם דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא (שאינו מקפיד בדם שעל בגדו דחציצה בקפידא תליא) אינו חוצץ. וכ"כ הב"י בשם הרשב"א ותשו' להרמב"ן סי' קכ"ד. וכ"פ בש"ע סעיף י"ז בהג"ה. ולפע"ד משנה שלימה היא זו ספ"ט דמקוואות מטפחות של זפתין (זופתי חבית או עושי זפת) ושל יוצרין ושל מפסלי אילנות אין חוצצין וכ' הרמב"ם כי אלה כולם ללכלוך מלאכתם וגאלם בה יהיו מטפחותיהם כן ולא יקפידו על לכלוכם אם תסור או תשאר ואין בה משפט החציצה עכ"ל ועיין מכ"ז בהרמב"ם פ"ג מהל' מקוואות דין ה' ודין ד' ו' ז'. ולכאורה א"א להכחיש דכשרבב על בגדו או דם הוא קצת צער וכן כשמטפחתו מלוכלכת קצת צער הוא כשצריך לקנח את עצמו בה ופניו. ועכ"ז מאחר שידעינן שאין דרך בני אומנות זו להקפיד על זה נקרא אין מקפיד עליו. וכמו"כ י"ל על הקאלטענש הנ"ל. ועוד יש להעיר בזה מדין הנ"ל דתבן וביטלו. הרי תבן עם היותו חשוב קצת עכ"ז כשבטלו מבוטל וכרים וכסתות שאני דלא מהני ביטול משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. והכא אדרבה דרך אנשים כה"ג לבטל הקאלטענש ולסבול אותם עד שיפלו מאליהן וא"כ ה"ל ביטול. וראיתי בתשו' הגאון רע"ק איגר ז"ל סי' סמ"ך שכ' ג"כ על ענין שיש סכנה להסירם אם מיקרי אינה מקפדת. ולכאורה י"ל דכיון דרוצה בקיומם אף שאין הרצון מצד עצמותם כ"א להנצל עי"ז מהיזק ה"ל לענין רצון כמו כיס הזב פ"ק דשבת די"ב ריש ע"א דאמרינן הכא בעי להו להאי כיס לקבולי בי' זיבה כו' ופרש"י אע"ג דבזיבה לא ניחא ליה כו' ור"ל מ"מ בהכיס ניחא ליה ע"כ ה"ל הוצאה כי אורחיה וחשוב רצון וכמ"ש התוספות די"א סע"ב ד"ה כל אצולי. חשוב משקה לרצון כו' ה"נ חשוב כיס כו' כי אורחיה. וא"כ ה"נ אע"ג דהחולי ודאי לא ניחא ליה. אבל מאחר שכבר יש לה החולי הרי ניחא לה בהקאלטענש שעי"ז תפטור מהחולי שהרי היא סומכת על עצת הרופאים. וא"כ חשוב מה שנושאת אותם רצון וכי אורחיה. דומיא דכיס הזב הנ"ל וא"כ ה"ל רוצה בקיומו. וכן פסק בסה"ת סי' רי"ז דחשוב הוצאה אלא דמסקנת הש"ס שם דחשוב מלאכה שא"צ לגופה. ולרבי שמעון פטור עליה ולר' יהודה חייב. ובודאי דמשאצ"ל נקרא רצון רק שאין צריך לתכליתו רק בשביל דבר אחר עיין רש"י פרק במה מדליקין דל"א ע"ב ד"ה לעולם ודף צ"ד ע"ב ד"ה ור' שמעון פוטר. ותוספות דצ"ה א' סד"ה ורבי שמעון. ובהרמב"ם פ"א מהל' שבת דין ז' ובכ"מ שם בשם מ"כ. והרי הכא בעינן רק שלא יהיה מקפיד עליו ולא בעינן שיהיה חפץ בו לאמתו כ"ש הכא דרוצה בקיומו ממש אף שברצונו היה יותר שלא בא עליו החולי ולא קאלטענש מ"מ עכשיו שבא עליו החולי רוצה ממש בהקאלטענש א"כ אף שאינו חפץ לתכליתם מ"מ נקרא רצון. שהרי לכמה דברים מצינו אף שהרצון מחמת כפייה נקרא רצון כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכ"ש אונסא דנפשיה דחשוב רצון גמור כדאיתא פרק חזקת הבתים דמ"ז סע"ב ודילמא שאני אונסא דנפשיה כו' ע"ש. א"כ ה"ל כמו רוצה בקיומו דנקרא אין מקפיד עליו פ"ג דפסחים כנ"ל. ובתשו' הג"מ עקיבא דלעיל הביא בשם החוות דעת שהקשה על סברא זו מאגוד שע"ג המכה. וקשקשים שע"ג השבר שבתוספתא. ומה שהשיב ע"ז המחבר שי"ל דבאמת לא חייצי. תמוה עליו ועל הח"ד שהביא מהתוספתא והיה לו להביא משנה שלימה פ"ט דמקוואות. והרטייה שעליה. ור"ל דגבי גלד מחלק המשנה דגלד שעליה אינו חוצץ. רק גלד שחוץ למכה חוצץ אבל רטייה אפילו שעל המכה חוצץ. והיינו דין אגוד שע"ג המכה ואיך אפשר לומר דלא יהיה חוצץ. ועכ"ז לק"מ שעכ"פ יש לחלק כמש"ל סוף אות ו' דרטייה שאני. שדעתו להסירה אחר שתתרפא משא"כ גבי הנך קאלטענש שאין דעתה להסירה כלל עד שיפלו מאליהן. ולסה"ת וסמ"ק דס"ל גבי גלד כל שמצטער עליו אף חוץ למכה אינו חוצץ אף שדעתו להסירו אחר שיתרפא. באמת קשה לכאורה מדין רטייה שעל המכה. ועיין ס"ט סי' קצ"ח סס"ק י"ט. דרטייה ואגוד וקשקשים שאני שאפשר להסירן לפי שעה. וגם דרך להחליף הרטייה. ומה שהקשה עוד מחץ התחוב. י"ל חץ שאני דכל זמן שהוא תחוב מקלקל המכה מאד והכרח להרופא להסירו. ואע"ג שאדם זה אין דעתו להסירו י"ל בטלה דעתו אצל כל אדם. כדאמרינן כן לענין ביטול כרים וכסתות כדלעיל. וכשאינו נראה אז ה"ל כבלוע ובין הסתרים ואינו חוצץ אף אם מקפיד עליו. א"נ דדוקא כשנראה בחוץ אזי דרך להסירו ולהוציאו. כיון שבקל אפשר לאוחזו. משא"כ כשאינו נראה מבחוץ אין דרך להוציאו ובטל. עכ"פ הקאלטענש הנ"ל י"ל לכ"ע נקרא דבר שאין מקפיד עליו. ועוד דהכא להמרדכי נקרא היינו רביתיה דעדיף טובא מדין אין מקפיד עליו דמהני אפילו בכולו. משא"כ דבר שאין מקפיד עליו לא מהני אף מדאורייתא רק ברובו לא בכולו. וא"כ י"ל לכ"ע נקרא עכ"פ דבר שאין מקפיד עליו: