ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תסו אם הרוק ומי רגלים ודומיו מחמיצין

תסו אם הרוק ומי רגלים ודומיו מחמיצין

ובו ט"ז סעיפים

מים, תולדות המים, ומי פירות

א כבר ¹²⁹⁰ נתבאר בסימן תס"ב ¹²⁹¹ , שאין מביא את הדגן או את הקמח לידי חימוץ אלא מים, או תולדות מים ¹²⁹² .

ואלו הן תולדות המים, היוצא מן העין מן האוזן מן החוטם מן הפה ¹²⁹³ , בין של אדם בין של בהמה חיה ועוף ¹²⁹⁴ , ומי רגלים של אדם, בין קטנים בין גדולים ¹²⁹⁵ , דהיינו משקין היוצאין מפי הטבעת ¹²⁹⁶ .

אבל הצואה ¹²⁹⁷ , בין של אדם בין של בהמה חיה ועוף ¹²⁹⁸ , ומי רגלים של בהמה חיה ועוף ¹²⁹⁹ , וזיעת אדם ¹³⁰⁰ (אבל של בהמה נתבאר בסימן תנ"ג ¹³⁰¹ ), והחָלב ¹³⁰² , והשומן ¹³⁰³ , והחֵלב ¹³⁰⁴ , ומי המרה ¹³⁰⁵ , דינם כמי פירות שאין מחמיצין.

אלא אם כן נתערב בהם מים כל שהוא. ואז הן ממהרין להחמיץ יותר ממים בלבד. לפיכך אם נפלו לתוך העיסה שנילושה במים. צריך לאפותה מיד. כמו שנתבאר בסימן תס"ב ¹³⁰⁶ .

אבל אם נפלו על הקמח ונתלחלח הקמח מהם, ואחר כך נתנגב, מותר ללוש אותה במים, ואין צריך לאפותה מיד (אחר גמר הלישה). דכיון שכבר נתנגבו ונבלעו בתוך הקמח קודם שבאו עליו מים, שוב אין בהם כח למהר החימוץ כשיבואו עליו מים ¹³⁰⁷ :

ב הטל דינו כמים ¹³⁰⁸ .

והדם דינו כמי פירות ¹³⁰⁹ , ואם נפל לתוכו דגן ולא שהה בתוכו מעת לעת ¹³¹⁰ , אף על פי שנתרככה בתוכה, אין בו חשש חימוץ, ומדיחו ומותר, אפילו אם נתבקע הדגן יש להתיר, כמו שנתבאר בסימן תס"ב ¹³¹¹ לענין חטה שנמצאת בתוך מי פירות עיי"ש.

אבל מי שרקק דם אם מצצו בשיניו כדרך הרוקקים, הרי זה מחמיץ ¹³¹² , לפי שאי אפשר לו בלא צחצוחי רוק ¹³¹³ :

תחבושת חטים לעוסות

ג וכיון שהרוק מחמיץ ¹³¹⁴ , לפיכך לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו, מפני שהן מתחמצות ¹³¹⁵ על ידי הרוק שבפיו, כששוהין על גבי המכה שיעור מיל ¹³¹⁶ , ועובר עליהן בבל יראה ובל ימצא ¹³¹⁷ .

ואפילו לעסן והניח על גבי מכתו קודם הפסח, צריך להסירן כשתגיע שעה ששית בערב פסח ¹³¹⁸ . אלא אם כן כבר נסרחה עד שנפסלה מאכילת כלב, כמו שנתבאר בסימן תמ"ב ¹³¹⁹ :

ד במה דברים אמורים בחטים של ישראל. אבל חטים של נכרי, שלעסן הנכרי ¹³²⁰ והשאילן לישראל להניחן על גבי מכתו בפסח, הרי זה מותר, אם אין אחריותו על הישראל ¹³²¹ , כיון שאין דעתו לזכות בהם שיהיה שלו, אלא עדיין הן ברשות הנכרי, ולכך אינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא. ואם אין לנכרי חטים, יכול הישראל להקנות לו חטים, וילעסן הנכרי וישאילן להישראל ¹³²² .

ואף על פי שהוא נהנה ומתרפא מחמץ בפסח ¹³²³ , אין בכך כלום, כיון שהוא שלא כדרך הנאתו ¹³²⁴ אין בו איסור אלא מדברי סופרים ¹³²⁵ , ובמקום רפואה לא גזרו חכמים ¹³²⁶ :

ה וכל זה במכה שאין בו סכנה. אבל אם יש שם חשש סכנה, מותר לישראל לעשות החמץ משלו לרפואה ¹³²⁷ .

והוא שיהיה הרפואה ידוע ¹³²⁸ , או על פי מומחה, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קנ"ה ¹³²⁹ .

ומי שיש לו חולי בבטנו (שקורין היי"ב מוט"ר), שרפואתו שמבשלין שעורין או שבולת שועל ומניחין על גבי בטנו. אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה, מרתיחין המים היטיב, ואחר כך חולטין השעורין בתוכן ¹³³⁰ , ושוב אינן באים לידי חימוץ ¹³³¹ . לפי שכל מה שאפשר לעשות בהיתר צריך לעשות ¹³³² . וכן אם אפשר לחלוט השעורים במי פירות, לא יחליטם במים, שהרי הגאונים אסרו כל מיני חליטה במים כמו שנתבאר בסימן תנ"ד ¹³³³ :

ריר הבהמה וזיעת החומה

ו הנותן שעורים לפני בהמתו בפסח, ואחר כך מצא בהם ריר שיצא מפי הבהמה, צריך לבערם ¹³³⁴ , שמא כבר החמיצו. ואף אם לא שהה שיעור מיל, מכל מקום אם לא יבערם יבואו לידי חימוץ כשישהו שיעור מיל ¹³³⁵ , ויעבור עליהם בבל יראה ובל ימצא. ואם תאכלם בהמתו, נמצא נהנה מחמץ בפסח ¹³³⁶ . אבל מן הסתם שאינו יודע אם יש בהם ריר אם לאו, אין צריך לבערם ¹³³⁷ , שאין מחזיקין איסור מספק ¹³³⁸ .

במה דברים אמורים בשאר מיני בהמה, חוץ מן הבקר, שדרך הבקר להוציא ריר בשעת אכילה ¹³³⁹ , ומן הסתם יש ריר במה שנשתייר מאכילתו ¹³⁴⁰ . לפיכך יש ליזהר ¹³⁴¹ ליתן לו לאכול מעט מעט ¹³⁴² , בענין שלא ישתייר כלום מאכילתו.

ויש מחמירין גם בשאר מיני בהמה ליתן לפניהם מעט מעט ¹³⁴³ . וטוב לחוש לדבריהם ¹³⁴⁴ :

ז זיעת החומה דינה כמים ¹³⁴⁵ , כי החומה מזיעה מכח המים שיש בה. ואף זיעת כותל של עץ דינה כמים, כי העץ מזיע מכח המים שקיבל בעודו במחובר. וכן זיעת בשר יבש שמזיע בימות הגשמים דינה כמים ¹³⁴⁶ , כי הוא מזיע מכח המים שהודח בהן קודם מליחתו ¹³⁴⁷ .

ויש חולקין ¹³⁴⁸ על זה ואומרים, שזיעת החומה, ובשר יבש ¹³⁴⁹ , אף שהיא באה מכח המים, אין דינה כמים אלא כמי פירות.

אבל זיעה ממים עצמן, כגון זיעת המרחץ שהוא מזיע מהבל המים חמין שבתוכה, דינה כמים. אבל אם מזיע מחום האוּר, דינה כמי פירות ¹³⁵⁰ .

ולענין הלכה יש להחמיר כחומרי שתי הסברות לענין אכילה בפסח, דהיינו שיש ליתן על זיעה זו חומרי מים שהם בלבדן יכולין להביא לידי חימוץ, וחומרי מי פירות שהם ממהרין להחמיץ עם תערובת מים כל שהוא, יותר ממים בלבדן ¹³⁵¹ , ואם נפלו לתוך העיסה צריך לאפותה מיד.

אבל לענין להשהות עד לאחר הפסח, יש להקל ¹³⁵² כקולי ב' הסברות, שאם נפלה זיעה זו בלבדה על הקמח, יכול להשהותו עד לאחר הפסח, וכן אם נפלה לתוך עיסה שנילושה במים ולא אפאה מיד, יכול להשהותה עד לאחר הפסח:

מים שנפלו על מקצת קמח

ח אם נפלו מים על קמח, יסיר מקום המלוחלח והשאר מותר, אפילו נפלו המים בתוך הפסח ¹³⁵³ . וטוב לרקדו אחר כך ¹³⁵⁴ . וכן אם שק מלא קמח נתלחלח מקצתו ממים, יאחוז בידו את מקום המלוחלח עם הקמח שאצלו, עד שיריק כל הקמח שבשק ¹³⁵⁵ , ואחר כך ירקדנו.

ואם אי אפשר לעשות כן ¹³⁵⁶ , כגון שנתלחלח בצדו בהרבה מקומות ¹³⁵⁷ , ירקד כל הקמח ¹³⁵⁸ , וכל קמח שנתלחלח והיה כמו עיסה ישאר למעלה, והשאר מותר, אפילו הוא בתוך הפסח.

ואם ¹³⁵⁹ הוא יום טוב, שאסור לישראל לרקד כל הקמח, אם אין צריך לכולו ביום טוב ¹³⁶⁰ , שהרי הוא טורח לצורך החול. ירקדנו על ידי נכרי. דכיון שכבר נרקד הקמח פעם אחת קודם יום טוב ויצאו ממנו כל הסובין, ואינו חוזר ורוקדו אלא כדי לבער החמץ מתוכו, אם כן אין כאן מלאכה גמורה, אלא שבות מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' תק"ו ¹³⁶¹ . והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות. והתירוהו לצורך מצות ביעור חמץ ¹³⁶² . שכשמסיר קמח המלוחלח משאר הקמח ומשליכו ארצה, הוא מתבער מאיליו על ידי דריסת הרגלים ¹³⁶³ .

ואם הוא רוצה יכול הוא ליתן כל הקמח שבשק במתנה גמורה לנכרי מיד שנתלחלח, קודם ששהה שיעור מיל ¹³⁶⁴ , ואז לא יצטרך לרקדו כלל:

ט במה ¹³⁶⁵ דברים אמורים שמועיל ריקוד, בזמן שהקמח מלוחלח. אבל אם נתייבש הלחלוחית במקומות הרבה, אין ריקוד מועיל כלום, שיש לחוש על הקמח שנתייבש שמא נפרך ונעשה ממנו פירורין דקים, והן יוצאין דרך נקבי הנפה ומתערבין בשאר הקמח ¹³⁶⁶ .

ואינן בטלים בתוכה בששים, לפי שזהו דומה לתערובת יבש בלח ¹³⁶⁷ . שהרי הקמח דינו כלח ¹³⁶⁸ , לפי שהוא נימוח ומתפשט ונבלל יפה, והפירור אף שהוא דק כקמח, דינו כיבש, לפי שהוא גוש אחד ואינו נימוח ומתפשט, ולכך אינו נבלל בתוך הקמח, אלא הוא עומד שם בפני עצמו, ואין זה נקרא תערובת, ולפיכך אינו מתבטל שם.

ואף לדברי האומרים (ביו"ד סי' ק"ד ¹³⁶⁹ ) שהיבש שנתערב בלח בענין שאי אפשר להסירו משם, כגון פירור שנפל לתוך רוטב עבה שאי אפשר לסננה, הרי הוא מתבטל בס' ¹³⁷⁰ . דכיון שאי אפשר לאדם להפריד הפירור מהרוטב, אף שאינן נבללין זה בזה אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך הרוטב, הרי זה נקרא תערובת.

מכל מקום קמח זה שיש פירור חמץ בתוכו אי אפשר לאכלו בפסח, אף שנתבטל בתוכו קודם הפסח, לפי שהפירור חוזר וניעור ¹³⁷¹ כשמגיע הפסח, שחמץ במשהו. שאינו דומה לתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח, שאינו חוזר וניעור בפסח ¹³⁷² , לפי שלח בלח נבללין זה בזה יפה ונעשין גוף אחד ממש, ולכך אין המתבטל חוזר וניעור, כיון שכבר נעשה גוף אחד עם המבטל. מה שאין כן הפירור שאינו נבלל בתוך הקמח, אלא הוא עומד שם בעינו, הרי הוא חוזר וניעור ¹³⁷³ :

י ואפילו אם רוצה לאפות המצות מקמח זה קודם הפסח ¹³⁷⁴ , ונמצא שנעשו הפירורין עם הקמח גוף אחד ממש על ידי האפייה קודם הפסח, ושוב אין חוזר וניער בתוך הפסח כמו שנתבאר בסי' תנ"ג ¹³⁷⁵ .

מכל מקום יש לחוש להאומרים שיבש בלח אינו מתבטל כלל ¹³⁷⁶ , ואם כן הפירור שהוא יבש נוקשה ¹³⁷⁷ אינו מתבטל בקמח אף לאחר הלישה והאפייה. שהרי אין בעיסת המצה פירורין יבשים שיתבטלו פירורי החמץ בתוכם ברוב, כדין תערובת יבש ביבש ¹³⁷⁸ .

ויש חולקין ¹³⁷⁹ ומתירין אם רוצה לאפות מצות מקמח זה קודם הפסח, שכבר נעשו אלו הפרורין גוף אחד ונתבטלו קודם הפסח, ושוב אינו חוזר וניער. שאינו דומה לתערובת יבש בלח, מאחר שהפירור הוא נעשה דק כקמח. אלא שחוששין להאומרים דקמח שנתערב בקמח יש לו דין יבש ביבש ¹³⁸⁰ , שחוזר וניער בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ¹³⁸¹ שיש אומרים כן. ולפיכך אם אפה קודם פסח מותר לדברי הכל ¹³⁸² .

ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק ¹³⁸³ , שאינו מצוי לקנות קמח אחר, או לטחון חטים אחרים.

ומכל מקום יש להחמיר ליטול מהקמח ולאכול קודם הפסח ¹³⁸⁴ , כדי לתלות הפרורין במה שאכל כבר, עיין סי' תכ"ט ¹³⁸⁵ :

יא ומכל מקום לדברי הכל מותר להשהות הקמח לאחר שריקדו עד לאחר הפסח ¹³⁸⁶ , שהרי אף להאומרים שתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח חוזר וניער בפסח ואסור לאכלו, אף על פי כן מותר להשהותו, כמו שנתבאר בסימן תמ"ז ¹³⁸⁷ .

ואף ¹³⁸⁸ שיש להחמיר כהאומרים שיבש בלח אינו מתבטל, ואם כן פרורין שבתוך הקמח לא נתבטל מעולם, והיה ראוי לאסור להשהות הקמח בפסח שהפרורים הם בתוכו. מכל מקום כיון שאיסור שהייה זו אינה אלא מדברי סופרים (שהרי אין שם פירור כזית ¹³⁸⁹ ), וגם אין כאן חמץ ודאי, אלא ספק שמא יצא פירור דרך נקבי הנפה. לכך יש לסמוך על האומרים שיבש בלח מתבטל, וכבר נתבטלו הפרורים בתוך הקמח קודם הפסח, ולפיכך מותר להשהותו ¹³⁹⁰ :

יב במה דברים אמורים כשנתייבש לחלוחית הקמח קודם הפסח, אף שריקדו בתוך הפסח. אבל אם נתייבש בפסח, אסור להשהותו ¹³⁹¹ אף לאחר שירקדנו. שיש לחוש שמא נתפרר לתוכו פירורים דקים, והרי נעשה תערובת זה בתוך הפסח, שהרי קודם הפסח עדיין לא נתייבש הלחלוחית, והיה אז כמו עיסה, ולא היה מעורב כלל בשאר הקמח ¹³⁹² :

יג וכל זה כשנתייבש הלחלוחית במקומות הרבה. אבל אם נתייבש במקום אחד מצידי השק. אפילו נתייבש בתוך הפסח. יאחוז בידו את המקום שנתלחלח ונתייבש בשק עם הקמח שאצלו. עד שיוריק כל הקמח שבשק ¹³⁹³ .

ואחר כך ירקדנו. ואם לא ריקדו הרי זה מותר, כיון שכבר הסיר את המקום שנפלו עליו מים ¹³⁹⁴ :

יד וכל זה כשידוע שנתלחלח ממים. אבל אם יש להסתפק שמא במי פירות שאינן מביאין לידי חימוץ, יש להתיר על ידי ריקוד אפילו באכילה, אף אם נתייבש הלחלוחית בתוך הפסח. כי יש כאן ספק ספיקא, שמא נתלחלח במי פירות שאינן מביאין לידי חימוץ, ואם תמצא לומר ממים, שמא לא נתערב כלום בהקמח מלחלוחית שנתייבש לתוך שאר הקמח ¹³⁹⁵ .

ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא קמח אחר לפסח ¹³⁹⁶ , אין לסמוך על הספק ספיקא לאכול קמח זה בפסח, אלא יצניענו לאחר הפסח ¹³⁹⁷ :

שק קמח שנשכו עכברים

טו שק מלא קמח שנשכו בו העכברים ¹³⁹⁸ , אפילו רואה לחלוחית על הקמח במקום הנשוך, שנתלחלח מרוק שבפי העכבר, ואפילו נתייבש הלחלוחית בתוך הפסח, יאחוז בידו את מקום הנשוך בשק עם הקמח שאצלו, ויקשור שם, עד שיריק כל הקמח שבשק, ואחר כך ירקדנו ¹³⁹⁹ .

ואין חוששים שמא הלכו העכברים בכל הקמח שבשק ואכלו שם ונתחמץ מהריר שיצא מפיהם, לפי שאף אם אכלו שם הדבר קרוב לודאי שלא יצא ריר מפיהם, שאין דרך העכבר להוציא ריר מפיו בשעת אכילתו ¹⁴⁰⁰ .

אבל הקמח שבמקום הנשוך יש לאוסרו, אפילו אינו רואה עליו ולא על השק שום לחלוחית. ואם נענע את השק עד שהקמח שבמקום הנשוך נתערב בשאר הקמח שבשק, אם הוא קודם הפסח ירקד כל הקמח וישהנה עד לאחר הפסח, ואם הוא בתוך הפסח אסור להשהותו ¹⁴⁰¹ .

במה דברים אמורים כשנראה לעין שאכל העכבר קצת מן הקמח שבמקום הנשוך. אבל אם נשך רק השק, ויש להסתפק שמא לא אכל כלום מן הקמח, מותר להשהותו אפילו נישך השק ונענע אותו בתוך הפסח, ואין צריך לרקדו כלל, כיון שלא נולד ריעותא בקמח עצמו אלא בשק. אבל אין לאכלו בפסח אפילו על ידי ריקוד, אם נענע את השק, אפילו נענע אותו קודם הפסח ¹⁴⁰² (כי הקמח שבמקום הנשוך יש בו חשש חימוץ גמור, שהדבר קרוב לודאי שעל ידי דוחק נשיכת העכבר בשק יצא רוק מפיו, על ידי דוחק הנשיכה, ואפשר שנפל על הקמח שאצלו ונתחמץ):

קמח שנפל עליו דלף

טז קמח שנפל עליו דלף ¹⁴⁰³ היורד מן הגג ¹⁴⁰⁴ , אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ, שטרדת הדלף מונע מלהחמיץ ¹⁴⁰⁵ את הקמח השרוי במי הדלף ¹⁴⁰⁶ .

והוא שהיה הדלף טורד טפה אחר טפה מיד בלי הפסק כלל בינתיים ¹⁴⁰⁷ . ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור ¹⁴⁰⁸ אפילו להשהותן ¹⁴⁰⁹ , מפני שהוא ספק של תורה.

וכשיפסוק טרדת הדלף צריך ללושו מיד ולאפותו ¹⁴¹⁰ . ואם שהא שיעור מיל הרי זה אסור ¹⁴¹¹ .

וכן דגן שהדלף טורד עליו אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ ¹⁴¹² . וכשיפסוק טרדת הדלף, צריך לטוחנו מיד ¹⁴¹³ :

הערות

1290. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) מים, תולדות המים, ומי פירות (ס"א-ב). (ב) תחבושת חטים לעוסות (ס"ג-ה). (ג) ריר הבהמה וזיעת החומה (ס"ו-ז). (ד) מים שנפלו על מקצת קמח (ס"ח-יד). (ה) שק קמח שנשכו עכברים (סט"ו). (ו) קמח שנפל עליו דלף (סט"ז).
1291. ס"א (עיסה שנילושה במי פירות, אפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה, אין זה חמץ, ומותר לאכלה בפסח), וס"ב (וכל המשקין שבעולם שאינן מתולדות המים, שיתבאר בסי' תס"ו, הם נקראים מי פירות). אמנם בסימן שלפנינו יתבארו דיני הרוק וזיעה שנפלו על הדגן או הקמח, ולכן מבאר תחלה את סוגי תולדות המים הבאים מהגוף, איזה מהם יש להם דין מים ואיזה מהן יש להם דין מי פירות, ואחר כך יתבארו דיני הקמח והדגן שנפלו עליהם הרוק והזיעה. ובכללות למדים את דין מים ומי פירות לענין חמץ, מדין מים ומי פירות לענין הכשר טומאה. וכן יוצא מזה נפקא מינה לענין טיבולו במשקה, כדלעיל סי' קנח ס"ד ואילך.
1292. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' נח (וכ"כ הר' אהרן הלוי ז"ל, דמי הפה והאף והעין והזיעה ומי רגלים תורת משקה עליהן ומחמיצין). הובא בב"י סוף הסימן (בארחות חיים ... דכל תולדות המים כגון מי הפה והחוטם והעין והאוזן ומי רגלים מחמיצין).
1293. משנה פ"ו דמכשירין מ"ה (תולדות למים היוצאין מן העין מן האוזן מן החוטם מן הפה מי רגלים בין גדולים בין קטנים). רמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"י ה"ב (תולדות המים הם היוצא מן העין ומן האוזן ומן החוטם ומן הפה... כל אלו היוצאין מן האדם משקין הן). ארחות חיים שם (מי הפה והחוטם והעין והאוזן). שו"ע ס"ה (ומי הפה והחוטם והעין והאוזן). ומי הפה הוא הרוק, שיתבארו דיניו לקמן ס"ב ואילך.
1294. משמעות הרמב"ם שם (ומי רגלי בני אדם), משא"כ השאר הם אף של בהמה. ח"י סוף ס"ק יד (ומי הפה מחמיץ כמו באדם, כדאיתא לעיל ס"ב). והיינו מה שנתבאר בשו"ע ס"ב (הנותן שעורים לבהמתו ומצא בהם ריר צריך לבערם). וכן הוא לקמן סט"ו (שעל ידי דוחק נשיכת העכבר בשק יצא רוק מפיו, על ידי דוחק הנשיכה, ואפשר שנפל על הקמח שאצלו ונתחמץ).
1295. משנה שם (תולדות למים ... מי רגלים בין גדולים בין קטנים). רמב"ם שם (תולדות המים הם ... ומי רגלי בני אדם בין גדולים בין קטנים).
1296. ר "[ ש ] שם (גדולים, משקין היוצאין מפי טבעת. קטנים, שתן היוצא מפי האמה). ועי' בתוס' יום טוב שם (וצ"ע דלקמן מתניתין ז' תנן והשותה מי טבריה אף על פי שיוצאין נקיים דחשבינן להו כרעי. ואפשר לי לתרץ דשאני מי טבריא, שלכך שותין אותן כדי לשלשל, אינן חשובין משקה, אלא כמו מידי דמיכל שיציאתו דרך פי הטבעת). דלא כח"י ס"ק יד (אין חילוק בין מי רגלים דקטנים או גדולים היוצא מפי הטבעת).
1297. משנה שם מ"ז (אלו לא ... מכשירין ... והראי). ר"ש שם (כמו הרעי, דהיינו צואה עבה).
1298. רוקח סי' רצ (שק שיש בו קמח, ותרנגולין ישבו עליו, ונתלחלח מצואת התרנגולין ... ואינו אוסר משום חמץ). טור (שק שיש בו קמח וישבו עליו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו מחמיץ). מ"א ס"ק י (צואת תרנגולים אינו מחמיץ).
1299. תוספתא מכשירין פ"ג ה"ח (מי רגלי בהמה לא מכשירין). רמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"י ה"ב (מי רגלי בהמה ... לא מכשירין). מרדכי רמז תקסט (רבינו מאיר כתב על העכברים שהטילו מי רגלים בחטין ... דקרוב הדבר ודאי דמי רגלים אין מחמיצין). ח"י שם (מי רגלים דבהמה דלא מקרי תולדה למים). פר"ח ס"ה (מי רגלי בהמה יש לו דין מי פירות). וראה מנחת פתים שיורי מנחה סי' תסו.
1300. משנה מכשירין פ"ב מ"א (זיעת האדם טהורה). רא"ש פ"ב סי' כא (דלחלוחית הזיעה אינה מחמצת). טור ורמ"א ס"ה (וזיעת אדם אינו מחמיץ). וכן הוא לעיל סי' תסה ס"ד (שזיעת האדם אינו כמים להביא לידי חימוץ). ולענין זיעת בתים ראה לקמן ס"ז.
1301. סעיף כז (ויש להסתפק שמא זיעת הבהמה היא מחמצת כמו מים).
1302. רמ"א ס"ה (וחלב ... אינו מחמיץ). וכן הוא לעיל (החלב ... הם בכלל מי פירות), ושם נסמן (הערה 22).
1303. רוקח סי' רצא (ושמנונית העוף, מי פירות ואין מחמיצין). הובא במ"א סוף ס"ק ו. שו"ת צמח צדק סי' קכב (ושומן של אווז נמי מי פירות הוא, דהכל הוא בכלל מי פירות). וכן הוא לעיל סי' תסב סט"ו (שומן מהותך דינו כמי פירות בלבד).
1304. שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ז (ונראה דהוא הדין חלב אינו מחמיץ ... ואף אם תמצי לומר שנפל החלב רותח צלול לתוך הקמח ... חלב דאינו מתולדת המים ודאי דאינו מחמיץ). ח"י ס"ק טו (וחָלב, הוא הדין חלב בציר"י, אפילו רותח וצלול, וכל שכן נקרש, שיירי כנה"ג).
1305. מ"א ס"ק י (ונראה לי דמי המרה גם כן אין מחמיצים, דהוי כדם וליחה סרוחה. ואם כן מותר לעשות ממנה עיסה לרפואה). הובא בח"י שם.
1306. סעיף ג (מי פירות שנתערב בהם מים ... ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם). וכאן מוסיף, שהלכה זו היא לא רק במי פירות, אלא אף באלו הנזכרים לעיל, שיש להם דין מי פירות לענין שאינן מחמיצין. וכמבואר חדושי הגהות מהרל"ח ס"ק א (אע"פ שצואת התרנגולים אינו מחמיץ, מכל מקום כשילוש אחר כך במים יהי' מי פירות עם מים שמחמיץ). הובא בנחלת צבי סוף הסימן. ח"י ס"ק ז (מבואר דכל הני, אף שאינם מי פירות ממש, מכל מקום ממהרין להחמיץ עם מים, כמו מי פירות).
1307. שו"ת רשב"א ח"א סי' תפח (בנשיכת העכברים אין בו משום חימוץ ... ועוד דאפילו תאמר שליחת פה העכברים מביאה לידי חמוץ כלעיסת האדם). והיינו שמתחלה פירש שרוק העכברים אינו מחמיץ, אף שאחר כך לשים איתן במים. ופר"ח סי' תסב סוף ס"ד (דע שאם נתבטלו המי פירות שוב אין לחוש אם ילושו אחר כך במים, כדמוכח מתשובות הרשב"א סימן תפ"ח ומתשובות [המיוחסות] לרמב"ן סימן ק"ן, למאי דהוה סבירא ליה מתחילה דרוק העכבר אינה כרוק האדם, נראה להרשב"א פשוט דמותר, דאע"ג דבתר הכי לש עיסה במים). וראה הערות לשו"ע אדמו"ר הזקן.
1308. ירושלמי פ"ג סוף ה"א (א"ר חנניה בריה דרבי הלל, ואפילו כמאן דאמר בעשבים שרי, בלוקטן משש שעות ולמעלן, מה דטלא פייגא מינהון). שו"ע ס"ה (הטל מחמץ).
1309. משנה שם מכשירין פ"ו מ"ז (אלו לא מטמאין ולא מכשירין ... והדם). רמ"א ס"ה (ודם ... אינו מחמיץ).
1310. דין כבוש בצונן שאינו חריף במעת לעת, ומקורו, נתבאר לעיל סי' תמז סכ"ז (והערה רלה). ואף שלענין חמץ בפסח הובאו שתי דעות לקמן סי' תסז סכ"ט (אף על פי שחמץ בפסח במשהו, מכל מקום אינו אוסר בצונן ... אם ידוע שלא שהתה בתוכם מעת לעת ... ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו, ואם נמצאת חטה בקועה במים ששרו בהם בשר בפסח הבשר אסור, לפי שהמים מפליטין טעם משהו מן החטה ומבליעין בבשר). היינו דוקא באיסור חמץ בפסח שאוסר במשהו. משא"כ כאן מיירי באיסור דם שבטל בששים, ואינו אוסר בכבוש אלא במעת לעת. ובזה בא ליישב, למאי נפקא מינה אם הדם הוא כמים או כמי פירות, הרי הדגן נאסר מהדם. ועל זה מבאר, דמיירי הכא שלא שהה הדגן בתוכו מעת לעת, ולא נאסר מאיסור דם. ולכן אילו הי' הדם דינו כמים, הי' הדגן מחמיץ במהלך שיעור מיל, כדלקמן סי' תסז ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה). אבל כיון שהדם דינו כמי פירות, לכן אינו אוסר את הדגן עד שישהה בתוכו מעת לעת. * שאלה כעין זו היא גם לדין טיבולו במשקה, שהדם הוא אחד משבעת המשקים שמצריכים נטילת ידים, ונתבאר לעיל סי' קנח ס"ד (אין נקרא משקה בלשון התורה אלא ז' משקים שהם ... ודם בהמה חיה ועוף, וכגון שמטבל בו לרפואה לפיקוח נפש). וכיון שהדם הוא אחד משבעת המשקים, אם כן צריך עכ"פ נטילת ידים (גם כשהוא לפיקוח נפש).
1311. סעיף ט (חטה שנמצאת במי פירות שלא נתערב בהם שום מים בעולם, אף על פי שנתרככה החטה ... ואפילו אם החטה היא מבוקעת, והביקוע הוא סימן חימוץ, אף על פי כן אנו תולין שמחמת שנישרית הרבה בתוך המי פירות נתפחה ונתבקעה ... שאין זה חמץ שאסרה תורה).
1312. ח"י ס"ק ג (שהרוק מחמיץ, נראה לי אפילו רקק דם ... אי אפשר בלא צחצוחי רוק).
1313. יבמות דף קה , א (יבמה שרקקה דם תחלוץ, לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק).
1314. כדלעיל ס"א (ואלו הן תולדות המים, היוצא ... מן הפה). וכן הוא לעיל סי' תנג ס"ח (שהרוק מחמיץ כמו מים כמו שיתבאר בסי' תס"ו).
1315. משנה דף לט , ב (לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו, מפני שהן מחמיצות). טור ושו"ע ס"א (לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו, מפני שהן מחמיצות, שהרוק מחמיץ).
1316. כמבואר במ"א ס"ק א (דאין מחמיצין מיד). והיינו שגם חטים ששוהים ברוק מחמיצין בשיעור מיל (כמו הקמח ששוהה במים), כדלקמן סי' תסז ס"ב (אם הן [החטים] שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה, מספק שמא כבר החמיצו. וכן כל דגן שנפלו עליו מים ... אם שהה לחלוחית המים עליו שיעור מיל).
1317. מ"א ס"ק ב (ואם כן צריך לומר, דהא דאמרינן לא ילעוס כו' דוקא בשל ישראל, ומשום דעבר בבל יראה). אבל אינו עובר עליהם משום הנאה מאיסורי הנאה, כדלקמן סוף ס"ד.
1318. רוקח סי' רעא (אם יש לאדם על מכתו חיטים לעוסות, יסירם, שמא מחמיצות). ח"י ס"ק א (וכתב הרוקח סי' רע"א דאפילו אם כבר נלעס והניח על גבי מכתו קודם פסח צריך ביעור ויסירם, עכ"ל. וכן נתבאר לעיל סי' תמ"ב דכל שלא נסרחה המלוגמא קודם פסח צריך ביעור).
1319. סעיף כא (חייב לבערם מן התורה, אלא אם כן נפסלו מאכילת כלב קודם שעת הביעור, דהיינו קודם שעה ששית, דכשיגיע זמן הביעור אין עליהם תורת אוכל שיתחייב לבערם והרי הן כעפר בעלמא).
1320. שאם לעסן הישראל, הרי נקנו לו בלעיסה. ראה מראי מקומות וציונים.
1321. שאם אחריותו על הישראל עובר עליו, כדלעיל סי' תמ ס"י (אם אחריות הפקדון על הישראל ... הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש, כיון שהוא חייב באחריותו, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה).
1322. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח (שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ ... הרי זה מותר), כסף משנה שם בשם ארחות חיים, בשם ה רשב"א (כתוב באורחות חיים, על מ"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה, יש אומרים דלא התיר אלא בחמץ דנכרי, וכ"כ הרשב"א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל, או הניחה על גבי מכתו, ואין אחריותה על ישראל. ואם אין מלוגמא לנכרי, מקנה לו ישראל קמח, ועושה הנכרי ממנה מלוגמא, ונותנה על גבי מכת ישראל). הובא במ"א ס"ק ב.
1323. שאפילו חמץ של גוי אסור בהנאה, כדלעיל סי' תמג ס"ג (אפילו אינן שלו אלא של הפקר, ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה).
1324. גמרא כה, ב (אמר ליה מידי דרך הנאה קא עבידנא). רמב"ם שם (שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ ... שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר, ואפילו שלא במקום סכנה). הובא במ"א שם. וראה גם לעיל סי' תמב סל"ד (דיו שבשלו נכרי בשכר בתוך הפסח, אסור לכתוב בו במועד, גזירה שמא יתן קולמוסו לתוך פיו). משא"כ על עצם הכתיבה אינו עובר, שהיא שלא כדרך הנאתן. ונתבאר בהערות שם (הערה לד).
1325. כסף משנה שם (כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא).
1326. רא"ש פ"ב סי' ב (וכיון דלאו דרך הנאתו קעבידנא, לצורך רפואה מותר, אף על גב דלית ביה סכנה. אבל שלא לצורך רפואה, אפילו שלא כדרך הנאתו אסור). ש"ך יו"ד סי' קנה ס"ק יג (לצורך רפואה, אבל שלא לצורך רפואה, אפילו שלא כדרך הנאתן אסור. הרא"ש פרק כל שעה. ופשוט הוא).
1327. ירושלמי שבת פי"ד ה"ד (א"ר שמואל בר רב יצחק הדא גומרתא סכנה. א"ר ירמיה נותנין עליה חמץ בפסח). מ"א סוף ס"ק ב (דהתם מותר לישראל עצמו ליתן עליה, אף על פי שעובר בבל יראה). ח"י ס"ק א (וכל זה בחולה שאין בו סכנה, אבל בחולה שיש בו סכנה, אפילו על ידי ישראל בעצמו מחמצו גם כן מותר. וכן כתב במ"א בשם הירושלמי). וכן הוא לעיל סי' תנ סכ"ו (וכל זה בחולה שאין בו סכנה, אבל בחולה שיש בו סכנה אין לדקדק בכל זה, ואפילו לקנות חמץ מן השוק מותר כדי למהר באכילתו, אם הוא צריך לאכילת חמץ, ואין חוששין ללאו של בל יראה ובל ימצא שהקונה את החמץ עובר עליו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש).
1328. הגהות מיימוניות הל' מאכלות אסורות פי"ד אות ב (ומותר אם הרפואה ידועה, ואם אין הרפואה ידועה אין להתיר). מ"א שם (ובהגהות מיימוניות פי"ד מהל' מאכלות אסורות כתב דבעינן דתהיה הרפואה ידועה).
1329. רמ"א שם סוף ס"ג (וכל חולה שמאכילין לו איסור, צריכים שתהא הרפואה ידועה, או על פי מומחה). וכן הוא לעיל סי' שכח ס"ב (ומכל מקום אפילו בודאי סכנה אין מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה לכל, או על פי מומחה). ובסי' שו קונטרס אחרון ס"ק א (דבעינן שתהא ידועה, או על פי מומחה, כמ"ש רמ"א ביו"ד סוף סי' קנ"ה, ומג"א ריש סי' שכ"ח, וכדמשמע במתניתין דיומא (פ"ג), עיי"ש בפירוש רש"י ורמב"ם). והוא ברש"י יומא פג, א ד"ה אין (ואע"פ שנוהגין הרופאים ברפואה זו, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך). ובפרוש המשניות שם (ואין הלכה כרבי מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה, וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד, שהוא דבר ברור, שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק).
1330. שו"ת אמונת שמואל ל מהר"ש קאידנובר סי' כז (מי שיש לו חולי בבטנו שקורין בל"א הי"ב מוטי"ר, ורפואתו הוא שחולטין שעורים או שיבולת שועל ומניחים על בטנו, אם אירע לו חולי זה בפסח ... נראה דירתיח המים היטיב ואחר כך יטיל השעורים לתוכו, ואז לא יבואו לידי חימוץ לדין התלמוד ... אף דאנן נוהגים לאסור ... מכל מקום כל מה שנוכל לעשות בהיתר עבדינן, וכמ"ש מור"ם ביו"ד סי' קנ"ה בסופו ע"ש. גם אם אפשר לחלוט במי פירות ולעשות הרפואה הנ"ל, יחלוט במי פירות ויעשה, דקי"ל מי פירות אין מחמיצין). הובא בח"י סי' תסה ס"ק ב.
1331. כדלעיל סי' תנד ס"ו (שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם, וכיון שנתבשל שוב אינה באה לידי חימוץ לעולם, אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתם, כמו שדבר האפוי אינו בא לידי חימוץ לעולם). סי' תסה ס"ב (מותר לחלוט את המורסן ברותחין, ואחר כך נותנן לפני התרנגולים, ואף על פי ששוהה כמה ימים אין בכך כלום, שהחלוט אינו בא לידי חימוץ כלל. אבל הגאונים אסרו כל חליטה).
1332. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ריד (כל אפשר להביא לו מן ההיתר אין נותנין לו מן האיסור). רמ"א יו"ד סוס"י קנה (ואין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור, אף על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר). וראה לעיל סי' שכח סט"ז.
1333. סעיף ז (וכל זה מדינא דגמרא, אבל הגאונים אסרו לנו כל מין חליטה ברותחין). ולכן עדיף לחלוט במי פירות, שאין בזה אלא מנהג, כדלעיל סי' תסב ס"ז (וכל זה מעיקר הדין, אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד).
1334. רוקח סי' רפה (הנותן לסוסים ומוציא ריר צריך לבער, שמחמיץ כמו לא ילעוס חיטין). והיינו כדלעיל ס"ג (וכיון שהרוק מחמיץ לפיכך לא ילעוס אדם חטים). הובא במרדכי רמז תקצו. טור ושו"ע ס"ב (הנותן שעורים לבהמתו ומצא בהם ריר, צריך לבערם).
1335. כי גם השעורים ששוהים ברוק מחמיצים בשיעור מיל (כמו הקמח ששוהה במים), כדלעיל ס"ג (והערה 27).
1336. מ"א ס"ק ג (ואפילו אם תמצי לומר שקודם שנותן לבהמתו אומר כל השיורים שישארו יהיו בטלים, מכל מקום צריך לבערם, שלא תחזיר בהמתו ותאכלם). ואף שהחמץ אינו שלו, אינו יכול להאכילו לבהמתו, כדלעיל סי' תנ סי"ח (אסור ליתן בהמתו לנכרי להאכילה בימי הפסח, אם ידוע לו שהנכרי יאכילנה פסולת של שעורים שהוא חמץ, לפי שאכילת הבהמה היא הנאת האדם שעל ידי כן היא מתעלה ומשבחת ומתוספת בדמים).
1337. דרכי משה ס"ק א, ממשמעות הטור (ומשמעות דברי רבינו דאין לחוש מספק). רמ"א ס"ב (אבל מסתם אין לחוש).
1338. ב"ח ריש הסימן. וכדלעיל סי' תכט סי"ט, ושם נסמן (הערה קח).
1339. שבת קמא, א (בפרה דאית לה רירי). וכדלעיל סי' שכד סי"א (אין נוטלין מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור).
1340. רוקח שם (פרה אית לה רירי, על כן צריך לבער מה שישאיר פן יחמיץ).
1341. ח"י ס"ק ה (נראה לענ"ד דזה דוקא בסוס וכהאי גוונא, שמיירי שם הרוקח סי' רפ"ה, אבל בפרה דאית לה ריר מן הסתם ... על כן ודאי יש לבער מן הסתם, לכן יתן לפניה מעט מעט).
1342. מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלה (והנותן לסוסו שיבולת שועל משש ולמעלה יתן לו מעט מעט, שאם ישאר יתחמץ מריר הסוס). והיינו שמהרי"ל הצריך לעשות כן אף בסוס (שהוא דעת היש מחמירין דלקמן). והח"י למד מכאן, שעכ"פ צריך לעשות כן בפרה שיש לה ריר.
1343. מהרי"ל שם. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואותם שיש להם סוסים יזהרו כשנותנים להם האוור"ן בל"א, שלא ישייר מידי בתוך האבוס לאחר שאכל, דרירו מחמיץ). הרי ששתיהם הצריכו להזהר אף בסוסים, שאין להם ריר). רמ"א ס"ב (ויש מחמירין לבער כל הנותר מן הבהמה, אף על פי שאין רואה עליו ריר).
1344. ח"י סוף ס"ק ד (ומכל מקום טוב ליתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו, כמו שכתבו מהר"י ווייל ומהרי"ל).
1345. רוקח סי' רצ (שק מלא קמח שנתון במרתף אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה, אף על גב דאמרינן בפרק ב' דמכשירין זיעת הבתים וזיעת אדם טהורה, מיהו מחמיצין). הובא ברא"ש פ"ב סי' כב, ובטור. דעה הב' בשו"ע ס"ג (שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה, מותר. ויש אוסרים). מ"א ס"ק ה (הרוב אוסרין, הרוקח, וגם הרא"ש לא חלק עליו למעשה, וגם ברמזים כתוב סתם דמחמיץ, וכ"כ רבינו ירוחם, וכ"מ מלשון הטור).
1346. מ"א שם (ונראה לי טעם האוסרין, משום שהחומה מזיע מכח המים שיש בה, כמו שכתבתי סי' תס"ב ס"ו לענין בשר יבש. ולפי זה בכותל של עץ שמזיע לכו"ע שרי. ואפשר דיש בו גם כן לחלוחית מים שקבל בעודו מחובר). וכדלעיל סי' תסב סי"ז (כגון בשר יבש שמזיע בימות הגשמים מחמת המים שהודח בהם, וכמו שיתבאר בסי' תס"ו עיי"ש).
1347. רוקח שם (בשר יבש שמזיע בשעת הגשמים מחמץ, מכח המים שהודחו).
1348. רא"ש פ"ב סי' כב (לא ידעתי למה דימה זיעת בתים לרוק, ולא נדמה לזיעת אדם, ששניהם אין מכשירין). והיינו שלמדים זאת מדין הכשר טומאה, במכשירין פ"ב מ"א (זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה זיעת האדם טהורה). הגהות מיימוניות פ"ה אות ט בשם רבנו ברוך (כתב רבינו ברוך פעם אחת ... ובא הדבר לפני רבותיו והתירו, וכן אם נמצא לחלוחית טיפות מזיעות המרתף על השק). דעה הא' בשו"ע בסתם (שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה, מותר. ויש אוסרים). וכמבואר באליה זוטא ס"ק ב (מלשון שו"ע שכתב המתירין בסתם ... משמע שיש להקל, וכן מוכח ממה שמצאתי בדרישה זה לשונו, נראה לי אם אין ידוע ממה נתלחלח השק ... שמא ... על ידי זיעת החומה נתיבש ... הרי דזיעת החומה מותר לגמרי).
1349. ברא"ש והגהות מיימוניות ושו"ע נזכר רק זיעת החומה. ורבינו משוה בינם, על פי דברי המ"א שם שמשוה ביניהם. וראה מראי מקומות וציונים.
1350. מכשירין פ"ב מ"ב (הבריכה שבבית, הבית מזיע מחמתה). ח"י ס"ק ו (ולפי זה נראה דדוקא כשמזיע מחמת עצמו או מחום האש וכיוצא בזה, משא"כ אם מזיע מחמת חום והבל דמים חמין, הרי הוא כמים דמכשיר, כמבואר בפ"ב דמכשירין). וראה גם לעיל סי' תסה ס"ד (אם אינו מזיע מחמת חום המים, אלא מחמת חום האוּר, כמו שיתבאר בסימן תס"ו).
1351. כדלעיל ס"א (נתערב בהם מים כל שהוא ... ממהרין להחמיץ יותר ממים בלבד).
1352. ח"י ס"ק ח (ולענין דינא, כתב גיסי בספרו אליהו זוטא, דדעת המתירין עיקר הוא, ומ"א כתב דעיקר כדעת האוסרין, וטוב להשהותם עד אחר פסח).
1353. רוקח סי' רצ (אם נפל מים על קמח, או נתלחלח השק, ירקד הקמח והשאר מותר). רא"ש פ"ב סי' כב (מה שכתב אם נפל מים על קמח שירקד הקמח והשאר מותר, נראה לי דקולא גדולה היא לעשות כן בתוך הפסח, דכיון דחמץ במשהו חיישינן שמא יעבור חמץ כל שהוא עם הקמח. וראיתי מורים הלכה למעשה, שאוחז בידו כל מקום המלוחלח, עד שיזרוק כל הקמח שבשק, והוא עדיף טפי). טור ושו"ע ס"ד (נפלו מים על קמח, או נתלחלח השק, יאחוז בידו כל המקום המלוחלח בשק עד שיריק כל הקמח שבשק). ט"ז ס"ק ג (משמע דשאר הקמח מותר אפילו בפסח). ח"י ס"ק יב (ואפילו תוך הפסח מתיר בכהאי גוונא).
1354. הגהות רש"ל לטור (ומכל מקום אחר כך צריך לרקד כל הקמח הנשאר, וכן המנהג ועיקר). הובא בפרישה ס"ק ו, ובב"ח סוף הסימן. ט"ז ס"ק ג (וכתב מו"ח ז"ל שצריך לרקד אחר כך), וס"ק ד (נראה שאין זה אלא חומרא בעלמא ... כיון דאפשר למעבד הכי עבדינן, אבל לא לאסור בלא ריקוד אחר כך). מ"א ס"ק ו (ואף על פי כן ירקדנו אחר כך). ח"י ס"ק י (ומכל מקום ירקדנו אחר כך, ב"ח. וכתב הט"ז דהוא חומרא בעלמא). ולכן כתב כאן רק "וטוב לרקדו אחר כך". ולקמן סי"ג "ואם לא ריקדו הרי זה מותר, כיון שכבר הסיר את המקום שנפלו עליו מים". וראה גם לקמן סט"ו (ואפילו נתייבש הלחלוחית בתוך הפסח, יאחוז בידו את מקום הנשוך בשק עם הקמח שאצלו, ויקשור שם, עד שיריק כל הקמח שבשק, ואחר כך ירקדנו), ושם (הערה 110).
1355. רא"ש שם (שקאי גם על מה שכתב הרוקח "אם נפל מים על קמח, או נתלחלח השק"). טור ושו"ע שם (או נתלחלח השק, יאחוז בידו כל המקום המלוחלח בשק).
1356. רוקח סי' רצ (אם נפל מים על קמח או נתלחלח השק ירקד הקמח והשאר מותר). מרדכי רמז תקסט, בשם הר"י אור זרוע (מעשה בא לפני רבינו יצחק מווינא, על שק של קמח שנפל לטיט בפסח, וצוה להריק השק, ואמר שיש לנהל הקמח כדי שישאר הלחלוח למעלה, וזה יזרוק, והשאר מותר בכך). רא"ש פ"ב סי' כב (נראה לי דקולא גדולה היא לעשות כן בתוך הפסח). שו"ע שם (ואם אי אפשר לעשות כן, ירקד הקמח, והשאר מותר). מ"א ס"ק ח (ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה). והיינו שהרוקח והאור זרוע התירו כן לכתחלה, והרא"ש כתב שהיא קולא גדולה. והשו"ע התיר כן רק כשאי אפשר לעשות באופן הראשון.
1357. ט"ז ס"ק ד (הנה לא זכר כאן כלל תיקון דלאחוז במקום הלח, והיינו משום דלא אפשר, כיון שכל השק או חלק גדול ממנו נפל לטיט, ואין תקנה אלא בריקוד). מ"א ס"ק ז (ואם אי אפשר לעשות, כגון שנתלחלח מצדו בהרבה מקומות). עוד אופן נתבאר לקמן סט"ו (ואם נענע את השק עד שהקמח ... נתערב בשאר הקמח), ששוב אי אפשר לעשות כן, וצריך לרקד כל הקמח.
1358. ואז הריקוד הוא מעיקר הדין (ולא רק לחומרא בעלמא). ובזה דן בסעיפים ח-יב שלפנינו, כמבואר בט"ז שם (ואין תקנה אלא בריקוד, בזה אמר דלא מהני בנתייבש, שמא יתפרך וירד עם הקמח בניקבי הנפה).
1359. תוכן המשך דברי רבינו בקטע זה: ריקוד הקמח באופן זה אסורה מדברי סופרים. ואם המים נפלו עליו ביום טוב, ולא הי' אפשר לרקדו קודם יום טוב, מה שהוא צריך לאכלו בו ביום, יכול לרקדו ביום טוב. ומה שאינו צריך לאכלו ביום טוב, יש שני טעמים לרקד קמח זה: (א) לצורך אכילה בחול, שזה אסור מטעם טורח ביום טוב לצורך חול. ומטעם זה בלבד אסור אף על ידי נכרי. (ב) לצורך ביעור חמץ, שיש בזה שני דעות לעיל סי' תמו ס"ה, והמסקנא לעיל שם ס"ו (במקום שאין מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה). ומטעם זה יכול לרקדו על ידי נכרי, כדלעיל שם (ומכל מקום יכול לומר לנכרי ... שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה).
1360. כי מה שהוא צריך לאכילה בו ביום, נתבאר לקמן סי' תקו ס"ג-ד (ההרקדה היא ממלאכות האסורות ביום טוב, אפילו לצורך אכילה ... במה דברים אמורים בהרקדה ראשונה, אבל אם כבר נרקד הקמח פעם אחת ... ונפל לתוכו צרור או קיסם ביום טוב ... מותר לרקדו פעם השנית ביום טוב, ואינו צריך לשנות כלל, שלא הצריכו שינוי אלא במקום שהיה אפשר לעשות מערב יום טוב ... וכיון שלא נפל לתוכו אלא ביום טוב, אם כן בערב יום טוב לא היה צריך לחזור ולרקדו). אבל מה שאינו צריך ליום טוב, אסור מדברי סופרים "שהרי הוא טורח לצורך החול".
1361. מ"א ס"ק ח (ונראה לי אם אין צריך לאכול מן הקמח ביום טוב, אסור לרקדו ביום טוב ... אלא ירקדנו על ידי עכו"ם כדי לבער החמץ ... ואף על גב דריקוד הוי מלאכה דאורייתא, הכא כיון דאין בו פסולת לא הוי אב מלאכה). ומה שכתב המ"א "כיון דאין זה פסולת", מבאר רבינו דהיינו "כיון שכבר נרקד הקמח פעם אחת קודם יום טוב ויצאו ממנו כל הסובין, ואינו חוזר ורוקדו אלא כדי לבער החמץ מתוכו". ואף שבכל אופן חוזר ומרקדו כדי לברר החמץ מתוכו, ולמה אם כן לא יהי' בזה מלאכה דאורייתא. כותב על זה רבינו "כמו שיתבאר בסי' תק"ו". ונתפרש שם ס"ג (אם כבר נרקד הקמח פעם אחת, ורוצה לרקדו שנית ביום טוב כדי שיהא הפת נאה, מותר). אמנם כאן רוצה לרקדו שנית (לא רק "כדי שיהא הפת נאה", אלא) כדי לבער החמץ מתוכו, ולמה אם כן לא יהי' בזה מלאכה דאורייתא. ואוצ"ל "כמו שיתבאר בסי' ת"ק", והכוונה למה שנתבאר לקמן שם סי"ח (שהניקור אין בו מלאכה גמורה, אף על פי שהוא בורר ומפריד אוכל מאוכל, אין בכך כלום כיון שהכל מין אחד אלא שהתורה אסרתו באכילה, ואין איסור בורר שייך אלא בבורר ומפריד שני מינים זה מזה, או פסולת מתוך האוכל שהן כעין שני מינים).
1362. כדלעיל סי' תמד ס"ט-י (אחר שגמר מלאכול סעודת שחרית בשבת ... אם נשארו לו פירורין גדולים צריך ליתנם לנכרי ... מוציאו דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי סופרים ... שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' ש"ז), ובסי' תמו ס"ו (ומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא ... וכבר נתבאר בסי' ש"ז שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה), ובסי' תנט ס"כ (ואם הוא יום טוב, שאסור להדיח כלים שאין לו צורך להשתמש בהם עוד בו ביום, ידיחם על ידי נכרי, שההדחה שלא לצורך יום טוב היא שבות, והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, ושבות דשבות לא גזרו במקום מצוה, דהיינו לבער ולהעביר החמץ הדבוק בכלים). והיינו כדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה ... לצורך מצוה. אומר ישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו). וכן הוא לקמן סי' תקפו סכ"ד (על ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, כגון לעלות באילן ולהביאו מחוץ לתחום וכל כיוצא בזה, אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו). וכן פסק רבינו במקומות רבים בשו"ע שלו (ראה "הלכות אמירה לנכרי" פ"ז).
1363. כדלעיל סי' תמד ס"ט (וישליך הקינוח והפרורין הדקים במקום דריסת הרגלים, אפילו בתוך ביתו, דכשתגיע שעה ששית כבר הן מבוערין על ידי דריסת הרגלים). ובסי' תס ס"ו (טוב שמיד שהפירורין נופלין לארץ, קודם שיתחמצו, ידרסם ברגליו בעפר, כדי שיתבערו מיד, ולא יצטרך לשורפם אחר כך), לכן יאמר לנכרי להשליכו מיד ארצה, שיתבער על ידי דריסת הרגלים. והטעם שמועלת כאן דריסת הרגלים, אף שלא נפסל בזה מאכילת כלב, נתבאר לעיל סי' תס ס"ו (הערה 49).
1364. מ"א שם (ונראה לי דאם רוצה נותנו לעכו"ם במתנה, עד שלא שהה שיעור מיל). שהרי גם נתינת מתנה הותרה ביום טוב לצורך ביעור חמץ, כדלעיל סי' תמד ס"ט (ואף על פי שאסור ליתן בשבת מתנה שאין בה צורך השבת ... מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לבער החמץ מרשותו שלא יעבור עליו בפסח בבל יראה, הרי יש בנתינה זו צורך מצוה, ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה), ושם נסמן (הערה נא).
1365. סיכום תוכן הענינים שנתבארו לפנינו ס"ט-י: הקמח הזה שנפלו על קצתו מים ונתייבש, וריקדו אותו מהבצק היבש, חוששים שפירורי בצק יבש עברו דרך נקבי הנפה ונתערבו בשאר הקמח, ונאסר כל הקמח. ונתבארו בזה שלוש שיטות הפוסקים: (א) קמח זה יש לו דין תערובת יבש (הפירור) בלח (שאר הקמח), שאינו מתבטל (תחלת ס"ט). ואף אפייתו קודם הפסח לא תועיל (ס"י). (ב) גם פירורים שנתייבשו ונתערבו בלח בטלים בששים, כיון שאינם ניכרים. אמנם כיון שהפירור עומד בפני עצמו, דינו כמו יבש ביבש שחוזר וניעור בפסח (סוף ס"ט). ובזה מועלת אפייתו קודם הפסח (תחלת ס"י). (ג) פירור זה שנתייבש ונפרך ועבר את נקבי הנפה, הוא דק כקמח, ודינו כתערובת קמח בקמח, ולכן לדעת הפוסקים שנחשב לח בלח, גם כאן אינו חוזר וניעור בפסח, ולדעת הפוסקים שנחשב יבש ביבש, גם כאן חוזר וניעור בפסח. וגם בזה מועלת אפייתו קודם הפסח (ס"י). ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, להתיר אפייתו קודם הפסח (סוף ס"י). בזה דן גם בשו"ת רבינו סי' ה, דלקמן הוספה א (ראה שם הערה 1). * כל האמור לקמן נמשך למה שנתבאר לעיל ס"ח (יסיר מקום המלוחלח ... ואם אי אפשר לעשות כן, כגון שנתלחלח בצדו בהרבה מקומות, ירקד כל הקמח). שאז הריקוד הוא מעיקר הדין. ואם נתייבש לא מהני ריקוד. משא"כ אם נתלחלח במקום אחד, אזי הריקוד הוא רק לכתחלה, כדלקמן סי"ג (ואחר כך ירקדנו. ואם לא ריקדו הרי זה מותר, כיון שכבר הסיר את המקום שנפלו עליו מים).
1366. מרדכי רמז תקסט (ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח. אבל אם עמד השק עד שנתייבש הלחלוחית, לא מהני ניהול, דמיפרך ונכנס עם השאר, ולא ישאר למעלה כלום, וחמץ בפסח במשהו). שו"ע ס"ד (ודווקא כל זמן שהוא מלוחלח, אבל אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד, דמיפרך ומתערב עם השאר). לבוש ס"ו (ויעבור דרך נקבי הנפה ונתערב עם השאר). וראה כעין זה לעיל סי' תמז סכ"ה (צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד).
1367. דרישה ס"ק א (יש לומר דהכא כשנתלחלח ונתייבש ונפרך לא מחשב עוד קמח בקמח, אלא הנפרך חשיב כחמץ בעין, ולא שייך למימר ביה שנתבטל, עד שיהא מותר לאכלו תוך הפסח). מ"א ס"ק ט (ועי' ביו"ד סימן ק"ד, ובב"י סי' קט"ו). והיינו האמור בשו"ע שם סי' קד ס"א (ואם נחתך לחתיכות דקות, והוא בענין שאינו יכול לסננו ... הכל אסור ואין שם ביטול). ובט"ז שם ס"ק א (אין כאן לח בלח ולא יבש ביבש, דכל ביטול הוא מצד שאינו ניכר, משא"כ כאן דניכר, אלא דאי אפשר לבררו, ממילא לא מהני כאן אפילו ששים, דלא מהני ששים אלא אם נעשה האיסור לח ונימוח לגמרי, משא"כ כאן דשם איסור לא נעקר ממנו, ולא נתבטל כלל לא בששים בתורת לח בלח ולא ביבש ביבש ) ובב"י סי' קט"ו ד"ה והרשב"א (ולי נראה דלדעת הרמב"ם יש לומר דלא דמי לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין, דהתם אע"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו, מכל מקום אין האיסור ניכר כלל, אבל בחמאה הוי האיסור ניכר, דהיינו הקום, אלא שאי אפשר לברור אותו ולסלקו מן החמאה, ולפיכך אינו בטל ) ח"י ס"ק יג (אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח, ולא אמרינן דחוזר וניעור, מכל מקום פירורין שאני, דאינם מתערבין יפה. כן הסכמת האחרונים). וכן הוא לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק טו (והוא הדין בפירור המעורב בקמח, שהפירור יש לו דין יבש אף שהוא דק מאד, כיון שיש בו ממשות קצת. מה שאין כן בקמח שהוא נימוח ביד כלח ממש (ולכן קמח בקמח מקרי לח בלח). וזה שכתב החק יעקב שאינן מתערבין יפה), ושם (הערות תרה-ז). וראה גם שו"ת רבינו סי' ה-ו (לקמן הוספות א-ב). פסקי דינים צמח צדק קצ, א. שו"ת צמח צדק יו"ד סי' ע אות ד.
1368. כדעה הא' דלעיל סי' תמז ס"א (ולדעה הב' דהוי יבש ביבש, יתבאר לקמן בסעיף הבא).
1369. רמ"א ס"א (ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו, אבל בשאר איסורין אין לחוש). ש"ך ס"ק ג (דבטל ברוב כיון שאינו מכירו ... אינו יכול לסננו, דהוי ממש כיבש ביבש, דהא קי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא ... אלמא כל שאי אפשר לסננו בטל), ובנקודת הכסף על הט"ז ס"ק א.
1370. והיינו שאף שדינו כיבש ביבש לענין שחוזר וניעור בפסח (כדלקמן בסמוך), מכל מקום דינו כלח בלח מין במינו לענין שצריך ששים (כמבואר כאן). וראה מראי מקומות וציונים.
1371. מ"א שם (אף על גב דקמח בקמח בטל בס', כיון שיש פירורין בעין חוזר וניעור). ודינו כמו תערובת יבש ביבש, שחוזר וניעור בפסח.
1372. כדלעיל סי' תמז סכ"ב (כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת, לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת, כאלו נתערב עכשיו בפסח).
1373. יוצא אם כן שאסור לאכלו בפסח מאחד משני הטעמים, או מטעם יבש בלח שאינו מתבטל, או מטעם יבש ביבש שחוזר וניעור. והן שני הטעמים שהובאו לעיל (הערה 78 והערה 82) מהמ"א שם (כיון שיש פירורין בעין חוזר וניעור (ועי' ביו"ד סימן ק"ד, ובב"י סי' קט"ו)).
1374. עולת שבת ס"ק ג (אפילו אם רוצה לאפות מהקמח מצות קודם פסח אסור לאכול מהם בפסח). ח"י סי' תנג סוף ס"ק יג (ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין, לא מהני ביטול, אפילו לאפות קודם פסח, כמבואר לקמן סי' תס"ו). וכן נראה במקור הלכה זו שבמרכי רמז תקסט (אם עמד השק עד שנתייבש הלחלוחית. לא מהני ניהול ... וצריך ליקח קמח אחר לצורך פסח), וכמבואר בשו"ת פני יהושע או"ח סי' ט (דמבואר בדבריו דמיירי שהוא אסור לאפות אפילו קודם פסח).
1375. סעיף ט (כשאופה קודם הפסח, הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש על ידי האפיה, ולכך אינו חוזר וניער בפסח).
1376. שהיא הדעה הראשונה הנ"ל.
1377. לכאורה הכוונה בזה, שפירור זה שנתלחלח ונתייבש ואחר כך נאפה, דינו כחמץ נוקשה שנתבאר לעיל סי' תמב ס"כ (חמץ נוקשה ... חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח).
1378. ולכן אין אפיתו מועלת. וכן הוא בשו"ת רבינו סי' ה, דלקמן הוספה א (לפי מ"ש המג"א סי' תס"ו (סק"ט) דאפילו פירור חוזר וניעור, ורוצה לומר אף שנאפה קודם הפסח ... לא ידעתי מקום לספיקו דמעכ"ת). ונתבאר שם הערות 5-6). וראה יגדיל תורה נ.י. חוב' ה ע' פב.
1379. שו"ת פני יהושע ח"א או"ח סי' ט (ונראה בלתי ספק שמותר לאפותו קודם פסח אחרי הניהול, דבזה פשיטא שאין חשש בעולם, למאי דקיי״ל דאין חוזר וניעור. וכן הוריתי כמה פעמים). שו"ת פרח [שושן] כלל ד סי' א (דלכתחלה או בהפסד מועט ושלא בשעת הדחק, אסור לאפותו אפילו קודם הפסח, אלא ירקדנו וישמרנו עד לאחר הפסח כדברי מרן. ובשעת הדחק או בהפסד מרובה, יאפה אותו קודם הפסח).
1380. עולת שבת ס"ג (ולדעת תרומת הדשן דסבר דקמח בקמח הרי כתערובת לח בלח ומתערב יפה, אפשר להקל אפילו באכילה). הובא בפרח שושן שם ד"ה ואין להקשות.
1381. סעיף א (ויש אומרים דקמח שנתערב אין לו דין תערובת לח בלח ... אלא יש לו דין תערובת יבש ביבש).
1382. היינו, שלפי "יש חולקים" אלו, יהי' "מותר לדברי הכל", כי לפי יש חולקים אלו אין לו דין "יבש בלח", אלא דין "יבש ביבש", או "לח בלח". ולשני הדעות האלו מועלת אפייתו קודם הפסח להתירו, כדלעיל סי' תנג ס"ט (ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש, כמו שנתבאר סימן תמ"ז, אסור לאפות בתוך הפסח ... אבל כשאופה קודם הפסח, הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש על ידי האפיה, ולכך אינו חוזר וניער בפסח). וראה אמרי יושר ח"ב סי' ט אות ז.
1383. כמובא לעיל משו"ת פרח שושן (ובשעת הדחק או בהפסד מרובה, יאפה אותו קודם הפסח). וכן מסיק רבינו בשו"ת סי' ה, דלקמן הוספה א (באמת אני אינני מורה כן לעניים משום שמחת יום טוב, לאסור האפיה קודם פסח מחשש פירור המיפרך. וטעמי ונמוקי לא עת האסף פה, כי הדברים עתיקים וארוכים).
1384. פרח שושן שם (ובשעת הדחק או בהפסד מרובה יאפה אותו קודם הפסח ... וישליך ממנו מעט קודם שילושנו).
1385. סעיף יט (שאף אם יש חשש חמץ משהו בתוך הקמח הזה, נוכל לתלות ולומר שאותו החשש חמץ היה כולו בתוך המקצת שנאכל כבר קודם הפסח). וכן הוא לעיל סי' תנג סי"ב (כיצד יעשה, אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה או ישליכנה לאיבוד קודם הפסח, והשאר מותר לו). ושם נתבאר הטעם שמועלת עצה זו (לפי שיש כאן ב' ספיקות להקל, שמא החטה שנאכלה או שנאבדה מן העולם היא היא החיטה המחומצת שנתערבה בכרי, ואם תמצי לומר שאותה [חטה] עדיין היא מעורבת בכרי, מכל מקום כשאוכל בפסח מצה הנעשית מחטים שבכרי, יש להסתפק על כל חתיכת מצה שהוא בולע, שמא אין בחתיכה זו כלום מאותה חטה המחומצת, ואין באכילה זו שום איסור כלל. ונמצא שעל כל חתיכת מצה שהוא בולע יש בה ספק ספיקא להקל, ולומר שאין באכילה זו איסור כלל. והקילו חכמים בספק ספיקא כזה, לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבש). וראה פסקי דינים צמח צדק לד, רע"ב.
1386. מרדכי רמז תקסט (אם ימצא כמו עיסה זה יזרוק, והשאר ישמרו עד לאחר הפסח). ובהגהות הרמ"א שם (אף על גב דהיה קודם הפסח כדלקמן, מכל מקום תוך הפסח חוזר וניעור, לענין לאוסרו באכילה) שו"ע ס"ד (ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח). מ"א ס"ק ט (ואם כן אסור לאוכלו, ומותר להשהותו).
1387. סכ"ב (חמץ שנתערב בהיתר לח בלח ... מותר לאכלו בפסח ... ויש חולקין ... ויש מחמירין ... חוזר וניעור בפסח ... אסור לאוכלה בתוך הפסח). והיינו שעכ"פ מותר להשהותה. וכמובא בהערות לעיל שם מתשובת הגאונים, בשערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' פד (למשתייה בפסח לא קמיבעיא לן), ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' נג, וסי' תפה (ורבינו האיי גאון אסר ... לשתותו בפסח), ובטור סי' תמב (רב נטרונאי שהשיב ... ודאי אסור לשתותו בפסח). רמב"ם פ"ד הי"ב (אסור לאכלו עד אחר הפסח), לפירוש המגיד משנה שם (והרבה מהגאונים כדעת רבינו, שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח, שחוזר וניעור). והיינו שעכ"פ מותר להשהותם. ומיירי בתערובת טעמו בלבד, שלדעת פוסקים הנ"ל אסור באכילה ושתיה, ומותר להשהותו (כמו בתערובת לח בלח). ומפרש רבינו, שאפשר גם מה שכתבו כאן המרדכי והב"י בשו"ע והמ"א, שאסור באכילה ומותר להשהותו, למדוהו מדין הנ"ל של לח בלח. וכן נתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק י (דעת המ"א דסבירא ליה דמשום חוזר וניעור לחוד אין איסור להשהות. וראייתו אפשר מהסוברים דאף לח בלח חוזר וניעור, ואפילו הכי מותר לקיימו). והיינו שמדין תערובת לח בלח (או טעם בלבד) לדעת הפוסקים שאומרים בו חוזר וניעור בפסח, למדים גם לדין תערובת יבש ביבש שחוזר וניעור בפסח, שאע"פ שאסור לאכלו, מכל מקום מותר להשהותו. * ואף שיש פוסקים שכל תערובת יבש ביבש לפני הפסח, אסור אף להשהותו בפסח. מכל מקום מסיק רבינו לסמוך בהפסד מרובה על דעת השו"ע כאן, כדמסיק בסוף הקונטרס אחרון שם (ומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל, שהרי דעת השו"ע בסי' תס"ו ס"ד, דלא אמרינן חוזר וניעור לענין להשהותו). וכן נפסק לעיל שם בפנים סי"ח (ויש חולקין על זה ואומרים ... אסור גם כן להשהותן ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה). וכאן התירו אף לכתחלה, מטעם דלקמן (הערה הבאה). וכן הוא בשק קמח שנשכו העכברים, כדלקמן סט"ו (ירקד כל הקמח וישהנה עד לאחר הפסח).
1388. תוכן האמור בקטע שלפנינו, ובסעיף הבא: בטעם איסור תערובת הפירורים בקמח, נאמרו לעיל ס"ט-י (והערה 76) שלושה טעמים: (א) תערובת יבש בלח, שיש פוסקים שאינו בטל אף בשאר איסורים. (ב) הפירור עומד בעינו וחוזר וניעור בפסח. (א) קמח בקמח הוא תערובת יבש ביבש, שחוזר וניעור בפסח. טעם האמור לעיל להתיר להשהותו בפסח, מועיל רק אם נאמר שתערובת הפירורים בקמח הוא יבש ביבש, שחוזר וניעור בפסח. משא"כ אם נאמר שתערובת הפירורים בקמח הוא יבש בלח, היה ראוי לאסור להשהותו בפסח. (וגם אם נאמר שתערובת הפירורים בקמח הוא יבש ביבש, הרי הובא לעיל הערה הקודמת, שיש פוסקים שתערובת יבש ביבש אסור להשהותו בפסח. וקיי"ל להחמיר כדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה. ומדוע אם כן מתירים כאן להשהותו אף בלא הפסד מרובה). על כן מבאר טעם נוסף להתיר להשהותו בפסח, כיון שאיסור האכילה הוא ספק דאורייתא, ואילו האיסור להשהותו הוא ספק דברי סופרים, והכלל הוא שספק דברי סופרים לקולא. ואף שמכל מקום הי' ראוי לאסור להשהותו, משום חומרא דפסח. מכל מקום כאן יש לצרף לקולא גם את דעת האומרים שיבש בלח מתבטל (ויבש ביבש, אף שחוזר וניעור, מכל מקום מותר להשהותו). ומחמת צירוף כל הנ"ל מותר להשהותו כאן (אף בלא הפסד מרובה). משא"כ אם נתייבש בפסח, שאין לצרף היתר הנ"ל, נתבאר לקמן סי"ב שאסור להשהותו (אף שגם שם הוא ספק דרבנן).
1389. כדלעיל סי' תמב סכ"ח (שמן התורה ... אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית ... מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, גזרה משום כזית). וכיון שכל החשש הוא שמא יצא פירור דרך נקבי הנפה, אם כן אין כאן חשש שיצאו הרבה פירורים שמצטרפים לכזית. ואם היו הפירורים מצטרפים לכזית, נתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק יח (והוא הדין אפילו אין כזית מהן במקום אחד ... אלא שהחטים הם נוגעות זו בזו, מיקרי נמי מקום אחד וחשיבי ולא בטילי. ולא גריעי מכזית בצק במקום אחד). וראה מראי מקומות וציונים.
1390. כעין זה הוא גם לעיל סי' תמז סכ"ד (פרוסת פת שנפל ליין, אע"פ שנטלה משם קודם הפסח, מכל מקום יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין ... מותר להשהותו עד לאחר הפסח ... אין בו אלא חשש בעלמא ... ודי לאסור אותו בשתיה). ואף שלעיל שם לא נתפרש דמיירי בפחות מכזית, שדוקא אז הוא ספק איסור דברי סופרים. מכל מקום מסתבר שכן הוא, שהרי כבר נטלו משם את הפת, ונשאר רק חשש "שמא נתפררו ממנו פירורין דקין". וכעין זה הוא גם לקמן סי' תסז ס"ז (דגן שנטבע בנהר ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע אינו חמץ ודאי אלא ספק, לפיכך אם נתנגב ונתייבש ונתערב בדגן אחר הרבה ממנו, אפילו נתערב בתוך הפסח, יש מתירין התערובת אפילו באכילה ... ויש חולקין על זה ... ומכל מקום במקום הפסד מרובה ... יש לסמוך על סברא הראשונה, להתיר להשהות התערובת עד לאחר הפסח, אפילו נעשה התערובת בתוך הפסח). אלא ששם התירו בהפסד מרובה אפילו נעשה התערובת בתוך הפסח, כיון שיש בזה ספק חמץ, ויש המתירים אפילו באכילה. משא"כ כאן שאם נשארו פירורים בקמח, הם ודאי חמץ. וראה יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' פג. מראי מקומות וציונים.
1391. מרדכי רמז תקסט (ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשומרו [עד] אחר הפסח ... אבל בפסח דאיסורו במשהו יזרקו הכל). שו"ע ס"ד (ואם נתייבש בפסח, אסור להשהותו). ונתבאר לעיל (סוף הערה 99). וכן הדין בעכברים שנשכו שק קמח, כדלקמן סט"ו (אם נענע את השק עד שהקמח שבמקום הנשוך נתערב בשאר הקמח שבשק, אם הוא קודם הפסח ירקד כל הקמח וישהנה עד לאחר הפסח, ואם הוא בתוך הפסח אסור להשהותו).
1392. מ"א ס"ק ט (אבל אם נתייבש בפסח, הוה ליה כחמץ שנתערב בפסח, דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב, ואם כן נתערב בפסח ואסור להשהותו, כן נראה לי טעם הרב"י).
1393. ט"ז ס"ק ד (לא מהני ריקוד, משמע אבל תיקון הראשון, דהיינו שיאחז בידו המקום המלוחלח, הוא מהני אפילו ביבש, כיון שנוטל כל המקום שיש בו ספק, מה לנו חשש עוד ... בתיקון שיאחז במקום הלח ויקח השאר, למה לא יועיל אף לנתייבש). הובא במ"א סוף ס"ק ט. ח"י ס"ק יב.
1394. כדלעיל ס"ח (יסיר מקום המלוחלח והשאר מותר ... וטוב לרקדו אחר כך). וכמבואר בט"ז שם (נראה שאין זה אלא חומרא בעלמא ... כיון דאפשר למעבד הכי עבדינן, אבל לא לאסור בלא ריקוד אחר כך). הובא בח"י ס"ק י.
1395. דרישה סוף ס"ק א (ונראה דאם אין ידוע ממה נתלחלח השק, דיש להקל אפילו לאכלו בפסח, אף אם נתייבש, מכח ספק ספיקא, שמא מכח מי פירות או זיעת החומה נתייבש, ואם תמצי לומר ממים נתייבש, שמא לא נפל לתוכו כלום). אליה זוטא ס"ק ב (מיהו עיקר דין שכתב הדרישה צ"ע). הובא בח"י ס"ק יג.
1396. ח"י סי' תסז ס"ק י (באמת בסימן זה ובכמה מקומות מבואר דסומכים על ספק ספיקא אף באכילה ... והעיקר נראה לי כמסקנת הט"ז, דכאן משום הכי החמירו, לפי שאין הפסד בשהייתן, אבל באמת במקום הפסד או מניעת שמחת יום טוב וכה"ג, יש להתיר אף באכילה). וכן הוא לקמן שם ס"ח (ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא חטים אחרים לפסח, אין לו לסמוך על הספק ספיקא לאכול מהם בפסח, אלא ישהה אותם עד לאחר הפסח, מאחר שאין לו הפסד בשהייתן). * וכל זה הוא במקום שהותר הדגן רק מטעם ספק ספיקא. אבל אם הותר על ידי ספק ספיקא בתערובת משהו, הותר אפילו באכילה (סיכום הלכה זו לקמן סי' תסז סל"א, הערה 199).
1397. רמ"א שם ס"ב (מותר להשהותן מכח ספק ספיקא ... אבל לאכלן בפסח אסור, ולא מהני ספק ספיקא).
1398. סיכום דיני נשיכת העכבר, שבסעיף שלפנינו, ולעיל סי' תנג ס"ח: (א) חטים נשוכות מעכברים, יש לחוש שנתחמצו מרוק העכברים. ואם נתערבו בחטים כשרות ונטחנו, מותרות בדיעבד, שהחטים קשות הן ואינן ממהרות להחמיץ (תנג, ח). (ב) שעורים נשוכות מעכברים, ונתערבו ונטחנו, יש להחמיר, שהשעורים רכות וממהרות להחמיץ (תנג, ח). (ג) שק קמח שנשכו עכברים, ונראה שאכל העכבר מקצת הקמח, חוששים שרוק נשיכת השק החמיץ את הקמח שאכלו (תסו, טו). (ד) נשכו העכברים השק, ולא נראה שאכלו קמח, יכול להשהותו, אבל לא יאכלנו בפסח (תסו, טו). (ה) קמח שאכלו מהם עכברים, אין דרך העכבר להוציא ריר מפיו בשעת אכילתו את הקמח (תסו, טו).
1399. אף שהחמיר בזה הב"ח סי' תנג ד"ה כתב הר"פ (וקמח שבשק שבאו העכברים ונשכו את השק ואכלו הקמח, כך דינו ... אם השק מונח במקומו שלא נתנועע ולא נתערב הקמח, אז יאחז בידו מקום הנשוך, ויקשור שם השק תחת הנשיכה, עם קצת קמח, וי[נ]ער כל הקמח שבשק, וינהלו אותו, ומותר להשהותו, ואפילו הכי אסור לאכלו בפסח). והיינו שגם אחרי ש"ינהלנו" (דהיינו שירקדנו), אעפ"כ אסר את שאר הקמח באכילה. השיב עליו ט"ז ס"ק ד (ואם אכלו עכברים בקמח, יקח גם כן המקום ההוא וסביבו היטב, והנשאר ינהלנו ויאכלנו בפסח, דלא גרע ממים שנפלו על קמח במקום אחד. ובזה אין נראה להחמיר אפילו אם נעשה בפסח ... הגם שמו"ח ז"ל הפריז על המדה בסי' תנ"ג שלא כמו שכתבתי). היינו שהתיר את שאר הקמח אף באכילה, ואפילו אם נעשה בפסח. הובא במ"א סוף ס"ק ט. ובח"י ס"ק ט. ואפשר שבדיעבד כשר בזה אף אם לא ריקד, כדלעיל סוף סי"ג, ושם נסמן (הערה 105).
1400. שו"ת הב"ח סי' קטו (הסברה נותנת שהקמח נדבק בליחות הפה שבפי העכברים ונשאר בפיו, ולא נפל ממנו לקמח הנשאר ואחזוקי איסור לא מחזיקינן לומר שנפל מפי העכבר בשעת אכילה). ח"י ס"ק ט (נראה דאין להחמיר כלל בעכברים שאכלו בקמח ... ולענ"ד דאף דרוק העכבר מחמיץ, מכל מקום באכלו מקמח אין חשש חימוץ כלל ... דאין שום ליחה יוצא מפיה).
1401. ב"ח סי' תנג ד"ה כתב הר"פ (אם הוא קודם פסח, צריך לנהל הקמח ... והקמח מותר להשהותו עד לאחר הפסח. ואם נמצא כך בפסח הכל אסור בהנאה ... ואין מועיל לו ניהול). וממה שכתב אחר זה "ואם השק מונח במקומו שלא נתנועע ולא נתערב הקמח", מובן שעד עתה מיירי ש"נענע את השק עד שהקמח שבמקום הנשוך נתערב בשאר הקמח שבשק". הובא במ"א שם. והיינו שדינו כמו במים שנפלו על מקצת הקמח, שנתבאר לעיל ס"ט-יב (אם נתייבש הלחלוחית במקומות הרבה, אין ריקוד מועיל ... ומכל מקום לדברי הכל מותר להשהות הקמח לאחר שריקדו עד לאחר הפסח ...אם נתייבש בפסח אסור להשהותו).
1402. ב"ח שם (וכל זה דוקא כשנראה שאכל העכבר קצת מן הקמח, אבל אם נשך רק השק, ואיכא ספק שמא לא אכל כלום. אפילו אם נמצא בפסח מותר להשהותו. ואסור לאכלו אפילו אם נמצא כך קודם פסח, דדילמא איכא חמץ ונתייבש ומיפרך, ואין צריך ניהול כיון דליכא דררא דחמץ). הובא במ"א שם.
1403. ברייתא שם לט, ב (תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר, קמח שנפל לתוכו דלף, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ). טור ושו"ע ס"ו (קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ). וכמו שהוא בלישת העיסה, כדלעיל סי' תנח ס"ט (וכל זמן שעוסקין בבצק, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ).
1404. רש"י שם ד"ה דלף (מן הגג).
1405. רש"י שם ד"ה אינו בא (שטירוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ). לבוש ס"ו (שטרדת הדלף אינו מניחו להחמיץ).
1406. ר"ן שם (יב, א) ד"ה דעביד (פירש הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל ... דאי לאו טיף טיף, אפילו מה שאין אנו רואין שיהא שרוי במים, הכל אסור, לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב מן הלחות, ודינו כשרוי במים ... ואינו מחוור). והיינו שדעת הר"ן היא, שרק מה ששרוי במים נאסר, ולא השאר. ט"ז ס"ק ה (ואם אינו עושה טיף טיף אין אסור אלא אותו המקום ותו לא).
1407. רב פפא שם (והוא דעביד טיף להדי טיף). רש"י שם ד"ה טיף (שנופלין טיפה אחר טיפה, סמוך ותכף, ואין שהות בינתים). טור ושו"ע שם (והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק).
1408. ראבי"ה סי' תעו (ואם ספק אם דלף טורד היה אם לאו, ספיקא דאורייתא לחומרא). רא"ש פ"ב סי' כא (ואם ספק אם דלף טורד אם לאו, ספק דאורייתא לחומרא, אבי העזרי). טור ושו"ע שם (ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור).
1409. פר"ח ס"ו (ואף להשהותן אסור, כיון דליכא אלא חדא ספיקא). משא"כ בספק ספיקא, נתבאר סי"ד (והערה 107), מתי מתירים מטעם זה אף באכילה, ומתי – רק להשהותן.
1410. ראבי"ה ורא"ש שם (והוא שיאפנה מיד כשיפסוק הדלף). טור ושו"ע שם (ויאפנו מיד לכשיפסיק).
1411. רמב"ם פ"ה ה"י (אבל כשפוסק, אם נשתהה כשיעור הרי זה אסור). פר"ח שם (לשון הרמב"ם בפרק ה', אבל כשיפסק, אם נשתהא כשיעור הרי זה אסור, ע"כ. וברור הוא). אליה רבה ס"ק טז (ואולי דגם מיד דקאמר השו"ע ולבוש לאו דוקא, אלא לאפוקי יותר משיעור).
1412. רמב"ם שם (דגן שנפל עליו דלף, כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חמוץ). מגיד משנה שם (ורבינו הזכיר דגן, ונראה שכך היה גרסתו, או שדגן כולל גם כן הקמח, וזה עיקר). פר"ח שם (דע שלשון הרמב"ם בפרק ה' דגן שנפל עליו דלף כו', ומילת דגן כולל קמח וחטים, וכמו שכתב המגיד משנה, וכן עיקר).
1413. שכן הדין גם בלתיתת חטים, שמותר מדינא דגמרא מאותו טעם, כדלעיל סי' תנג ס"כ (מותר ללתות את החטים, דהיינו שבוללין אותן במים קודם הטחינה, לפי שכל זמן שבוללין אותן ועוסקין בהם בידים אינם באים לידי חימוץ ... ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנם, שלא יהיה להם שהות להחמיץ). ואם לא טחנם מיד, יתבאר לקמן סי' תסז ס"ב (לאחר גמר הלתיתה, ששוב אינו עוסק בהן בידים, אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה מספק שמא כבר החמיצו).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.