חו"מ, דיני עוברי דרכים וצער בעלי חיים

דיני עוברי דרכים וצער בעלי חיים^א ובו י"ג סעיפים:

א מי שפגע^ב בחבירו^ג בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה^ד הרי זה מצוה לסייעו^ה לפרוק מעליה וזו מצות עשה שנאמר^ו כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' עזוב תעזוב עמו.

ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך לו^ז אלא יקים עמו ויחזור ויטעון עליה משאה^ח כראוי לה שנאמר^ט לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו זו מצות עשה אחרת^י. ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען עמו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תראה וגו'^יא:

ב פרק וטען^יב וחזרה ורבצה^יג (א) (מחמת שניתק המשא ממקומו^יד) חייב לחזור ולפרוק המשא (ממקום זה) ולחזור ולהטעינו (במקום הראוי לו על החמור). חזרה ורבצה חייב לחזור ולפרוק ולטעון אפילו מאה פעמים^טו שנאמר עזב תעזוב^טז הקם תקים^יז. לפיכך צריך לדדות עמו עד פרסה^יח שמא יצטרך לחזור ולסייעו^יט אלא אם כן יאמר בעל המשא איני צריך לך^כ. אך אינו חייב לילך עמו בחנם אלא בשכר^כא:

ג וכן מצות טעינה אינה בחנם^כב אלא כשהלה רוצה ליתן לו שכר אזי מחוייב הוא לסייעו ואם לאו פטור^כג הואיל ואין כאן אלא משום ריוח בעל המשא^כד יתן שכר.

אבל מצות פריקה היא בחנם^כה (ב) הואיל ויש כאן גם צער בעלי חיים^כו ואסור ליטול שכר עליה^כז (ג) אם הוא אדם בטל^כח. ואם הוא בעל עסק בענין שעל ידי טרחו בפריקה יגיע לו הפסד ממון אפילו הוא מניעת הריוח פטור^כט כמו שנתבאר בהשבת אבדה^ל ששלו קודם לכל אדם מן הדין. ומשום צער בעלי חיים לא חייבה תורה אלא להטריח גופו אבל לא להפסיד ממונו^לא. ולכן אין אדם חייב להאכיל בהמת חבירו או של הפקר משלו^לב.

ומכל מקום נכון להשליך חתיכה קטנה לפני כלב להדמות בדרכי הקב"ה^לג שמרחם עליו ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים מעת לעת הואיל ומזונותיו מועטים^לד ויכנו במקל אחר שישליך לפניו^לה כדי שלא ירגיל לבא אצלו^לו:

ד אבל לטרוח בגופו חייב להציל כל בעלי חיים מצער אפילו של הפקר ואפילו של עובד כוכבים^לז. אלא שרשאי לתבוע שכר מן הנכרי אחר כך^לח.

ואין צריך לומר שאסור מן התורה^לט לצער כל בעלי חיים בידים.

אלא אם כן הם מצערים לאדם אזי מותר אפילו להרגם שכיון שיש תועלת לאדם בהריגתם אין חוששים לצערם^מ שהרי התירה התורה שחיטה^מא. וכן אם צריכים להם לרפואה או לשאר דברים^מב שהם לצורך האדם^מג אין בו משום צער בעלי חיים. ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות^מד אם אין לו נוצה אחרת^מה רק שהעולם נמנעים משום אכזריות^מו:

ה ואין צריך לומר (ד) שאין חוששין לצער בעלי חיים משום כבודו של אדם^מז כגון שהוא חכם או זקן מכובד^מח ומצא בהמת חבירו רובצת תחת משאה אין צריך לפרוק ולטעון עמו הואיל ואינו לפי כבודו^מט. וממון חבירו^נ נדחה מפני כבודו על דרך שנתבאר בהשבת אבדה^נא. ושם נתבאר איך לעשות הטוב והישר לפנים משורת הדין:

ו (ה) אין חיוב פריקה וטעינה אלא משיראהו ראייה שהיא כפגיעה שנאמר^נב כי תפגע וגו' וכת[ו]ב אחריו^נג כי תראה וגו' לומר לך שיעור ראייה כפגיעה ושיערו חכמים^נד שיהיה ביניהם רס"ו אמה וב' שלישי אמה^נה שהוא אחד משבע ומחצה במיל^נו. היה ביניהם יותר מזה אין צריך לילך אצלו^נז אף על פי שרואהו.

(ואין צריך לומר שאין צריך לילך ולהציל בעלי חיים אלו או של הפקר מצערן^נח יותר מרס"ו וב' שלישי אמה אף על פי שרואה אותן. ואין צריך לומר שאם אינו רואה בעיניו אף על פי שיודע מן צערן אין צריך כלל לילך אצלם^נט אפילו פחות מרס"ו אמה שהרי נאמר כי תראה וכי תפגע וזה לא פגע ולא ראה):

ז מצא בהמת חבירו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה שנאמר^ס עזוב תעזוב מכל מקום הקם תקים מכל מקום^סא. א"כ למה נאמר^סב עמו שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק הרי זה פטור אלא אם כן בעל הבהמה אינו יכול לסייעו כגון שהוא זקן או חולה^סג שנאמר עמו^סד.

ומכל מקום חייב הוא לפרוק משום צער בעלי חיים אלא שפטור ממצות פריקה^סה שהיא בחנם^סו ואסור ליטול עליה שכר^סז וזה רשאי לתבוע שכרו ויכול ליטול ממנו שכרו בעל כרחו^סח ואם אינו יכול אף על פי כן הוא חייב לפרוק משום צער בעלי חיים^סט.

וכן אם דרך הבהמה לרבוץ תמיד תחת משאה לעולם פטור ממצות פריקה שנאמר רובץ ולא רבצן וכן אם היא עומדת תחת משאה ולא רבצה פטור ממצות פריקה שנאמר רובץ ולא עומד^ע. ובשניהם חייב לפרוק משום צער בעלי חיים אלא שרשאי ליטול שכר^עא:

ח ולפיכך אף הנכרי^עב מצוה לסייעו בפריקה^עג אם אינו יכול לבדו^עד משום צער בהמתו^עה אלא שרשאי ליטול ממנו שכר^עו ואם אינו נותן לו אף על פי כן חייב לפרוק משום צער בעלי חיים^עז וכל שכן אם הנכרי אינו שם^עח.

(וסוס המושך בעגלה והגיע למקום מקולקל או להר גבוה ואינו יכול למשוך לבדו בלי שיעזרו לו אפשר שזהו דומה לפריקה ומצוה לעזור אף לנכרי משום צער בעלי חיים שהנכרי יכה את הסוס מכה רבה להכריחו למשוך יותר מכחו^עט וכשם שמצוה להציל בעלי חיים מצער שכבר נעשה להם אף אם נעשה על ידי אדם כגון פריקה כך מצוה להצילם מצער שהאדם עושה להם עכשיו כדין או שלא כדין).

אבל מצות טעינה אינה בבהמת נכרי אלא משום איבה^פ ואפילו המשא הוא של ישראל^פא כיון שהבהמה של נכרי ועליו מוטל להטעין^פב אלא אם כן אינו שם^פג. ובבהמת ישראל חייב לטעון עמו אפילו המשא הוא של נכרי^פד:

ט והואיל והנכרי אינו במצות טעינה ופריקה^פה אלא משום צער בעלי חיים בלבד מצוה לפרוק עמו^פו ורשאי ליטול שכר על זה^פז א"כ מהו שאמרה תורה^פח כי תראה חמור שונאך וגו' לא בשונא נכרי אמרה תורה אלא בשונא ישראל^פט. והאיך יהיה ישראל שונא לישראל והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך^צ אמרו חכמים^צא כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר^צב ואינו רשאי לילך לבית דין יחידי להעיד עליו^צג שיקבל ענשו^צד הרי מצוה לשנאתו^צה עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה מצוה לפרוק ולטעון עמו^צו כמו להחזיר אבידתו הואיל ועבר לתיאבון^צז:

י הפוגע בשנים אחד רובץ תחת המשא ואחד פרק המשא ולא מצא מי שיטעון עמו מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ואחר כך. טוען במה דברים אמורים כשהיו שניהם אוהביו או שניהם שונאיו אבל אם אחד אוהב ואחד שונא מצוה לטעון עם השונא תחלה כדי לכוף את יצרו הרע^צח אם שונאו מחמת שחטא כנגדו^צט (בדבר שבממון) שהשנאה היא שלא כדת^ק שנאמר^קא לא תטור את בני עמך ואהבת וגו' אבל אם שונאו כדת מפני שראהו עובר עבירה^קב (או שחטא כנגדו וציערו צער הגוף שאינו צריך להסיר השנאה מלבו ולמחול לו עד שיבקש ממנו מחילה^קג כמו שנתבאר באו"ח סי' קנ"ו^קד) הרי האוהב קודם לו^קה:

יא בצדק תשפוט עמיתך^קו מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר^קז צדק צדק תרדוף אלא אחד לדין ואחד לפשרה^קח שתהא בצדק במקום שאין דין^קט. כיצד שתי ספינות העוברות זו כנגד זו ופגעו זו בזו אם שתיהן עוברות בבת אחת שתיהן טובעות אם בזו אחר זו עוברות^קי וצריכה אחת מהן לחזור לאחוריה למקום רחב^קיא. וכן שני גמלים העולים מעלות גבוהות ופגעו זה בזה^קיב בראש ההר^קיג אם עוברים שניהם בבת אחת שניהם נופלים ואם בזה אחר זה עולים וצריך אחד מהם לחזור לאחוריו^קיד. כיצד הם עושים אם אחת מהן טעונה ואחת אינה טעונה תדחה שאינה טעונה מן הטעונה^קטו. ואם אחת מהן קרובה לנטות שבמעט שתחזור לאחוריה ימצא מקום לחבירתה לעבור ואחת מהן רחוקה לנטות תדחה הקרובה מפני הרחוקה^קטז.

היו שתיהן טעונות או שתיהן רחוקות או קרובות הטל פשרה ביניהם והם מעלים שכר זה לזה^קיז מי שיחזור לאחוריו^קיח:

יב בני חבורה שנתחברו ליסע יחד בדרך^קיט ואירע שרגלי חמור אחד מהן רעועות ואינו יכול ללכת מהר כשאר חמורים אין בני חבורה רשאים ליפרד עם חמוריהם ולהניח את זה לבדו בדרך אבל אם נפל חמורו ואינו יכול לילך כלל רשאים ליפרד ממנו^קכ ואינם צריכים להתעכב בשבילו יותר מדאי^קכא.

וכן בני חבורה שנתחברו ליסע בעגלות הרבה ואירע איזה קלקול לאחד מהם וצריך לשהות מעט לתקן עגלתו אין חביריו רשאים ליפרד ממנו^קכב אלא אם כן צריך להתעכב הרבה יותר מדאי:

יג וכשמגיעים למקום צר שאי אפשר להם לעבור ב' חמורים זה בצד זה^קכג וצריך אחד מהם לעמוד במקומו עד שיעבור השני תחלה ואז ילך אחריו מי מהם יעמוד היה אחד טעון ואחד ריקן יעמוד הריקן היו שניהם טעונים או שניהם ריקנים יעשו פשרה^קכד שזה יעמוד פעם אחד וזה פעם אחד^קכה (וכן בשתי עגלות ההולכות זו אחר זו וכל אחת רוצה ליסע באחרונה^קכו יעשו פשרה זו).

ועל כל כיוצא בזה נאמר בצדק תשפוט עמיתך^קכז: