(הגהה

הערות

1. קפא. לענין בדיקת שפופרת ומכחול בתוכו ומוך בראשו (דלקמן סי' קפז ס"ב): עד שיגיע המוך לצואר הרחם (הרי שכותלי בית הרחם אינם נכללים בצואר הרחם. וראה פ"ה ה"ג שצואר הרחם הוא הפרוזדור).
2. קפב. עתה חוזר ממ"ש בפנים המהדו"ב (כאן במוסגר, ולקמן ד"ה ומיהו, שאם נמצא הדם בקינוח בכותלי בית הרחם אין בו אלא טומאת כתמים), ומסיק שגם כותלי בית הרחם נכללים בפרוזדור (וצואר הרחם), להיות טמאה מהתורה (עכ"פ מספק). וראה קנה בשם סי' עז-ח. חשב האפוד ח"ב סי' עה. פותח שער סי' ג אות י. טהרה כהלכה פ"ב הערה 35; 39.
3. קפג. שיגע המוך בצואר הרחם, בסמוך לפתח המקור ששם הוא צר.
4. קפד. ראה גם לקמן סי' קפז בפנים ס"ק יב.
5. קפה. גן נעול פ"א: אמנם אם נדבר בכמות הרחם, דע שאורך הרחם במדה בינונית הוא שמונה אצבעות, אבל ברחבו אין שיעור כו' ולפי שהרחם עצביי יהי' ארוך או יתקבץ יותר כפי הנצרך (הרי ששמונה אצבעות ועצביי, כולל את הפרוזדור עם כותלי בית הרחם יחד).
6. קפו. נתיב ד שביל ב' ד"ה הרחם: וצואר הרחם יגיע אל התורף.
7. קפז. שאין הם שני מעיים נפרדים, אלא המשך והתפשטות אחת.
8. קפח. יז, ב ד"ה חדר (וכדלעיל בפנים ס"ק א): וכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור, ודרך שם דמים יוצאים.
9. קפט. שהם המשך מעי אחד.
10. קצ. ולכן כותב שהוא באמצעו.
11. קצא. משנה ה (גבי לשון הרע"ב שהעתיק לשון רש"י הנ'ל): ובאמצע פרוזדור, נראה דר"ל, שמאמצעו נמשכו הכתלים הללו, וכלומר שהפרוזדור מתרחב מחלל כותלי הרחם.
12. קצב. פירוש המשניות רפ"ה: ובית החיצון כנוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם, והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל, אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה (ונתבאר לעיל קו"א ס"ק ג, שבית החיצון כולל את כותלי בית הרחם ואת הפרוזדור, שאם נמצא שם דם טמא).
13. קצג. אלא שכאן נראה שצואר הרחם הוא החלק הפנימי של הפרוזדור, וכדלקמן.
14. קצד. ובית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה (שמזה הוכיח התוס' יו"ט שם, דהיינו כותלי בית הרחם בלבד).
15. קצה. שכולל גם את הפרוזדור.
16. קצו. פ"ה ה"ד: (שמזה הוכיח כאן בפנים, שהפרוזדור אינו כולל את כותלי בית הרחם).
17. קצז. החלק הפנימי של הפרוזדור, וכדלקמן.
18. קצח. דלא כמו שנדחק לעיל (בתחלת ההגהה), דהיינו שיגע.
19. קצט. ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה.
20. ר. החלק החיצון של הפרוזדור היוצא כו' (אף שפרוזדור כולל גם את כותלי בית הרחם).
21. רא. אחרי שביאר מה נקרא פרוזדור וצואר הרחם, בא לבאר לדינא. וראה פס"ד צ"צ רלא, רע"ג, קיצור מהבא לקמן: אפילו נמצא בצדדי כותלי הרחם י"ל דהוה בכלל פרוזדור וטמא מספק ... וכאן משמע בכותלי הרחם טמא ודאי ... י"ל רק טומאת כתמים, או אפשר ספק, או ודאי מחמת הרוב.
22. רב. מה שמדייק הרמב"ם לכתוב לפנים בפרוזדור, נתבאר לעיל (בתחלת המהדו"ב, ובקו"א ס"ק ב ד"ה ולפי דעת), דהיינו למעוטי כותלי בית הרחם. ולפי האמור כאן (ולעיל בקו"א סד"ה הנ"ל) שגם כותלי בית הרחם דינו כמו קרקע פרוזדור, מפרש כאן (ולעיל שם) דהדיוק הוא: מן הלול ולפנים לטמאותה ודאי (כדלעיל בפנים ס"ק א, בדעת הרמב"ם).
23. רג. רמב"ם פ"ה סוף ה"ד.
24. רד. שם ריש ה"ד: ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזודור (הרי דמיירי בחלק הפנימי של הפרוזדור).
25. רה. שם ה"ג: וצואר הרחם ... קוראין אותו פרוזדור (שהוא החלק הפנימי של הפרוזדור).
26. רו. יז, ב ד"ה ספיקו טמא (הג'): דאי מחדר אתא לא הוה אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוה נפיק ונחית דרך יציאת פתח פרוזדור. וראה חידושי צ"צ רסו, רע"ב.
27. רז. ראה ביאורים והערות ע' קפח.
28. רח. פ"ה ה"ה.
29. רט. הרי טומאתו בספק.
30. רי. שבפירוש המשניות דלעיל.
31. ריא. דהיינו כותלי בית הרחם. ומה שכתב: בפרוזדור (דלא כבגמרא יז, ב: מן הלול ולחוץ), מיישב בג' אופנים: א) בקרקע היינו חוץ לנקב. ב) בגג הוא המשך אחד ארוך עד התורף (לקמן ד"ה ועוד). ג) אשמעינן כחא דהתירא (לקמן שם).
32. ריב. יח, א: כאן כשנמצא בקרקע פרוזדור. שסובר בחיבורו כמ"ש בפירושו פ"ב: ומה שיטה לחוץ (מהלול ולחוץ) עליונו (גג הפרוזדור) בחזקת טהרה, ותחתיתו (קרקע פרוזדור) טמא מספק. אבל ראה בפנים המהדו"ב (ד"ה להבא, במוסגר), ולקמן (רד"ה ועוד), די"ל שבחבורו חזר בו ולא חילק ביניהם.
33. ריג. ראה חידושי צ"צ רסו, ג ד"ה לכאורה.
34. ריד. לענין רואה מחמת תשמיש ובדיקת שפופרת: ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדים וטהורה היא.
35. רטו. דלא כמ"ש בפנים המהדו"ב (ד"ה ומיהו), שגם בנמצא בכותלי בית הרחם אמרינן שהוא מהצדדים.
36. רטז. ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדי', אע"פ שלא הרגישה, אע"פ שבדקה עצמה ולא מצאה דם, ה"ז טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה (כדלקמן סי' קצ סוף ס"ק א, מהכ"מ שם, שעל בשרה ובגדיה הוי ס"ס, ולפנים בבשרה הוי ספק אחד).
37. ריז. אלא ודאי גם בכותלי בית הרחם טמאה מהתורה (מספק עכ"פ). וראה לקמן (ד"ה ומיהו צריך), ליישב הוכחה זו.
38. ריח. הי"ז: המשמש מטתו כו' מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה כו' נמצא הדם על עד שלה או על עד שלו הרי זו טמאה (ואח"כ בהי"ט: הרי זו נדה).
39. ריט. הא דתניא (יד, ב) וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, הוא לענין אותיום (דסגי בקינוח, דרגלים לדבר שבא מהמקור בשעת תשמיש, כמבואר בפנים המהדו"ב ד"ה ומיהו). אבל ברמב"ם שם משמע שכ"ה גם לאחר אחר זמן (אלא ודאי אף בקינוח בכותלי בית הרחם סגי לטמאה). וראה לקמן (ד"ה ומיהו צריך), ליישב הוכחה זו.
40. רכ. ובית החיצון כנוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם כו' אם יצא מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה. וראה לעיל קו"א ס"ק ג - דמיירי בבדיקה, ולעיל בהגהה הא' – דמיירי שהרגישה יציאת הדם מהמקור.
41. רכא. לומר שטעם הטומאה בלאחר אחר זמן, דרגלים לדבר שבשעת התשמיש הוציא האבר הדם.
42. רכב. שקינוח מטמא רק אחרי תשמיש.
43. רכג. יד, א: נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק (וכדלעיל קו"א ס"ק ב ד"ה ולפי דעת: דאף האשה אינה טמאה ודאי, משום דמיירי דומיא דרישא בקינוח ולא בבדיקה).
44. רכד. נז, ב. וכמבואר בפנים המהדו"ב (ד"ה ומיהו).
45. רכה. אף בקינוח בלבד לטמאה מספק, לכן מועיל אותיום לטמאה ודאי (וכן נתבאר בפנים סד"ה ומיהו).
46. רכו. אוצ"ל: בב"ה (דכ"כ הרא"ה בבדק הבית שער ב (ד, א), הובא לקמן בפנים סי' קפד סק"ו, וש"נ).
47. רכז. פ"ד הט"ז: אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש כו' אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים. ובמגדול עוז שם: כי כל עיקר צורך הבדיקה אינה אלא לאחר תשמיש, לפי שהיא רגילה לראות מחימום התשמיש (ולהלכה, ראה לקמן סי' קפד סק"ג).
48. רכח. ד"ה כאן (לפרש"י אליבא דאביי בלישנא דבתר חששא, דגם בקרקע פרוזדור טומאתה בספק, הקשה מנמצא על שלה או על שלו אמאי חייבין בקרבן). ראה לקמן סי' קפז קו"א סוף ס"ק א, שלרש"י מיירי בהרגשה. וכאן בפנים המהדו"ב ד"ה ומיהו, דלא מיירי בהרגשה, וא"כ צ"ל דהיינו כי דרך התשמיש להביא הדם ע"י חימום בשעת תשמיש.
49. רכט. שללישנא דבתר חששא מן הלול ולפנים טומאתה בספק - דוקא בגג הפרוזדור, משא"כ בקרקע הפרוזדור (מן הלול ולפנים).
50. רל. טעם נוסף על מה שהרמב"ם לא פירש, שפרוזדור מהלול ולחוץ כולל גם כותלי הרחם.
51. רלא. זה שאמרנו שכותלי הרחם הוא רק התפשטות הפרוזדור, היינו למטה, אבל בגג הפרוזדור הוא המשך אחד עד התורף.
52. רלב. פ"ב, שבגג פרוזדור טהורה לגמרי. וכ"ה לעיל בפנים המהדו"ב (ד"ה להבא). וראה לעיל בהגהה (ד"ה ומיהו היינו) שאפשר סובר כן גם בחיבורו.
53. רלג. יח, א: כאן (ברייתא דר' חייא, שמן הלול ולפנים טמא ודאי) כשנמצא בקרקע פרוזדור, וכאן (אמוראי דאמרי שטומאתה בספק) שנמצא בגג פרוזדור.
54. רלד. דאמר (יז, א) מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ספקו טמא, מיירי בקרקע פרוזדור, ואמוראי הנ"ל דאמרי מן הלול ולפנים ספקו טמא מן הלול ולחוץ ספקו טהור, מיירי בגג פרוזדור.
55. רלה. הרמב"ם ממ"ש בפי' המשניות, וסובר שלר"ה אין חילוק בין קרקע פרוזדור לגגו, והלכתא כוותיה.
56. רלו. חוזר עתה ממ"ש לעיל (ד"ה ומיהו היינו), שגם הרמב"ם מודה לרש"י שהנקב כנגד הפתח.
57. רלז. נמצא דם בפרוזדור והוא צואר הרחם בין המקום אשר בו אלה התוספות [הלול] ובין פה הרחם אשר יטה לחיצוני הגוף.
58. רלח. פ"ה ה"ה: נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק.
59. רלט. ספ"ט מהל' טומאת מת: דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק, הרי הן של דבריהן כו' כל הספיקות בין בטומאות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים (דלא כמ"ש כ"מ שם, שהרמב"ם מודה בדבר שזדונו כרת). וכ"ה לקמן בסמוך (בדעת הרמב"ם). וראה שו"ת צ"צ סי' עא. לקוטי שיחות ח"ז ע' 71.
60. רמ. כל ספק (דאורייתא, לחומרא) מדרבנן.
61. רמא. רב הונא (יז, ב): מן הלול ולחוץ ספקו טמא.
62. רמב. וכדלעיל (ד"ה ומיהו היינו).
63. רמג. בדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בהזקת שבא בהרגשה. ונתבאר לעיל (רד"ה ומיהו היינו) דהיינו מהלול ולפנים, לענין טומאה ודאית (אף שגם מהלול ולחוץ שטומאתו מספק צריך טעם חזקתו בהרגשה, כמבואר בארוכה בהמשך המהדו"ב).
64. רמד. אין האשה מתטמאה מן התורה כו'.
65. רמה. ראה לעיל או"ח סי' רסא ס"א וש"נ. כללי הפוסקים וההוראה כלל עח.
66. רמו. בפנים המהדו"ב (ד"ה ומיהו) נתבאר שטהורה מהתורה כמו בכותלי בית הרחם. אמנם למ"ש כאן בהגהה, שגם בכותלי בית הרחם טמאה (מספק דאורייתא עכ"פ), צריך עיון כו'.
67. רמז. הי"ז-ט, וכדלעיל (ד"ה ומיהו היינו).
68. רמח. ראה בפנים המהדו"ב (ד"ה ואף).
69. רמט. ברייתא ד, א. וכדלעיל או"ח סי' תסז סל"ז (שאין מחזיקין איסור ממקום למקום), וש"נ. וה"נ נאמר שאין מחזיקין טומאת נדה מקרקע לגופה.
70. רנ. ראה לקמן סי' קצ ס"ק כז. ביאורים והערות לקו"א ע' רב. כללי הפוסקים וההוראה כלל עו.
71. רנא. בגמרא ג, ב: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת.
72. רנב. ב, א ד"ה מעל"ע.
73. רנג. ראה לעיל בפנים המהדו"ב (ד"ה ואף, שלדעת הרמב"ם הלכתא גמירי לה לענין טומאה). לעיל או"ח שם (לענין איסורים). שו"ת צ"צ אה"ע סי' עה (קיט, ד). חידושי צ"צ (קפג, ב). ביאורים והערות ע' קמב. כללי הפוסקים וההוראה כלל עה.
74. רנד. ראה שו"ת צ"צ סי' קלח אות א. סי' קלט אות ג. לקו"ש ח"ג ע' 984 הערה 8. כללי הפוסקים וההוראה כלל עז.
75. רנה. וכפי שנתבאר בפנים המהדו"ב (ד"ה ומיהו).
76. רנו. שבשרה מקבל טומאה. וראה לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה והנה): דהא עיקר הבדיקה היא בצמר גפן שאינו מקבל טומאה כו' (ואם נאמר שבדיקת כותלי בית הרחם טהורה מהתורה, צריך לתרץ כאמור כאן). וראה הגהת מהרי"ל לעיל בפנים ריש ס"ק ג, וש"נ. אוצרות ירושלים תח ע' תתקמג. ט ע' תתשצה. יגדיל תורה (ירות"ו) ב ע' 59.
77. רנז. הי"ט. ולפנ"ז שם: ה"ז טמאה (שמזה הוכיח לעיל ד"ה ומיהו היינו, שגם בכותלי בית הרחם טמאה מהתורה, עכ"פ מספק).
78. רנח. דלא כמ"ש לעיל שם משמעות לשונו, שכ"ה גם לאחר אחר זמן, ואיזה שיעור יש לדבר.
79. רנט. ה"ב: ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדי' כו' ה"ז טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה (ומזה הוכיח לעיל שם, דקאי גם בכותלי הרחם טמאה מהתורה).
80. רס. כדלקמן סי' קצ סוף ס"ק א, מהכ"מ שם, שעל בשרה ובגדיה הוי ס"ס, ולפנים בבשרה הוי ספק אחד (אף שגם בכותלי הרחם אינה טמאה אלא מדרבנן).
81. רסא. לומר שגם בכותלי בית הרחם אינה אלא טומאת כתמים, וליישב דיוקי לשונות הרמב"ם בדוחק.
82. רסב. מ"ש במהדו"ב, שאין אומרים ארגשה ולאו אדעתה אלא כשיש רוב דמים מהמקור (משא"כ בכותלי בית הרחם וקרקע עולם ליכא רוב), הוא רק לדעת הרמב"ם שהרגשה היא בירור, משא"כ לרשב"א כו'. וראה בפס"ד רלא, ד.
83. רסג. תורת הבית הארוך ריש שער ד (טו, ב): דבר תורה אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה בשעת יציאת דם. וראה גם לקמן סי' קפז קו"א ס"ק י (ד"ה והרשב"א), שאפשר שהרשב"א אינו סובר כרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה.
84. רסד. רסי' קפג: לא בכל מקום שתזוב ממנה דם טמאה אלא דוקא דם הבא מן המקור כו' ואף באלו אינה טמאה עד שתרגיש ביציאתו.
85. רסה. שם: אשה שיצא דם ממקורה כו' טמאה, והוא שתרגיש ביציאתו.
86. רסו. הרשב"א שם, וטור ושו"ע רס"י קצ.
87. רסז. כמבואר בתוס' נז, ב ד"ה הרואה וד"ה אימור.
88. רסח. דלא מיירי מתניתין בשעה מועטת, שטהורה מטעם הרגשה.
89. רסט. יז, ב.
90. ער. נז, ב ד"ה הרואה (לס"ד דגמרא ששמואל טיהר אפילו מדרבנן): ואומר הר"י דמדיני כתמים ליכא למפרך דהיינו יכולין להעמיד שיש זמן מרובה משעת הכבוס, ואימור הרגישה ולאו אדעתה.
91. רעא. בזמן מרובה גזרו לטמאות - אף דמעלמא אתא, ובזמן מועט גזרו לטמאות - אף דלא הרגישה.
92. ערב. בריש מכילתין להלל: מפקידה לפקידה (הרי טמאו למפרע עד אחר הבדיקה הקודמת מיד, אף שעדיין אין שייך לומר דארגשה ולאו אדעתה).
93. רעג. כי גם לדעת הרמב"ם אמרינן ארגשה ולאו אדעתה אף בלא ה"ט דרוב דמים מהמקור. וראה פס"ד צ"צ רלא, סע"ד. שו"ת צ"צ סי' קל (לענין פארפאל). יגדיל תורה חוב' לג ע' קו. חוב' לד ע' קסא.
94. עדר. שער הכתמים (יח, ב). הובא לעיל קו"א ריש ס"ק ב.
95. ערה. אין להקל (בבדיקת עד, אפילו בשעה מועטת), וכמ"ש הכו"פ ס"ק א (הובא לעיל בתחלת המהדו"ב). וראה גם לעיל הגהת מהרי"ל לס"ק ג (ד"ה והיינו). קובץ יגדי"ת (נ.י.) עא ע' רכא.
96. רעו. יח, א (לגבי המשנה בנדה יד, א. ונתבאר בפנים המהדו"ב סד"ה ומיהו).
97. רעז. יז, ב.
98. רעח. לטמאה ודאי.
99. רעט. נז, ב (בתחלת הסוגיה, לפני שמתרצים במסקנא דאמרינן ארגשה ולאו אדעתה).
100. רפ. שמשנה שבדף יד, א מיירי בהרגשה (וכן יוכל לפרש גם משנה שבדף יז, ב בהרגשה). וראה לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י), שלפי זה יש לפרש שאי אפשר לה להרגיש אם הוא מהמקור או מהעליה.
101. רפא. ד"ה נמצא, שגם בנמצא בין כותלי בית הרחם טמאה ודאי (דעת רש"י ותוס' נתבארו לעיל בפנים סוף ס"ק א), וגם בזה מיירי המשנה: נמצא בפרוזדור כו'. וא"כ גם לפרש"י אמרינן ארגשה ולאו אדעתה מדאורייתא. וראה לקמן סי' קצ ס"ק א. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) לג, ע' קה.
102. רפב. יז, ב ד"ה דם (הובא גם בהגהת מהרי"ל, לעיל בפנים ס"ק א).
103. רפג. יז, ב ד"ה מן הלול (שרק בגג פרוזדור טומאתו בספק).
104. רפד. כנ"ל בתחלת המהדו"ב.