שיב הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת

שיב

הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת

ובו ט"ו סעיפים

הכנת

אבנים מוקצים לקינוח

א משום ⁸⁷² כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח

בהם בבית הכסא ⁸⁷³ . ואפילו אם נפנה על

הגג ויש טורח להעלותן עמו לגג, הרי זה מותר ⁸⁷⁴ .

וכמה אבנים מותר

להכניס לבית הכסא. מי שיש לו מקום קבוע לבית הכסא, דהיינו שלעולם נכנס למקום אחד

לפנות שם, מותר להכניס שם אבנים כמלא היד, שאם ישתיירו לו מהן ערבית יקנח בהן

שחרית, ואין כאן טלטול שלא לצורך. ואף שאחרים נכנסים גם כן לפנות במקום זה ⁸⁷⁵ , ויש לחוש שיקנחו הם

במה שישתייר ממנו, אין בכך כלום, שנמצא שטלטול הוא לצורך אחרים, ואין זה טלטול שלא

לצורך, דמה לי הוא מה לי אחר. ואע"פ שהאחרים יכולין לטרוח בעצמן להכניס להם

אבנים ⁸⁷⁶ . מכל מקום כיון

שאפשר שכל אבנים אלו שהוא מכניס יצטרכו לו בעצמו, אם לא יקדימוהו אחרים לקנח במה

שישתיירו ממנו בקינוח זה, הרי זה טורח בשביל עצמו ⁸⁷⁷ :

ב אבל מי שאין לו מקום

קבוע לבית הכסא, שפעם הולך למקום זה ופעם למקום אחר, מכניס עמו אבנים כשיעור ראשו

של בוכנא שדכין בו בשמים ולא יותר, לפי שאם ישתיירו לו מהן ואחר כך ילך לפנות

למקום אחר, נמצא שטלטל בתחלה שלא לצורך ⁸⁷⁸ .

ואם ניכר באבן שקנחו

בו כבר פעם אחת, מותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה, או אפילו הן הרבה ממלוא היד

מותר ליטול כולן, דכיון שקנחו בהן ורושם הקינוח ניכר בהן, הרי הן מוכנין ועומדין

לכך, ואין בהן משום מוקצה ⁸⁷⁹ . וכן אבנים שייחדן

לקינוח מבעוד יום, אע"פ שעדיין לא קינח בהן מעולם, מותר להכניסן לבית הכסא

אפילו הן הרבה ⁸⁸⁰ . והוא שייחדן לכך

לעולם, אבל יחוד לשבת אחת אינו מועיל ⁸⁸¹ , כמו שנתבאר בסי'

רנ"ט ⁸⁸² וש"ח ⁸⁸³ :

ג מי שיש לו בית הכסא

סמוך לביתו, שאין שום אדם אחר נפנה לשם, אסור לו להכניס לשם אבנים בשבת, אלא אם כן

הן מוכנין ועומדים לכך, מפני שהיה לו להזמינם שם מאתמול ⁸⁸⁴ , שהרי מאתמול היה

יודע שבודאי יפנה שם בשבת, כיון שאין שום אדם אחר נכנס לשם לפנות ⁸⁸⁵ . משא"כ כשגם

אחרים ⁸⁸⁶ , אפילו בני ביתו ⁸⁸⁷ , נכנסים שם לפנות,

לא הטריחוהו להזמין שם אבנים מבעוד יום על הספק, כי שמא למחר ימצא אחר נפנה שם

ויצטרך לילך לפנות במקום אחר ⁸⁸⁸ , וגם שמא יקנחו הם

במה שיזמין הוא ⁸⁸⁹ :

ד יש אומרים ⁸⁹⁰ שלא התירו לטלטל

אבנים לקינוח, אלא ברשות היחיד, או פחות מד' אמות בכרמלית. ויש אומרים ⁸⁹¹ שמותר לטלטלן אפילו ד' אמות בכרמלית, ומכרמלית לרשות היחיד,

אם צריך לכך, מפני שאיסור הכרמלית גם כן אינה אלא מדברי סופרים כמו איסור הטלטול,

והתירוהו גם כן משום כבוד הבריות. ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר המיקל ⁸⁹² :

ה אם ירדו גשמים על

האבנים ונטבעו, אם רישומן ניכר, מותר ליטלן כדי לקנח, ואין בזה משום סותר, ולא

משום טוחן ⁸⁹³ :

קינוח

בצרור ועשבים

ו צרור שעלו בו עשבים

מלחות הקרקע, מותר לקנח בו, ואין חוששים שמא יתלשו ממנו עשבים, לפי שאף אם יתלשו

אין כאן איסור, שדבר שאין מתכוין הוא ⁸⁹⁴ .

ואף שגידול העשבים

הוא מלחות הקרקע, אין בזה משום תולש ועוקר דבר מגידולו במה שמגביהם מעל הקרקע ⁸⁹⁵ . לפי שאף כשהם באויר

הם נהנים וגדילים מריח לחלוחיות הקרקע, והרי הם כמחוברים עדיין בקרקע, ואין בהגבהה

זו שום איסור מן התורה, אלא שמדברי סופרים אסור להגביהם, משום שנראה כתולש ⁸⁹⁶ , כמו שיתבאר בסימן

של"ו ⁸⁹⁷ , ומשום כבוד הבריות

לא גזרו ⁸⁹⁸ :

ז לא יטלטל רגב אדמה

לקנח בה, מפני שאינה ראוייה לקינוח, לפי שהיא נפרכת ⁸⁹⁹ :

ח אסור לקנח בחרס

אפילו בחול, משום סכנה, שלא ינתק שיני הכרכשתא ⁹⁰⁰ . ואפילו אם היא חרס

חלקה, כגון מאוגני כלים, שהם חלקים ואינם מקרעים את הבשר ⁹⁰¹ , אין לקנח בה בחול,

מפני שיש לחוש לכשפים ⁹⁰² . וכבר נתבאר בסי' ג' ⁹⁰³ שבזמן הזה אין

חוששים לכשפים.

אבל בשבת, אם יש

לפניו חרס חלקה וצרור, יקנח בהחרס, אף בזמן שהיה בה חשש כשפים, מפני שיש תורת כלי

עליה, שראוייה לכסות בה פי הכלים, ולא יקנח בהצרור שהוא מוקצה, שלא התירו לקנח

בצרור ואבן, אלא כשאין לו דבר אחר המותר בטלטול לקנח בו ⁹⁰⁴ :

ט היו לפניו צרור

ועשבים מחוברים, ששניהם הם מוקצים, יקנח בעשבים בעודן בחיבורן, ולא יזיזם בידיו,

ואל יקנח בצרור שיצטרך לטלטלו בידו ⁹⁰⁵ . ואין איסור בקינוח

העשבים משום משתמש במחובר, שלא אסרו אלא באילן אבל לא בירק ⁹⁰⁶ , כמו שיתבאר בסי'

של"ו ⁹⁰⁷ .

במה דברים אמורים

בעשבים לחים, אבל ביבשים אין מקנחין בהם, מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו

התחתונות נושרות. ואף בזמן הזה שאין נזהרין מלקנח בדבר שהאור שולט בו, כמו שנתבאר

בסי' ג' ⁹⁰⁸ , אין מקנחים בעשבים

יבישים, מפני שהם חדים ומחתכים את הבשר ⁹⁰⁹ , כמו שנתבאר שם ⁹¹⁰ :

י אם אין לפניו אפילו

צרור ואבן לקנח בהן, יש מתירין ⁹¹¹ לקנח אפילו באילן

המחובר, שבמקום כבוד הבריות לא גזרו על שימוש במחובר. ואף אם צריך לקנח בעלין

המחוברים בו, הרי זה מותר. ואין לחוש שמא יתלשו, שדבר שאינו מתכוין הוא:

יא לא ימשמש בו בצרור

של הקינוח להחליקו שלא ישרט בבשר, כדרך שהוא ממשמש בחול, משום איסור כתישה, אלא

ימשמש בשינוי כלאחר יד ⁹¹² :

יב היה צריך לנקביו

ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת בצרור וכיוצא בו, לא ימשמש בשבת כדרך

שהוא ממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד וממשמש, לפי שבמשמוש הזה יש בו משום

השרת נימין ⁹¹³ . ואף שאינו מתכוין

לכך, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא, שבוודאי משיר נימין במשמוש זה ⁹¹⁴ (ולא הותר משמוש זה

אלא מפני הסכנה, שעמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן ⁹¹⁵ ). לכן הצריכו לעשות

על ידי שינוי כלאחר יד, דהיינו שאוחז הצרור בב' אצבעותיו וממשמש בנחת ⁹¹⁶ :

יג למשמש בברזא בפי

הטבעת, דינה כצרור, שלא יאחזנה אלא בשתי אצבעותיו ⁹¹⁷ .

ואסור לצאת בברזא,

אפילו תחובה כולה בגוף, שכיון שמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה, אינה בטלה אצל

הגוף, והרי זה כמוציא בפיו ובמרפיקו שאסור מדברי סופרים ⁹¹⁸ .

אבל דבר הבלוע בגוף,

מותר לצאת בו, כגון לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בהן לרשות הרבים ⁹¹⁹ :

יד אסור לפנות בשדה ניר

בשבת, גזרה משום השואת גומות, כי שמא יטול צרור ממקום גבשושית לקנח בו ואחר כך

ישליכנו למקום גומא, והרי זה משוה את החרישה, והוא תולדת חורש ⁹²⁰ .

ואם היא שדה חבירו,

אף בחול אסור ליכנס בה, מפני שדש נירו ומקלקלו ⁹²¹ :

טו אבנים גדולות

שמצדדים אותן כמין מושב חלול, ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, מותר

לצדדן בשבת, מפני שבנין עראי הוא, שאינו עשוי להתקיים, ובנין עראי אינו אסור אלא

מדברי סופרים, ומשום כבוד הבריות לא גזרו ⁹²² .

ומכל מקום לעשות כמין

אהל עם גג, אסור, אע"פ שהוא אהל עראי ⁹²³ :

[872] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

הכנת אבנים מוקצים לקינוח (ס"א-ה).

(ב)

קינוח בצרור ועשבים (ס"ו-טו).

לכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.

שו"ע הרב עם ביאורים והערות (כהן).

[873]

רש"י סוכה לו, ב ד"ה מותר להכניס לבית הכסא (אין כאן אלא טלטול דרבנן,

ומשום כבוד הבריות לא גזור). שו"ע ס"א (משום כבוד הבריות התירו לטלטל

אבנים לקנח).

וכן הוא לעיל סי' ג מהדו"ת ס"ח

(התירו לטלטל בשבת צרורות, שהם אבנים דקים וחלקים לקנח בהם, אע"פ שהם מוקצים).

פסקי הסדור הנהגת בית הכסא ד"ה הקינוח (בשבת התירו לטלטל הצרורות לקנח בהן,

אף שהן מוקצה, שמשום כבוד הבריות לא גזרו).

והיינו כשאין לו דבר המותר בטלטול,

כדלקמן ס"ח (שלא התירו לקנח בצרור ואבן, אלא כשאין לו דבר אחר המותר

בטלטול לקנח בו).

[874]

רב חסדא פא, רע"ב (מהו להעלותם אחריו לגג (מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא,

רש"י). אמר לו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה). טור ושו"ע שם

(ואפילו להעלותם לגג עמו, דהוי טרחא יתירה, מותר).

[875] שדוקא בזה מיירי הכא,

כדלקמן ס"ג ( מי שיש לו בית הכסא סמוך לביתו, שאין

שום אדם אחר נפנה לשם, אסור לו להכניס לשם אבנים בשבת, אלא אם כן הן מוכנין

ועומדים לכך, מפני שהיה לו להזמינם שם מאתמול) .

[876] ואם כן מדוע נתיר לזה

לטלטל מוקצה בשבילם, כשהם יכולים לעשות זאת בשביל עצמם.

[877]

רבי ינאי פא, א (אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה ... אם יש מקום קבוע לבית הכסא (שאם

ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית, רש"י ור"ן), מלא היד (אפילו הן ד' וה'

ובין כולן מלא היד, רש"י)). טור ושו"ע שם (ומי שיש לו מקום מיוחד לבית

הכסא, יכול להכניס עמו אבנים לקנח, מלא היד). מ"א סק"א (שאם ישתיירו לו

ערבית יקנח בהם שחרית (רש"י ור"ן). ונראה לי דהכי פירושו, אם נכנס תמיד

למקום אחד, ואם כן, אף שישתיירו יכול לקנח בהם שחרית, ואף שאחרים נכנסים גם כן לשם,

ויש לחוש שיטלוהו לקנח, מכל מקום שרי להכניס מלא היד, דלא הוי טלטול דלא לצורך,

דמה לי הוא או אחר. וכן משמע ריש סי' שי"ט בהגה ... וגם

אפשר שיצטרך לו הוא, ולהכי שרי).

והיינו שהמ"א לא הסתפק בתירוץ

הראשון (דמה לי הוא או אחר, וכן משמע ריש סי' שי"ט בהגה ),

והיינו כדלקמן שם ס"ג (ואפילו אחרים מסובין עמו מותר

לברור לצורך כולם), אלא הוסיף טעם אחר (וגם אפשר שיצטרך לו הוא).

ומבאר כאן, דלא סגי בטעם הראשון

כיון (שהאחרים יכולין לטרוח בעצמן להכניס להם אבנים ).

וראה כנישתא דבי רב.

[878]

רבי ינאי שם (אם לאו, כהכרע מדוכה קטנה של בשמים). רי"ף לד, א (פירוש ראש של

בוכנא שדוכין בו את הבושם). ר"ן שם (והכי קאמר ואם לאו, כלומר שאין לו מקום

קבוע לבית הכסא, לא התירו לו מלא היד, אלא ... כהכרע מדוכה קטנה של בשמים, כלומר

כמשקלה). טור ושו"ע ס"א (ואם אין לו מקום קבוע, מכניס עמו כשיעור בוכנא

קטנה). מ"א שם (ומ"ש ואם אין לו מקום קבוע, היינו שהולך פעם למקום זה

ופעם למקום אחר, ואם כן אם ילך אחר כך למקום אחר, נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך, ולכן

מכניס כמלא בוכנא וכו').

*

אמנם לעיל מהדו"ת שם (והתירו

להכניס לבית הכסא אבנים דקים הרבה עד כמלא היד, לקנח בהן בזה אחר זה עד שיצא

האחרון נקי).

ולא נתפרש שם, איך יתאים עם האמור

כאן, שלא התירו כמלא היד אלא ביש לו מקום קבוע לבית הכסא.

[879]

רב ששת שם (אם יש עליה עד (קנוח המעיד שעשויה לכך, רש"י), מותר (פירוש מותר

לקנח בה אפילו גדולה יותר מכביצה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן, דכיון

דיש עליהן עד, הוכנו כולם, תוס')). טור ושו"ע שם (ואם ניכר באבן שקנחו בו,

מותר להכניסו, אפילו הוא גדול הרבה, או אפילו הם הרבה ממלא היד, מותר ליטול כולן,

דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך). מ"א ס"ק ב (בעינן שיהא ניכר בו הקינוח).

[880]

שלטי הגבורים לד, א סוף אות ב (היינו דוקא כשלא ייחדן לכך בפירוש מבעוד יום, אבל

אם ייחדן מבעוד יום לקנח בהן בשבת, מותר לטלטלן בשבת, כמו שמותר לטלטל אבן שייחדן

לפצוע בה אגוזים). והיינו כדלעיל סי' שח סנ"ג (אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר

תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן לפצוע בה אגוזים למחר ... די

לה בהכנה קלה להכינה לכך, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד, או אם נשתמש בה כבר תשמיש

זה מבעוד יום אפילו פעם אחת בלבד, הוכנה לכך).

[881] מ"א שם (ועיין רס"י

ש"ח וסכ"ב דיש חולקין ביחוד ... דבשלמא חריות כיון שישב עליהן מבעוד יום

והניחן במקומן כדי לישב עליהם עוד, לא הוי מוקצה, אבל אבן שקנח בו והשליכו, שוב לא

היה דעתו עליו לתשמיש). ולכן נפסק כאן "והוא שייחדן לכך לעולם".

[882]

סעיף ה (הנותנים אבנים ולבנים סביב הכירה צריך שייחדם לכך לעולם, כדי שיהא מותר

לטלטלם בשבת, וכן עצים העומדים להסקה שסותמים בהם פי התנור בשבת צריך שייחדם לכך

לעולם, שהרי כל זמן שלא ייחדן לכך אינן חשובים לו ומשליכן).

ןכך גם כאן, שאין דרך לייחד אבן

לקינוח לעולם, אלא משתמש בהן "ומשליכן", לכן אינו מועיל, אלא אם כן

ייחדן לכך לעולם.

[883]

סעיף נג (אסור לטלטל בקעת עץ או אבן לכסות בהם פי החבית או לסגור בהם את הדלת או

להכות בהם בברזא לסתום הנקב שבחבית ... אלא אם כן ייחדם לכך לעולם ... אבל מה

שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד, אין זה מוריד עליהם תורת כלי אלא אם כן עשה בהם

שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך ... במה דברים אמורים בכיסוי פי

החבית וסגירת הדלת והכאה בברזא וכיוצא בדברים אלו שאין דרכם של עץ ואבן לייחד אותם

לכך, אבל אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון

שחשב על האבן לפצוע בה אגוזים למחר, אף על פי שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד,

מותר לטלטלה).

משא"כ כאן, שאין דרך לייחד אבן

לקינוח לעולם, אלא משתמש בהן "ומשליכן", לכן אינו מועיל אלא אם כן: (א)

"רושם הקינוח ניכר בהן", שהוא "תיקון המוכיח". (ב) או

"ייחדן לכך לעולם".

ובהגהת מהרי"ב על הגליון:

"וצ"ע, דשם פסק רבינו שדבר שדרכו בכך מהני יחוד לשבת אחת. מיהו באבן

גדולה ניחא, דאין דרך לייחדו מיקרי כמ"ש השלטי גבורים, אבל באבנים קטנים הרבה

ממלא היד, מאי טעמא לא מהני יחוד לשבת אחת, עי' שלטי גבורים, וצ"ע. ויש לומר

על פי מ"ש הב"י סי' רנ"ט, דגם הרב מודה באבנים שסביב הכירה דלאו

אורחייהו כו'. ורבינו רוצה לומר לפי שאינן חשובים, כמש"ש ס"ה ששמשליכן,

ואם כן גם שדרך ליתן אבנים סביב הכירה, בשבת הבא ישיג אחרים. והוא הדין ממש אין

דרך לייחד אלו לעולם, אלא משליכן. משא"כ בסי' ש"ח סי"ט ראוי

להתייחד כך לעולם".

[884] היינו להזמינם לעולם,

כדלעיל סעיף הקודם. וראה כנישתא דבי רב.

[885]

תוס' סוכה לו, ב ד"ה בשבת (לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב שבת, הוה בעי

למיסר, כיון דאפשר להזמינן. ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום. והא דאמר ר' ינאי

התם אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד, התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח

להזמין מערב שבת. אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית, אסור אלא אם כן הזמין. ושמא

כיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי), ושבת פא, ב ד"ה מהו (בית

הכסא רחוק, ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מערב שבת, וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר).

והיינו שהתוס' פירשו האיבעיא של

"מהו להעלותם אחריו לגג", "כיון דאפשר להזמינן" מערב שבת.

ומכך למדים שבמקום שיש לו מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין. ואילו לדידן

שנתפרשה האיבעיא של "מהו להעלותם אחריו לגג", מטעם טירחא יתירה (כדלעיל

בריש הסימן), אין הוכחה לדין זה. אך מכל מקום הדין קיים, שבבית הכסא שמיוחד לו

לבדו לא התירו, "מפני שהיה לו להזמינם שם מאתמול".

הגהות מיימוניות פכ"ו אות ב (וכתבו התוספות

דהיינו דוקא בבתי כסאות שלהן הרחוקים וטורח להזמין האבנים מערב שבת, אבל בתי כסאות

שלנו הקבועים בבתים אסור, אלא אם כן הזמין מאתמול). הגהות אשרי פ"ח סי' א (אם

יש לו מקום קבוע סמוך לביתו שאין נכנס שום אדם רק הוא לבדו, אסור להכניס שם אבן

בשבת, דאי בעי יכול להזמין מערב שבת. אבל אם יכול שום אדם אחר ליכנס שם, מותר, דלא

חשיב קבע, דזימנין שמוצא שם אדם, והולך במקום אחר ולא היה אפשר להזמין מערב שבת,

ומותר להכניס בשבת). מ"א סק"א (ואם יש לו בית הכסא סמוך לביתו שאין שום

אדם אחר נכנס לשם, אסור להכניס בשבת אבנים, דהוה ליה להזמינם מאתמול [הג"א

והג"מ פכ"ו] וכן כתבו התוס' כנ"ל).

וכאן נפסק כמסקנת התוס' בסוכה שם,

להתיר (לא רק בבתי כסאות שבשדות הרחוקים מביתו, אלא) אף בבית הכסא הסמוך לביתו (כיון

דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי), והג"א (אם יכול שום אדם אחר

ליכנס שם, מותר).

[886] שבזה מיירי לעיל סוף

ס"א.

[887] תוס' שם ( כיון

דנפישי בני הבית ).

[888] הגהות אשרי שם ( דזימנין

שמוצא שם אדם, והולך במקום אחר).

[889] תוס' שם ( דהוו

שקלי להו ).

[890]

רש"י סוכה לו, ב ד"ה מותר להכניס לבית הכסא (בתוך ד' אמות, ובית הכסא

בשדה ואינו מוקף מחיצות). הובא בב"י סוף הסי'. דעה הא' ברמ"א ס"א (יש

אומרים דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים).

[891]

תוס' סוכה שם (מדקאמר להכניס, משמע דאיכא מחיצות, ולשון בית הכסא משמע בית ... ואפילו

הכי התירו להכניס, ואע"ג דמכניס מכרמלית לרשות היחיד. ותדע דהא איסור טלטול

מוקצה חמור מאיסור כרמלית ... וגבי בית הכסא דהתירו טלטול אבנים משום כבוד הבריות,

כל שכן דהתירו ארבע אמות בכרמלית, להכניס מכרמלית לרשות היחיד ומרשות היחיד

לכרמלית). הובא בב"י שם. דעה הב' ברמ"א שם (ויש אומרים דאפילו מכרמלית

לרשות היחיד נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו).

וכן הוא לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון

סקי"ד (דמוקצה חמיר מכרמלית), ושם נסמן (הערה תקלז). וראה גם לעיל סי' שח

סכ"ח (והערה 220 ). סי' שיא ס"ג (והערה 794 ).

[892] אליה רבה ס"ק ה (וכן

עיקר).

[893]

רב יוסף פא, סע"א (ירדו עליה גשמים ונשטשטשו, מהו. אמר ליה אם היה רישומן

ניכר מותר), לפירוש הרי"ף לד, א (ירדו עליהן גשמים ונטשטשו מהו, כלומר אם

ירדו גשמים על האבנים המקורזלות האלו ונטבעו בקרקע, מהו, מי חיישינן שמא יהא כסותר

או כטוחן או לא. אמר ליה אם היה רשומו ניכר מותר). רמב"ם פכ"ו ה"ד

(ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן ניכר מותר לטלטל). שו"ע ס"ב (אם

ירדו גשמים על האבנים ונטבעו, אם רישומן ניכר, מותר ליטלן כדי לקנח, ואין בזה משום

סותר ולא משום טוחן).

ופירש בא"ר ס"ק ו (אם

רישומן ניכר וכו'. פירש רבינו ירוחם [נתיב יב חי"ג פד ע"ב] שלא נטבעו

[לגמרי] בליכלוך, אלא רישומן ניכר למעלה מן הקרקע).

וכמו בצנון הטמון בארץ, דלעיל סי'

שיא סי"ד ( צנון תלוש הטמון בארץ ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו,

אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו).

וראה גם לקמן ס"ז (הערה 899 ).

[894]

ריש לקיש פא, ב (צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בה (דאינו מתכוין לתלוש,

רש"י), והתולש ממנה בשבת חייב חטאת). טור ושו"ע ס"ג (צרור שעלו בו

עשבים, מותר לקנח בו, ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו ליכא איסורא, דדבר שאין

מתכוין הוא).

[895]

רש"י שם ד"ה מדריש לקיש (ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע

הן יוצאין, וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן).

[896]

רש"י שם (אסור משום דדמי לתולש). תוס' שם ד"ה והניחו (חשבינן ליה כמחובר

מדאורייתא אפילו הניחו על גבי יתדות, ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן). הגהות

אשרי פ"ח ס"ב (דמונח על גבי יתידות, יונק מן הקרקע קצת, הלכך מדאורייתא

אין חייב משום תולש). מ"א סק"ג (דאין בזה משום תלישה אלא איסורא דרבנן).

[897]

סעיף יב ( ואפילו הוא מונח על גבי יתידות, שיש אויר מפסיק בינו לקרקע,

הרי הוא כמחובר, לפי שיונק קצת מן הקרקע דרך האויר. ולפיכך אם היה מונח

על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות, אינו חייב משום תולש מן התורה, הואיל ועדיין

כמחובר הוא ).

וכן גם כאן כשמגביהו ומקנח בו, דינו

כמו מגביהו ומניחו על גבי יתדות, שאין בו איסור מן התורה.

[898] רב

כהנא שם (אם אמרו לצורך (קינוח כבוד הבריות, רש"י) יאמרו שלא לצורך). מ"א

שם (ומשום כבוד הבריות לא גזרו).

[899]

רב יהודה פא, א (אבל לא את הפאייס. מאי פאייס, אמר רבי זירא כרשיני בבלייתא), ופרש"י

(פיסת רגב ... דהואיל ומיפרכה לא חזי לקינוח, ואסורה לטלטל). רמב"ם פכ"ו

ה"ד (אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך, אסור לטלטלה לקנח בה). טור ושו"ע

ס"ד (לא יטלטל רגב אדמה לקנח בו, מפני שאינה ראויה לקינוח, לפי שהיא נפרכת).

ונראה מכך שאין חוששים בו לאיסור

טוחן; אלא לאיסור טלטול, כיון שאינה ראויה לקינוח.

וכן לעיל ס"ה ( מותר

ליטלן כדי לקנח, ואין בזה ... משום טוחן ). ולא נתפרש הטעם שאין בו

משום טוחן.

וראה לעיל סי' שב סי"ז ( טיט

היבש מתפרר לפירורים דקים על ידי שפשוף או גרידה, והרי זה כעין תולדת הטוחן, שמחלק

גוף אחד לגופים דקים הרבה, ואסור מדברי סופרים. אבל מן התורה אין איסור, כיון

שאינו צריך לגוף דבר המתפרר ונטחן. ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב

עליה, מכל מקום כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר אין פירור זה תולדת הטוחן, שאין

דרך לטחון אלא כשצריך לגוף דבר הנטחן).

ואולי גם כאן, אילו הי' ראוי

לקינוח, היו מתירים מפני כבוד הבריות, כיון שאיסורו רק מדברי סופרים.

[900]

גמרא פא, ב (אסור לקנח בחרס ... משום סכנה (שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה

בהן, רש"י), אפילו בחול). טור ושו"ע שם (אסור לקנח בחרס, אפילו בחול,

משום סכנה, שלא ינתק שיני הכרכשתא).

וכן הוא לעיל מהדו"ק סי' ג

סט"ז (לא יקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה ויש בה חידודים קטנים, מפני הסכנה, שלא

ינתק בה שיני הכרכשתא).

מהדו"ת שם ס"ח (לא יקנח

בחתיכת חרס שאינה חלקה וכיוצא בזה, פן ינתק או ינקב הכרכשתא).

[901]

גמרא פב, א (באוגני כלים), ופרש"י (שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר).

ב"ח ד"ה אסור (דבאזני חרס דליכא סכנה).

[902]

גמרא פא, ב (משום כשפים, אפילו בחול נמי לא). טור ושו"ע סי' ג סי"א (לא

יקנח בחרס, משום כשפים). וכן הוא לעיל שם במהדו"ק (ואפילו באוגני כלי חרש שהם

חלקים ואינם מקרעים את הבשר, לא יקנח בהם, מפני שקשה לכשפים).

[903]

מהדו"ק שם (ועכשיו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה, נהגו לקנח בחתיכת חרס חלקה,

דעיקר החשש הוא כיון שהחרס מונח בשדה במקום הפקר שמא יטלוהו המכשפים ויעשו בו

כישוף, אבל עכשיו שבית הכסא שלנו אינן במקום הפקר, לא חיישינן שיבא החרס לידי

המכשפים).

[904] ברייתא

וגמרא פב, א (היו לפניו צרור וחרס, מקנח בחרס (שיש תורת כלי עליה, רש"י) ואין

מקנח בצרור (דלאו בר טלטול הוא, רש"י) ... באוגני כלים), וכדאמרינן פא, ב

(בחרס ... בשבת הואיל ואיכא תורת כלי).

טור ושו"ע ס"ה (היו לפניו

בשבת צרור ואזני חרס חלקים, דכיון דחלקים הם ליכא משום סכנה, מקנח באוזן החרס,

שהוא ראוי לכסות בו פי הכלי), וכדלעיל סי' שח סכ"ט (חתיכת חרס שנשברה מכלי,

בין בחול בין בשבת, והיא ראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה ... דרך הוא לפעמים

לייחדה לכיסוי פי כלי קטן, לפיכך יש תורת כלי עליה, אף על פי שלא ייחדה עדיין).

ב"ח (ואף על פי דאיכא חששא

דכשפים. ולא יקנח בצרור בשבת, דאסור לטלטלו). מ"א סק"ד (ואף על גב דיש

לחוש לכשפים, כמ"ש סי' ג' סי"א, מכל מקום עדיף לקנח בו מהצרור

(ב"ח)).

אבל אם יש לפניו חתיכת חרס שאינה

חלקה וצרור יקנח בצרור, כדלעיל מהדו"ת שם (לא יקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה

וכיוצא בזה, פן ינתק או ינקב הכרכשתא. ומטעם זה התירו לטלטל בשבת צרורות שהם אבנים

דקים וחלקים לקנח בהם, אף על פי שהם מוקצים, גם אם יש לפניו חתיכת חרס שאינה מוקצה).

[905] גמרא פב, א (היו לפניו צרור

ועשבים (מחוברין, רש"י), רב חסדא ורב המנונא, חד אמר מקנח בצרור ואין מקנח

בעשבים, וחד אמר מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור), ופרש"י (דלאו בר טלטול הוא,

הלכך מקנח בעשבים כשהן במחובר, ולא יזיזם). וקיי"ל כמאן דאמר מקנח בעשבים,

כנפסק ברמב"ם פכ"ו ה"ה (היו לפניו צרור ועשבים, אם היו עשבים רכים

מקנח בהן). טור ושו"ע ס"ה (צרור ועשבים, יקנח בעשבים), וס"ו (מקנחין

בשבת בעשבים לחים, אפילו הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם (שהם מוקצים, מ"א)).

והיינו ש"לא יזיזם

בידיו", אלא יקנח על ידי טלטול בגופו, כדלעיל סי' שיא סט"ו (לטלטל

המוקצה בגופו שלא בידיו מותר).

וראה כנישתא דבי רב. שו"ע הרב

עם ביאורים והערות.

[906] רש"י

שם (ומשום שימוש במחובר לא מיתסר ... דלא אסרו אלא באילן). טור ושו"ע שם (ומשום משתמש

במחובר ליכא, דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק).

[907]

סעיף ד (וכל זה באילן וכיוצא בו, אבל קנים הרכים כירק מותר להשתמש בהם אף על פי

שמחוברים בקרקע, מפני שלא גזרו אלא על אילן, אבל בירק וכיוצא בו לא הזכירו חכמים

שבות, והרי הם כעשבים שהתירו להלוך עליהם כמו שיתבאר. ומכל מקום צריך ליזהר

כשמשתמש בירק וכיוצא בו שלא יזיזם בידיו, מפני שהם מוקצה, כדין כל מחובר,

וכמ"ש בסי' שי"ב).

[908]

מהדו"ק סוף סט"ז (וכן נהגו עכשיו לקנח בדבר שהאור שולטת בו, ואינו מזיק,

ופוק חזי מאי עמא דבר).

[909]

גמרא שם (המקנח בדבר שהאור שולטת בו, שיניו התחתונות נושרות. לא קשיא הא בלחין (אין

אור שולט בו, רש"י) הא ביבשין). טור ושו"ע ס"ה (אבל ביבשים אין

מקנחין, מפני שהם חדים ומחתכין את הבשר).

והקשה במ"א ס"ק ה (צ"ע

דבסי' ג' כתב טעם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות. וכן הוא בגמרא).

ועל זה מבאר כאן, שטעם "מפני

שהם חדים" שבטור ושו"ע, הוא כדי שלא לקנח בהם "אף בזמן הזה שאין

נזהרין מלקנח בדבר שהאור שולט".

[910] במהדו"ק שם (ולא יקנח

בעשבים יבישים שהם חדים ומחתכים את הבשר, וכן בכל דבר שהאור שולטת בו אין מקנחין

בו, מפני שהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיני הכרכרשתא נושרות ).

[911]

לבוש ס"ו (נראה לי משום כבוד הבריות לא גזרו, ואפשר אפילו באילן מותר, ובעלין

שלו, אפילו מחוברין. ולא גזרינן שמא יתלוש, דהא אף אם יתלוש הוי מלאכה שאינה צריכה,

וגם אינו מכוין, ולא פסיק רישיה). אליה זוטא ס"ק ד (כשאין צרור, מותר אף

באילן).

וראה כנישתא דבי רב.

[912]

רבא פא, א (אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול ... כלאחר יד), לפירוש

ר"ח (כדי להחליקן שלא ישרטו את בשרו, ונמצא בא לידי כתישה או טחינה. ולא יעשה

כדרך שהוא [עושה] ממשמש בחול), הובא ברא"ש פ"ח סוס"י א, ובטור, ובמ"א

סק"ז (לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו, כדרך שהוא עושה בחול, משום כתישה,

אלא כלאחר יד (טור בשם ר"ח)).

ואפשר הכוונה, שעל גבי הצרור החלק

מודבק מעט עפר שאינו חלק, ורוצה לפרר העפר שעליו שלא ישרוט בבשר. וראה משנ"ב

שער הציון ס"ק כד.

[913] רבא

שם, לפירוש רש"י (הנצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות, אמרינן לקמן בפירקין

דממשמש בצרור בנקב והוא נפתח ... ובשבת אסור למשמש כלל כדרך שממשמשים בחול ... האי

כדרך דקאמר רבא, כדרך הממשמש בחול בלא שינוי, משום השרת נימין, אבל כלאחר יד, כגון

אוחז צרור בב' אצבעותיו, שפיר דמי). והוא כדאמרינן שם פב, א (הוצרך ליפנות ואינו

יכול ליפנות (שאין הנקב נפתח, רש"י) ... ימשמש בצרור באותו מקום). טור

ושו"ע ס"ז (היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת,

שממשמש שם בצרור והנקב נפתח, לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור

בכל היד, משום השרת נימין, אלא ממשמש כלאחר יד, דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו

וממשמש).

[914]

תוס' שם ד"ה אסור (דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישיה). מ"א סק"ז (ואף

על גב דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין, במשמש בצרור הוה פסיק רישיה

(תוס')).

[915]

גמרא שם (מתקיף לה מר זוטרא, ליסתכן), ופרש"י (דאמר מר (תמיד כז, ב) עמוד החוזר

מביא אדם לידי הדרוקן).

וכן הוא לעיל סי' מג ס"ט (עד

שיגמור עמוד הראשון, שאם יפסיק מיד, יבא לידי הדרוקן).

[916]

רבינו ירוחם ני"ב ח"ט עט, א (שנוטל הצרור בב' אצבעותיו, כלומר בנחת,

וממשמש בנחת). הובא בב"י ד"ה היה.

[917]

תשובת מהר"מ מרוטנבורג (לבוב) סי' קמז. תשב"ץ סי' סב (וששאלתם על משמוש

ברזא או צרור בפי טבעת אם מותר. אמר רבה אסור למשמש בשבת כדרך שהוא עושה בחול ... אוחז

הברזא או הצרור בשתי אצבעותיו, ומשמע אבל בלא שינוי דאסור הוא בכל היד, כדרך שעושה

בחול). טור ושו"ע ס"ח (למשמש בברזא בפי הטבעת דינה כצרור, שלא יאחזנה

אלא בב' אצבעותיו).

וכן הדין לענין פתילה בפי הטבעת, כדלקמן

סי' שכח סנ"ה (אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור,

אלא אם כן ישים אותה בשינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת, משום השרת נימין,

כמו שנתבאר בסי' שי"ב). ומקורו בב"י שם סוף הסימן, ובד"מ שם

ס"ק יז (והוא כדברי תשובת מוהר"ם בענין משמוש הברזא, שכתב הטור בסימן

שי"ב).

[918]

מהר"מ מרוטנבורג שם (ואסור לצאת בה בשבת אפילו בעודה בגוף, כיון דמכנסה תדיר

כדי לחזור ולהוציאה). טור (המוציא בפיו ובמרפקו פטור ... אבל אסור ... איני מתירו

כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו ... איכא למימר דפטור אבל אסור, כי הני),

ושו"ע שם (ואסור לצאת בברזא, אפילו תחובה כולה בגוף). מ"א סק"ח (כיון

שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו, אסור, כמו המוציא בפיו ובמרפיקו (טור)).

והיינו שדינו כדלעיל סי' שא

ס"ב (הוציא חפץ לאחר ידו או ברגליו או בפיו או בין אצילי ידיו או במנעלו, וכל

כיוצא בזה שאינן דרך להוציא כן בחול, הרי זה פטור אבל אסור).

[919]

מ"א שם (ומשמע דדבר התחוב כולו בגוף מותר לכתחלה, ואם כן מותר לבלוע מרגלית

או זהב ולצאת בו לרשות הרבים). וראה כנישתא דבי רב.

[920]

רב הונא פא, ב (אסור לפנות בשדה ניר (חרישה ראשונה ועומד לזריעה, רש"י) בשבת

... דילמא נקיט מעילאי (ממקום גבשושית, רש"י) ושדא לתתאי (למקום גומא, ומשוה

החרישה, והוי תולדה דחורש, רש"י), ומיחייב משום דרבה, דאמר רבה היתה לו גומא

וטממה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש (בבית שייך בנין, וזה שמשוה

גומות, בנין הרצפה הוא, ובשדה מתקן החרישה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ט

(אסור לפנות בשדה ניר (פירוש חרישה ראשונה ועומד לזריעה, ט"ז) בשבת, שמא יבא

לאשוויי גומות). מ"א ס"ק ט (דשמא יטול צרור ממקום גבשושית ושדי ליה

למקום גומא, ואמרינן היתה לו גומא וטממה, גבשושית ונטלה, בשדה חייב משום חורש

ובבית חייב משום בונה (גמרא)).

וכן הוא לקמן סי' שיג סכ"ד (המשוה

פני הקרקע בבית או בחצר כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא הרי זה בונה וחייב).

ומה שכאן לא אסרו אלא לקנח בשדה (הן

בגמרא והן בשו"ע), נתבאר במ"א שם (נראה לי דבבית מותר לפנות, דבמלתא דלא

שכיחא לא גזרו).

ומטעם זה לא גזרו אף בשדה, אלא בשדה

ניר, אחר חרישה ראשונה, שמצוי בה גבשושיות וגומות. ראה משנ"ב ס"ק כד.

ולאידך גזרו אף בבית שלא לקנח הנעל

בקרקע, כדלעיל סי' שב סי"ד (טיט שעל רגלו או על מנעלו מקנחו בכותל אבל לא

בקרקע גזירה שמא ישוה גומות שבקרקע). לקמן סי' שלז ס"ב (להשוות הגומות ...

אסור לכבד הבית), וס"ד (אין סכין את הקרקע ואין מדיחים אותו ואין נופחים

הקרקע, שמא יבא להשוות גומות), וכהנה רבות.

[921]

גמרא שם (משום דוושא (בשדה חבירו, מפני שדש את נירו ומתקשה החרישה, רש"י),

אפילו בחול נמי). טור ושו"ע שם (ואם היה שדה חבירו, אפילו בחול אסור, מפני

שדש נירו ומקלקל).

[922] רב

נחמן ביצה לב, ב (אבנים של בית הכסא (אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב

חלול ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, רש"י) מותר לצדדן ביום טוב

... בנין עראי לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי (שאינו להתקיים, רש"י)

משום בנין קבע, והכא משום כבודו (גבי בית הכסא משום כבוד הבריות לא גזור, רש"י)

לא גזרו ביה רבנן). שו"ע ס"י (אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול

ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, מותר לצדדן. ואף על גב דבנין עראי

הוא, לא גזרו ביה רבנן, משום כבוד הבריות).

וכעין זה התירו במקום כבוד שבת,

כדלעיל סי' רנט ס"ו (יום טוב שחל להיות בערב שבת אסור להטמין חמין

לשבת באבנים, שאסור לצדד אבנים ביום טוב, מפני שדומה לבנין. ומכל מקום אם

אין לו במה להטמין כי אם באבנים, יש להתיר להטמין בהם, מפני שאין כאן בנין קבוע

אלא בנין עראי, ואינו אסור אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד שבת לא גזרו, כיון שאי

אפשר לו להטמין בענין אחר).

ואף שמחיצות עראי מותרות אף לכתחלה,

כדלקמן סי' שטו ס"ג (מותר לעשות מחיצות עראי לכתחלה בשבת, ואפילו עושה אותה

כדי להגן מן החמה או מן הצינה אינה כאהל בשביל כך ... ולעולם אין מחיצת עראי אסורה

אלא אם כן עושה כדי להתיר).

כאן לא מיירי במחיצת עראי, שהרי

אינו מצדד האבנים לצורך מחיצה, אלא כדי להשתמש בהם לצורך בית הכסא (כמבואר כאן),

או לצורך הטמנה (כדלעיל שם).

ואף שגם באיסור בנין עראי התירו אם

אינו עשוי להתקיים כלל, כדלקמן סי' שיג ס"כ ( הרי זה בנין גמור

וחייב משום בונה, אם עשוי להתקיים הרבה. ואם אינו עשוי להתקיים הרבה, הרי זה בנין

עראי, ואסור מדברי סופרים. אלא אם כן אינו עשוי לקיום כלל), ושם נסמן (הערה 1042 ).

ואפילו במחובר לקרקע, כדלקמן סי' שיד

סי"ט (אם אינה עשויה לקיום כלל, אין בה משום סתירה ... ומטעם זה מותר להסיר

הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת, כמו שנתבאר בסי' רנ"ט,

מפני שאינו עשוי לקיום כלל, אלא על מנת להסירו בשבת).

אפשר דכאן מיירי שישארו כך גם אחר

השבת, באופן עראי.

[923] גמרא

שם (איתיביה רבה לרב נחמן, אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה. אמר ליה

שאני התם משום דקא עביד אהלא), ופרש"י (שיש לו גג, רש"י)). מ"א

סק"י (ומכל מקום לעשות כמין אהל אסור (ביצה דף ל"ב). עס"י

שט"ו ס"ו). והיינו כדלקמן שם סי"ב (כשמסדרין חביות זו על זו אחת על

גבי שתים ... לא יסדר התחתונות תחלה ויניח העליונה עליהן, מפני שהחלל שנעשה ביניהן

דומה לאהל, שיש לו ב' מחיצות וגג).

והחילוק בין אהל למחיצות נתבאר לקמן

שם ס"א וס"ג (אסור לעשות אהל, דהיינו גג המאהיל ... אפילו הוא עראי

שאינו עשוי להתקיים ... ואסרוהו חכמים אף על פי שהוא עראי גזרה משום אהל קבע שהוא

תולדת בונה ... וכל זה באהל שהוא גג, אבל מותר לעשות מחיצות עראי לכתחלה בשבת),

ושם (הערה 1217 ).

וראה תהלה לדוד ס"ק ו. קובץ

הערות וביאורים ח"ג ע' ח.