ערה דברים האסורים לעשות בשבת לאור הנר

ערה דברים האסורים לעשות בשבת לאור הנר

ובו י"ג סעיפים

איסור להשתמש לאור הנר

א אסור⁷⁴³

להשתמש לאור הנר בשבת, כל דבר (א) שצריך עיון הרבה, כגון לפלות בגדיו ⁷⁴⁴ , או לבדוק

ציצית ⁷⁴⁵ , או לקרות

בספר לאור הנר ⁷⁴⁶ של שמן,

ואפילו אם אינו מוציא בפיו מה שהוא קורא ⁷⁴⁷ , גזרה שמא

ישכח ויטה ⁷⁴⁸ הנר לקרב

השמן אל הפתילה כדי שתדלוק יותר יפה, ויתחייב משום מבעיר ⁷⁴⁹ .

אבל בנר של

שעוה או של חלב (ב) הכרוך סביב הפתילה, שאין דרך להטותו, כשהפתילה היא כשרה

(עיין סי' רס"ד ⁷⁵⁰ ), יש מתירים ⁷⁵¹ . ויש אוסרים ⁷⁵² , גזירה שמא

ימחוט ראש הפתילה ⁷⁵³ , ויש בזה

משום מכבה⁷⁵⁴.

ולעת הצורך יש לסמוך על סברא הראשונה ⁷⁵⁵ :

ב אפילו אם הנר קבוע בחור שבכותל ⁷⁵⁶ , שאינו יכול

להטותו, ואפילו הוא גבוה עשר קומות ⁷⁵⁷ , שאינו יכול

ליגע אליו כלל, ואפילו הוא סגור בעששית⁷⁵⁸,

אסור בכל ענין. שלא חלקו חכמים בדבר ⁷⁵⁹ , שהנר שאסרו

להשתמש לאורו תשמיש שצריך עיון אסרוהו בכל ענין ⁷⁶⁰ :

שנים הקוראים ביחד

ג ומכל מקום לא אסרו אלא לאדם אחד בלבד, אבל שנים

קורין ביחד, שאם יבא האחד להטות יזכירנו חבירו ⁷⁶¹ .

והוא שקורין

בענין אחד, שאז משגיח האחד במה שחבירו עושה ⁷⁶² . אבל אם זה

קורא בענין זה וזה קורא בענין זה, אף על פי ששני העניינים הם בדף אחד ⁷⁶³ , הרי כל אחד

ואחד טרוד בעניינו ⁷⁶⁴ , ואין משגיח

במעשה חבירו⁷⁶⁵,

ולפיכך אסורים לקרות.

ואפילו

כשקורין ענין אחד, אלא שזה קורהו בספר אחד וזה קורהו בספר אחר, הרי כל אחד טרוד

בספרו ואינו משגיח במעשה חבירו ⁷⁶⁶ , ולכך

אסורים לקרות. ולכן אסור לומר פיוטים בבית הכנסת בלילי יום טוב שחל להיות בשבת ⁷⁶⁷ , לפי שכל

אחד קורא מספרו. ויש אומרים ⁷⁶⁸ שאין חילוק

בין ספר אחד לספרים הרבה, כל שקורין בענין אחד מותר. והמנהג כסברא הראשונה ⁷⁶⁹ :

ד הרוצה לקרות ואומר לאחר שעמו שאינו קורא, תן דעתך

עלי שלא אטה הנר, הרי זה מותר לקרות. והוא הדין אם אומר כן לאשתו ⁷⁷⁰ , אע"פ

שדעתה קרובה אצלו ⁷⁷¹ , לא תניחהו

להטות. וכן אם מפלה את בגדיו והיא משמרתו שלא יטה, הרי זה מותר ⁷⁷² .

אבל אם היא

או אחר גם כן מפלה עמו אסור ⁷⁷³ , שהרי כל

אחד בודק במקום אחר, וכל אחד טרוד בבדיקתו ואינו משגיח במעשה חבירו⁷⁷⁴:

ה אדם חשוב, שברור לו שאין דרכו להטות הנר בעצמו כל

ימות החול, מותר לו לקרות בשבת ⁷⁷⁵ , ואפילו

יחידי ואין אחר משמרו:

ו לא התירו לשנים שיקראו בענין אחד אפילו בספר אחד אלא

לאור הנר, אבל אצל המדורה, אפילו עשרה כאחד אין קורין, שמתוך שזנבות האודים סמוכים

להם, יוכל אחד לחתות בהם בקל ובמהירות כל כך קודם שירגיש בו חבירו, ומה יועיל

שיזכירנו חבירו אחר שחתה כבר ⁷⁷⁶ (ומטעם זה

אף כשמתחממים אצלה לא ישבו בסמוך לזנבות האודים ⁷⁷⁷ ):

מתי

התירו לקרות לאור הנר

ז תינוק[ו]ת של בית רבן קורין לאור הנר ⁷⁷⁸ , אפילו שלא

בפני רבן ⁷⁷⁹ , מפני שאימת

רבן עליהן⁷⁸⁰,

ואין פושטין יד לשום דבר אף בחול אלא על פי רבן ⁷⁸¹ , ולפיכך לא

יבאו להטות:

ח מותר לקרות פרק במה מדליקין לאור הנר, שהרי הוא

מזכיר איסור שבת, ואיך ישכח ויטה ⁷⁸² :

ט נוהגים לקרות בליל יום הכפורים במחזורים, מפני שאימת

יום הכפורים עליהם, ולא יטו ⁷⁸³ :

י הרב יכול לראות לאור הנר מהיכן יקראו התינוקות ⁷⁸⁴ , ולסדר ראשי

הפרשיות בפיו מתוך הספר לאור הנר, והשאר קורא בעל פה לסייע את התינוקות ⁷⁸⁵ .

ולא ראשי

פרשיות בלבד, אלא כל שיודע קצת הפרשה בעל פה ובקצת צריך לראות בספר, אפילו באמצע

הפרשה, הרי זה מותר. שמאחר שאינו מעיין בספר תמיד, יש לו היכר בזה, ולא יבא לשכוח

ולהטות ⁷⁸⁶ .

לפיכך ליל

פסח שחל להיות בשבת, מותר לקרות ההגדה בספר לאור הנר, לפי שאין עם הארץ שלא תהא

שגורה בפיו קצת, ואינו צריך לעיין בספר אלא לפרקים ⁷⁸⁷ (ג)

(ואף כשקורא כולה בספר מותר, כיון שאינו

צריך לזה ⁷⁸⁸ ).

והוא הדין

הזמירות שאומרים בכל שבת על השלחן, מי שרגיל בהן קצת בעל פה, יכול לאמרן מתוך הספר ⁷⁸⁹ .

וכל שכן

שהמשכים בשבת לבית הכנסת, מתפלל שם לאור הנר הדולק מבעוד יום, שזהו מותר, שהתפלה

ושאר דברים שהוא רגיל לאמרם הם שגורים בפיו יותר מההגדה ⁷⁹⁰ .

אבל ללמוד

אסור ⁷⁹¹ , אפילו הוא

יום, אם החדר אפל עדיין, בענין שצריך לנר ⁷⁹² :

יא כלים הדומין זה לזה וצריך עיון רב להבחין (בין זה

לזה) ביניהם, אסור לבדקן לאור הנר. ואפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אסור ⁷⁹³ , אם הם

דומים זה לזה ⁷⁹⁴ .

אבל מסתכל

הוא מה שבכוס ומה שבקערה לאור הנר, שהתירו לו מפני הנקיות ומפני הסכנה, והוא הדין

לברור ירק ⁷⁹⁵ האוכל מתוך

הפסולת⁷⁹⁶,

וכן כל כיוצא בזה:

יב שמש שאינו קבוע, אסור לו לבדוק כוסות או קערות

הדומין ולהבחין ביניהם לאור הנר, מפני שאינו מכירן, וצריך הוא לעיין בהם הרבה עד

שיבחין ביניהם, ושמא ישכח ויטה. אבל השמש הקבוע הואיל ומכירן, אינו צריך עיון הרבה

להבחין ביניהם ⁷⁹⁷ .

לפיכך אם בא

לבדוק אין מונעים אותו. אבל אין מורין לו לכתחלה לבדוק ⁷⁹⁸ , אע"פ

שהוא מותר, דכיון שמקרב ידיו לנר להבחין ביניהם, חוששים שמא יסתפק מהשמן שבנר ⁷⁹⁹ .

במה דברים

אמורים בנר של שמן, אבל נר של נפט, כיון שהוא מאוס אין חוששים שיסתפק ממנו, ומורין

לו לכתחלה ⁸⁰⁰ .

ויש אומרים ⁸⁰¹ שבנר של נפט

אפילו שמש שאינו קבוע מותר לבדוק לאורו, מפני שאורו רב ולא יצטרך להטות. ויש לסמוך

על דבריהם להקל בדברי סופרים:

קטנים ערומים בפני הנרות

יג נהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות, משום

ביזוי מצוה ⁸⁰² (וגם בחול

יש סכנה לעמוד בפני הנר ערום ⁸⁰³ ):

קונטרס אחרון

(א) שצריך עיון הרבה כו'.

כן⁸⁰⁴ הוא

בהדיא ברמב"ם וטור ושו"ע סוף סי' זה⁸⁰⁵.

דלא סבירא להו כמ"ש הר"ן⁸⁰⁶ הביאו

המג"א⁸⁰⁷

שהתירו מפני הנקיות, דהא בהדיא כתב הטור הילכך כו' וצריך עיון רב כו', וכן הוא

בהדיא ברמב"ם אלא בעיון הרבה כו' לפיכך כו'. וכן דעת השו"ע, דהא לא סבירא

ליה כמ"ש הר"ן שבודק הכוס אם הוא נקי וכמ"ש המג"א שם⁸⁰⁸, ואם

כן לא שייך לומר מפני הנקיות.

והירושלמי⁸⁰⁹ מסייע

להו, דהא בקניבת ירק לא שייך לפלוגי בין שמש קבוע לאינו קבוע, ואפילו הכי שרי,

מכלל דהכא לא מיירי בגוונא דאית ביה משום נקיות.

ובלאו הכי, כיון שרמב"ם וטור ושו"ע

מקילין, הכי נקטינן להקל בדברי סופרים :

(ב) הכרוך כו'. מה⁸¹⁰ שכתב הט"ז⁸¹¹ משום

מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן, צע"ג, הלא משנה שלימה שנינו⁸¹² לא

יקוב אדם כו', ופרש"י⁸¹³, ורא"ש

פ"ב דביצה⁸¹⁴,

וטוש"ע סי' רס"ה⁸¹⁵,

וט"ז עצמו סי' תקי"ד⁸¹⁶, משום

גזרת כיבוי, אף שאינו עוסק כלל בכיבוי⁸¹⁷.

ופשיטא דגם התם הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כחס על השמן דר' יוסי פוטר⁸¹⁸, משום

דסבירא ליה כרבי שמעון⁸¹⁹. וכן

כתב בהדיא במגיד משנה פי"ב⁸²⁰, הביאו

המג"א סי' רס"ה⁸²¹. וכל

שכן לפי מה שכתב הט"ז סימן תקי"ד⁸²², הוה

אפילו גזירה לגזירה⁸²³, עיי"ש

ובמה שכתבתי סימן רס"ה⁸²⁴.

ועוד קשה דכולי פרקין דכל כתבי⁸²⁵ איירי

בהא דאי שרית ליה אתי לכבויי, אף על פי שאינו עוסק כלל בכיבוי. ואפילו לדידן⁸²⁶

קיי"ל הכי, כמבואר בסי' של"ד⁸²⁷. עיי"ש

בב"י⁸²⁸

בשם המרדכי פ"ב דביצה⁸²⁹

והר"ן בפ' חבית⁸³⁰. ועיי"ש

בר"ן דאפילו על ידי נכרי אסור להציל⁸³¹. ואם

כן הוא הדין כאן, אם היה מקום לגזרת כיבוי, לא היה לנו להתיר משום שהיא מלאכה

שאינה צריכה לגופה. והטעם מבואר בר"ן שם⁸³² ובסוף

פ"י⁸³³

ע"ש.

וכן משמע ⁸³⁴ דמלאכה

שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן, עיי"ש בב"י⁸³⁵ בשם

ר"ח (ובר"ן ספ"י⁸³⁶

ודו"ק), וכן סתם בתחלה בשו"ע שם⁸³⁷ (עיי"ש),

וכ"כ בט"ז שם⁸³⁸.

והנה הרמב"ן במלחמות פי"ו⁸³⁹ סבירא

ליה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן כתב גם להרי"ף, ובריש פ"ב⁸⁴⁰ אסר של

שעוה שמא ימחוט, וכן כתב גם להרי " ף גם כן עיי"ש.

אלא⁸⁴¹

דלמ"ד בסוף סי' תקי"ד דיש איסור דאורייתא במחיטת הנר אף ביום טוב משום

כיבוי (עיי"ש במג"א⁸⁴²,

ובמ"ש שם בסי' תצ"ה⁸⁴³), אם

כן צריך לומר הא דלא אסרו לקרות לאור הנר ביום טוב⁸⁴⁴, וכן

להדליק בשמנים הפסולים, חוץ משמן שריפה⁸⁴⁵. על

כרחך היינו משום דלא גזרו כלל שמא ימחוט, אלא שמא יטה בלבד, שההטיה קלה יותר

מהמחיטה, ולא גזרו אלא על דבר שקל לעשותו, כמ"ש התוס'⁸⁴⁶ (וספר

התרומה⁸⁴⁷)

ספי"ו וריש ביצה⁸⁴⁸. ולזה

נתכוין גם כן הט"ז⁸⁴⁹ בתחלת

קושייתו על הב"י.

וכן למ"ד בסוף סי' תקי"ד⁸⁵⁰ דעל

ידי כלי יש איסור דאורייתא, ואפילו הכי שלא בכלי שרי מדינא (אלא שנהגו להחמיר⁸⁵¹), ולא

גזרינן אטו כלי. כל שכן שאין לגזור על הקריאה בלבדה שמא ימחוט אפילו שלא בכלי⁸⁵². ועוד

דאם היה מקום לגזרה זו, היה ראוי לגזור גם כן שמא ימחוט בכלי המיוחד לכך כדרכו

בחול, ומחיטה זו קלה יותר מבידיו, וליתסר מהאי טעמא לקרות לאורו ביום טוב ולהדליק

בשמנים הפסולים. אלא ודאי דלא גזרינן גזרה זו כלל לדעתם⁸⁵³.

וזהו גם כן דעת רש"ל וב"ח⁸⁵⁴. ועל

זה יש לסמוך במקום הצורך להקל בדברי סופרים :

(ג) ואף כשקורא כו'. כן⁸⁵⁵ משמע

בשבלי לקט⁸⁵⁶

שהביא בב"י⁸⁵⁷, דהיתר

זה דומה להיתר שאחד מעיין בו⁸⁵⁸ דשרי

בכל גוונא, דאם לא כן לא שייך לומר ועוד, כיון דלא שרי מהאי טעמא אלא בעיון ראשי

פרקים והשאר על פה. וגם אין המנהג כן⁸⁵⁹,

ובדרכי משה⁸⁶⁰

כתב שכן המנהג. וכן משמע בט"ז⁸⁶¹, שלא

אסר אלא ללימוד שצריך עיון עיי"ש.

אבל בספר התרומה⁸⁶² והגהות

מיימוניות⁸⁶³

ומרדכי⁸⁶⁴

כתב ויגמור בחוץ, וכן משמע בב"י⁸⁶⁵.

וצ"ע :⁸⁶⁶

[742] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

איסור להשתמש לאור הנר (ס"א-ב).

(ב)

שנים הקוראים ביחד (ס"ג-ו).

(ג)

מתי התירו לקרות לאור הנר (ס"ז-יב).

(ד)

קטנים ערומים בפני הנרות (סי"ג).

[743] משנה יא, א (ולא יפלה את כליו). ופרש"י (מבער כנים מבגדיו).

טור ושו"ע ס"א (אין פולין ... לאור הנר).

ואף שאפשר שבזה יהרוג את הכנים; כבר

נתבאר לקמן סי' שטז ס"כ (הפרעוש יש בו משום נטילת נשמה ... ואיזהו פרעוש זו

היא שחורה הקופצת, אבל לבנה הרוחשת היא הנקראת כינה, ומותר להורגה בשבת מפני שהיא

מן הזיעה ... המפלה בגדיו מכנים, מוללן באצבעותיו וזורקן (אפילו למים), אבל אסור

להורגן בידיו, שכיון שמפלה בגדיו חוששין שמא ימצא גם כן פרעושים ויהרגם גם כן).

*

ומזה למדו לאסור כל השתמשות שצריך עיון

הרבה, כמבואר ברמב"ם פ"ה ה"ב (מותר להשתמש בנר של שבת. והוא שלא

יהא הדבר צריך עיון הרבה. אבל דבר שצריך לדקדק בראייתו אסור להבחינו לאור הנר

גזירה שמא יטה), והט"ז (כלים הדומים זה לזה ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה,

אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהן, שמא ישכח ויטה). אליה רבא ס"ק יב (לשון השו"ע

וצריך עיון להבחין וכו', וברמב"ם פרק ה' כתב עיון הרבה). ונתבאר בקונטרס

אחרון סק"א.

[744] רש"ל בהגהותיו על הטור, הובא

בפרישה ס"ק ט (ולפי זה היה אסור לבדוק הציצית בהשכמה לאור הנר). מטה משה סי'

תמג (מצאתי כתוב דאסור לבדוק ציצית בהשכמה בבית הכנסת בשבת לאור הנר, כי לפעמים הם

מסוכסכים, וצריך עיון להפרידן ולבודקן). מ"א סק"א (והוא הדין שאין

בודקין הציצית (מטה משה, רש"ל)).

והיינו כדלעיל סי' ח סי"ג (בכל יום ויום קודם שיברך צריך

שיעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים שמא נפסקו מהם איזו חוטין וכן צריך לעיין באותו

חלק של ציצית המונח על כנף הבגד שמא נפסק חוט אחד). ונתבאר בקונטרס אחרון שם

סק"ב (רש"ל ז"ל ... סובר שצריך לבדוק את הציצית בשבת, כמו שכתב

בשמו המגן אברהם בסימן ער"ה סעיף קטן א).

ולפעמים מתעטף בטלית קודם אור היום, וכדלעיל סי' יח ס"ז (המתעטף

בציצית קודם שיעלה עמוד השחר כגון בימי הסליחות לא יברך עליהן ולכשיאור היום ימשמש

בציציותיו ויברך עליהן).

ועל זה נתבאר כאן, שלא לבדוק הציצית בשבת מיד כשלובשם לאור

הנר, אלא אחר כך – לאור היום.

[745] משנה שם (ולא יקרא לאור הנר), ופרש"י

(בספר). טור ושו"ע שם (ואין קורין בספר לאור הנר).

[746] הגהות אשרי פ"א סל"א (ואפילו

בהרהור בעלמא. פר"י מהרי"ח). ב"י ד"ה והרב יכול (לא ראיתי

חולק עליו, וטעמא דמסתבר דפשוט הוא לאסור, דהא איכא למיחש שמא יטה). שו"ע שם

(ואפילו אינו מוציא בפיו).

[747] גמרא יב, א (תרוייהו שמא יטה). טור

ושו"ע שם (שמא יטה).

[748] רש"י במשנה יא, א ד"ה ולא

יקרא (שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה, ונמצא מבעיר בשבת). לבוש ס"א

(שמא יטה את הנר שידלוק יפה, ונמצא מבעיר בשבת).

[749] סעיף יא (כרך זפת או שעוה, אפילו שאינו

מהותך, סביב הפתילה, הרי הוא נמשך אחריה, ומותר להדליק בו. ומכל מקום אם עשה פתילה

מדברים האסורים, וכרך סביבה את השעוה או את החלב, אפילו המהותך, אסור להדליק בה.

שאף שהשמן נמשך אחר הפתילה, מכל מקום הפתילה מחמת עצמה אינה דולקת יפה, וחוששים

שמא יטה). מובן מכך שגם כאן מיירי שהפתילה היא כשרה.

[750] הגהות מהרש"ל לטור, הובא בפרישה

ס"ק ג (ושמעתי מחכם אחד שהיה סומך על מה שהיה סמוך נר של שעוה, ואין בקל

להטות, וכן נראה לי, רש"ל). ב"ח ס"ה (ויש לסמוך אהיתר שנרות שלנו

של שעוה הן כמו קנדיל"א, והוא הדין של חלב ושומן העשוי כעין קנדיל"א של

שעוה, דליכא לחוש לשמא יטה), ובסוף הסימן (אבל בנרות קנדיל"א שלנו אין לחוש

שמא יטה, וכמ"ש לעיל בסימן זה ס"ה, ומהאי טעמא נהגו להקל לבדוק ציצית

בהשכמה לאור הנר דקנדיל"א, מצאתי על שם מהרש"ל). ט"ז סי' רעח סוף ס"ק

א (בנר של חלב, גם מו"ח ז"ל בסי' רה"ע, בשם רש"ל ודעת עצמו, כתב

להתיר בנר של שעוה הנקרא קנדיל"ה, יש בו היתר לקרות לאורו). מ"א

סק"ג (וב"ח כתב בשם רש"ל, דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות

ההגדה בנר של שעוה, דליכא למיחש שמא יטה).

ואף שיתבאר לקמן ס"ב ( אסור בכל ענין. שלא

חלקו חכמים בדבר). נתבאר ב ט"ז סק"ב (דבזה היה לנו לומר בזה לא נאסר מעולם ...

ולא גזרו שמא יטה).

[751] הגהות אשרי פ"א סכ"ז (מספקא

לי נר שעוה, שאין שייך בו הטייה, אם יכול לקרות לאורה. ה"ר יחזקאל ז"ל).

שו"ע ס"א (וכן בנר של שעוה).

[752] הרמב"ן במלחמות ריש פ"ב (והדבר

נראה לעין שהן צריכות להטיה ולמחטן). ב"י ד"ה כתוב בהגהות (ולי נראה

פשוט לאסור, דהא שייך ביה שימחוט ויחתוך ראש הפתילה).

[753] ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב, הטעם שגזרו בזה לדעתם, אף

שכיבוי היא מלאכה שאינה צריכה, ולא גזרינן גזירה לגזירה.

[754] מ"א סק"ג (ומיהו שלא לצורך

יש להחמיר).

וכן הוא לעיל סי' רסד סי"ב (ואם צריך ללמוד בלילה לאור

הנר, ידליק נר כרוך, ולא שאינו כרוך, לפי שאצל הכרוך יש היתר ללמוד, כמו שיתבאר

בסימן ער"ה).

[755] סמ"ק סי' רפא ע' רצד (ומכאן נראה

דהוא הדין מתוך עששית או מתוך זכוכית, אסור. ואפילו קבוע בחור הכותל). טור (וכתב

הרב ר' פרץ, ומטעם זה יש לאסור אפילו הוא בעששית, או קבוע בחור שבכותל), ושו"ע

ס"א (ומטעם זה יש לאסור אפילו הוא בעששית, או קבוע בחור שבכותל).

[756] גמרא יב, ב (ולא יקרא לאור הנר, אמר

רבה אפילו גבוה שתי קומות, ואפילו שתי מרדעות, ואפילו עשרה בתים זו על גב זו). טור

ושו"ע שם (ואפילו הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול ליגע אליו).

[757]

סמ"ק וטור ושו"ע שם. ב"ח (אלמא דבנר הקבוע בחור שבכותל, אפילו אי אפשר ליטלו

משם נמי אסור, וכן בעששית, אפילו סגור במפתח. ודלא כהר"ש בשם תלמידי מהר"ם

ומהר"א שטיין). הובא במ"א סק"א (ואם היא סגורה במפתח מותר ...

וב"ח אוסר).

[758] רש"י שם (דכיון דגזור לא פלוג

למילתייהו). טור ושו"ע שם (שאינו יכול ליגע אליו, שלא חלקו חכמים בדבר).

וכעין זה הוא לקמן סי' שב סכ"ד (ואף אם הוא קבוע ומחוברת

בכותל אסור, שלא חלקו חכמים בגזרתם). סי' שז סוף סכ"ב (ואפילו אם חקיקה

הבולטת הוא גבוה הרבה בראש הכותל, שאינו יכול להגיע שם למחוק, אסור, מפני שלא חלקו

חכמים בגזרתם בין גבוה לנמוך כמ"ש בסי' ער"ה).

[759] ט"ז סק"א (אף על גב דאחר כך

מצינו שחילקו כגון בין אחד לשנים, ועוד הרבה, כמ"ש אחר כך. היינו שיש חילוק

מצד האדם, שלזה מותר ולזה אסור, ולא גזרינן אדם זה בשביל אחר. אבל בחילוק שמצד הנר

לא חילקו, כיון שיש בו איסור כשהוא למטה, לא נפקע האיסור אם מגביהו או מסגירו

בעששית, דכיון שנאסר נאסר, והוא האיסור עצמו).

[760] גמרא יב, ב (חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר

דמי), ופרש"י (שאם יבא להטות יזכירנו חברו). רמב"ם פ"ה הי"ד (ואם

היו שנים קורין בענין אחד מותרין לקרות לפני הנר, שכל אחד מהן מזכיר חבירו אם שכח).

טור ושו"ע ס"ב (ודוקא אחד, אבל שנים קורים ביחד, שאם בא האחד להטות

יזכירנו חבירו).

[761] גמרא שם (והתניא לא אחד ולא שנים. אמר

ר' אלעזר לא קשיא, כאן בענין אחד כאן בשני ענינים). טור ושו"ע שם (והוא

שקורים בענין אחד, שאז ישגיח האחד במה שיעשה חבירו, אבל בשני עניינים לא).

[762] ממשמעות רש"י שם ד"ה בשני

ענינים (בשתי פרשיות). סמ"ג ל"ת סה טז, א (אבל אסור לקרות בשני מקומות

אפילו בספר אחד).

[763] רמב"ם פ"ה הי"ד (אבל לא

בשני ענינים, שכל אחד מהן טרוד בענינו).

[764]

רש"י שם (הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אין מכיר במעשה חבירו).

[765] ב"י ד"ה ודוקא אחד (ומשמע

דכל שקורא כל אחד בספרו, אף על פי ששניהם קורין בענין אחד, דינם כקורין בשתי

ענינים ואסור, משום דכל אחד מעיין בספרו ואינו משגיח במה שחבירו עושה. וכן נראה

ממה שכתב רבינו בסמוך שיש אוסרים לומר פיוטים בליל יום טוב שחל להיות בשבת בבית

הכנסת, הרי שאע"פ שכל הציבור קורין בענין אחד אסור, מפני שכל אחד מעיין בספרו

ואינו משגיח במה שעושה חבירו). רמ"א ס"ב (ויש אומרים דבשני ספרים, אפילו

בענין אחד אסור).

[766] ספר התרומה סי' ריט (ליל יום טוב שחל

להיות בשבת, אין החזן או' מעריב ופיוט לאור הנר בתוך המחזור ביחידי). סמ"ג שם.

הגהות מיימוניות פ"ה אות ס. מרדכי רמז רלו (ליל יום טוב שחל להיות בשבת, אין

החזן אומר מעריב ופיוט לאור הנר בתוך המחזור ביחיד). כפירוש הב"י ד"ה

ובספר המצות (כתב סתם לאסור, ואפילו לחזן). רמ"א שם (ולכן אסור לומר פיוטים

בליל יום טוב שחל להיות בשבת, בבית הכנסת).

[767] סמ"ק סי' רפא ע' רצד (גם בשאר ימים

טובים יש מתירים לומר המעריבים, מפני אימת צבור, ונותנים לב זה על זה). הובא בטור

(ובספר המצות כתב לומר פיוטים בליל יום טוב שחל להיות בשבת בבית הכנסת יש להתיר,

משום שנותנים לב זה לזה). אור זרוע הל' ערב שבת סי' לב (וכן יום טוב שחל להיות בערב

שבת מתפלל פיוט לאור הנר). הובא בדרכי משה ס"א (וכן כתב באור זרוע, דאין

חילוק בין ספר אחד לב' ספרים).

[768] דרכי משה ס"ב (והמנהג כדברי

סמ"ג שאין אומרים כלל). רמ"א ס"ב (וכן נהגו).

[769] שבלי הלקט סי' סד (וכתב אחי ר' בנימין

נר"ו ... אם התרנו לקרות שני גברי בחד ענינא, דאיכא למימר כל אחד ואחד נותן

דעתו לקרות ואינו מרגיש בהטיית חבירו, כל שכן שיש להתיר ... אם האחד קורא והאחר

מעיין בו ושומע ... וכדברי אחי נראה בעיני, דכל שכן שהאשה זכורה להזכיר לבעלה שלא

יטה, מאחר שהיא אינה טרודה לקרות). טור ושו"ע ס"ג (אם יש אחר עמו, אפילו

אינו קורא, ואומר לו תן דעתך עלי שלא אטה, מותר. והוא הדין אם אומר כן לאשתו).

וכן הוא לקמן סי' תלא סי"א (אם הוא יושב ולומד קודם צאת

הכוכבים, ואומר לחבירו שאינו לומד, שכשיגיע זמן הבדיקה יזכיר אותו ויפסיקו מלמודו,

הרי זה מותר).

[770] שמטעם זה אוסר בסמ"ק סי' רפא ע'

רצד (אפילו אם הא' אינו יודע לקרות, וחבירו אומר לו תן דעתך שלא אטה, בכי האי גוונא

היה מתיר ר"י. מיהו אסור לקרות ואשתו מעיינת עמו ומשמרתו, דדעתה קרובה אצלו).

[771] ט"ז סק"ג (אם לא שאחד מפלה

והשני משמרו, שזה ודאי מותר).

דלא כתירוץ הראשון שבמ"א ס"ק ה (דדוקא בקריאה התירו

לו, אבל במילי דרשות לא).

ונתבאר לקמן סי' תלא בקונטרס אחרון ס"ק ב (באלי' זוטא

העתיק מותר ללמוד, משמע אבל לדבר הרשות לא מהני. וכן הוא במ"א סי' ער"ה

לחד שינויא. ועיי"ש בט"ז).

[772] ב"ח ס"ב (אבל ודאי בלפלות

אפילו בשנים אסור). ט"ז שם (משמע דלענין פולין אין חילוק, דאפילו בשנים אסור).

מ"א סק"ד (אבל אין פולין (ב"ח)).

[773]

ט"ז שם ( דכל

אחד שהוא מפלה ובודק אחר כנים, הוא בודק במקום אחר, והוה ליה כמו לענין קריאה בב' ענינים) .

[774] רבא יב, ב (אם אדם חשוב הוא מותר),

ופרש"י (לקרות לאור הנר שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו). טור

ושו"ע ס"ד (אדם חשוב, שאין דרכו בחול להטות, מותר בכל גוונא). ט"ז

ס"ק ה (פירוש שברור הוא שאין דרכו כו', אבל מסתמא לא אמרינן כן, דיש גם באדם

חשוב שדרכו להטות בחול).

[775] רב הונא שם (ובמדורה אפילו עשרה בני

אדם אסור), ופרש"י (מדורת אש גדולה אסור, דהואיל ויושבין רחוק זה מזה, ועוד

שזנבות האודים סמוכים להם, אין זה מכיר בבא חבירו להבעיר ולחתות). טור ושו"ע

ס"ה (במדורה, אפילו עשרה אין קורין, משום דהואיל ויושבים רחוקים זה מזה, ועוד

שזנבות האודים סמוכים להם, אין זה מכיר כשבא חבירו להבעיר ולחתות). ט"ז

סק"ו (פירוש שאינו יכול להכיר כל כך במהירות).

[776] ט"ז שם (ונראה לי מטעם זה

דאע"פ שמותר להתחמם נגד המדורה, כדאיתא סוס"י רע"ו, מכל מקום אין

לישב בסמוך אצל זנבות האודים, כי יש לחוש שיגע בהם כדי שיבעירו היטב, כדרך שעושין

במדורה, שמהפכין בזנבות אודים כדי שלא תכבה המדורה, והוה ממש כמו חשש דכאן לענין

אם רוצה לקרות לאור המדורה, וחד ענינא הם, כן נראה לענ"ד).

והיינו כדלקמן שם סט"ו ( בארצות הקרות, כמו

במדינות אלו, מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל ביום שהקור גדול) . מכל מקום "לא ישבו בסמוך לזנבות

האודים".

אבל באליה רבה ס"ק ט (ולענ"ד אין לחוש לחומרא חדשה

זו, שלא נזכר בש"ס ופוסקים).

ואפשר גם רבינו מסתפק בזה, ולכן הכניסו במוסגר, כהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד

בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

[777] רשב"ג יג, א (התינוקות של בית רבן

היו מסדרין פרשיותיהן וקורין לאור הנר). טור ושו"ע ס"ו (תינוקות של בית

רבן קוראין לאור הנר).

[778] רשב"א יב, ב (ונראה לי דברייתא

שמיעא ליה דהתינוקות מסדרין לעצמן, אפילו כשאין רבן עומד גביהן, מדלא קתני

התינוקות מסדרין פרשיותיהן בפני רבן, אלמא סדור כולה פרשה שרי, ומה לי הן בלא רבן

ומה לי רבן, ופריק שאני תינוקות דאע"ג דאין רבן מסדר עמהם, ליכא למיחש, משום

דכל שעתא ושעתא אימת רבן עליהן, כן נראה לי). הובא במגיד משנה פ"ה הט"ו (ופירש

הרשב"א ז"ל אפילו אין רבן עליהם מסדרין דכל שעה אימתו עליהם). ט"ז ס"ק

ז (הרב המגיד כתב בשם רשב"א אפילו שלא בפני רבן, ומשמע כאן דפסק כרשב"א).

מ"א סק"ז (מסתימת הלשון משמע דאפילו שלא בפני רבן שרי, דלעולם אימת רבן

עליהם).

[779]

גמרא שם (הואיל ואימת רבן

עליהן לא אתי לאצלויי). טור ושו "ע שם ( מפני שאימת רבן עליהם) .

[780] רש"י שם ד"ה ואימת רבן (אין

פושטין יד לשום דבר, ואפילו בחול, אלא על פי רבן).

[781] סמ"ק סי' רפא ע' רצד (ומכל מקום

לקרות במה מדליקין במחזור נראה דמותר, שהרי מזכיר הוא איסורי השבת ואיך ישכח).

הגהות מיימוניות פ"ה אות ס. טור ושו"ע ס"ז (מותר לקרות במה מדליקין

לאור הנר, שהרי הוא מזכיר איסור שבת ואיך ישכח).

[782] התרומה סי' ריט (וביום הכפורים רגילין

לומר סליחות ותפלות לאור הנר, וגם קורא יחידי בספר, התם אימת יום הכיפורים עליו). סמ"ק

שם (וביום הכיפורים שקורין יחידים, אימת יום הכיפורים עליהם). טור ושו"ע

ס"ח (נוהגים לקרות בליל יום הכיפורים במחזורים, מפני שאימת יום הכיפורים

עליהם).

[783] משנה יא, א (באמת אמרו החזן רואה היכן

תינוקות קוראין ( , כפירוש שני ברש"י (חזן מלמד

תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכא יסיימו פרשיותיהן). טור ושו"ע ס"י

(הרב יכול לראות לאור הנר מהיכן יקראו התינוקות).

[784] גמרא יב, ב (לסדר ראשי פרשיותיו),

ופרש"י (ומריצן בפיו, שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה). טור ושו"ע

שם (ולסדר ראשי הפרשיות בפיו בספר, וקורא כל שאר הפרשה על פה).

ונראה דמיירי כאן בלימוד עם התינוקות באופן שנתבאר בריש הל'

תלמוד תורה (ובימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש, וגם התינוק כשמתחיל לדבר היה

אביו מספר עמו בלשון הקודש, ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלות, רק

הקריאה בנקודות וטעמים וקרי ולא כתיב, כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם,

אלא כספר תורה שלנו, והיו לומדים הנקודות והטעמים בכל המקרא בעל פה). וראה כנישתא

דבי רב ע' תרסט.

[785] ב"י שם (ומשמע לי דראשי פרשיות

לאו דוקא, אלא כל שיודע הפרשה על פה ובקצת דברים צריך לראות בספר שרי, דמאחר שאינו

מעיין בספר תמיד אית ליה היכרא ולא אתי לאטויי. ומשמע נמי דשרי לסדר ראשי פרשיות

אפילו בהוצאת דיבור, וכן פירש רש"י מסדר ראשי פרשיותיו ומריצן בפיו, וכן נראה

מדברי הפוסקים). שו"ע שם (וראשי פרשיות לאו דוקא, אלא כל שיודע הפרשה על פה,

ובקצת צריך לראות בספר, שרי, שמאחר שאינו מעיין בספר תמיד אית ליה היכירא ולא אתי

להטויי).

[786] שבלי הלקט סי' סד (וכתב אחי ר' בנימין

נר"ו ... דקריאת הגדה בספר הוי כעין ראשי פרקים, דאין עם הארץ בעולם שלא תהא

קצת שגורה בפיו, ובעיונו קצת בספר קורא פעם בספר ופעם חוץ לספר). שו"ע

ס"ט (ליל פסח שחל להיות בשבת, מותר לקרות ההגדה בספר, משום דהוי כעין ראשי

פרקים, דאין עם הארץ שלא תהא שגורה בפיו קצת).

וכן הוא לקמן סי' תעג סוף ס"ה (ועיין בסי' ער"ה

שמותר לומר ההגדה לאור הנר).

[787] בקונטרס אחרון הביא ב'

דעות בזה במשמעות הפוסקים, וסיים "וצ"ע". ולכן הכניסו

כאן בין חצאי עיגול, כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו

פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות

אם צדקו דבריו).

[788] מ"א סק"ו (והוא הדין הזמירות

שאומרים בבית, אם לא מי שרגיל קצת, כמ"ש ס"ט).

[789] ט"ז סק"ח (מטעם זה יש להתיר

למשכים בשבת לבית הכנסת ומתפלל לאור הנר הדולק שם מבעוד יום, לפי שהתפלה ושאר

דברים שהוא אומר ודאי שגורים בפיו יותר מן ההגדה בפסח), ובסק"ד (ומשמע דשאר

התפלה מותר לקרות בסידור לאור הנר, והטעם, שהתפלה מצויה בפי הכל ואין צריך עיון רב,

והוה כמו ראשי הפרשיות).

[790] ט"ז סק"ח (אבל ללמוד שם אסור,

כיון שצריך לעיין היטב).

[791] הגהות מיימוניות פ"ה אות ס (וכן

ראיתי מורי רבינו שי', נזהר שלא לקרות בלילי שבת בספר בבית הכנסת, אלא אם כן הי'

היום גדול, שהיה יכול לקרות בלא אור הנרות). שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי'

כז (בית שיש בו אור היום ובמקום אפל יש שם נר ... מה יועיל אור במקום עברה).

[792] רב יהודה אמר שמואל יב, א (אפילו

להבחין בין בגדו לבגדי אשתו). רמב"ם פ"ה הט"ז (כלים הדומים זה לזה

ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה, אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהן, שמא ישכח

ויטה). מ"מ שם (ומפני שאין בכל הארצות מלבושים שוים, כתב רבינו כלים הדומים

וכו', ופשוט הוא). טור ושו"ע סי"א (כלים הדומים זה לזה וצריך עיון

להבחין ביניהם, אסור לבדקן לאור הנר. ואפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אם הם

דומים, אסור לבדוק).

ומה שלא אסרו אלא כשאינן ניכרים אלא בעיון הרבה, נתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק א.

[793] רבא שם (לא אמרן אלא דבני מחוזא (מפנקי

ולא עבדי מלאכה, ובגדיהם רחבים כשל אשה וצריכים עיון, רש"י), אבל דבני חקליתא

מידע ידעי (שבגדי האנשים קצרין שעוסקין בשדות במלאכה, ושל נשים רחבים בתי יד שלהן).

ודבני מחוזא נמי לא אמרן אלא דזקנות (קצרים במקצת, ושל אנשים מעונגין רחבים,

ודומין זה לזה וגזרינן שמא יטה), אבל דילדות (רחבים הרבה, ואין של אנשים דומין להם)

מידע ידיעי). טור ושו"ע שם (אם הם דומים).

[794] ירושלמי פ"א ה"ג (תני רבי

חייא אכל מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש ... אית דבעי מימר מפני הנקיות

ומפני הסכנה. מה נפיק מביניהון, לקנב חיזרין, מה דמר ... מפני הנקיות ומפני הסכנה

מותר). הובא בראב"ן שבת סי' שלח. מ"א סק"י (ולטעם השני איתא בירושלמי

דמותר לקנב חוזרין, פירוש ללקוט ירק ... וחוזרין הוא לשון חזרת).

[795] משא"כ פסולת מתוך האוכל, כדלקמן סי' שיט ס"ד (אסור

להסיר העלין המעופשים מן הירק (שקורין שלאטי"ן), אפילו אם הן ראויין לאכילה על

ידי הדחק, אלא יברור הירק מן העלין, דהיינו האוכל מתוך הפסולת).

[796] גמרא יב, ב (תני חדא שמש בודק כוסות

וקערות לאור הנר, ותניא אידך לא יבדוק, לא קשיא כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע).

רמב"ם פ"ה הט"ז (שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור

הנר, מפני שאינו מכירן ... אבל שמש קבוע מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות,

מפני שאינו צריך עיון הרבה). טור (שמש שאינו קבוע אסור לבדוק כלים לאור הנר של שמן,

שכיון שאינו קבוע אינו בקי בהם וצריך עיון רב), ושו"ע סי"ב (שמש שאינו

קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, מפני שאינו מכירן ... אבל שמש קבוע

מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות, מפני שאינו צריך עיון הרבה).

וכדלעיל ס"א ( אסור להשתמש לאור הנר בשבת, כל דבר שצריך

עיון הרבה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.

[797] רב שם (הא בדמשחא והא בדנפטא. איבעיא

להו שמש קבוע בדמשחא מהו. אמר רב הלכה ואין מורין כן). כגירסת הרי"ף והתוס'

שם ד"ה שמש (ור"ת גריס ... איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי), וכמבואר

בב"י (הרי"ף (ה:) והתוספות (ד"ה שמש) גורסים ... איבעיא להו שמש

קבוע בדמשחא מאי ... ופסקו הרי"ף והרא"ש (סי' לא) והרמב"ם בפרק ה'

(הט"ז) כמאן דאמר אין מורין כן). טור ושו"ע שם (שמש קבוע מותר לו לבדוק

לאור הנר כוסות, מפני שאינו צריך עיון הרבה. ואם היה נר של שמן זית, אין מורין לו

לבדוק ואף על פי שהוא מותר).

[798] רמב"ם שם (ואם היה נר של שמן זית

אין מורין לו לבדוק, ואע"פ שהוא מותר, גזירה שמא יסתפק ממנו). טור ושו"ע

שם (אין מורין לו לבדוק, ואף על פי שהוא מותר, גזירה שמא יסתפק ממנו). ב"י (ואף

על פי שהתירו להדליק בדמשחא ולא חששו שמא יסתפק ממנו, הכא על ידי שהוא מתקרב לנר

ביותר חיישינן טפי, כן נראה לי) מ"א ס"ק יא (היינו משום שהוא מקרב ידיו

לנר ביותר, מה שאין כן בשאר תשמישים (בית יוסף)).

[799] רב שם (הא בדמשחא והא בדנפטא). כפירוש

הרמב"ם שם (שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, מפני שאינו

מכירן, בין בנר של שמן זית בין בנר של נפט, שאורו רב). שו"ע סי"ב

(כנ"ל). דהיינו שאף שאורו רב, יש לחוש בשמש שאינו קבוע, מפני שאינו מכירן.

אבל שמש קבוע בנר של נפט, אין לחשוש בו לשמא יטה, שהרי מכיר

הכלים. ואין לחשוש לשמא יסתפק, כיון שהוא מאוס.

[800] רי"ף ה, ב (ודוקא בדנפטא, דמאיס,

ונפיש נהוריה, ולא בעי לאצלויי). רא"ש פ"א סל"א (שמעינן השתא דבין

שמש קבוע ובין שמש שאינו קבוע בודק קערות וכוסות לאור הנר, ודוקא בדנפטא דמאיס,

ונפיש נהוריה, ולא צריך לאצלויי) טור (ואם הנר של נפט, בין קבוע בין אינו קבוע

מותרין, כיון שהוא מסריח לא חיישינן שמא יסתפק ממנו). ב"י (ואם הנר של נפט

בין קבוע בין שאינו קבוע מותר, ולא חיישינן שמא יטה משום דנפיש נהוריה, וגם לא

חיישינן שמא יסתפק ממנו כיון שהוא מסריח). ורמ"א סי"ב (ויש מתירין בשל

נפט, אפילו בשמש שאינו קבוע). והיינו שכיון שאורו רב אין חוששים שמא יטה, וכיון

שמסריח אין חוששים שמא יסתפק.

[801] רוקח סי' מה (מצאתי מה שרגילין לכסות

קטן בפני הנר היינו משום בזוי מצוה). רמ"א סו"ס יב (נהגו לכסות הקטנים

שלא יהיו ערומים בפני הנרות, משום ביזוי מצוה).

ונתבאר לעיל סי' מה ס"ג (אסור לעמוד ערום בפני כתבי הקודש

(ולכן צריך ליזהר לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הספרים, עיין סס"י

ער"ה)).

[802] פסחים קיב, ב (העומד בפני הנר ערום הוי

נכפה).

דרישה סק"א (כתב רמ"א ... ויש להקשות, דהא בלאו הכי

נמי אסור מפני סכנה, דאתי לידי נכפה, כדאיתא בגמרא). הובא באליה זוטא ס"ק ה,

ואליה רבה ס"ק יד. ותוספת שבת סוף הסימן.

וכן הוא לקמן הל' שמירת גוף ונפש ס"ט (לא יעמוד בפני הנר

ערום, שכל העומד בפני הנר ערום יהיה נכפה).

וראה חקרי הלכות ח"א ע' טז, ב.

[803] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים ס"א נתבאר שכל האיסור הוא רק

בהשתמשות שצריך עיון הרבה. שכן נתפרש ברמב"ם ובטור ושו"ע.

ואף שהמ"א הביא פירוש הר"ן,

שגם במקום שאין צריך עיון מרובה אסרו, ובשמש קבוע התירו משום נקיות.

מכל מקום נקטינן להקל בדברי סופרים כדעת

הרמב"ם וטור ושו"ע. בפרט שהירושלמי מסייע להו.

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תרנז.

[804] רמב"ם פ"ה ה"ב (והוא שלא יהא הדבר צריך עיון

הרבה), והט"ז (שמש קבוע מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות, מפני שאינו

צריך עיון הרבה). טור (שמש שאינו קבוע אסור לבדוק כלים לאור הנר של שמן, שכיון

שאינו קבוע אינו בקי בהם וצריך עיון רב), ושו"ע סי"ב (שמש קבוע מותר לו

לבדוק לאור הנר כוסות, מפני שאין צריך עיון הרבה).

וכן הוא בפנים סי"ב (השמש הקבוע

הואיל ומכירן אינו צריך עיון הרבה להבחין ביניהם).

[805]

ה, ב ד"ה כאן (בשמש קבוע שרי מפני שאינו צריך עיון הרבה. ואף על פי שאפילו

להבחין בין בגדו לבגדי אשתו, שאינו צריך גם בם עיון מרובה, אסרו, מפני הנקיות הקלו

כאן). והיינו שלדעת הר"ן יש שני תנאים להתיר: (א) שמכיר ואין צריך עיון

מרובה. (ב) שהוא מפני הנקיות.

[806]

ס"ק י (ואף על גב דאפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אסור, הכא התירו משום

נקיות (ר"ן)).

[807]

ס"ק ח (מפני שאינו מכירן. מלשון הזה משמע שהוא בודק איזה כלים יניח על השלחן.

אבל הר"ן כתב שבודקן אם הם נקיים).

[808]

פ"א ה"ג, הובא במ"א ס"ק י (תני רבי חייא אבל מסתכל הוא מה

שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש ... מפני הנקיות ומפני הסכנה ... לקנב חיזרין (פירוש

לנתק העלין מן הקלחין, ולהסיר את המעופשין של ירק ששמו חיזרין, קרבן העדה) ...

מפני הנקיות ומפני הסכנה מותר).

והיינו שעיקר היתר מפני הנקיות הוא

בירושלמי הנ"ל, ולדעת הר"ן מיירי בשמש קבוע, שזה מועיל בהלכה הראשונה

(מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה), כיון שהשמש הקבוע בקי בהן. משא"כ בהלכה

השנית (לקנב חיזרין), בזה גם השמש הקבוע צריך עיון הרבה. יוצא אם כן מוכח

מהירושלמי, שהיתר מפני הנקיות מועיל כשצריך עיון הרבה.

וכן הוא בפנים סי"א

(מסתכל הוא מה שבכוס

ומה שבקערה לאור הנר, שהתירו לו מפני הנקיות ומפני הסכנה, והוא הדין לברור ירק האוכל

מתוך הפסולת, וכן כל כיוצא בזה).

[809] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"א הובאו ב' דעות אם יש לגזור בנר של שעוה או של חלב הכרוך סביב

הפתילה, שמא ימחוט ראש הפתילה, שיש בזה משום מכבה .

ואף שכתב הט"ז שהכיבוי אינו צריך

לגופו ופטור מן התורה, ולא גזרינן גזירה לגזירה.

מכל מקום מוכיח בקונטרס אחרון, שמצינו

בכמה מקומות שגזרו על מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שמלאכה שאינה צריכה לגופה

חמורה יותר משאר איסורי דרבנן, אף לדעת הפוסקים שאינו חייב מן התורה.

ומה שהתירו כמה פוסקים בנר של שעוה או

חלב, היינו כיון שלא גזרו כלל שמא ימחוט, אלא שמא יטה, כי ההטיה קל לעשותה יותר

מהמחיטה, ולא גזרו אלא על דבר שקל לעשותו.

שמטעם זה לא אסרו לקרות לאור הנר ביום

טוב, אף לפי דעת הפוסקים שמחיטת הנר אסורה מהתורה ביום טוב, מטעם תיקון כלי.

והיינו כיון שלא גזרו אלא על דבר שקל לעשותו.

ולעת הצורך יש לסמוך על סברא זו.

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תרנט

ואילך.

[810]

ס"ק ב (נראה לי דשל שעוה אין שם מלאכה שחייב בה מדאורייתא, דהא אף אם תאמר

שהוא מכבה, מכל מקום כיבוי זה אינו צריך לגופו ... ופטור מן התורה, אלא איסור יש,

ולא גזרו שמא יטה אלא במקום חיוב דאורייתא), וסי' רעח סוף ס"ק א (ולפי מה

שכתבתי אין לגזור כן, כיון דאפילו אם יעשה כן אינו חייב מן התורה, כיון שאינה

צריכה לגופה).

[811]

כט, ב (לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת).

[812]

שם ד"ה שתהא (וטעמא משום גזרה שמא יסתפק הימנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום

מכבה).

[813]

סי' יז (ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור, דלמא אתי לאיסתפוקי מניה, היינו על כרחך

מפני שממהר כיבוי).

[814]

סעיף א (אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר כדי שיהא נוטף בתוכו, גזירה שמא

יסתפק ממנו, ויתחייב משום מכבה).

וכן הוא לעיל שם ס"א (שמא יסתפק

מהשמן שבכלי, כיון שאינו מחובר לנר, ויש בזה איסור משום מכבה).

[815]

ס"ק ו (בשפופרת על פי הנר, דאסור דלמא אתי לאסתפוקי ממנו, והיינו מפני שימהר

הכיבוי).

[816] דאף שנתבאר בתוס' מז, ב

ד"ה מפני (במה שמניח כלי תחת הניצוצות, ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי ...

ואע"ג דהוי גזירה לגזירה, קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי). וביאר

בט"ז סי' רעח ס"ק א (דהתם עכ"פ עוסק בכיבוי, וגזרו אפילו גזירה

לגזירה, משא"כ כאן דאינו עוסק בכיבוי, אלא שאתה חושש לכבוי, בזה ודאי צריך

שיהיה הכבוי אסור מן התורה).

הרי גם בשפופרת אינו עוסק כלל בכיבוי,

ומכל מקום אסרו בזה שמא יסתפק, ויעבור על איסור מכבה.

[817]

במשנה כט, ב (המכבה את הנר ... כחס על השמן כחס על הפתילה חייב, רבי יוסי פוטר).

וכן הוא לקמן סי' רעח ס"א (מלאכה

שאינה צריכה לגופה היא כשהיא צריכה לו בשביל דבר אחר, שאין גוף המלאכה נעשית בו, כגון

שמכבה את הנר מפני שחס על השמן, שלא ידלק כולו עכשיו).

[818]

כדאמרינן לא, ב (ור' יוחנן אמר ... כרבי שמעון סבירא ליה). והיינו כדתנן צג, ב (המוציא

... את המת במטה חייב ... ורבי שמעון פוטר), ופרש"י (דהוי מלאכה שאינה צריכה

לגופה).

שהיא דעה הראשונה דלקמן סי' רעח ס"א

(ואם כבה פטור, מפני שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה, כלומר שהמלאכה

צריכה לו בשביל גופה).

[819]

הלכה ב (המכבה כל שהוא חייב, אחד וכו', רבינו הולך לשטתו שפסק כרבי יהודה בחיוב

מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאילו לרבי שמעון המכבה כחס על הנר פטור).

[820]

ס"ק א (היינו להרמב"ם שפסק כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה

חייב עליה ... (מגיד משנה פי"ב). ומכל מקום אף לרבי שמעון אסור).

[821] ס"ק ו (נראה לי דיש

לומר כיון שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכו"ע אסור, כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור

הנר, על כן אסרו גם בשמן שבשפופרת, דשמא יסתפק ממנו, ועל ידי זה יבואו להסתפק גם

משמן שבנר).

[822] שאסרו לתת שפופורת שמן

בתוך הנר, גזירה שמא יבוא להסתפק מהשמן שבשפופרת. שהיא עצמה אינה אסורה אלא מטעם

גזירה, שמא יבוא להסתפק מהשמן שבנר.

[823]

קונטרס אחרון ריש ס"ק א (לא העתקתי מה שכתב הט"ז סי' תקי"ד, לפי שצע"ג).

[824] משנה קיז, ב (נפלה דליקה

בלילי שבת מצילין מזון ... שלש סעודות), ובגמרא שם (מכדי בהיתרא קטרח נציל טפי.

אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי).

[825]

דכיבוי הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואסור רק מדרבנן.

[826]

כדלקמן שם ס"א (נפלה דליקה בשבת, גזרו חכמים שלא יצילו כלום מפניה, אפילו

למקום המותר בטלטול ... שאם יהיה מותר להציל כל חפציו, יש לחוש שמחמת טרדת ההצלה

שהוא בהול ונחפז להציל, ישכח שהיום שבת ויבא לכבות הדליקה).

[827]

סוף הסי' ד"ה כתב הרמב"ם.

[828]

רמז תרפג (יש מרבותינו ... היינו אליבא דר' יהודה דמחייב אמלאכה שאינה צריכה לגופה,

ואנן קיימא לן כרבי שמעון דפטר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה ... ולאו מילתא הוא ...

הוכיח רבינו יואל לאיסור, דהא רבי יוסי סבירא ליה כרבי שמעון ... ואפילו הכי קאמר

ר' יוסי פרק כל כתבי דגרם כבוי אסור, ר' אבי העזרי).

והוא בראבי"ה סי' תשנז (יש

מרבותינו שאמרו ... כל הני אליבא דר' יהודה נינהו, אבל אנן דקיימא לן כרבי שמעון

דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ... שרי משום צערא ... ולא מילתא היא ...

כמו שהוכיח אבא מורי לאיסורא, דהא רבי יוסי סבירא ליה [כרבי שמעון] ... ואפילו הכי

קאמר רבי יוסי בפרק כל כתבי דאפילו גורם כבוי אסור, כדמפרש טעמא מתוך שאדם בהול על

ממונו אי (לא) שרית ליה אתי לכבויי. ותו דקאמר רבי יוסי התם לעולם מצילין מזון שלש

סעודות, משמע טפי לא).

[829]

סא, א ד"ה ובמקום (ואם תאמר אם כן למה אסרו לכבות דליקה בשבת, והא מלאכה

שאינה צריכה לגופה היא ... ואפילו על ידי נכרי נמי, דתנן בפ' כל כתבי (דף קכא, א)

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה, ומוקמינן לה כרבי שמעון. יש לומר שאני כבוי ...

אסרי רבנן אפילו במקום פסידא).

[830] בר"ן שם (ואפילו על ידי נכרי נמי

אסרו, לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה על ידי נכרי אתי לכבויי איהו גופיה).

וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ה (אסור

לומר לנכרי לכבות הדליקה משום הפסד ממונו, אפילו להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, והכיבוי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה

כמ"ש בסי' רע"ח, ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור

לישראל אלא מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"ז. מכל מקום כאן בדליקה, שהדבר

בהול ונחפז הוא מאד להציל ממונו ואין לבו עליו, ואם נתיר לו כלום, אף הוא לא יתן

דבריו לשיעורים ויבא לכבות בעצמו).

וראה תהלה לדוד סי' רעח סק"א.

הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 167. כנישתא דבי רב, עיונים ס"ק ו.

[831] "שאני כבוי, דכיון

דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה

לגופה לשאינה צריכה, משום הכי אסרי רבנן".

[832]

לה, ב ד"ה ודאמרינן אימר (אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא, אלא שפטור עליה

מפני שאינה צריכה לגופה, בכיוצא בזה כרמלית ורשות הרבים שוין הן).

[833]

כדלקמן שם ס"א (אף

על פי שהמת הוא מוקצה ואסור בטלטול, אעפ"כ אם הוא מוטל במקום שירא עליו מפני

הדליקה, מותר לטלטלו כדי להצילו, שהתירו חכמים איסור טלטול, כדי שלא יבא לידי

איסור חמור לכבות את הדליקה), וס"ה (אבל להוציאו לרשות הרבים גמורה אסור

אפילו בדליקה, ואפילו להאומרים שהוצאת המת אינה אסורה מן התורה אלא מדברי סופרים,

מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו שנתבאר בסי' רע"ח, ולא התירוהו משום

כבוד הבריות, הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם היה צריך לגופה, משא"כ

הכרמלית עיקרה מדברי סופרים). היינו שמלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה יותר ממוקצה

ומכרמלית.

וכן הוא לעיל סי' רסו קונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע בהדיא

בריש סימן שי"א, דאין צריך חשש דאורייתא דוקא, למאי דקיי"ל מלאכה שאינה

צריכה לגופה פטור, עיין שם, אלא איסור חמור של מדברי סופרים). וראה גם לקמן סי'

רעח ס"ג (והערה 1248 ).

[834]

ד"ה וכתב עוד, בשם הרמב"ן בתורת האדם (ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות

הרבים ... ומדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שהוא אוסר, והטעם שלא התיר כבוד

הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון כרמלית, הא רשות הרבים לא).

והוא בתורת האדם ענין מי שמתו ד"ה

ומדברי רבינו חננאל (שלא התיר ... אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון כרמלית ...

דמי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו ... תדע שהרי אמרו גבי טלטול אי לא

שרית ליה אתי לכבויי ... כדברי רבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא).

[835] לה, ב ד"ה ודאמרינן

גדול (איכא למידק, כיון שכן לדידן דקיי"ל כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה

לגופה פטור עליה, אף המוציא לרשות הרבים לישתרי. ליתא, שלא התירו מפני כבוד הבריות

אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון כרמלית, אבל ברשות הרבים לא).

[836]

סעיף ב (מותר להוציאו לכרמלית ... ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים).

ובמ"א שם ס"ק ט (דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה). הרי שלדעה הראשונה

בסתם, מלאכה שאינה צריכה חמורה מכרמלית.

[837]

ס"ק ג (זה דעת הרמב"ן, שמביא הטור והב"י בשם תורת האדם. אלא שסיים

על זה וז"ל, אלא שרבינו חננאל אוסר).

[838]

מה, ב ד"ה ומ"ש ומדלא (שמזו השמועה נתברר לן שהלכה כדברי רבי שמעון אף

במלאכה שאינה צריכה לגופה ... וכל השמועה מתוקנת בכך, ולמדנו שהלכה כרבי שמעון.

וכן דעת רבינו הגדול ז"ל שסמך עליה). וכ"ה בחידושיו קכא, ב ד"ה

ברצין (דסבירא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ... ומכאן אתה למד שהלכה כרבי

שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן דעת רבינו הגדול ז"ל). ובדף קנז, א ד"ה

בכל (הא דאמרינן בכל השבת כולה הלכה כר' שמעון, נראה לי שהוא כלל גדול לכל מאי

דפליג עליה דרבי יהודה, כגון במלאכה שאינה צריכה לגופה ...שהלכה כרבי שמעון ועיקר,

וכן נראה מדברי רבנו הגדול ז"ל).

[839] במלחמות ריש פ"ב (השעוה פסולה היא לשמן, והדבר נראה לעין

שהן צריכות להטיה ולמחטן יותר מכל הנרות שבעולם. והוזקקתי להשיב על זה, מפני

שראיתי לרבינו הגדול ז"ל שכתב בתשובת שאלה שהוא אסור, ואין בדבר ספק).

הרי שזהו טעמו של הרמב"ן, שלא

לקרוא לאור הנר שעוה "גזירה שמא ימחוט ראש הפתילה, ויש בזה משום מכבה".

משום שמכל מקום, מלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה יותר משאר איסורים מדברי סופרים.

[840] המשך הדברים בקטע הבא:

ומה שהעיקר הוא כדעת החולקים וסוברים

שאין גוזרים בנר שעוה, כמבואר בפנים ס"א (ולעת הצורך יש לסמוך על סברא

הראשונה), ולעיל סי' רסד סי"ב (ואם צריך ללמוד בלילה לאור הנר, ידליק נר כרוך,

ולא שאינו כרוך, לפי שאצל הכרוך יש היתר ללמוד, כמו שיתבאר בסימן ער"ה).

"היינו משום דלא גזרו כלל שמא

ימחוט, אלא שמא יטה בלבד, שההטיה קלה יותר מהמחיטה".

וההוכחה לזה היא, ממה שלא אסרו לקרות

לאור הנר ביום טוב, אף שגם ביום אסור לכבות. ובפרט לדעת הפוסקים שהכיבוי ביום טוב

אסור מהתורה, ומכל מקום לא אסרו לקרות לאור הנר ביום טוב, דהיינו משום שלא גזרו

אלא על דבר שקל לעשותו, דהיינו ההטיה, ולא המחיטה.

[841]

ס"ק כ (אף שהרא"ש כתב שמותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר, אפשר דבידים אסור,

והכי מסתברא, דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך אוכל נפש, ולא אמרינן ביה מתוך וכו').

וכן הוא לקמן שם סכ"ג (אסור להסיר

הפחם שבראש הנר כשהוא דולק, בין ביד בין בכלי, מפני שהוא מכבה הפחם בידים. ואף על

פי שכיבוי זה הוא צורך הבערה, שעל ידי כך הנר דולק יפה, מכל מקום כיון שאין בהבערה

זו צורך אוכל נפש ממש, אלא כדי להאיר, אסור לכבות בשבילו, שמלאכת הכיבוי לא הותרה

אלא לצורך אוכל נפש ממש).

[842]

קונטרס אחרון ס"ק ד (וזה לשון התוספות פרק קמא דכתובות והרא"ש סוף פרק

ב' דביצה, אמאי אסור לכבות הנר מפני דבר אחר, ולא שרי במתוך שהותר כיבוי לצורך

אוכל נפש ... כיבוי הנר מפני דבר אחר הוה כמו מכשירין, דאפילו באוכל נפש אסור

לרבנן דרבי יהודה ... שכתבו האחרונים בסי' תק"ז דבכיבוי לא אמרינן מתוך).

יוצא אם כן שדין כיבוי ביום טוב, הוא

כמו בשבת, שאיסורו דאורייתא, כלומר איסור שעיקרו מן התורה, כמו שאר מלאכה שאינה

צריכה לגופה בשבת וביום טוב.

ויתירה מזו יתבאר לקמן בסמוך, שיש

אוסרים בזה מן התורה מטעם תיקון כלי.

[843] כקושית הט"ז ס"ק

ב (אם כן גם ביום טוב יהיה אסור לקרות פיוטים לאור הנר של שעוה, כיון דכיבוי אסור

גם ביום טוב).

וכמבואר ברמ"א ס"ב (ולכן אסור

לומר פיוטים בליל יום טוב שחל להיות בשבת, בבית הכנסת), ובשו"ע ס"ט (ליל

פסח שחל להיות בשבת מותר לקרות ההגדה).

וכן הוא כאן בפנים ס"ג (ולכן אסור

לומר פיוטים בבית הכנסת בלילי יום טוב שחל להיות בשבת), וס"י (ליל פסח שחל

להיות בשבת מותר לקרות ההגדה בספר לאור הנר).

והיינו שכל איסור הקריאה לאור הנר הוא

רק ביום טוב שחל בשבת (ובהגדה ששגורה בפיו לא אסרו), משא"כ ביום טוב אין

איסור זה כלל.

[844]

דתניא כד, רע"א (כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן ביום טוב,

חוץ משמן שריפה, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב).

ובגמרא שם כג, ב (גזרה שמא יטה ... ביום

טוב לישתרי), ופרש"י (ביום טוב דליכא למיחש להטייה).

ואין חוששים בכל זה שמא ימחוט, שאסור אף

ביום טוב משום כיבוי.

[845]

קכב, א ד"ה משתמש (ולא גזרינן שמא ידליק ... בכל הני דהכא אינן קלין לעשות כל

כך, ואין אדם להוט אחריהן).

[846]

סי' רמז (ואם תאמר מאי שנא ממשקין שזבו מאיליהן דאסורין ... משום גזרה שמא יסחוט

ושמא יתלוש ... יש לומר סחיטת פירות ותלישתן דבר קל הוא לעשות, ואי שרית הוא למיכל

עביד להו ולא מידכר ... עכו"ם שבשל לעצמו בשר או בצים או דגים, מותר ישראל

לאכול מהן, דאין זה דבר קל לעשות).

[847]

ג, א ד"ה גזירה (יש לומר דלקמן מיירי בדבר דבעי מרא וחצינא, כגון לפת וצנון,

דלא שייך שמא יעלה ויתלוש דאדכורי מדכר, הואיל ואין יכול בקל לתולשו).

[848]

כאן ס"ק ב (קשה לי על טעם ב"י, דאם כן גם בשל שמן היה לגמרא ליתן טעם זה,

ולא צריך לשמא יטה ... ולטעם ב"י אסור. ותו נראה לי דשל שעוה ... כיבוי זה אינו

צריך לגופו).

היינו שכל הטעם של "אינו צריך

לגופו" הוא "ותו נראה לי". משא"כ "תחלת קושיתו על

הב"י" שאין לגזור כלל שמא ימחוט, לא בשבת ולא ביום טוב, הוא מטעם

ש"לא גזרו אלא על דבר שקל לעשותו".

[849]

ביצה לב, ב (מוחטין את הפתילה ביום טוב ... לעדויי חושכא), ופרש"י (להסיר פחם

המחשיך אורה). וברמב"ם הל' יום טוב פ"ד ה"ב (ואינו חותך את ראש

הפתילה בכלי. אבל נופץ את ראשה בידו). ובמ"מ שם (וסובר רבינו שכשם שאין

חותכין אותה בכלי, כך אינו חותך פיה בכלי, וכשאמרו מוחטין דוקא ביד). והטעם לזה

פירש הרא"ש ביצה פ"דס"ז (ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי שהוא מתקן

הפתילה).

[850]

ים של שלמה ביצה פ"ד סי' יב (והאידנא העולם נזהרים למחוט ביום טוב כל עיקר,

ואין להקל בפניהם, שמא יבאו למחוט בכלי, שהיא ספק אב מלאכה). הובא בט"ז סי'

תקיד ס"ק יב, ובמ"א שם ס"ק כ.

ואף דלא קיי"ל כן, אלא שכל האיסור

במוחט הוא רק משום מכבה, כדלקמן שם סכ" ג

(אסור להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק בין ביד בין בכלי, מפני שהוא מכבה הפחם

בידים).

מכל מקום יש להוכיח מכאן, שעכ"פ

לשיטת הרמב"ם הנ"ל, לא אסרו לקרות לאור הנר ביום טוב שמא ימחוט בכלי.

[851] ומכל שכן, לפי מה

דקיי"ל שאסור למחוט בין ביד ובין בכלי משום מכבה, שלא גזרו על הקריאה שמא

ימחוט אפילו שלא בכלי.

[852] לא ביום טוב ולא בשבת.

[853]

שהם דעת היש מתירים בפנים כאן ס"א (בנר של שעוה או של חלב הכרוך סביב הפתילה,

שאין דרך להטותו ... יש מתירים), ושם נסמן (הערה 750 ).

והיינו מטעם שאין לגזור כלל שמא ימחוט

ראש הפתילה.

[854] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים ס"י התיר לקרות ההגדה לאור

הנר " לפי שאין עם הארץ שלא תהא שגורה בפיו קצת, ואינו צריך לעיין

בספר אלא לפרקים". ומשמע שלא התיר לקרוא אלא ראשי פרקים של ההגדה.

ואחר

כך מוסיף במוסגר "ואף כשקורא כולה בספר מותר, כיון שאינו צריך לזה".

ומבאר כאן שהן שתי דעות במשמעות

הפוסקים.

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תרסז.

[855]

סי' סד (אם האחד קורא והאחר מעיין בו ושומע, לאפוקי ביחיד בינו לבין עצמו דלא

יקרא. ועוד דקריאת הגדה בספר הוי כעין ראשי פרקים דאין עם הארץ בעולם שלא תהא קצת

שגורה בפיו, ובעיונו קצת בספר קורא פעם בספר ופעם חוץ לספר). משמע שכשם שההיתר

הראשון הוא לקרוא את כל ההגדה, כך גם ההיתר השני הוא לקרוא את כל ההגדה.

[856]

ד"ה וכתוב בשבלי הלקט.

[857]

המבואר לעיל בפנים ס"ד (משבלי הלקט שם).

[858] שהמנהג הוא שגם מי שאינו

בקי בכל ההגדה בעל פה קורא את ההגדה לאור הנר.

[859]

ס"ק ג

(ודבריו נראים וכן המנהג כדבריו). היינו

שהמנהג הוא כדברי השבלי הלקט, וכשם שנתבאר לעיל משמעות דברי השבלי הלקט שמטעם זה

מותר לקרות כל ההגדה, מובן מדברי הדרכי משה, שכן הוא גם המנהג.

[860]

ס"ק ח (מטעם זה יש להתיר למשכים בשבת לבית הכנסת ומתפלל לאור הנר הדולק שם

מבעוד יום, לפי שהתפלה ושאר דברים שהוא אומר ודאי שגורים בפיו יותר מן ההגדה בפסח.

אבל ללמוד שם אסור, כיון שצריך לעיין היטב).

[861]

סי' ריט (ואם בעיוני ראש כל פרשה ופרשה יודע לגמור כולה בחוץ, טוב הדבר).

[862]

פ"ה אות ס (מותר לעיין ראשי דבריהם בספר ויגמור מבחוץ, עד כאן ספר התרומה).

[863]

רמז רלה (וכן הדין בליל א' של פסח שחל להיות בשבת אסור לומר ההגדה ביחיד ... ואם

בעיון ראש כל הפרשה ופרשה יודע לגמור כולה בחוץ, טוב הדבר).

[864] ד"ה והרב יכול,

ובשו"ע ס"י ( שמאחר שאינו מעיין בספר תמיד, אית ליה היכירא ולא אתי להטויי ).

וכן הוא בפנים ס"י (שמאחר שאינו מעיין בספר תמיד, יש לו היכר בזה, ולא יבא לשכוח

ולהטות). משמע מכך שאינו יכול לקרוא את כל ההגדה בפנים.

וראה כנישתא דבי רב, עיונים וביאורים

ס"ק טו.

[865] ולכן הכניסו בפנים בין

חצאי עיגול, כדלעיל (הערה 787 ).