נה דיני קדיש

הערות

1. 647. עיקרי ההלכות המתבארים בסימן זה: (א) מספר הקדישים (ס"א). (ב) דבר שבקדושה בעשרה (ס"ב-ד). (ג) המצטרפים לעשרה (ס"ה-יד). (ד) עשרה במקום אחד (סט"ו-כב). (ה) היוצא מהעיר שיש בה רק עשרה (סכ"ג-ו).
2. 648. רוקח סי' שסב (ז' קדישין ביום, על שם (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך). שבלי הלקט סוף סי' ח (ואין פוחתין מז' קדישין בכל יום. והגאונים ז"ל סמכום על שם שבע ביום הללתיך) בשם הגאונים . לבוש ס"א (ואין פוחתין משבעה קדישים בכל יום, כנגד שבע ביום הללתיך). וכן למדו מפסוק זה על שבע ברכות קריאת שמע בכל יום, כדלקמן סי' נט ס"א (שבע ברכות תקנו חכמים לקריאת שמע, בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, וסמכו אותן על פסוק שבע ביום הללתיך וגו'), ושם נסמן (הערה ב ).
3. 649. טור ושו"ע ס"א (אומרים קדיש). ט"ז ס"ק א (פירוש, אחר פסוקי דזמרה).
4. 650. ראה לקמן סי' נט ס"ב.
5. 651. ראה לקמן סוף ס"ד (במנחה תקנתם היתה לומר קדיש לפני תפלת י"ח, שלעולם אין מתחילין תפלת י"ח כך בלא קדיש לפניה).
6. 652. כדלעיל סי' נא ס"א.
7. 653. בטור ולבוש שם ס"ב (ומה שנוהגין להפסיק בי"ח פסוקים ויראו עינינו וקדיש, לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יריאים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית, ומשום דקיימא לן תפלת ערבית רשות הקילו ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפלת ערבית, ומברכין אחריהם ברכת יראו עינינו, ונפטרין בקדיש).
8. 654. ראב"ד , היא תשובת רבי אברהם ברבי יצחק אב"ד, בתשובות הגאונים החדשות סי' לה (ועל מעשה הקדיש אשר שאלת ... אחר פסוקי דזמרה ... יקדישו פעם אחת, לפי שכבר סיימו את המצוה של פסוקי דזמרה ... וקדיש יאמרו אחר כל סיום י"ח, שגם היא מצוה בפני עצמה, ואינה מתחברת עם מה שיאמר אחריה ... וקדיש אחר סדר קדושה, מפני שהוא גם הוא מצוה בפני עצמה, והוא דבר שבקדושה ... וקדיש של אחר אשרי במנחה, מפני שהיא מצוה בפני עצמה, דאמר ר' אבונא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ולאחר ברכות של קרית שמע של ערבית), הובאה בשבלי הלקט וב אגור שם. רוקח שם. לבוש שם. וכמה שינויים ביניהם. וברוקח נוסף (קדיש החמישי ... סוף תפלת המנחה ... קדיש השביעי אחר תפלת ערבית). קדישים אלו הובאו גם בסדר רב עמרם.
9. 655. היינו גם הקדיש שאחר תפלה ערבית. עיין טור סי' רל ה (ורב אלפס כתב דהאידנא קבעוה חובה ואין לבטלה כלל), דלא כלבוש כאן סוף ס"א (וכל אלו הם חובה מדברי חז"ל, אבל תפלת ערבית עם הקדיש שאחריה היא רשות). וכן הוא לקמן סי' פט ס"א (אבל עכשיו כבר קבלוהו כל ישראל עליהם לחובה, כמו שיתבאר במקומה).
10. 656. וכן הוא לקמן ס"ד (ואינו אלא מנהג לומר קדיש אחר עלינו, ולא מתקנת חכמים הוא), וס"ה ( אלא ברכו וקדיש שהוא חיוב, אבל לא קדיש שאחר עלינו, שאינו אלא מנהג) . סי' קט ס"א (הקדישים שמן עלינו ואילך, בין בשחר בין בערב ... שאינן אלא מנהג). וראה אגרות קודש ח"י אגרת ג'רס (במענה על שאלתו אודות הקדישים שלאחרי קדיש תתקבל: כשאין חיובים בבית הכנסת, אם יאמרם אחר או לא . כבר אמרתי לו חוות דעתי – שיאמרו הקדישים, ובאתי בזה לבאר טעמי ונימוקי, כי הוראה בזה לא שמעתי), והאריך לבאר הטעמים. ספר המנהגים – חב"ד ע' 6 (לפי קבלת האריז"ל (כמבואר בפע"ח שער הקדישים), הנה צ"ל קדיש דרבנן אחרי משנת איזהו וברייתא דרבי ישמעאל קודם הודו "ומצוה וחובה להקים את דבר אמירת הקדיש דרבנן קודם התפלה כנהוג בכל ישראל").
11. 657. זהר. בתקוני זהר תיקון יח (צדקה, צ' תשעים אמנים, ד' ארבע קדושות, ק' מאה ברכאן, ה' חמשה חומשי אורייתא). ובהקדמת ע"ח ד"ה ועשה טוב (להשלים רמז צדיק בכל יום, שהוא צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות). והיינו שגורסים כן בתקוני זהר, כמובא בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קט (שנמצאת נוסחא מן התקונים וכתוב בה, שישראל נקרא גוי צדיק בהיותם עונים בכל יום צ' פעמים אמן וד' קדושות וי' קדישים ומברכים ק' ברכות). וראה אגרות קודש חי"ד אגרת ד'תתקמו (וכמדומה שגם במכתבי שלי ציינתי להאמור בע"ח ור"ח כו', הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות, ונדפס בהקדמה לע"ח, אשר צדי"ק הוא רומז לצ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות. – ולהעיר מתקוני זהר תיקון י"ח (לג, סוף ע"א) מרמז מלת צדקה). ח"י אגרת ג'רס (כמובן מהמבואר (ר"ח שער הקדושה פרק י"ז ד"ה בפרט ובהקדמת ע"ח ד"ה ועשה טוב) בפירוש תיבת צדיק: צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות (הובא באחרונים ובשולחנו של רבנו הזקן או"ח ריש סי' נ"ה. ויש להעיר שם, דמתחיל דהקדישים דסדר התפלה הם לא פחות מז' . ומסיים, ע"פ הנ"ל, שראוי לכל אדם להזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום. ודוחק לומר שמזהיר את האדם להיות באיזה מנינים כדי למלאות מספר הקדישים, אלא שהכוונה גם לאותם הקדישים שהם משום מנהג, או שלאחרי לימוד אגדה)). קובץ אור ישראל כג ע' קצט. צ' אמנים נזכרים גם לעיל סי' ו ס"ט (כדי לענות צ' אמנים בכל יום). ק' ברכות – לעיל סי' מו ס"א (מנין המאה ברכות שחייב כל אדם לברך בכל יום ויום).
12. 658. והיינו שיהיו עשרה באותו מקום. ויתבארו פרטי הלכה זו לקמן סט"ו-כב.
13. 659. משנה וגמרא מגילה כג , ב (אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה ... פחות מעשרה). ובגמרא שם (מנא הני מילי, אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, דאמר קרא (אמור כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע, דתני ר' חייא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (קרח טז, כא) הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם (שלח יד, כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת (עדה אין פחותה מעשרה, שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב, רש"י), מה להלן עשרה אף כאן עשרה). משנה סנהדרין ב, א (ומנין לעדה שהיא עשרה, שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב). טור ושו"ע ס"א (אומרים קדיש, ואין אומרים אותו בפחות מעשרה ... והוא הדין לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה). וכן הוא לקמן סי' סט ס"א (פורס על שמע ... עובר לפני התיבה, ואין עושין דברים אלו בפחות מעשרה, מפני שהם דברים שבקדושה). סי' קכה ס"א (ואין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה). סי' קצט ס"ז (שכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה אנשים בני חורין, כמ"ש בסי' נה). הל' תלמוד תורה פ"ד ה"י (ואין עדה פחותה מעשרה). תניא אגה"ק סי' כג קלו, א (כמ"ש אתיא תוך תוך כו' ... ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה). ולענין קדושת יוצר, ראה לקמן סי' נט ס"ב. וראה לקוטי שיחות חל"ג ע' 85.
14. 660. טור ושו"ע שם (זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות).
15. 661. לבוש ס"ד (וסתם בני ישראל דכל התורה בגדולים זכרים קמיירי).
16. 662. ברכות מז , ב (נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ... מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה). לבוש שם (ועבד ואשה וקטן אין מצטרפין, שאינם חייבים במצות). ולענין זימון, ראה לקמן סי' קצט ס"ט.
17. 663. ירושלמי מגילה פ"ד ה"ד (אין פורסין את שמע פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן, גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן, גומר. אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה, התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן, גומר. אין קוראין בתורה פחות מעשרה, התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן, גומר. אין מפטירין בנביא פחות מעשרה, התחילו בעשרה ויצאו להם מקצתן, גומר). הובא ברי"ף מגילה יג, ב. טור ושו"ע ס"ב (אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל).
18. 664. ירושלמי שם (והלכו להן מקצתן). ר"ן מגילה יג, ב ד"ה ירושלמי (מסתברא דדוקא בנשתיירו רובן). שו"ע שם (והוא שנשתיירו רובן). וכן הוא לקמן סי' קכח ס"א (והוא שנשתיירו רובן).
19. 665. ירושלמי שם (ועל כולם הוא אומר (ישעי' א, כח) ועוזבי ה' יכלו). רמ"א שם (ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו). וראה גם תניא אגה"ק סוס"י כג (שלא יצא החוצה אם לא יהיו עשרה מבלעדו, ועליו אני קורא הפסוק ועוזבי ה' יכלו כו', כמשארז"ל על כל דבר שבקדושה).
20. 666. מרדכי פרק בתרא דמגילה רמז תתי (ועל היוצאים שאין מניחין שם י' נאמר ועוזבי ה' יכלו). רמ"א שם (אבל אם נשארו י', מותר לצאת).
21. 667. שו"ת רשב"א ח"א סי' צה (מי אמרינן אפילו התחילו באבות גומר אפילו קדוש, או דילמא קדוש לא, אלא מדלג לאתה קדוש. תשובה, מסתברא ודאי דאומר קדוש). שו"ע ס"ג (אם התחיל באבות ויצאו מקצתן, גומר אפילו קדושה). לבוש ס"ג (וכן אם התחיל החזן בקול רם בעשרה באבות ויצאו מקצתן, גומר אפילו הקדושה וכל תפלת שמונה עשרה). מ"א ס"ק א (אפילו קדושה, וכל תפלת י"ח). אבל לא ברכת כהנים כדלקמן סי' קכח ס"א (ואין נשיאת כפים בפחות מעשרה, שאם היו עשרה כשהתחיל הש"ץ י"ח ואחר כך יצאו מקצתן, אף על פי שהוא גומר כל התפלה, אין שם נשיאת כפים, שמצות עשה בפני עצמה היא, אלא שקבעוהו חכמים בתפלה. אבל אם היו עשרה כשהתחילו הכהנים לברך ואחר כך יצאו מקצתן, גומרין ברכתם), וכמובא לעיל מהירושלמי (אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה. התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן, גומר).
22. 668. תרומת הדשן סי' טו (התחילו להתפלל בעשרה בשחרית ולאחר קדושה הלכו מקצתם ... יראה דרשאי לגמור סדר קדושה וקדיש אחר כך ... ונראה דסדר קדושה וקדיש שאחר כך מיקרי גמר תפלת י"ח, ולכן אין אומר ש"ץ קדיש שלם עד אחר סדר הקדושה, ואותו קדיש שלם חוזר אתפלת י"ח, שהרי אומר תתקבל, ועל פסוקים ודברי תורה אין אומרין תתקבל, ואם כן זהו גמר התפלה. וכן שמעתי שאחד מהגדולים הורה כך, שאם התחילו התפילה בי', רשאין לגמור סדר קדושה וקדיש שאחר כך שלא בי'). רמ"א ס"ג (אם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה, יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה, דשייך לתפלה, שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו'). מ"א ס"ק ב (וקדושה לאו דוקא, דאפילו עדיין לא אמרו קדושה, כיון שהתחילו להתפלל בקול רם גומרים אף הקדיש שלם. וכ"כ בהדיא בתרומת הדשן בשם גדול אחד עיי"ש). וראה גם לקמן סי' קכג ס"ז (וקדיש שלאחריהם חוזר עיקר על תפלת י"ח).
23. 669. תרומת הדשן שם (וכן נראה נמי, דאם התחילו בתפלה בעשרה ביום הכניסה, וקודם קריאת התורה הלכו מקצתם, אין קוראים בתורה פחות מעשרה. וכה"ג לא אמרינן הואיל וממתינים בקדיש שלם עד לאחר קריאת התורה ואם כן הכל סדר התפילה, דקריאת התורה בצבור חשיבא מילתא בפני עצמה, דהא קמן במנחה קורין קודם התפילה). רמ"א שם (אבל אין קורין בתורה, דזהו ענין אחר). ט"ז ס"ק ב (אבל אין קורין בתורה, פירוש, אם אירע בו ביום הכניסה). ואם התחילו בקריאת התורה, הובא לעיל מהירושלמי (אין קוראין בתורה פחות מעשרה. התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן, גומר). שו"ע סי' קמג ס"א (אין קורין בתורה בפחות מעשרה גדולים בני חורין, ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים).
24. 670. ר"ן מגילה יג, סע"א, מירושלמי מגילה פ"ד ה"ד (אין פורסין את שמע פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן, גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן, גומר), ובר"ן שם (והא דאיפסיק להו בתרתי, אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה, משום דאמרינן בירושלמי אין פורסין על שמע בפחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להם, גומר, עד כאן, ולהכי פסיק להו בתרתי, לאשמועינן שאע"פ שאמרו ברכה ראשונה בעשרה והלכו מקצתן, אין עוברין לפני התיבה, דהיינו להתפלל תפלה מעומד בפחות מעשרה, ולא תימא אינו אלא גמר וכיון שהתחילו בעשרה גומרין, קמ"ל דלא). שבלי הלקט סי' ט (ומשמע לשון הירושלמי, שאם התחילו ביוצר אור בעשרה ויצאו מקצתן, גומר ואומר קדושה עד גאל ישראל, אבל אינו מתחיל להסדיר שמונה עשרה בקול ולומר עוד הקדושה, ועל כן הפסיק וחילק ביניהם אין פורסין על שמע פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומר. דווקא מה שהתחיל גומר, אבל אין עוברין לפני התיבה להתחיל י"ח בפחות מעשרה, דכל חדא מצוה באנפה נפשה, התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומר. כלל הדבר, גומר קדיש או קדושה או קריאת התורה שהתחילו מתחלה בעשרה, אבל אין מתחילין בדבר אחר עד שיהיה עשרה). תרומת הדשן שם (אמנם נראה שאם התחילו בשחרית לומר קדיש וברכו ויוצר בעשרה והלכו מקצתם, וכן בערבית כהאי גוונא, אין להתפלל שוב י"ח לפני התיבה ושיאמר ש"ץ קדושה וקדיש אחר כך, או בערבית של מוצאי שבת סדר קדושה וקדיש שאחר כך, דקריאת שמע וברכותיה לחוד ותפילה לחוד, ולא שייך כאן התחילו גומרים, דהתפלה והקדושה אינו גמר של קריאת שמע וברכותיה, דתפלה אינה נגררת אחר קריאת שמע). רמ"א שם (ואם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יוצר, לא יתחיל הש"צ להתפלל התפלה בקול רם, דכבר נשלם תפלת יוצר ... ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לקריאת שמע וברכותיה).
25. 671. לבוש שם (ואם התחילו והוא רחום וברכו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרין עד יראו עינינו, וקדיש). מ"א ס"ק ג (וכתב הלבוש, קדיש שלפני ערבית שייך לקריאת שמע, דנתקן בשביל אנשים היוצאים, כמ"ש בב"י). והוא כמבואר בב"י (וקדיש אחר ברכות קריאת שמע של ערבית, כי תפלת ערבית רשות, ויש שהולכים להם קודם שמונה עשרה ולא ישמעו קדיש). והיינו שכן התקינו – לפני שקבעו עליהם תפלת ערבית חובה (כדלעיל הערה ז ). ט"ז ס"ק ג (פירוש, ומשום הכי אם התחילו ערבית בעשרה והלכו מקצתן יגמור הקדיש שקודם התפלה, לפי שהקדיש שייך לברכת קריאת שמע, אבל לא יאמרו הקדיש אחר תפלת י"ח, לפי שהתפלה אינה חבור לברכות של קריאת שמע). והוא כדלעיל ס"א (אומרים קדיש ... אחר ברכות של קריאת שמע של ערבית),
26. 672. ולא הזכיר קדיש שאחר עלינו במנחה, כי יש נוהגים שלא לאמרו, כמובא במ"א סי' קלב ס"א א (בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתוב שאין לאמרו במנחה). אליה רבה שם סוף ס"ק ג (יש מי שכתב לומר עלינו גם אחר מנחה. ואין לנו אלא מנהגינו מאבות עולם). ובנוסח הסידור אומרים עלינו גם במנחה.
27. 673. כדלעיל ס"א (וז' אלו הן חובה כשמתפללין בצבור, והשאר מנהג), ושם נסמן (הערה י ).
28. 674. כדלעיל סוף סי' נד.
29. 675. לבוש שם (ובעלינו, נראה לי אף על פי שאמרו עלינו בעשרה ויצאו מקצתן אין אומרים קדיש יתום אלא בעשרה. וכן אם אמרו עלינו בלא עשרה אין אומרים אחריו קדיש יתום אפילו בעשרה, דלא דמי עלינו לתפלת ערבית, דתפלת ערבית תיקון חכמים הוא שתקנו לומר אחריה קדיש, לפיכך אף על פי שהתפללו ערבית בלחש בלא עשרה אומרים קדיש אחריה בעשרה, אבל עלינו לאו תיקון חכמים הוא לומר אחריו קדיש, אלא המנהג הוא לאומרו משום קדיש יתום שאחריו, לפיכך אין אמירתו בלא עשרה אלים לגרור אחריו הקדיש אפילו בעשרה. והוא הדין איפכא, אם אמרו עלינו בעשרה ויצאו מקצתן אין אומרים הקדיש שאחריו בלא עשרה, כי אין אמירת עלינו אלים לגרור אחריו הקדיש). ט"ז שם (ובלבוש כתוב, דכשאמר עלינו בלא מנין לא מהני אחר כך מנין, כיון שאינו תקנת חכמים לומר עליו קדיש, אלא מנהג בעלמא הוא. ולא נראה לי כן, דהא יש פסוקים בעלינו. אבל מ"ש עוד בלבוש שאם יצאו קצת מן המנין בשעת עלינו שאין לומר הקדיש אחריו, דאין אמירת עלינו אלים כל כך שיגרור אחריו קדיש אפילו בלא מנין, זה ודאי נכון הוא, דהוא הדין בקדיש שאומרים אחר הלימוד, דצריך מנין דוקא בשעת הקדיש). ולא נתפרש כאן דין הראשון – שחלק הט"ז על הלבוש. ואפשר שעל זה קאי הציון ט"ז שעל הגליון בדפוס ראשון.
30. 676. כן פסק גם במאמר מרדכי ס"ק ג (מטעם אחר), הובא בכף החיים ס"ק מ (מפשט הירושלמי, שהוא מקור דין זה … משמע דהיינו דוקא כשהתחילו חלק מה מהענין שצריך עשרה … וכן משמעות שאר הפוסקים … דאם לא כן הוה להו לאשמועינן רבותא, דאפילו לא התחילו רק פסוקי דזמרה בעשרה יכולין לומר קדיש מאחר שהקדיש נמשך אליהם, ומדכתבו שהתחילו קדיש משמע כמו שכתבתי … ומטעם זה פסוקי דזמרה לא הוי התחלה, מאחר שכל יחיד ויחיד יכול לאמרם ... אם אמרו אשרי במנחה ביו"ד ויצאו מקצתן, אין יכולין לומר קדיש עליו). וראה תהלה לדוד ס"ק ב.
31. 677. סעיף ג (אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר). והיינו שהקדיש עניינו סיום פסוקי דזמרה, כדלעיל ס"א (אומרים קדיש ... אחר פסוקי דזמרה ששם הוא הפסק סדר הפסוקים), ואסור לש"ץ להפסיק ביניהם, כדלעיל סי' נג ס"א (שיש להסמיך הקדיש לישתבח בכל מה שאפשר ואסור להפסיק ביניהם כלל). ואילו ברכו עניינו תחלת ברכות קריאת שמע, כדלעיל סי' נג ס"ג (לא יפסיק בשום דבר ... בין ברכו ליוצר אור, בין ש"ץ עצמו ובין הצבור שעמו). וצויין שם הערה כ (אחר שאמר החזן קדיש וברכו, כאילו התחיל ביוצר אור). ומכל מקום הסמיכו חכמים ברכו לקדיש. וכיון שלא יוכל לומר ברכו אינו יכול לומר גם קדיש.
32. 678. סעיף ד (שלא להפסיק כלל בין הקדיש לתפלה בלחש אפילו בפסוק אחד, שלעולם אין אנו מתחילין תפלה בלא קדיש לפניה, חוץ מתפלת השחר מפני סמיכת גאולה לתפלה). ולכן אם הי' מנין בעת אמירת אשרי, ויצאו מקצתן, לא יאמר קדיש.
33. 679. יתבארו כאן ד' שיטות בצירוף קטן לעשרה: (א) ר"ת וסיעתו – אפשר לצרף אפילו תינוק מונח בעריסה. (ב) ריב"ש וסיעתו – אפשר לצרף רק קטן מבן ו' שנה שיודע למי מתפללין. (ג) רב נטרונאי וסיעתו – בכל אופן אי אפשר לצרף קטן. (ד) ר"י וסיעתו – אי אפשר לצרף אפילו קטן עם ספר תורה שבידו. וכן עיקר. * בישן יש שתי דעות (לקמן ס"ח) אם אפשר לצרפו לעשרה. ולהמתירים, היינו לצרף אחד הישן ולא יותר. אבל מי שהתחיל להתפלל י"ח ואינו יכול לענות (ס"ז), וכן החרש ואלם (סי"א), אשר לצרף אפילו ג' או ד'.
34. 680. ר"ת בתוס' ברכות מח, א ד"ה ולית (הלכה כרבי יהושע בן לוי דאמר, קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה), והוא בתשובתו שבתוס' רבי יהודה ברכות מז, ב ובאור זרוע ח"א סי' קצו (השיב ר"ת זצ"ל, אשר שאלת מנין לנו להשלים קטן לעשרה ומאימתי זמן צירוף השלמתו. נראה בעיני כי מצטרף אפילו אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין אלא מוטל בעריסה, מצטרף לעשרה, מדאמר רבי יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה, דהיינו אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין, אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה. סניף היינו לברכת המזון לעשרה בשם, ולעשרה שמתפללין משום דבר שבקדושה. וכן עבד אחד משלים ... וכן פירש רבינו האיי גאון זצ"ל דקטן עולה למנין י'), ורז"ה בהמאור ברכות לה, ב (והא דאמר ר' יהושע בן לוי, דאע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה, הלכה היא), כריב"ל ברכות מז , ב (אמר רבי יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה). דעה הא' בשו"ע ס"ד (יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן).
35. 681. מרדכי ברכות רמז קעג (מצאתי בשם רבינו שמחה, עבד ואשה מצטרפין בין לתפלה בין לברוך אלהינו. ומעשה דר' אליעזר ששחרר עבדו והשלימו לי', דמשמע דוקא בשיחררו אבל אי לא שיחררו לא, והוא הדין לאשה. יש לומר תרי הוו, ושחרר חד ומילא בחד), וכדאמרינן שם מז, ב (אמר רבי יהושע בן לוי, תשעה ועבד מצטרפין. מיתיבי, מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, שחרר אין לא שחרר לא. תרי אצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד).
36. 682. סנהדרין לט, א (כל בי עשרה שכינתא שריא). הובא בתניא פ"ו פי"א ופל"ה ואגה"ק פכ"ג. וכן הוא לקמן ס"ז (שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, על כל עשרה שהם בני קדושה שכינה שורה עליהם).
37. 683. תשובת ר"ת שם (ואני מוסיף אפילו מוטל בעריסה, דאכל בי עשרה שכינה שריא, דכי גמירי קדושה בעשרה מונקדשתי, לא שנא גדולים ולא שנא קטנים, ובלבד שיהיו תשע גדולים, דטפי מחד לא, כדאמרינן גבי עבד, דליכא יקרא דשמיא כולי האי. ועבד נמי אייתי בכלל ונקדשתי, דשכינה שריא אכל מחוייבי מצות ובני ברית). וכן הוא בישן, כדלקמן ס"ח ( יותר מאחד אין כבוד שמים לצרפם אם הם ישנים), ושם נסמן (הערה סב ).
38. 684. ברכות מה, ב (תשעה נראין כעשרה), ושם מז, ב (אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין).
39. 685. גיטין נט, א (הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ועד כמה, מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה, כבר שית כבר שב. רב כהנא אמר, כבר שב כבר תמני. במתניתא תנא, כבר תשע כבר עשר. ולא פליגי, כל חד וחד לפי חורפיה).
40. 686. שו"ת ריב"ש סי' תנא (אפילו לדברי המתירין בתפלה צריך שיהא בן דעת ויודע למי מברכין ולמי מתפללין, שיהא בן תשע או בן עשר, כמו שכתב ה"ר אלפסי ז"ל [ברכות לה, רע"ב]. או לכל הפחות גדול מבן שש. אבל קטן מבן שש, אפילו הוא חריף ויודע למי מברכין ולמי מתפללין, אינו כלום, שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות, והרי הוא כמי שאינו בן דעת), כרב נחמן שם מח, א (אמר רב נחמן, קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו). שו"ע שם (קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין). וראה לקמן סי' קנט ס"כ (ואם הנותן הוא פחות מבן שש, יש מי שאומר שדינו כקוף, לפי שאין בו דעת כלל ואין כוונתו כוונה). סי' קצט ס"ט (יש אומרים שקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. והוא שיגיע לעונת הפעוטות, שהוא כבן ט' או בן י', כל אחד לפי חריפותו. ולכל הפחות גדול מבן ו' אם הוא חריף ויודע מעצמו בלי שילמדוהו למי מברכין. אבל פחות מבן ו', אף על פי שהוא חריף ויודע מעצמו אינו כלום, שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאינו בן דעת). הל' שחיטה סי' ב קו"א א (דאיכא מאן דאמר דקטן פחות מבן שש דינו כקוף לענין נטילת ידים, כמ"ש רמ"א באו"ח סי' קנ"ט ... בעינן כוונת נותן, וקטן בציר מבר שית אין לו כוונה, והוי ליה כקוף בעלמא).
41. 687. שו"ת רב נטרונאי סי' טז, ובאוצר הגאונים ברכות חלק התשובות סי' שטו-ז (ששאלתם מהו לסמוך על דברי ר' יהושע בן לוי בשעת הדחק, ויצטרפו תשעה ועבד. אין הלכה כר' יהושע בן לוי ואין אנו עושין כמותו). ר"י (בתוס' מח, א ד"ה ולית (פירש ר"י, דאין עושין קטן סניף לעשרה, לא לתפלה ולא לברכת המזון). רא"ש פ"ז ס"כ (המחוור שבכולן, אין עושין קטן סניף לעשרה לברכת המזון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות). רמב"ם הלכות תפלה פ"ח ה"ד (ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין). שו"ת רשב"א ח"א סי' רלט (ויש אומרין שאינו מצטרף לתפילה עד שיהא גדול ממש. ולזה דעתי נוטה. וכן כתב הראב"ד ז"ל), וסי' תנג (שאלת מהו לצרף שנים קטנים בשמנה גדולים. תשובה, לתפלה לקדיש ולברכו אין מצטרף אפילו קטן אחד, עד שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד). הרב רבינו יונה ברכות לה, רע"ב (לקדיש ולקדושה ולברכו ... צריך שיהו כולם בני מצוה. וכן כתבו מקצת הגאונים ז"ל). ראב"ד הובא בתשובת הרשב"א שם. ראבי"ה סי' קכח (ואף על פי שרבינו תם פירש שלא קאי אדר' יהושע בן לוי, דהא אפסקא, ופסק דקטן המוטל בעריסה מצטרף לכל דבר. וכד מעיינת בה אין הדברים נראין). הובא במרדכי פ"ז דברכות רמז קעב (וגם ראבי"ה כתב, כיון שנחלקו גאוני עולם בדבר, ראוי להחמיר לכל יראי השם שלא להצטרף קטן לא לזימון ולא לתפלה עד שיביא שתי שערות). דעה הב' בטור ושו"ע ס"ד (ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים. והוא הדין דעבד ואשה אין מצטרפין).
42. 688. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, פראג סי' תקכט (אף על פי שאינו עונה עמהם, ונקדשתי בתוך בני ישראל קרינא בי', דכל בי עשרה [שכינה] שריא, דלא גרע מקטן המוטל בעריסה, דאמר פרק ג' שאכלו דמצטרף לעשרה לריב"ל. ואפילו מאן דפליג עליה, לאו היינו משום דלא ענו בהדיהו, [אלא] משום דלא ידע למי מברכין, ולאו בר מצות הוא). שו"ת מהרי"ל סי' קנ ס"ק ח (והישן בבית הכנסת, קצת נראה דאכל בי' עשרה דישראל שכינה שריא, ואפילו תינוק בעריסה, לפירוש ר"ת). מ"א ס"ק ח (עיקר ראיית מהרי"ל, מאחר דאיכא מאן דאמר דקטן המוטל בעריסה מצטרף אף על פי שאינו יכול לענות. ואף דלא קי"ל הכי, היינו שאין השכינה שורה אלא על גדולים וכו'). דין אחד מעשרה שהתחיל להתפלל ואינו יכול לענות אמן, או אם הוא ישן, יתבאר לקמן ס"ז-ח. וכאן מביא משם, שלדעת החולקים על ר"ת אין השכינה שורה על פחות מעשרה גדולים.
43. 689. ר"י ב תוספות ברכות שם (והא דאמרינן בירושלמי, קטן וספר תורה עושין אותו סניף. אומר ר"י, דגרס התם קטן לספר תורה, כלומר סניף לקריאת התורה קאמר. ודוקא התם, כדאיתא במגילה (כג, א) דקטן עולה למנין שבעה, דקאמר הכל עולין למנין שבעה, אפילו קטן אפילו אשה אי לא הוה משום כבוד צבור, אבל לשאר דברים לא). רא"ש שם (ויש ירושלמי שכתוב בו, קטן וס"ת עושין אותו סניף, וזה משמע קצת כמנהג העולם. או שמא רוצה לומר קריאת התורה, שעולה למנין שבעה), ומרדכי שם (והיה אומר, שאין בשום מקום שיעשה קטן סניף על ידי חומש שבידו). רמ"א ס"ד (ואפילו על ידי חומש שבידו אין לצרפו).
44. 690. שו"ע ורמ"א ס"ד. וראה אגרות קודש ח"ח אגרת ב'תקכד (בהנוגע לשאלתו אם לצרף קטן למנין, הנה הוא מילתא דתמי' ביותר בין אנ"ש. וכיון שנמצא הוא, וכן אנ"ש שי', במדינה כזו שצריך לפרסם גם שם הנהגות נשיאנו רבותנו הק' והחסידים שלהם, במילא יש לדייק בזה יותר, ולכן לדעתי אין לעשות את הנ"ל).
45. 691. רמ"א שם (מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק). ופירש בשו"ת שב יעקב סי' ו, הובא במחצית השקל (דאותן הנוהגים כן, סומכים אאותו דעה שהביא המחבר, בשעת הדחק. אבל לא כתב רמ"א דשפיר עבדי הנוהגים כן).
46. 692. מ"א ס"ק ה (בשעת הדחק, אפילו בלא חומש. כן הוא בד"מ), ממשמעות ה דרכי משה סק"ג (ואפשר דבשעת הדחק מודים דשרי).
47. 693. מ"א שם (ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש, שהוא חיוב, אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו). וכדלעיל ס"ד (אינו אלא מנהג לומר קדיש אחר עלינו, ולא מתקנת חכמים היא).
48. 694. נדה מז, ב (וכי לא נולדו לו סימני סריס עד כמה, תני ר' חייא עד רוב שנותיו). שו"ע ס"ה (אם לא הביא שתי שערות, אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן, עד שיצאו רוב שנותיו, שאז יתברר שהוא סריס). וכן הוא לעיל סי' נג סי"ב ( ואם לא נראה בו, אינו נקרא גדול עד שיעברו רוב שנותיו) .
49. 695. לבוש ס"ה (שיצאו רוב שנותיו דהיינו שלשים ושש שנים). עטרת צבי ס"ק י (עד שיצאו רוב שנותיו, דהיינו ל"ו שנה). מ"א ס"ק ו (רוב שנותיו - ל"ו שנה). טור אה"ע סי' קנה (שתגיע לרוב שנותיה שהן ל"ו שנה). סמ"ע חו"מ סי' לה ס"ק ז (עד רוב שנותיו, והיינו שיהיה בן ל"ו שנה, דימי שנותיו של אדם שבעים שנה). והוא דלא כמבואר בלבוש אהע"ז סי' קנה סי"ג (שתגיע לרוב שנותיה שהם ל"ה שנה ויום אחד, כימי שנותינו בהם שבעים שנה וחציים הם ל"ה, וכשהיא אפילו יום אחד יותר על ל"ה הם רוב שנותיה), ושם סי' קעב ס"ו (וחשובין כקטנים עד רוב שנותיהם, שהם עד שהם בני ל"ו, כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה וחצים הם ל"ה, וכשהם בני ל"ה ויום א' הרי הגיעו שנותיהם).
50. 696. עיין סי' נג ס"ט (סריס, יש אומרים שמותר למנותו אם הוא בן עשרים), ולעיל שם סי"ב מוסיף ( שאז נעשה גדול. והוא שנראו בו סימני סריס), ובאה"ע סי' קעב ס"ז (בני כמה שנים יהיו לשיהיו נדונים כאיילונית וסריס על פי סימנים הללו, נתבארו בהרמב"ם פרק שני מהלכות אישות ובסימן קנ"ה), ובסי' קנה סי"ב (אם היא בת עשרים ונולדו בה סימני אילונית, חשובה כגדולה). וראה דברי נחמי' סו, א.
51. 697. כדלעיל סי' נג סי"ג (מה שאמרו י"ג שנה ויום אחד).
52. 698. כדלקמן סי' קו ס"א (תפלה, הואיל והוא מדברי סופרים). סי' קכח ס"ג (וכל התפלה היא מדברי סופרים), וסמ"ב (שתפלה היא מדברי סופרים). הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ד (שתפלה מדברי סופרים). וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' יג ס"ה (רוב הפוסקים סבירא להו דתפלה היא מדרבנן. ואף הרמב"ם דסבירא ליה שהיא דאורייתא, מכל מקום כתב דאין מנין התפלות דאורייתא, כמ"ש רפ"א מהל' תפלה). דרך מצותיך קטו, א (בשרש מצות התפלה יש מחלוקת בין הפוסקים אם הוא מצות עשה מדאורייתא או מדרבנן, וכמו שהובא בס' החינוך מצוה תל"ג. והנה רוב מוני המצות, כמו הסמ"ק והרשב"ץ (וכ"ד הרמב"ן בחינוך שם) העלו דהתפלה בכל יום והנוסח התפלה הוא מצוה מדרבנן, אך מדאורייתא הוא המצוה שיתפלל האדם ויבקש בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים, כמו בעת צרה וכיוצא, אז היא מצות עשה מדאורייתא, שציונו הש"י בזה שיבקש האדם זה ממנו ית' לבד שיושיעו על זה). ויתבארו ב' הדעות לקמן סי' קו ס"ב.
53. 699. בראשית רבה פצ"א (תני, קטן וספר תורה עושין אותו סניף). המחכים (ובבראשית רבה קאמר קטן וספר תורה עושין אותו צניף לעשרה. הדא אמרה לברכת המזון, אבל לקריאת שמע ולתפלה אין עושין אותו צניף עד שיביא שתי שערות. ומדקרי ליה צניף, משמע דאפילו להצטרף לתפלה בעינן שתי שערות. אך סוגיא דעלמא לא נהגו כך). לפירוש מהרי"ק שורש מט (מה שכתב המחכים דסוגיא דעלמא לא עבדי כך, היינו להצריך שתי שערות, אבל מכל מקום צריך להיות בן י"ג שנה). רמ"א ס"ה (ומיהו אין מדקדקין בשערות, אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול, ואומרים לענין זה, מסתמא הביא שתי שערות). מ"א ס"ק ז (לענין זה, פירוש, כיון דתפלה הוא דרבנן). וראה לעיל סי' נג ס"ט (באקראי יכול לירד לפני התיבה, משהביא ב' שערות), ושם (הערה סא ). אבל במצות שמן התורה אינו נחשב גדול עד שיבדקוהו שהביא ב' שערות, כדלעיל רס"י לט ( תפילין שכתבן ... קטן, אפילו הוא בן י"ג שנים אלא שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות ... פסולין). לקמן סי' קצט סוף ס"ט (להוציא אחרים ידי חובתם בברכתו, לדברי הכל אינו מוציא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד, וידוע שהביא ב' שערות כשיעורן על ידי בדיקה, או שנתמלא זקנו, שברכת המזון הוא מן התורה, ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו). סי' רעא ס"ז (וקטן, אפילו הוא בן י"ג שנה, אם אינו ידוע שהביא ב' שערות אינו מוציא את האשה, כיון שהיא מחוייבת מן התורה בודאי, והוא אינו מחוייב אלא מספק כי שמא לא הביא ב' שערות עדיין והוא פטור מכל המצות מן התורה). * ואף שיתבאר לקמן סי"ב (לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד, אבל קודם לכן אע"פ שהביא ב' שערות אינו אלא שומא), ושם נסמן (הערה עז ), ואם כן איך אפשר לומר במצות דרבנן "מסתמא הביא שתי שערות" ביום זה עצמו!? גם מבואר ברמ"א יו"ד סי' א ס"א (ויש אומרים שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אין לסמוך על חזקה במקום דיכולין לבררו). וכן הוא לעיל סי' י סט"ז (ולא אמרו ספק דבריהם להקל אלא כשכבר נעשה הספק איסור, אבל אסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחלה). לקמן סי' רנב קו"א ס"ק יד (ולא אמרינן ספק דברי סופרים להקל, כיון שיכול להתברר מיד ... ועוד שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה). סי' תפט סי"ב (שלכתחלה אין להכניס עצמו לידי ספק אפילו מדברי סופרים). חיו"ד סי' א בקונטרס אחרון ס"ק ז ד"ה ואם (שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה, וכמ"ש באו"ח סי' י', עיין שם במגן אברהם ס"ק יא). וכך גם כאן אפשר לברר אם הביא ב' שערות. על כרחך צריך לומר שבזה סמכו חכמים על החזקה בכל אופן.
54. 700. שו"ת מהר"ם , פראג סי' תקכט ולבוב סי' רב (אף על פי שאינו עונה עמהם, ונקדשתי בתוך בני ישראל קרינא בי', דכל בי עשרה [שכינה] שריא). הובא ב הגהות מיימוניות בפ"ח מהלכות תפלה אות ט. שו"ע ס"ו (ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם ... אפילו הכי מצטרף עמהם).
55. 701. שו"ת רלב"ח סי' טו (ואולי לדעתו ז"ל הוא הדין בג' או בד' ונשאר הרוב שהם מכוונים). הובא בכנסת הגדולה הגהות ב"י, ובמ"א ס"ק ח (וכתב הר"ל חביב סי' ט"ו, ואולי לפי זה הוא הדין ג' או ד' ונשאר הרוב). אלי' זוטא ס"ק ג (והוא הדין ד', כיון שנשאר רוב שמכונים (רלב"ח סימן ט"ו)). ואף שהמ"א כתב על זה "ולי נראה דאין להקל כל כך ... מה גבי קטן דוקא א' ולא ב', אף גבי ישן דוקא א' ולא ב'", היינו דוקא בישן (ראה לקמן הערה עג ).
56. 702. אמור כב, לב.
57. 703. תשובת מהר"ם שם (גדול, דבר מצות הוא, אף על גב דלא עני בהדייהו מצטרף). ב"י בשם מהר"י בי רב (דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו, שפיר שריא שכינתא עלייהו).
58. 704. הקשה בתהלה לדוד ס"ק ו, מהאמור לקמן סי' נו ס"ד (ואם אין ט' שומעין לש"ץ לא יאמר כלל קדיש, שכל דבר שבקדושה אי אפשר לומר בפחות מי', ט' שומעין ואחד אומר). ובקצור שלחן ערוך סי' טו ס"ז (אם אין ט' שומעין להשליח צבור, לא יאמר כלל קדיש, כי כל דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, דהיינו אחד אומר ותשעה שומעים. ומכל מקום, אם אחד מהעשרה מתפלל תפלת שמונה עשרה, אף על פי שאינו יכול לענות עמהם מצטרף). וראה שו"ע אדה"ז המבואר, כאן ולקמן שם. ובלקוטי שיחות חל"ט ע' 280 (בשאלתו על דבר צירוף למנין – מנהגי כמש"כ בשו"ע אדה"ז סי' נה סוף ס"ז (ואף שהוא במוסגר – עכ"פ משמע שלזה דעתו נוטה יותר. וכ"פ בקצור שלחן ערוך). ולכאורה הכוונה, שכאשר הי' מתפלל בערבית לפני העמוד במנין מצומצם, הי' מתחיל הקדיש שאחרי תפלת י"ח – אף אם המיעוט עדיין לא סיים את תפלתו.
59. 705. ס"ג (ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעבור להם לפני התיבה, לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש), וס"ו (כשש"ץ חוזר התפלה יש לכל הקהל לשתוק ולכוין לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה). וכן הוא לקמן סי"א (אלא שאם הש"צ התפלל כבר בלחש, לא יחזיר התפלה שנית אלא אם כן יש ט' השומעים ועונין אמן, כמ"ש סי' קכ"ד). וראה דברי נחמי' סו, א. אמרי יושר ח"ב סי' ט. שאלי ציון תנינא סי' י. יגדיל תורה ירות"ו גליון יח ע' 35. מחשבת חיים ע' מה. ובלקוטי שיחות חל"ט ע' 280 (בשאלתו ע"ד צירוף למנין – מנהגִי כמש"כ בשו"ע אדה"ז סנ"ה סוס"ז. ואף שהוא במוסגר – עכ"פ משמע שלזה דעתו נוטה יותר, וכ"פ בקצשו"ע).
60. 706. שו"ת מהרי"ל סי' קנ ס"ק ח (והישן בבית הכנסת, קצת נראה דאכל בי' עשרה דישראל שכינה שריא ... חזינן דנהוג עלמא לצרף אף על גב שמסיחין שיחת חולין ולא צייתי, [אע"ג ד]לבי מגמגם, דשמא כל הראוי לבילה כו'). הובא באגור סי' רנב. ב"י בשם מהר"י בי רב (ומכאן למד מורי הרב הגדול מה"ר יעקב בי רב זללה"ה, שאם היה אחד ישן, מצטרף עם תשעה לקדיש ולקדושה, דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו שפיר שריא שכינתא עלייהו). שו"ע ס"ו (או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם).
61. 707. מ"א ס"ק ח (וכתב הר"ל חביב סי' ט"ו, ואולי לפי זה הוא הדין ג' או ד' ונשאר הרוב עכ"ל. ולי נראה דאין להקל כל כך ... מה גבי קטן, דוקא א' ולא ב', אף גבי ישן, דוקא א' ולא ב').
62. 708. עיין רא"ש פ"ז דברכות סי' כ (טפי מאחד לא, כדאמרינן גבי עבד, דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו). ומקורו בתשובת ר"ת, שנסמנה לעיל הערה לד (כדאמרינן גבי עבד, דליכא יקרא דשמיא כולי האי). וראה גם לעיל ס"ה ( שאינו כבוד שמים לומר דבר שבקדושה בפחות מט' בני מצות) . לקמן סי"א הערה עג (היינו טעמא [דפליג עליה המ"א] משום יקרא דשמיא, כמ"ש הרא"ש).
63. 709. ט"ז ס"ק ד (דלמא שאני ישן, שהוא גרע מקטן, דאין בו קדושה, כמ"ש ב"י בסי' ד' בשם הזוהר דסלקא מיני' נשמתא ולא הוה בכלל קדושה, דטעים טעמא דמותא ורוח מסאבתא שרייא עלוהי).
64. 710. מהדו"ק ס"ד (אמרו חכמים כל הישן בלילה ששים נשימות, [כיון] שנסתלקה ממנו נשמתו, באה רוח הטומאה ושורה על גופו, ומיד שניעור משינתו נסתלקה רוח הטומאה מן כל גופו חוץ מן ידיו), וסט"ו (אם ישן ביום שיעור ששים נשימות, טוב שיערה על ידיו מים ג' פעמים, מפני שאפשר שהשינה [היא] גורמת שתשרה רוח רעה על הידים אפילו ביום).
65. 711. ט"ז שם (כיון דאפשר להעיר אותו משנתו, למה נצרף אותו כשהוא ישן לכתחלה). אליה רבה ס"ק ז (ומכל מקום לכתחלה יש להעיר אותו). פרי חדש ס"ו (ראוי לצערו שיתער משנתו שיעור שיהא לפחות מתנמנם). ומסיק בדברי נחמיה סו, א (אבל אם אי אפשר, משמע דהעיקר כשו"ע לצרפו. והיינו משום דגם כשישן הקדושה מקיפו עכ"פ).
66. 712. תשובת מהר"ם שם (הערה נד ), הובא ב הג"מ שם (ודאי טוב הוא והגון [שיהיו] ממתינים ליחיד עד שיגמור תפלתו, כדי שגם הוא יענה עמהם, אפילו יש שם עשרה במילוי, הי' טוב להמתינו). שו"ע ס"ז (כשאחד מתפלל לבדו, נכון שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור, כדי שיזכה גם הוא).
67. 713. ס"ה (כשסיימו הצבור להתפלל י"ח ויש יחידים שמאריכים בתפלתם, אין לש"ץ להמתין עליהם, אפילו היו חשובי העיר, מפני טורח הצבור).
68. 714. מ"א ס"ק ט (ואם הוא ישן, מעירים אותו. ואם לא רצה לעמוד, אין צריך להמתין).
69. 715. [שכג] מהרי"ל בתשובות סוף סי' קו (וחרש שמדבר ואינו שומע – אם יש לצרפו לעשרה לא ידענא מאי קא [מ]בעי ליה למר, הא קיימא לן הרי הוא כפקח לכל דבריו ... כל בי עשרה שכינתא שריא).
70. 716. מהר"ם בתשובות שם (ואפילו אילם חייב בכל מצות, והרי הוא כפקח לכל דבריו, ומצטרף אף על גב דלא עני בהדייהו). שו"ע ס"ח (חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, הן כפקחין, ומצטרפים). וכן הוא לקמן סי' תקפח ס"ז (חרש השומע ואינו מדבר, הרי הוא כפיקח).
71. 717. חגיגה ב, ב (מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, חייב). רמב"ם הל' אישות פ"ב הכ"ו (מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, הרי הוא ככל אדם).
72. 718. מהרי"ל הלכות סעודה אות ו (נשאל למהר"י סג"ל על שני בני אדם, הא' חרש ושוטה ואידך הוא חרש, אם הם מצטרפין לזימון. ואמר, מאחר שמבינים ומכוונין לזה, אין לחוש אם אינם שומעין הברכה). הובא ב דרכי משה סי' קצט . וכן הוא לקמן סי' קצט ס"י (וחרש שדברו בו חכמים בכל מקום, הוא שאינו שומע ולא מדבר. אבל מדבר ואינו שומע (וכן אילם שאינו מדבר ושומע) (אפילו הם ב' ויותר), כיון שהם כפקחים לכל דבריהם, מצטרפים לזימון אם הם מבינים ומכוונין לזה (אף על פי שאין החרש שומע ברכת הזימון והאלם אינו עונה)).
73. 719. שו"ת רלב"ח סי' טו (ואולי לדעתו ז"ל הוא הדין בג' או בד' ונשאר הרוב שהם מכוונים). הובא בכנסת הגדולה הגהות ב"י, וב מ"א ס"ק ח (וכתב הר"ל חביב סי' ט"ו, ואולי לפי זה הוא הדין ג' או ד' ונשאר הרוב). (והתם היינו טעמא דפליג עליו המ"א (ולי נראה דאין להקל כל כך ... מה גבי קטן דוקא א' ולא ב', אף גבי ישן דוקא א' ולא ב') משום יקרא דשמיא, כמ"ש הרא"ש פ"ז דברכות סי' כ (טפי מאחד לא, כדאמרינן גבי עבד, דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו) אפילו בעבד) . ומקורו בתשובת ר"ת שנסמנה לעיל הערה לד (כדאמרינן גבי עבד, דליכא יקרא דשמיא כולי האי). וראה גם לעיל ס"ח ( יותר מאחד, אין כבוד שמים לצרפם), ושם נסמן (הערה סב ). משא"כ בחרש ואילם סגי ברוב. וכן ב "התחיל אחד מעשרה להתפלל תפלת י"ח לבדו ואינו יכול לענות עמהם", כדלעיל ס"ז (והוא הדין לב' או ג' או ד', כל שנשאר הרוב שעונין אמן, אין עניית המיעוט מעכבת).
74. 720. ט"ז סי' קכד ס"ק ב (ואם אין ט' מכוונים. מזה נראה שאין מצרפים למנין מי שאינו שומע אף על גב שהוא פקח).
75. 721. ס"ו (כשש"ץ חוזר התפלה יש לכל הקהל לשתוק ולכוין לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן. ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה, כי חזרת הש"ץ נתקנה לאמרה בעשרה וכשאין ט' מכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה).
76. 722. משנה פ"ק דתרומות מ"ב (חרש שדברו בו חכמים בכל מקום, שאינו לא שומע ולא מדבר). ברייתא חגיגה ב, ב (את שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן ... פטורים מכל מצות האמורות בתורה). שו"ע ס"ח (אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן). וכן הוא לקמן סי' קצט ס"י (חרש ושוטה שדברו בהם חכמים בכל מקום שאינן בני דעת ופטורים מכל המצות ... הוא שאינו שומע ולא מדבר). רס"י תס (דהיינו שאינו שומע ואינו מדבר). חיו"ד סי' א ס"ק לה (חרש שאינו שומע ואינו מדבר, דינו כשוטה לפי שאין בו דעת נכונה וצלולה).
77. 723. שו"ע ס"ט (לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד). וכמבואר בשו"ע אהע"ז סי' קנה סי"ד (אין שתי שערות סימן גדלות אלא אם כן באו מי"ב שנה ואילך, אבל אם באו קודם לכן, אפילו תוך שנת שנים עשר, חשוב כשומא, ואינה נחשבת גדולה על ידם אלא אם כן הביאה אחרות אחר שנים עשר שנה). וכן הוא ברמב"ם הל' אישות פ"ב ה"י (אפילו הביא כמה שערות בתוך הזמן הזה, אינו סימן אלא שומא. הביא שתי שערות ... והוא מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה, נקרא גדול ונקרא איש).
78. 724. דרכי משה סק"ג (מדברי הטור שכתב וגדולים שהביאו שתי שערות, משמע דוקא שהביאו שתי שערות בגדלותן, אבל בלאו הכי לא. וכן כתב מהרי"ק שורש מ"ט, שזהו דעת הרא"ש והטור. וכתב שכן דעת ר"י והסמ"ג ולכן אין להקל בדבר. וכן כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א). וראה לעיל ס"ו ( ומכל מקום אין צריך לבדוק בשערות בכל שהגיע לכלל שנותיו, דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד, שכיון שתפלה מדברי סופרים, סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו שראוי להביא בהן ב' שערות), ושם (הערה נג ).
79. 725. כמבואר בשו"ע אהע"ז סי' קכו ס"ו (אם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר, יכתוב ביום שלשים לחדש ניסן, שהוא ראש חודש אייר. וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים).
80. 726. מ"א ס"ק י (ומי שנולד ביום א' דראש חדש כסליו וכשנעשה בר מצוה, חשון חסר וראש חדש כסליו אינו אלא יום א', צ"ע אם נעשה בר מצוה כ"ט לחשון, דהא משמע בנדרים דף ס', דבאמת יום ראשון של ר"ח הוא יום ל' לחדש העבר, אלא שבלשון בני אדם קוראין אותו ראש חדש. וכן באהע"ז סי' קכ"ו ס"ו יש דעות שונות. ומכל מקום נראה לי דלא נעשה בר מצוה עד ר"ח, דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשון, דבעי' י"ג שנים שלמים, כן נראה לי). * בשו"ע ס"י (אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג). וברמ"א שם (ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני). וכאן נשמטה הלכה זו. וראה קונטרס השלחן (שאפשר היא השמטת המעתיקים). לקוטי שיחות חי"א ע' 311 בשוה"ג (ואולי רצה להביאם בסי' תכ"ח או תרפ"ה, תרצ"ז). אגרות קודש חכ"ד אגרת ט'רפד בשוה"ג. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ו ח"ב ע' 549.
81. 727. יהושע ז, יא. סנהדרין מד, רע"א (חטא ישראל (מדלא אמר חטא העם, עדיין שם קדושתם עליהם, רש"י), אמר רבי אבא בר זבדא, אע"פ שחטא ישראל הוא).
82. 728. המנהיג דיני תפלה סי' עט (ואדם שהוא עבריין ולא נידוהו הקהל מאצלם, נמנה למנין עשרה, וחייב בכל המצוות, דכתיב ביה בעכן חטא ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא ולא יצא מכלל ישראל. אבל אם נדוהו מאצלם, אינו מצטרף לעשרה ולא לכל דבר שבקדושה, שאם מצטרף, מה הועיל בתקנתם שהבדילוהו מאגודתן, כך כתב ר"ש ז"ל), בשם רש"י בספר האורה סי' קל ומחזור ויטרי סי' מה (ועבריין שעבר על גזירת ציבור, אם לא נידוהו הציבור, נמנה הוא למניין עשרה וחייב בכל המצות, שכן נאמר בעכן, חטא ישראל, אעפ"י שחטא ישראל הוא, בקדושתיה הוי ולא יצא מכלל ישראל ... אבל אם נידוהו, מאחר שיבדל מן הקהל, אם יצרפוהו עמהם, היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתן. ולכך אינו ראוי לצירוף כלל, שכבר הבדילוהו מאגודתן). בתשובת רשב"א שהובא בב"י (וזה לשון הרשב"א בתשובה, מי שנידוהו על עבירה, אינו מצטרף לעשרה ולא מזמנין עליו בשלשה, שהעבריינים אין מזמנין עליהם ואין מצטרפין). שו"ת ריב"ש סי' קעב (ודוקא במנודה הוא שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' תלמוד תורה פ"ז ה"ד) שאין מזמנין עליו, ואין כוללים אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, אף על פי שלא נזכר זה בפרק ואלו מגלחין, לפי שזה הוא לשון נדוי, כלומר ריחוק, כדמתרגמינן נדת דותה, רחוק סאובתה. וכיון שמבדילין ומרחיקין אותו, אין מצרפין אותו ואין כוללין אותו עמהם. אבל מי שעבר עבירה ולא נתנדה, לא מצינו שלא יצטרף לעשרה ... וכ"כ בפירוש לר' מאיר מרוטנבורג ז"ל, שהעבריין שעבר על גזרת הצבור, אם לא נדוהו, נמנה למנין עשרה). שו"ע סי"א-ב (עבריין שעבר על גזירת הצבור, או שעבר עבירה, אם לא נידוהו, נמנה למנין עשרה. מנודה, אין מצרפין אותו לכל דבר שצריך עשרה). וראה לקמן הלכות נזקי גוף ונפש ס"א (וכל מי שהכה חבירו, הרי הוא מוחרם ועומד בחרם הקדמונים, ואין לצרפו למנין עשרה לכל דבר שבקדושה עד שיתירו לו בית דין החרם כשמקבל עליו לשמוע לדינם). ולענין זימון ראה לקמן סי' קצט סי"א.
83. 729. תשובת ריב"ש סי' שעא (שלא קבלו עליהם הקהל אלא שלא יצטרף בי', או שלא יתפללו עמו תוך ד' אמות, אבל חוץ לד' אמות, לא. ואין זה אסור ... ואיברא ודאי, שאם הקהל קבלו זה עליהם, והיו מחמירים עליו יותר ממה שאסור מדין התלמוד במנודה או במוחרם, שיש להם לעשות כקבלתם, ויכולין להחמיר ולקבל, מה שירצו). שו"ע סי"ב (אבל מותר להתפלל בבית הכנסת שהוא שם, אלא אם כן פירשו להחמיר עליו בכך). * כל זה מיירי בעבריין שעבר על גזירת הצבור שגזרו בנידוי וחרם. אבל לענין מומר לחילול שבת, נתבאר בפרי מגדים א"א ס"ק ד (מומר לע"ז וחילול לשבת או להכעיס בדבר אחד הרי הוא כעכו"ם ואין מצטרף. ובסי"א, עבריין מצטרף, מיירי לתיאבון, הא לאו הכי לא). והוא כדלעיל סי' לט ס"א (אבל מומר לכל התורה כולה אפילו לתיאבון פסול מן התורה לדברי הכל, שהרי הוא כנכרי לכל דבריו כיון שיצא מן הכלל. ואפילו אם אינו אלא מומר לעבודה זרה או לחלל את השבת בפרהסיא הוא כנכרי לכל דבריו כמ"ש בי"ד סי' ב'. וכן אם הוא מומר להכעיס אפילו לדבר אחד לבד הרי הוא כנכרי לכל התורה). ואף לענין נשיאת כפים של כהן יתבאר חילוק זה לקמן סי' קכח סנ"ג (ואפילו מרננים אחריו בעבירות חמורות כגון גילוי עריות, ואפילו נודע שהרנון הוא אמת, ואפילו עובר ואינו חוזר בו כלל, נושא כפיו (חוץ מחילול שבת בפרהסיא שהוא כנכרי לכל דבר)). ולפי זה נראה לכאורה, שכשם שהוא כנכרי לכל דבר לענין נשיאת כפים כן הוא כנכרי לכל דבר אף לענין צירוף למנין. ולמרות כל זאת רבו המתירים לצרף למנין מחללי שבת בפרהסיא, מכמה טעמים (נלקטו בפסקי תשובות סי' נה ס"ק כא הערה 148), ואחד מהם, כיון שבזמנינו הם "תינוקות שנשבו" אינם כנכרי לכל דבר (ראה העו"ב גליון א'לד ע' 57 ואילך, וגליון א'לה ע' 70 ואילך), . והמקור לזה הוא מ"ש הגאון בעל ערוך לנר בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כג (פושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר ... ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן, אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אעפ״י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים, כמבואר (סי׳ שפ״ה)). אמנם לכאורה נראית דעת רבינו הזקן, ודעת הרבי, שטעם זה של "תינוקות שנשבו" אינו מוריד מהם ההלכה של "כנכרי לכל התורה". שכן מבואר לקמן הל' רבית סע"ט (הקראי"ם אסור אפילו להלוותם ברבית לדברי הכל, שאף שכופרים בתורה שבעל פה אין להם דין אפיקורס, לענין מורידין, לפי שאינם כופרים מדעתם אלא אבותיהם הדיחו אותם וגדלו אותם על דתם, והרי הם כתינוק ישראל שנשבה ביניהם וגדלוהו על טעותם, שאנוס הוא". והיינו דוקא לענין רבית, שדינו תלוי בדין "מורידין", כמבואר שם ס"פ (ואיסור רבית תלוי במי שמצווין להחיותו, שנאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך). משא"כ לענין "כנכרי לכל התורה" לא הוזכר חילוק בזה בין "מומר" לבין "תינוק שנשבה". שמטעם זה מדגיש לקמן שם וכותב "אין להם דין אפיקורס לענין מורידין". משא"כ לענין "כנכרי לכל דבר" יש להם דין אפיקורס, אע"פ שאנוס הוא, ודלא כדברי שו"ת בנין ציון החדשות הנ"ל. אלא שבשו"ת בנין ציון החדשות שם כותב על כך (שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אעפ״י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים, כמבואר (סי׳ שפ״ה)). והלכה זו (לענין עירובין) מובאת גם לקמן סי' שפה ס"ג (ישראל מומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא אפילו אינו מחללו אלא באיסורי דברי סופרים הרי הוא כנכרי לכל דבריו וצריך לשכור ממנו. ואינו דומה לצדוקי שהם מחללים גם כן באיסורי דברי סופרים בפרהסיא, לפי שהצדוקים אנוסים הם שמעשה אבותיהם בידיהם). ואם כן איך יתאים זה עם המובא לעיל מלקמן הלכות רבית, שדוקא לענין "מורידין" אמרינן שהם כתינוק שנשבה ואנוס הוא. אמנם באמת מבואר לקמן שם ס"א (הצדוקים הם כישראל ומבטלים רשות, ואין צריך לשכור מהם כדי להרחיק דירתו מהם, הואיל והם שומרי שבת ואינם עובדים אלילים). והיינו שמה שמועיל אצלם "ביטול רשות" כישראל, ואין דינם כנכרי, הוא כיון שהם שומרי שבת. אלא שאחר כך שואל על זה ממה שמחללין שבת באיסורי דברי סופרים (שהרי הם צדוקים), ועל זה מתרץ, שלענין מה "שהם מחללים גם כן באיסורי דברי סופרים בפרהסיא", בזה מועיל מה שהם אנוסים. אבל אלו שאינם שומרי שבת (אף באיסורי תורה) אינם כישראל ואינם מבטלים רשות, אף אם "מעשה אבותיהם בידיהם". וטעם החילוק בזה בין המחלל שבת רק באיסורי דברי סופרים, או גם באיסורי תורה, מבואר לקמן בקונטרס אחרון חיו"ד סי' ב ס"ק ח ד"ה וכל (וכל זה בעבירות המפורשות בתורה, אבל שאינן מפורשות בה אלא בתורה שבעל פה, אף על פי שעובר מפני כפירתו שאינו מאמין בה, או אפילו בתורה שבעל פה כולה, אינו כנכרי לענין שחיטה). ולכן הצדוקי שחיטתו כשרה (לקמן שם ס"ק יח), כיון שאינו עובר אלא על איסורי דברי סופרים. וכן לענין זימון מבואר לקמן סי' קצט ס"ב (צדוקי מזמנין עליו אם חבר הוא). ומטעם זה מקילין בצדוקי אף לענין "ביטול רשות" – אם שומר שבת באיסורי תורה, ו"מעשה אבותיהם בידיהם" באיסורי דברי סופרים. ואף שלענין שחיטה וכיו"ב סגי במה שאינו עובר על "עבירות המפורשות בתורה" (אף בלי הטעם של כתינוק כשנשבה), משא"כ לענין "ביטול רשות" גם העובר איסורי דברי סופרים נפסל (ורק בצדוקים מתירים מטעם "כתינוק שנשבה"). מבואר בשו"ת צמח צדק חיו"ד סי' א ס"ג (דדוקא לענין ביטול רשות הוא דמדרבנן עשאוהו כעובד כוכבים, אבל לא לענין שחיטה ושאר איסורין ... כיון דשבת חמירא אין חילוק בין איסור דאורייתא שבו לאיסור דרבנן וכמ"ש בהשו"ע א"ח סי' שפ"ה ס"ג). [לפי דברים אלו יוצא שיש חילוק בדין בין הקראים שבהל' רבית סע"ט, שיש להם דין מומר אף לדיני תורה, לבין הצדוקים שבהל' שבת סי' שפה, שיש להם דין מומר רק לדברי סופרים. ועדיין צ"ע בזה, שלא מצינו שהפוסקים יחלקו ביניהם בזה]. עתה נבוא לדין צירופם מומרים למנין, שבנושא הזה דן באגרות-קודש חי"א אגרת ג'תרמד (מענין בבית הכנסת אשר רק פחות מעשרה הם שומרי שבת והשאר אינם ר"ל, ובעברו דרך שם בבקר בש"ק, בקשוהו להכנס ולהיות הש"ץ שלהם במנין הראשון, כיון שממהרים הם לעבודתם, ובכל זאת רוצים להתפלל בצבור, וחלק גדול אומרים קדיש וכו', והספק הוא הצריך הוא להענות לבקשתם ולירד לפני התיבה ... אין דעתי נוחה מדין קנאות שלא במקום המתאים לגמרי, ואומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל חבירו מחטא חמור ... יש לצרף, עכ"פ בתור סניף: א. הדעות שחילול שבת בפרהסיא כאילו כו' הוא רק במלאכות מסוימות ובפני עשרה מישראל וכו' וכו', וכמצוין באחרונים לשו"ע יו"ד סי' ב' ס"ה. ב. אם לא הי' ממלא בקשות הנ"ל נחשב הי' בעיניהם לדחי' בשתי ידים וכו' ומעין חילול השם). ופירוש הפשוט בזה הוא לכאורה, שכיון שמבית הכנסת הולכים לעבודתם, ואינם שומרי שבת, הנה מעיקר הדין אי אפשר לצרפם למנין. אלא שבזה אומרים לאדם שיחטא חטא קל (תפלה בציבור שאינם מצטרפים למנין) בשביל להציל חבירו מחטא חמור (שבלאו הכי לגמרי לא יתפללו). ומה שצירף "עכ"פ בתור סניף", שצריך להיות החילול שבת "בפני עשרה מישראל" דוקא. היינו לומר, שאף דקיי"ל כמבואר בשוע"ר (חיו"ב סי' ב קונטרס אחרון ס"ק י): "בפני עשרה מישראל, או שהדבר מפורסם והוא ידע שיתפרסם". מכל מקום בתור סניף יש לצרף הדעות החולקות בזה וסוברים דהיינו דוקא כשהחילול שבת הי' בפני עשרה מישראל. וגם לפי דעה זו, שהחילול שבת צריך להיות בפני עשרה מישראל, היינו דוקא לענין חילול שבת, משא"כ מומר לכל התורה כולה, בזה אין חילוק אם הוא בפרהסיא או לאו. ולא רק במומר "לכל התורה כולה", אלא אף ברובה, כדלקמן חיו"ד סי' ב קונטרס אחרון ס"ק יא (לכל התורה, ורובה ככולה), והל' מציאה סל"ט (המומר לכל התורה כולה או רובה). וצריך עיון ובירור איך מונים את המצות, כדי לקבוע אם הוא מומר לרוב דיני התורה. בכל אופן מבואר באגרת הנ"ל שיש לצרף למנין גם מי שאינו שומר שבת, מטעמים המובאים לעיל. ולענין נגיעתם ביין, אם נאסר היין כמו בנגיעת הנכרי, או שגם בזה מתירים מטעם שהוא כתינוק שנשבה, יש רבנים המתירים גם בזה, על יסוד דברי שו"ת בנין ציון החדשות הנ"ל. אמנם כבר נתבאר באגרות-קודש חי"ג אגרת ד'תקפד (קידש על היין השייך לבעלי האני' הנוסעת בחילול שבת בפרהסיא, שהיין אסור הוא), וחט"ו אגרת ה'תקלד (קדש שם על היין השייך לבעלי האני' הנוסעת בחילול שבת בפרהסיא, שהיין אסור בשתי'). ובפירוט יותר נתבארו הדברים באגרת יט מ"ח תשי"ט, שעדיין לא נדפסה בסדרת אגרות-קודש (שומרים היין רק ממגע אינם יהודים, אבל לא ממגע הצוות ובראשם רב החובל – שבשלחן הוא היו"ר וכו', וממלאכתו – הם עניני כתיבה וכו', וגם ביום הש"ק), הרי שמגעם אוסר היין, אף שגם בזה מדובר כנראה בתינוק שנשבה.
84. 730. משנה פסחים פה , ב (מן האגף ולחוץ כלחוץ). ובגמרא שם (אמר רב יהודה אמר רב, וכן לתפלה), ופרש"י (העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח אין מצטרף). טור ושו"ע סי"ג (צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ ... כלחוץ).
85. 731. בסעיפים שלפנינו יתבארו כמה אופנים שיכולים להצטרף לעשרה אף אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר זה: (א) כשיש חלון ביניהם ורואים אלו את אלו (סט"ז-יז). (ב) כשהפתח שבין שני החדרים רחב יותר מעשר אמות (סי"ח, ובשוה"ג שם הערה קא ). (ג) חדר קטן ליד חדר גדול, וכתלי כתלי אורך הקטנה נכנסים לתוך הגדולה, ומופלגים שם ג' טפחים מכתלי אורך הגדולה, ורוב המנין בגדולה (ס"כ). (ד) כשיש דלת ביניהם, מצטרפים רק עד האגף, היינו עד מקום שהדלת חופפת, בין אם נפתחת לפנים ובין אם נפתחת לחוץ (סט"ו, ובשוה"ג שם הערה צב ).
86. 732. ( ריב"ש) [רבינו ירוחם] נתיב ג ח"ז (ונראה לי, כי אין להביא ראיה מכאן לאותן העומדין בעזרה ורוב העשרה עומדין בבית הכנסת שיצטרפו, שזה מיירי שנפרצה במלואה הקטנה, אבל בבית הכנסת יש מחיצות ביניהם, והפתח כמו כן הוא כמו מחיצה). שו"ע סי"ח (אם קצת העשרה בבית הכנסת וקצתם בעזרה, אינם מצטרפים). כי זה שהמיעוט נגרר אחר הרוב הוא רק בחצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, כדלקמן סי"ח-כ, משא"כ כאן שיש מחיצות ופתח ביניהם, אין המיעוט נגרר אחר הרוב.
87. 733. פסחים פה , ב (מן האגף ולפנים כלפנים (אגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה, רש"י), מן האגף ולחוץ כלחוץ (דהיינו מקום הנקישה. ואגף עצמו לא ידעינן השתא אי כלפנים אי כלחוץ, ובגמרא מפרש לי', רש"י)). ובגמרא שם (הא גופא קשיא, אמרת מן האגף ולפנים כלפנים, הא אגף עצמו כלחוץ, אימא סיפא מן האגף ולחוץ כלחוץ, הא אגף עצמו כלפנים. לא קשיא, כאן בשערי עזרה (נתקדש עוביין בקדושת עזרה, רש"י) כאן בשערי ירושלים (אגף עצמו כלחוץ שלא נתקדש עוביין, רש"י). דאמר רבי שמואל בר רב יצחק, מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים, מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים). ואף שבגמרא לא נתפרש אם הכנסת אגף עצמו בבית הוא כלפנים או כלחוץ, יש להוכיח שהפירוש הוא שאגף עצמו כלחוץ. וכן נפסק בטור ושו"ע סי"ג (צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת, ממקום שפה פנימית של עובי הדלת ולחוץ כלחוץ). (והא דפירש רש"י גבי חלונות , א הא דתנן התם (החלונות ועובי החומה כלפנים), פירש"י (החלונות שבחומת ירושלים ועובי ראש החומה בגובה, כלפנים. ואע"ג דבעובי השערים לא אמרן הכי. התם כדמפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים). נראה מכאן לכאורה שמן הסתם דינו כלפנים, גם בבית הכנסת. אין הפירוש כן, אלא היינו מאי טעמא קדשינהו בפירוש , שכוונת רש"י היא לומר הטעם שקידשו בפירוש את החלונות ועובי החומה שבחומת ירושלים, שיהיו כלפנים, אבל בסתמא (בבית הכנסת) דינם כלחוץ, כמ"ש התוס' שם ד"ה חלונות (הקידוש היה תלוי בדעת בית דין, וקדשה שפיר עובי החומה וחלונות), אבל מקדשי לא קדשי ממילא, משום דלא הוה כלפנים, כמ"ש הרמב"ם הל' קרבן פסח פ"ט ה"א (מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ), ובכ"מ שם (מ"ש והאגף עצמו כלחוץ, הכי משמע בגמרא שם). ומיירי באכילת קרבן פסח בבית, שלא שייך בו קדשו בפירוש. וראה שו"ע אדה"ז המבואר. דלא כמ"א ס"ק יא (דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ. ובספר תניא דף ע"ב פסק דהוי כלפנים. וכן משמע בגמרא), אלא כאמור לעיל, שגם בגמרא משמע כדעת השו"ע, שאגף עצמו הוא כלחוץ. על הוכחת המ"א שהביא מספר התניא, ראה לקמן (הערה קח ).
88. 734. רמב"ם בפירוש המשנה שם פסחים פ"ז מי"ב (ואגף הוא מקום הדלתות, שכשנסגרים נחלק החיצוני מן הפנימי).
89. 735. ואף שיתבאר לקמן סט"ז, שאם העומדים בחוץ נראים להעומדים בפנים, מצטרפים. כאן מיירי שהעומדים בחלל הפתח אינם נראים בפנים, כי העומדים במקום אות ז' שבציור אינם רואים את העומדים במקום אות א' שבציור.
90. 736. מ"א ס"ק יא, לדעת השו"ע (שפה פנימית, פירוש, דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ). וראה חקרי הלכות ח"ו טז, ב.
91. 737. רש"י שם (אגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולחוץ כלחוץ, דהיינו מקום הנקישה). פרישה ס"ק ו (ומסיק ב"י בשם הרמב"ם ורבינו ירוחם, דגם בבית הכנסת לא נחשב העובי כבית הכנסת עצמו). אליה רבה ס"ק יא (מבואר דגם אגף עצמו, דהיינו העומדים באסקופת בית הכנסת בעובי הפתח, כלחוץ, דהא פירש רש"י דאגף עצמו קרי משפה הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה).
92. 738. כן צריך לומר ברש"י (דסבירא ליה דאגף היינו מקום חפיפת הדלת על האסקופה כשנפתחת לפנים עד מקום הנקישה), לפי מ"ש בשו"ע ורמב"ם (דמקום אגף כלחוץ) ודו"ק . והיינו שלא רק מקום האגף של הדלת שנפתחת לחוץ (אות א' בציור שלפנינו) הוי כלחוץ, אלא אף מקום האגף של הדלת שנפתחת לפנים (אות ה' בציור שלפנינו) הוי כלחוץ.
93. 739. היינו אף שאינו מכניס פניו לבית הכנסת דרך החלון. כן משמע במ"א ס"ק יב (ומדסתמו הפוסקים דבריהם, משמע דסבירא להו דבבית הכנסת כיון שמראה פניו משם, בכל ענין מצטרף, וכמו שכתבתי סי' קצ"ה ס"ב), דמדמי לה לסימן קצה ס"ב (אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית, אם המברך יושב על מפתן הבית, הוא מצרפן), ובמ"א שם ס"ק ג (דהוא רואה אלו ואלו, והוה ליה כמקצתן רואין זה את זה), מכלל דלא בעינן שיכניס פניו לבית הכנסת. (וכן משמע בהדיא ב שו"ע סט"ו (אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן), הרי מיירי שאינם מכניסים ראשם לבית הכנסת, ומכל מקום מצטרפים. וכן הוא לקמן סי"ז. עיין מ"א ס"ק יד , על מ"ש בשו"ע סי"ט (ש"צ בתיבה ותשעה בבבית הכנסת, מצטרפין), כתב המ"א ס"ק יד (ועוד, כיון שרואין אלו את אלו מצטרפין (רשב"א סי' צ"ו)), והוא כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"א סי' צו (עוד אני אומר, שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין). וכן הוא לקמן סוף סכ"א. וסי' קצה ס"ק ג (כמועתק לעיל). כמ"ש מהר"י אבוהב בב"י (ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים, כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית. ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון, דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה, ולא חילק בכך) ) , הרי סגי מה שעומד בחוץ ומכניס ראשו לחלון, שעל ידי זה יכולים לראותו, ואין צריך להכניס ראשו לתוך בית הכנסת.
94. 740. ארחות חיים בשם רב האי גאון , שהובא בב"י (וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו, כתב רבינו האיי, מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה). שו"ע סי"ד (מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה).
95. 741. רבינו ירוחם נתיב ג חלק ז (הגגין והעליות אינן בכלל הבית. ונראה לי, כי כן הדין בבית הכנסת). רמ"א סי"ד (גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף).
96. 742. כלומר, אין אומרים שנידון כלפנים גם כש אינו מראה פניו להם .
97. 743. מ"א ס"ק יב (בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם ואינן בכלל בית). פר"ח סי"ג (ודין חלון גבוה כמה קומות, דוקא כשמראה פניו משם, דאי לא, הוה ליה כגגין ועליות דלא מצטרפי).
98. 744. טור בשם הרא"ש (ואם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וש"צ תוך הפתח, היה אומר א"א ז"ל שהוא מצרפן). שו"ע סט"ו (אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן).
99. 745. עיין מ"א סי' קצה ס"ק ג ( דהוא רואה אלו ואלו, והוה ליה כמקצתן רואין זה את זה) . וכן הוא לקמן שם ס"ג (אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית, אם המברך יושב על המפתן, הוא מצרפן, לפי שהוא יכול לראות אלו ואלו בהפיכת פניו לכאן ולכאן, והרי זה כמקצתן רואים אלו את אלו, שהוא נחשב מאלו ומאלו, שהרי מוציא את כולם ידי חובתם).
100. 746. פרטי דיני חצר קטנה שנפרצה לגדולה, יתבארו לקמן סי' עט ס"ז – לענין הרחקה מצואה. סי' שנח סכ"א – לענין קרפף בית סאתים שנפרץ לחצר. סי' שס ס"ז – לענין שלשה שהקיפו כל אחד לעצמו ואחד מהם יותר מבית סאתים. סי' שסה ס"ג – לענין מבוי שנפרץ לחצר וחצר לרשות הרבים. סי' שעד ס"ג-ד – לענין חצר או גג קטנים שנפרצו לחצר או גג גדולים. והיינו שהחצר הגדולה היא אות ג' שבציור שלפנינו, והחצרות הקטנות הן אות ב' ואות ד' שבציור שלפנינו. והחילוק בין אות ב' לבין אות ד' הוא, שבאות ב' "נכנסים כתלי אורך הקטנה לתוך הגדולה", ואילו באות ד', אין "נכנסים כתלי אורך הקטנה לתוך הגדולה", כפי שיתבאר לקמן ס"כ. ואף שבשני האופנים רואים אלו את אלו, שאז מצטרפים אלו לאלו, כדלעיל סט"ז-יז (מקצת העומדים בחוץ נראים למקצת העומדים בפנים, שהם מצטרפין). מכל מקום מיירי הכא שהצבור עומד אצל המחיצה שבין אותיות ו'-ז' שבציור שלפנינו, שהמחיצה הזאת מסתירה שלא יוכלו לראות אלו את אלו.
101. 747. עיין סימן שסה בטור ושו"ע ס"ג (מבוי שנפרץ במילואו לחצר ... חצר מותר ... ובלבד שלא יהא יותר מעשר), וביו"ד סימן רצ [ ו ] סמ"ו (גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ עד עשר אמות, הרי זה כפתח ומותר. היתה פרוצה יותר מעשר, כנגד הפרצה אסור עד שירחיק מן הגפנים כשיעור), דפרצה יותר מי' מבטלת המחיצה בכל מקום , ולא בשבת לחוד. ועי' במ "ש בסימן שסה ס"ה (מבוי שנפרץ במילואו לחצר ... והפרצה אינה אוסרת כלל אם אינה יתירה מעשר אמות). וראה לקמן סי' עט ס"ז (הערה לו ).
102. 748. עיין רא"ש פ"ה דעירובין סי' ט (אפילו חצר אחת אם רוצים לחלקו באמצעיתו בשני פסין של שני משהויין, משהו לכאן ומשהו לכאן, או בפס ארבעה, יכולין לחלקו), ואין חילוק בין שבת לשאר דברים כמבואר מתוס' עירובין דף צב, א ד"ה גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה (למאן דאמר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח, מיירי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה), הרי שהפסים מועילים אף לענין כלאים. ודו"ק .
103. 749. סל"ח (אם העמידו באמצע המבוי שני פסין של ב' משהויין אחד מצד זה ואחד מצד זה, או פס רחב ד' טפחים מצד אחד, אם אין המבוי רחב יותר מעשר ... הרי זו מחיצה גמורה ומועלת לחלק המבוי).
104. 750. פרישה ס"ק ח (אין הגדולה נגררת אחר הקטנה).
105. 751. עירובין צב , ב ([חצר גדולה שנפרצה לקטנה] תשעה בגדולה ויחיד בקטנה, מצטרפין. תשעה בקטנה ואחד בגדולה, אין מצטרפין). טור ושו"ע סט"ז (חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים מכאן ומכאן, הגדולה כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה, אלא הרי היא כקרן זוית שלה. לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין, שהקטנה נגררת אחר הגדולה, והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה כיון שהרוב בגדולה, אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה ... אין מצטרפין). והיינו שהאחד שבגדולה אינו נגרר אחר ט' שבקטנה, כי הגדולה אינה נגררת אחר הקטנה, והט' שבקטנה אינם נגררים אחר אחד שבגדולה, כי הרוב אינם נגררים אחר המיעוט.
106. 752. תוס' עירובין שם ע"ב ד"ה תשעה (דוקא ביחיד בקטנה, אבל חמשה בקטנה וחמשה בגדולה אין מצטרפין. וסיפא דנקט תשעה בקטנה, הוא הדין חמשה בקטנה, אלא אגב רישא נקט האי לישנא). רא"ש בפ"ט דעירובין ס"ב (והוא הדין נמי חמשה בקטנה וחמשה בגדולה אין מצטרפין. ואגב דנקט ברישא תשעה בגדולה נקט נמי בסיפא תשעה בקטנה). טור ושו"ע שם (חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין).
107. 753. גמרא שם ([חצר גדולה שנפרצה לקטנה] צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה, יוצאין ידי חובתן (דשליח ציבור דקאי בקטנה, הכא שייך, רש"י). ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה, אין יוצאין ידי חובתן (דהשתא לא שייך בתרייהו. וצבור דקיימי בקטנה לא מצינן למימר דשייכי בתריה, דרובה בתר חד לא משתדו). טור ושו"ע סי"ז (היה שליח צבור בקטנה וצבור בגדולה, מוציאן ידי חובתן, שהוא נגרר אחריהם. אבל אם היה ש"צ בגדולה וצבור בקטנה, אינו מוציאן ידי חובתן, שאין הרוב נגרר אחר היחיד).
108. 754. תוס' עירובין שם ע"א ד"ה גפנים כו' (למ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח, מיירי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה). (ומהשמטת הטור שלא הזכיר כאן דמיירי שנכנסים כתלי אורך הקטנה לתוך הגדולה , אין ראי', שגם בסי' שעד (ראה לקמן שם ס"ג: במה דברים אמורים, כשנכנסין כתלי אורך הקטנה לתוך הגדולה), ובסי' שס (ראה לקמן שם ס"ז: וכל זה כששני כותלי אורך הקרפף הקצר הפרוץ במילואו הם בולטים ונכנסים לתוך חלל הרחב) , השמיט זה הטור, משום שסמך על מה שכתב בסי' שס[ג] (לא שנא אם נראית בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים בחוץ, כזה, או שנראית לעומדים בחוץ ואינה נראית לעומדים בפנים, כזה, כשר), אע"פ שהם ענינים חלוקים מאד. עיי"ש בב"י סי' שעד ד"ה ומ"ש ואין (לא חש רבינו לכתוב כל זה, לפי שסמך על מ"ש בסימן שס"ג, דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי) ) . ובהכי אתי שפיר מה שהקשה אבן העוזר על המ"א , ודו"ק . והיינו שהמ"א כתב בס"ק יב (כמובא למעלה הערה פז ) לענין עובי הפתח (ובספר תניא דף ע"ב פסק דהוי כלפנים). והקשה עליו אבן העוזר סי"ג (ועיינתי בספר תניא דף ד' ע"ב, וראיתי שכתב שם דתוך עובי הפתח נידון כלפנים לענין אם תשעה בבית הכנסת ואחד עומד תוך עובי הפתח מצטרף למנין ... העולה מזה, אם עומדין בבית הכנסת ששה ותוך עובי הפתח יש ארבעה, מצטרפין). אבל המ"א סובר, שאם תוך הפתח ובית הכנסת הי' להם דין של חצר קטנה וחצר גדולה, לא היו מצטרפים כלל, שהרי כתלי האסקופה אינם נכנסים לתוך בית הכנסת. ומזה הוכיח המ"א שכוונת ספר התניא היא שדין תוך הפתח הוא כבפנים ממש. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רלח.
109. 755. ס"ז (וכל זה כששני כותלי אורך הקרפף הקצר הפרוץ במילואו הם בולטים ונכנסים לתוך חלל הרחב, שאם לא כן אין זו פירצה במילואה. שאינו נקראת פרצה במילואה אלא אם כן נפרץ כל כותל רחבו של קרפף או חצר או בית, אבל אם היה כותל הרוחב ארוך מחלל הרוחב ובולט טפח לכאן וטפח לכאן, ונפרץ כמדת החלל ונשתייר ממנו הפס טפח שמכאן ופס טפח שמכאן, אף שאין הפסין בולטין לצד הפנים לתוך החלל שבין כתלי אורך אלא לצד חוץ, אין זו פרצה במילואה, הואיל ונשתיירו גיפופים קטנים מהכותל הנפרץ. ואף שגיפופים אלו אינן נראין למי שעומד בפנים בתוך הקרפף או החצר או הבית הנפרץ במילואו, כיון שהם נראים למי שעומד בחוץ נדונין משום פסין לפרצה, כמו שהלחי הנראה מבחוץ ולא מבפנים נידון משום לחי למבוי, כמו שיתבאר בסי' שס"ג, ואם כן גם כן כאן הרי העומד חוץ לקרפף הקצר, דהיינו בתוך קרפף הרחב, נראין לו אלו גיפופים הרחבים העודפים מכאן ומכאן לפרצה כאלו הם שיורין וגיפופין מכותל הרוחב של הקצר, ולא נפרץ אלא באמצעו בלבד. מה שאין כן כשכתלי ארכו של הקצר בולטים ונכנסים לתוך החלל הרחב, אזי ניכר ונראה שהגיפופים הללו אינם מכותל רחבו של הקצר. והוא שראשי כתלים אלו הבולטים שמה הם מופלגים שם ג' טפחים ברוחב מן כתלי אורך קרפף הרחב שבצדם, כגון שגיפופים אלו יש באורך כל אחד מהם ג' טפחים. אבל אם אינם מופלגים מהם ג' טפחים, הרי הם כלבדים וסניפים שם לצד כתלי אורך הרחב, והאויר שביניהם הוא כסתום, ונמצא שיש שם גיפופים לקרפף הקצר, דהיינו מראשי כתלי ארכו עד כתלי אורך הרחב שהם פחות מג' טפחים מכאן ופחות מג' טפחים מכאן, ואין כאן פרצה במילואה). הלכה זו הובאה גם לקמן סי' עט ס"ז, וסי' שנח סכ"א, וסי' שסה ס"ג, וסי' שעד ס"ג, ושם ושם נסמן.
110. 756. שחולקת רשות לעצמה, כדלקמן סי' שמה ס"א (איזו היא רשות היחיד, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים ויש בחללו ד' טפחים על ד' טפחים, שזהו שיעור מקום חשוב הראוי להשתמש בו).
111. 757. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' צו (שאלת על מה שסמכו בכל גלילותינו שיהא שליח צבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ושיש לה מחיצות גבוהות, ומוציא את הרבים בתפילה ... התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות, לא לתשמיש בפני עצמה עומדת, אלא לתשמיש בית הכנסת, ורגלי בית הכנסת בתיבה). שו"ע סי"ט (ש"צ בתיבה ותשעה בבית הכנסת, מצטרפין, אף על פי שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י', מפני שהיא בטלה לגבי בית הכנסת).
112. 758. ברמ"א שם סי"ח (אפילו כשהספר תורה על הבימה, אין צבור שבבית הכנסת צריכים לעמוד, דהספר ברשות אחרת). ומקורו בשו"ת רשב"א ח"ג סי' רפא (מה ששמעת שאין הקהל עומדין כאן בשעה ששליח צבור מראה הכתב לעם ... לפי שהוא במקום אחד והצבור במקום אחר, ואין אדם חייב לעמוד מפני רבו שהוא עומד למעלה בביתו והתלמיד למטה על גבי קרקע). מ"א ס"ק יד (ואף על גב דכתוב ביו"ד סי' רמ"ב בסי"ח בהג"ה, דרשות בפני עצמה היא לענין עמידה בפני ספר תורה, מכל מקום בטלה היא לגבי בית הכנסת לענין זה שמצטרפין, כיון שתשמיש בית הכנסת היא). * ומ"ש הסמ"ק סי' רפב (וחמשה ששרויים בטרקלין ויש לכל אחד ואחד פתח פתוח לחצר, אם יש ביניהם מחיצות מגיעות לתקרה, צריך עירוב לכל אחד ואחד, אין מגיעות לתקרה, עירוב אחד לכולם), וכתב על זה בהגהת סמ"ק שם ס"ק ה (ומכאן יש לסמוך להשלמת עשרה לתפילה, דלא הוי הפסק אותם מחיצות העומדות סביב לבימה שקורין אלמננבר"י, וכן אותם מחיצות העומדות מימין ומשמאל התיבה, אף על פי שגבוהות עשרה, לפי שאינן מגיעות לתקרת הגג מותרות), הובא בב"י. וכן הובאה דעה זו בשו"ע כאן ס"כ (ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג). זה אינו , דלא קיי"ל בזה כהגהת הסמ"ק, ולכן לא הובאה דעה זו כאן בפנים. עיין תוס' עירובין דף עט , א ד"ה ש"מ ( פירוש, במחיצות עראי כי הך) , דהיינו דוקא במחיצות עראי, דהיינו של יריעות, כמ"ש התוס' שם דף עב, א ד"ה במחיצות (דהכא איירי במחיצות עראי, כגון יריעות). וכן הובאה הלכה זו לקמן סי' שע ס"ה (חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים וכל אחד מהם פתוח לחצר, אם המחיצות מגיעות לתקרה, או בתוך ג' טפחים סמוך לתקרה, הרי כל אחד ואחד חדר בפני עצמו, אפילו הן מחיצות עראי, כגון של יריעות, וצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן ... חלקוהו במחיצות שאינן מגיעות לתקרה, אפילו אם יש דיורין בחצר, ועירוב כל החצר מניחים באחד מדיורין ההם, אין צריכים כל החבורות אלא ליתן עירוב אחד, כאילו אין ביניהן מחיצות כלל). משא"כ כאן דמיירי בבימה שיש לה מחיצות קבע גבוהות י' טפחים או יותר, לא יועיל מה שאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג. וראה צמח צדק חאו"ח סי' ח ס"ו (לפמ"ש במראי מקומות דשו"ע של רבינו הנ"ל כאאזמו"ר נ"ע בסי' נ"ה, מבואר שהתוס' דעירובין (דע"ט סע"א) חולקין על הר"פ [בהגהות סמ"ק שם], וסבירא ליה דדוקא במחיצות עראי הוא דסבירא ליה לבית הלל [במשנה עירובין עב, א] דאין מועילות לחלק הרשויות כשאין מגיעות לתקרה, אבל במחיצות קבועות מודה).
113. 759. ומזה יש ללמוד גם לענין מחיצות עראי שבבית הכנסת, שחמשה מצד זה וחמשה מצד זה, ואינם רואים אלו את אלו.
114. 760. מ"א שם (ועוד כיון שרואין אלו את אלו מצטרפין).
115. 761. סעיפים טז-יז.
116. 762. כשאין עשרה במקום אחד. ראה יגדיל תורה (נ.י.) חוב' סט ע' קכז. שו"ע אדה"ז המבואר.
117. 763. תוס' פסחים פה, ב ד"ה וכן (ונראה לר"י, דהכא מיירי לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך, דאין מחיצה מפסקת לר' יהושע בן לוי). רשב"א בתשובה ח"ג סי' רפו (שאלת, אם יחיד שביתו סמוך לבית הכנסת, מהו לענות קדיש וקדושה בביתו, שיש נוהגין כן מההיא דר' יהושע בן לוי, דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, והלכה כוותיה ... דעתי נוטה כדברי הנוהגין בו היתר, וכן דעת רבותי הצרפתים ז"ל, וראייתם מההיא דר' יהושע בן לוי ... כל שיש עם שליח צבור עשרה, כל השומע קולו עונה קדיש וקדושה ... וכן דעת הראב"ד ז"ל), והכוונה לתשובות הראב"י אב"ד סי' פח (נראה לי דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים, ואם נזדמן באותו זמן שיוצא לחוץ שעונין בצבור קדושה או קדיש בבית הכנסת, הרי זה עונה עמהם, ויוצא ידי חובתו כמו שאם היה עמהם). אור זרוע ח"א סי' ה בשם תשובות הגאונים (ראיתי בתשובות הגאונים כתוב, דהא דקאמר ר' יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת לאביהם שבשמים, היינו דוקא ששליח צבור ותשעה עמו בבית הכנסת, שאותם שחוץ לבית הכנסת יוצאים בתפלת שליח צבור ... אבל להשלים לעשרה, אותם שבחוץ אינם מצטרפין). טור ושו"ע ס"כ (היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות).
118. 764. ר' יהושע בן לוי פסחים שם (אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים). וכן הוא לקמן סי' קכח סל"ז. סי' קלא ס"ג.
119. 765. מהר"י אבוהב (הובא בב"י) בשם ארחות חיים בשם רב אחאי גאון (ובשם רב אחא כתוב, והוא דליכא טינוף מפסיק בהדיה, והוא דליכא גוי מפסיק בהדייהו. כך כתוב בארחות חיים). שו"ע שם (ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם). מ"א ס"ק טו (נראה לי שרוצה לומר, שלא יהא עבודת אלילים מפסקת, אבל עובד עבודת כוכבים אינו מפסיק, כן נראה לי).
120. 766. משנה ר"ה כז , ב (מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו יצא), עיי"ש בתוס' ד"ה ושמע (הא דאמרינן בפרק כל גגות (עירובין צב, ב) ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, שאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור. והא דאמרינן בשילהי כיצד צולין (פסחים פה, ב) מן האגף ולחוץ כלחוץ, ואמר רב וכן לתפלה, ורבי יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ... יש לומר דאיירי לענין לענות עם הצבור קדושה ויהא שמיה רבא). ותוס' סוטה לט, רע"א (דהיכא דאיכא עשרה בגדולה ושליח צבור עמהן ... מתוך שמוציא בני הגדולה יוצא גם זה שבאחרת, כה"ג אמרינן דוקא אפילו מחיצה וכו ' ).
121. 767. שכמו שנתבאר לעיל לענין עניית אמן "יכול לענות עמהם כל השומע קולם אפילו הוא בבית אחר לגמרי", כן הוא אף לענין שהש"ץ מוציא בתפלתו את מי שאינו בקי, כדלקמן סי' קכד ס"א (שאם יש מי שאינו יודע להתפלל, ישמע כל התפלה מש"ץ ויוצא), היינו אפילו הוא בבית אחר לגמרי.
122. 768. סעיף י (אם קידש בתוך ביתו ושמע שכנו הקידוש ממנו כשהוא בתוך בית שלו ושלחנו ערוך לפניו לאכול מיד באותו מקום, יוצא בו ידי חובתו, שהרי הוא שומע במקום סעודתו, ואף על פי שהמקדש הוא במקום אחר, אין בכך כלום). הרי שיכול להוציא אחרים שבבית אחר, אף במקום שאין צריך מנין. וכן הוא לקמן סי' ריג ס"א (ביין קידוש והבדלה פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה, ואפילו אין עומדים במקום אחד אלא כל אחד בביתו, שאחד מקדש או מבדיל בביתו ומתכוין להוציא שכנו, ושכנו שומע על הכוס שבידו ושותה).
123. 769. בשו"ע שם סי"ד (הקורא את המגלה ... אם הקורא ש"צ, מסתמא דעתו על כל השומעים, אפילו הם אחורי בית הכנסת).
124. 770. טור ושו"ע חו"מ סי' קסג ס"א (כופין בני העיר זה את זה ... ולבנות להם בית הכנסת ולקנות ספר תורה). וראה גם לקמן הלכות תלמוד תורה פ"ד הי"ג (וכופין בני העיר זה את זה ... לקנות תנ"ך להניח בבית המדרש כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור).
125. 771. שו"ת מהר"ם , פראג סי' תתרטז (עיר שאין בה אלא י' בני אדם ואחד מהם רוצה לצאת מן התפלה – אם יכולים לכופו שישאר. נראה ודאי דאם אין להם [מנין] אלא עמו, דכופים אותו או לישאר או להשכיר במקומו, דאמרינן בתוספתא דב"מ (פי"א הי"ב) כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה כו', אלמא דכופים אותו לכל שיש להם צורך גדול, הכא נמי, כיון שהמנהג הוא בכל [תפוצת] הגולה, במקום שיש להם אפילו א' או ב' פחות ממנין, שמשכירים להשלים מנינם בימי הנוראים, שאין דרכן לצאת מבתיהם, יכולים לכופו לישאר או להשכיר בחריקיה ... אבל [אם] יש שם [עשרה בלא] הוא, אין יכולים לכופו שישאר או שישכיר אחר במקומו, ולא חיישינן שמא יצטרך אחד לנקביו או יארענו אונס אחר ויצטרכו להמתין עד שיעבור אונסו, דאם כן אין לדבר סוף ... ואם ילך עוד אחד מן הקהל ולא ישארו אלא ט', אלו שנים שיצאו ישכירו אחר במקומו). הובא במרדכי פרק קמא דבבא בתרא רמז תעח-ט. הג"מ פי"א מהלכות תפלה אות א. שו"ע סכ"א (עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, מחייבין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו. ואם הם י"א ורוצים לצאת שנים, ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומם).
126. 772. מ"א ס"ק טז (דבזה פורעין בשוה, שכל אחד מחויב להעמיד איש במקומו).
127. 773. חדושי אנשי שם למרדכי שם (בחבורה שחסר להם אחד או שתים מן המנין וצריכין לשכור להשלים, הוא מדבר כאן. אבל בשתים שבאו לצאת לדרך וצריכים להשכיר במקומם, הא מסיק לעיל מהך דמתניתין בשוה. וטעם נכון לחלק, כאן יציאתו מן העיר גרמה לו חיובו).
128. 774. מהר"ם שם (שהרי מה שאינם הולכין חוץ לעירם למנין בעיר אחרת, לפי שיש להם טורח להניח בתיהם ריקן וממונם וחובותיהם). ט"ז ס"ק ו (חציו לפי ממון, שיש סברא דכיון שהעני חייב כמו עשיר יש לגבות לפי נפשות, ויש סברא לפי ממון שלא יצטרכו לצאת מבתיהם ולעזוב ממונם וחובותיהם, על כן עשו פשרה בזה). מ"א שם (ואם אין דרים בישוב אלא ח', אז שוכרין שנים ופורעין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות, כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם). וכעין זה לעיל סי' נג ס"ל (שכר ש"ץ, יש אומרים ... שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, כי יש סברא לומר שהעני צריך להש"ץ כמו העשיר, ויש לפעמים שהעשירים מוסיפים בשכר להש"ץ שקולו ערב יותר ואין העניים חפצים בכך, על כן עשו פשרה זאת), ושם נסמן (הערה קנו ).
129. 775. לכן יפרעו בשוה.
130. 776. משא"כ אם נשארו עשרה, אינו צריך ליתן לשכור ש"ץ. וראה תהלה לדוד ס"ק ט.
131. 777. מהר"ם שם (ושכר החזן על היוצאים כמו על הנשארים). הג"מ ומרדכי שם. שו"ת מהרי"ל סי' ק[ז] ( דהדבר ידוע דהמנהג בכל תפוצות הגולה להשכיר חזן ומנין, כמו שכתב מהר"ם, ומוטל על היוצאים כעל הנשארים).
132. 778. מהרי"ל שם (הואיל ופסק מהר"ם דמוטל על היוצאין כעל הנשארין שכר חזן ומנין, אין בידי לחלק אם יצא ימים רבים לפני הרגל או בקרוב, דאם כן נתת דבריך לשיעורים כו'). רמ"א סכ"א (ואין חילוק בין אם רוצה לילך זמן ארוך קודם יום טוב או לא, כל שלא יחזור ביום טוב).
133. 779. מהרי"ל שם (אבל אם הוא אנוס, כמו שכתב[ת] שאינו רשאי לבא במדינה, איני רואה לחייבו אפילו כבר הגיע זמן הרגל, דמצי אמר, אנא הא קאימנא, ואונס רחמנא פטריה אם הוא אנוס ממש, אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה, בזה לא יפסידו חביריו חלקם). מ"א ס"ק טז (וכתב מהרי"ל בתשו' סי' ק"[ז], אם הוא אנוס שאינו רשאי לבא במדינה, פטור אפילו הגיע כבר זמן הרגל. ודוקא אם הוא אנוס ממש, אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבוא, לא יפסידו חביריו חלקם).
134. 780. שו"ת מהרי"ק שורש קיג (ועל דבר שכירת המנין בימים הנוראים, אני בעניותי איני רואה להכריח אם לא כשהם כבר שמונה או תשעה ואין חסר כי אם אחד או שנים, כדמשמע מתוך תשובות מהר"ם ומביאה המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא. אמנם אם מנהג קבוע ומפורסם הוא במדינה שכופין להשכיר אפילו בחסרון דשלש או דארבע, כדמשמע קצת מתוך דברי מהו' קלמן קיצנגן יצ"ו והר"ר משה מנדל יצ"ו, פשיטא שיש להלוך אחר המנהג). שו"ע סכ"ב (אין כופין להשכיר להשלים מנין כי אם בימים הנוראים, וכגון שאין חסרים כי אם אחד או שנים. אלא אם כן מנהג קבוע ומפורסם בעיר לכוף להשכיר אפילו בחסרון ג' או ד').
135. 781. תרומת הדשן ח"ב סי' רמג (בתשובת מור"ם, במרדכי פ"ק דב"ב, ובהגה"ה במיימון, משמע דלא כייפינן רק בימי הנוראים, וכגון שאין להם חסרים רק ב' או ג', וכן דומה לי שאין המנהג בשאר השנה לכוף, אלא אם כן יש [להם מנין] מיושב בעיר, כופין לשכור שליח צבור). שו"ע שם (אם יש מנין מיושבי העיר, כופין לשכור חזן). וראה גם לעיל סי' נג ס"ל.
136. 782. תשובת ריב"ש סי' תקיח (הוגד לי ושמעתי, יש ביניכם קצת אנשים ... לא יתנו לב ללכת בית התפלה, לקבל עליהם עול מלכות שמים בתוך אחיהם ולבקש מאל אכלם, ובסבתם נתפרדה חבילה ואין די י' הצריכין לכל דבר שבקדושה ... תזהירו בהם ... ושימו קנס ביניכם ... למי שלא יהיה בכל יום בבית הכנסת). רמ"א סכ"ב (וכן במקום שאין מנין תמיד בבית הכנסת, כופין זה את זה בקנסות שיבאו תמיד מנין לבית הכנסת, שלא יתבטל התמיד). הלשון "שלא יתבטל התמיד" הובא גם לקמן סי' שלט ס"ג (שלא לבטל התמיד).
137. 783. שו"ת מהרי"ל החדשות סי' נט (על הישובים שצריכים להשכיר ולהשלים להם מנין לימים נוראים, ויש סביבות שרגילים גם לנוד לשם בכל שנה עם בני ביתם, ובני הישוב תובעים מהם שיעשו כמותם לסייעם וליתן לפי נפשות להשכיר חזן ומנין ... דעתי נוטה שאין לכם על בני הסביבות כלום מחמת המנין ... אי בעו נשארים בעירם או ילכו למקום אחר, ואם כן מה לכם עליהם). מ"א ס"ק יז (כתב מעגלי צדק, השיב מהרי"ל, על ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן, ויש סביבות שרגילין לבוא גם כן שם עם בני ביתם, אין צריך ליתן כלום להישוב, דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת).