חו"מ, דיני מציאה ופקדון

דיני מציאה ופקדון ובו מ' סעיפים^א:

א הרואה אבידת ישראל^ב ונתעלם ממנה עובר בלא תעשה שנאמר^ג לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם וביטל מצות עשה שנאמר השב תשיבם לאחיך^ד.

לקח את האבדה לעצמו ביטל מצות עשה ועובר בשני לאוין^ה על לא תגזול^ו ועל לא תוכל להתעלם^ז.

חזר בה והשיבה לבעליה תיקן את הכל^ח כמו המשיב את הגזלה כי לאו של לא תראה וגו' הוא ניתק לעשה של השב תשיבם כמו שלאו ש[ל] לא תגזול הוא ניתק לעשה של והשיב את הגזלה^ט.

במה דברים אמורים כשהשיבה קודם שנתייאשו הבעלים ממנה אבל אם נתייאשו הבעלים ממנה אחר שנטלה זה^י הרי זה מעוות לא יוכל לתקון^יא לא העשה ולא הלאוין^יב לפי שהשבתו אותה מתנה הוא שנותן לבעלים^יג משלו כי כבר קנאה ביאוש בעלים. ואינו דומה לשאר מוצא אבדה לפני יאוש שחייב להחזירה אפילו אחר יאוש כמו שיתבאר^יד לפי שכיון שהגביה על דעת להחזירה לבעליה ולא ליטלה לעצמו הרי זו נעשית פקדון בידו וברשות בעליה עומדת לפיכך אין היאוש מוציאה מרשות בעלים שהיאוש אינו כהפקר גמור^טו מה שאין כן זה שנטלה לעצמו ולא נעשית פקדון בידו אינה אצלו כעומדת ברשות בעליה אלא כמונחת על גבי קרקע עולם של הפקר שהיאוש מוציאה מרשות בעליה וכל המחזיק בה זכה בה^טז לכן גם זה שהוא מוחזק בה ועומד זכה בה ואינו צריך להחזירה^יז.

ורבים^יח חולקים ואומרים שחייב להחזירה^יט שכיון שבאה לידו באיסור אין יאוש מועיל בו^כ כמו שאינו מועיל בגזל מטעם זה^כא ובחזירתה מקיים מצות עשה של השב תשיבם ומצות עשה של והשיב את הגזלה ומתקן הלאו של לא תגזול אבל הלאו של לא תוכל להתעלם הוא מעוות לא יוכל לתקון. והלכה כרבים ובפרט להחמיר בשל תורה^כב:

ב וכל זה בדיעבד אבל לכתחלה לדברי הכל אסור מן התורה להתכוין לזכות בה לעצמו קודם שנתייאשו הבעלים^כג אפילו אם הוא דבר שאין בו סימן שבודאי מתייאשים ממנו הבעלים כשנודע להם^כד רק שעכשיו עדיין לא נודע להם כלל שנפל מהם^כה הרי זה צריך ליטלו על דעת להחזירו^כו למי שיתברר שהוא בעליו על פי עדים^כז. ואף אם נטלו סתם כל שלא נתכוין לגוזלו לזכות בו לעצמו הרי זה נעשה פקדון אצלו לדברי הכל ועומד ברשות בעליו ואינו יוצא שוב מרשותם ביאוש^כח שמתייאשים אחר כך כשנודע להם לכך צריך להחזירו להם^כט כשיתברר שהוא שלהם על פי עדים שראו שנפל מאיש זה^ל.

אבל כל זמן שלא נתברר ולא נודע של מי היא זו האבדה הרי היא של מוצאה ורשאי להשתמש בה ולמוכרה עד שיתברר של מי היא ויחזיר לו בשלימות כמות שמצאה^לא. ויש אומרים^לב שאסור לו^לג להשתמש בה ולא למכרה שהרי ברשות בעליה היא עומדת עד שיבוא אליהו אם אי אפשר לברר הדבר קודם ביאתו על פי עדים ובלא עדים לא יתן לשום אדם שיאמר שלי היא כי שמא יבואו אחר כך בעליה ויביאו עדים^לד. ודבריהם עיקר^לה להחמיר בשל תורה וגם המה הרבים^לו:

ג וכל זה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן לדברי הכל אסור^לז להשתמש בו או למכרו^לח עד שיבא בעליו ויתן סימניו ויטלנו אפילו אם הוא בענין שבודאי יתייאשו בעליו ממנו כשיודע להם שנפל להם כגון שמצאו במקום שרוב העוברים הם נכרים רק שהוא יודע שנפל מישראל^לט שבשעה שבאה האבדה ליד המוצא עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה מפני שלא ידעו מנפילתה^מ הרי זו באה לידו באיסור ושוב אין יאוש מועיל בה^מא ולעולם היא ברשות בעליה כמו שנתבאר למעלה^מב. לפיכך חייב הוא להכריז ולהודיע כדי שיבא בעליה ויתן סימן ויטלנה אף אם כבר נתייאש ממנה^מג:

ד ואפילו^מד ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים. (א) לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור^מה וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה:

ה ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו לפי שכך נהגו בעלי בתים^מו ומתחלה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו^מז ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים כלל כיון שכך נהגו^מח והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה^מט מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן^נ כמו שיתבאר בהלכות גזלה^נא הואיל ודרכן בכך ויודעים בעליהן שדרכן בכך (וכן בפרדס אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר^נב) וכן כל כיוצא בזה:

ו לפיכך המוצא תאנים בדרך תחת אילן התאנה שהוא נוטה על הדרך מותר לאכלן^נג אף על פי שהבעלים אינם יודעים עדיין מנפילת תאנים אלו לפי שכיון שדרכן של תאנים ליפול מן האילן^נד נתייאשו הבעלים מן הנופלים בדרך בתחלת גמר גידולן^נה אפילו אם רוב העוברים שם הם ישראל^נו מפני שהתאנה נמאסת בנפילתה^נז ואינה חשובה בעיני בעליה^נח לטרוח לחפש אחריה^נט. אבל בזיתים וחרובים^ס וכיוצא בהם^סא שאין נמאסים בנפילתם^סב אסור אם רוב העוברים שם ישראל. ותמרים דינם כתאנים שהבעלים מתייאשין מהם אפילו ברוב ישראל מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם^סג מחמת מתיקותם^סד.

במה דברים אמורים בסתם אבל אם גילה בעל הבית דעתו שאינו מתייאש מהם כגון שתיקן מקום שיפלו בו תמרים הנופלים ברוח^סה ואין צריך לומר אם הקיף את הדקלים בגדר^סו שלא יבאו שמה בהמות וחיות^סז הרי גם הנופלים חוץ לגדר אסורים^סח הואיל ועכשיו עדיין אינו יודע שנפלו אלו התמרים חוץ לגדר אף על פי שכשיודע לו יתייאש מהם:

ז וכן אם הבעלים הם יתומים אסורים התמרים אפילו בסתם שהקטנים אין יאושם ומחילתם כלום^סט אף על פי שבודאי יתייאשו וימחלו גם כשיגדלו^ע (ומכל מקום אם נתן הקטן מתנה מרצונו מתנתו מתנה^עא מתקנת חכמים כדי שישאו ויתנו עמו הבריות^עב):

ח ואפילו^עג המוצא דבר שהוא ספק אם הבעלים יודעים מנפילתו^עד חייב להכריז אם יש בו סימן אפילו מצאו במקום רוב נכרים^עה. ואם אין בו סימן יניח עד שיבא אליהו או עד שיתברר בעדים של מי הוא ויחזירנו לו^עו אף על פי שכבר נתייאש ממנו הואיל והוא ספק שמא בא לידו באיסור ושוב אין יאוש מועיל בו^עז וספק של תורה להחמיר^עח.

ומכל מקום המוצא מעות מפוזרות^עט בלא כיס^פ הרי הן שלו אפילו מצאן במקום רוב ישראל^פא לפי שאדם רגיל למשמש במעותיו בכל שעה^פב ומסתמא כבר נודע לו שנפלו ממנו ונתייאש מהם^פג הואיל ואין בהם סימן שאין סימן במטבע^פד לפי שהרבה טבועים במטבע אחת^פה. ואפילו אם שמו כתוב עליה^פו חוששין שמא כתב שמו על כמה מטבעות וזו שנמצאה אינה זו שנאבדה לו אלא אחרת היא שכתב עליה גם כן שמו^פז והוציאה בהוצאה ונפלה מזה שנתנה לו^פח שכל מטבע ניתן להוצאה^פט.

אבל מטבע שנסדק^צ אף על פי שיוצא בהוצאה הרי זה סימן שאין לחוש כלל שמא נסדקה לו מטבע אחרת לפיכך חייב הוא להכריז. וכן אם מצא מעות בכיס חייב להכריז^צא שהכיס הוא דבר שיש בו סימן^צב. ואפילו מצא המעות מפוזרות לפני הכיס אם מראים הדברים שמהכיס נפלו חייב להכריז^צג ויחזיר למי שיתן סימן בכיס^צד. וכן אם מצא צבור מעות^צה שניכר הדבר שהונחו שם^צו דרך הינוח לפי שעה ונשכחו^צז הרי יש סימן במניינם או במקומם^צח. מה שאין כן כשהם מפוזרים שניכר הדבר שנפלו דרך נפילה^צט אין סימן במקומם^ק שהאובד אינו יודע לכוין באיזה מקום ממש נפלו ממנו^קא וגם על סימן מניינם^קב אין דעתו סומכת מלהתייאש מהם כי שמא נחסר מניינם שנפלו אחת הנה ואחת הנה^קג:

ט וכן כל שהוא דבר חשוב כמעות^קד ואדם רגיל למשמש בו כל שעה^קה. וכן כל דבר כבד^קו שנושאו על כתיפו או בתוך חיקו שמן הסתם הוא מרגיש סמוך לנפילתו שהיקל ממשאו^קז הרי הם שלו אם ניכר הדבר שלא הונחו שם בדרך הנחה אלא בדרך נפילה שאז אין סימן במקומם ולא במניינם^קח. וכגון שאין סימן^קט בגופן^קי וגם אין ראוי ליתן סימן בקשריהם^קיא שהם קשורים בהם כגון שקשורים כדרך שכל העולם קושרים אותם^קיב ואין שם שום שינוי וגם אין ראוי ליתן סימן במדתם ולא במשקלם^קיג מפני שאין דרכם בכך כלל וגם האובד אינו יודעו ולכך מתייאש מהם.

ומכל מקום אם הוא דבר שיש בו טביעות עין לבעליו^קיד כגון כלי שבעליו יכולין להכירו בטביעות עין אף על פי שאין בו סימן מפני שיש הרבה כלים דומין לו בצורתו הרי זה חייב להכריז אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויים^קטו כגון בבית המדרש^קטז כי סתם^קיז תלמיד חכם אינו משנה בדבורו כי אם בדברים שמותר לשנות^קיח כמו שנתבאר באו"ח סי' קנ"ו^קיט וכשיכירנו התלמיד חכם בטביעות עין ויאמר שלי הוא בודאי לא ידבר כזב ויתננו לו. ויש להסתפק בזמן הזה אם יש לתלמיד חכם חזקה זו^קכ. אבל המוצא מעות מפוזרות בבית המדרש הרי הם שלו שאין במטבע טביעות עין^קכא. ואין צריך לומר אם מצא בבית הכנסת^קכב. ואין צריך ליתן לצדקה כמ"ש באו"ח סי' קנ"ד^קכג:

י ואפילו אם מצאן בבית חבירו אם הוא בית שרבים נכנסים ויוצאים בו הרי הן שלו ואינו צריך ליתנן לבעל הבית^קכד שאף אם ממנו נפלו כבר נתייאש מהם ונעשו הפקר^קכה. ואין חצירו קונה לו דבר הפקר אלא דבר העתיד להמצא לו אם לא יקדמנו אחר אבל מעות שהם דברים קטנים יכול להיות שלא ימצאו לעולם^קכו ואין דעתו סומכת כלל על חצרו שתשמור אותם לו וחצירו של אדם אינו קונה לו שלא מדעתו אלא כשהיא משמרת לו מה שבתוכה^קכז מפני שמוקפת מחיצות^קכח:

יא ומטעם זה אפילו אם אין רבים מצויים בבית זה^קכט אין חצרו קונה לו מעות שנמצאו בביתו והרי הן של מוצאן אם ידוע שאינן של בעל הבית^קל. אבל בסתם תולין שמבעל הבית או מבני ביתו נפלו^קלא ובעל הבית אינו מתייאש ממה שאובד בביתו ובחצרו שסובר היום או למחר אמצא^קלב כיון שהוא מקום המשתמר ואין רבים נכנסים לשם. וכן המוצא בחנות מהתיבה ולפנים^קלג שאין רבים נכנסים לשם^קלד. וכן בשולחני מן השלחן ולפנים^קלה:

יב וכל זה כשמצא דרך נפילה אבל המוצא בדרך הנחה^קלו שניכר הדבר שהונחו שם מדעת בין מעות בין שאר חפצים בין שיש בהם סימן^קלז בין שאין בהם סימן^קלח אם מצאם במקום המשתמר לגמרי^קלט הרי זה לא יגע בהם אפילו הוא מקום המופקר לכל אלא שהוא מקום מוצנע כגון מכוסה בתוך האשפה שברשות הרבים^קמ והיא קבועה שאינה עשויה להיפנות^קמא או בתוך גל^קמב של אבנים מכותל ישן שנפל^קמג וכל כיוצא באלו אם הם במקום שרוב ישראל עוברים שם^קמד לפי שאין זו אבדה שמוזהר עליה^קמה להשיבה^קמו כיון שמדעת בעליה הונחה שם^קמז וגם עתה אפשר שדעתם עליה ולא שכחוה כלל אלא שהטמינוה על איזה זמן עד שיחזרו למקום זה^קמח.

אבל אם ניכר הדבר ששכחוה כגון מעות שהעלו חלודה^קמט שניכרין שהן כאן מזמן רב ובוודאי שכחו הבעלים אנה הצניעו^קנ ונואשו מהן כי אין דעתם סומכת כלל שימצאם אחד ויכריז כיון שהצניען במקום צנוע ומשתמר לפיכך הרי הן של מוצאן אפילו אם יש בהם סימן בכיס^קנא.

במה דברים אמורים כשטמונים במקום פרוץ וגלוי אבל מצאן נתונים בחצר חבירו בגל^קנב או בקרקע תולין אותו בבעל הבית^קנג ולא יגע בהן אף על פי שהעלו חלודה לפי שדרך בעל הבית להניח חפציו ימים רבים^קנד טמונים בחצר המשתמרת לדעתו שהיא כביתו:

יג ואפילו המוצא דבר שאינו טמון ומונח בענין שיש להסתפק אם בא שם בדרך הנחה או בדרך נפילה הרי זה לא יגע בו^קנה אם הוא מקום המשתמר אפילו הוא מקום הפקר רק שהוא מקום צנוע^קנו שאין דרך בני אדם לילך שם כלל.

ואפילו דברים שיש בהם סימן ורוצה ליטלם ולהכריז אינו רשאי כי שמא הצניעו בעליהם ונמצא זה מטריחם בחנם לרדוף אחריה^קנז וגם שמא לא ידעו בהכרזתו^קנח.

ואם עבר ונטל להוליכם לביתו ועדיין לא הוליכם יחזירם למקומן. ואם כבר הוליכם לביתו לא יחזירם כי שמא בתוך כך כבר באו הבעלים לאותו מקום וחפשו ולא מצאום ולא יחזרו לחפש עוד שם^קנט ואם יחזירם זה לשם נמצא מפסידם. אלא אם יש בהם סימן יכריז^קס ואם אין בהם סימן^קסא יהא מונח עד שיבא אליהו^קסב. ולא יטלם לעצמו כי שמא לא נתייאשו הבעלים עדיין מהם כשבאו לידו ונמצא שבאו לידו באיסור^קסג:

יד במה דברים אמורים כשמצאם במקום המשתמר לגמרי שאין זו אבדה שחייב בהשבתה אבל אם מצאם במקום שאינו משתמר לגמרי^קסד כגון אחורי הגדר בשדה או בשבילין שבשדות^קסה אף על פי שמשתמר שם קצת^קסו אם יש בו סימן נוטל ומכריז^קסז כדי להשיב אבדה לבעליה אפילו הוא ודאי הינוח.

ואם אין בו סימן לא יטול^קסח אפילו ספק הינוח^קסט שכיון שהוא מקום המשתמר קצת אפשר שהצניעוהו בעליו^קע לפי שעה ומיד ישובו לקחתו^קעא ולא ימצאוהו. ואם עבר ונטלו ולא הוליכו לביתו יחזירנו למקומו הואיל ואינו יכול לקיים בו מצות השבת אבדה לבעליה כיון שאין בו סימן^קעב. ואם הוליכו לביתו יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם שנתבאר^קעג.

והיאך מצינו בהינוח דבר שאין בו סימן והלא יכול ליתן סימן במקומו מצינו בגוזלות מקושרות העשויות לדדות שהאובדן מתייאש מהן שסובר שידדו ממקום ששכחן שם ואין לו בהם סימן אחר והקשר אינו סימן כגון שמקושרים בכנפיהן שכל העולם קושרין אותן כך^קעד:

טו ואם מצא במקום שאינו משתמר כלל אם יש בו סימן נוטל ומכריז ואם אין בו סימן הרי הוא שלו אפילו הוא ודאי הינוח^קעה שהניחו ברשות הרבים להקל ממשאו ושכחו שם^קעו שבודאי נודע לו מיד שהקל ממשאו אחר שעבר ממקום זה^קעז ונתייאש ממנו. אבל אם הוא דבר שאפשר^קעח שלא נודע לבעליו שכחתו אותו גם לאחר שכבר בא ליד המוצאו יהא מונח עד שיבא אליהו^קעט:

טז במה דברים אמורים בדבר שאפשר לתלות הנחתו בשכחה אבל אם אי אפשר לתלות בשכחה אלא מדעת הניחוהו בעליו כאן והלכו להם אף על פי שלא הניחוהו אלא לפי שעה ומיד ישובו לקחתו הרי הוא של מוצאו אפילו יש בו סימן שכיון שבעליו הניחוהו מדעת אפילו לפי שעה במקום שאינו משתמר כלל והלכו להם בודאי יש בדעתם שאם יבא אחר ויטלנו יטלנו והרי זה כמו יאוש והפקר^קפ ואין זו אבדה שמוזהרים עליה להשיבה כלל שנאמר אשר תאבד ולא המאבד מדעתו^קפא.

ואם הוא ספק הינוח ויש בו סימן נוטל ומכריז^קפב:

יז וכל הכרזות שאמרנו בין במוצא בדרך הנחה בין בדרך נפילה הן כשמוצא במקום שרוב העוברים שם הם ישראל^קפג אפילו רוב העיר הם נכרים^קפד אבל במקום שרוב העוברים שם הם נכרים או אפילו רוב ישראל אלא שהוא מקום שנכרים יושבים שם בקביעות^קפה כגון נכרים השומרים בשערי העיר המוצא שם בין בדרך הנחה בין בדרך נפילה תולין הכל בנכרים והרי הוא של מוצאו. ואפילו אם בא ישראל ונתן בה סימן אין צריך להחזירה לו שמן הסתם כבר נתייאש ממנו^קפו אם הוא דבר חשוב או דבר כבד שידע כבר מנפילתו או משכחתו אותו קודם שבא ליד המוצא^קפז כמו שנתבאר למעלה^קפח.

ומכל מקום אם מצא ספרים וכיוצא בהם מדברים שבודאי יבאו ליד ישראל לקנותם אין האובדם מתיאש מהם אפילו ברוב נכרים וחייב להכריז^קפט:

יח וכל זה משורת הדין אבל טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר אפילו ברוב נכרים למי שיתן סימן^קצ אף על פי שכבר נתייאש. אבל אין צריך להכריז ולהודיע אלא אם באו הבעלים מאליהם ותבעו ונתנו סימן מחזיר להם^קצא. ואם יודע מעצמו של מי הוא יחזירנו לו אף על פי שלא תבע^קצב. וכן בדבר שאין בו סימן אם יודע בבירור של מי הוא יחזירנו לו אף על פי שכבר נתייאשו שהיאוש אינו כהפקר גמור^קצג שאינו מתייאש ומפקיר מרצונו:

יט וכן המציל מהארי ומהדוב ומן הנהר ששטף ועבר אף על פי שנתייאשו הבעלים יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר^קצד.

אף על פי שמן הדין אינו חייב אף אם לא נתייאשו אם אין יכולים להציל אפילו על ידי הדחק^קצה שנאמר^קצו אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם כיון שלא היה באפשר להציל כלל ואף אם הוא עומד וצווח^קצז נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים^קצח ואין משגיחין כלל על מה שאומר שאינו מתיאש כי בטלה דעתו אצל כל אדם^קצט:

כ וכן אווזים ותרנגולים שמרדו וברחו מבית בעליהם^ר ואי אפשר להם להחזירם כלל^רא הרי המחזיק בהם זכה בהם כזוכה מן ההפקר. ואף על פי כן יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר^רב כי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה^רג. ויש מי שאומר^רד שבכל אלו אם היה המוצא עני ובעל האבדה עשיר אין צריך לעשות לפנים משורת הדין:

כא וכל הכרזות שאמרנו צריך להיות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ובזמן שיש אנשים רעים שאומרים המציאה היא למלך מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו^רה.

וכשהוא מכריז או מודיע צריך לומר מין המציאה שמצא^רו והלה אומר סימניה ואם אמר מציאה סתם מצאתי והלה אומר מה היא אין זה סימן^רז ולא יתן לו עד שיתן סימנים מובהקים^רח כגון מדה או משקל או מנין או שיכוון המקום^רט.

והרמאי אף על פי שאמר סימנים אין נותנים לו^רי עד שיביא עדים שהיא שלו^ריא. ומשרבו הרמאים התקינו שלא יחזירו אבדה בסימניה עד שיביא עדים שאינו רמאי^ריב או לתלמיד חכם שהוא בחזקת שאינו רמאי^ריג. ואף בזמן הזה יש תלמידי חכמים לענין זה^ריד. ופרטי דיני הסימנים רבו בהם הדקדוקים^רטו לכך לא יחזיר בסימן אלא על פי שאלת חכם:

כב הכריז או הודיע^רטז ולא באו הבעלים תהא האבדה מונחת אצלו עד שיבא אליהו^ריז ואסור להשתמש בה או למכרה.

אלא אם כן מכירתה היא טובת בעליה כגון שנפסדת^ריח ימכרנה^ריט בבית דין^רכ.

וכן משתמש בה לתקנתה. כיצד המוצא כלי עץ משתמש בהם מעט לצורכן כדי שלא ירקבו. כלי נחשת משתמש בהם בחמין^רכא אבל לא ישים הכלי על גבי האור^רכב מפני שמשחיקו. כלי כסף משתמש בהם בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן. קרדומות וכיוצא בהם משתמש בהם^רכג בעצים^רכד רכים אבל לא בקשים מפני שמפחיתן. כלי זכוכית לא ישתמש בהם כלל^רכה מפני שנשברים^רכו. וכן כלי זהב^רכז וכסות של פשתן^רכח מפני שאינן באין לידי קלקול על ידי הטמנה^רכט:

כג אבל כסות של צמר צריך לנערה פעם אחת בשלשים יום^רל. ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם אלא אדם אחד^רלא בידיו^רלב. ושוטחה^רלג על גבי המטה^רלד לצרכה בלבד אבל לא לצרכו ולצרכה^רלה שמא ישכחנה על גבי המטה^רלו ותגנב^רלז. נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה אפילו לצרכה בלבד^רלח שמא יגנבוה^רלט (או שמא יתנו בה עין הרע^רמ):

כד ומנין שהוא חייב להשתדל בתקנת האבדה שלא תבא לידי הפסד וקלקול שנאמר^רמא והשבותו לו ראה שתשיב לו בשלימות.

וכל שעה שהוא עוסק בתקנת האבדה הרי זה עוסק במצוה ופטור מליתן פת לעני^רמב ומשאר מצות.

וכדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון^רמג שהלכו בעליו למדינת הים^רמד שחייב הנפקד להתעסק בתקנת הפקדון כדרך שמתעסק באבדה (אך שאינו רשאי למכרו מפני הפסד העתיד לבא כגון חמץ לפני הפסח שאם ימתין למכרו עד שעה חמישית בערב פסח ימכרנו בזול^רמה מאד ובאבדה בענין זה מוכרה מתחלה כדי שימכור ביוקר^רמו אבל בפקדון ימתין עד שעה חמישית^רמז שמא יבא בעליו ויקחנו^רמח וכן כל כיוצא בזה^רמט):

כה ואם מצא ספרים^רנ או הופקדו אצלו^רנא גוללן מתחלתן לסופן כדי שיכנס בהן האויר^רנב פעם אחת בכל שלשים יום. וכשהוא פותחן לגוללן לצורכן יש לו רשות לקרות בהם אבל לא יפתחם בתחלה כדי לקרות בהם^רנג. ולא יקרא פרשה וישנה^רנד ולא פרשה שלא למדה מעולם^רנה מפני ששוהה הרבה^רנו ונוגע ומושך אילך ואילך ומקלקל הספר מה שאין כן בפרשה שלמדה אינו צריך ליגע כלל^רנז.

במה דברים אמורים בתנ"ך אבל בתלמוד השונה פרקו מאה פעמים^רנח שוה להלומד בתחלה ואדרבה הבקי יותר צריך עיון גדול יותר בהלכות הצריכות לשמועה שמעיין בה^רנט:

כו וכשם שאסור ללמוד כך אסור להעתיק אפילו אות אחת. במה דברים אמורים באבדה או בפקדון שהופקד אצל עם הארץ אבל אם הופקדו ספרים אצל תלמיד חכם יש מתירים^רס ללמוד ולהעתיק מהם אם אין לו כיוצא בהם לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד תלמיד חכם וילמוד ויעתיק מהם ועל דעת כן הפקידו אצלו מן הסתם^רסא. אבל אם ידוע שהוא מקפיד על זה אסור^רסב.

ויש אומרים^רסג (ב) שאם הפקיד אצלו סתם ולא גילה דעתו שהוא מקפיד אף שאחר כך הוא מוחה בו בפירוש אין בכך כלום לפי שכיון שלא גילה דעתו מתחלה שהוא מקפיד בודאי נתרצה מאחר שיודע שהוא תלמיד חכם והרי זה כאילו השאיל לו כל משך זמן שהפקיד אצלו ושוב אינו יכול לחזור בו עד עת בואו ליטול פקדונו שכבר זכה התלמיד חכם בשאלה זו במשיכה^רסד.

ומכל מקום (ג) אם הלוה מעות על ספרים לדברי הכל^רסה אסור ללמוד ולהעתיק מהם אפילו תלמיד חכם משום איסור רבית. אלא אם כן היה משאילם לו אף בלא הלואה כמ[ו] שכתוב בהלכות רבית^רסו:

כז וכל זה כשבא הספר לידו מדעת בעלים או במציאה^רסז אבל אסור לילך לבית חבירו ולקרות מתוך ספרו שלא מדעתו^רסח אפילו באקראי^רסט שמא הוא מקפיד פן יקלקלנו^ער (אף על פי שברי לו שלא יקלקלו שכל שואל שלא מדעת בעלים הוא גזלן אף שאינו מפסיד כלל^רעא אלא שבדבר מצוה מן הסתם נוח לבעלים^ערב כשיודעים שלא יגיע הפסד לחפץ שהמצוה נעשית בו כמו שנתבאר באו"ח סי' י"ד^רעג אבל כשחוששים מהפסד הם מקפידים כמו בדבר הרשות^עדר לכך אף שבאמת אינו מפסיד כלל אסור^ערה כמו בדבר הרשות):

כח כשם שאסור להשתמש באבדה ופקדון לצרכו כך המוצא מעות בענין שחייב להחזיר^רעו אסור להלוותם^רעז לעצמו ולא לאחר. וכן אם הופקדו אצלו^רעח. ומכל מקום אם הופקדו אצל שולחני או חנוני^רעט בסתם רשאי להוציאן שכיון שהדבר ידוע שדרכן של שולחני וחנוני לישא וליתן תמיד במעות ותמיד הם צריכים למעות^רפ וזה הפקיד אצלם סתם ולא גילה דעתו שאינו רוצה שישתמשו במעותיו מן הסתם נתרצה לכך ואינו מקפיד עליהם ונעשו המעות כאילו הן בשאלה אצלם לכשירצו להוציאן^רפא. אלא אם כן הפקידן חתומים^רפב או (צרורים) קשורים בקשר משונה^רפג שזהו גילוי דעת שאינו רוצה שישתמשו בהן^רפד. ועכשיו בזמן הזה שאין לנו שדות וכרמים וכל עסקינו במקח וממכר הרי סתם כל אדם דינו כחנוני ושולחני^רפה לפי שהכל צריכים למעות והיה לו להמפקיד לגלות דעתו.

במה דברים אמורים במעות^רפו אבל בשאר חפצים וכיוצא בהם אף על פי שכל מין^רפז הוא שוה ואין בו הפרש כלל אסור להוציאו ולשלם אחר תחתיו אף על פי שאין הפרש כלל בין זה שהוציא לזה שמשלם תחתיו כמו במעות לפי שכיון שאין הדבר ידוע למפקיד שהנפקד צריך להוציא חפץ זה אין כאן הוכחה שנתרצה לזה והרי זה שלא מדעת ושולח יד בפקדון. כי שליחות יד האמורה בתורה^רפח אינה על מנת לגזול בלבד אלא אפילו על מנת לשלם תחתיו^רפט כיוצא בו ממש^רצ הואיל והוא מוציא הפקדון לגמרי בין כולו בין מקצתו^רצא הרי זה שולח יד בפקדון.

אבל אם אינו מוציאו לגמרי אלא שמשתמש בו לצרכו ולא לצורך הפקדון ואין הפקדון נפסד ומתקלקל כלל בתשמיש זה^רצב אין בו משום שליחות יד אלא משום שואל שלא מדעת (ד) ואם יודע בבירור שאין המפקיד מקפיד עליו מותר. ואין צריך לומר אם הוא דבר שאין דרך בני אדם להקפיד כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל מתשמיש זה להפקדון^רצג. אבל תשמיש שקצת בני אדם מקפידין עליו מפני חשש קלקול אפילו הוא חשש רחוק אסור בין באבדה בין בפקדון משום שואל שלא מדעת אפילו אם ברי לו שלא יקלקל כלל^רצד אלא אם כן ידוע לו שהמפקיד לא יקפיד כלל בזה.

ויש אוסרין^רצה בפקדון משום שליחות יד אפילו בתשמיש שאין דרך בני אדם להקפיד כלל כי איסור שליחות יד גזרת הכתוב הוא בפקדון שהופקד אצלו אפילו בדבר המותר אם לא היה מופקד אצלו ובעל נפש יחוש לדבריהם:

כט וכל זמן שהאבדה אצלו חייב לשמרה^רצו כראוי כדרך השומרים ולא די לו שיניחנה עם חפצים שלו^רצז כי בשלו רשאי הוא להניחם במקום שירצה ואינו רשאי בשל אחרים^חצר אלא במקום המשתמר. וכן בפקדון. וכיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש שדרך שמירתו להניח בחצר המשתמרת^רצט כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן. ויש שדרך שמירתו להניחו בבית כגון שמלה וטלית וכיוצא בהן. ויש שדרך שמירתו להניחו בתיבה ולנעול עליו כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב^ש. ומעות במקום שאין נוהגים להטמינם בקרקע מפני שאין גנבים מצויים כל כך^שא. וכשמוליכן בדרך צריכים שמירה יתירה שלא יעברו מכנגד פניו עד שיגיע לביתו^שב וינעול בפניהם כראוי. ותיבה שיש בה אוכלין לא יניח בה בגדים^שג כי סתם תיבה היא חתורה אצל עכברים כשיש בה אוכלים וכל שכן חדר שיש בו אוכלין אלא יתלה הבגדים על הנס^דש. ולא יניח אחרים ליכנס בחדר שהפקדון מונח שם אף על פי שאינם בחזקת גנבים רק שאין ידוע לו שהם כשרים ונאמנים^שה:

ל ואין הנפקד רשאי להפקיד ביד אחרים^שו אפילו כשרים ונאמנים יותר ממנו^שז אלא אם כן המפקיד גם כן רגיל להפקיד אצלם^שח תמיד^שט דבר חשוב כזה^שי.

ומכל מקום רשאי למסור הפקדון לאשתו או לאחד מבני ביתו הגדולים לפי שהמפקיד יודע שדרכו של אדם למסור חפציו ביד אשתו ובני ביתו ועל דעת כן הפקיד אצלו^שיא. אבל לא ימסור לבנו ולבתו הקטנים^שיב ולא ליד אחד מקרוביו שאינו שרוי עמו ואינו סמוך על שלחנו^שיג אלא אם כן ידוע להמפקיד שדרכו של נפקד למסור חפציו לזה^שיד:

לא ואם בא להחזיר הפקדון לא יחזירם ליד אחד מבני ביתו של המפקיד שלא מדעתו. וכן אם בא להחזיר חפץ שהשאילו. וכן בפריעת חובו. אבל יכול להחזיר לאשתו שמן הסתם היא נושאת ונותנת בתוך הבית והבעל מפקיד כל אשר לו בידה^שטו:

לב ואם רוצה ליסע לעיר אחרת ואינו רוצה להוליך עמו הפקדון משום אחריות או טורח הדרך ימסרנו לבית דין והם ימסרוהו לנאמן אצלם^שטז (וכל זה בפקדון אבל באבדה בכל ענין רשאי למסרה למי שנאמן אצלו לשמרה שהרי לא נעשה שומר עליה אלא ממצות המקום^שיז ובכל המצות שלוחו של אדם כמותו^שיח):

לג הרואה מים באים לשטוף שדה חבירו^שיט או להשחית בניינו^שכ חייב לגדור בפניהם למנעם שנאמר^שכא לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע. וכן כל כיוצא בזה אם אפשר לו להציל חבירו מהפסד חייב^שכב הוא לטרוח בכל כחו^שכג להצילו.

אבל אינו חייב להוציא ממון על זה^שכד אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו^שכה. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק^שכו בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן בענין שעל ידי טרחו בהשבת אבדה יגיע לו איזה הפסד מניעת הריוח ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה^שכז:

לד ואפילו הפסד הריוח שלו אינו אלא דינר והאבדה או שאר הפסד של חבירו הוא מאה מנה שלו קודם^שכח שנאמר^שכט אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם.

ואף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין^של ולא לדקדק ולומר שלי קודם. ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות^שלא. ומכל מקום בהפסד מוכיח וברור שלו קודם^שלב. ואפילו לשל אביו ורבו^שלג. ושל רבו ושל אביו איזה מהם קודם נתבאר בהלכות כבוד רבו ותלמיד חכם^שלד:

לה וכשם שממון חבירו נדחה מפני ממונו כך הוא נדחה מפני כבודו^שלה כגון שהוא חכם או זקן מכובד ומצא כלים פחותים שאין דרכו לישא אותם בידו בפני הבריות אינו חייב ליטפל בהם^שלו. ואומד דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירם לעצמו כך הוא חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אף אם היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר^שלז. היה דרכו לישא כלים אלו בשדה ואין דרכו לישא אותם בעיר מצאם בעיר אינו חייב להחזיר מצאם בשדה^שלח חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים ואף על פי שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך הואיל וכבר נתחייב בהם בשדה^שלט. ויש אומרים^שמ שלא יכניסם אלא מהשדה לעיר ויניחם. וירא שמים יחמיר לעצמו בשל תורה כסברא הראשונה.

וההולך בדרך הטוב והישר יעשה לפנים משורת הדין^שמא ומחזיר האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו^שמב. וכל אדם יש לו לעשות לפנים משורת הדין כמו שנתבאר למעלה^שמג. ויש אומרים^שדמ שהחכם אינו רשאי לזלזל בכבוד תורתו אלא אם בא לעשות לפנים משורת הדין ישלם מכיסו^שמה. ולא אמרו^שמו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול אלא בתוספת כבוד בקימה והידור אבל אינו רשאי לזלזל את עצמו בפני הבריות שזהו בזיון התורה^שמז. ולסברא הראשונה אין זה בזיון התורה כיון שמתכוין לכבוד שמים שהרי אינו עושה כן בשלו אלא בשל חבירו^שמח. ובעל נפש יחוש לעצמו להחמיר בשל תורה^שמט כסברא האחרונה במקום שאפשר כגון שיודע של מי הם כלים אלו וישלם לו ויוצא לדברי הכל (אבל אם (ה) אינו יודע של מי הם אי אפשר לו לעשות כדברי הכל כי לסברא הראשונה יש לו ליטלם ולהכריז ומי שיתן בהם סימן יחזירם לו לפנים משורת הדין ולסברא האחרונה יש בזה איסור של תורה^שנ):

לו ואפילו (ו) מי שאינו תלמיד חכם ולא זקן מכובד אלא שהוא איש נכבד מחמת מעלה אחרת כגון עושר או משפחה או דבר אחר ומפני זה הוא מתבייש מהבריות שיודעים ממעלתו ורואים אותו נושא בידו כלים אלו אינו חייב מן הדין. (ז) אבל מי שאינו חשוב בעיני הבריות רק שמגביה דעתו ומחשב את עצמו ומתבייש בזה מהבריות ובעיניהם אין זו חרפה לו הרי זה חייב מן הדין להחזירם אף על פי שאילו היה שלו לא היה מחזירם לעצמו:

לז ואין צריך לומר אם לא היה מחזירם לעצמו מחמת הטורח שלא היה חפץ לטרוח לישא אותם לביתו הואיל והם כלים פחותים ודמיהם מועטים ולא מפני שאינם לפי כבודו^שנא שהוא חייב מן הדין לטרוח בהם עד שיגיעו לרשות הבעלים כי בשלו הוא רשאי לוותר על ממונו מפני טורח גופו ולא בשל חבירו^שנב שהתורה לא חסה אלא על כבוד הבריות^שנג ולא על טורח הגוף^שנד אפילו טורח מרובה מאד על שוה פרוטה אחת.

אבל אבדה שאינה שוה פרוטה^שנה אינו חייב להחזיר^שנו ורשאי ליטלה לעצמו אפילו יודע של מי היא שלא אסרה תורה אלא גזל פחות משוה פרוטה^שנז שהוא עושה איסור בלקיחתו ממנו (אבל זה שרשאי להגביה האבדה מעל גבי קרקע הואיל והיא אבודה מבעליה שוב אין צריך להחזירה לו שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון כלל לא לענין מצות השבת אבדה^שנח ולא לענין מצות השבת גזלה כמו שיתבאר בהלכות גזלה^שנט ולפיכך אין בזו איסור גזלה כמו שיש באבדה שיש בה שוה פרוטה כמו שנתבאר למעלה^שס):

לח וכן אבדת הנכרי מותרת^שסא ולא אסרה תורה אלא גזלתו^שסב שנעשה איסור בלקיחתה ממנו שנאמר^שסג לכל אבדת אחיך פרט לשל נכרי. והמחזירה לו הרי זה עובר עבירה^שסד מפני שמחזיק ידי רשעי עולם^שסה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח^שסו. ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה מן התורה^שסז וחייב להחזיר^שסח כגון אם מצאה במקום רוב ישראל^שסט והנכרי ידמה שלא נאבדה^שע רק ישראל גנבוה ממנו^שעא.

ואם מצא משכון של ישראל שהיה אצל נכרי ונאבד ממנו חייב להחזיר לבעליו הישראל בחנם כי גוף המשכון הוא של ישראל והשעבוד שהיה בו להנכרי נפקע כשנאבד ממנו^שעב. ואינו רשאי להחזירו להנכרי לקדש השם כי בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים^שעג. ואם עלה הרבית על המשכון יותר משוויו שאז הוחלט להנכרי אין צריך להחזירו להישראל^שעד:

לט וישראל העובד עבודה זרה^שעה או מחלל שבתות בפרהסיא שדינו כמומר לכל התורה כולה^שעו אינו בכלל אחיך^שעז ודינו שאסור להחזיר לו אבדה^שעח. וכן האפיקורסים והם הכופרים בתורה ובנבואה מישראל^שעט. וכן המומר לכל התורה כולה^שפ או רובה^שפא חוץ מחילול שבת ועבודה זרה.

אבל המומר למקצת המצות כגון אוכל נבלות לתיאבון או עובר שאר עבירות לתיאבון ולא להכעיס (שהעושה עבירה להכעיס^שפב אפילו פעם אחת^שפג הרי זה מין וכמומר לכל התורה הוא^שפד) מצוה להחזיר אבדתו^שפה שנאמר^שפו לכל אבדת אחיך לרבות את המומר למקצת התורה.

והמסור אם צריך להחזיר לו אבדתו יתבאר בהלכות נזקי ממון^שפז:

מ אף על פי שממונו של חבירו נדחה מפני כבודו^שפח אינו נדחה מפני כבודו של אביו ואמו אף על פי שהוקשה כבודם לכבוד המקום^שפט שאם אמר לו אביו אל תחזיר האבדה^שצ עכשיו כי צריך אני עכשיו שתאכילני ותשקני^שצא לא ישמע לו שנאמר^שצב איש אמו ואביו תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי.

אבל (ח) נדחית היא מצות השבת אבדה וכל כיוצא בה ממצות של הצלת ממון חבירו הן נדחות מפני כבוד המקום כגון שהאבדה בבית הקברות והוא כהן לא יטמא לה^שצג. ואפילו איסור של דבריהם לא יעשה בשביל ממון חבירו כגון להגביה מעות שמצא בשבת^שצד שאין דוחין איסור מפני ממון^שצה שנאמר אני ה' כולכם חייבים בכבודי^שצו: