שכד דיני הכנת מאכל לבהמה בשבת

שכד דיני הכנת מאכל לבהמה בשבת

ובו

י"ב סעיפים

בורר

מודד ולש בהגשת אוכל לבהמה

א אין ¹⁰⁵ כוברין את התבן בכברה שיפול המוץ לארץ,

ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ, שהרי זה כבורר. אבל נוטלו בכברה ונותנו לתוך

האבוס ¹⁰⁶ . ואע"פ שהמוץ נופל לפעמים מאליו

דרך נקבי הכברה, כיון שאינו מכוין לכך ולא פסיק רישיה הוא, מותר ¹⁰⁷ :

ב לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו ¹⁰⁸ , אלא משער באומד דעתו ¹⁰⁹ , מפני שהמדידה אסורה משום עובדין דחול

אף שלא במקום מקח וממכר, כמו שנתבאר בסי' ש"ו ¹¹⁰ :

ג כבר נתבאר בסי' שכ"א ¹¹¹ , שהמורסן הוא מדברים שאינן בני גיבול,

ואם גבלו בשבת יש אומרים ¹¹² שהוא פטור מן התורה, אבל אסור מדברי

סופרים לגבול מורסן לבהמה או לתרנגולים ¹¹³ כדרכו בחול, אלא על ידי שינוי ¹¹⁴ , כגון לגבלו מעט מעט ¹¹⁵ , כמו שנתבאר שם ¹¹⁶ . או אפילו הרבה בבת אחת, אלא שלא ימרס

בידו אחר שנתן המים לתוכו כדרכו בחול ¹¹⁷ , אלא מעביר בו תרווד או מקל שתי וערב ¹¹⁸ , אפילו כמה פעמים ¹¹⁹ , עד שיתערב יפה, שכיון שאינו ממרס בידו,

ולא יסבב התרווד או המקל בסביב כדרכו בחול, אלא מעבירו שתי וערב, הרי זה שינוי

גמור ¹²⁰ . ומותר גם כן לנערו מכלי אל כלי עד

שיתערב יפה ¹²¹ . ומותר לערב המורסן בדרך זו בכלי אחד,

אפילו כור ואפילו כוריים ¹²² , כפי מה שצריך לבהמותיו היום ¹²³ , ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל

בהמה ובהמה ¹²⁴ .

ולדברי האומרים ¹²⁵ שהמגבל המורסן חייב מן התורה, ואפילו

בנתינת מים בלבד בלא גיבול חייב, כי נתינת המים זהו גיבולו כמו שנתבאר שם, אסור

ליתן מים למורסן בשבת, אפילו על ידי שינוי, אלא אם נתן בו המים מערב שבת, אזי אין

בגיבולו בשבת איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והתירוהו על ידי שינוי ¹²⁶ בדרך זו שנתבאר ¹²⁷ .

וכבר נתבאר שם ¹²⁸ שיש להחמיר כסברא זו ¹²⁹ וכן נוהגין:

טרחה

שלא לצורך בתיקון אוכל לבהמה

ד קשים של שבלים שאגדו בב' וג' מקומות,

מותר להתירן בשבת כדי שתאכל מהם הבהמה ¹³⁰ , אם אינו קשר של קיימא ¹³¹ . אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים

באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם, מפני שכל דבר שהוא אוכל דהיינו שהוא ראוי

לאכילה בלא תיקון אסור לטרוח בו להכשירו ולתקנו יותר לתענוג בעלמא. אבל דבר שאינו

אוכל, דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך מלאכה, מותר לתקנו

ולעשותו אוכל, כגון עצים שקצצן מן האילן מבעוד יום, ויש מאכילין אותם לבהמה בעודם

לחים, ומשפשפים בהם בידים להאכילם, שאינם ראויים בלא שפשוף, מותר לשפשפם בשבת ¹³² .

וכן דלועים שהם קשים, מותר לחתכם לפני

הבהמה שאינה יכולה לאכלם בלא חתיכה. והוא שנתלשו מבעוד יום ¹³³ . אבל אם נתלשו בשבת, אפילו על ידי נכרי

שתלשן לעצמו, אסורים בטלטול, כמו שיתבאר בסי' שכ"ה ¹³⁴ :

ה מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו

נתנבלה היום, ואין בה משום מוקצה אפילו לא היתה חולה כלל מבעוד יום, שלא היה דעתו

עליה כלל לכלבים מבעוד יום ¹³⁵ , מפני שאין מוקצה בדבר שהסיח אדם דעתו

ממנו אלא אם כן דחאו בידים, כמו שנתבאר בסי' ש"י ¹³⁶ .

במה דברים אמורים בנבלה הקשה שאי אפשר

להם לאכלה בלא חתיכה ¹³⁷ . ואפילו נאכלת להם על ידי הדחק בלא

חתיכה מותר לטרוח לחתכה להם יותר ¹³⁸ , כמו שנתבאר למעלה ¹³⁹ (ועיין (ס)סי' שכ"א ¹⁴⁰ אם מותר לחתוך בשר חי דק דק לפני

העופות).

וכן אין חותכים שחת וחרובים לפני בהמה

בין גסה בין דקה, מפני שהם ראויים להם בלא חתיכה ¹⁴¹ , וכן כל כיוצא בזה:

ו אין אובסין את הגמל, דהיינו שמאכילו

בידו הרבה כל כך עד שמרחיבים בני מעיו כאבוס ¹⁴² , שזהו טורח שלא לצורך היום ¹⁴³ . ולא דורסים, דהיינו שדורס לו מאכל

בגרונו למקום שאין הגמל יכול להחזירו ¹⁴⁴ , שזהו גם כן טורח יותר. אבל מלעיטים

אותו, דהיינו לתחוב המאכל למקום שהוא יכול להחזירו כשירצה ¹⁴⁵ . וכן העגלים אין מאמרין אותם, דהיינו

לתחוב למקום שאינן יכולים להחזירו, אבל מלעיטין למקום שיכולים להחזירו ¹⁴⁶ , אע"פ שכוונתו כדי לפטמן ¹⁴⁷ . וכן הדין באווזין ותרנגולים, שמותר

לתחוב המאכל בפיהם למקום שיכולים להחזירו ¹⁴⁸ . וכן ביונים בייתיות ¹⁴⁹ :

הגשת

אוכל לבעלי חיים שמזונותם עליך

ז וכן שאר עופות או חיות הגדלות בבית,

התירו לטרוח ליתן להם מזונות ומים, מפני שמזונתן עליך, אבל אין נותנין מים ולא

מזונות לדבורים ולא ליוני שובך ויוני עלייה, ואפילו להשליך לפניהם אסור, מפני שאין

מזונתן עליך, שיוצאים ואוכלים בשדה ¹⁵⁰ .

אבל נותנין מזונות לפני כלב שמזונותיו

עליך ¹⁵¹ , ואפילו כלב של הפקר שאינו מגדלו בביתו ¹⁵² , מכל מקום קצת מצוה יש ליתן לו מעט

מזונות ¹⁵³ , שהרי הקב"ה חס עליו על שמזונותיו

מועטים ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים ¹⁵⁴ .

אבל אין נותנין מזונות לפני חזיר, מפני

שאין מזונותיו עליך, שהרי אמרו ארור האיש מישראל שמגדל חזירים ¹⁵⁵ :

ח יש נוהגים לתת חטים לפני העופות בשבת

שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך ¹⁵⁶ :

ט מותר להאכיל תולעת המשי, לפי שמזונותיו

עליך, שאין לו מה שיאכל כי אם מה שיאכילו האדם ¹⁵⁷ :

אכילת

בהמה מהמחובר ומהמוקצה

י אע"פ שאדם מצווה על שביתת בהמתו ¹⁵⁸ , מותר להניחה שתאכל מהמחובר בשבת,

שנאמר ¹⁵⁹ למען ינוח שורך וגו', וזו היא נייחה

שלה ¹⁶⁰ . ומותר אפילו להעמידה בידיו על גבי

עשבים מחוברים ¹⁶¹ , ואין חוששים שמא יתלוש מהם בידיו

להאכילה, לפי שהוא איסור חמור בעיני הבריות ¹⁶² .

אבל לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול

מדברי סופרים, מפני שאיסורו קל בעיני הבריות וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה ¹⁶³ . ולא אסרו אלא להעמידה על גבה ממש, אבל

מותר לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל מעצמה ¹⁶⁴ , שכיון שאינו עומד סמוך לעשבים אין

לחוש ¹⁶⁵ :

נטילת

אוכל מבהמה לאחרת שאינה מינה

יא נוטלין מאכל מלפני חמור ונותנין לפני

שור ¹⁶⁶ , מפני שראוי הוא לו, שהחמור אינו מטיל

רירין ואין מה שלפניו נמאס, וראוי הוא (לחתכו) לתת[ו] לפני השור. אבל אין נוטלין

מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור, ואינו ראוי עוד לחמור ¹⁶⁷ אלא על ידי הדחק ¹⁶⁸ , וקרוב לודאי שלא יאכלנו, ונמצא טורח

בחנם בשבת ¹⁶⁹ . ויש מחמירים ¹⁷⁰ גם כן בשאר מיני בהמה, שלא יטול מלפני

אחת וליתן לפני אחרת שאינה מינה. ואין למחות ביד הנוהגין היתר ¹⁷¹ :

השוואת

גומות בגריפת האבוס

יב שור שמפטמין אותו וגורפים האבוס שלפניו

לתת לתוכו התבן והשעורים שלא יתערב בהם עפרורית ויקוץ במאכלו, אסור לגרפו בשבת ¹⁷² , אפילו הוא אבוס של כלי, גזרה משום

אבוס שבקרקע ¹⁷³ , ושבקרקע יש לחוש שמא כשיגרפו ויראה בו

גומות ישוה אותן הגומות במתכוין, כדי שלא יפלו השעורים לתוכן ¹⁷⁴ .

ואסור גם כן לסלק התבן מלפניו כשהוא רב

כדי שלא ידרסנו ברעי, מפני שיש בו תבן שנמאס במדרס רגליו ¹⁷⁵ , ואינו ראוי לו עוד ¹⁷⁶ והוא אסור בטלטול:

[105] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

בורר מודד ולש בהגשת אוכל לבהמה (ס"א-ג).

(ב)

טרחה שלא לצורך בתיקון אוכל לבהמה (ס"ד-ו).

(ג)

הגשת אוכל לבעלי חיים שמזונותם עליך (ס"ז-ט).

(ד)

אכילת בהמה מהמחובר ומהמוקצה (ס"י).

(ה)

נטילת אוכל מבהמה ליתנו לאחרת שאינה מינה (סי"א).

(ו)

השוואת גומות בגריפת האבוס (סי"ב).

[106] משנה

קמ , א (אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד

המוץ (הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל, וכוברין אותו בכברין שיפול המוץ,

רש"י). אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האיבוס (ליתן בתוך האבוס, רש"י)).

טור ושו"ע ס"א (אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ, ולא יניחנו

במקום גבוה כדי שירד המוץ. אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס).

מלאכת בורר בכברה, אסורה משום בורר

אוכל מתוך פסולת על ידי כלי. ונתבאר לעיל סי' שיט ס"א (הערה ח).

ונתינתה במקום גבוה כדי שירד המוץ,

אסור משום זורה, כדלקמן סי' תמו ס"ה (שהזורה הוא מאבות מלאכות ... בזורה

תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ, שהוא בורר).

[107] רש"י

שם (ואע"פ דפעמים שהפסולת נופל דרך נקבי הכברה ונמצא נתברר מאליו ... כרבי

שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר). טור ושו"ע שם (אף על פי שהמוץ נופל מאליו,

מותר, כיון שאינו מכוין). וראה לעיל סי' שיט סי"א.

[108] רב

חסדא ביצה כט , א (לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב). טור ושו"ע

ס"ב (לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו).

וכן הוא לקמן סי' תקיז ס"ט (לא

ימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו, שאסור למדוד ביום טוב).

[109] גמרא

שם (אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש), כפירוש רי"ף

טז, א (פירוש קודר, משער באומד דעתו). רמב"ם הלכות יום טוב פ"ד הכ"ב

(לא ימוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה). טור ושו"ע שם (אלא

משער באומד דעתו).

וכן הוא לקמן סי' תקיז ס"ט (אלא

משער באומד דעתו ונותן לה).

[110] סי"ח

( אסור למדוד שום דבר בשבת, בין ביד בין בחבל, מפני שהוא מעשה

חול וזלזול שבת ), ושם נסמן.

[111] סעיף

טז ( ואין המגבל חייב אלא בדברים שהם בני גיבול ... אבל ... ומורסן ...

לאו בני גיבול הן, והמגבלן פטור. אבל אסור מדברי סופרים ... שמא יבא לגבל קמח

שאינו קלי ויתחייב. אבל מותר לגבל ... שינוי מדרך החול).

[112]

רמב"ם פ"ח הט"ז (ואין גיבול ... ולא במורסן). ומ"מ שם (שאין

חיוב גיבול דבר תורה במורסן).

[113] משנה

קנה , ב (נותנין מים למורסן, אבל לא גובלין). טור ושו"ע ס"ג (אין

גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים).

[114] גמרא

קנו, א (והני מילי הוא דמשני). לבוש ס"ג (אין גובלין מורסן לבהמה או

לתרנגולין כדרך שגובלין בחול, אלא ישנה).

כי מה שאמרו במשנה "אבל לא

גובלין" היינו "כדרכו בחול", ועל ידי שינוי מותר. והשינוי מועיל הן

לבהמה והן לתרנגולים, כמבואר בר"ן סז, ב (ומכיון שמצינו בגמרא דלשוורים שרי על

ידי שינוי, למה לא נלמוד ממנה לתרנגולין, דא ודא אחת היא. וכן דעת הר"ם

במז"ל בפכ"א מהלכות שבת). והוא ברמב"ם פכ"א הל"ד (ומוליך

בו התרווד שתי וערב ... ונותן לפני התרנגולין או לפני השוורים).

[115] לענין

היתר הגיבול בשינוי אמרינן התם (הקלי ... היכי משני, אמר רב חסדא על יד על יד ... דקא

גביל (מורסן) ... והני מילי הוא דמשני, היכי משני, אמר רב יימר

בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב (פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב, רש"י).

והא לא מערב שפיר. אמר רב יהודה מנערו לכלי (והוא מתערב מאליו, רש"י)).

ואין כוונת הגמרא לומר שיש חילוק

בין קלי (שצריך שינוי של "מעט מעט") לבין מורסן (שצריך שינוי של שתי

וערב). אלא כמבואר במלחמות סז, ב (לדברי ר' יוסי ברבי יהודה שתיהן מותר, להתיר

הרבה כדרכה נתכוין, הא במשנה על יד על יד, כולן מותרין). ופירש מ"א סק"א

(כתב הרמב"ן במלחמות, לסברא קמייתא, דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי). והיינו

שאף במורסן סגי בשינוי של מעט מעט, אלא שאם צריך לגבל הרבה בבת אחת, יעביר בו שתי

וערב, או ינערו מכלי אל כלי.

*

שינוי זה נזכר גם לקמן סי' תעג

סל"ד ( ירככו בשבת על ידי שינוי. דהיינו

שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי, ואחר כך יתן לתוכו החרוסת. ויכול לערבו באצבעו, או

אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב. עיין סימן שכ"א), ושם נסמן (הערות רצט-ש).

[116] סט"ז

(אבל מותר לגבל את הקלי מעט מעט, שזהו שינוי מדרך החול). ומדין קלי למדים ששינוי

זה מועיל אף לענין מורסן.

[117] והיינו

שנתינת המים מותרת אף כדרכה, אבל הגיבול אסור כדרכו, כדתנן "נותנין מים

למורסן, אבל לא גובלין". ונתבאר לעיל דמיירי בכדרכן. רי"ף סז, ב

(והני מילי דמשני. היכי משני, אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב). רמב"ם

שם (ונותנין מים על גבי מורסן ומוליך בו התרווד שתי וערב). דעה הא' בטור ושו"ע

שם (אבל נותנים בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב).

[118] אביי

קנו , א (היכי משני ... שתי וערב). רי"ף ורמב"ם וטור ושו"ע שם.

[119] ב"י

ד"ה ומ"ש רבינו ומעביר (נראה מדבריהם, דאפילו כמה פעמים מוליך התרווד

שתי וערב ואינו חושש, כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב אותו). וכן הוא בב"ח שם.

[120] רי"ף

שם (כלומר מוליך התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו, ולא מסבב התרווד). שו"ע

שם (כיון שאינו ממרס בידו, ולא מסבב התרווד או המקל, מותר).

[121] רב

יהודה שם (והא לא מערב שפיר, אמר רב יהודה מנערו לכלי). רי"ף שם (ואי

לא מערב שפיר, מנערו בכלי אחר). רמב"ם שם (אם לא נתערב מנערו מכלי לכלי עד

שיתערב). טור ושו"ע שם (ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב).

[122] עולא

שם (כור ואפילו כוריים). רי"ף שם (עולא אמר אפילו כור ואפילו כוריים.

והלכתא כעולא). רמב"ם שם (ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו כוריים). טור ושו"ע

שם (ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו כורים).

[123] מ"א

סק"ב (דודאי לכו"ע אסור להכין יותר מהצריך ליום).

[124] רמב"ם

שם (ומותר לערב המורסן על דרך זו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה, ונותן לפני כל

בהמה ובהמה). שו"ע שם (ומחלק אותו בכלים הרבה, ונותן לפני כל בהמה ובהמה).

[125] דעה

הב' לעיל סט"ז ( ויש חולקין על כל זה, ואומרים שאין חילוק בין דברים שהם

בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול, ובכולן חייב בנתינת מים לבד, או אחד משאר משקין

ומי פירות, אע"פ שלא גיבל כלל, כי נתינת המים זהו גיבולו) .

[126] ספר

התרומה סי' רכ (פסק, הילכך לצורך פרתו או תרנגולין אסור לתת מים במורסן בשבת,

דהלכה כרבי מחברו. והיכא שנתנו המים מערב שבת, מותר להוליך את המקל פעם אחת שתי

ופעם אחת ערב, כדאיתא פרק מי שהחשיך אמר רב יהודה מנערן בכלי, ינענע הכלי היטב

ויערבו המים והמורסן יחד). סמ"ג ל"ת סה יג, א (שאסור ליתן מים

לצורך פרה או תרנגולין בסובין, כרבי דאסר), וסמ"ק סי' רפא ע' רפד (הנותן

מים בסובין לתת לפני פרה או לפני תרנגולים, כרבי דאסר). דעה הב' בטור ושו"ע (יש

אוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת, ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים

נתונים עליו מבעוד יום).

וכן הוא לעיל שם בדעה הב' ( אלא

אם כן נתן המשקה כבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת ).

[127] ראה

ב"ח ד"ה ומ"ש ובעל התרומה, האם לפי דעה זו סגי בכל אופני השינוי

שנתבארו לעיל, או דוקא להוליך פעם אחת שתי ופעם אחת ערב, ודוקא לנערו בכלי אחד.

ולעיל סי' שכא בסופו במוסגר,

נתבאר לפי דעה זו ( מותר

לגבל בשבת (מעט מעט)), דהיינו שמועיל גם השינוי הנזכר לעיל (אלא על ידי שינוי,

כגון לגבלו מעט מעט), וכנסמן לעיל (הערה 115 ). ומציין בשוה"ג לכאן.

[128] סוף

הסעיף שם לא הגיע לידינו.

[129] דרכי

משה אות א (ולי נראה מאחר שכתבתי לעיל סימן שכ"א (ארוך אות ג) פסק

מהרא"י (תרומת הדשן סי' נג) כדברי בעל התרומה (סי' רכ) לענין שום וחרדל, הוא

הדין דקיימא לן גם כאן כדברי בעל התרומה ... ומאחר שפסק לעיל להחמיר, נראה דגם כאן

נקטינן לחומרא). ב"ח שם (ומשמע דיש לנהוג לחומרא כבעל התרומה). וראה גם לקמן סי'

שכו ס"ט (שיש להחמיר שלא לגבל על ידי שינוי בשבת, אלא אם כן נתן המים מערב

שבת).

[130] משנה

קנה , א (מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה (קשין של שבלים שאוגדים, מתירין אותם

שיהו נוחין לבהמה לאוכלה, רש"י), ומפספסין את הכיפין, אבל לא את הזירין). טור

ושו"ע ס"ד (קשין של שבלים שקושרים בשנים או בג' מקומות, מותר להתירן כדי

שתאכל מהן הבהמה).

[131] שלטי

הגבורים סז, א אות א (והרי יודע כי קשרים אלו שמתירין להתירן, צריך לומר שהם

בענין דליכא איסור בהתרתן משום קשר של קיימא). רמ"א ס"ד (ויש אומרים דלא

שרי להתיר רק בקשר שאינו של קיימא). מלבושי יום טוב ס"ק ג (לא מצאתי ליש

מתירין, וצ"ע). אליה זוטא סק"ב (כתב מלבושי יום טוב, לא מצאתי

ליש מתירין, עד כאן. וזה קשה נמי על רמ"א. וכ"מ בשלטי גבורים פרק מי

שהחשיך, דכו"ע סבירא להו הכי. ומכל מקום לדינא נקטינן להחמיר).

[132] רב

יהודה שם (הן הן פקיעין, הן הן זירין, פקיעין תרי זירין תלתא, כיפין דארזי, והכי

קאמר מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, אבל פספוסי לא, וכיפין פספוסי נמי מפספסינן,

אבל לא הזירין, לפספס, אלא להתיר. אמר רבא מאי טעמא דרבי יהודה, קסבר שווי אוכלא

משוינן, מטרח באוכלא לא טרחינן), ופרש"י (כל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא,

ומתירו לשוויי אוכלא, ומשום צער בהמה שרי, אבל פספוס לא, דסגי ליה בהתרה ואיתעביד

אוכלא, ופספוסיה לתענוג בעלמא הוא, ומטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה

לא טרחינן, ומפספסין את הכיפין דארזא, דבלאו פספוס לא הוי אוכלא, אבל לא את הזירין

לפספס, אלא להתיר שלשה אוגדיהן בפקיעין, דהתרת אוגדיהן שוויי אוכלא הוא). טור ושו"ע

שם (אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם,

דשוויי אוכל בדבר שאינו אוכל, מותר לעשותו אוכל, אבל מיטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי

לאכילה, לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר).

וכן הוא לעיל סי' שיח סוף סי"א

(מותר לשרותו ולהדיחו בצוננין ואפילו נעשה ראוי על ידי כך, שכל דבר שאינו אוכל

מותר לעשותו אוכל בשבת, כמו שיתבאר בסי' שכ"ד).

עיין תוס' שם ד"ה

רב יהודה.

[133] משנה קנו , ב (מחתכין את הדלועין (התלושין, רש"י) לפני הבהמה),

וגמרא קנה, רע"ב (דלועין (התלושין, רש"י) דאשוני (קשין, רש"י)). רא"ש

פכ"ד סי' ה (רש"י פירש דלועין שנתלשו מאתמול). טור ושו"ע ס"ו

(מחתכין דלועין לפני בהמה, והוא שנתלשו מאתמול). מ"א ס"ק ג (ודוקא

בדלועים קשים).

[134] ס"ח

(נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו, אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה ...

אעפ"כ אסורים לישראל עד לערב, לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים

מאליהן, כמו שנתבאר בסי' שכ"ב, שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים

מאליהם), ושם נסמן.

[135] שם

במשנה קנו, ב (מחתכין את ... הנבלה לפני הכלבים (שנתנבלה היום ובין השמשות

היתה עומדת לאדם ואפילו הכי מחתכין, רש"י). רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה

מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן). מר בריה דרב יוסף מה, ב (חלוק היה רבי שמעון

[אפילו] בבעלי חיים שמתו (כלומר בבריאים ... לא חזי לכלבים, רש"י) שהן מותרין).

ב"י ד"ה מחתכין (והעלו הרי"ף (סז, ב) והרא"ש (סי' ה) בסוף שבת

דהלכה כרבי שמעון). טור ושו"ע ס"ז (מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו

נתנבלה היום, בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה).

[136] ס"ו

(דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה, כגון דבר

שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור,

שוב אין בו משום מוקצה, אף על פי שכשהגיע בין השמשות הסיח דעתו ממנו לגמרי ולא היה

מצפה כלל שיסתלק האיסור בשבת, כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה,

ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי, אף שהסיח דעתו מהם

כשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת

האדם), ושם נסמן (הערות לב-ד).

[137] גמרא

קנה , רע"ב (נבלה דומיא דדלועין, מה דלועין דאשוני (קשין, רש"י) אף

נבלה דאשונא). שו"ע שם (והני מילי בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה,

אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה, לא, דמיטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן).

[138] ב"י

ד"ה ודע, על פי דברי ה רא"ש פכ"ד סי' ה (ונתבאר זה יותר

בדברי הרא"ש שכתב גבי מחתכין את הדלועין, ואשמועינן דלית בהו משום שוויי

אוכלא למר, ומשום מיטרח באוכלא למר, כלומר דלרב הונא לית בהו משום שוויי אוכלא,

דבלא חיתוך נמי חזו לאכילה קצת, ולרב יהודה לית בהו משום מיטרח באוכלא, כיון דבלא

חיתוך לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק). מ"א סק"ד (אפילו נאכלין על ידי

הדחק בלא חתיכה, שרי (ב"י)).

[139] סעיף

ד ( שכל דבר שהוא אוכל, דהיינו שהוא ראוי לאכילה בלא תיקון, אסור

לטרוח בו להכשירו ולתקנו יותר לתענוג בעלמא, אבל דבר שאינו אוכל, דהיינו שאינו

ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך מלאכה, מותר לתקנו ולעשותו אוכל) .

בקונטרס השלחן העיר, שחסר כאן סיום הענין,

שבנבלה רכה אסור, דמטרח במה שהוא ראוי לאכילה לא טרחינן. ואפשר שעל זה קאי האמור

כאן "כמו שנתבאר למעלה".

[140] כן הוא ברמ"א כאן (ועיין

לעיל סי' שכ"א אם מותר לחתכו דק דק לפני עופות). ובסי' שכא ס"ט כתב

הרמ"א (אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו

בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל). והוא מתרומת הדשן סי' נו ( אין

נראה להתיר מהאי טעמא לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן, דהואיל ואין הבשר

כך ראוי לאכילה, אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה).

ותמה עליהם הט"ז כאן ס"ק ד

(דהא כאן קי"ל כרבי יהודה, דאשוויי אוכל מותר, ומטרח באוכל אסור, וכמ"ש

בסעיף זה, ואם כן למה אוסר כאן לחתוך דק דק כיון שאי אפשר לאכול בלאו הכי).

ועל כן נתפרש לקמן שם ס"ט (בשר חי,

הואיל ואינו ראוי אלא למי שדעתו יפה לכוס אותו שלא כדרכו, אין שם אוכל עליו לענין

זה, ושייך בו טחינה, ולכן אסור לחתכו דק דק לפני העופות). והיינו שהאיסור אינו

משום אשויי אוכל, כי אם משום טחינה בדבר שאינו גידולי קרקע, שאסור אם אין עליו שם

אוכל.

שכן נתפרש במ"א שם ס"ק י (בשר

דאין גדולו מן הארץ לא שייך בו טחינה. ודוקא צלי ... אבל בשר חי, הואיל ואין ראוי

אלא לכוס אותו דלא כאורחיה, אסור לחתכו דק דק לפני העופות), וכאן ס"ק ה (דק

דק לפני העופות, דדבר שהיא מלאכה כגון טחינה, אסור לעשות לבהמה). וכן הוא באליה

רבה שם ס"ק יג (קמשוי אוכל וכו', כ"כ רמ"א, ולאו דוקא נקטו, אלא

עיקר איסורו משום טוחן כיון שחתכו דק דק, וכן נראה דעת מג"א. ובזה מתורץ

תמיהת ט"ז).

[141] משנה

שם קנה, א (אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה),

וגמרא שם, אליבא דרב יהודה (דומיא דשחת, מה שחת דרכיכי אף חרובין דרכיכי, אלמא לא

טרחינן באוכלא). טור ושו"ע ס"ח (אין חותכין שחת וחרובין לפני הבהמה, בין

דקה בין גסה, משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה).

[142] משנה

שם קנה, ב (אין אובסין את הגמל (מאכילין אותו הרבה על כרחו ותוחבין לו בגרונו,

רש"י)). ובגמרא שם (מאי אין אובסין, אמר רב יהודה אין עושין לה אבוס בתוך

מעיה), טור ושו"ע ס"ט (אין אובסין את הגמל, דהיינו שמאכילה בידו כל כך

עד שמרחיבין בני מעיה כאבוס).

[143] לבוש

ס"ט (שכל זה טירחא יתירה הוא בשבת).

[144] משנה

שם (ולא דורסין (שדורס לה בתוך גרונה את השעורין, ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין,

רש"י)). רב יהודה שם (המראה למקום שאינה יכולה להחזיר). טור ושו"ע

שם (ולא דורסין, דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו למקום שאינו יכול להחזירו).

[145] משנה

שם (אבל מלעיטין), ובגמרא שם (אמר רב יהודה ... הלעטה למקום שיכולה להחזיר). טור ושו"ע

שם (אבל מלעיטין ... למקום שהיא יכולה להחזיר).

[146] משנה

שם (ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין). טור ושו"ע שם (אין מאמירים את

העגלים, אבל מלעיטין).

[147] דרכי

משה אות ג (כשרוצים לפטמם תוחבים להם המאכל בגרונם).

[148] שם

במשנה (ומהלקטין לתרנגולין). ובגמרא שם (מהלקטין, דספי ליה בידים),

ופירש"י (ולמקום שיכולה להחזיר). רמ"א ס"ט (ודין תרנגולים ואווזים

כדין עגלים).

[149] רמב"ם

פכ"א הל"ו (בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין). שו"ע סי"א

(נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות).

[150] שם

במשנה (ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך (שיוצאין ואוכלין בשדה,

רש"י), אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדיסיות). ברייתא ו גמרא

שם (מהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר שמלקיטין, ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני

עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין ... מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה

קמייהו, ודקא קשיא לך יוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לא, הני מזונותן

עליך והני אין מזונותן עליך). רמב"ם שם (במה דברים אמורים במי שמזונותיו עליו,

כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין, אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון

חזיר ויוני שובך ודבורים, לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים). שו"ע סי"א (אין

נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה ... אבל נותנין

לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות ... שמזונותיו עליך).

[151] ברייתא

שם (נותנין מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר, ומה הפרש בין זה

לזה, זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך). טור ושו"ע שם (אין נותנין מים

ולא מזונות ... לפני חזיר, אבל נותנין לפני ... כלב, שמזונותיו עליך).

[152] מ"א

סק"ז (משמע בגמרא אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר, דמצוה ליתן לו מזונות).

[153] רב

המנונא שם (שמע מינה אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא).

[154] גמרא שם (דרש

רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב (יודע) צדיק דין דלים, יודע הקב"ה בכלב

שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים, כדתנן כמה תשהה אכילתו במעיו

ויהא טמא, בכלב ג' ימים מעת לעת, ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף).

וכן הוא לקמן הלכות עוברי דרכים וצער

בעלי חיים סוף ס"ג (נכון להשליך חתיכה קטנה לפני כלב, להדמות בדרכי

הקב"ה, שמרחם עליו ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים מעת לעת, הואיל ומזונותיו

מועטים).

[155] ברייתא

שם (חזיר אין מזונותן עליך), ופרש"י (דארור יהודי שיגדל חזירים), וכדתניא סוף

סוטה (ארור אדם שיגדל חזירים). מ"א סק"ו (דארור האיש שמגדל חזירים).

[156] מ"א

סק"ז (יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות, ואינו נכון, שהרי אין

מזונתן עליך).

וראה היכל מנחם ח"ב ע' לו. תורת

מנחם התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 270 הערה 118.

[157] תשובות

הגאונים שערי תשובה סי' רל (מותר להאכיל את התולעת בשבת, שמזונותן עליך ואין יכולה

לשוט). הרב צמח דוראן בתשובה ביכין ובועז ח"ב סי' יח (בענין לתת

התותים לפני התולעים בשבת והם אוכלים ... נראה שאין בדבר איסור ... והעולה מכל זה

שתולעים אלו שאורגים המשי, נראה ודאי כיון שמזונותם עלינו ... אין להם מזונות אלא

מה שנותן להם האדם ... ולפיכך מותר לתת לפניהם עלי התותים ... שמעון בן הרב ר'

שלמה בן הרב הגדול ר' שמעון זלה"ה), ובשם בעה"ע . הובאו

בב"י. שו"ע סי"ב (מותר להאכיל תולעת המשי) וט"ז סק"ו (לפי

שמזונותיו עליך, שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם).

[158] כדלעיל

סי' רמו ס"ז (אדם מצווה על שביתת בהמתו, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך).

[159] משפטים

כג, יב.

[160] תוס'

קכב, א ד"ה מעמיד (כדדרשינן במכילתין למען ינוח שורך וחמורך וגו', יכול לא

יניחנו תולש לא יניחנו עוקר, תלמוד לומר למען ינוח, ואין זה נוח אלא צער, ר"ת),

מהמכילתא דרבי ישמעאל פ' משפטים.

[161] רב

הונא אמר רבי חנינא שם (מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים (מחוברים,

רש"י) בשבת) טור ושו"ע סי"ג (מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים

מחוברים, ולא חיישינן שמא יתלוש מהם).

[162] רש"י

עירובין עט, א ד"ה והא (ולא חיישינן דלמא עקר בידים ומאכיל לה, דהא חמיר עליה

איסור שבת).

[163] רב

הונא אמר רבי חנינא שם (אבל לא על גבי מוקצה בשבת). ופרש"י עירובין שם (אבל

איסור מוקצה קיל ליה, וחיישינן דלמא שקיל בידים וספי לה). טור ושו"ע שם (אבל

לא על גבי מוקצה, מפני שאיסורו קל וחיישינן שמא יתן לה ממנו בידים).

[164] גמרא

שם (דקאים לה באפה (שלא תפנה למקום אחר, רש"י) ואזלא היא ואכלה). טור ושו"ע

שם (ודוקא להעמידה על גביו ממש, אבל לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם,

מותר).

וכן הוא לקמן סי' שכה סי"ז ( דהיינו

שעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד בכל דבר האסור

בטלטול) .

[165] רש"י

שם ד"ה ואזלא (אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא יטול ויאכיל).

ר"ן מו, ב (דוקא למיקם באפה שלא תפנה למקום אחר, והוא אינו עומד סמוך

לעשבים, הוא דשרי, אבל להעמידה ממש על גבי עשבים אסור, שמא יטול ויאכיל).

וראה לקמן סי' תקז קו"א סק"ד

(ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים הללו, כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף

העשבים, ובפרט למאי דמוקי לה בגמרא שם דקאי באפה כו').

[166] משנה

וברייתא קמ , ב (נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. תנא

חדא, נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע).

[167] אביי

שם (מקמי חמרא לקמי תורא, שקלינן (שאינו מטיל רירין, ואין מה שלפניו נמאס,

וראוי לתתו לפני שור, רש"י). מקמי תורא (דאית לה רירי, ואימאיס, רש"י)

לקמי חמרא, לא שקלינן ) . טור ושו"ע סי"ד (נוטלים

מאכל מלפני חמור ונותנים לפני שור, אבל אין נוטלים מלפני שור ליתן לפני חמור, מפני

שנמאס ברירי השור ואינו ראוי עוד לחמור).

[168] ב"ח

ד"ה ומ"ש ואינו (ומה שכתב ואינו ראוי עוד לחמור, פירוש, אינו ראוי לו

אלא על ידי הדחק, דאם אינו ראוי כלל, לאיזו צורך נותנו לפניו). ט"ז סק"ז

(ופירוש, כי אם על ידי הדחק, דאי לא ראוי כלל, לאיזו צורך יתן לו).

[169] לבוש

סי"ד (ואינו ראוי עוד לחמור, שאינו אוכל אותו, והוה ליה טירחת חנם).

וכן הוא ברש"י במשנה שם ד"ה

ונוטלין (לא אמרינן טלטול דלא חזי הוא, אלא ודאי חזי הוא, דאין בהמה קצה במאכל

הניטל מלפני חבירתה), משא"כ משור לחמור "טלטול דלא חזי הוא".

[170] ספר

התרומה בסימנים סי' רנד (ואסור ליקח תבן או מספא לפני בהמה זו ולתת לפני בהמה

אחרת שאינה מינה). מרדכי שם רמז תכט (דאסור ליקח תבן ומספוא מלפני בהמה זו וליתן

לפני בהמה אחרת שאינה מינה, לפי שאותה בהמה אחרת לא תאכל ממנה מפני הריר). רמ"א

סי"ד (ויש מחמירין גם כן בשאר מיני בהמות ליקח מלפני אחת וליתן לפני אחרת

שאינה מינה).

[171] ב"ח

שם (ואין למחות ביד מי שנוהג היתר בדבר, נראה לי). מ"א סק"ח (ואין

למחות ביד הנוהגין היתר (ב"ח)).

[172] כחכמים

שם במשנה קמ, ב (גורפין מלפני הפטם (שור שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו

בשבת לתת לתוכו התבן והשעורין ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו, רש"י),

דברי רבי דוסא. וחכמים אוסרין). טור ושו"ע סט"ו (אסור לגרוף האבוס לפני

שור של פטם)

[173] רב

חסדא (מחלוקת באיבוס של כלי, אבל באיבוס של קרקע, דברי הכל אסור), ופרש"י

(וגזרו רבנן גזרה אטו של קרקע). טור ושו"ע שם (אפילו אבוס של כלי, גזירה אטו

של קרקע).

[174] גמרא

שם (איבוס של קרקע ... קא משוי גומות), ופירש"י (משום דפעמים שהאבוס של קרקע,

וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו השעורים לתוכו). ועיין תוס' דף קמא, א ד"ה ודלמא

(גזרינן הכא ... ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות). טור ושו"ע שם (דאתי לאשווי

גומות).

וכן הוא לעיל סי' שב סי"ד (שמא

ישוה גומות שבקרקע בכוונה), ושם נסמן.

[175] כחכמים

במשנה שם (ומסלקין (תבן שלפניו, רש"י), לצדדין מפני הרעי (כשהוא רב כדי שלא

ידרסנו ברעי, רש"י), דברי רבי דוסא. וחכמים אוסרין), ופירש רש"י

(ומסלקין תבן שלפניו לצדדין, כשהוא רב, כדי שלא ידרסנו ברעי). ברייתא קמ, ב (וחכמים

אומרים אחד זה ואחד זה לא יסלקנו לצדדין). טור ושו"ע שם (ואסור גם כן לסלק

התבן מלפניו לצדדין).

[176] רש"י

שם ד"ה או אסיפא (ומשום דלא חזי, שיש בו שנמאס במדרס רגליו). מ"א

ס"ק ט (מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה, רש"י).