שיחת ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ט

140

בס"ד. שיחת ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. בפרשת וארא נפעל ענין חדש שלא מצינו בפרשיות שלפנ"ז – ענין הגאולה ⁹¹⁹ :

בשורת הגאולה – נאמרה כבר בפרשת שמות, "פקד פקדתי וגו'" ⁹²⁰ , וענין זה הי' לא רק בדיבור, אלא נמשך גם במעשה – "ויקדו וישתחוו" ⁹²¹ , אבל כל זה הי' רק בנוגע לבנ"י, ולא בנוגע לגוים (שהרי פרעה אמר "לא ידעתי את הוי'" ⁹²² ), וטעם הדבר – כי " בדברים לא יוסר עבד" ⁹²³ ;

ורק בפרשת וארא, שבה מסופר אודות ענין המכות בפועל – אזי "יוסר עבד", והיינו, שענין המכות פעל ("האָט דערנומען") גם אצל פרעה, ועד שהסכים להוציא את בנ"י ממצרים (אמנם בתחילה העמיד כמה תנאים ⁹²⁴ , אבל לאח"ז הסכים להוציא את בנ"י לפי דרישתו של משה ⁹²⁵ ), והתורה מעידה שרק בגלל ש"היתה הרוחה" ⁹²⁶ , או בגלל ש"ויחזק ה' את לב פרעה" ⁹²⁷ , חזר בו, אבל לולי זאת, הי' משלח את בנ"י ממצרים (והיינו, שלא זו בלבד שאמר שמוכן לשלחם, אלא אכן התכוין לשלחם).

ועוד זאת, שהחידוש בענין הגאולה בפרשת וארא הוא (לא רק בנוגע לפרעה, אלא) גם בנוגע לבנ"י – שאז "בטלה עבודה מאבותינו" ⁹²⁸ , משא"כ בפרשת שמות – הרי אדרבה: פרעה אמר למשה ואהרן "למה .. תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם" ⁹²⁹ , ובנוגע לכל העם – "תכבד העבודה על האנשים" ⁹³⁰ , שנעשה קושי העבודה ביתר שאת וביתר עוז, ועד כדי כך, שאפילו משה רבינו, עליו נאמר במדרש ⁹³¹ "פתי יאמין לכל דבר ⁹³² , זה משה", טען: "למה הרעותה לעם הזה .. הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" ⁹³³ .

141

[וזהו גם מה שמשה טען "איך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" ⁹³⁴ – אף שכבר טען לפנ"ז ⁹³⁵ "לא איש דברים אנכי .. כי כבד פה וכבד לשון אנכי", והקב"ה השיב לו: "מי שם פה לאדם וגו'" ⁹³⁶ (וכפי שיתבאר לקמן ⁹³⁷ ) – שזהו מצד קושי השעבוד ביותר, עד שפעל אפילו על משה כו'].

ב. ומה שנתחדש בינתיים – הרי זה ענין התשובה כפי ששייך אפילו אצל צדיקים ("לאתבא צדיקייא בתיובתא" ⁹³⁸ ):

עד עתה – מצינו ענין התשובה רק על חטא, כמו אצל אדה"ר לאחר החטא, ועד"ז מצינו אצל יעקב שחשש "שמא יגרום החטא" ⁹³⁹ , ועד"ז אצל יהודה וראובן (כמבואר במדרשים ⁹⁴⁰ , וקצתם – בפירוש רש"י ⁹⁴¹ ), שזהו ענין התשובה דוקא על חטא ועון (עכ"פ בשוגג או בדקות כו');

אך בפרשת וארא נתחדש ענין התשובה אצל בינונים וצדיקים – שזהו מה שהקב"ה אמר למשה "חבל על דאבדין ולא משתכחין יש לי להתאונן על מיתת האבות .. (ש)לא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת למה הרעותה" ⁹⁴² , כדלקמן.

ג. המשך הביאור – שמצד מדרגת משה, חכמה דקדושה, לא הי' חסרון בשאלה "למה הרעותה" ⁹⁴³ , כי, מצד מדרגת החכמה אכן נשאלת שאלה זו ⁹⁴⁴ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁹⁴⁵ בלקו"ש ח"ו ע' 38 ואילך.

ולכן לא הפריך הקב"ה את טענת משה רבינו, אלא רק אמר "חבל על דאבדין ולא משתכחין כו'", היינו, שישנו עוד אופן של עבודה –

142

עבודת האבות בענין הביטול שלמעלה מהבנה והשגה, ולכן "לא הרהרו כו'"; אבל אין זה חסרון אצל משה רבינו, שמדרגתו היא מדרגת החכמה.

דוגמא לדבר:

מצינו ⁹⁴⁶ שהבעש"ט אמר בנוגע להסתלקותו, שהי' יכול לעלות בסערה השמימה, כמו אליהו הנביא ⁹⁴⁷ , אלא שרצה לקיים את הענין ד"עפר אתה ואל עפר תשוב" ⁹⁴⁸ .

ולכאורה אינו מובן – דממה נפשך: אם הקיום ד"אל עפר תשוב" הוא נעלה יותר מאשר העלי' בסערה השמימה – למה לא קיים אליהו את הענין ד"אל עפר תשוב"; ואם העלי' בסערה השמימה היא נעלית יותר – מדוע העדיף הבעש"ט את הענין ד"אל עפר תשוב"?

אך הענין הוא – שלכל נשמה יש עבודה מיוחדת שנדרשת ממנה, ובפרט רועי ישראל, שלכל אחד מהם יש שליחות מיוחדת, שבה מתבטאת השלימות שלו, כך, שאצל אליהו הנביא הוצרך להיות ענין העלי' בסערה השמימה, משא"כ אצל הבעש"ט.

ועד"ז בעניננו – שהשלימות של משה היא בענין החכמה, ולכן הוצרך לשאול "למה הרעותה", משא"כ האבות כו'.

אמנם, לאחרי שהקב"ה אמר לו "חבל כו'", שישנו עוד אופן עבודה נעלה יותר – הרי זה פעל על משה שניתוספה אצלו עבודה זו (שהרי אפילו יהודי סתם, כששומע משהו מהקב"ה, הרי זה בודאי פועל עליו, ועאכו"כ משה). וזהו ענין התשובה שנפעל אצל משה רבינו בפרשת וארא*.

*) להעיר מתורת הבעש"ט ⁹⁴⁹ על הפסוק ⁹⁵⁰ "וירא מלאך ה' אליו". ויש חילוק בין התשובה של משה רבינו המתבאר שם, להתשובה שבפ' וארא, ואכ"מ.

ואעפ"כ, אין זה ענין שהי' חסר אצלו מקודם לכן, אלא זהו ענין שניתוסף אצלו לאחרי וע"י שאמר לו הקב"ה "חבל כו'".

וע"ד שמצינו בכללות התומ"צ ש"ניתנה תורה ונתחדשה הלכה" ⁹⁵¹ , וכמו"כ מצינו ענינים בתומ"צ שניתוספו במשך הזמנים – שאין פירוש הדברים שלפנ"ז הי' חסר משהו, אלא לפנ"ז לא הי' בזה ענין, לא במעשה

143

ולא בדיבור; ענין זה נפעל רק בשעה שנתגלה ונקבע בתורה, ואז נעשה גם ענין נצחי, שהרי התורה היא נצחית ⁹⁵² .

ולדוגמא – בנוגע להאבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה ⁹⁵³ , ידועה השאלה איך קיימו מצות תפילין, למשל, שבה נזכר אודות יצי"מ, בה בשעה שבזמנם לא היתה עדיין הירידה למצרים, וכ"ש יציאת מצרים? ומבאר רבינו הזקן ⁹⁵⁴ , שקיום המצוות ע"י האבות הי' רק ברוחניות הענינים, אבל לא בגשמיות. ומובן, שאצל האבות לא הי' חסר קיום המצוות בגשמיות, כיון שעדיין לא הי' צורך בזה.

ועד"ז בנוגע לעניננו – שקודם אמירת הקב"ה "חבל כו'", לא הי' חסר אצל משה העילוי שבעבודת האבות, אך כאשר אמר לו הקב"ה "חבל כו'", אזי ניתוסף אצל משה גם העילוי שבעבודת האבות.

ד. ולהעיר, שגם לאח"ז נשאר עיקר עבודתו של משה בענין החכמה (ולא שנשתנה עיקר עבודתו להיות כמו עבודת האבות), אלא שניתוסף אצלו גם ענין הביטול שבעבודת האבות.

וכמו אצל האבות גופא, שאף ששלימותם היא בכך שהם "אבות" [כדיוק לשון רש"י ⁹⁵⁵ "וארא – אל האבות", ולא כלשון הכתוב "אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", להורות על ענינם הכללי בתור "אבות", ולא על ענינם הפרטי של אברהם יצחק ויעקב], הרי ישנו גם ענינו המיוחד של כל אחד מהם ⁹⁵⁶ : אברהם – ענין החסד, שלכן מצינו שעסק בעשיית חסד בפועל; יצחק – ענין היראה, כמ"ש ⁹⁵⁷ "ופחד יצחק הי' לי"; ויעקב ענינו רחמים [ואף שמצינו אצל אברהם גם ענין היראה, כמ"ש ⁹⁵⁸ "כי ירא אלקים עתה", מ"מ, עיקר ענינו הו"ע האהבה, כמ"ש ⁹⁵⁹ "אברהם אוהבי". וכן בנוגע ליצחק ויעקב, שהיתה אצלם גם התכללות שאר הקוין, אבל עיקר ענינם הוא גבורה ותפארת], והיינו, שהשלימות של אברהם בתור א' ה"אבות" היא בקו החסד, וכן השלימות של יצחק ויעקב בתור "אבות" היא אצל כל אחד בקו שלו: יצחק – בקו הגבורה, ויעקב בקו התפארת.

ועד"ז אצל משה – שעיקר ענינו הו"ע החכמה, אלא שבזה גופא

144

ניתוסף אצלו גם ענין הביטול כמו אצל האבות. וכפתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בתורת שלום ⁹⁶⁰ , שחכמה היא בציור קומה של ביטול, כי גם בביטול יש ציור קומה, וחכמה היא ההשגה דביטול כו'.

ה. וענין זה מהוה הוראה בעבודה:

גם כאשר יהודי עומד בדרגא נעלית, ומשבחים אותו כו' – הנה לאחרי שניתוסף משך זמן, עליו להוסיף בעבודתו, כמ"ש ⁹⁶¹ "ילכו מחיל אל חיל".

לכאורה יכול לטעון, שכיון שעד עתה הי' בדרגא נעלית, א"כ, מדוע צריך עתה להוסיף בזה. אך על זה אומרים לו, שכאשר ניתוסף לו עוד זמן, הנה בכל רגע ישנו תוספת כח, ולכן צריך להיות אצלו תוספת אור בעבודתו.

ואין זה ענין של הידור מצוה בלבד, כך, שיכול לומר שאינו מהדר במצוות... אלא זהו ענין עיקרי. וכפי שרואים אצל משה, שדוקא ע"י הוספת עבודת האבות ניתוסף אצלו ענין עיקרי – שנעשה ענין הגאולה ממצרים בפועל, ובאופן שפעל גם על פרעה ⁹⁶² .

והכח לזה מקבל כל אחד מישראל מרועי ישראל, החל ממשה – "ומשה הי' רועה" ⁹⁶³ , ונמשך לכל בנ"י ע"י כל הרועים שבכל הדורות, ובפרט הרועים שהמשיכו זאת בהבנה והשגה, החל מרבינו הזקן, שיום ההילולא שלו הי' בשבוע זה ועלייתו ביום הש"ק זה, וכן כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא דיו"ד שבט, שכל החודש (לא רק ר"ח) מתברך ביום הש"ק בכל ששת הענינים שנימנו בנוסח ברכת החודש.

וע"י ההליכה בדרכיהם ואורחותיהם אשר הורו לנו נצח סלה ועד ⁹⁶⁴ , פועלים ביאת המשיח, שאתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, בקרוב ממש.

* * *

145

ו. הקיצור מכל האמור לעיל,

– כידוע ⁹⁶⁵ שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' להוט ביותר ("שטאַרק געקאָכט זיך") אחר קיצורים, והרי ענין הקיצור אינו באופן שחסר בו משהו מגוף הענין (כטעות העולם), אדרבה: יש בו הכל, וכמאמר רז"ל ⁹⁶⁶ "לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה", שבה נמצאים כל עניני ההבנה וההשגה של הרב, כי, אם הרב יאמר זאת באריכות, לא ידע התלמיד להבחין ("פאַנאַנדער-קלייבן זיך") מהו עיקר השכל וה"בכן" שנוגע לפועל, ומה לא, ולכן אומר לו בקיצור, שאז רואה בבירור מהו העיקר.

והדוגמא לזה – ממשנה וגמרא, שכל עניני הגמרא ישנם גם במשנה, אלא שהם בקיצור, ולכן, כשיש צורך בפס"ד בפועל, הרי זה בבירור יותר במשנה מאשר בגמרא, כי, בגמרא יש צורך באריכות השקו"ט וריבוי כללים עד שבאים למסקנת ההלכה בפועל, משא"כ במשנה רואים מיד את הדין בפועל (וצריכים לידע רק כללים אחדים, ולדוגמא, בענין שיש בו מחלוקת, צריכים לידע הכללים שהלכה כפלוני מחבירו וכפלוני מחבריו ⁹⁶⁷ , "יחיד ורבים הלכה כרבים" ⁹⁶⁸ , וכיו"ב) –

שכללות ענין העבודה צריך להיות תמיד באופן של עליות, ולא להסתפק במצב ההוה.

אבל לאידך, צריך לידע שעכשיו תובעים ממנו רק מה שביכלתו לעשות עתה, מבלי הבט על כך שלאח"ז תידרש ממנו עבודה נעלית יותר (כמו אצל משה, שלפני שהקב"ה אמר לו "חבל כו'", לא נדרשה ממנו עבודת האבות), וטעם הדבר, לפי ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" ⁹⁶⁹ , ולכן תובעים ממנו עתה רק לפי הכחות שניתנו לו עתה, ומה שלאח"ז ידרשו ממנו עבודה נעלית יותר, הרי זה לאחרי שיתנו לו כחות נעלים יותר.

וכפתגם הרה"צ ר' זושא מאַניפּאָלי ⁹⁷⁰ , שאינו מתיירא מכך שב"ד של מעלה יתבעו ממנו מדוע אינו בדרגת רבו המגיד ממעזריטש או בדרגת שאר גדולי ישראל (כי על זה יש לו ביאור פשוט: הוא לא המגיד...), אלא הוא מתיירא שיתבעו ממנו מדוע לא הי' כפי שזושא מאַניפּאָלי צריך להיות! דכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", בודאי יש לו את הכחות הדרושים להיות כפי שנדרש מזושא מאַניפּאָלי.

146

ועוד זאת, שגם כאשר דורשים ממנו עבודה נעלית יותר, אין משמעות הדברים שעבודתו אינה כדבעי, וכנ"ל (ס"ד) בנוגע למשה, שגם כאשר הקב"ה אמר לו "חבל כו'", אין זה שולל את העובדה שהשלימות שלו היא בענין החכמה דוקא, והיינו, שלא נשתנה אופן עבודתו של משה להיות כמו עבודת האבות; גם עכשיו מתבטאת שלימות עבודתו בענין החכמה, אלא שניתוסף בזה גם העילוי שבעבודת האבות.

וכדמוכח גם מסיפור הגמרא ⁹⁷¹ שכאשר משה ראה מה שאירע לרבי עקיבא, אמר להקב"ה: "רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?! א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני":

לכאורה אינו מובן: מאורע זה הי' לאחרי שהקב"ה אמר למשה "חבל על דאבדין כו'", שאז ניתוסף אצל משה גם ענין הביטול שבעבודת האבות. וא"כ, מדוע שאל "זו תורה וזו שכרה"?

וגם צריך להבין: מדוע אמר לו הקב"ה "שתוק כך עלה במחשבה לפני" (כמבואר בחסידות ⁹⁷² הפירוש בזה, שישנו עולם נעלה יותר מבחי' החכמה), ולא אמר לו "חבל על דאבדין כו'"?

אך הביאור בזה – ע"פ האמור לעיל – שגם לאחרי שהקב"ה אמר לו "חבל כו'", נשאר משה במדריגתו שעיקרה הו"ע החכמה (אלא שניתוסף אצלו גם העילוי שבעבודת האבות), ולכן חזר ושאל "זו תורה וזו שכרה".

ובכל אופן, קודם שנאמר לו "חבל כו'", לא הי' חסר בעבודתו, אלא שאח"כ ניתוסף אצלו עוד ענין.

ז. ועפ"ז יש לבאר ענין נוסף:

מבואר באגה"ת ⁹⁷³ שהקב"ה "רב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה .. בלי שום ספק וס"ס בעולם, וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח, תיכף שמבקשים סלח לנו כו', ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו".

ולכאורה: בשעה שיהודי מתפלל שחרית, יודע שלאחרי כמה שעות יתפלל מנחה, ויבקש עוה"פ "סלח לנו", היינו, שכבר עתה יודע שיצטרך

147

עוה"פ לשוב בתשובה, וכיון שכן, צריכה להיות אצלו תשובה זו כבר בשחרית, ובלאה"כ אין זו תשובה שלימה?!

אך הענין הוא – שבמצבו עתה כבר שב בתשובה על כל הענינים שצריך לשוב עליהם, אלא שיודע עתה שבבוא זמן תפלת המנחה תהי' הוספה בעבודתו, ובמילא יצטרך לשוב בתשובה גם על ענינים כאלו שלפי ערך מעמדו ומצבו עתה (קודם ההוספה במנחה) אינו צריך לשוב עליהם ⁹⁷⁴ .

ח. ומכאן באים לסיפור נוסף, שלפלא שלא מתעכבים עליו, ולא לומדים מזה ענין עיקרי, שמהוה עידוד בעבודה:

ובהקדים בנוגע להאמור לעיל אודות הפתגם של ר' זושא, שלא יתבעו ממנו מדוע לא הי' בדרגת הרב המגיד – שאין פירוש הדברים שעבודתו של המגיד נעלית יותר מעבודתו של ר' זושא, אלא שזוהי עבודה אחרת, שאינה העבודה שלו.

ועפ"ז יש לבאר סיפור נוסף ⁹⁷⁵ :

פעם ⁹⁷⁶ בא אחד להרב המגיד ושאל ממנו עצה בנוגע להענין ד"לקבולינהו בשמחה" ⁹⁷⁷ , ושלח אותו המגיד לר' זושא, ושהה אצלו משך זמן, וראה, שלמרות העובדה שר' זושא חי בדחקות גדולה, אמר, שלא חסר לו מאומה!

מהי הסיבה לכך שר' זושא לא הרגיש את גודל הדחקות?

ואין לומר שר' זושא לא ידע מעניני עוה"ז; בודאי ידע אודות כל הענינים דזבח משפחה, מעדני מלכים ומלבושי כבוד – שהרי ענינים אלו נזכרו בשו"ע, ולדוגמא: בנוגע לכיבוד אב: "איזהו כבוד כו' מלביש כו'" ⁹⁷⁸ , וכן בנוגע לתפלה: "שיהי' לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה" ⁹⁷⁹ , וכן בנוגע ללבושי שבת ויו"ט שצריכים להיות נאים יותר מלבושי חול ⁹⁸⁰ , וכן בנוגע לאכילת בשר שמן ויין ישן (משובח יותר מסתם בשר ויין) ⁹⁸¹ . וא"כ מדוע לא הרגיש שכל ענינים אלו חסרים לו?!

148

אך הענין הוא – שהסיבה לכך שלא הרגיש את הדחקות היא בגלל שראה את הטוב שגנוז בזה, כמבואר הענין בתניא בג' מקומות (וכפי שנתבאר פעם ⁹⁸² טעם שינויי הלשונות): באגה"ת ⁹⁸³ מבואר שזוהי "טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת למרקה בעוה"ז ולהצילה מהמירוק בגיהנם"; ובאגה"ק ⁹⁸⁴ מבואר שזהו "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כו'", ויש בזה עוד ענין שלישי כו'.

וכיון שר' זושא ראה את הטוב הגנוז בענין הדחקות כו' – בגלל שהיו לו עינים "פתוחות" ("אָפענע אויגן") – לכן לא הרגיש את הדחקות.

ואין הכוונה שראה את הטוב שיהי' לעת"ל (השכר לאחרי מאה ועשרים שנה), אלא כבר בשעתו הי' אצלו ענין הטוב (ולכן לא הרגיש את הדחקות בגשמיות) – שהרי כדאי לוותר על דינר אחד בשביל להרויח אלף אלפים דנרי זהב ומרגליות ⁹⁸⁵ .

אך עדיין צריך להבין: מדוע הוצרך הרב המגיד לשלוח אותו לר' זושא, בה בשעה שהי' יכול בעצמו לבאר לו ענין זה?! – הרי ר' זושא לא התעסק עם היהודי הנ"ל לפעול עליו כו', אלא היהודי הנ"ל רק ראה את הנהגתו של ר' זושא, ושמע ממנו שלא חסר לו מאומה, וחזר למקומו לעסוק בעניניו הוא. וא"כ, הי' הרב המגיד בעצמו יכול לומר זאת. והרי ברור הדבר שר' זושא קיבל כל עניניו מהרב המגיד, כשם שר' חייא קיבל כל עניניו מרבי ⁹⁸⁶ . וא"כ, בודאי שגם הרב המגיד הי' יכול זאת בעצמו.

אך הענין הוא – כאמור לעיל – שענין זה הי' שייך לעבודתו המיוחדת של ר' זושא, ובענין זה הי' לו עילוי גם לגבי הרב המגיד, ולכן רק הוא הי' יכול לפעול זאת.

אלא שזה גופא שאצל ר' זושא היתה מעלה מיוחדת זו, הי' בגלל היותו תלמידו של הרב המגיד, ובודאי היתה המסירה והנתינה כדבעי הן מצד הרב והן מצד התלמיד; וכן בנוגע לפעולה על היהודי הנ"ל – שכיון שבא בשליחותו ובכחו של הרב המגיד, לכן הי' יכול ר' זושא לפעול עליו, כיון שהיתה הנתינת-כח של הרב המגיד שיראה ויקלוט

149

("זעהן און דערזעהן" – כמבואר בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁹⁸⁷ תוכן שני ביטויים אלו) את הנהגתו המיוחדת של ר' זושא.

ט. ובנוגע לעניננו:

כאשר מתבוננים בכל הנ"ל, הרי זה מוסיף עידוד בעבודתו של כל אחד מישראל – שאין זה באופן שעבודתו היא במדריגה תחתונה, אלא זו היא העבודה שלו , ועבודה אחרת אינה נדרשת ממנו; אבל העבודה שנדרשת ממנו – עליו לעשותה מתוך יגיעה, וכדברי הגמרא ⁹⁸⁸ : "יגעת (דוקא, ואז) ומצאת", ועד ש"לא יגעת ומצאת, אל תאמין", היינו, שזהו ענין שאינו יכול להיות (לא רק ע"פ שכל, אלא) אפילו מצד אמונה.

וכללות הענין בזה – ש"למעשה ידיך תכסוף" ⁹⁸⁹ , היינו, שהקב"ה זקוק כביכול לעבודת האדם, כיון ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" ⁹⁹⁰ , ולדוגמא: כאשר מלאך שואל אצל הקב"ה אימתי ר"ח, אומר לו הקב"ה, שצריכים לילך לבית-הכנסת בשבת-מברכים ולשמוע אימתי קבעו בנ"י ר"ח ⁹⁹¹ , והיינו, שאע"פ שהקב"ה יודע עתידות, ומכ"ש שיודע סוד העיבור והחשבונות כו', מ"מ, דוקא בנ"י צריכים לפעול זאת.

ומזה יכולים ליקח עידוד בעבודה – שגדלה חשיבותה ביותר, כיון שהקב"ה זקוק כביכול לעבודת האדם.

וכפי שרואים גם בסיפור הנ"ל אודות הרב המגיד ור' זושא (שהרי "צדיקים דומין לבוראם" ⁹⁹² ), שיש ענינים שבהם זקוקים הצדיקים לתלמידיהם, כיון שהרב יש לו עבודה אחרת.

ועד"ז עתה, בעקבתא דמשיחא, יש ענינים שאנחנו – תלמידי כ"ק מו"ח אדמו"ר – יכולים לפעול יותר ממה שהיו יכולים לפעול לפנ"ז, שכן, אע"פ שמי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו כו' ⁹⁹³ , הרי זוהי העבודה הנדרשת עתה בעקבתא דמשיחא, וכיון שדורשים זאת, ישנה נתינת כח מיוחדת לפעול זאת.

אבל לאידך גיסא, צריך לידע, שאין זה באופן ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ⁹⁹⁴ (אפילו בענינים רוחניים), אלא הכל הוא בכחו

150

של כ"ק מו"ח אדמו"ר, דכיון שאנו תלמידיו, לכן נותן לנו כח, הן בעבודת ה', ועד גם בענינים גשמיים, בני חיי ומזוני, ובלשון הידוע ⁹⁹⁵ : "שבק חיים כו'", ו"יתיר מבחיוהי", "וכל הקרוב קרוב כו'" – מקבל יותר כח.

ו"הבא לטהר מסייעין אותו" ⁹⁹⁶ – להאיר את נפשו האלקית, וגם את נפשו הבהמית וגופו וחלקו בעולם ב"נר מצוה ותורה אור" ⁹⁹⁷ , ועד ש"לכל בני ישראל (הן אלו שבארץ ישראל והן אלו שבחוץ לארץ) הי' אור במושבותם" ⁹⁹⁸ , בגשמיות וברוחניות.

וכל זה נעשה הכנה להגילוי מלמעלה – ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו'.

* * *

יא. נתבאר לעיל (ס"ג) שע"י שהי' ענין התשובה אצל משה, באה הגאולה – שזהו מ"ש בהמשך הפרשה ⁹⁹⁹ : "וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל", "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל .. פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים", "הוא אהרן ומשה .. הם המדברים אל פרעה .. להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן" ¹⁰⁰⁰ (ומפרש רש"י ¹⁰⁰¹ : "יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד").

ולאח"ז מסופר ¹⁰⁰² : "ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה", ועל זה השיב לו הקב"ה: "אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו", ומפרש רש"י ¹⁰⁰³ : "אתה תדבר", "פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה".

151

הביאור בפירוש רש"י ¹⁰⁰⁴ – שבפרשתנו טען משה רבינו "הן אני ערל שפתים", "אטום שפתיים", שאינו יכול לדבר כלל (נוסף על מה שטען לפנ"ז שהוא "כבד פה וכבד לשון", "בכבידות אני מדבר" ¹⁰⁰⁵ ) ¹⁰⁰⁶ , ועל זה השיב לו הקב"ה "אתה תדבר", שנוסף על הציווי הרי זו גם הבטחה שיוכל לדבר בשליחותו של הקב"ה, דכיון ש"נתתיך אלקים לפרעה", "שופט ורודה לרדותו כו'" ¹⁰⁰⁷ , לכן יש צורך ש"אתה תדבר", "פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי", ולאח"ז, "אהרן אחיך ימליצנו (לתרגם דברי משה שנאמרו בלשון הקודש שלא הכיר פרעה ¹⁰⁰⁸ ) ויטעימנו (להסביר ולהטעים תוכן הדברים כדי שיכנסו) באזני פרעה"; משא"כ הדיבור לבנ"י, שהי' יכול להיות ע"י אהרן בשליחותו של משה (ללא שינוי וירידה מצד הממוצע, כמו בתורה, שנשארת "תורה מסיני" גם כאשר נמסרת ע"י ממוצעים) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁰⁰⁹ בלקו"ש חט"ז ע' 69 ואילך.

יב. האמור לעיל שגם כאשר התורה נמסרת ע"י ממוצעים הרי היא נשארת "תורה מסיני" – הרי זה לפי ש"ממוצעים" אלו אינם באופן של "שלשלת", שכל טבעת היא לעצמה, וזו למעלה מזו, אלא זהו ענין של "מאור", שהכל ענין אחד ¹⁰¹⁰ .

152

וענין זה קשור גם עם ה"דינער" שמתקיים מחר לטובת הישיבה ¹⁰¹¹ – ישיבה שבה לומדים פנימיות התורה, שפועלת גם על לימוד הנגלה שיהי' באופן ש"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'" ¹⁰¹² , כיון ש"הלא כה דברי כאש" ¹⁰¹³ .

ועי"ז נעשה כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה, ועד לתרגום בשבעים לשון – אף שיכול להיות שהמתרגם עצמו לא למד פנימיות התורה, כיון שגם ב"חוצה" מביאים את ה"מעיין".

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) זוהי ההשתתפות (החלק) שלי בה"דינער", ויה"ר שיהי' בהצלחה רבה ומופלגה.

* * *

יג. נתבאר לעיל (ס"א) שפרשת וארא קשורה עם ענין התשובה. וזהו גם מה שמצינו כמה מאמרים שנאמרו בפרשת וארא שהדיבור- המתחיל שלהם (כפי שנקרא ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם: "פּאַספּאָרט" ¹⁰¹⁴ ) הוא יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו' (כנ"ל במאמר ¹⁰¹⁵ ), וכן יש כמה מאמרים באור התורה פרשת וארא שמדברים אודות ענין התשובה [ולדוגמא: שצריך להיות "כל ימיו בתשובה" ¹⁰¹⁶ , וכן שיש ד' מדריגות בתשובה כנגד ד' לשונות של גאולה ¹⁰¹⁷ ], וכמו המאמר הידוע הנקרא "דער פרומער וארא" ¹⁰¹⁸ .

ולהעיר גם מהמבואר בתורת שלום ¹⁰¹⁹ בנוגע לספר התניא, ש"באיזה ענין ומדרי' שהתעסק (רבינו הזקן) בכתיבתו כן הי' מעמד ומצב נפשו הק'", וממשיך, שמזה מובן כיצד הי' המעמד ומצב ("וואָס האָט זיך אָפּגעטאָן") בעת שרבינו הזקן אמר את הדרוש וארא כו' ושמי הוי' כו' בענין כי לא ידח ממנו נדח (שזהו המאמר הנקרא "דער פרומער וארא"), שהוצרך להיות מורא גדול בעת אמירת דרוש זה, "אַ בּייזע חסידות, גאָר מורא'דיק".

ומצד השייכות של פרשת וארא לענין התשובה, יש לבאר עתה

153

ענין באגרת התשובה – נוסף לכך שלאחרונה נהוג ללמוד אגרת התשובה (כפי שנתחדש בשנה האחרונה לגבי השנים שלפנ"ז).

יד. בהתחלת פ"ב כותב רבינו הזקן: "אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי .. כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין .. אמנם שיהי' לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא .. הי' צריך להביא קרבן כו'". ונתבאר בזה ¹⁰²⁰ , שבפשטות קאי גם על קרבן חטאת, שפועל שיהי' מרוצה כו'.

אך כמדובר כמ"פ ¹⁰²¹ שלא די בשמיעת הדברים בבחינת "בור סוד שאינו מאבד טיפה" ¹⁰²² (אף שזוהי אמנם מעלה גדולה ביותר), אלא צריך לעיין בזה כו'. וכתורת הבעש"ט ¹⁰²³ על מארז"ל ¹⁰²⁴ "שכן מצינו בדוד המלך שלא למד מאחיתופל אלא דבר אחד בלבד", שאפילו "דבר אחד" ("איין וואָרט") בתורה אסור שישאר "בלבד", אלא צריך שיתוסף בזה, ובלשון הזהר ¹⁰²⁵ : "לאפשא לה". ובפרט כאשר הדיבור בהענין לא נשלם, או שנאמר לחידודא כו', כבנדו"ד, שאם היו מעיינים, היו רואים שיש קושי בדבר, ואעפ"כ אין קול ואין עונה!...

ובכן:

רבינו הזקן מביא את מקור הדברים – "כדאיתא בגמ' פ"ק דזבחים דעולה .. היא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש, וכאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו, אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך", ושם ¹⁰²⁶ מפורש החילוק שבין חטאת לעולה: "חטאת למה באה .. לפני עולה, לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה הפרקליט ונכנס דורון אחריו", והיינו, שענין הריצוי הוא בקרבן עולה, ולא בקרבן חטאת.

טו. אבל אעפ"כ, יש הכרח לומר שקרבן חטאת אינו חלק מענין הכפרה ומחילת העון שפועלת ש"אין מזכירין לו דבר וחצי דבר", כי:

באגה"ת מבאר רבינו הזקן ענין התשובה ע"פ הלכה – לא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אלא גם לאחרי חורבן ביהמ"ק, שהרי ב"דף-השער" של ספר התניא (שזהו גם דף השער של אגה"ת ¹⁰²⁷ ) כותב

154

רבינו הזקן שספרו "מיוסד על פסוק ¹⁰²⁸ כי קרוב אליך הדבר מאד .. לבאר היטב איך הוא קרוב מאד", ולכן צריך לבאר שגם בזמן הזה, שאין ביהמ"ק קיים, ישנם כל הענינים.

וכיון שבזמן הזה אין לנו קרבן חטאת, הי' רבינו הזקן צריך להבהיר שיש ענין שהוא במקום קרבן חטאת, וכיון שאינו אומר זאת, עכצ"ל, שקרבן חטאת אינו חלק מענין התשובה שפועל ש"אין מזכירין לו דבר כו'".

ואין לומר שהענין דקרבן חטאת בזמן הזה נעשה ע"י העסק בתורת חטאת, כמארז"ל ¹⁰²⁹ "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת", וכמ"ש ¹⁰³⁰ "ונשלמה פרים שפתינו" – שהרי רבינו הזקן לא הזכיר באגה"ת שצ"ל לימוד תורת חטאת. וגם בנוגע לוידוי לא מצינו שיצטרכו לומר פסוקי קרבן חטאת (יש רק שקו"ט אם צריכים לומר פרטי החטאים, או שמספיק כללות הענין ¹⁰³¹ ).

ונוסף לזה: אם נאמר שלימוד תורת חטאת הוא במקום קרבן חטאת – למה לא יועיל לימוד תורת עולה במקום קרבן עולה, אלא יש צורך בתענית דוקא, כמ"ש רבינו הזקן ש"עכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן, כמ"ש בגמרא ¹⁰³² שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך"?

ולכאורה, ממה-נפשך: אם קרבן חטאת פועל ש"אין מזכירין לו דבר כו'" – למה לא מבהיר רבינו הזקן איך נפעל הדבר בזמן הזה; ואם נאמר שקרבן חטאת פועל רק שיהי' מרוצה כו', כמו קרבן עולה – יוקשה מדברי הגמרא הנ"ל שמחלקת בין חטאת לעולה ¹⁰³³ .

טז. ולהעיר, שאם נאמר שהענין ד"מיעוט חלבי ודמי" ע"י תענית מועיל רק במקום קרבן עולה, אבל לא במקום קרבן חטאת, שאינו יכול להיות בזמן הזה – יש לבאר מה שמצינו שרבי ישמעאל "כתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" ¹⁰³⁴ , ולא מצינו זאת בנוגע לעולה:

קרבן עולה בא על הרהור הלב ¹⁰³⁵ . וכיון שכן, הי' צריך כל אחד

155

מישראל להחזיק פנקס בכיסו, ובכל פעם שעולה לו הרהור הלב, יכתוב על פנקסו לכשיבנה ביהמ"ק אביא עולה שמנה. ואעפ"כ לא ראינו שנוהגים כן. – ראיתי כו"כ יהודים מהדרים במצוות, ואינם נוהגים כן.

בשלמא מה שלא מצינו שעושים זאת בנוגע לחטאת – הרי זה לפי שהחיוב דקרבן חטאת הוא רק כאשר עוברים בשוגג על דבר שזדונו כרת ¹⁰³⁶ , ואח"כ נודע לו שחטא, כך, שזוהי מציאות רחוקה; משא"כ בנוגע לעולה, שכיון שבאה על הרהור הלב, הרי הי' צריך להיות פנקס עבה מלא עם חיובים של קרבן עולה!

ולא זו בלבד שלא מצינו שכולם עושים כן, אלא גם אצל רבי ישמעאל מוצאים זאת רק בנוגע לקרבן חטאת, ולא בנוגע לקרבן עולה, אף שבודאי ידע שעל הרהור הלב צריך להביא קרבן עולה (שהרי מצינו כמה מימרות של רבי ישמעאל בקדשים, ובודאי ידע גם מה שנאמר ע"י שאר תנאים).

ומזה מוכח לכאורה שיש חילוק בין עולה לחטאת – שענינו של קרבן עולה יכולים לפעול גם בזמן הזה ע"י תענית, משא"כ ענינו של קרבן חטאת אי אפשר לפעול בזמן הזה, והעצה היחידה היא לכתוב על פנקסו "לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".

אבל באמת, אין להוכיח זאת מזה שלא מצינו כתיבה על פנקס לכשיבנה ביהמ"ק אביא עולה שמנה, כי, קרבן תמיד מכפר על הרהור הלב, ונמצא, שמיד כשיבנה ביהמ"ק ויקריבו בו קרבן תמיד הראשון, הרי זה יכפר על הרהור הלב, ושוב לא יצטרך כל אחד מישראל להביא קרבן עולה כדי לכפר על הרהור הלב.

*

יז. ומענין לענין – כשם שלא שאלו על ענין הנ"ל, כמו"כ לא שאלו על הענין דלקמן:

בלקו"ש ¹⁰³⁷ לפ' שמות (שיצא לאור זה עתה ¹⁰³⁸ – ממשנ"ת בשנת תשכ"ה ¹⁰³⁹ ) מבואר ענין האהבה הבאה לידי ביטוי בהזכרת שמו של האהוב וגדלה מעלתה על האהבה המתבטאת בחיבוק ונשיקה להאהוב

156

– שהאהבה הבאה בחיבוק ונישוק שייכת דוקא כשהאהוב מרגיש זאת, ולכן לא יתכן ענין החיבוק ונישוק כי אם בעת שהאהוב הוא ער ולא כשהוא ישן; משא"כ האהבה המתבטאת בהזכרת השם שאינו נוגע בה ידיעת והרגש האהוב. ולכן שייכת היא גם בריחוק מקום מן האהוב, אף שאינו יודע כלל שמזכירים את שמו.

ולכאורה יש להקשות ¹⁰⁴⁰ :

א) הרי מפורש בכתוב ¹⁰⁴¹ : "ויפול יוסף על פני אביו גו' וישק לו" – והמדובר הוא לאחרי פטירתו של יעקב?

ב) מנהגן של ישראל הוא לנשק את מעיל הס"ת [יתירה מזו היתה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן נהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ¹⁰⁴² ), שבעת הוצאת הס"ת הי' מחבק אותו בשתי ידיו ומנשק את המעיל] – והרי אין שייך לומר שמציאות המעיל (דומם) שייכת לאיזה הרגש – וא"כ, הרי הוכחה ברורה, לכאורה, שביטוי האהבה של האוהב ע"י (חיבוק ו)נישוק יש לו מקום גם באופן שאין האהוב מרגישו (כשהוא ישן – במכש"כ ממציאות של דומם).

יח. והנה בנוגע לקושיא הא' – יש לתרץ לכאורה:

אמרו רז"ל ¹⁰⁴³ : "יעקב אבינו לא מת". ולפי פירש"י ¹⁰⁴⁴ " סבורים היו שמת" – הכוונה בזה ¹⁰⁴⁵ , "שלא מת כלל גם בגוף" ¹⁰⁴⁶ . ואתי שפיר מה שיוסף נשק לאביו אחרי שראה כי "ויגוע גו'" ¹⁰⁴⁷ – כי באמת יעקב לא מת כלל, אלא נשאר בחיים כפשוטם.

אבל תירוץ זה אינו מספיק, כי

[לבד זאת דלפי פי' המהרש"א שם, זה מה שיעקב אבינו "לא מת" המכוון הוא רק "בנפש, כשאר צדיקים ... אבל בגוף הי' מת" – הנה גם לפי פי' רש"י]

מאחר שיוסף עכ"פ לא הרגיש בזה והי' בין ה" סבורים .. שמת"

157

(שלכן בכה וציווה לחנטו ¹⁰⁴⁸ ), א"כ הקושיא במקומה עומדת: הרי מצינו ביטוי של חיבה ע"י נשיקה לאהוב גם באופן (שהאוהב יודע) שאין חיבה זו מורגשת לזולתו?

יט. והביאור בכהנ"ל יובן בהקדים, כי יש ב' סוגי ואופני נשיקה:

א) נשיקה הבאה מצד רגש של אהבה עזה ביותר: כאשר האהבה מורגשת בתוקף התפעלותה והתלהבותה, עד שאינה יכולה להתבטאות בדיבור (דברי חיבה) – כי אותיות הדיבור, מכיון שהם "כלים", אינן יכולים להכיל אהבה רבה זו – אזי הוא מבטא את אהבתו ע"י נשיקין ¹⁰⁴⁹ .

ונשיקה מסוג זה, היות וכל ענינה הוא ביטוי אהבתו העזה להאהוב , שייכת דוקא כשהאהוב הוא ער ומרגיש את האהבה הנובעת ומתגלית לו ע"י הנשיקה – ובדוגמת האהבה המבוטאת בנתינת מתנה או בדיבור דברי אהבה, שאינה שייכת אלא כשהאהוב מאזין לדבריו ויודע לקבל מתנתו (שלכן המתנה ודברי אהבה צריכים להיות לפי ערכו של האהוב), כמבואר בשיחה הנ"ל ¹⁰⁵⁰ .

ב) נשיקה הבאה רק בתור " אות " ו" סימן " של קירוב ושל חיבה [וכמו עולא "הווה מנשק להו לאחוותי'" ¹⁰⁵¹ לפי ש"הי' יודע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור ... דמיא לכון כי כשורא" ¹⁰⁵² – ונשיקה זו, לא באה בהרגש מיוחד של התעוררות האהבה, ורק ביחס לקירוב (המסמן (קירוב) ידידות וחיבה) המתאים וצריך להיות בין אח לאחות].

158

ונשיקה כזו, שהיא רק כעין סימן בלבד המורה על החיבה, אין נוגע בה הרגש האהוב, ולכן שייכת גם כשהאהוב הוא ישן, ואפילו בזה שאינו בחיים או בדומם.

כ. והנה מצינו בכמה ענינים, שדוקא בחי' ה"דומם" (שבנפש האדם) שלמטה מחלקי המדות והרגש, יש לו שייכות וקישור לבחי' ה"עצם" שלמעלה מעלה מהם. ועפ"ז יש לומר, שהטעם הפנימי לזה, שבנשיקה שהיא רק כעין "סימן" כו' אינו נוגע הרגש האהוב, הוא לפי שהחיבה המתבטאת על ידה אף שאינה באה בהתלהבות, אלא באופן טבעי וקר, שייכת היא (בפנימיותה) לבחי' האהבה עצמית שלמעלה מענין ה"הרגש" (ושהיא המתבטאת בהזכרת השם ¹⁰⁵³ ).

ועפ"ז יובן מה שמצינו דגם בנשיקת מעיל ס"ת מתבטאת חיבה גדולה ביותר ¹⁰⁵⁴ – אף שנשיקה זו היא רק כעין סימן בלבד – כי הרצון לבטאות את החיבה באופן של "סימן" עכ"פ, בא הוא מצד האהבה עצמית שלמעלה מגילוי והרגש.

*

כא. בסיום ההוראה מפירוש רש"י (בסי"א) בנוגע לגלות דנה"א אצל נה"ב, שצ"ל הענין ד"ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר" ¹⁰⁵⁵ , עד שפועלים הפיכת התוקף דנה"ב לאהבת ה', כמ"ש ¹⁰⁵⁶ "בכל לבבך", "בשני יצריך" (נכלל בלקו"ש חט"ז הנ"ל) – סיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ועי"ז פועלים הענין ד"בשלח פרעה את העם" ¹⁰⁵⁷ , שפרעה בעצמו משלח את בנ"י מהגלות,

ועד שזוכים להזמן ד"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"20, שאז יהי' הגילוי ד"ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" ¹⁰⁵⁸ , ע"י משיח מלכא צדיקא.