ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לחבהעלותךשיחה ב44

44

מורם מעם וגבוה גבוה ביותר יורד (גם) לאנשים דמטה מטה ביותר, אין זה מצד כח הנברא כ"א מכח הבורא, דמרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח³⁴, ונמצא דהוא הוא ענין השראת השכינה ואור ה' השורה על האדם (כי "ענין השראת השכינה היא גילוי אלקותו ית' כו' באיזה דבר והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאותו לגמרי"³⁵).

ה. ועפ"ז יש לומר שזהו החילוק בין גירסת הבבלי והירושלמי:

בבבלי, שהגירסא "ראוי שתשרה עליו שכינה", אין המדובר בדרגא נעלית ברוה"ק³⁶, ובמילא מובן דקאי בבחי' ענוה וביטול סתם, שבזה ב' מדריגות בכללות: דרגא הא' שהוא קטן בעיני עצמו, ודרגא שלמעלה מזו, שמרגיש א"ע פחות וירוד מכל אדם, ובכללות זהו החילוק בין שמואל הקטן שהוא תלמידו של הלל הזקן, ודרגת הענוה של הלל הזקן שידוע כענוותן, ולכן הרי בהלל נאמר בדרך לא זו אף זו "הי חסיד הי עניו", דאצלו היתה דרגא נעלית יותר בענוה, משא"כ בשמואל הקטן שמתחיל ב"עניו" כי אצלו היתה הענוה בדרגא פחותה מזו;

משא"כ בירושלמי שמדובר בדרגא נעלית יותר, "רוה"ק", הרי גם דרגת הענוה היא מהות וחפצא אחרת דענוה כנ"ל, ודבר זה מצינו בהלל שלא רק שהי' מחזיק עצמו כקטן לגבי בני אדם אחרים אלא שסבל, השפיל והוריד את עצמו כלפי אנשים פחותי הערך, ועד גם לגבי נכרים שבאו להתגייר באופן ששמאי³⁷ לא רצה לקבלם³⁸, ומ"מ קבלם הלל³⁹, בגודל ענוותנותו (כפי שאמרו אח"כ⁴⁰ "ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה"), שלא היתה בה שום הגבלה, ומשום כך התעסק גם עם הירוד והשפל ביותר, אפילו עם נכרי⁴¹.

הערות

34. ראה הערה 26.
35. ל' התניא פל"ה (מד, ב).
36. מובן, שלשון "השראת השכינה" וכיו"ב לפעמים כולל כל הדרגות[ednref_10_*] — נבואה רוה"ק השראת השכינה סתם וכו' [וראה לשון הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ז ה"א) "ואין הנבואה כו' מיד רוה"ק כו'", ובהלכה ה' שם "שתשרה שכינה", והרי בנדו"ד גם בבבלי איתא בנוגע לשמואל הקטן "ואף הוא אמר כו'" ופרש"י בסנהדרין שם (יא, א) "שרתה עליו שכינה שנתנבא כו'"], וא"כ מובן שבלשון "שתשרה שכינה" בבבלי בנוגע להלל הכוונה לרוה"ק, שהיא דרגא נעלית יותר מדרגת "תשרה שכינה" שבשמואל הקטן (כנ"ל ס"ד), אבל עיקר בחי' רוה"ק היא המבוארת בירושלמי (כדלקמן בפנים), שלכן דוקא שם מפורש "רוה"ק".
37. שגם הוא הי' עניו. וראה אבות פ"א מט"ו מאמר שמאי "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".
38. כפרש"י שבת שם (לא, א) "גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו".
39. ראה פרש"י שבת שם (ד"ה גיירי'), שהלל "סמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו. . הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו". וראה הערה 41.
40. שבת שם.
41. ראה סה"מ תקס"ב ע' נא. תו"ח שבהערה 24 — בפי' עניוות דמשה דהי' "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" — אפילו לגבי גוי. ולהוסיף, שאף שידוע[ednref_11_*] שגר גם קודם שנתגייר יש בו ניצוץ נשמה קדושה — הרי בנדו"ד, כיון שבאו להתגייר באופן שע"פ דין אין מקבלים אותם (כנ"ל הערה 38), מובן, שניצוץ הנשמה הי' בתכלית ההעלם אצלם (שלכן גם שמאי לא הרגיש אותו). וע"פ המבואר לעיל סוס"ד, שדרגא זו (בענוותנותו של הלל) היא ע"ד הענין ד"מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", יש לומר, שזהו הטעם שרק הלל הרגיש הניצוץ קדושה שבהם שהי' בתכלית ההעלם [ע"ד הידוע שבירור ניצוץ קדושה הנמצא למטה מטה ביותר, הוא ע"י גבוה גבוה ביותר — אור גדול ביותר]. וכיון שהרגיש שיש בהם ניצוץ קדושה, לכן "הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו" (כנ"ל הערה 39). וראה תוד"ה לא (יבמות כד, ב) "בטוח הי' הלל דסופו לעשות לש"ש", ובתוד"ה רעה (שם קט, ב) "יודע הי' הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים" — נסמנו בגליון הש"ס שבת שם. ועצ"ע. [edn_10_*] אף שבפרט משך זמן בטלה נבואה ונשארה בתקפה רוה"ק. [edn_11_*] החיד"א (מדבר קדמות מערכת ג' אות ג) בפירוש ל' רז"ל "גר שנתגייר", ולא "גוי שנתגייר" (ע"ד "עבד שנשתחרר", "קטן שנתגדל"). וראה ס' תשובות בעלי התוס' מכת"י (נ.י. תשי"ד — ע' רפו, סי"ט) ממהר"ם מרוטונבורג (בשם הר"י חסיד): משים נשמה שראוי' להיות יהודי במעי גוי' ואותו נעשה גר.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.