ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהשכמת הבוקר וציציתהלכות ציציתיא דיני חוטי הציצית

יא דיני חוטי הציצית

ובו ל"ה סעיפים

חוטי לבן ותכלת

א מצות ¹¹⁵⁸ ציצית, בזמן שהיה תכלת מצוי היה מצותה, שיקח ב' חוטין צבועין [בצבע] הנקרא תכלת, וב' חוטין שאינן צבועין הנקראים חוטי לבן¹¹⁵⁹, מפני שאין אנו מצווים לצבען, ממילא נשארים בלבנותם¹¹⁶⁰.

ועכשיו שאין לנו תכלת, צריך ליקח ב' חוטי לבן במקום ב' חוטי תכלת¹¹⁶¹, מפני שאין ציצית פחות מד' חוטין, שנאמר¹¹⁶² גדילים תעשה לך, ואין גדיל פחות מב' חוטין שגודלן זה על גב זה, וכשהוא אומר גדילים הרי כאן ארבע¹¹⁶³.

ואם הוסיף אפילו חוט אחד על הד' חוטין, הרי עבר על בל תוסיף. ולכן אותה הציצית שהוסיף בה החוט היא פסולה¹¹⁶⁴, עד שיסיר חוט אחד ממנה. עיין סי' יו"ד¹¹⁶⁵:

טויה ושזירה לשמה

ב חוטי הציצית צריכין שזירה, שנאמר¹¹⁶⁶ פתיל תכלת, שיהיה טווי ושזור כעין פתילה. ומה תכלת טווי ושזור, אף לבן כן, שהרי הוקשו זה לזה¹¹⁶⁷, שנאמר¹¹⁶⁸ גדילים תעשה וגו':

ג וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא¹¹⁶⁹, דהיינו שיאמר בתחלת הטוויה והשזירה שהוא עושה כן לשם ציצית ¹¹⁷⁰ , או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית¹¹⁷¹, שנאמר תעשה לך, לשם חובתך ¹¹⁷² . ואם לא היו טווין לשמן¹¹⁷³ או שלא היו שזורין לשמן¹¹⁷⁴, פסולין ¹¹⁷⁵ .

ויש בעלי נפש שמחמירין על עצמן אפילו בניפוץ הצמר¹¹⁷⁶. אבל אין נוהגין כן¹¹⁷⁷:

ד טוון נכרי או ששזר, אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית, פסולין¹¹⁷⁸, (א) דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד¹¹⁷⁹, ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט¹¹⁸⁰.

אבל אם טוון או שזרן חרש שוטה וקטן (ב) וגדול עומד על גביו ואומר להם שיעשו לשם ציצית, כשר¹¹⁸¹:

שיעור חוטי הציצית

ה ד' חוטי הציצית צריך ליתנם לטלית ולכפלם, כדי שיהיו ח' חוטין¹¹⁸², שנאמר ¹¹⁸³ פתיל תכלת, שיהיה כפול כעין פתילה¹¹⁸⁴. ולאחר שכפלן צריך שיהיה בכל חוט מהח' חוטין אורך י"ב גודלין ¹¹⁸⁵ .

ומודדין במקום הרחב שבגודל ¹¹⁸⁶ :

ו שיעור הגודל של אדם בינוני הוא כרוחב ז' שעורות כשמונחות זו בצד זו בדוחק, והן כאורך ב' שעורות בריוח¹¹⁸⁷:

ז אלו הי"ב גודלין מודדין לאחר שעשה כל הכריכות והקשרים, ומתחילין למדוד אותן משפת הכנף, אבל כל מה שמונח על הכנף אין למדוד בכלל החשבון¹¹⁸⁸. ולכן צריך שיהיה אורך כל חוט מהד' חוטין שלשים גודלין, דכשיכפלם יהיה כל חוט מהח' חוטין ט"ו גודלין, ב' גודלין מנקב הטלית שבו תוחבין הציצית עד שפת הכנף, דהיינו שיעור קשר אגודל שיתבאר לקמן בסימן זה¹¹⁸⁹, וגודל אחד להקשרים¹¹⁹⁰, וי"ב גודלין יהיו תלוין להכשר הציצית:

ח אחד מהחוטין יהיה יותר ארוך, כדי שיכרוך בו את הגדיל¹¹⁹¹ כמו שיתבאר בסי' זה לקמן¹¹⁹². ואם אין לו חוט אחד ארוך כל כך שיוכל לכרוך בו כל הכריכות, יכול לכרוך קצת כריכות בחוט זה וקצת כריכות בחוט אחר, כי כן בזמן שהיה תכלת מצוי, היו כורכין קצת כריכות בתכלת וקצתם בחוטי הלבן¹¹⁹³:

ט אם רוצה לעשות הציצית ארוכין יותר מי"ב גודלין רשאי, ויכול להאריכם כמו שירצה¹¹⁹⁴. וטוב לעשות כן, כדי שאפילו אם יפסקו ישאר בהם י"ב גודלין¹¹⁹⁵:

מיני צמר הגרועין פסולין

י כבר אמרנו בסימן ט'¹¹⁹⁶ שהציצית צריכין להיות ממין הכנף דוקא. ולכן אין עושין הציצית מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הצאן, ולא מן שיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, ואם עשה מהן ציצית הרי הם פסולים¹¹⁹⁷, לפי שאין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד¹¹⁹⁸, שהן פסולת הצמר, ואין הבגד נעשית מכמותן, והתורה אמרה הכנף, מין כנף, כמ"ש בסימן ט'. והוא הדין כל מיני צמר הגרועין שאין בגד נעשית מהן, פסולין לציצית מטעם האמור¹¹⁹⁹:

ציצית מצמר הגזול

יא גזל חוטין שנטוו לשם ציצית, והלך הגזלן ועשה מהם ציצית, הרי הם פסולין, שנאמר ועשו להם, משלהם, פרט לגזול ¹²⁰⁰ . ואם מכר הגזלן את הציצית לאחר, (ג) אם כבר נתייאשו הבעלים מהם, הרי הם כשרים, מפני שקנה אותן הלוקח ביאוש בעלים ושינוי רשות מהגזלן ללוקח¹²⁰¹, כמו שכתוב בחושן משפט סי' שס"א¹²⁰²:

יב גזל צמר שלא נטווה וטוואן הגזלן לשם ציצית, אם עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנו הרי הם פסולים לציצית, מפני שהם עדיין גזל ואינם של גזלן כלל, שהרי לא קנה אותן בשינוי זה שעשאן חוטין, מפני שהוא שינוי החוזר לברייתו, שהרי החוטין אפשר לחזור ולעשות אותן צמר. אבל אם כבר נתייאשו הבעלים ממנו, או אפילו אם לא נתייאשו עדיין אלא שהגזלן עשה בצמר זה שינוי גמור שאין חוזר לברייתו, (ד) כגון שליבן את הצמר בגפרית, ועל דרך שנתבאר בח"מ סי' ש"ס¹²⁰³ עיי"ש, כיון שהגזלן קנה את הצמר לגמרי, דהא אפילו אם הצמר הוא בעין אין צריך להחזיר להנגזל אלא דמי הצמר¹²⁰⁴, אם כן הרי היא כשלו ממש לכל דבר, ולכן הציצית שעשה ממנו הרי הם כשרים¹²⁰⁵.

אבל מכל מקום לא יברך עליהם, דאין זה מברך אלא מנאץ, כיון שעל ידי גזילה בא הציצית לידו¹²⁰⁶:

צמר מבהמה שהשתחוה לה

יג המשתחוה לבהמה, צמרה פסול לציצית. אע"פ שאין בעלי חיים שנעבדו אסורים להדיוט, וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ¹²⁰⁷ , ואם כן הצמר הזה מותר להדיוט. מכל מקום למצוה אסור, משום דמאוס הוא לגבוה, שהרי בעלי חיים שנעבדו אסורין לגבוה לגבי המזבח¹²⁰⁸, ואם כן הוא הדין לצמר שעל גביהן¹²⁰⁹. ואעפ"י דכשעושה ממנו ציצית הוא משתנה מכמות שהיה, שהרי מקודם היה צמר ועכשיו נעשו חוטין. מכל מקום עדיין מראהו עליו וניכר שהוא צמר¹²¹⁰.

אבל המשתחוה לפשתן נטוע, מותר לעשות ממנו ציצית, שהרי מחובר שנעבד מותר בהנאה, ואף לגבוה אינו מאוס כלל, כיון שנשתנה מכמות שהיה בשעה שנעבד¹²¹¹, שהרי מקודם היה כעץ בעלמא, ועכשיו שעשה ממנו חוטין הרי מראה הראשון חלף והלך לו ממנו לגמרי¹²¹²:

תוך ג' גודלין ועל קשר גודל

יד כשעושה הנקב שתוחב בו הציצית, לא יעשנו למעלה משלשה גודלין משפת הבגד, מפני שנאמר על הכנף ¹²¹³ , ולמעלה מג' אין זה כנף, אלא בגד ¹²¹⁴ .

ואם עשה הנקב למעלה מג' גודלין, אעפ"י שכש[ק]וש[ר] הציצית בבגד עושה החוטין קצרים על הכנף כדי להקמיט הכנפות, ומתכפל עד שבא הנקב למטה מג' גודלין, אפילו הכי פסול¹²¹⁵:

טו ואם עשה הנקב למעלה מג' גודלין ואחר שהטיל הציצית בנקב חתך בנקב כדי שיתלו הציצית למטה מג' גודלין, פסול, משום שנאמר גדילים תעשה וגו', ולא מן העשוי כבר בפיסול¹²¹⁶, כמ"ש בסי' י'¹²¹⁷:

טז ולא יעשה הנקב סמוך לשפת הבגד, שנאמר על הכנף¹²¹⁸, ואם היה סמוך מאוד לשפת הבגד היה תחת הכנף ¹²¹⁹ , ולכן צריך להרחיק הנקב משפת הבגד כשיעור שיש מן קשר אגודל ¹²²⁰ עד סוף הציפורן¹²²¹, דהיינו לערך ב' גודלין ¹²²² .

ואם אחר כך כשקושר הציצית עשה חלק החוטין שעל הכנף קצרים ונתכפלו הכנפות עד שבא הנקב למטה משיעור שנתבאר, אפילו הכי כשר¹²²³:

יז שיעור ג' גודלין אלו שאמרנו, וכן שיעור מלא קשר אגודל שצריך להרחיק, מודדין אותן ביושר¹²²⁴ משפת אורך הבגד וכן משפת רוחב הבגד ¹²²⁵ , אבל לא ימדוד אותם באלכסון מן הקרן זויות של כנף הבגד:

יח שיעור מלא קשר אגודל שאמרנו ¹²²⁶ שצריך להרחיק הנקב משפת הבגד, אין צריך ליזהר בזה אלא בשעת הטלת הציצית בבגד, אבל אם לאחר שהטיל הציצית בבגד ניתקו מחוטי השתי או הערב¹²²⁷, ונתרחב הנקב וירדו הציצית למטה ממלא קשר אגודל, כשר. וכן אם לאחר הטלת ציצית בבגד נסתר הבגד מלמטה בשפתו עד שנפחת מן השפה עד הכנף משיעור מלא קשר אגודל, כשר ¹²²⁸ . שלא הקפידה תורה על זה שלא תהא הציצית תחת הכנף, אלא בשעת עשייה, שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי וגו' ¹²²⁹ .

ומכל מקום לכתחלה טוב לעשות אימרא סביב הנקב שתוחב בו הציצית, כדי שלא ינתקו החוטין של בגד מבפנים סביב הנקב, ויפחת משיעור מלא קשר אגודל משפת הבגד, ויסברו העולם שהיה כן קודם הטלת הציצית. וכן יעשה אימרא בשפת הבגד, כדי שלא יפחת משיעור קשר אגודל משפתו עד הנקב ¹²³⁰ :

יט אם יש גדיל שקורין (לייסט ¹²³¹ ) בשפת הבגד, שגודלין שם כדי שיהיה חזק, בין שהגדיל הוא בשפת רוחב הבגד בין שהוא בשפת אורך הבגד, לא יטיל את הציצית שם בגדיל, אע"פ שהוא [מרחיק] מלא קשר אגודל משפת הכנף, כגון שהגדיל הוא רחב, אעפ"כ אין מטילין בו ציצית, משום שנאמר על כנפי בגדיהם, והגדיל אינו נחשב עיקר מן הבגד אלא הוא טפל ומשמש לבגד¹²³²:

כ כשמטילין ציצית בבגד עצמו, אין צריך להרחיק משפת הבגד מלא קשר אגודל חוץ מן הגדיל, אלא גם הגדיל נחשב בכלל השיעור. וכן לענין הרחקת ג' גודלין שאמרנו, נחשב גם כן הגדיל בכלל הבגד, ולכן צריך ליזהר שלא יהיה הנקב למעלה מג' גודלין מן שפת הגדיל החיצונה¹²³³:

כא אע"פ שהגדיל נחשב בכלל הבגד לענין שיעור מלא קשר אגודל, מכל מקום לכתחלה טוב למדוד מלא קשר אגודל בלא הגדיל, ויהיה הנקב תוך ג' הגודלין עם הגדיל¹²³⁴, כמו שנתבאר¹²³⁵. ואם הגדיל רחב הרבה יחתוך מקצתו¹²³⁶:

כב אם בשפת הבגד בולטין חוטי שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, יש להסתפק אם אלו החוטין נחשבין בכלל הבגד או לאו, כיון שאינן כאריג גמור¹²³⁷. לכן צריך ליזהר שלא יהיה הנקב למעלה מג' גודלין משפת החוטין הללו, שמא הן נחשבין בכלל הבגד. ואם משך החוטין הוא רחב הרבה, יחתוך קצתו, וגם יזהר למדוד מלא קשר אגודל לבד מאלו החוטין, שמא אינם נחשבים בכלל הבגד:

התוחב חוט הכפול לארבעה

כג מותר ליקח חוט אחד ארוך וכופלו לארבעה ותוחבה בכנף וכופלם והרי הם ח', ואחר כך פוסק ראשי החוטין ונעשים ח' חוטין¹²³⁸.

ואם שכח ולא פסק ראשי החוטין עד שכרך אפילו חוליא אחת, ואחר שכרך החוליא קשר, אפילו קשר אחד ¹²³⁹ , פסול ¹²⁴⁰ , כיון דמן התורה די בחוליא אחת וקשר אחד¹²⁴¹, שהרי נאמר סתם גדילים תעשה, ולא נתפר[ש] בכתוב מנין הגדילים ¹²⁴² , אם כן כבר נעשו הציצית בפסול, שהרי כשכרך החוליא וקשר הקשר לא הי' ד' חוטין שלמים, אלא חוט אחד כפול לח', ולכן אפילו אם יפסוק אחר כך את ראשי החוטין אין מועיל כלום, כיון שגוף הציצית כבר נעשו בפסול, והתורה אמרה תעשה, ולא מן העשוי כבר בפסול¹²⁴³.

אבל אם פסק ראשי החוטין תיכף אחר שכרך חוליא אחת, קודם שקשר אפילו קשר אחד אחר החוליא, וכל שכן אם פסק אותם תיכף אחר הקשר הראשון, קודם שהתחיל לכרוך את החוליא, כשר ¹²⁴⁴ , כיון שלא נעשו עדיין כל הכשר ציצית הכתוב בתורה בפסול, קודם שפסק ראשי החוטין, אין לפוסלן משום תעשה ולא מן העשוי כבר בפסול.

ומכל מקום לכתחלה טוב לפסוק ראשי החוטין קודם שיתחוב את הציצית בנקב¹²⁴⁵, בכדי שלא יעשה שום עשייה מהציצית בפסול ¹²⁴⁶ :

כד טוב ליזהר שלא לחתוך הציצית בסכין, על דרך שנאמר¹²⁴⁷ לא תניף עליהם ברזל וגו', אלא ינשכם בשיניו¹²⁴⁸:

גדילים וציצית

כה כתוב בתורה¹²⁴⁹ גדילים תעשה לך, יכול יעשנה כול[ו] גדיל, תלמוד לומר ועשו להם ציצית¹²⁵⁰, וציצית הם חוטין נפרדין, כמו שנתבאר בסי' ח'¹²⁵¹. הא כיצד, שיהא גדיל יוצא מהכנף וציצית יוצא מהגדיל¹²⁵².

ואין לגדיל שיעור מן התורה, לכן בין שכרך רוב אורך הציצית ¹²⁵³ , בין שלא כרך אלא חוליא אחת כשר ¹²⁵⁴ . ובלבד שיעשה בסוף הכריכה קשר, משום דהכריכה אינה מתקיימת בלא קשר לאחריה ונמצא שאין כאן גדיל¹²⁵⁵:

כו אם כרך כל הציצית ולא הניח אפילו משהו ענף יוצא פסול, שהרי נאמר ציצית¹²⁵⁶:

חוליות וקשרים

כז בזמן שהיה תכלת, תקנו חכמים שלא לפחות מלכרוך ז' חוליות, כנגד ז' רקיעים, שהתכלת דומה לרקיע¹²⁵⁷. וכן תיקנו לעשות קשר בסוף כל חוליא וחוליא, שיהא היכר בין חוליא לחוליא¹²⁵⁸.

ועכשיו שאין לנו תכלת ¹²⁵⁹ , אין אנו צריכין לדקדק במנין החוליות¹²⁶⁰, ולא במנין הקשרים שבין החוליות.

ומכל מקום המנהג פשוט בכל ישראל משנים קדמוניות לעשות ה' קשרים ¹²⁶¹ , משום שנאמר¹²⁶² וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', וכל המצות הם תרי"ג, וציצית בגימטריא ת"ר ¹²⁶³ , וח' חוטין ¹²⁶⁴ וה' קשרים ¹²⁶⁵ עולה תרי"ג¹²⁶⁶:

כח נהגו לעשות ד' אוירים בין הה' קשרים, ולכרוך בכל אויר קצת כריכות. כיצד, לוקח ד' חוטין מצד אחד של הכנף וד' מצד השני וקושרם זה על [גבי] זה ב' פעמים, כי האחד לא יתקיים ואינו חשוב קשר כלל ¹²⁶⁷ . ואחר כך יכרך בחוט הארוך סביב הז' חוטין קצת כריכות, וחוזר וקושר ב' פעמים זה על גבי זה, וחוזר וכורך, וכן יעשה עד שישלים ה' קשרים כפולים וד' אוירים בינתיים מלאים כריכות. ואין שיעור למנין הכריכות שבכל אויר, אלא יעשה כמו שירצה¹²⁶⁸:

כט נוי ציצית שיהיה שליש אורך החוטין, דהיינו ד' גודלין גדיל, וב' שלישין ענף ¹²⁶⁹ .

ואפילו האריך הציצית יותר מי"ב גודלין, צריך שיהיה שליש האורך גדיל¹²⁷⁰. והקשרים והכריכות ביחד הם נקראים גדיל בכל מקום, ובין הכל לא יהיה אלא שליש אורך החוטין, דהיינו ד' גודלין¹²⁷¹.

ברעיא מהימנא¹²⁷² כתוב שיהיה בין קשר לקשר כמלא רוחב אגודל, לבד מהקשרים:

ל נוהגים לכרוך באויר הראשון ז' כריכות ובשני ח' ובג' י"א וברביעי י"ג כריכות, שעולים כולם למספר ל"ט, כמנין הוי"ה אח"ד¹²⁷³.

ולפי שנוי הוא לציצית שיהיה אורך כל חוליות בשוה, לכן באויר הראשון שהכריכות הם מועטים ירחיקם זו מזו, ובאויר השני יקרבם זו לזו מעט, ובשלישי יקרבם יותר, וברביעי יותר, עד שיהיה מדה אחת לכולם¹²⁷⁴:

לא יש נוהגין לכרוך הכריכות שבכל אויר חוליות חוליות, דהיינו לאחר שכרך ג' כריכות הראשונות, ירחיק מעט, ויחזור ויכרוך ג' פעמים באותו אויר עצמו¹²⁷⁵, ואחר כך יכרוך א' מאויר הראשון, ויצרף לזה ב' מאויר השני, וירחיק מעט, ויכרוך עוד ג' פעמים, וכן יעשה עד כלות הל"ט כריכות בי"ג חוליות קטנות ¹²⁷⁶ .

וכן היו עושין בזמן שהיה תכלת ¹²⁷⁷ :

לב כל השיעורים שביארנו במנין החוליות או הכריכות או הקשרים, אינן אלא לכתחלה. אבל בדיעבד שכבר גמר עשיית הציצית¹²⁷⁸, או בשעת הדחק, כגון בערב שבת עם חשיכה שאין לו פנאי, העמידו דבריהם על דין תורה, ודי בחוליא אחת ובקשר אחד¹²⁷⁹, ויכול לברך עליהם:

לג יש נוהגין לקשור בסוף כל חוט מהח' חוטין קשר אחד, שלא יתפרקו משזירתן¹²⁸⁰. ויש שאינן נוהגין כן, מפני שאינם רוצים להוסיף על ה' קשרים מטעם שנתבאר למעלה¹²⁸¹, ובפרט אם החוטין שזורין יפה, דלא שכיח כלל שיתפרקו¹²⁸²:

הציצית תלוים ומכים בכנף

לד כשתולה הציצית בבגד, צריך לדקדק שיתלה בענין שיהיה הגדיל התלוי נוגע ומכה בכנף הבגד, ולא יהיה תלוי כלפי קרקע, שנאמר על כנפי בגדיהם ¹²⁸³ . ולכן ב' ציצית התחתונות יהיו תלוים לאורך הבגד, דכשיעטף בו ויהיה אורך הטלית סביב רוחב גופו יהיו הציצית נוגעים ומכים על הקרן ¹²⁸⁴ . אבל אם היתה תליית הגדיל על רוחב הבגד, אם כן כשיעטף את קומתו מראשו עד רגליו ברוחב הבגד, יהיה הגדיל תלוי כלפי הקרקע, ולא יהיה תולה ונוגע ומכה על הכנף ¹²⁸⁵ . ובב' ציצית העליונים, פעמים צריך שיהיה הגדיל תלוי לאורך הבגד ולפעמים לרחבו, והכל לפי עטיפתו¹²⁸⁶, רק יזהר שלא יהיה הגדיל תלוי כלפי הקרקע, אלא נוגע ומכה על הקרן:

לה יש אומרים שאין לעשות הציצית בבגד כמו שאנו עושים, אלא יעשה ב' נקבים בבגד ויטיל הציצית בנקב האחד ויוציאם דרך נקב הב'¹²⁸⁷. ואין הלכה כיש אומרים אלו¹²⁸⁸.

והבא להחמיר על עצמו ולעשות כדבריהם, לא יעשה כן אלא בטלית קטן, כדי שלא יהיה נראה לכל¹²⁸⁹, ומתחזי כיוהרא¹²⁹⁰:

קונטרס אחרון

(א) דנכרי אדעתיה דנפשיה כו'. כן ¹²⁹¹ פסק הרמב"ם¹²⁹².

ואף הרא"ש¹²⁹³ לא נחלק עליו אלא גבי עיבוד עורות לשם ספר תורה, כיון דאין צריך לחשוב לשמה אלא בתחילת העיבוד, זה יעשה הנכרי על דעת ישראל המלמדו ומזהירו על כך ¹²⁹⁴ , אבל גבי טווית ציצית, דכל הטוויה צריכה להיות לשמה¹²⁹⁵, הוי דומיא דכתיבת הגט¹²⁹⁶, דמודה ביה הרא"ש דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד, עיין ברא"ש¹²⁹⁷. וזהו טעמו של הב"ח, שפסק ביורה דעה סימן רעא¹²⁹⁸ דבדיעבד כשר אפילו בלי סיוע הישראל, ובסימן יד¹²⁹⁹ כאן פסק דלא מועיל אפילו בדיעבד בלי סיוע הישראל.

ומלשון השו"ע¹³⁰⁰ אין ראייה כלל, שהרי בבית יוסף סימן לב¹³⁰¹ מבואר להדיא דאפילו לדעת הרא"ש פסול בלא סיוע הישראל. ואף הדרכי משה¹³⁰² לא חולק על זה. אלא על כרחך צריך לומר דהשו"ע קיצר כאן, וסמך על מה שכתב בסימן לב, שמשם נלמד דין זה בבית יוסף¹³⁰³.

(ב) וגדול עומד על גביו כו'. המגן ¹³⁰⁴ אברהם כתב¹³⁰⁵ דזה תלוי במחלוקת שנזכר בבית יוסף סימן תס¹³⁰⁶, ושם מסיק הב"ח¹³⁰⁷ והמגן אברהם¹³⁰⁸ להקל (הגם שדברי המגן אברהם שם אינם ברורים במה שכתב דלהרא"ש כשר אפילו בנכרי וישראל עומד על גביו, שהרי הרא"ש לא הכשיר אלא גבי עיבוד, כמו שכתב להדיא ¹³⁰⁹ ).

וכן משמע במגן אברהם סימן יד סעיף קטן ג, במה שכתב דקטן דינו כאשה, והיינו בגדול עומד על גביו, כמו שיתבאר בסימן יד¹³¹⁰.

(ג) ואם מכר הגזלן כו'. כן מבואר בסימן תרמט¹³¹¹. ואף שיש אומרים שם חוץ מיום ראשון, דבעינן לכם¹³¹², וציצית נמי בעי לכם ¹³¹³ . מכל מקום, כבר כתב שם המגן אברהם¹³¹⁴ דמיירי לפני יאוש. ומה שמסיק שם להחמיר, היינו בשאר הימים לפני יאוש ¹³¹⁵ , אבל אחר יאוש, אפילו ביום ראשון כשר, כדמוכח בהדיא בגמרא¹³¹⁶ גבי עובדא דאוונכרי. וכן משמע שם במגן אברהם סעיף קטן ו¹³¹⁷. וכן כתב שם בעטרת זקנים¹³¹⁸. דלא כמשמעות הלבוש¹³¹⁹. והבאר היטב שם¹³²⁰ לא דק בזה, ודו"ק.

(ד) שינוי גמור שאין חוזר כו'. זהו כוונת המגן אברהם במה שכתב¹³²¹ ועיין בחושן משפט סימן שס¹³²² דהוי שינוי גמור, עד כאן לשונו.

ואף דהט"ז¹³²³ חולק על זה. מכל מקום הרי בסימן תרמט¹³²⁴ פסקו כן בעלי השו"ע בשם התוספות¹³²⁵ והר"ן¹³²⁶, דלא כרמב"ם¹³²⁷, ואף הט"ז לא חלק עליהם שם. וכן הסכימו שם כל האחרונים, דלא הוי מצוה הבאה בעבירה אם הקנין שקנה אותה בא לו קודם קיום המצוה, עיין שם בט"ז סעיף קטן א ¹³²⁸ .

ואף שבאליה זוטא כאן¹³²⁹ הסכים לדברי הט"ז. מכל מקום הרי בסימן תרמט¹³³⁰ חזר בו וסתר כל דברי הט"ז שבכאן.

(ועיין שם שכתב ¹³³¹ , דאם השינוי אינו על ידי הליבון אלא על ידי הטוויה עצמה, דהוי מצוה הבאה בעבירה, וראייתו מתוספות עיין שם. אבל מדברי המגן אברהם¹³³² לא משמע הכי, שהרי הכשיר על ידי יאוש ושינוי הטוויה. וכן משמע מכל הפוסקים בסימן תרמט, שלא חילקו בין קודם אגודת הלולב בין לאחר האגודה, הגם שיש לדחות).

הערות

1158. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) חוטי לבן ותכלת (ס"א). (ב) טויה ושזירה לשמה (ס"ב-ד). (ג) שיעור חוטי הציצית (ס"ה-ט). (ד) מיני צמר הגרועין פסולין (ס"י). (ה) ציצית מצמר הגזול (סי"א-ב). (ו) צמר מבהמה שהשתחוה לה (סי"ג). (ז) תוך ג' גודלין ועל קשר גודל (סי"ד-כב). (ח) התוחב חוט הכפול לארבעה (סכ"ג-ד). (ט) גדילים וציצית (סכ"ה-ו). (י) חוליות וקשרים (סכ"ז-לג). (יא) הציצית תלוים ומכים בכנף (סל"ד-ה).
1159. רש"י מנחות לח, א ד"ה התכלת (דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית). תוס' שם (מצוה לתת ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן בציצית). טור (מצות ציצית, בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועין תכלת וב' חוטין כפולים של צמר לבן). והיינו שהיו מטילים ב' חוטין ארוכים כפולים של תכלת, ואם כן היו בציצית ארבעה חוטי תכלת וארבע חוטי לבן. וכן דעת ראשונים רבים. ודעת הרמב"ם פ"א ה"ו (ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים), ודעת הראב"ד שם (שנים של תכלת והששה לבנים). ובזמנינו שיש נוהגים בתכלת, יש מהם שעושים כן רק באחד מארבעת החוטים.
1160. רמב"ם הלכות ציצית פ"א ה"א (וזה הענף הוא הנקרא לבן, מפני שאין אנו מצווין לצובעו). אבל מן הדין מותר לצובעו בשאר צבעים, כדלעיל סי' ט ס"ט.
1161. גמרא לח, ב (אין לו תכלת מטיל לבן), ופרש"י (כל הד' חוטין). שו"ע סעיף יב (מנין חוטי הציציות בכל כנף, ארבעה). ט"ז ס"ק יג (ובזמן שהיה תכלת היו עושים ב' מתכלת וב' מלבן, והאידנא הוה לבן במקום תכלת, ועושין ד' ארוכים משל לבן).
1162. תצא כב, יב.
1163. מנחות לט, ב (גדיל שנים, גדילים ארבעה), ופרש"י (כלומר אי הוה כתיב גדיל תעשה לך, הוה משמע ב' חוטין, דאין גדיל פחות משנים, השתא דכתיב גדילים משמע ארבעה). ויתבאר לקמן לקמן ס"ה (ד' חוטי הציצית צריך ליתנם לטלית ולכפלם כדי שיהיו ח' חוטין, שנאמר פתיל תכלת, שיהיה כפול כעין פתילה). וכיון שצריך להיות ד' חוטין (כפולים), לכן אף שאין לנו תכלת, לא סגי בב' חוטי הלבן שמעיקר הדין, אלא צריך להשלים את ב' חוטי התכלת בב' חוטי לבן. ויש הפרש בין ב' חוטי הלבן שמעיקר הדין לבין ב' חוטי הלבן להשלמה, כדלקמן סי' יב ס"ג (להשלמה זו די בחוטין הפסוקים שיש בהם כדי עניבה). * סיכום ההלכות הנלמדות ממדרש פסוקי ציצית: (א) גדילים (תצא כב, יב), אין גדיל פחות מב' חוטין שגודלן זה על גב זה, וכשהוא אומר גדילים הרי כאן ארבע (סי' יא ס"א). (ב) פתיל (שלח טו, לח), שיהיה כפול כעין פתילה, והיינו שד' חוטי הציצית צריך ליתנם לטלית ולכפלם, שיהיה כפול כעין פתילה, עד שיהיו ח' חוטין (יא, ה). (ג) גדילים תעשה (תצא כב, יב), ועשו להם ציצית (שלח טו, לח), הא כיצד, שיהא גדיל יוצא מהכנף וציצית יוצא מהגדיל (יא, כה). (ד) תכלת (שלח טו, לח), מצותה שיקח ב' חוטין צבועין תכלת, וב' חוטין שאינן צבועין הנקראים חוטי לבן. ועכשיו שאין לנו תכלת, צריך ליקח ב' חוטי לבן במקום ב' חוטי תכלת (יא, א). (ה) פתיל (שלח טו, לח), שיהיה טווי ושזור כעין פתילה. ומה תכלת טווי ושזור אף לבן כן, שהרי הוקשו זה לזה שנאמר (תצא כב, יב) גדילים תעשה וגו' (יא, ב). (ו) תעשה לך (תצא כב, יב), שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא (יא, ג). (ז) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית (שלח טו, לח), בני ישראל יעשו ציצית על הכנף, ולא נכרי (יד, א). (ח) על כנפי (שלח טו, לח), לא יעשנו למעלה משלשה גודלין משפת הבגד, ולא יעשה הנקב סמוך לשפת הבגד (יא, יד-טז). (ט) על ארבע כנפות (תצא כב, יב), שאף אם יש לה יותר מארבע כנפות, צריך להטיל ציצית בארבע כנפות (י, ב). (י) כסותך (תצא כב, יב), שלך, אבל לא של אחרים, והשואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת, פטור מלהטיל בה ציצית (יד, ד). (יא) וראיתם אותו (שלח טו, לט), פרט לכסות לילה (יח, א). (יב) תעשה לך (תצא כב, יב), ולא מן העשוי (י, י).
1164. סנהדרין פח, ב (והאיכא ציצית ... ואם הוסיף גורע), ופרש"י (ופוסל הראשון בתוספתו). שו"ת רשב"א ח"א סי' תסח וסי' תשכח (מה שאמרת אם הוסיף בחוטין אם הוא פסול. אם נוסיף ודאי פסול, כדאיתא בההיא שמעתא דסנהדרין, דאמרינן התם והא איכא ציצית ... ואם הוסיף גורע). שו"ע שם (ואם הוסיף, פסול). ולכן צריך עכשיו דוקא ד' חוטי לבן, לא פחות (משום גדילים) ולא יותר (משום בל תוסיף).
1165. סעיף יד (ואם חתך ציצית אחת מהם ... הרי היא כשרה).
1166. שלח טו, לח.
1167. ספרי במדבר פיסקא קטו (ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ... טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור, לבן מנין, הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן, מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור). עירובין צז, ב (המוצא תכלת בשוק ... חוטין כשרין ... בשזורים). הובא בשו"ת צמח צדק חיו"ד סי' שנג. טור ושו"ע ס"ב (וצריכין שזירה). ט"ז ס"ק ב (דתניא בספרי, פתיל תכלת, טווי ושזור כעין פתילה. אין לי אלא תכלת, לבן מנין, אמרה תורה תן תכלת תן לבן, מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן). דעה השנית נזכרת לקמן סי' יב ס"ז (יש מי שאומר שחוטי הציצית אין צריכים שזירה כלל).
1168. תצא כב, יב.
1169. מנחות מב, ב (כי אמריתה קמיה דשמואל אמר ... בעינן טוייה לשמה). רי"ף הלכות ציצית יב, ב (והלכתא כשמואל). נמוקי יוסף שם (ונראין הדברים דשזירה נמי בעי לשמה). שו"ע סעיפים א-ב (החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן ... ושיהיו שזורין לשמן).
1170. סיכום ההלכה של לשמה, מתי סגי בסתם, מתי צריך עכ"פ מחשבה, ומתי צריך אמירה בפירוש: (א) הטלת הציצית בבגד, סתמא לשמה קאי, ולכן יש מכשירים אף בסתם, כדלקמן סי' יד ס"ג (אם הטיל ישראל ציצית בבגד שלא בכוונה, פירוש שלא נתכוין לשם מצות ציצית, יש מי שאומר דכשרים הם ... אבל יש אומרים שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה פסולים ... וכן הלכה). וטעם המכשירים יתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א (דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד, ומוכחא מילתא דלשם ציצית). ולמעשה מסיק שם (בשעת הדחק .... יש לסמוך על סברא הראשונה, וילבש טלית זו, אבל לא יברך עליה). (ב) גם כתיבת סת"ם סתמא לשמה קאי, וכתב על זה בספר התרומה סי' קצב (לכאורה היה נראה בהן שעושה כבר לשמה, שאין צריך לעשות הכתיבה לשמה, ואפילו המחשבה לא צריך, דסתמייהו לשמן קיימי). אך מכל מקום מסיק "סתמא אינו מועיל", וכן נפסק לקמן סי' לב סל"א ( ואם כתבן סתם, פסולות). ולא נתפרש טעם החילוק בין הטלת ציצית בבגד לבין כתיבת סת"ם. (ג) אחר שבכתיבת סת"ם נפסק שאין אומרים סתמא לשמה, מסתפק בספר התרומה שם אי סג במחשבה (כשנותן את העורות לעיבוד, שצריך לפרש לשם לכתוב בהם דבר קדושה. אך מסופק אי סגי במחשבה, או אם צריך דבור לומר בפירוש ... וכן בשעת כתיבת תפילין או מזוזה או ספר תורה, צריך שיאמר בפירוש לשם תורת ישראל וקדושה אני כותב). ומסיק לקמן שם (אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה, יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד, אע"פ שחישב בלבו). (ד) מלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותבה לשם קדושת ה'. ואם לא אמר כן בפירוש, רק חשב כן בלבו, כשרות בדיעבד, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן (לקמן שם). (ה) בעיבוד העורות, יתבאר לקמן סי' לב סי"א (וטוב שיוציא בשפתיו לשם ספר תורה או לשם תפילין, ולא די במחשבה), והיינו רק לכתחלה. והטעם יתבאר לקמן סי' לב סל"א (בעיבוד העורות, יש להקל בדיעבד אם חשב בלבו בתחילת העיבוד שמעבדן לשם ספר תורה או תפילין, אע"פ שלא הוציא בשפתיו, לפי שיש אומרים שאין צריך עיבוד לשמה אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו. ואף שאין דבריהם עיקר, מכל מקום יש לסמוך על זה להקל בדיעבד כשחישב בלבו, אע"פ שלא הוציא בשפתיו). (ו) לענין הטלת ציצית בבגד, לא נזכר כלל לקמן סי' יד ס"ג שצריך להוציא בשפתיו, כי כאמור לעיל, בשעת הדחק מתירים אפילו בסתמא דלשמה קאי. (ז) אבל לענין טוויית ושזירת ציצית, נפסק כאן בפשיטות (שיאמר בתחלת הטוויה והשזירה שהוא עושה כן לשם ציצית), ולא כתב שהוא רק לכתחלה, שהרי מהתורה צריך לטוותם ולשוזרן לשמה, כאמור כאן, וגם אין כל כך הטעם שסתמא למצוה קאי. (ח) גם בלישת המצות יתבאר לקמן סי' תנו ס"ו (טוב שיאמר בפיו שעושה כן לשם מצה של מצוה, וכן יאמר בשעת נתינת המים לקמח), ושם נסמן (הערה כד). וכן בשאיבת המים למצות, יתבאר לקמן סי' תנה סכ"א (ואומרים בשעת השאיבה, הריני שואב לשם מצת מצוה).
1171. מרדכי מנחות רמז תתקמט (גבי טוויית ציצית ... צריך לומר כן בתחלת העשייה, אי נמי יאמר לאשה טוי לי ציצית לטליתי, ותו לא צריך). שו"ע ס"א (יאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית). ואף שהאשה אינו מוציאה בפיה שטווה לשם ציצית, נתבאר בשו"ת צמח צדק סי' ב אות ד (מה שהוא הוציא בפיו מהני כאילו האשה העושה הוציאה בפיה ... שומע כעונה, דלכו"ע הוה ליה כמוציא מפיו ... ואף שאאזמו"ר הגאון נ"ע סי' ל"ב סי"א כתב וטוב שיוציא בשפתיו כו' ולא די במחשבה עכ"ל. יש לומר היינו לכתחלה לא די בזה, אבל כשכבר נעשה מהם ציצית ראוי לקנותן אף לכתחלה ... כל שכן שיש עוד טעם, מצד השזירה, דהוי מעשה גמור המוכיח טובא דלשם ציצית עשאו). ובחאהע"ז סי' רפה אות ג (כשהיא עושה אחר כך הציצית על פי ציוויו, חשוב לשמה). אבל בפסקי הסדור סמ"ה (צריך להזהיר לנשים העושות ציצית, שתוציא בפיה בפירוש בתחילת הטוויה שהיא עושה כן לשם ציצית. וכן בהתחלת השזירה). ולענין ציצית מכונה ראה אגרות קודש ח"ג אגרת תו. ח"ו א'תשכב. א'תת. חי"א ג'תרפב. חי"ג ד'תרפב. ולענין עיבוד תפילין, יתבאר לקמן סי' לב סי"א (וטוב שיוציא בשפתיו לשם ספר תורה או לשם תפילין, ולא די במחשבה).
1172. תצא כב, יב. סוכה ט, א (דאמר קרא גדילים תעשה לך, לך, לשם חובך). לבוש סעיף א (שנאמר גדילים תעשה לך, ופירוש לך, לשם חובך).
1173. שו"ע סעיף א (ואם לא היו טוויין לשמן פסולים).
1174. מ"א ס"ק ג (ואפילו בדיעבד פסולים אם לא היו שזורין לשמה). וראה חקרי הלכות ח"ה ע' 22.
1175. בכל האמור כאן ולקמן סי' יד, בענין כוונה בעשיית הציצית ובענין עשיית הציצית על ידי ישראל, יש הפרש בין טויית ושזירת הציצית לבין הטלתן בטלית: חיוב עשיית הציצית לשמה, הוא בעיקר בטוויית ושזירת הציצית, שבזה מיירי הפסוק "גדילים תעשה לך, לשם חובתך". וכיון שכל התנאי הוא שתהי' הטויה והשזירה לשמן, לכן מועלת טוויית ושזירת נכרי, אם הישראל מסייע מעט (שאז עשיית הנכרי היא על דעת הישראל המסייעו), כדלקמן בסמוך. משא"כ בענין הטלת הציצית בבגד יש ב' דעות אם צריך כוונה, כדלקמן סי' יד ס"ג (אם הטיל ישראל ציצית בבגד שלא בכוונה, פירוש שלא נתכוין לשם מצות ציצית, יש מי שאומר דכשרים הם (והטעם יתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א: דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד, ומוכחא מילתא דלשם ציצית). אבל יש אומרים שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה פסולים ... וכן הלכה). ואילו חיוב עשיית הציצית על ידי ישראל הוא בעיקר בהטלת הציצית בבגד, כדלקמן סי' יד ס"א (נכרי שהטיל ציצית בבגד, פסול, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית וגו', בני ישראל יעשו ציצית על הכנף ולא נכרי). ואם כן לא יועיל מה שהישראל מסייע לו, שכן גם כשנכרי מטיל הציצית בבגד לשמה, פסול מטעם "דבר אל בני ישראל". משא"כ טוויית ושזירת הציצית כשרה אף בנכרי, כדלקמן ס"ד (טוון נכרי או ששזר, אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית, פסולין, דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד, ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט), "שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו, ולא על דעת עצמו". ולענין עיבוד הקלף לתפילין, ראה לקמן סי' לב סי"א-ב וסל"א.
1176. מרדכי מנחות רמז תתקנ (כתב מהר"ם דיש להחמיר לנפץ הצמר של ציציות לשמה). דרכי משה בשם אגור הל' ציצית סי' כג (ומהר"ם כתב שיש להחמיר לנפץ הצמר של צצית לשמה. וכן נוהגין בעלי נפש מאשכנז). רמ"א ס"א (ויש מחמירין אפילו לנפצן לשמן). ובכת"י: שיהא לשם ציצית דוקא.
1177. ב"י (ולא ידעתי למה, מאחר שלא אמרו בגמרא אלא בעינן טויה לשמה, מנין לו להחמיר בלא ראיה, ושום אחד מהפוסקים לא כתב כן, ולא ראינו מי שחשש לכך). רמ"א שם (והמנהג להקל בניפוץ).
1178. רמב"ם הלכות תפילין פ"א הי"א (אם עבדן הכותי פסולין, אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין, פסולין). אלי' זוטא ס"ק ד (דאם לא סייעו, פסול אף דיעבד. וכן פסק הב"ח ריש סי' יד). ב"ח סי' יד (וקיימא לן נמי, דבין בטויה בין בעשיה, אפילו אם ישראל עומד על גבי הגוי ואומר שיעשה לשמה, דפסולין הן לדברי הכל). ואף שכתב בשו"ע ס"א "להרמב"ם פסול ולהרא"ש כשר", יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (דאפילו לדעת הרא"ש פסול בלא סיוע הישראל). ורק לענין עיבוד קלף לתפילין סבירא ליה להתיר בדיעבד, מהטעם שיתבאר לקמן סי' לב סי"ב (אם עיבדו נכרי יש פוסלין אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבד לשמו ... ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו. ואינו דומה לגט שצריך לכתוב כל תורף הגט לשמו ולשמה, וזה לא ישמע לו, אבל בעיבוד אין צריך רק כשנותן העור לתוך הסיד שיתננו לשמו, וזה ישמע לו ... ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה).
1179. גטין כג, א (והא ודאי עובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד). רמב"ם שם (שהכותי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו). ט"ז ס"ק א (דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד).
1180. רמ"א סעיף ב (ונוהגין שיסייע הישראל מעט, וכדאיתא לקמן סימן ל"ב סעיף ט', וביו"ד סי' רע"א, גבי תפילין וספר תורה). והיינו כמו לענין עיבוד הקלף לתפילין, דלקמן סי' לב סי"ב (ומכל מקום לכתחלה צריך לסייעו קצת בעיבודה), ולספר תורה, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' רעא (ואם מעבדן עובד כוכבים, יסייע הישראל מעט). וכמבואר בספר התרומה סי' קצ (ואי עכו"ם מעבדן וישראל עומד על גבן ומסייעו, מסייע זה יש בו ממש). הובא ב רא"ש הל' ס"ת סי' ג (וכתב הר"ר ברוך ז"ל, דאם העובד כוכבים מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו, יש בו ממש). והיינו דאף דקיי"ל לקמן סי' שמ ס"ב (שמסייע אין בו ממש). מכל מקום מסייע זה יש בו ממש, מהטעם שיתבאר לקמן סי' תס ס"א (וגם הוא יסייע קצת בלישתה, שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו), ושם נסמן (הערה טז). ויתפרש יותר לקמן סי' תסח ס"ד (שמסייע אין בו ממש לענין זה), ויתבאר שם (סוף הערה כו).
1181. מ"א ס"ק ב (ולענין אם טוואן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו, תליא בפלוגתא שכתוב בסי' ת"ס בב"י). ההוכחות והטעמים שמועיל כאן גדול עומד על גביו, יתבארו בקיצור בקונטרס אחרון ס"ק ב, ולקמן סי' יד בקונטרס אחרון ס"ק א, ובהערות שם.
1182. מנחות מב, א (מר בריה דרבינא עביד כדידן), ופרש"י (מכניס ד' חוטין ואחר כך כופלן לשמונה). תוס' מנחות לח, א סוף ד"ה התכלת (מה שאנו כופלים הד' לח', סמכינן אהא דאמרינן לקמן (מב, א) רב אחא בר יעקב רמי ד' ... מר בריה דרבנא עביד כי דידן). שו"ע סעיף יב (מנין חוטי הציציות בכל כנף, ארבעה כפולים, שהם שמונה).
1183. שלח טו, לח.
1184. מנחות לט, ב (עשה גדיל ופותליהו מתוכו). תוס' שם (ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופותליהו מתוכו, היינו שצריך לפותלו כעין פתילה שהיא כפולה, ניחא). לבוש סעיף ד (אחר כך יתחבם בכנף ויכפלם, שאם לא יכפלם היאך יתלו בבגד. אבל אסמכוה גם כן שצריכין להיות כפולים, מדקראן הכתוב פתיל, משמע שצריך לכופלו כעין פתילה שהיא כפולה). עוד לימוד מתיבת "פתיל", נתבאר לעיל ס"ב (חוטי הציצית צריכין שזירה, שנאמר פתיל תכלת, שיהיה טווי ושזור כעין פתילה).
1185. תוס' מנחות מא, ב ד"ה בית שמאי הב' (בית שמאי אומרים ארבע ... ורבינו תם פירש דאגדיל קאי, והענף שמנה, הרי שנים עשר. וכן אנו נוהגין). רא"ש הל' ציצית סי' יב (אלמא דגדיל ארבע בעינן. והכי נהיגינן לעשות ציצית י"ב אצבעות, שליש גדיל, ד' אצבעות, ושני שלישי ענף, ח' אצבעות). טור ושו"ע ס"ד (אורך החוטים ... י"ב גודלים, וכן נוהגין). וביאר הט"ז ס " ק ג (דסבירא ליה דהך משולשת קאי אגדיל לחוד, והענף צריך שיהיה גדול מן הגדיל ב' חלקים, דהכי איתא התם בהדיא, נמצא שבין הכל יהי' י"ב אצבעות). ולפי זה הי' נראה לכאורה שכל זה הוא רק בשביל נוי הציצית, כדלקמן סכ"ט (נוי ציצית שיהיה שליש אורך החוטין, דהיינו ד' גודלין גדיל, וב' שלישין ענף), והוא רק לכתחלה, כדלקמן סכ"ה (ואין לגדיל שיעור מן התורה, לכן בין שכרך רוב אורך הציצית ... כשר). וכדלקמן סי' כד ס"ג (מצוה לעשות טלית נאה וציצית נאה, והוא הדין כל המצות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר, שנאמר זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות). ומכל מקום נתבאר לקמן סי' יב ס"ג (ויש אומרים, שלעולם אין מכשירין אפילו אם נשתייר כדי עניבה, אלא אם כן נשתיירו ב' חוטין ארוכין שלמים, דהיינו ד' ראשים שכל אחד יש בו י"ב גודלין), והיינו ששיעור י"ב גודלין מעכב, ואילו זה שנוי הציצית היא שליש גדיל ושני שלישי ענף, הוא רק לכתחלה. ולקמן סי' טו ס"ב (דקודם עשיית החוטין בבגד צריך להיות כל חוט מהח' חוטין ארוך י"ב גודלין, כמו שנתבאר בסי' י"א), ושם (הערה ד ). וראה אגה"ק סי' י קטו, א (רוב המצות יש להן שיעור מצומצם, כמו אורך הציצית י"ב גודלין).
1186. מרדכי רמז תתקכח (שצריך לשער במקום רוחב הגודל, ולא מראשו שהוא קצר). הובא בדרכי משה הארוך ד"ה שלשה טפחים. מ"א ס"ק ה (מודדין במקום הרחב (מרדכי ד"מ)). ט"ז ס"ק ח (פירוש במקום רוחב הגודל). וכן הוא לקמן סי' תקפו סי"ג (ומודדין במקום הרחב של הגודל, כמ"ש בסי' י"א. וכן הדין בכל אצבעות שבתורה). סי' לב סס"ג (וכל אצבע סתם הוא גודל). פסקי הסדור סכ"ד (וכל האצבעות הן ברוחב גודל).
1187. רמב"ם פ"ט מהל' ס"ת ה"ט (כבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן כאורך שתי שעורות בריוח). מ"א שם (והוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק, והן באורך ב' שעורות בריוח (רמב"ם פ"ט מס"ת)). וראה לקמן הלכות נדה סי' קצ סקי"ג. שארית יהודה חיו"ד סי יא (שמעתי מפי קדשו שחזר בו, לפי שתירוץ זה הוא נמשך לפי פשט לשון הרמב"ם שהגודל הוא שבע שעורות, אבל אין חכם כבעל הנסיון שמדד בעצמו בהרבה גודלים של הרבה בני אדם גדולים ובינונים ואין הגודל מחזיק אלא כששה שעורות. ולכן אמר לפרש לשון הרמב"ם שבע שעורות זו בצד זו, פירוש דהיינו כשהן שוכבות על צידיהן ולא על רוחבן, והן ברוחב ששה שעורות מיושבות על רחבן). לפי דעת הגרא"ח נאה הוא 2 ס"מ. ובדברי רבותינו נראה שהוא מעט יותר מ-2 ס"מ (ויתבאר לקמן סי' תעב סי"ח הערה קכג). * וזהו גם השיעור בכל האצבעות שבתורה, כמובא בפסקי הסדור סכ"ד ( וכל האצבעות הן ברוחב גודל ). לקמן סי' לב סס"ג (וכל אצבע סתם היא גודל). סי' תקפו סי"ג (ומודדין במקום הרחב של הגודל, כמ"ש בסי' י"א. וכן הדין בכל אצבעות שבתורה)
1188. ב"י (יש לדקדק שהיה לרבינו להוסיף על אורך החוטים שתים או שלש אצבעות, שהרי מקום תליית החוטים בכנף קודם שיתחיל לעשות גדיל הוי ממלא קשר גודל עד שלש אצבעות. ואפשר שאותו חלק מהחוט, כיון שהוא סמוך לבגד חשיב כגדיל. ויותר נראה לומר, דשלשה טפחים דקאמר היינו לבד מהחלק ההוא). רמ"א סעיף ד (ושיעור הנזכר יהיה בציצית לאחר שנקשר, מלבד מה שמונח על קרן הבגד). וכן הוא בפסקי הסדור ס"י (ומהנקב עד הקשר הראשון אינו נקרא גדיל עדיין (שלכן אינו עולה בחשבון ומדת אורך הציצית שהוא רוחב י"ב גודלין אחר שנכפלו לח' חוטין, וצריך להיות שיעור זה מלבד מה שמהנקב עד הקשר)).
1189. סעיף טז.
1190. ב"י בשם מהר"י אבוהב (וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם המנהיג (הל' ציצית), שכדי שלא ימעיטו הקשרים בזאת המדה יאריכו אצבע יותר. ואפשר שמפני כך כתוב בכלבו (סי' כב) שיהא אורך החוטים שלש עשרה אצבעות). ומה שנכתב בתחלת הסעיף "מודדין לאחר שעשה כל הכריכות והקשרים", ראה בדי השלחן סי' ו ס"ק מג. יד שאול. שו"ע אדה"ז המבואר. והיינו, שעל ידי חמשת הקשרים מתכווץ אורך החוטים בשיעור גודל אחד, ואז מונים את הי"ב גודלים מהקשר הראשון שמשפת הבגד. ולכן בתחלה צריך להיות אורך החוטים שלשים גודלין, ולאחר שיכפלם – ט"ו גודלין, שמהם, גודל אחד – אורך החוטים שהתכווץ על ידי הקשרים, שני גודלים מהנקב עד שפת הבגד, וי"ב גודלים אורך הנשאר של החוטין.
1191. רא"ש הל' ציצית סוס"י יב (עושה אחד מן החוטין ארוך, וכורך בו סביב השבעה). טור ו שו"ע סעיף ד (אחד מהחוטים יהיה יותר ארוך, כדי שיכרוך בו הגדיל).
1192. סעיף כח.
1193. מ"א ס"ק ז (נראה לי, דאם אחד אינו ארוך כל כך לכרוך בו הכל, יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מהחוט השני, כי בזמן התכלת היו עושין קצת הכריכות מתכלת וקצת הכריכות מלבן).
1194. מנחות מב, רע"א (אין לה שיעור למעלה). ופרש"י (דכמה דבעי ליהוי ארוך). טור ו שו"ע סעיף ד (ולמעלה אין להם שיעור). וראה לקמן סכ"ט (ואפילו האריך הציצית יותר מי"ב גודלין, צריך שיהיה שליש האורך גדיל).
1195. (ר)מ"א ס"ק ו (ור"י הי' עושה ארוכין, משום גרדומין (מרדכי)).
1196. סעיף א.
1197. מנחות מב, ב (עשאן מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין, פסולה), ופירשו באוצר הגאונים – התשובות מסכת סוכה סי' כא (עשאה מן הקוצין ... כשהצאן רובץ על ההיגין ועל האטדין ועל הקוצין וההיזמא, או שעובר ביניהן, נתלש בהן מצמרן, אם בא אדם וליקט את אותו הצמר ועשה ממנו ציצית, פסולה, וזה הוא מן כקוצין. מן הנימין, יש בין הצמר הרך כנימין של שער, אם כנסן לבד ועשה מהן ציצית, פסולה. מהגרדין, כגון מה שאורג מותיר מן הבגד וגודדו, אם עשה מהן ציצית פסולה). רמב"ם הל' ציצית פ"א הי"א. שו"ע סעיף ה (אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, ולא מהנימין הנתלשים מהבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד). ט"ז ס"ק ד (והך אין עושים דאמר כאן, פירוש, אפילו אם כבר עשה פסול בדיעבד, דהכי איתא להדיא בגמרא).
1198. המאור סוכה ד, ב (וטעם הקוצין והגרדין והנימין, שהם פסולין לדברי הגאונים אליבא דרב, משום דבעינן ציצית הכנף מין כנף, ואין ג' מינים הללו ראויין לעשות מהן בגד, שהם פסולת הצמר, ואין בגד נעשה מכמותן). הובא ב מ"א ס"ק ט.
1199. מ"א שם (ואם כן, כל מיני צמר שהן גרועין שאין בגד נעשה מהם, פסולים לציצית).
1200. סוכה ט, סע"א (דאמר קרא (תצא כב, יב) גדילים תעשה לך, לך לשם חובך ... כתיב קרא אחרינא (שלח טו, לח) ועשו להם, משלהם). עטור הלכות ציצית שער הראשון חלק שני (ומסתברא לן דאפילו לאחר יאוש, דהכא שינוי ליכא). שו"ע ס"ו (אם עשאם מצמר גזול, פסולים, דכתיב ועשו להם משלהם).
1201. מ"א סוף ס"ק י (ואם מכר הגזלן הציצית לאחר, עיין רס"י תרמ"ט), ובסי' תרמט ס"ק ג (דלאחר יאוש הא קניא ביאוש ושינוי רשות, ושלכם קרינא ביה). וכדלקמן שם ס"ו (וכל זה בגנב וגזלן עצמו. אבל אם מכר או נתן במתנה גמורה לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים קודם שמכר ונתן, הרי כבר נקנית הגזילה להלוקח ביאוש בעלים ושינוי רשות מהגזלן להלוקח, שאף אם בא הנגזל אין הלוקח חייב להחזיר לו כלום, נמצא שהיא קנויה לו לגמרי, והרי היא כשלו ממש לכל דבר). וכן הוא לקמן סי' כה סל"ו (במה דברים אמורים, כשהן עדיין ברשות הגזלן. אבל אם מכר הגזלן את התפילין לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים מהם, מותר לברך עליהם, כיון שכבר קנה אותם הלוקח על ידי יאוש ושינוי רשות, והרי הן כשלו ממש לכל דבר, כמו שנתבאר בחו"מ סי' שנ"ג סעי' ג' ושנ"ו סעי' ג'). סי' תנד סי"א (אלא אם כן נתייאש ממנה הנגזל קודם שנתנה להם הגזלן, שאז נקנית היא להם ביאוש ושינוי רשות), ושם נסמן (הערות ע-עא). וראה חקרי הלכות ח"ט טז, א.
1202. סעיף ד (יאוש עם שינוי רשות, קנה, ונתבארו משפטיו בסימן שנ"ג). ובסי' שנג ס"ג (אם יש עם היאוש שינוי רשות ... קנה (ועיין לקמן סי' שנ"ו)). ובסי' שנו ס"ג (נתייאשו הבעלים מהגניבה ... קנה לוקח ביאוש ושינוי (רשות), ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים). וכן הוא לקמן הלכות גזילה וגניבה סי"א (דבר המיטלטל שנגזל או נגנב ונתייאשו ממנו הבעלים, ואחר כך נמכר או ניתן, הרי זה נקנה להלוקח או להמקבל מתנה ביאוש ושינוי רשות).
1203. בש"ך ס"ק ג (דדוקא בלבנו על ידי גפרית הוי שינוי), וס"ק ה (ומ"ש ולבנו בגפרית, היינו כבריה כברויי דבש"ס), וכדאמרינן ב"ק צג, ב (הא דכבריה כברויי), ופרש"י (גפרית להתלבן יפה).
1204. היינו בין באופן הנ"ל של שינוי גמור שאינו חוזר לברייתו, כנפסק בשו"ע חושן משפט סי' שנג סעיף א (קנאה בשינוי ... אין להחזיר אלא דמיה ... וכן כל שינוי כיוצא בזה, שאינו חוזר לברייתו). וכן הוא לקמן הל' גזלה ס"ו (נשתנית שינוי שאינו חוזר לברייתו, יוצא ידי חובתו בנתינת דמיה), וסכ"ג (ושינוי גמור שאינו חוזר לברייתו, קונה אפילו בלא יאוש). סי' תרמט ס"ה (אם כבר קנה הגזלן את הגזילה ... על ידי שינוי מעשה ... הרי זה כשר אפילו ביום הראשון, דכיון שאפילו אם בא הנגזל אינו מחויב להחזיר לו הגזילה עצמה, אלא דמים בלבד הוא שחייב לו, כמ"ש בחו"מ סי' שנ"ג, נמצא שהיא קנויה לגמרי להגזלן, והרי היא כשלו ממש לכל דבר). ובין בשינוי החוזר לברייתו שכבר נתייאשו הבעלים, כנפסק בשו"ע חו"מ סי' שנג ס"ב (ואם יש עם היאוש שינוי השם שחוזר לברייתו, יש אומרים שקונה ואינו צריך להחזיר אלא דמיה). ובסי' שסא ס"ב (יאוש עם שינוי השם גרוע שחוזר לברייתו, יש אומרים שקונה ואינו צריך להחזיר אלא דמיה). וכן הוא לקמן הלכות גזלה סכ"ג (כי יאוש עם שינוי גרוע החוזר לברייתו, קונין הגנבה לגנב, וכן הגזלה לגזלן, ואין צריך להחזירה כלל אלא נותן דמיה).
1205. רמב"ם פ"א הי"א (ואין עושין אותן מצמר הגזול ... ואם עשה פסול). נימוקי יוסף הלכות ציצית יב, ב (ומיהו אם גזל צמר ועשה חוטין כשר, דזכה ביאוש ושינוי הגוף). ב"י (הוי שינוי החוזר לברייתו). רמ"א ס"ו (אבל אם גזל צמר ועשאן חוטין, כשרים). מ"א ס"ק י (משמע דקנאן בשינוי מעשה. ומדסתם רמ"א משמע דסבירא ליה דאפילו קודם יאוש כשר, וכן הוא רס"י תרמ"ט. אבל בנמוקי יוסף כתוב דקניא ביאוש ושינוי הגוף. ואפשר דסבירא ליה דהוי שינוי החוזר לברייתו, וכמ"ש ב"י, ולהכי לא קנה אלא עם יאוש, וכמ"ש בחו"מ סי' שנ"ג ס"ב, דקני בכה"ג). וראה חקרי הלכות ח"ה יב, א. ח"ט ע' 34 ואילך.
1206. רמ"א סוף סעיף ו (ולענין ברכה, עיין לקמן ריש סי' תרמ"ט). והוא כדלקמן שם ס"ה (ומכל מקום כיון שעל ידי עבירה באה מצוה זו לידו, לא יברך עליה ... דאין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו) אם לוקחו לצורך עצמו לצאת בו), ושם נסמן (הערה לד). וכדאמרינן ב"ק צד, א (אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י, ג) בוצע ברך נאץ ה'). וכן הוא לקמן סי' כה סל"ה (ואם מניחן, לא יברך עליהם ... ועל ברכה זו נאמר ובוצע ברך נאץ ה'). סי' תנד ס"י (לא יברך עליו ... דכיון שעל ידי עבירה באה לידו מצוה זו, אין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו)). סי' תקפו ס"ד (ומכל מקום כיון שעל ידי גזל באה המצוה אליו, לא יברך עליה, כדין מצוה הבאה בעבירה). סי' תרלז סי"א (מכל מקום אין לברך עליה, כיון שעל ידי עבירה באה סוכה זו לידו, אין זה מברך אלא מנאץ). ולענין ברכת הנהנין, ראה לקמן סי' קצו ס"א (אינו מברך עליו בתחלה, שאין זה מברך אלא מנאץ, כמ"ש ובוצע ברך נאץ ה'. ויש אומרים שלא אמרו כן אלא במצוה הבאה בעבירה, שאין ראוי להזכיר עליה שם שמים, ואין מברכין עליה ברכת המצות, שאין עבירה מצוה, אבל ברכת הנהנין צריך לברך ... ולענין הלכה יש להכריע, שאם אכל איסור בשוגג יברך אחריה, אבל המזיד לא יברך לא בתחילה ולא בסוף, שאין זה מברך אלא מנאץ).
1207. רמב"ם הל' עבודת כוכבים פ"ח ה"א (עובדי כוכבים העובדים את ... האילנות הנטועין מתחלתן ... ואת הבהמה, הרי אלו מותרין בהנאה, ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן ואותה הבהמה).
1208. תמורה כח, א (דלגבוה דמאיס ... מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ... נעבדה בהן עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים). רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ב (הרובע והנרבע ... אסורין למזבח, כשהיו מותרין להדיוט, כגון שהיה שם עד אחד בלבד ... או על פי הבעלים).
1209. ע"ז מז, א (בעי ריש לקיש, המשתחוה לדקל, לולבו מהו למצוה (אם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה, הכא לענין מצות לולב מאי, רש"י) ... בעי רב פפא המשתחוה לבהמה, צמרה מהו לתכלת ... לציצית, היינו בעיא דריש לקיש). רמב"ם הל' ציצית פ"א הי"א (המשתחוה לבהמה, צמרה פסול לציצית). כ"מ שם (בעיא דלא איפשיטא ולחומרא). טור ו שו"ע סעיף ח (המשתחוה לבהמה, צמרה פסול לציצית). עולת תמיד ס"ק ו (אף על גב דהבהמה עצמה אינו נאסרת, דהא קיי"ל דאין בעלי חיים נאסרין. מכל מקום מאוס לגבוה לדבר מצוה לעשות מהם ציצית). וכן הוא לענין לולב, כדלקמן סי' תרמט סי"ב (ואפילו אם אילן הזה נטעוהו שלא לשם עבודה זרה, ואחר שגדל עבדוהו, בענין שהוא מותר בהנאה להדיוט אפילו בלא ביטול, שהמחובר אינו נאסר, אעפ"כ הוא מאוס לגבוה, כיון שנקרא עליו שם עבודה זרה). ואף לענין בשמים להבדלה יתבאר לקמן סי' רצז ס"ה (שקים מלאים בשמים שמשימים הנכרים תוך קנקני היין כדי שיקלוט היין ריחם, אף על פי שמותר להריח בבשמים אלו, ואין בהם איסור משום ריח היין שנבלע בהם, הואיל והמריח בהם אינו מכוין לריח היין שנבלע בהם אלא לריח עצמה. מכל מקום במוצאי שבת אין ליטלם לבשמים של הבדלה לכתחלה, מפני שהם מאוסים לגבוה לכל דבר מצוה, מחמת יין האסור הבלוע בהם). ובקונטרס אחרון שם ס"ק א (עיין ב"י, דהרשב"א לא פסיקא ליה איסורא, אלא שטוב ליזהר, משום דאפשר דנקטינן בעיא דריש לקיש לקולא. ואף דאנן קיי"ל בסי' י"א לחומרא. מכל מקום הא קיימא לן דבעיא דריש לקיש אינה אלא לכתחלה, כמ"ש המג"א סי' תקפ"ו סק"ו עיי"ש). ובמ"א שם (ונראה לי, דדעת הטור והרב"י והפוסקים, כמ"ש התוס' בע"ז, דבעיא דריש לקיש אינו אלא לכתחלה ... ולפי זה צריך לומר, דהא דכתב בסי' י"א ס"ח צמרה פסול, היינו לכתחלה, דבדיעבד יצא, והוא הדין דקרנה פסול לכתחלה לשופר). אמנם מפשטות הלשון כאן נראית המסקנא, ש"צמרה פסול לציצית" אף בדיעבד.
1210. מ"א ס"ק יב (ואף על גב דנשתנה, דמעיקרא צמר והשתא חוטין. מכל מקום עדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר).
1211. ע"ז מו, ב (בעי רמי בר חמא, המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות, יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד ... הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא). רמב"ם שם (אבל המשתחוה לפשתן הנטוע הרי זה כשר, שהרי נשתנה), והל' איסורי מזבח פ"ג הי"ד (המשתחוה לקמה, חטיה מותרין למנחות, שהרי נשתנו). טור ו שו"ע שם (המשתחוה לפשתן נטוע, כשר לציצית, שהרי נשתנה). וראה חקרי הלכות ח"ה ע' 26.
1212. מ"א שם (משא"כ בפשתן נטועה, דהוי כעץ בעלמא, ונקרא עץ, וכיון שעשאו חוטין, מראיהו הראשון חלף והלך לו). וראה חקרי הלכות ח"ט יט, א.
1213. כן הוא בסמ"ג ושו"ע דלקמן (הערה סג ). והוא קצור הנאמר בפרשת שלח טו, לח (על כנפי בגדיהם), ובפרשת תצא כב, יב (על ארבע כנפות). וכן הוא לקמן סט"ז (שנאמר על הכנף), אבל בסי"ח (שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי וגו'), ובפסקי הסדור ס"ט (שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי)
1214. מנחות מא, ב (אמר רב פפא, הלכתא ד' בתוך שלש), ופירש"י שם ע"ב (שלא יגביהנה יותר מג' אצבעות). סמ"ג עשין כו (פירוש [ארבעה] חוטין נותנין בכנף, בתוך שלש [אצבעות] ... המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה משלש אצבעות, כאשר פסקנו למעלה, מפני שאינו נקרא כנף). טור ו שו"ע ס"ט (יעשה נקב באורך הטלית, לא למעלה מג' אצבעות, מפני שאינו נקרא כנף). לבוש סעיף ט (ומה שיש למעלה משלש אצבעות בגודל, הוא הנקרא בגד). והיינו שלמעלה מג' אין זה "על הכנף", אלא "על הבגד" (ראה לקמן הערה סה ). ולענין שלש אצבעות בצמצום נתבאר בב"י (פירש רש"י ארבעה חוטין נותן בתוך שלש אצבעות, שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ונראה מדבריו שאם נתנו בסוף שלש אצבעות כשר, דלא מיפסיל אלא אם כן נתנו למעלה משלש אצבעות, וכך הם דברי הרמב"ם וסמ"ג (שם). ולפי זה מה שכתב רבינו שעד כדי שלש אצבעות מהכנף הוא מקום ציצית, הוי עד ועד בכלל, דמרוחק שלש אצבעות בצמצום כשר. ואף על פי שכתוב ברוקח (סי' שסא) ולא ירחיק מן הכנף שלש אצבעות, צריך לידחק בפירושו כי היכי דלא נפלוג ארש"י והני רבוותא). וכן הוא בב"ח. אבל בפסקי הסדור ס"ז (הנקב שמכניס בו חוטי הציציות, צריך שיהיה ... עד רוחב שלש גודלין, ולא עד בכלל, אלא פחות מעט). וראה שיעורי תורה ע' רסז הערה עה. לקוטי לוי יצחק לתניא ע' לד (ועיין בסידור אדמו"ר ז"ל זי"א הלכות ציצית, שיהי' פחות מעט מרוחב שלש גודלין עיי"ש).
1215. מ"א ס"ק יד (נראה לי דאם עשה הנקב למעלה מג', אף על פי שכשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג', פסול).
1216. מ"א ס"ק טו (ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב, שיתלו הציצית למטה, פסול, משום תעשה, ולא מן העשוי).
1217. סעיף י (והתורה אמרה גדילים תעשה, ולא מן העשוי כבר בפסול, ושם נסמן (הערה יט ).
1218. נתבאר לעיל (הערה נו ).
1219. ונתבאר בפסקי הסדור ס"ט-י (ויקשרם שם על צדי הטלית למעלה ממלא קשר גודל מזוית הטלית שלמטה ... ולא די במה שהנקב שבו מכניס החוטין הוא למעלה מקשר גודל, שנאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות, שיהא הגדיל נעשה בגובה הכנף). והיינו שמהלימוד של "על כנפי" (שלח טו, לח), הי' "די במה שהנקב שבו מכניס החוטין הוא למעלה מקשר גודל". אבל מהלימוד של "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות" (תצא כב, יב), צריך "שיהא הגדיל נעשה בגובה הכנף", שגם הקשר הראשון יהי' למעלה מקשר גודל (וזה שייך רק על ידי נקב קטן נוסף כו', כפי שיבואר שם סי"א). וכל זה בטלית גדול. ואילו בטלית קטן שיש בו שני נקבים (כדלקמן סל"ה), יתבאר בפסקי הסדור סט"ז (ובטלית קטן יש לעשות ב' נקבים ... ויקשרם ויהדקם סמוך לבגד ממש, כדי שיהא הקשר הראשון למעלה מקשר גודל).
1220. מנחות מב, א (אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל). סמ"ג עשין כו (ולא יניחנו למטה ממלא הקשר אגודל, כדאמרינן בפרק התכלת (מב, א) משום שנאמר על הכנף, ואם היה בקרן ממש אם כן היה תחת הכנף). טור ו שו"ע ס"ט (ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד הציפורן, משום שנאמר על הכנף, ואם היו למטה ממלא קשר גודל, היה תחת הכנף).
1221. רש"י שם (צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל, שיעור הציפורן עם הבשר עד פרק ראשון). טור ו שו"ע שם (שיעור שיש מקשר גודל עד הציפורן). ל"ח . אליה זוטא סקי"ד (פירוש מראש הגודל עד הפרק הראשון באורך (רבינו ירוחם נתיב י"ט)). וכן הוא בפסקי הסדור ס"ו (הנקב שמכניס בו חוטי הציציות, צריך שיהיה רחוק מסוף הכנף כאורך מלא קשר אגודל עד סוף הצפורן, דהיינו כל אורך פרק ראשון מהגודל מאדם בינוני, בריוח ולא בצמצום).
1222. ב"י בשם מהר"י בן חביב (ובביאור מהר"י ן' חביב ז"ל כתב, טעם שיעור כמלא קשר גודל שמעתי, כי יש באורך קשר גודל יותר משתי אצבעות ואינו עולה לשלש אצבעות, והרי אנו צריכים שלא יהא בקרן ממש, כדי שיהא על הכנף ולא תחת הכנף, וגם צריך שלא יכנס בבגד שלש אצבעות שלמים, כי הוא שיעור חשוב להקרא בגד לענין טומאה, ואם כן היה על הבגד ולא על הכנף. ואין מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד, רק שיהא הציצית תוך האצבע השלישית קודם השלמתו, ובזה יש לו ממש להקרא על הכנף, כיון שהוא יותר משתי אצבעות, ונקרא כנף ולא בגד כל עוד שלא הניחו למעלה משלש אצבעות שלמות, שיש בהם שיעור בגד עכ"ל). וכן הוא במהר"י אבוהב (טעמם של אלו הדברים הוא, שאין נקרא "בגד" פחות מג' אצבעות, ולפיכך צריך שיהיה בתוך ג'. ומ"ש שצריך שיהי' כמלא קשר גודל, לפי שלא נקרא "כנף" אלא בשיעור זה). וכוונת דבריו בלימוד זה: שיעורו של בגד הוא ג' על ג' אצבעות, כדלקמן סי' טו סי"ב (שאין עליו שם בגד שהרי אין בו ג' על ג' גודלין), וסי' רסד סט"ו (סמרטוטין ... שנפחתה מג' אצבעות אינה מקבלת טומאה שאין שם בגד עליה). וכיון שנאמר בתורה "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (ולא על בגדיהם), אם כן צריך לדייק שלא יהיו הציציות יותר משלושה אצבעות מהשפה, (שאז הן על הבגד, ולא על הכנף), אלא פחות משלושה אצבעות מהשפה (שאז אינם על הבגד, אלא על הכנף). וכיון שנאמר בתורה: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (ולא בכנפי), אם כן צריכות הציצית להיות למעלה משיעור קשר אגודל (שאז נקרא על הכנף), ולא בתוך שיעור קשר אגודל (שאז נקרא תחת הכנף). וזאת היא גם כוונת רבינו כאן, ולקמן סל"ד (שיהיה הגדיל התלוי נוגע ומכה בכנף הבגד, ולא יהיה תלוי כלפי קרקע, שנאמר על כנפי בגדיהם), והיינו שהגדיל צריך להיות נוגע בכנף הבגד, שהוא מלא קשר גודל. ובפסקי הסדור ס"ט (למעלה ממלא קשר גודל מזוית הטלית שלמטה, שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי, ולא בכנפי), והיינו שקשר גודל הוא הכנף, ולמעלה מקשר גודל הוא "על" כנפי (ראה שם הערה קלג ). ושם סי"ח (ויש מדקדקים לעשות הנקבים באלכסון קצת, בכדי שכשתהא הציצית תלויה למטה לשולי הבגד תהא נוטפת (פירוש נוגעת) ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזוית), והיינו שתהא מכה על הכנף, שהוא מלא קשר גודל, כי למעלה מקשר גודל הוא בגד, ולא כנף. * ומה שכתב מהר"י בן חביב "קשר גודל יותר משתי אצבעות", מקורו בפרדס לרש"י, הובא בשבלי הלקט הלכות ציצית, ד"ה כך סדורו של ציצית (ושיעורו כשתי אצבעות). ראב"ן סי' רמז (כשיעור קיצור החיצון של אצבע הגדולה, דהוא ב' אצבעות), הובא בש"ך יו"ד סי' מו ס"ק יג. וראה לחם הפנים לקצור שו"ע ט, ג (ומה שכתב בשו"ע של התניא שהוא לערך ב' גודלין, הוא תמוה). מנחת פתים ס"ט (עי' באשכול הל' ציצית סי' ל"ג כתב, דבעינן מלוא קשר גודל, והיא רחב יותר מקשר אגודל, דמלוא קשר אגודל היינו כדי שיכנס בו קשר אגודל ויצא ממנו בריוח יעו"ש. ובב"י כתב בשם מהר"י חביב, דמלא קשר אגודל הוא יותר מב' אצבעות. ועי' מבי"ט ח"א סי' קמ"ג, שהשיג עליו וכתב, שהוא יותר מעט מאגודל וחצי יעו"ש). שער הכולל פ"ב אות ב. פסקי הסדור למוהרא"ח נאה אות כח. בדי השלחן סי' ו סק"ז (אמנם מסידור אדמו"ר משמע דשיעור קשר אגודל הוא פחות מגודל ומחצה, דמבואר שם בנקרע הטלית למעלה מהנקב שהציצית תלוי קרע מפולש (דהיינו שיורד הקרע עד סוף הטלית), דאם אורך הקרע יותר מרוחב אצבע ומחצה פסול עיי"ש, משמע מזה דיתכן שמלמעלה מהנקב של הציצית עד שפת הטלית לא יהי' אפילו אצבע ומחצה, ובעל כרחך דשיעור קשר אגודל הוא פחות מאצבע ומחצה). והוא בפסקי הסדור סכ"א (והוא שאורך הקרע יותר מרוחב אצבע ומחצה). ויש לעיין איך למד זאת משם. ופירוש הדברים שם, ראה בהנסמן שם (הערה קצו ). וראה לקוטי לוי יצחק לתניא ע' לד (שהשיעור הפחות הוא אצבע ומחצה). סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' לד. והנה לפי השיעור של ב' אצבעות, צריך לעשות את הנקב באגודל השלישי מהשפה, לא פחות ולא יותר. ובטלית קטן שעושין ב' נקבים, כדלקמן סל"ה (יש אומרים שאין לעשות הציצית בבגד כמו שאנו עושים, אלא יעשה ב' נקבים בבגד, ויטיל הציצית בנקב האחד ויוציאם דרך נקב הב' ... לא יעשה כן אלא בטלית קטן), יש לעשות את ב' הנקבים בתוך האגודל השלישי משפת הבגד.
1223. מ"א ס"ק יד (והוא הדין איפכא, בקשר גודל כשר). וקאי על האמור לעיל סי"ד (ואם עשה הנקב למעלה מג' גודלין, אעפ"י שכש[ק]וש[ר] הציצית בבגד עושה החוטין קצרים על הכנף כדי להקמיט הכנפות, ומתכפל עד שבא הנקב למטה מג' גודלין, אפילו הכי פסול), והיינו שבשניהם רואים את הכנף כאילו לא נתקמט ולא נתקצר.
1224. ב"י (ביושר הוא מודד. וכתבתי זה לפי שראיתי מי שהיה רוצה לפרש דברי רבינו דקרן דקאמר היינו קרן זוית, וממנו מודד באלכסון, וטעות הוא בידו). רמ"א סעיף ט (ומודדין זה ביושר, ולא באלכסון מן הקרן).
1225. לענין שיעור קשר גודל שצריך להרחיק, יש ב' דעות בשו"ע ס"י (יש אומרים שבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור, ויש אומרים שדין רוחב הבגד כדין האורך, ונראין דבריהם). וכן הובאו ב' דעות אלו בעטור הלכות ציצית שער ראשון ח"ג ע, א (ואיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר מלא קשר גודל מסוף הבגד לצד הכנף, ואין מרחיקין מן השפה שקורין בלע"ז שמולש"א, ומטילין אותן בחודו של שפה. ואיכא דמרחיק מסוף הבגד מלא קשר ומן השפה). ואילו לענין שיעור ג' גודלין, הכל מודים שהוא בין באורך ובין ברוחב, כמבואר בב"י (וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שמה שכתב רבינו שתוך רוחב הבגד אין לו שיעור, היינו לומר דאין לו שיעור למטה, כלומר שיכול להטילו סמוך לשפת הבגד. אבל למעלה, בהכרח הוא שיש לו שיעור, מאחר שאין אנו יכולים להרחיק מן הקרן יותר משלש אצבעות). וכאן נפסק כדעת הפוסקים שגם שיעור קשר גודל הוא גם באורך וגם ברוחב, שהיא שיטת רבינו יונה באגרת התשובה יום א (ושירחק מקום חוטי הציצית משפת הטלית מזה ומזה כמלוא קשר גודל, ויזהר שיהיה בתוך ג' אצבעות), ונימוקי יוסף הל' ציצית (והלכתא חוטים בתוך שלש אצבעות מן הכנף, בין מן הצד בין מלמטה, בסוף הכנף), ומהר"י אבוהב (יש מי שכתב ש[בכל ענין] צריך להרחיק כמלא קשר גודל משפת הקרן, וראוי להחמיר ולעשות בזה הדרך). שו"ע סעיף י (ויש אומרים שדין רוחב הבגד כדין האורך, ונראין דבריהם). מ"א ס"ק טז (אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו, ורחבו היינו קומתו מראשו לרגליו). אבל בפסקי הסדור סי"ב (ובדורות המשנה והגמרא היו עושים הנקב סמוך לשפת הטלית מצדה). והיא הברייתא במנחות מב, א (הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה, רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן), ומזה למד הטור (ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור, רק שלא יתנה על החוטין שעושין בשפת הבגד), וביאר הב"י (ומשמע לרבינו דלא מיפסל בקרוב לשפת הבגד ברחבו, אלא במטיל הציצית בגדיל עצמו [כדלקמן סי"ט], אבל במטיל בבגד עצמו, אף על פי שלא הרחיקו משפת רוחב הבגד כלל, כשר). והיא דעה הא' שבשו"ע שם (יש אומרים שבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור). ומכל מקום מסיק בפסקי הסדור ס"ו (והרחקה זו, לצאת לכל הדעות, צריכה להיות מסוף רוחב הטלית, שהוא לקומת המתעטף, וגם מסוף אורך הטלית, שהוא רוחב המתעטף בטלית גדול שמתעטף בו, כמו שיתבאר. וכן צריך להרחיק בטלית קטן באורף וברוחב), וסי"ט (מלא קשר גודל באורך ורוחב כדת ... בין באורך הטלית בין לרחבו). והיינו שאף שהעיקר כדעת המתירים, שהרי כן היו עושים בדורות המשנה והגמרא, מכל מקום, "לצאת לכל הדעות", צריך להרחיק שיעור זה הן באורך והן ברוחב.
1226. בסעיף טז.
1227. לפי מה שנפסק בסעיף הקודם, ששיעור זה צריך להיות בין משפת אורך הבגד ובין משפת הרוחב.
1228. מנחות מב, א (רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה דרב אשי, חזייה רב סמא לקרניה דגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל (דנסתר ונרחב [הנקב] וירד [הגדיל] למטה עד שעמד בציר ממלא קשר. אי נמי נסתר הבגד מלמטה, שקורין אנפיליי"ר, עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל, רש"י). אמר ליה, לא סבר לה מר להא דר' יעקב. אמר ליה, בשעת עשייה איתמר (ואנא נמי בשעת עשייה [הוה] מלא קשר גודל, רש"י)). טור . שו"ע ס"י (אם היו רחוק מהכנף מלא קשר גודל, ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור, כשר, כיון שהיה בו כשיעור בשעה שהטיל בו ציצית זה). וכן הוא לקמן סי' טו סט"ו (אם נקרע כנף הטלית מהנקב שהציצית תלויה בו ולמטה עד שפת הטלית, אם קדמה הטלת ציצית בכנף להקרע, שאותה הציצית היתה שם בשעת הקרע, כשרה, אע"פ שאין שם שיעור מלא קשר אגודל, מפני ששיעור זה לא נאמר אלא בשעת עשיית הציצית בבגד, כמ"ש סי' יא). פסקי הסדור סי"ט (אם לאחר שהטיל הציצית בריחוק מלא קשר גודל באורך ורוחב כדת, נפסקה זוית הבגד מלמטה לגמרי מן הבגד, אפילו נפסקה סמוך להנקב שהציצית תלוים בו ולא נשתייר אלא משהו עד הנקב, כשרה, כי לא הקפיד הכתוב על שיעור מלא קשר גודל אלא בשעת עשיית והטלת הציצית בבגד לבד, שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי וגו'. וכן אם נקרע בטלית גדול מהנקב ממש שהציצית תלויה בו ולמטה עד שפת הטלית, ולא עד בכלל, בין באורך הטלית בין לרחבו, וירדה הציצית למטה כשרה).
1229. לבוש ס"י (שלא הקפידה התורה בהרחקה זו אלא אשעת עשייה, דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, משמע בשעת עשייה יעשם על הכנף, ואחר כך אין קפידא). פרישה ס"ק יב (דכתיב ועשו להם ציצית, משעת עשיה קפיד רחמנא). וכן הוא בפסקי הסדור שם (כי לא הקפיד הכתוב על שיעור מלא קשר גודל אלא בשעת עשיית והטלת הציצית בבגד לבד, שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי וגו'). ומטעם זה הדין כן גם כשנקרעו הציצית עצמן ונשאר כדי עניבה, כדלקמן סי' יב ס"א (אם לאחר שהטיל הציצית נפסקו כל הח' חוטין, ולא נשתייר מכל חוט וחוט מד' חוטין הארוכין אלא כדי לעשות בו עניבה ... כשר).
1230. טור (ומכל מקום טוב לעשות אמרא בשפת הבגד שלא ינתקו). ב"י (ומה שכתבו ויש לספק מאיזה מקום יתחילו השלש אצבעות, היינו לומר שהרואים יסתפקו מאיזה מקום יש למדוד, כלומר דאף בניתקו חוטים אחר שהטיל הציצית יסתפקו שמא פסול הוא). ד"מ ס"ק ד* (ונראה שמזה ראיתי מדקדקים שעושים סביב הנקב כדמות אמרא, כדי שלא ינתק שם החוטים ויהיה אז פחות מקשר אגודל). רמ"א ס"י (ונוהגין לעשות אימרא סביב הנקב, שלא ינתק שם ויהיה פחות מכשיעור. וכן עושין אימרא בשפת הבגד למטה, מהאי טעמא). טעם נוסף לתפירת חתיכת בגד בכנפי הטלית, יתבאר לקמן סי' טו סי"ד (ונוהגין לתפור חתיכת בגד בכנפי הטלית. משום דרוב בגדים אפילו חדשים יש בהן תפירה תוך ג' אגודלין לשפת הבגד, ולסברא הראשונה שנתבאר בסמוך, אין להיות שום חתיכת בגד תפורה תוך ג' גודלין לשפת הבגד במקום הטלת הציצית, לכן נותנין במקום הטלת הציצית חתיכת בגד של ג' גודלין על ג' גודלין שאין בה שום תפירה, כדי שיהיה הציצית תלויה על מקום הראוי להיות כנף).
1231. רצועת בד.
1232. מנחות מב, א (הטיל על הקרן או על הגדיל (חוט עבה וחזק [שאורגין] בבגד תחילה כדי שלא יהא נוח ליקרע, רש"י בפירוש ראשון) כשירה. רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן). סמ"ג מ"ע כו (לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק, ונקרא בלעז לישדא, שהרי על כנפי בגדיהם כתיב, וזה אינו נחשב מן הבגד). ב"י (כיון דטעמא דפיסולא דגדיל מפני שאינו נחשב מן הבגד, מה לי אורך מה לי רוחב). לבוש סי"א (ואם יש גדיל בבגד, שקורין לייס"ט, בין מן הצדדין בין למטה בשפת הבגד, אם הגדיל הוא רחב יותר ממלא קשר גודל עד כדי שלש אצבעות, לא יטיל הציצית תוך הגדיל, ואם הטילם שם פסול. דעל כנפי בגדיהם כתיב, וזה אינו נחשב מן הבגד). שו"ע סי"א (אם הגדיל, שקורין אורילייזא, הוא רחב, לא יטיל בו הציצית, ואם הטיל בו, פסול, דעל כנפי בגדיהם כתיב, וזה אינו נחשב מהבגד).
1233. משנה ב"ק קיט, א (הכובס נוטל ג' חוטין (דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אחר בסוף הבגד, רש"י) והן שלו. יתר מכן הרי אלו של בעל הבית), וגמרא שם ע"ב (אמר רב יהודה, הכל עולין למנין תכלת (אותן שלשה חוטין, אם לא קצרן הכובס, עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד, רש"י), ויצחק ברי קפיד עלייהו). רשב"א שם (ואותו האריג שבראש הבגד עולה לשעור קשר אגודל ולהרחקו ג' אצבעות. ויצחק בנו של רב יהודה הי' מסופק בדבר, והי' מקפיד בו, ויש לפרש ומן הספק הי' נוטלו מן הבגד, דשמא עולין ושמא אין עולין. ומכל מקום כיון דרב יהודה אמר להדיא עולין, אף על גב דרב יצחק בריה מקפיד, קי"ל כרב יהודה ועולין). הובא בב"י. נימוקי יוסף הלכות ציצית יב, ב (ומיהו אף הגדיל הזה עולה עם הבגד לשיעור מלא קשר גודל, שהוא פרק העליון של גודל אדם בינוני סמוך לצפורן, בתוך שלשה אצבעות). שו"ע סעיף יא (אבל עולה הוא לשיעור מלא קשר גודל ולהרחקת שלשה אצבעות, כיון שהנקב בתוך הבגד).
1234. ב"י (ומיהו אם אין הגדיל רחב ביותר, טוב להרחיק מעיקר הבגד כמלא קשר גודל, שנמצא שהוא תוך שלש אצבעות לתחלת הגדיל, דהשתא ממה נפשך כשר, שאם הגדיל דינו ליחשב במדידה הרי אינו מרוחק שלש אצבעות, ואם דינו שאינו נחשב במדידה, אלא מעיקר הבגד עצמו הוא שמודדין, הרי הוא מרוחק ממנו כמלא קשר גודל). רמ"א סעיף יא (וטוב שימדוד שיעור קשר גודל בלא הגדיל, ויהיה תוך ג' אצבעות עם הגדיל).
1235. לעיל סעיף כ.
1236. מ"א ס"ק יז (ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו).
1237. ברייתא מנחות מב, א (הטיל על הקרן או על הגדיל (אלו הן חוטין שבשתי שני הצדדים וקורין אוריל"שמ"א, רש"י בפירוש שני), כשירה. רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן). מרדכי הלכות ציצית רמז תתקמח (ויש לספק מאיזה מקום יתחילו הג' אצבעות, בשם הר"ם). סמ"ק סי' לא הגהה ב (פעמים שחוטי השתי בולטין בלא ערב, ואז יש להסתפק מאיזה מקום יתחיל למנות השלש אצבעות, עד כאן בשם מהר"ם). וראה חקרי הלכות ח"ט יט, א. הליכות מנחם ע' כב.
1238. סוכה יא, סע"א (תני שמואל משום ר' חייא, הטיל לשני קרנות בבת אחת ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן, כשרין ... שפוסק ואחר כך קושר. פוסק ואחר כך קושר מאי למימרא, מהו דתימא בעינן כנף בשעת פתיל (בשעה שפותלו שתולה בו הפתילים, רש"י) וליכא, קמ"ל).
1239. היינו "קשר אחד" (מתוך חמשת הקשרים של הציצית), שיש בו ב' קשרים זה על גבי זה, כדלקמן סכ"ח (וקושרם זה על [גבי] זה ב' פעמים, כי האחד לא יתקיים ואינו חשוב קשר כלל), ושם נסמן (הערה קי ).
1240. שו"ע סי"ג (שאם כרך אפילו חוליא אחת, וקשר אפילו קשר אחד, ואחר כך חתכן, פסול, משום תעשה, ולא מן העשוי, שהרי בפיסול עשאם). ט"ז ס"ק יד (ומה שכתב שאם כרך כו', רוצה לומר וקשר אחר הכריכה, דכריכה בלא קשר לאו כלום היא, וקשר הראשון תיכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל, ולא מקרי עשיה כלל, אלא דוקא הכריכה, והיינו עם הקשר שעושה אחר הכריכה). מ"א ס"ק יט (פירוש שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאורייתא ואם כן הוי תעשה וכו' ... וכתב ב"י בשם מהרי"א, דאם אין לו פנאי, כגון בערב שבת עם חשיכה, די בחוליא וקשר אחד).
1241. כדלקמן סעיף כה (ואין לגדיל שיעור מן התורה, לכן בין שכרך רוב אורך הציצית בין שלא כרך אלא חוליא אחת, כשר. ובלבד שיעשה בסוף הכריכה קשר, משום דהכריכה אינה מתקיימת בלא קשר לאחריה, ונמצא שאין כאן גדיל), וסעיף לב (בשעת הדחק, כגון בערב שבת עם חשיכה שאין לו פנאי, העמידו דבריהם על דין תורה, ודי בחוליא אחת ובקשר אחד, ויכול לברך עליהם). וראה גם לעיל סי' י סי"א (אפילו אם לא כרך אלא חוליא אחת).
1242. שאף שנתבאר לעיל ס"א (ואין גדיל פחות מב' חוטין שגודלן זה על גב זה, וכשהוא אומר גדילים הרי כאן ארבע), היינו לומר שגדילים הם ארבעה חוטין. מכל מקום לא נתפרש בכתוב כמה חוליות צריך לגדילים אלו.
1243. כדלעיל סי' י ס"י וש"נ.
1244. כנסמן לעיל (הערה פג ).
1245. סמ"ק סי' לא (וצריך לפסקם קודם שיתחבם בכנף. ואם לא פסקם עד לאחר שתחבם, רק לא קשרם, כשר). שו"ע סעיף יב (יחתוך ראשי החוטין הארבעה, ויתחבם בכנף ויכפלם, ואז יהיו ח'). לבוש סעיף יד (דלכתחילה יהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיתחבם בכנף). מ"א ס"ק יח (כלומר לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם). ט"ז ס"ק יד (משמע דקודם התחיבה יחתכם תחלה ... על צד הטוב).
1246. כדאמרינן בסוכה יא, סע"א (מהו דתימא בעינן כנף בשעת פתיל), ופירש"י (בשעה שפותלו שתולה בו הפתילים). ואף שמסיים בגמרא "קא משמע לן", שכשר גם אם חתכן אחר שתחבן, מכל מקום טוב לפסקם קודם שיתחוב, "בכדי שלא יעשה שום עשייה מהציצית בפסול".
1247. תבוא כז, ה. וכעין זה לקמן סי' קפ ס"ו (נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון, כי השלחן דומה למזבח, ובמזבח נאמר לא תניף עליהם ברזל, לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך), וכדתנן מדות פ"ג מ"ד (שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך).
1248. מטה משה סי' יג (ואל יחתוך ראשי החוטין בסכין, שנאמר לא תניף עליו ברזל, ויפסוק אותם בשינים, שהם ל"ב, ויעסקו בחוטין שהן ל"ב. מצאתי בשם ר' דוד ב"ר מנחם). הובא בשל"ה ריש מסכת חולין קיב, א. מ"א ס"ק יח (כתב בשל"ה ומט"מ, שאל יחתוך בסכין, אלא ינשכם בשיניו עיי"ש).
1249. תצא כב, יב.
1250. שלח טו, לח.
1251. סעיף יב (התורה קראתן ציצית, ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין כמו שערות הנפרדין, כמ"ש ויקחני בציצית ראשי), ושם נסמן (הערה נב ).
1252. ספרי פרשת שלח פיסקא קטו (ועשו להם ציצית, [שומע אני יעשה כולה ציצית, תלמוד לומר גדילים], שומע אני יעשה כולה גדילים, תלמוד לומר ציצית, הא כיצד, שתהא גדילה יוצאה מן הכנף וציצית מן הגדילה). הובא בתוס' מנחות לט, ב ד"ה או גדיל.
1253. אף שבזה לא יהי' שליש גדיל ושני שלישין ענף. וראה לקמן (הערה קיב ).
1254. רב, מנחות לט, א (תכלת שכרך רובה, כשרה. ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת, כשרה). רמב"ם הל' ציצית פ"א ה"ח-ט (ואם לא כרך עליה אלא חוליא אחת, כשרה. ואם כרך התכלת על רוב הציצית, כשרה ... ואם כרך הלבן על רוב החוטין, או שלא כרך אלא חוליא אחת, כשרה). ב"י (ומשמע דגדיל וענף בעי לעיכובא, שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף, וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת, פסולה, דגדיל וענף בעינן, דאם לא כן מאי איריא כרך רובה, אפילו כרך כולה נמי, וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת, אפילו לא כרך שום חוליא נמי). מ"א ס"ק כ (אפילו כרך רובה, או לא כרך בה אלא חוליא אחת, כשירה (רמב"ם). ואם כרך כולה פסולה (ב"י))
1255. נימוקי יוסף הלכות ציצית יב, ב (כשעשה קשר אחר החוליא כדינו, דחוליא בלא קשר אינו מתקיים, ואין כאן גדיל). הובא בב"י (וכתוב בנמוקי יוסף, אהא דאמרינן דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה, דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו, דחוליא בלא קשר אינו מתקיים, ואין כאן גדיל). מ"א ס"ק יט (פירוש שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא ידי חובתו מדאורייתא ... דפשוט דכריכה בלא קשר לא מהני).
1256. ב"י (כנסמן לעיל הערה צז ). לבוש סי"ד (מיהו דווקא לכרוך רובה או לפחות חוליא אחת צריך, אבל לכרוך כולם או שלא לכרוך כלל, פסולה, דלעולם גדיל וענף בעינן, דהא כתיב גדילים, דהיינו גדיל, וכתיב ציצית דהיינו חוטין נפרדין, דכתיב (יחזקאל ח, ג) ויקחני בציצית ראשי, הא כיצד, אלא שמע מינה שצריך שניהם). מ"א ס"ק כ (ואם כרך כולה פסולה (ב"י)). ולא נתפרש כאן מהו שיעור המינימום של אורך החוטין נפרדים. ואפשר יש ללמוד זאת משיעור כדי עניבה שבסי' יב. ואם יש בו רק גדיל, ורוצה להתיר "ממנו קצת כריכות, כדי שיהיה בו גם כן ענף מעט", הובאו ב' דעות לקמן סי' יב ס"ו.
1257. מנחות לט, א (תנא, הפוחת לא יפחות משבע (חוליות, רש"י), והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים (על שם שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע, רש"י), והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם (שבין שבעה רקיעים רש"י)). האשכול הלכות ציצית (והא דאמרינן הפוחת לא יפחות מז', חזי לן, דלאו על האידנא קאמר, אלא בעידנא דהוה מצות תכלת שדומה לרקיע). סמ"ג מ"ע כו (קבלתי מרבותי בשם רבינו יצחק, במה דברים אמורים, בזמן שהיתה תכלת מצויה [ביניהם], שהיו עושין חוליות התכלת כנגד הרקיע שדומה לו, וחוליות הלבן כנגד האויר שבנתים. אבל עכשיו שאין לנו תכלת, אין לחוש במספר החוליות). טור (ובזמן שהיה תכלת היה צריך לדקדק בכריכה לעשות שבעה חוליות, כאשר הם מפורשים בגמרא. ועתה שאין לנו תכלת ... אין צריך לדקדק בכריכה). לבוש סעיף יד (ובזמן שהיה תכלת, היו מדקדקין מדרבנן בכריכה לעשות שבעה חוליות ... כנגד שבעה רקיעים, כי תכלת דומה לרקיע וכו'. ועתה שאין לנו תכלת, אין צריך לדקדק בחוליות כל כך).
1258. שם לח, ב (צריך לקשור על כל חוליא וחוליא). תוס' לט, א ד"ה לא יפחות (הא נמי דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, היינו כדי שיהא ניכר התכלת) רא"ש הלכות ציצית סי' טו (נראה דדוקא כשיש תכלת ... אבל האידנא שאין לנו תכלת ... אין צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, כי הקשר הוא להכיר מנין החוליות. ולה' קשרים לא מצינו סמך, דבימי חכמים היו עושין ז' קשרים לכל הפחות, כדאמר הפוחת לא יפחות מז' ועל כל חוליא קשר). והיינו שעשו לפחות ז' חוליות, וכל חוליא היא ג' כריכות (כדלקמן סל"א), ועשו קשר בסוף כל חוליא, נמצא שעשו לפחות ז' קשרים (מלבד הקשר הראשון שלפני החוליות).
1259. ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"א אגרת קנח.
1260. רמב"ם פ"א ה"ט (העושה לבן בלא תכלת, לוקח אחד משמונה החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיתן ענף. וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות, כעין שכורך בתכלת, הרשות בידו, וזה הוא מנהגנו. ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות, עושה). וכדעליל בשתי ההערות הקודמות.
1261. והיינו, שבזמן שהיה תכלת עשו לפחות שמונה קשרים, כדלעיל בתחלת הסעיף (בזמן שהיה תכלת תקנו חכמים שלא לפחות מלכרוך ז' חוליות ... וכן תיקנו לעשות קשר בסוף כל חוליא וחוליא), ועכשיו המנהג "לעשות ה' קשרים", וכדלקמן (הערה קכ ).
1262. שלח טו, לט.
1263. בכתיב מלא "ציצית" (אף שבתורה כתוב חסר "ציצת"). וראה בהנלקט בס' ציצית – הלכה למעשה ע' קיג.
1264. בכל כנף.
1265. בכל ציצית.
1266. רש"י מנחות לט, א ד"ה מין כנף (האידנא דעבדינן חמשה קשרים), ודף מג, ב ד"ה שקולה מצוה זו (דציצית בגימטריא ת"ר, וה' קשרים וח' חוטין הרי תרי"ג). הובא בתוס' שם לט, א ד"ה לא יפחות. טעמים נוספים למספר ה' קשרים, יתבארו לקמן סי' כד ס"א (ועל כן יש בציצית ה' קשרים, כנגד ה' חומשי תורה), וס"ז (בב' ציצית שלפניו, שיש בהם עשרה קשרים, רמז לעשר ספירות).
1267. כדלקמן סי' שיז ס"ג (במה דברים אמורים, בב' קשרים זה על זה' אבל ... אם אינו אלא קשר אחד בלבד ... אינו נקרא קשר כלל), ושם נסמן (הערה לג).
1268. רא"ש סדר עשיית הציצית (תוחב אותן בנקב וכופלן לשנים, ולוקח ד' חוטין לצד זה וד' חוטין לצד זה, וקושרן על שפת הבגד ב' פעמים זה על גב זה, כי בקשירה אחת לא היה מתקיים. ואחר כך כורך החוט הארוך סביב שבעת החוטין, ואין צריך לדקדק בחוליות ובמנינן, מאחר שאין לנו תכלת, אלא כורך עד שיהא בכריכה עם הקשר כמלא רוחב גודל, וקושר ב' קשרים, וחוזר וכורך. וכן יעשה עד שיהו ה' [קשרים] וד' כריכות ביניהם. ויהיה כל הגדיל רחב טפח והענף באורך ב' טפחים, שיהיה שליש גדיל ושני שלישי ענף). שו"ע סעיף יד (יקח ד' חוטים מצד זה וד' מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה, ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות, וקושר שני פעמים זה על גב זה, וחוזר וכורך, וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות. אין שיעור לכריכות, רק שיהיו כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים, והענף שמונה גודלים).
1269. גמרא מנחות לט, א (נויי תכלת, שליש גדיל ושני שלישי ענף), ופירש"י (עיקר מצות ציצית, שליש גדיל ושני שלישי ענף). רמב"ם פ"א ה"ח (ונוי התכלת שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשלין ושני שלישיהן ענף), וה"ט (העושה לבן בלא תכלת, לוקח אחד משמונה החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיתן ענף). וכדלקמן סי' כד ס"ג (מצוה לעשות טלית נאה וציצית נאה, והוא הדין כל המצות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר, שנאמר זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות).
1270. רמב"ם שם (כללו של דבר, יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים). דרכי משה הארוך (ולכן נראה, דאם הוסיף על אורך שתים עשרה אצבעות, צריך גם כן לכוין שיהא השליש גדיל, כדברי הרמב"ם). רמ"א סעיף יד (ואם האריך הציצית, יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב' חלקים ענף). וכן הוא בפסקי הסדור סכ"ה ( אם הציצית ארוכה יותר מי"ב גודלין, צריך להיות הגדיל, שהן הכריכות והקשרים, יותר מד' גודלין, כי לכתחלה צריך להיות הגדיל שליש והענף ב' שלישים). וראה לעיל ס"ט ( אם רוצה לעשות הציצית ארוכין יותר מי"ב גודלין רשאי, ויכול להאריכם כמו שירצה. וטוב לעשות כן, כדי שאפילו אם יפסקו ישאר בהם י"ב גודלין).
1271. רא"ש הלכות ציצית סי' טו (כל אחד רוחב גודל עם הקשר). שו"ע סעיף יד (שיהיו כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים, והענף שמונה גודלים). מ"א ס"ק כא (ארבעה גודלים, עם הקשרים (הרא"ש)).
1272. פנחס רכח, ב (אורך כל הציצית תרין עשר אצבעאן, בגודל. מצות תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף, ובין קשר לקשר כמלא גודל). מ"א שם (ובר"מ פ' פנחס ע' תי"ט כתב, שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל). וראה לחם שלמה חאו"ח סי' ט.
1273. ב"י (ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באויר ראשון שבע כריכות, ובשני תשע, ובשלישי אחת עשרה, וברביעי שלש עשרה, שעולים כל הכריכות ארבעים, כמנין ה' אחד שעולה ל"ט, ועם השם עולה ארבעים). ים של שלמה פ"ק דיבמות סי' ג בשם ראב"ן (אכתוב גם כן מה שמצאתי בשם ראב"ן, וז"ל, בעניין עשיית הציצית, יש לקשור תחילה קשר של קיימא, ויכרוך ז' פעמים ויקשור קשר, ויכרוך ח' פעמים ויקשור קשר, ויכרוך י"א פעמים ויקשור קשר, ויכרוך י"ג פעמים ויקשור, הרי יש הכריכות ז' ח' י"א י"ג בגימטרי' טל ... ובקבלה שמעתי ששם הטל הוא בגי' הוי' אחד). מטה משה עמוד העבודה סי' יב (וכתב הב״י לכרוך באויר הראשון ז' ובשני ט' ובשלישי י״א וברביעי י״ג, שעולים כל הכריכות מ', כמבין ה׳ אחד, שעולה ל״ט, ועם השם עולה מ׳ ... וכן ראיתי מאדוני מורי הגאון מהר״ש ז״ל ). הובא ב של"ה ריש מסכת חולין קיב, א. לבוש סעיף יד. שער הכוונות ענין הציצית דרוש ו ( ובתחלה יקשור שני קשרים סמוך לכנף, ויכרוך ז׳ כריכות ויקשור ב׳ קשרים אחרים, ויכרוך ח׳ כריכות ויקשור ב׳ קשרים אחרים, ויכרוך י״א כריכות, אחר כך יקשור ב' קשרים אחרים, ויכרוך י״ג כריכות ויקשור ב׳ קשרים אחרים, והרי הם ט״ל כריכות ... כמספר הוי' אחד) . הובא ב ט"ז ס"ק טז, וב מ"א ס"ק כב. ומה שמחלקים למספרים ז', ח', י"א, י"ג – מבאר במטה משה סי' יב (ואני הכותב שמעתי בענין אחר, בתחלה ז', כנגד ז' רקיעים, ואחר כך ח', שהוא בצירוף י"ה, ואחר כך י"א שהוא בצירוף שם של ד', ואחר כך י"ג בגימטריא אח"ד, וזהו הוי' אחד, ונכון הוא). הובא בא"ר ס"ק כ (וכתב דיכוין דשבעה ושמונה הוא נגד שם של י"ה, ואחר כך י"א שהוא נגד ו"ה, ואחר כך י"ג בגימטריא אחד, וזהו ה' אחד).
1274. רא"ש הל' ציצית סי' טו (והאידנא נהוג לעשות ד' אוירים שבין ה' קשרים שוין, כל אחד רוחב גודל עם הקשר, והוא נוי הציצית), ולחם חמודות ס"ק מח (וזה יוכל לעשות כשידקדק בעשיית הכריכות, שיהיו בחוליא הראשונה מפורדות הרבה, ובשניה לא כל כך, ובשלישית יקרבם עוד יותר, וברביעי יהיו מקורבים לגמרי, ובזה הם נוי ציצית). מ"א ס"ק כא (כתב הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה, שזהו נוי לציצית. ואם כן באויר ראשון יעשו הכריכות רחוקים זה מזה, ואחר כך בכל אויר יותר מקורב).
1275. זח"ג רכח, ב (וכל חוליא וחוליא תהיה משולשת). רמב"ם פ"א ה"ז (ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה). פרי עץ חיים, שער הציצית ריש פרק א (כל חוליא הוא ג' כריכות). מ"א ס"ק כב בשם כתבים (וכתוב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות, ובכל חוליות ג' כריכות, כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט, וכמ"ש הרמב"ם). אלא שאין עושים קשר אחרי כל חוליה, כמו שהיו עושים בזמן שהי' תכלת, כדלעיל סכ"ז (לעשות קשר בסוף כל חוליא וחוליא, שיהא היכר בין חוליא לחוליא), כי אנו מדייקים לעשות רק ה' קשרים, כדלעיל שם (המנהג פשוט בכל ישראל משנים קדמוניות לעשות ה' קשרים). ומכל מקום מנהגינו לעשות כעין קשר אחר כל חוליה, והיינו שכל ג' כריכות מכניסים לתוך עניבת חוט השמש.
1276. וכן הוא מנהגנו, כמבואר באגרות קודש חי"א אגרת ג'תשמג (בהנוגע לחוליות הציצית, הנה ידוע מנהגנו לעשות ג' ג' א', ואחר כך ב' ג' ג' וכו', בכדי לצרף הב' להא'). ס' המנהגים – חב"ד ע' 3.
1277. שהמוסיף הי' עושה י"ג חוליות, שהן ל"ט כריכות, כמבואר במנחות לט, א (תנא, הפוחת לא יפחות משבע (חוליות, רש"י), והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה). אמנם לענין מספר הקשרים כתב הרא"ש הל' ציצית סט"ו (ולה' קשרים לא מצינו סמך, דבימי חכמים היו עושין ז' קשרים לכל הפחות, כדאמר הפוחת לא יפחות מז', ועל כל חוליא קשר). וכדלעיל סכ"ז (בזמן שהיה תכלת תקנו חכמים שלא לפחות מלכרוך ז' חוליות, כנגד ז' רקיעים, שהתכלת דומה לרקיע. וכן תיקנו לעשות קשר בסוף כל חוליא וחוליא, שיהא היכר בין חוליא לחוליא), שהם שבעה קשרים (מלבד הקשר הראשון שלפני החוליות).
1278. לכאורה הכוונה שבדיעבד, אם עשה רק חוליא אחת, יכול לברך עליהם. וראה דברי נחמי' סב, א. קובץ יגדיל תורה ירושלים ח"ו ע' 84 (436).
1279. ב"י (כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, ור"ם כתב בתשובה, דקשרים לא מעכבי, אלא לכתחלה, אבל בדיעבד שאין לו פנאי, כגון בערב שבת עם חשכה וכיוצא בה, לא מעכבין. ואם היה לו פנאי אינו רשאי לפחות, ואם פיחת עובר על דעת חכמים). מ"א ס"ק יט (וכתב ב"י בשם מהר"י אבוהב, דאם אין לו פנאי כגון בערב שבת עם חשיכה, די בחוליא וקשר אחד). וכן הוא לעיל סכ"ג (דמן התורה די בחוליא אחת וקשר אחד).
1280. נימוקי יוסף הלכות ציצית יב, ב. שו"ע סעיף יד (ונהגו לעשות בסוף כל חוט קשר, כדי שיעמוד בשזירתו).
1281. סעיף כז.
1282. לבוש סוף סעיף יד (ואין נוהגין כן באלו הארצות. ואפשר משום שהשזירה שלנו שזירה יפה היא וחזקה ואין צריך לזה). מ"א ס"ק כג (ובלבוש כתוב שאין נוהגין כן באלו הארצות וכן שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרים, ובפרט אם הם שזורים יפה, דלא שכיח שיתפרקו).
1283. מנחות מב, א (ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן, שנאמר (שלח טו, לח) על כנפי בגדיהם). אלא שרש"י פירש שם (שתהא תולה ומכה על הקרן, כלומר שיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלויה בקרן). והיינו שהגמרא לא באה לבאר כאן עוד הלכה, אלא לבאר ההלכה הקודמת (דלעיל סט"ז) ויש מפרשים שהגמרא מבארת כאן עוד הלכה, שהגדיל יהי' תלוי ומכה על הכנף, כמובא בהגהות מיימוניות פ"א אות ב (כתב רא"ם וצריך לתת הציצית לאורך הטלית ולא ברחבו, דבעינן שתהא נוטפת על הכנף, פירוש תלוי על הקרן, ואי הוי ברחבו לא הוי נוטף שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי. וכן הנהיג מורי ורבינו שי' לדקדק בו בטלית שיהיו הציצית נוטפות על הכנף בשעה שאדם מעוטף בו. ויש כנף שהוא תולה בו באורך הטלית ויש ברחבו, הכל לפי שמתעטפים בו. והנה שוב חזר בו ואמר דהכל נקרא נוטף על הכנף ... ורש"י פירש שתהא נוטפת תולה ומכסה על הקרן, כלומר שיגביה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלוי בקרן). שו"ע סט"ו (יש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציציות לאורך הטלית, דבעינן שתהא נוטפת על הקרן (פירוש תלוי על הקרן), ואם היה ברחבו לא היה נוטף [כו'], שהרי כלפי קרקע היה תלוי). ואנו חוששים לדעת הרא"ם וסייעתו, כמבואר בפסקי הסדור סי"ח (ויש מדקדקים לעשות הנקבים באלכסון קצת, בכדי שכשתהא הציצית תלויה למטה לשולי הבגד תהא נוטפת (פירוש נוגעת) ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזוית בשולי הבגד לרחבו, לחוש לדברי המצריכים כן). אלא שלא תמיד אפשרית הנהגה זו, כמו לדוגמה בעת קריאת שמע, שנוהגים לאחוז את הציצית ביד, כדלקמן סי' כד ס"ד (מצוה לאחוז הציצית בידו השמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע), שאז אין הציצית נוטפת על הכנף. וגם בטלית קטן, שנוהגים לעשות בהם ב' נקבים באלכסון, כמבואר בפסקי הסדור סי"ח (ויש מדקדקים לעשות הנקבים באלכסון קצת, בכדי שכשתהא הציצית תלויה למטה לשולי הבגד, תהא נוטפת (פירוש נוגעת) ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזוית בשולי הבגד לרחבו, לחוש לדברי המצריכים כן). הנה אם הטלית קטן הוא מכוסה מתחת למדיו (תוך המכנסים), והציצית שבה יוצאים לחוץ, קשה לעשות זאת באופן שהציצית יהא תלוי ונוטף על הכנף. ובאופנים אלה סומכים על מ"ש המ"א ס"ק כד (אבל אין קפידא כל כך לפוסלו בכך), וכדלעיל .
1284. מ"א ס"ק טז (אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו, ורחבו היינו קומתו מראשו לרגליו). ואין הכוונה שתהא נוטפת על הזוית ממש, אלא על הכנף, שהוא תוך קשר גודל מהזוית, כאמור כאן "שיהיה הגדיל התלוי נוגע ומכה בכנף הבגד ... שנאמר על כנפי בגדיהם ... ונוגע ומכה על הכנף". ובפסקי הסדור שם (ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזוית), שהכנף הוא קשר גודל מהזוית, כמבואר לעיל (הערה סה ).
1285. משמעות הב"י בשם הגהות מיימוניות פ"א אות ב (וכן הנהיג מורי רבינו שי', לדקדק בטליתות שיהו הציצית נוטפות על הכנפות בשעה שאדם מעוטף בו). וכן הוא בפסקי הסדור ס"ט בהגהה (וגם צריך להיות הציצית תולה ומנטפת, פירוש מגעת ומכה על קרן הזויות, ולכך לא יקשרנה על שולי הטלית למטה שהוא אורך הטלית, שנמצאת תלויה כלפי הקרקע), ושם סי"ג (שקשירת הציצית על הכנף הוא על צדי הטלית ברחבה ... נוטפות ותלוין על הקרן, ולא כלפי קרקע). והיינו שלא רק בשעת עשי', אלא אף בשעת לבישה צריך שיהא נוטף על הקרן. וראה תהלה לדוד סקי"א.
1286. ב"י , מהגהות מיימוניות שם בשם מהר"ם (יש כנף שהוא תולה בו באורך הטלית ויש בו ברחבו, הכל לפי שמתעטפים בו). ונתבארו כמה אופנים בזה בפסקי הסדור סי"ג-טו (ושם הערה קנו ואילך).
1287. בעל העיטור הלכות ציצית שער הראשון ח"ג (בעינן שיעשה בו נקבים בטלית, ויכנוס ראשי החוטין בנקב אחד וסופם בנקב אחד, ויוציאם חוץ ל[ט]לי[ת], ויקשור כמנהג שלנו שהציצית נתלית מצד אחד, ולא משני צדדים). הובא ב ב"י . מ"א ס"ק יג (כתב ב"י בסוף סימן בשם בעל העטור, דיש אומרים דיעשה ב' נקבים, ויטיל ציצית בתוכם, ויוציא אותן לצד אחד כו'). וכשעושים ב' נקבים, צריך שהקשר יהי' סמוך לנקב, למעלה מקשר גדול, כמבואר בפסקי הסדור סט"ז (ובטלית קטן יש לעשות ב' נקבים ... ויקשרם ויהדקם סמוך לבגד ממש, כדי שיהא הקשר הראשון למעלה מקשר גודל).
1288. ב"י שם (והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה מיחזי כיוהרא, ואינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין). הובא במ"א שם.
1289. בכת"י "בטלית קטן שמתחת למדיו כדי כו'". וכדלעיל סי' ח סי"ח, ושם נסמן (הערה ע ).
1290. ב"ח (אבל מתחת למדיו, שהוא מכוסה, יתקן לו הציצית במלבוש הקטן כסברת בעל העיטור ורבותיו שהוא העיקר לפי ענ"ד). הובא במ"א שם (והב"ח כתב דבטלית קטן יעשה ב' נקבים, דבזה לא מיחזי כיוהרא, כיון שאינו נראה לכל. וכן כתוב בכוונות, שהאר"י נהג כן). והוא בשער הכוונות ענין הציצית דרוש ו, ובפרי עץ חיים שער הציצית פרק א (בטלית קטן הי' עושה מורי זלה"ה כדעת בעל העיטור, והוא שהיה עושה ב' נקבים סמוכים זה לזה ... ויכניס דרך הנקב הב' אשר בצדו ויוציאם מעבר הראשון, באופן שב' קצוות החוטין היו תלוין מצד אחד לבד, ולא מב' צדדי הכנף, כמו בטלית גדול). והיינו כשטלית קטן הוא תחת לבושיו ומכוסים תוך המכנסים. וראה סדור רבינו הזקן עם ציונים והערה ע' מה. וכן הוא בפסקי הסדור סט"ז-יח (ובטלית קטן יש לעשות ב' נקבים מרוחקים כמלא קשר גודל באורך ורוחב, ויכניס הד' חוטין בנקב זה ויוציאם בנקב זה ... ויש מדקדקים לעשות הנקבים באלכסון קצת, בכדי שכשתהא הציצית תלויה למטה לשולי הבגד תהא נוטפת (פירוש נוגעת) ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזוית בשולי הבגד לרחבו, לחוש לדברי המצריכים כן).
1291. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ד נתבאר, שאם טוון הנכרי, אפילו אם הישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית, פסולין, אלא אם כן מסייע הישראל מעט. ואף שבשו"ע ס"ד כתב שאם ישראל עומד על גביו ואומר שיעשה לשמה, להרא"ש כשר. ורק הרמ"א מוסיף וכותב שנוהגין שיסייע הישראל מעט. מכל מקום מוכח גם מדברי הרא"ש, שלא התיר בטוויית ציצית אלא אם כן מסייע לו. ומה שהתיר בשו"ע כאן, על כרחך צריך לומר דהשו"ע קיצר כאן וסמך על מה שכתב בסימן לב ס"ט "ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו".
1292. הלכות תפילין פ"א הי "א (אם עבדן הכותי פסולין אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו).
1293. הלכות ספר תורה סימן ג (והרמב"ם ז"ל פסק, אם עיבדם עובד כוכבים פסולין אף על פי שאמר לו לעבד עור זה לשם ספר תורה או לשם תפילין, שהעובד כוכבים על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר הצריך מעשה לשמו, אם עשהו עובד כוכבים פסול. ונהגו העם כמ"ש הר"ר ברוך, כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות ... וכן כתב בעל העיטור ז"ל דסגי בעובד כוכבים שיעבדנו לשמן).
1294. כמבואר ברא"ש שם ( וכן הדעת מכרעת, דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה, וזה לא יעשה העובד כוכבים. אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד, כשישים העור בתוך הסיד, שיאמר אז אני עושה לשם ספר תורה, ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך ).
1295. מנחות מב, ב (כי אמריתה קמיה דשמואל אמר ... בעינן טוייה לשמה). רי"ף הלכות ציצית יב, ב (והלכתא כשמואל). שו"ע ס"א (החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן) . שוע"ר ס"ג ( וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא).
1296. גטין כד, א (כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול). טור ושו"ע אבן העזר סי' קלא ס"א (צריך שתהיה כתיבת הגט וחתימתו לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת).
1297. הלכות ספר תורה שם (דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה, וזה לא יעשה העובד כוכבים).
1298. "ונראה, דודאי האי מסייע דהצריכוהו אינו אלא לכתחלה על צד היותר טוב, אבל דיעבד, אפילו לא סייעו כלל, אלא שאומר לגוי שיעבדנה לשמה, סגי בכך, דתלינן דגוי מעבדם על דעת ישראל ולאו אדעתא דנפשיה קא עביד".
1299. "וקיימא לן נמי דבין בטויה בין בעשיה, אפילו אם ישראל עומד על גבי הגוי ואומר שיעשה לשמה, דפסולין הן לדברי הכל, כדפירשתי, דלא כמו שכתב בשלחן ערוך (סי' יא ס"ב) דלהרא"ש כשר". וכן נפסק בפנים ס"ד בפשיטות ( אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית, פסולין ... אלא אם כן מסייע הישראל מעט ). ואילו לענין עיבוד קלף לתפילין יתבאר לקמן סי' לב סי"ב (אם עיבדו נכרי, יש פוסלין אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבד לשמו ... ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו. ואינו דומה לגט שצריך לכתוב כל תורף הגט לשמו ולשמה, וזה לא ישמע לו, אבל בעיבוד אין צריך רק כשנותן העור לתוך הסיד שיתננו לשמו, וזה ישמע לו ... ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה).
1300. סעיף ב (טוואן נכרי וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמם, להרמב"ם פסול, ולהרא"ש כשר).
1301. בשו"ע שם ס"ט (ולהרא"ש כשר, אם ישראל עומד על גביו וסייעו), ובב"י שם (ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב בהלכות ספר תורה (יו"ד סי' רע"א) דברי ה"ר ברוך, והזכיר ישראל מסייע. וגם כתב (הטור שם) בשם רב נטרונאי וכשמעבדם לשם ספר תורה יסייע עמו מעט ... וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה (וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן, או יסייע לגוי בשעת עיבוד לשמן).
1302. בסי' לב ס"ק ג (ועיין ביו"ד סימן רעא דבעינן שיסייע ישראל מעט בעיבוד ועיי"ש).
1303. בב"י כאן (וכתוב בנמוקי יוסף, גוי וגויה לאו בני לשמה נינהו, ואפילו ישראל עומד על גביו, וזהו דעת הרמב"ם (תפילין פ"א הי"א) בעיבוד לשמה. והרא"ש (הל' ס"ת סי' ג) חולק עליו, כמבואר בדברי רבינו סימן ל"ב). והוא כאמור בטור סי' לב (ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הכשירו אם ישראל עומד על גביו ואמר לו עבד לשם תפילין). וראה דברי נחמי' סב, ג. שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' סג. אור לי סי' נה. חקרי הלכות ח"ט ע' 30. מחנה יוסף ע' קיב. כללי הפוסקים וההוראה כלל ער.
1304. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ד נתבאר שבחרש שוטה וקטן סגי בגדול עומד על גביהם ואומר להם שיעשו לשם ציצית. ואף שהמ"א כתב שזה תלוי במחלוקת בענין לישת מצות. מכל מקום גם בלישת מצות נראית מסקנת המ"א להקל. ואף שיש לדון בהוכחה משם לכאן שמועיל גדול עומד על גביהם. מכל מקום משמע כן גם במ"א סי' יד. ויתבאר לקמן סי' יד בקונטרס אחרון ס"ק א.
1305. בס"ק ב (ולענין אם טוואן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו, תליא בפלוגתא שכתוב בסי' ת"ס בב"י).
1306. ד"ה אין עושין.
1307. "מיהו נראה בשעת הדחק ... יצא ידי חובתו במצה שלשה ואפאה הגוי בפני ישראל" , ומכל שכן שיתיר בחרש שוטה וקטן.
1308. בתחילת הסימן (סבירא ליה להרא"ש דמהני בעומד על גביו. ולכן נראה לי כמ"ש הב"ח דאם אי אפשר בענין אחר, מותר על ידי עכו"ם שישראל יעמוד על גביו ויאמר לו לעשות לשם פסח. וטוב שיסייע קצת. ומכל מקום מוטב לעשות על ידי קטן מעל ידי עכו"ם). וכן נפסק לקמן שם ס"א (ואם אפשר לו למצוא ישראל, אפילו חרש שוטה וקטן, מוטב שיעשו הם, שהם שומעים בקולו ועושין לדעתו, משיעשה על ידי נכרי שאינו שומע בקולו).
1309. כמובא בקונטרס אחרון הקודם (והערה קלז ). ואם כן איך מכשיר מטעם זה בלישת מצות. ואף שיש לחלק בין נכרי לקטן, ולומר שבקטן מועיל אף בטווה ושוזר. מכל מקום מהי ההוכחה לזה. וגם בקטן נפסק לקמן שם לאיסור אם אינו שעת הדחק (אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן ... אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח, אין אדם יוצא בה, לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח, וחרש שוטה וקטן אין בהם דעת לכוין לשם הפסח, ואף אם הם אומרים בפירוש שמתכוונים לשם הפסח, אין כוונתם ומחשבתם שוה כלום, כיון שאין בהם דעת). וטעם הדבר להקל כאן, נתבאר בשו"ת צמח צדק סי' ב ס"ה (הנראה לענ"ד להקל בנידון דידן שהציצית שזורים כפול ארבע או שמונה, אם כן שזירה זו יש לומר דהוי מעשה גמור המוכיח דלשם ציצית עשאו, שאין דרך כלל לשזור לצורך דבר אחר זולת ציצית בעיירות שלנו וכל מדינותינו ... בנידון דידן על ידי שזירה ששזרום אחר כך דהוי מעשה המוכיח, אמרינן הוכיח סופן אתחלתן דגם הטווייה הי' לשמה). ואף שלא סגי בטעם זה להתיר בלא גדול עומד על גביהן, כפי שיתבאר לקמן סי' יד בקונטרס אחרון ס"ק א. מכל מקום מועיל טעם זה שיהי' המעשה שלהם כמחשבה לשמה, ולכן מועיל בזה גדול עומד על גביהם ואומר להם שיעשו לשם ציצית כשר. ואף שמדין לישת מצות אין הוכחה ברורה שדעת המ"א להתיר בגדול עומד על גביהם, וכמבואר בתהלה לדוד ס"ק יד (דהתם פסק להקל אפילו בעכו"ם וישראל עומד על גביו, מטעם דסמכינן על רב האי גאון ז"ל דמצה לא בעי כוונה, אבל הכי דעכו"ם פסול, אפשר לומר דגם חרש שוטה וקטן). וכאמור לקמן שם (ויש חולקין על זה ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם, אף על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח, שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח, אלא שיהא השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם הפסח, כמו שנתבאר בסימן תנ"ג, וכאן הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח. והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום בשעת הדחק ... יש לסמוך על סברא האחרונה). מכל מקום יש להוכיח כן ממשמעות המ"א סי' יד ס"ק ג, כפי שיתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א.
1310. בקונטרס אחרון שם (הגדול עומד על גביו כו'. הגם דמגן אברהם סתם וקיצר כאן, מכל מקום על כרחך מוכח דמיירי הכי, דאם לא כן תיפוק ליה דצריך לשמה). ומוכיח לקמן שם, שסתם מחשבת הקטן אינה מועלת, רק אם גדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית. וראה לקמן בהערות שם.
1311. שו"ע סעיף א (ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים כשר בשאר הימים, חוץ מיום ראשון).
1312. ויקרא כג, מ (ולקחתם לכם). ברייתא סוכה מא, ב (ולקחתם ... לכם, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה). וכדלקמן סי' תרמט ס"א (שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ודרשו חכמים לכם, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול וגנוב שאינו שלו).
1313. כנסמן לעיל (הערה מג ).
1314. ס"ק ג (חוץ מיום ראשון, צריך לומר דמיירי לפני יאוש, דלאחר יאוש הא קניא ביאוש ושינוי רשות, ושלכם קרינא ביה ... במלחמות משמע דלפני יאוש אפילו לאחרים הוי מצוה הבאה בעבירה, כיון דלא קניא עדיין. וכן משמע בגמרא (סוכה ל, ב) גבי אוונכרי, דקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות עיי"ש, ולכן אין להקל).
1315. וכדלקמן שם ס"ו (אם עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, אין הלוקח יוצא בה ידי חובתו אף בשאר הימים, לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהרי שלא כדין משתמש בה הלוקח, כיון שעדיין היא בחזקת הנגזל, שהרי עדיין לא נתייאש ממנה).
1316. סוכה ל, סע"א (אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי, כי זבניתו אסא מעכו"ם (כשתקנו הדס מן הנכרים לאגוד בהן להושענא, רש"י), לא תגזזו אתון, אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו (הם יחתכוהו מן המחובר ויתנוהו לכם, רש"י)). רמ"א סי' תרמט ס"א (יש ליזהר שלא יקצץ הישראל בעצמו אחד מארבעה מינים שבלולב לצורך לולבו ... אלא יקצצנו כותי ויקנה מהם).
1317. "יקצצנו עכו"ם, והוא הדין כשקוצץ ישראל ונתן לחבירו, שרי, כיון דהוי לאחר יאוש". וכן הוא לקמן שם ס"ח (אבל אם ישראל זה קוצץ כדי למכור או ליתן לאחרים שיצאו בו ידי חובתן בחג, הרי זה מותר, שהרי יש כאן גם שינוי רשות מהגזלן, דהיינו ישראל זה הקוצץ, לרשות הלוקח).
1318. ריש סי' תרמט (ונמצא דאפילו ביום ראשון של סוכות שרי, והא דכתב לעיל חוץ מן יום הראשון, נראה לי דמיירי לפני יאוש. ובלבוש מחלק בענין אחר).
1319. שם סעיף ב (אבל לאחרים שמכרו לו או שנתנו לו הגנב, כשר, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות. מיהו גם האחרים לא יברכו עליהם ביום הראשון שהוא דאורייתא, שאין זה שלכם. ודוקא הכא הואיל והוא עצמו גזל אלא שקנאו על ידי יאוש ושינוי רשות או מעשה, אבל לעיל שאין המין עצמו נגזל, אלא שהקרקע שהוא גודל בו היא גזולה ביד הגוי, והאתרוג לא היה בעולם כשגזל הקרקע, לפיכך סגי כשקוצצה הגוי והוא קונה אותו ממנו, דהוה ליה יאוש וגידול ושינוי רשות שקנאה בהן, וכולי עלמא מודו שמברכין עליו אפילו ביום ראשון).
1320. ס"ק ב (בשאר הימים חוץ מיום ראשון, אם הוא אחר יאוש).
1321. בס"ק י (ועיי"ש סי' ש"ס ס"ו דהוי שינוי גמור).
1322. בש"ך ס"ק ג (דדוקא בלבנו על ידי גפרית הוי שינוי), וס"ק ה (ומ"ש ולבנו בגפרית, היינו כבריה כברויי דבש"ס), וכדאמרינן ב"ק צג, ב (הא דכבריה כברויי), ופרש"י (גפרית להתלבן יפה). וכמבואר בפנים סי"ג (שינוי גמור שאין חוזר לברייתו, כגון שליבן את הצמר בגפרית). וכיון דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו, אם כן הם כשרות לציצית.
1323. ס"ק ה (נראה לענ"ד דאין לסמוך על פסק זה של נמוקי יוסף להכשיר בעשאן חוטין, אלא גזול בכל גווני פסול, כמשמעות דברי הרמב"ם. ותמהתי על רמ"א שפוסק כנמוקי יוסף כאן נגד דברי הרמב"ם באיסור דאורייתא, ובפרט שהנמוקי יוסף לא הביא דברי רמב"ם כלל).
1324. סעיף א (גזל לולב ושיפהו, כשר, דקנייה בשינוי מעשה).
1325. סוכה ל, א ד"ה הא (מוכח לקמן בשמעתין גבי (נכרי) וליקנינהו בשינוי השם, משמע דאי קנו ליה מצו נפקי ביה, ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה).
1326. סוכה יג, ב ד"ה ולענין הלכה (ומיהו כי אמרינן לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה, הני מילי בשלא קנהו עדיין ... אבל כל שנקנה בתחלה בלא סיוע המצוה, שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה).
1327. בהלכות ציצית פ"א הי"א (ואין עושין אותן מצמר הגזול ... ואם עשה פסול) .
1328. "שהקנין שקנה אותו, הוא נעשה קודם קיום המצוה. לאפוקי אם הוא על ידי המצוה של נטילת הלולב נעשה אז קנין זה, לא מהני, דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה".
1329. ס"ק י (והט"ז הסכים ליש אומרים אלו דפסול דיעבד אף בגזל צמר ... משום מצוה הבאה בעבירה ... ולדינא הכל אסור, כמו שכתבתי בשם ט"ז).
1330. ס"ק ב (ומזה קשה על מה שכתבתי לעיל סימן י"א ס"ק י' בשם ט"ז, דפסול בגזל צמר ועשה חוטין משום מצוה הבאה בעבירה, אמאי הא איכא יאוש ושינוי ... גם תמהני על הט"ז ... גם יש לתמוה ...).
1331. " ויש לומר דכיון דשינוי הוא על ידי שנעשה חוטין, וקי"ל דאם לא טווה ציצית לשמן פסולין, ואם כן הוי השינוי כסיוע מצוה, וראיה לזה ממ"ש תוס' סוכה דף ל' [ע"א] ד"ה הא וכו' ובכוליה שמעתין דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכא דקני ליה, מצינו למימר דקני קודם באגידה, עד כאן, משמע דמאגידה ואילך, כיון שהוא התחלת המצוה, לא קני למאן דאמר לולב צריך אגד, והוא הדין בדין ציצית, וכל שכן הוא, כיון דבעינן טוייה לשמה".
1332. על מה שכתב הרמ"א ס"ו ( אבל אם גזל צמר ועשאן חוטין, כשרים), כתב המ"א ס"ק י ( ואפשר דסבירא ליה דהוי שינוי החוזר לברייתו, וכמ"ש ב"י, ולהכי לא קנה אלא עם יאוש), הרי שגם בעשאן חוטין מתיר כשהוא עם יאוש.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 116 עמודים.