ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךאורח חיים חלק גהלכות פסח:תמב דין ביעור תערובת חמץ קודם הפסח ובו ל"ד סעיפים:ט

ט

ט זיעה היוצאת מחמץ הרי היא כעצמו של חמץ^סא לפיכך יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ אין דינו כתערובת חמץ אלא כממשו של חמץ עצמו^סב וכן יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים דינו כממשו של חמץ עצמו^סג לפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר^סד והלכה למשה מסיני^סה הוא בכל איסורין שבתורה שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר <(ח)> נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו וכל האוכל כזית מפרס הזה אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור הרי הוא חייב כאלו אכל כזית שלם של איסור כיון שגוף ההיתר נעשה איסור^סו וכיון ששכר הזה שיש בו חמץ כזית בכדי שתיית פרס^סז נעשה כולו חמץ והשותה כזית ממנו חייב כרת^סח כמו על עצמו של חמץ לפיכך גם יי"ש הנעשה משמרים של שכר זה דינו כעצמו של חמץ שהרי השמרים יש בהן יותר חמיצות מבשכר עצמו לפי שגוף קמח השעורים או החטים חמוצים הוא נצלל למטה בשמרים^סט*:

[* (הגהה מאחיו מהרי"ל^ע):

וצריך לבערו מן התורה^עא ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי זה אסור אפילו בהנאה. ומכל מקום אם יש בזה הפסד גדול מאוד יש לסמוך על האומרים (תוס'^עב רי"ף^עג רא"ש^עד ר"ן^עה) שאפילו אם יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת או שתיית פרס אלא שהוא דבר חריף וחזק שאי אפשר לאכול או לשתות פרס מהתערובת אם לא שישהה בינתיים ונמצא שאינו אוכל או שותה כזית מהחמץ בכדי שיעור אכילת או שתיית פרס מהתערובת^עו מותר להשהותו בפסח מן התורה אם אין החמץ נותן טעם בתערובת ואין נותנין בו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא (טור) דהיינו לחריפות ולחמיצות ואין צריך לבערו קודם הפסח אלא מדברי סופרים (תוס' ר"ן מ"א^עז) ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי זה מותר בהנאה (ר"ן) כמו שיתבאר בסוף סימן תמ"ז^עח. ולדבריהם אף יי"ש זה שנעשה מתבואה חמוצה או משמרי שכר אף על פי שיש כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהתערובת^עט מכל מקום כיון שהיי"ש הוא דבר חריף וחזק שאי אפשר לשתות פרס ממנו בלי הפסק שהייה בינתיים ואין החמץ נותן טעם בתערובת שהרי היי"ש הנעשה ממיני קטניות שקורין גריקע או ממי דבש טעמו שוה ליי"ש הנעשה מתבואה חמוצה^פ ואין ביי"ש זה אלא כח החמץ שנעשה על ידי כן חריף וחזק שהוא רק קיוהא בעלמא^פא ולפיכך אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו מותר בהנאה. ויש לסמוך עליהם במקום הפסד גדול מאד כיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים לדברי הכל כמו שיתבאר בסימן תמ"ח^פב ויש להתיר בהנאה דהיינו שימכרנו לנכרי^פג. רק שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו^פד ובשתייה אסור לכל ישראל אפילו למי שאין החמץ שלו. אבל אם אין שם הפסד גדול מאד אין להתיר אפילו בהנאה.]

הערות

סא. ראה גם לקמן סוס"י תפט.
סב. אחרונים . שו"ת משאת בנימין סי' נח. שו"ת מנחם דוד מטיקטין (בריש הרי"ף סדר נשים, קראקא שנז, שעם הגהותיו). הובאו בח"י ס"ק ד, ובשו"ת חכם צבי סי' כ. וראה חי' צמח צדק ז, ד.
סג. תוספות רשב"א ב, א ד"ה בודקין. ח"י שם בתשובה.
סד. רא"ש פ"ג סי' א, ותוספות רשב"א שם, בשם ר"ת (שהוא יותר מכזית בכדי אכילת פרס ושחייב לבערו). טור ושו"ע ס"ה (שחייבים לבערו). וראה לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א (ד"ה והנה לתוספות) הטעם שצריך דוקא שיהי' כזית בכדי שתיית פרס לדעת הרא"ש.
סה. ראה גם לעיל ס"א וש"נ.
סו. רבינו חיים בתוס' חולין צח, ב ד"ה רבא, וברא"ש שם פ"ז סוס"י לא, ובטור יו"ד סי' צח. וראה קו"א ס"ק ח דהכי קיי"ל. וראה פס"ד צמח צדק (שמז, ד) שזהו דוקא בנותן טעם ולא בקיוהא.
סז. ראה לקמן סי' תריב סט"ו. סדר ברה"נ פ"ח ה"ו, וש"נ.
סח. ראה ברייתא לה, א. רמב"ם פ"א סוף ה"א.
סט. ח"י שם.
ע. ראה פס"ד צמח צדק שמז, סע"ג שהג"ה זו היא מאחיו מהרי"ל. וראה חי' צמח צדק (ז, ד. סז, ד) ששמע כן מהרי"ל מרבינו הלכה למעשה.
עא. עולת שבת ס"ה. ח"י ס"ק טו.
עב. מב, א ד"ה ואלו (שגם למ"ד שעוברים על אכילת תערובת חמץ שניתן לקיוהא, מ"מ בל יראה ליכא). ב, א ד"ה אור (שעכ"פ צריך לבערו מדרבנן). וראה אבני נזר או"ח סי' תקמב ס"י.
עג. פ"ג (יג, א), (דקיי"ל כחכמים בברייתא, שאף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן).
עד. פ"ג סי' א (שפסק כתוס' וכרי"ף הנ"ל).
עה. פ"ג (יג, א) ד"ה ולפיכך (שפסק כתוס', ובד"ה וחכמים נראה שפסק כרי"ף).
עו. דבהכי אוקמינן בגמרא (מד, א) למחלוקת רבי אלעזר וחכמים בכותח הבבלי.
עז. ס"ק א, שהביא דברי התוס' ור"ן שם.
עח. בשו"ע סי"ב. וכן נפסק לקמן ס"כ.
עט. ואף שהזיעה היוצאת היא כעצמו של חמץ (ראה חי' צמח צדק סז, ד ד"ה בטלה).
פ. ראה פס"ד צמח צדק שם (שמח, א), שכיון שהתערובת זיעת החמץ הוא במים שאין להם טעם בעצמן, אפשר דחשיב טעם ממש.
פא. ראה פס"ד צמח צדק שם (שמז, ד), שכל האמור כאן הוא לפירוש הכ"מ (פ"א ה"ה) ברמב"ם דקיי"ל כרבי אלעזר שמחייב בכותח, ולכן התיר כאן רק לדעת התוס' והרי"ף וסייעתם. אמנם לעיל במנין המצוות שלפני סי' תכט נפסק כפירוש המ"מ שם בדעת הרמב"ם דקיי"ל כחכמים בכותח (דלא מחייב אלא בכזית בכדי אכילת פרס). וכאן אסר מטעם שיי"ש הוי טעם ולא קיוהא, שלפי זה נאסר אף לדעת התוס' והרי"ף וסייעתם.
פב. סעיף א.
פג. וכ"ה בשו"ת רבנו סי' ד. וראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ח אות א ד"ה והנה עיינתי. עני בן פחמא סי' כג ד"ה הנה על גוף.
פד. כדלקמן ס"י.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.