(ו)

הערות

1. צב. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' כח ואילך.
2. צג. פסחים (קס, ב), לחלק בין תערובת לבין בלוע בכלי. הובא לקמן סי' תמז ס"ג.
3. צד. ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' כט ואילך.
4. צה. ס"ק א, שכתב כן אף לענין טעמו ולא ממשו.
5. צו. ולכן נתבאר בפנים הטעם שהביא המ"א מהראב"ן.
6. צז. פ"ד ה"ח, וכדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט, בשוה"ג מכת"י.
7. צח. סעיף א (שהעתיק לשון הרמב"ם שם).
8. צט. ס"ק א.
9. ק. ז, ב.
10. קא. כנראה חסר סיום ההג"ה.
11. קב. שצריך לבער השכר שעושים מחטים ושעורים כיון דטעם כעיקר דאורייתא.
12. קג. סעיף א, שמוכיח מדין שכר הנ"ל לטעמו ולא ממשו ולנתבשל בכלי חמץ, ומסיק להחמיר בשניהם.
13. קד. ס"ק א, שמביא מסקנת העולת שבת.
14. קה. חולין צח, ב ד"ה רבא.
15. קו. חולין פ"ז סוס"י לא.
16. קז. סז, רע"ב.
17. קח. ראה מכירת חמץ כהלכתו ע' שנד.
18. קט. ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים [דגן] ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן יוצאים בה [חובת מצה] וחייבת בחלה אע"פ שרובה אורז [שהאורז מצטרף לדגן]. וראה לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א (ד"ה והנה לתוספות), שגם כאן בסי' תמב נראה כן מדברי הטור.
19. קי. כדלקמן שם ס"ז, שרק בחטים ואורז אמרינן שטבע האורז להגרר אחר החטים ונשתנה טעמו לטעם חטים.
20. קיא. שאין לוקין על פחות מכזית בכדי אכילת פרס.
21. קיב. ד"ה האמנם ואילך.
22. קיג. ס"ק טו, שלא לברך ברכת המזון אלא כשיש בקמח הדגן כזית בכדי אכילת פרס מתערובת הקטניות. וכ"ה סדר ברה"נ פ"ח ה"ד (שפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו מברך ברכת המזון אפילו אכל הרבה). וראה גם לקמן קו"א ס"ק ח.
23. קיד. ראה לעיל סי' קסח ס"ח, שאף באכל ושבע דיו מן התורה בברכה אחת מעין ג', ושם סי"ב, שלכן אין כאן ספק של תורה אפילו אכל ושבע. אבל בסדר ברה"נ פ"ב ה"א מבואר שבאכל כדי שביעה חייב בברכת המזון מן התורה, ושם הי"ב שראוי להחמיר בספיקה כמו בספק של תורה. ושם בפ"ח ה"ד, שאפילו אכל הרבה מברך מעין ג'. וראה העו"ב תתמג ע' 35.
24. קטו. שם, שנראה מדבריו שפוסק כר"ת (ראה העו"ב ירות"ו ח"י ע' לט).
25. קטז. הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב (שכל שלא אכל כל הכזית בכדי אכילת פרס אינו לוקה).
26. קיז. חולין צח, ב ד"ה לטעם כעיקר.
27. קיח. אף דלא קיי"ל כוותייהו, בטור ושו"ע יו"ד סי' צח ס"ב.
28. קיט. בחידושיו שם סד"ה אמר רבא, ובתורת הבית בית ד שער א (ע' 22), בשם הראב"ד באיסור משהו פ"ב (שאף בפחות אסור מן התורה אלא שאינו חייב אא"כ אוכל פרס).
29. קכ. פ"ג (יג, א) ד"ה הרי (שיש לו דין חצי שיעור שפטור אבל אסור מהתורה). חולין פ"ז (לה, ב) סד"ה הראשון (ראה הגהות הב"ח שם אות ג. ב"י יו"ד סי' צח. פר"ח כאן ס"א ד"ה וכתב הב"י).
30. קכא. סעיף א סד"ה והראב"ד והרשב"א, דהכי נקטינן.
31. קכב. כמבואר בפנים, לחוש לדעת העולת שבת הנ"ל, שאף לדעת רבינו חיים וסיעתו והרשב"א וסיעתו, מ"מ כשם שאסור לאכלו מן התורה כך חייב לבערו מן התורה.