הלכות מקוואות

הלכות מקוואות

(שאר הלכות מקוואות נלקטו בספר "סדר תיקוני מקוואות")

מקלחת אחרי הטבילה במקוה

(סי' רא סע"ה)

א) בטובל מטומאה לטהרה

שבת (יג, ב): "ושמנה עשר דבר גזרו בו ביום. מאי נינהו שמנה עשר דבר דתנן אלו פוסלין את התרומה ... והבא ראשו ורובו במים שאובין (לאחר שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום, רש"י), וטהור (גמור, רש"י) שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין".

והיינו שבשוחה בבריכת מים שאובים לא גזרו טומאה אלא מיד אחר שטבל מטומאתו, בו ביום. ואילו במקלחת גזרו טומאה בכל זמן.

חילוק זה למדנו ממה שתיבת "וטהור" נאמר במשנה אחרי "והבא ראשו ורובו במים שאובין" (שבזה לא גזרו טומאה אלא ביום שטבל מטומאתו) ולפני "שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין" (שבזה גזרו גם "טהור" גמור).

והטעם לגזירה זו נתבאר בגמרא (שם יד, א): "בתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין, והיו נותנין עליהם מים שאובים (להעביר סרחון המקוה, רש"י), התחילו ועשאום קבע, גזרו עליהם טומאה ... שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין".

והטעם שגזרו גזירה זו גם בטהור גמור, נתבאר בגמרא (שם): "וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה (הא לאו לאחר טבילה הוה, רש"י), דאי לא הא (דגזור אף על הטהור, רש"י) לא קיימא הא (גזירה הבא אחר טבילה דאמרי מאי שנא האי מהאי, רש"י)".

ובתוס' שם (יג, א): "וטהור שנפלו על ראשו כו'. וא"ת מאי שנא דבטהור לא גזרו כי אם בנפל, ולא גזרו נמי בביאה, כמו בטבול יום. ונראה לר"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה, כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים, כדאמר בסמוך והיו נותנים עליהם ג' לוגים מים שאובים".

כל זה היא דעת רש"י ותוס' (שבשוחה בבריכת מים שאובים לא גזרו טומאה אלא בטבול יום, אחר שטבל מטומאתו, ואילו במקלחת גזרו טומאה בכל זמן). אמנם ברמב"ם (הל' שאר אבות הטומאה פ"ט ה"א): "הבא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין הרי הוא כשני לטומאה עד שיטבול ... אפילו טהור שאינו טבול יום אם נפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובין, או שבא ראשו ורובו במים שאובין, הרי זה כשני לטומאה עד שיטבול". היינו שהוא מפרש במשנה ובגמרא, שאין חילוק ביניהם, ובכל אופן גזרו טומאה "אפילו טהור שאינו טבול יום".

ב) באשה הטובלת לבעלה

כל האמור לעיל הוא לענין הטובל מטומאתו לאכילת תרומה, שגזרו עליו טומאה, וכמו בשאר הגזירות המנויות שם (שבת יג, ב. זבין פ"ה מי"ב): "אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין והספר והידים והטבול יום והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין". שבכל אלו לא באו אלא לגזור עליו טומאה לענין תרומה, שאינה נאכלת אלא בטהרה.

אבל לענין אשה הטובלת לבעלה, נתבאר ברמ"א (יו"ד סי' רא סע"ה): "ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה. אבל לחזור ולרחוץ אחר כך יש אוסרים, וכן נהגו".

והיינו שלא גזרו בזה את הגזירות שנתבארו לעיל בענין "טהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין"; שאם כן היתה האשה אסורה להתקלח בשום זמן, וכל זמן שתתקלח תיאסר לבעלה מיד, עד שתטבול שוב, ובזה ודאי לא עלה על הדעת לאסור באשה.

רק זאת, שמכל מקום נהגו להחמיר שלא להתקלח מיד אחר הטבילה. ונתבאר הטעם בש"ך (שם ס"ק קנא): "שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה, ויטהרו במרחץ לחוד".

אמנם בערך לחם למהריק"ש (שם): "מותר להכנס למרחץ אחר טבילה או לשפוך עליו מים חמין חוץ למקוה. זהו דעת הרוב. ויש מי שמחמיר. והמיקל לא הפסיד. והמחמיר תבא עליו ברכה".

ורבו דעות המקילים בזה כדעת מהריק"ש, שנלקטו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' סד). ואף לדעת הנוהגים להחמיר, מסיק (שם סי"ג): "בהיות שמעיקרא דדינא נקטינן דלא גזרו בתחילה בנדה לבעלה ונהגינן בזה רק סלסול, ולכן דיו במה דנהגינן כזכר לדבר לעיקר הגזירה שהיתה בלפסול את התרומה, אם כן תו יש גם מקום להוסיף עוד ולומר, שהגם שרש״י בשבת שם ד׳ י״ג ע״ב הדגיש לכתוב שהגזירה היתה לבו ביום, ומשמע לכל היום של יום הטבילה, אבל בנדה לבעלה שהמנהגא הוא רק משום חומרא בעלמא וסלסול בלבד, אם כן אין לנו בזה אלא שלא לחזור ולרחוץ מיד על אתר, אבל בבואה אחר כך בביתה ורצונה לחזור ולרחוץ באמבטיא מפני שלא מרגישה בטוב ממי המקוה הציבורית, יש לומר דעל כגון דא אין חלות המנהג לאיסורא ואין למחות ביד הרוצה להקל בזה".

ג) בטבילת עזרא

בטעם גזירה זו הובא לעיל מהגמרא (שבת יד, א): "שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין". אמנם טעם זה אינו שייך בטבילת עזרא, שגם הטבילה במים שאובין מטהרת, כמבואר בשוע"ר (סי' פח ס"א): "כל הטמאים אפילו טומאה יוצא עליהם מגופן כגון זב וזבה וכיוצא בהן קורין קריאת שמע ומתפללין, חוץ מבעל קרי שהוציאו עזרא מן כלל הטמאין ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפלה ... ולא פשטה תקנה זו ברוב ישראל ואחר כך בטלה אותה תקנה לגמרי ... ואף בזמן שנהגו בטבילה ... דיו בט' קבין שישפוך עליו ... [או] ארבעים סאה (בקרקע) ... אפילו הם שאובים".

ולכן כשנמצאים במקום שאין מקוה, אפשר להתקלח כמה דקות, שירדו עליו 11 או 12 ליטר מים, או אפשר לטבול בבריכת מים שאובים.

וכיון שבטבלת עזרא סגי בט' קבין מים שאובין ששפך עליו או בטבילה במים שאובים, הרי פשוט שלא שייך לגזור בזה טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין ועל טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, שמא יאמרו "לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין".

ויתירה מזו יש מחלוקת אם מועלת בזה הטבילה אפילו בכלי, כמבואר בברכות (כב, ב): "חד אמר ... לא שנו אלא בקרקע אבל בכלים לא, וחד אמר אפילו בכלים".

ואף שנתבאר בשוע"ר (שם): "ארבעים סאה ( בקרקע) ... אפילו הם שאובים". הרי כתב את תיבת "(בקרקע)" במוסגר , וכהכלל המובא בשארית יהודה (או"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו".

אלא שאחר כך פסק בפשיטות שלא הוכשרה טבילת עזרא אלא בקרקע, כמבואר בשוע"ר (סי' קנט סכ"ג): "במ' סאה שאובין בקרקע הואיל והם כשרים לטבילת בעלי קריין הצריכים טבילה לדברי תורה מתקנת עזרא".

וכן הוא בשוע"ר (סי' תרו סי"א): "טבילה זו שהיא משום קרי כשירה אפילו בארבעים סאה שאובים כשהם בקרקע, אבל לא בכלי ".

נחזור לענינינו, אשר כיון שטבילה זו כשרה גם במים שאובים, לכן מסיק בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' סד סט"ו): "ובהאמור נלמד בגזירה שוה ובקל וחומר בטבילת אנשים בזמן הזה שמותר להם בשופי לשטוף את גופן לאחר הטבילה, וכן ליכנס באותו יום באמבטיא ... הרי טבילת בעלי קריין ... גם מ׳ סאה שאובים כשרים לטבילה זו".

ד) בטבילה לתוספת טהרה

אמנם חסידים ואנשי מעשה טובלים במקוה כל יום, ולא משום טבילת עזרא אלא משום תוספת טהרה, וכמבואר ואגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ח"ז אגרת ב'סא): "אלו הטובלים עצמם לא בשביל להטהר מטומאתם, שנקראת טבילה סתם, אלא הטובלים עצמם בשביל טהרת הנפש".

ובזה עדיין איננו יודעים אם יש לו גדרי טבילת עזרה, או גדרי טבילה אשה לבעלה, או גדרי טבילה מטומאה לטהרה, שצריכה להיות הטבילה במקוה כשר של מ' סאה מי גשמים.

ואולי יש ללמוד זה מדין הטבילה בערב יום הכפורים, שנתבאר בשוע"ר (סי' תרו סי"א-ב): "נוהגין לטבול בערב יום הכיפורים. ויש אומרים שטעם טבילה זו הוא משום קרי, כדי שיהיו נקיים וטהורים ביום הכיפורים, ולפי טעם זה ... טבילה זו שהיא משום קרי כשירה אפילו בארבעים סאה שאובים כשהם בקרקע, אבל לא בכלי. ומי שהוא מצטער בטבילה יכול לשפוך עליו תשעה קבין מים. אבל יש אומרים שטעם טבילה זו הוא משום תשובה כגר המתגייר ... ואפילו מי שטבל בערב ראש השנה ולא ראה קרי אח"כ צריך לחזור ולטבול בערב יום הכיפורים משום תשובה".

יוצא אם כן, שרק "לפי טעם זה" של טבילת קרי כשרה הטבילה בשאובים, משא"כ לפי טעם התשובה צריכה להיות הטבילה במקוה כשר של מי גשמים דוקא. ולכן משתדלים בדרך כלל שגם טבילת אנשים תהי' במקוה כשר בכל הפרטים לטבילה; ורק זאת, שכשנמצאים במקום שאין מקוה, אזי מסתפקים בלית ברירה במקלחת או בטבילה בבריכת מים שאובים.

כיון שכך, הרי יש מקום לומר שגם בטבילה לתוספת טהרה עדיף להמנע ממקלחת מיד אחרי הטבילה. אמנם מכל מקום מסיק בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' סד סט"ו): ובהאמור נלמד בגזירה שוה ובקל וחומר בטבילת אנשים בזמן הזה שמותר להם בשופי לשטוף את גופן לאחר הטבילה, וכן ליכנס באותו יום באמבטיא ... ואי משום טהרת הרגל ויוה״כ ... הרבה מגדולי הפוסקים סוברים דליכא מצוה בזה ... ואם כן אין כל מקום להחמיר עליהם ברחיצה או שטיפה לאחר הטבילה".

אמנם באמת, גם בטבילת עזרא נטהרים מטומאה לטהרה ממש, ואף שעדיין נשארה עליו טומאת מת, מכל מקום מועלת הטבילה להטהר מטומאה היוצאה עליו מגופו, וכמו לענין אכילת חלת חוץ לארץ, שנתבאר בשוע"ר (סי' תנז ס"כ): "וכל זה בחלת ארץ ישראל ... אבל חלת חוצה לארץ, שאינה אסורה אלא על מי שטומאה יוצאה עליו מגופו כגון זב או בעל קרי ... אבל כהן הטהור מזב ומקרי, כגון כהן קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד ... וכן כהן גדול שראה קרי אלא שטבל לקריו במ' סאה במים כשרים על דרך שנתבאר ביורה דעה סי' ר"א ... רשאי הוא לאכול חלת חוצה לארץ, אע"פ שהוא טמא מטומאת מת ושאר טומאות".

ואף שבזמנינו אין זה נוגע למעשה, כמבואר בשוע"ר (שם סכ"א): "כבר נהגו במדינות אלו שלא להאכיל חלה לכהן, מטעם שנתבאר ביורה דעה סי' שכב ע"ש", והיינו מהטעמים המובאים בש"ך (יו"ד סי' שכב ס"ק ט): "דאין נוהגין לתת חלה כלל לקטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי ... שלא יאמרו חלת חוץ לארץ נאכלת ... דחיישינן שמא יפרר ואתי לידי תקלה".

מכל מקום למעשה אין זה משנה העובדה, שעל ידי טבילה זו נטהר מטומאה חמורה היוצאת עליו מגופו – אם "טבל לקריו במ' סאה במים כשרים". ולענין זה שפיר שייכת גזירת "הבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין".

אלא שכל זה אינו אלא הידור בעלמא, שמעיקר הדין לא גזרו בזה כלל.

* * *