חו"מ, דיני מדות ומשקלות והפקעת שערים

דיני מדות ומשקלות והפקעת שערים ובו כ"א סעיפים:

א השוקל לחבירו במשקל חסר מן המשקל שהסכימו עליו בני אותה העיר או המודד במדה חסרה מן המדה שהסכימו עליה הרי זה עובר בלא תעשה^א שנאמר^ב לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה. במדה זו מדידת קרקע^ג לשותפין שבאו לחלק^ד לא ימדוד לאחד בימות הגשמים ולאחד בימות החמה^ה מפני שבימות הגשמים החבל הוא לח ומתפשט ובימות החמה מתוך יובשו מתקצר^ו וצריך לדקדק בחשבון מדידת הקרקע על פי עיקרים המתבארים בחכמת התשבורת^ז שאפילו מלא אצבע מן הקרקע רואים אותה כאילו היא מלאה כרכום^ח. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח^ט כדי שיקילו^י. ובמשורה היא מדה קטנה אחת משלשים וששה בלוג^יא והזהיר עליה הכתוב שלא לעשות בה בענין שתעלה הרתיחה^יב ויראה כאילו היא מלאה^יג אף על פי שהרתיחה היא דבר מועט מאד ופחות הרבה משוה פרוטה^יד שהתורה הקפידה על המדות ומשקלות בכל שהוא^טו:

ב ואפילו השוקל או המודד בחסר כל שהוא^טז לנכרי עובר בלא תעשה וחייב להחזיר^יז וכמו שאסור להטעותו בחשבון^יח שנאמר^יט וחשב עם קונהו וגו' והרי הוא בכלל כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול^כ לרבות העושה עול לנכרי.

ואינו דומה לאונאה^כא שהוא רואה מה שקונה וטועה מעצמו בשיווי המקח^כב וטעותו מותרת כאבידתו^כג אבל זה מטעהו וגונב ממש הוא^כד:

ג כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה^כה שנאמר^כו לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואפילו לעשות המדה עביט של מי רגלים אסור^כז שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה^כח. ואם מנהג העיר שלא למדוד אלא במדה הרשומה ברושם הידוע וזו אינה רשומה מותר להשהותה^כט:

ד עושה אדם מדותיו סאה^ל וחצי סאה שהן ג' קבין^לא ורובע סאה וקב וחצי קב ורובע הקב וחצי הרובע ושמינית הרובע^לב אבל לא יעשה קביים שלא תתחלף ברובע הסאה שהיא קב ומחצה^לג כי ברביעית המדה אדם יכול לטעות^לד (ולכן אסור להשהות כל כלי שהוא חסר רביעית מאיזו מדה). ובמדת הלח עושה הין וחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין ולוג וחצי לוג ורביעית הלוג ושמינית ואחד משמנה בשמינית^לה והוא קרטוב^לו. ולא אסרו לעשות שלישית ההין ורביעית ההין אף על פי שמתחלפין זה בזה הואיל והיו במקדש^לז מימות משה רבינו^לח ע"ה:

ה וצריך להשהות^לט המדה הפוכה על כלי הלוקח^מ אחר שנפסק ממנה הקילוח^מא עד שיטיפו ממנה ג' טיפין^מב. במה דברים אמורים בבעל הבית המוכר לפרקים אבל חנוני^מג שהוא מוכר תדיר ואין לו פנאי לשהות^מד לא הטריחוהו חכמים להטיף כלום. ואם רוצה להחמיר על עצמו^מה שלא ליהנות משל אחרים^מו אף על פי שמוחלים^מז יעשה צרכי רבים^מח ממה שיתותר לו בחבית על סכום המדות שהוציא ממנה מחמת הנשאר לו בדופני כל מדה ומדה:

ו וצריך למדוד בעין יפה שיהיה עודף על המדה^מט שנאמר^נ איפה שלימה וצדק יהיה לך מה תלמוד לומר וצדק אמרה תורה צדק משלך ותן לו^נא. וכמה שיערו חכמים אחד ממאה במדת הלח^נב ואחד מארבע מאות^נג במדת היבש לפי שהלח נדבק בדופני המדה ונשאר למוכר לפיכך הצריכו בו עודף גדול מהיבש^נד:

ז וצריך למדוד כמנהג המדינה ולא ישנה. מקום שנהגו למדוד במדה דקה^נה כגון לוג^נו לא ימדוד במדה גסה כגון רביעית ההין מפני שבזה יש הפסד ללוקח כי אף שהעודף הוא לפי ערך המדה^נז מכל מקום אי אפשר לצמצם וצריך למדוד בריוח כל לוג ולוג שיהיה בכל אחד עודף כשיעור בודאי ויש בזה ריוח ללוקח יותר משימדוד לו במדה גסה ויתן לו עודף אחד לכולם^נח. ומקום שנהגו למדוד במדה גסה לא ימדוד המודד הממונה בעיר במדה דקה^נט מפני הפסד המוכר^ס. מקום שנהגו לגדוש לא ימחוק^סא אפילו ברצון הלוקח שפוחת לו בדמים. ומקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפילו ברצון המוכר שמוסיף לו דמים^סב. כי התורה הקפידה על עוות המדות פן תצא תקלה על ידי זה שיראה הרואה שמודדין כן וידמה לו שכך היא מדת העיר וימדוד כן לאחר שאינו יודע גם כן המנהג ויטעהו^סג:

ח אין עושין המחק מדלעת מפני שהוא קל^סד ואינו נכנס כל כך במדה ורע למוכר^סה. ולא של מתכת מפני שהוא כבד^סו ורע ללוקח^סז. אלא משל אגוז ושקמה ואשכורע^סח וכיוצא בהם^סט מעצים שהם בינונים במשקלם^ע. ואין עושין אותו מצד אחד עב ומצד אחד קצר^עא מפני שהעב אינו נכנס כל כך בתבואה כקצר ושמא ימחוק בצד העב כשקונה ובצד הקצר כשמוכר^עב אלא יעשה שני צדיו עבים או שניהם קצרים כפי המנהג^עג. ולא ימחוק מעט מעט מפני שהוא מוחק הרבה ומפסיד ללוקח ולא בבת אחת מפני שהוא מפסיד למוכר^עד אלא בפעם אחת במתון^עה:

ט הסיטון^עו שקונה מיני מאכל ומשקה ומוכר לחנוני הרבה ביחד^עז צריך לקנח מדת הלח^עח אחת לשלשים יום^עט בשביל שנקבץ בהם היין והשמן ונקרש בתוכם ומתמעטת המדה^פ. והחנוני שהוא מוכר מעט מעט ומוכר תדיר יותר מהסיטון^פא צריך לקנח מדותיו פעמים בשבוע^פב שכיון שאינו צריך להטיף ג' טיפין^פג מחמת שהוא מוכר תדיר נקרש בתוכם יותר. ובעל הבית המוכר שלו שאינו מוכר תדיר כל כך כהסיטון ולא נדבק ונקרש כל כך במדותיו^פד די לו שיקנחן אחת לשנים עשר חדש^פה:

י המשקלות עושין אותם ליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא^פו אבל לא יעשה שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא ולא שלש רביעית ליטרא מפני שיכולים לטעות בהם^פז:

יא אין עושין משקלות אלא מצחיח סלע או מזכוכית ולא ממיני מתכות^פח. יש מפרשים^פט הטעם מפני שמעלין חלודה ומתחסרין בהמשך הזמן ולפי זה אסור בכל מיני משקל^צ. ויש אומרים^צא שלא אסרו אלא במשקל ששוקלין בו בשר וכיוצא בו מדברים שיש בהם לחות ונדבק במתכות^צב ומתייבש עליהן ומכביד אבל משקל של דבר יבש מותר לעשות של מתכת וכן נהגו^צג. ומכל מקום משקולת קטנה ששוקלין בה כסף וזהב אם היא של מתכת צריך לחפותה בעור^צד וכיוצא בו מפני שבשחיקה מועטת מביאה לידי הפסד גדול מה שאין כן בשאר דבר יבש לא חששו בו לשחיקה מועטת^צה:

יב החנוני ששוקל דבר לח^צו כבשר^צז וכיוצא בו צריך לקנח המאזנים בכל פעם ששוקל^צח מפני שהלחות נדבק בהם^צט ומכבידן^ק. והמשקל שהוא כנגד דבר הלח והוא מתלכלך בידיו המלוכלכות^קא או במאזנים צריך לקנחו פעם אחת בשבוע^קב:

יג המאזנים^קג צריך שיהיו מיושרים כל אחד לפי מה שהוא^קד. כיצד מוכרי עששיות של ברזל וכיוצא בהם^קה מדברים הכבדים צריך להיות הברזל החלול שהלשון עובר בתוכו^קו והוא מחובר לקנה המאזנים ותלוי מן הגג צריך להיות ארכו ג' טפחים כדי שיהא תלוי באויר ג' טפחים מן הגג^קז. וקנה המאזנים צריך להיות ארכו י"ב טפחים^קח שבפחות אינו מכריע המאזנים בדבר מועט מתוך שהמשקל רב^קט. והחוטין שכפות המאזנים תלויין בהם^קי מן הקנה צריך להיות ארכן י"ב טפחים (א) והכפות צריך להיות גבוהין מן הארץ ג' טפחים. ושל מוכרי צמר ושל מוכרי זכוכית יהיו תלויים מן הגג ב' טפחים והכפות גבוהים מן הארץ ב' טפחים ואורך הקנה ואורך החוטין ט' ט' טפחים. ושל חנווני ושל בעל הבית המוכרים מיני מאכל ומשקים יהיו תלויים טפח וגבוהים מן הארץ טפח ואורך הקנה ואורך החוטין ו' ו' טפחים^קיא. ושל מוכרי כסף וזהב^קיב ושל מוכרי ארגמן טוב^קיג ושאר ענינים דקים^קיד יהיו תלוים ג' אצבעות וגבוהים מן הארץ ג' אצבעות ואורך הקנה והחוטין לא נתנו בהם שיעור^קטו לכן יעשה כמו שירצה^קטז:

יד מקום שנהגו לשקול עין בעין ולא להכריע כלום צריך להוסיף אחד ממאה בדבר הלח ואחד מארבע מאות בדבר יבש^קיז כמו שנתבאר^קיח במדות שנאמר^קיט אבן שלמה וצדק יהיה לך צדק משלך ותן לו. ומקום שנהגו להכריע חייב להכריע טפח^קכ במיני מאכל ומשקה אבל בשאר דברים היקרים די בהכרעה מועטת^קכא (ובלבד שיהא בה אחד מארבע מאות^קכב). ולפחות מליטרא אף לאוכלין ומשקין אין צריך הכרעה טפח^קכג:

טו היה שוקל עשר ליטרות אין צריך לשקול ליטרא ליטרא והכרעה אלא שוקל את כולן בבת אחת והכרע אחד לכולן^קכד. היה שוקל שלש רביעית ליטרא אין צריך לשקול רביע רביע והכרעו אלא ישקול לו ליטרא ויתן רביע ליטרא בכף שניה עם הבשר^קכה. ולא יתן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שאם תתיר לו לעשות כן יש לחוש^קכו שיערים^קכז ויפיל רביע הליטרא מן הכף ולא יראה הלוקח:

טז קשה עונשן של מדות ומשקל יותר משל עריות^קכח שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה^קכט הגונה^קל מפני שגזל את הרבים ואינו יודע למי יחזיר. שאף שאמרו^קלא יעשה בהם צרכי רבים אין זו תשובה הגונה^קלב.

וחייבים ראשי הקהל להעמיד^קלג ממונים שיהיו מחזרים על החנויות וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים להכותו ולקנסו כנראה בעיניהם^קלד:

יז וכן חייבים להעמיד ממונים על השערים^קלה שלא ירויח כל אחד מה שירצה^קלו שאסור לאדם להרויח^קלז בדברים שיש בהם חיי נפש^קלח כגון יינות שמנים וסלתות^קלט אלא השתות (מלבר שהוא חומש מלגיו^קמ). וכל המפקיע השער ומוכר ביוקר הרי זה כמלוה ברבית^קמא שעובר על וחי אחיך עמך^קמב ורשאים להכותו ולענשו כפי הראוי לו^קמג.

במה דברים אמורים במוכר סחורתו מיד בלא טורח אבל חנווני המוכר מעט מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהן ירויח שתות^קמד.

במה דברים אמורים שלא הוקר השער מעת שקנה אבל אם הוקר השער יכול למכור כפי היוקר^קמה אף על פי שנתייקר כפליים מהשער שקנה הוא^קמו.

וכל זה באוכלין ומשקין עצמן אבל במכשירי אוכל נפש כגון כמון ופלפלין וכיוצא בהם משאר התבלין^קמז וכן בביצים מותר להרויח עד הכפל ולא עד בכלל^קמח.

ודברים שאינן אוכל נפש כלל כגון הקושט והלבונה מותר להרויח בהן כמה שירצה^קמט אפילו כפלי כפלים^קנ.

ויש אומרים^קנא שביצים הם אוכל נפש ממש אלא שלפי שיש טורח בקנייתם מעט מעט מהכפרים מותר להשתכר בהם יותר משתות^קנב אבל הקונה מזה שטרח בקנייתם לא ישתכר בהן כלל אלא מוכרן בקרן בלבד^קנג לפי שהביצים אין מצויים למכור כל כך אלא איש אחד מחזר על הכפרים וקונה מהרבה בעלי בתים אחד אחד ומוכרן ואם הקונה ממנו יהיה רשאי להשתכר בהן יתייקרו מאד^קנד ויש לחוש לדבריהם^קנה.

וכל זה כשראשי הקהל משגיחין על השערים להפריש כל המוכרים מלהשתכר בכל דבר יותר משיעורו הראוי לו אבל אם אין משגיחין על זה וכל אחד מוכר ומשתכר כמו שירצה^קנו אף הירא דבר ה' אין צריך למכור לבדו בזול יותר מכל המוכרים בין שהם ישראל בין שהם נכרים^קנז (ומכל מקום לא ימכור ביוקר יותר מהם אלא על דרך שנתבאר):

יח בארץ ישראל^קנח וכן בכל מקום שרובו ישראל^קנט אסור לקנות פירות שיש בהן חיי נפש מן השוק ולהכניס לאוצר^קס כדי לחזור ולמכרם בעת היוקר^קסא שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל^קסב ושמייקר השער^קסג. והעושה כן הרי זה כמלוה ברבית^קסד שעובר על וחי אחיך עמך^קסה. ועליו הכתוב אומר^קסו לאמר מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר וגו' מה כתוב אחריו נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם וגו'.

(ב) (ואפילו לפרנסת ביתו אין לו ליקח אלא לשנה אחת^קסז).

במה דברים אמורים בלוקח מן השוק אבל הגדל בשדותיו מותר^קסח לאצור אפילו לכמה שנים ואפילו למכור אחר כך ביוקר^קסט. ומכל מקום אם היא שנת בצורת לא יאצור יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה אחת^קע:

יט אין מוציאין פירות שיש בהם חיי נפש מארץ ישראל לחוץ לארץ או לסוריא ולא מרשות מלך זה לרשות מלך זה בארץ ישראל^קעא:

כ אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש^קעב לקנות מבעל הבית ולמכור בשוק^קעג אלא זה מביא מגרנו ומוכר וזה מביא מגרנו ומוכר בעצמו כדי שימכור בזול^קעד.

ובמקום שהשמן מרובה מותר להשתכר בשמן^קעה לקנות מבעל הבית בזול ולמכור בשוק ביוקר ובלבד שלא יכניסנו לאוצר למכרו לאחר זמן בעת היוקר^קעו:

כא וכל זה באוכלין ומשקין עצמן^קעז אבל בתבלין כגון כמון ופלפלין^קעח וכיוצא בהם מותר להסתחר בהם ולאצרן לזמן מרובה וכן להוציאם מארץ ישראל לחוץ לארץ כשאר כל הסחורות^קעט: