שיחת ש"פ ראה, אדר"ח אלול, ה'תשכ"ח

426

בס"ד. ש"פ ראה, אדר"ח אלול²⁸¹⁸, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

השמים

כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי ²⁸¹⁹ . וידוע הדיוק בזה ²⁸²⁰ , איך שייך לומר עליו ית' כסאי והדום רגלי, שהרי אין לו דמות הגוף ולא גוף. ונקודת הביאור בזה2, שהשמים כסאי והארץ הדום רגלי קאי על תושב"כ ותושבע"פ, וכן על תורה ומצוות כו'. וממשיך בכתוב, אי זה בית וגו', כי כל הנ"ל (השמים כסאי והארץ הדום רגלי) הוא בבחי' או"פ, ששם שייך ראש ורגל, ובאופן שע"י התרופה ברגל יתוסף אור השכל במוח כו', וכך ע"י העלאת מ"ן (אתעדל"ת) דכנס"י שנקראת רגל ניתוסף אורות באצילות כו', אבל המקיפים אין שם התחלקות ראש וסוף כלל, כי אם מקיף מראש ועד רגל בהשוואה אחת, וזהו גם למעלה מאתעדל"ת, שלכן נאמר על זה אי זה בית (שהו"ע המקיף) אשר תבנו לי (כיון שזהו למעלה מאתעדל"ת). אך על זה ממשיך בכתוב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, כי, הבטה הוא אור מקיף כו', והמשכת המקיפים היא דוקא אל עני ונכה רוח [ע"ד מ"ש ²⁸²¹ מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח], כי להיותו למעלה מאתעדל"ת, לכן אין ההמשכה אלא ע"י הביטול כו', וזהו וחרד על דברי, חרדה דוקא, יראה וביטול כו'. וענין זה שאומרים בהפטרת שבת ר"ח, יש לקשר במיוחד עם (שבת) ר"ח אלול ²⁸²² , כדלקמן.

ב) והענין

בזה, דהנה, בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות ²⁸²³ , שעליהם נאמר ²⁸²⁴ פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי וגו', שזוהי נתינת כח לכל אחד מישראל שיוכל לחקוק בעצמו כו' ²⁸²⁵ , שזוהי כללות עבודת האדם מלמטה, ועי"ז יוכל להיות אח"כ וכתבתי גו' מלמעלה. ובר"ח אלול מתחילה כללות העבודה דחודש אלול, שעז"נ ²⁸²⁶ ובכתה גו' ירח ימים, ועי"ז הנה ואחר כן תבוא אלי' ובעלתה, שהו"ע הנישואין (בנעילה דיוהכ"פ) ²⁸²⁷ , שאף שענין זה נעשה מלמעלה, הרי אין האשה מתקדשת אלא מדעתה ²⁸²⁸ , היינו, שצ"ל הקדמת עבודת האדם דוקא. וכמו במ"ת (שהו"ע הנישואין ²⁸²⁹ ) דלוחות ראשונות, שלא מספיק הגילוי מלמעלה באופן שכפה עליהם הר כגיגית ²⁸³⁰ , אלא צ"ל גם עבודת האדם החל מאמירת נעשה ונשמע ²⁸³¹ וכו'.

ג) והנה

ידוע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים, וכמבואר הענין בזה ²⁸³² ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה וכו', וכך הענין עד"מ שבחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' כו', שהו"ע הארת י"ג מדות כו', דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו ית' למקור נש"י, ע"י שיהי' עיקר פנימיות רצונו אליו ית' כו'. והענין בזה, שהתגלות י"ג מדה"ר שבחודש אלול היא הנתינת כח לעבודה בשדה, שזהו המקום שבו נעשית העבודה בענינים גשמיים דחרישה וזריעה כו', שמצד ההתעסקות בהם יכול האדם לבוא למעמד ומצב שהניצוץ אלקות שבו יהי' בבחי' אבידה אצלו, ועז"נ ²⁸³³ ובקשתם משם גו', משם דייקא, כשם שאי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה כו'. ולכל לראש צ"ל ענין הביטול, כמארז"ל ²⁸³⁴ בטל רצונך מפני רצונו, שצריך לסלק ולבטל כל רצונותיו שלא יהי' לו רצון אחר כלל כו' [ועי"ז יוכל להיות הענין שיבטל רצונו מפני רצונך ²⁸³⁵ , כמארז"ל ²⁸³⁶ צדיק גוזר והקב"ה מקיים], ואז יאיר אל האדם בחי' פנימיות רצונו ית'. ונוסף לזה צריך לעשות כלים שעל ידם יתקיים בו אור ה', שהו"ע אותיות התורה, שזהו מ"ש ²⁸³⁷ בשווקים וברחובות אבקשה גו' (שהו"ע ובקשתם משם) עד שמצאתי גו' (אך גם לאחרי שמצא את האבידה צ"ל) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי, בית אמי זו תושב"כ וחדר הורתי זו תושבע"פ ²⁸³⁸ , היינו, לא רק תושב"כ, אלא גם (ובעיקר) תושבע"פ, שדוקא על ידה יודעים את המעשה אשר יעשון ואשר לא תעשינה ²⁸³⁹ , שזהו תכלית הרצון ²⁸⁴⁰ .

ד) אך

צריך להבין מהו החילוק בין התגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול להתגלותן ביוהכ"פ ²⁸⁴¹ , ולאידך גיסא, הרי הענין די"ג מדה"ר ישנו גם בכל יום, שהרי גם בכל השנה אומרים י"ג מדות הרחמים כו' ²⁸⁴² .

ויובן

ע"פ המבואר באוה"ת ²⁸⁴³ שי"ג מדה"ר נקראים קישוטין (קישוטי כלה ²⁸⁴⁴ ), היינו כמו עד"מ התכשיטים שנתונין על הכלה, ועי"ז גורמים לה יפוי שתמצא חן כו' (שלכן התכשיטים הם למעלה מלבושים (שהו"ע המצוות), כמבואר בד"ה להבין מארז"ל ²⁸⁴⁵ תפילין דמארי עלמא ²⁸⁴⁶ , שתפילין נקראים טוטפות ²⁸⁴⁷ , שהם תכשיט ופאר כו' ²⁸⁴⁸ ). והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל ²⁸⁴⁹ אין אשה (דקאי על כנס"י) אלא ליופי, וכידוע ²⁸⁵⁰ בענין ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ²⁸⁵¹ , שרחל קאי על כנס"י ²⁸⁵² , שהיא יפת תואר, בשכל ומדות ולבושי מחדו"מ, ויפת מראה, ברעו"ד ופנימיות הלב כו'. אמנם, מצד ירידת הנשמה למטה, שאז היא כשושנה בין החוחים ²⁸⁵³ , שהחוחים הם הקוצים שמונעים ומסתירים ועוקצים את השושנה, שהם כל עניני טרדות עוה"ז ותאוות נה"ב כו' (ועז"נ ²⁸⁵⁴ וראית בשבי' אשת יפת תואר), אזי ענין היופי אינו בהתגלות כו'. ועל זה הו"ע התגלות י"ג מדה"ר שבאלול, שנקראים קישוטי כלה, שכשם שע"י התכשיטין נמשך יפוי להכלה, כך ע"י התגלות י"ג מדה"ר שבאלול נולד ונמשך הארה וגילוי בנפש לבוא לבחי' יפת תואר ויפת מראה הנ"ל.

ועפ"ז

מובן החילוק בין י"ג מדה"ר שבכל השנה לי"ג מדה"ר שבחודש אלול ²⁸⁵⁵ , שבכל השנה המשכת י"ג מדות הם הרחמים על חיי הגוף (שהמשכתם למטה היא מבחי' חיצוניות המלכות שיורדת לבי"ע (כשושנה בין החוחים, שושנה החיצונה), שנקראת גופא לגבי בחי' פנימיות המלכות), אבל י"ג מדות המאירים באלול הם הרחמים על חיי הנשמה (שנמשכים מבחי' פנימיות המלכות, שנקראת נשמתא, פנימיות השושנה) לעוררה בתשובה כו' (וגם אז נמשך הרחמים על חיי הגוף, אלא שזהו באופן שמהרוחניות בא לגשמיות כו' ²⁸⁵⁶ ). אמנם, המשכת י"ג מדה"ר שמאירים באלול לעורר את הנשמה כו', היא באופן של קישוטים, שאינם מעצמיות הגוף, אלא רק נתונין על הכלה, והיינו שהם הארות מבחוץ שאינם בבחי' עצמיות בה ממש, אלא רק בבחי' מקיף. ולמעלה מזה הו"ע י"ג מדה"ר שמאירים ביוהכ"פ ²⁸⁵⁷ , שמאירים בה בבחי' עצמיות ממש (ואז ההמשכה היא לחיי הנשמה וחיי הגוף ביחד) ²⁸⁵⁸ .

בס"ד. שיחת ש"פ ראה, אדר"ח אלול, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בלקוטי דיבורים ²⁸⁵⁹ אודות סדר ההנהגה וכללות האווירה של חודש אלול בליובאַוויטש, החל משבת מברכים חודש אלול,

וכפי שמזכיר גם בנוגע למאמרי החסידות, שבדרך כלל היו מתחילים באחד משלשת הפסוקים הידועים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה גו'" ²⁸⁶⁰ , "אני לדודי ודודי לי" ²⁸⁶¹ , או "השמים כסאי גו'" ²⁸⁶² (ומזה מובן שמדובר גם אודות שבת ר"ח אלול, שהרי הפסוק "השמים כסאי" הוא התחלת הפטרת שבת ר"ח, ששייכת לר"ח אלול כשחל ביום השבת, כקביעות שנה זו).

וכיון שענין זה נכתב וגם נדפס ע"י נשיא בישראל, הרי מובן, שזהו ענין ששייך לדורות ²⁸⁶³ , כך, שזוהי הוראה גם לזמננו זה.

ב. ובהקדמה:

לכאורה אין דמיון בין המעמד ומצב שהי' בליובאַוויטש בכלל, ובפרט בחודש אלול, למעמד ומצב כאן או בשאר המקומות, שכן, הכל מודים שבליובאַוויטש היו כל עניני התומ"צ ועניני העבודה בריבוי יותר בכמות ובאופן נעלה יותר באיכות, וזה הי' העיקר, ואילו הענינים הגשמיים, כמו פרנסה כפשוטה כו', היו רק בדרך טפל – עזר וסיוע לקדושה ועד לתשמישי קדושה, כך, שגם הענינים הגשמיים והחומריים נמשכו מעניני התומ"צ. ועד כדי כך, שענין זה הי' ניכר אפילו אצל אינם-יהודים, שגם הם ידעו ואמרו שהסיבה לכך שבאים למקום זה בשביל פרנסתם, היא, בגלל היותו מקום של תומ"צ כו'.

וא"כ, לכאורה אין זה "בנין אב" בנוגע לשאר המקומות, כמו מדינה זו, שהתחלתה לא היתה קשורה עם עניני תומ"צ ויהדות השייכים לבנ"י, אלא רק לאחרי משך זמן הגיעו לכאן יהודים, בכדי לפעול ע"י

427

עבודתם בתומ"צ בירור וזיכוך והעלאת ניצוצי הקדושה דעולם התוהו שנפלו שם כו'.

ואעפ"כ, המעמד ומצב שהי' בליובאַוויטש, מהוה נתינת כח בנוגע לכל המקומות, שגם בהם יוכלו לפעול ההרגש שהעיקר הוא ענין התומ"צ, ואילו כל שאר הענינים הם טפלים ונמשכים מעניני התומ"צ, ועד שענין זה יורגש גם בחומריות העולם, ועאכו"כ בגשמיות העולם.

והדוגמא לזה – מכללות עבודת האדם בנוגע לעצמו (נוסף על עבודתו בחלקו בעולם):

נשמת האדם המלובשת בגופו, ירדה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" ²⁸⁶⁴ , בור עמוק ("אַ טיפן גרוב"), תחתון שאין תחתון למטה ממנו ²⁸⁶⁵ , עולם הקליפות, והרשעים גוברים בו ²⁸⁶⁶ , כך, שלכאורה צריכה להיות ההנהגה באופן ש"אחרי רבים להטות" ²⁸⁶⁷ , כרצון היצה"ר ש"אקדמי' טעניתא" ²⁸⁶⁸ .

ואעפ"כ, כיון שהנשמה באה ממקום נעלה ביותר, "איגרא רמה", יש בכחה לפעול שגם בירידתה למטה תהי' הנהגת האדם (ובמילא גם הנהגת העולם, שהרי "את העולם נתן בלבם" ²⁸⁶⁹ ) באופן המתאים למעמדה ומצבה של הנשמה למעלה – שיורגש אצלו שהעיקר הוא הרוחניות, ואילו הגשמיות נמשכת ובאה מן הרוחניות, ואינה אלא בדרך טפל; וזוהי הנתינת כח שגם למטה תוכל להיות העבודה במילואה ובשלימותה.

ג. וענין זה מודגש גם בכללות העבודה של חודש אלול:

ידוע ביאור רבינו הזקן ²⁸⁷⁰ בנוגע לענינו של חודש אלול – "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה , ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם וכו'".

והענין בזה – ש"שדה" אינה "עיר מושב", מקום מושב אדם – "אתם קרויין אדם" ²⁸⁷¹ , ע"ש "אדמה לעליון" ²⁸⁷² – דקאי על נפש האלקית,

428

אלא זהו מקום שבו נמצאים בהמות כו', כולל גם הבהמה שבאדם – נפש הבהמית.

ובכן: למרות שבחודש אלול נמצאים במקום (ודרגא) שנקרא בשם "שדה", הנה גם במעמד ומצב זה מקבל המלך את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם!

וכל זה – בגלל שבנ"י הם בעצם "אנשי העיר":

לכאורה אינו מובן מ"ש רבינו הזקן (במשל על חודש אלול) ש"יוצאין אנשי העיר לקראתו" – הרי לא מדובר אודות חודש תשרי, שבו נמצאים בעיר ("הולכים אחריו העירה"), שזוהי דרגת עולם האצילות כו' ²⁸⁷³ , אלא נמצאים עדיין בחודש אלול, בהמשך לכל חדשי השנה, ומה גם שבאים זה עתה מחודש אב, שאז נקראת אפילו ירושלים בשם "שדה", כמ"ש ²⁸⁷⁴ "ציון שדה תחרש", וא"כ, מדוע נקראים (במשל) בשם "בני העיר"?

אך הענין בזה – כמדובר פעם בארוכה ²⁸⁷⁵ , ונקודת הענין בקיצור – שבנ"י הם בעצם במעמד ומצב של "בני העיר", גם במשך כל השנה כולה.

ובלשון הכתוב – בפרשת השבוע ²⁸⁷⁶ : "בנים אתם לה' אלקיכם", וכהמשך הכתוב: "לא תתגודדו וגו'", כפירוש רש"י "לפי שאתם בניו של מקום כו'", והיינו, שגם במעמד ומצב שיש צורך בציווי "לא תתגודדו גו' למת", כיון שיש מקום להיפך החיים כו', הנה גם אז נמצאים בנ"י במעמד ומצב ד"בנים אתם לה' אלקיכם".

ולכן, גם כשנמצאים בשדה, ממלאים את העבודה של חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי" – במילואה ובשלימותה, ופועלים את המשכת הברכה – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – ב"השמים כסאי והארץ הדום רגלי", ובאופן שתומשך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, למטה מעשרה טפחים.

* * *

ד. נוסף על כללות ענינו של חודש (ור"ח) אלול, יש גם הוראה מקביעותו בימי השבוע, שיכולה להיות בכמה אופנים, ובשנה זו חל ר"ח אלול ביום השבת.

429

ובהקדים תורת הבעש"ט ²⁸⁷⁷ שכל ענין שבעולם שיהודי רואה או שומע הוא בהשגחה פרטית, ויש בו לימוד והוראה בעבודת ה', ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לעניני תומ"צ, כולל גם הקביעות דר"ח (שבו תלוי' קביעות המועדים), שהרי "מצות עשה .. לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחלת כל חודש מחדשי השנה" ²⁸⁷⁸ .

ה. ובכן:

הקביעות של ר"ח אלול יכולה להיות בימות החול, "קמי שבתא" ²⁸⁷⁹ , ועד – ביום ששי ²⁸⁸⁰ , "בי שמשי" (ערב שבת) ²⁸⁸¹ , שיש בו מעלה יתירה לגבי שאר ימות השבוע, הן בנוגע לענינים שליליים, כפי שמצינו בהלכה שהרץ בערב שבת והזיק, פטור, לפי שרץ ברשות ²⁸⁸² , והן בנוגע לענינים חיוביים, שיש בו מעלת העבודה וההכנה ליום השבת, כמבואר בשו"ע הלכות שבת ²⁸⁸³ .

וכמו"כ יש מעלה מיוחדת כאשר ר"ח אלול חל ביום ראשון בשבוע – להיותו היום הראשון שלאחרי יום השבת, ועד שנקרא "יום אחד" ²⁸⁸⁴ , ע"ש "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו" ²⁸⁸⁵ .

אמנם, מובן וגם פשוט, שמעלת יום ששי ויום ראשון, מצד הסמיכות ליום השבת ( לפני השבת או לאחרי השבת), אינה מגעת למעלת יום השבת עצמו , שבו נעשית העלי' והשלימות – "ויכולו השמים והארץ גו'" ²⁸⁸⁶ – של כל הענינים, כך, שגם עניני ה"שדה" הם באופן נעלה יותר ביום השבת, שבו אין ענין של "עמל" ²⁸⁸⁷ , ואפילו לא עבודה ומלאכה, כיון ש"כל מלאכתך עשוי'" ²⁸⁸⁸ , וכל ענינו הו"ע התענוג – "וקראת לשבת עונג" ²⁸⁸⁹ .

ומה גם שכיון שר"ח אלול הוא לעולם ב' ימים (כיון שחודש אב הוא לעולם מלא), הרי כאשר יום א' דר"ח חל בשבת, ישנה גם המעלה

430

ד"מחר חודש" (יום ב' דר"ח ביום ראשון), כמבואר העילוי שבזה במאמרים המדברים אודות עניני ר"ח ²⁸⁹⁰ .

ו. וכיון שבר"ח אלול מתחיל הענין ד"מלך בשדה", והענין ד"אני לדודי ודודי לי" (לאחרי ההכנה והנתינת כח משבת מברכים החודש), הרי מובן, שכאשר ר"ח אלול חל בשבת, אזי נעשים כל ענינים אלו באופן נעלה יותר – באופן של תענוג.

ובאופן כזה נמשכים הם על כל ימי החודש, שהעבודה בהם נכללת ומתחילה כבר בר"ח, ע"י "מחשבה טובה" ש"הקב"ה מצרפה למעשה" ²⁸⁹¹ .

ועי"ז נעשית גם ההמשכה על כל השנה כולה – שתהי' שנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ²⁸⁹² , בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.

* * *

ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה השמים כסאי גו'.

* * *

ח. התחלת פרשת השבוע היא: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", "ראה" דייקא, והיינו, שלא זו בלבד שיהודי שומע שאומרים לו שהקב"ה נותן לו ברכה, אלא המשכת הברכה היא באופן שרואה זאת בגלוי.

והענין בזה:

יכול להיות ענין שנחשב לברכה מצד אמיתית הענין כפי שהוא לגבי הקב"ה, שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב ²⁸⁹³ , ו"מפי עליון לא תצא הרעות" ²⁸⁹⁴ , אבל ההמשכה למטה היא באופן שלא רואים בגלוי שזהו ענין של חסד, כיון שזהו בחי' חסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים (כמבואר בתניא ²⁸⁹⁵ ). וכמבואר בלקוטי תורה ²⁸⁹⁶ בנוגע לדברי התוכחה שבפ' בחוקותי, ש"אף שלפי הנראה .. הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות", ו"ברכות אלו הוא ע"ד מ"ש בגמרא ²⁸⁹⁷ .. הנך

431

כולהו ברכתא נינהו כו', והיינו, שהברכה היא מבחי' סתום כו'"; ועז"נ "ראה גו' ברכה", שרואים בגלוי שזהו"ע של ברכה.

וזהו גם מ"ש "ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה " – שגם ענין שהי' תחילה היפך הברכה, מתהפך לברכה ²⁸⁹⁸ .

וע"ד מ"ש ²⁸⁹⁹ "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך", והיינו, שהענין ד"אהבך" הוא מבחי' "אנכי" (שנאמר במ"ת) שלמעלה מהוי' אלקיך, ולכן יש בכחו להפוך את הקללה לברכה,

ולפנ"ז – "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע גו'"41, כמו האב שאינו רוצה לשמוע איזה קטרוג על בנו, מפני אהבתו העצמית אליו, וכפי שמביא הצ"צ באוה"ת ²⁹⁰⁰ ש"הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל שרדפו הב"ד של מעלה לשטן המקטרג לחוב, ולא רצו לשמוע ממנו הקטרוגים כו'".

[ולהעיר, שכיון שענין זה נדפס כבר, הרי זה פס"ד בתורה, שיש בכחו לשנות את המציאות – למעלה, וכ"ש למטה (או להיפך: למטה, וכ"ש למעלה, כיון שלמעלה אין בעלי בחירה, חוץ מהקב"ה לבדו)].

וסדר הכתוב הוא מלמטה למעלה: תחילה ברכה סתם, ואח"כ הפיכת הקללה לברכה, שזוהי ברכה נעלית יותר.

וכמו בנוגע לנשמת איש ישראל ²⁹⁰¹ – שתחילה ישנה מציאות הנשמה כפי שהיא למעלה, שזהו באופן של ברכה מלכתחילה, ולאח"ז נעשית ירידת הנשמה למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שזהו לכאורה ענין של היפך הברכה, אבל הכוונה בזה היא – להפוך זאת לענין של ברכה בגלוי, שזוהי ברכה נעלית יותר שנמשכת דוקא ע"י ירידת הנשמה למטה, שעי"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיתה קודם הירידה.

וזהו גם הביאור בנוגע לשמה של מסכת "מועד קטן", אע"פ שמדובר בה אודות ענינים שהם היפך ענין ה"מועד" – דכיון שסיום המסכת הוא בפסוק ²⁹⁰² "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", שזהו"ע ביטול והפיכת ענין בלתי-רצוי, אזי נעשה "מועד" נעלה יותר מאשר "מועד" שאינו קשור עם הפיכת ענין בלתי-רצוי.

ט. וענין זה (הפיכת הקללה לברכה) נעשה ע"י עבודת האדם:

432

שורש והתחלת המציאות של היפך הברכה – הרי זה הענין של עבודה זרה, שעז"נ "לא יהי' לך אלהים אחרים" ²⁹⁰³ , "לא תעשון אתי אלהי כסף גו'" ²⁹⁰⁴ , דכיון שיש צורך לצוות על זה, הרי מובן שיש אפשרות שתהי' מציאות כזו ח"ו, ועי"ז נעשית המציאות של היפך הברכה.

אמנם, כאשר יהודי מקיים הציווי "לא יהי' לך גו'", ועד שמבטל את המציאות של ע"ז, אזי בדרך ממילא מתבטלת המציאות של היפך הברכה.

וזהו שבהמשך ל"ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" (לא רק ברכה מלכתחילה, אלא גם ברכה נעלית יותר הקשורה עם הפיכת הענינים הבלתי-רצויים) – נצטוו בנ"י לאבד כל סוגי הע"ז בכניסתם לארץ ישראל:

ארץ ישראל, ש"זבת חלב ודבש היא וזה פרי'" ²⁹⁰⁵ (פירות משובחים) – בהיותה "ארץ כנען", היתה מלאה גילולים, "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" ²⁹⁰⁶ , ועד כדי כך, שבחירת המקום לבנות עליו את ביהמ"ק הוצרכה להיות "ע"פ נביא", כיון "שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו" ²⁹⁰⁷ .

ולכן נאמר לבנ"י: "כי אתם עוברים את הירדן אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו'" ²⁹⁰⁸ , "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים גו'", "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" ²⁹⁰⁹ .

וזהו המשך הענינים בפרשה ²⁹¹⁰ – שע"י איבוד ע"ז נעשה הענין ד"ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה", שזוכים לשלימות הברכה הקשורה עם ביטול והפיכת הלעו"ז.

י. ובהמשך לזה, יש לבאר פירוש רש"י על הפסוק ²⁹¹¹ :

הביאור בפירוש רש"י, "מזבח – של אבנים הרבה. מצבה – של אבן אחת, והוא בימוס ששנינו במשנה ²⁹¹² אבן שחצבה מתחלתה לבימוס.

433

אשרה – אילן הנעבד. ואבדתם את שמם – לכנות להם שם לגנאי, בית גליא, קורין לה בית כריא, עין כל, עין קוץ",

– ש"ונתצתם גו'" אינו הוספה על "אבד תאבדון גו'" בנוגע למזבחות ומצבות כו' שאינם ע"ז גופא, כי אם משמשי ע"ז, אלא זהו ביאור ופירוש ש"אלקיהם" שצריכים לאבדם הם "מזבח מצבה כו'"*, והחילוק ביניהם הוא (לא בענין הע"ז, אלא) רק ש"מזבח – של אבנים הרבה", ו"מצבה – של אבן אחת", "והוא בימוס ששנינו במשנה** אבן שחצבה (רק) מתחלתה לבימוס" (מקום מושב לע"ז, אבל לאח"ז "עובדין את הבימוס כע"ז עצמו" ²⁹¹³ ), וכן "אשרה" הוא (לא "עץ רענן" שמוסיף חשיבות בע"ז***, אלא) "אילן הנעבד".

*) שהרי פשוטם דמקראות אלו – שלפנ"ז ושלאח"ז – מפורש: " אלקיהם ".

**) מוכרח לראי' להוציא מפי' מצבה – רק סימן ²⁹¹⁴ , או לכל היותר – ליצוק עלי' שמן ²⁹¹⁵ .

***) או סימן להראות הדרך לע"ז (כפי' הרמב"ן ²⁹¹⁶ ).

ועפ"ז צ"ל ש"ואבדתם את שמם" אינו ציווי לבטל את הזכר של הע"ז (דא"כ צריך לבטל לכל לראש את משמשי'), אלא "לכנות להם שם גנאי", ע"י שינוי שמה של הע"ז גופא לשם של גנאי.

והצורך בב' הדוגמאות: "בית כריא" ו"עין קוץ" – לא בגלל ש"בית כריא" מדגיש את ענין האיבוד ("ואבדתם"), ע"י הגנאי בתכלית (לשון חפירה ²⁹¹⁷ ושפלות), ו"עין קוץ" מדגיש את הגנאי ע"י הדמיון להשם , שדומה בהברתו ל"עין כל", אלא בפשטות ²⁹¹⁸ – כנגד ב' סוגי המקומות שנזכרו בכתוב: "על ההרים הרמים גו'" – "בית גליא", לשון גובה; ו"תחת כל עץ רענן", עושה פרי – "עין כל", שמורה על ההשפעה.

434

ולכן השמיט רש"י הדוגמא הנוספת שבגמרא ²⁹¹⁹ : "פני מלך, פני כלב", כיון שאינה שייכת לפשטות הכתובים כאן –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 94 ואילך.

*

יא. כאן המקום להוסיף ביאור בהמדובר לעיל ²⁹²⁰ בנוגע להכרחו של רש"י לפרש "ושננתם לבניך" ²⁹²¹ , "אלו התלמידים", ממ"ש בפ' ויחי ²⁹²² "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", ופירש רש"י, "מלמדי תינוקות .. משמעון", שמזה מוכח שאין חיוב על האב ללמד בעצמו את בנו, ובדרך כלל שוכר האב מלמד לבנו – ששאלו על זה כמה שאלות ²⁹²³ , ומהם:

ע"פ הנ"ל נמצא שהחיוב ד"ושננתם לבניך, אלו התלמידים" הוא על שבט שמעון דוקא, ולא על כל בנ"י?

אבל באמת מובן בפשטות שאין מקום לשאלה זו: הציווי "ושננתם לבניך, אלו התלמידים" הוא בודאי לכל בנ"י, ובודאי יכולים להיות וישנם "מלמדי תינוקות" לא רק משבט שמעון, אלא גם משאר השבטים; ומ"ש רש"י "מלמדי תינוקות .. משמעון כדי שיהיו נפוצים", היינו ²⁹²⁴ , שמשבט שמעון יהיו ריבוי מלמדים.

ועוד שאלו:

בפירש"י בפ' ויחי יש ב' פירושים: "אחלקם ביעקב", "אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. ד"א אין לך עניים .. מלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים וכו'". ולכאורה, ההוכחה על החיוב ד"ושננתם לבניך אלו התלמידים" היא רק לפי הפירוש הב', משא"כ לפי פירוש הא'?

וגם: כיון שרש"י מזכיר גם "סופרים", א"כ, מהו ההכרח ש"אפיצם בישראל" קאי גם על "מלמדי תינוקות"?

בנוגע לשאלה הראשונה, יש לתרץ ע"ד משנת"ל ²⁹²⁵ בפירוש רש"י בפ' אמור על הפסוק ²⁹²⁶ "וינצו במחנה", "על עסקי המחנה", אע"פ

435

שפירוש זה מתאים רק לפי' הג' ב"ויצא בן אשה ישראלית", "מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו כו'", משא"כ לפי פי' הא' והב'. ועד"ז בנדו"ד, שהפירוש "ושננתם לבניך אלו התלמידים" הוא רק לפי פי' הב' ב"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון".

אבל באמת יש לתרץ תירוץ מרווח יותר, ועי"ז יתורצו ב' השאלות בחדא מחתא, כדלקמן.

יב. ובהקדם הביאור בפרש"י הנ"ל – מהו הצורך בב' הפירושים ²⁹²⁷ :

בפירוש הא', "אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים" – יש להקשות:

"אחלקם ביעקב" – נאמר על "שמעון ולוי אחים", שכיון ש"כלי חמס מכרותיהם" ²⁹²⁸ , לכן "אחלקם ביעקב", שיהיו חלוקים זמ"ז. ואילו הענין "שלא יהא לוי במנין השבטים" אינו שייך לחלוקה בין לוי לשמעון דוקא, שהרי לוי חלוק מכל השבטים ?

ויש לומר, שמקודם לכן הי' לוי חלוק מכל שאר השבטים, מלבד משבט שמעון, שהרי "שמעון ולוי אחים"; ועי"ז ש"לא יהא לוי במנין השבטים", ניתוסף החילוק של לוי גם משמעון.

אבל עדיין יש להקשות:

החלוקה "שלא יהא לוי במנין השבטים" מדגישה את המעלה של שבט לוי, שהוא מקודש מכל שאר השבטים. ולכאורה, כיון ש"אחלקם ביעקב" בא כתוצאה מזה ש"כלי חמס מכרותיהם .. באפם הרגו איש וגו'", שזהו ענין בלתי-רצוי , לא מסתבר לומר שחלוקה זו תתבטא בענין של מעלה , שהרי לא יתכן שיהא חוטא נשכר?!

ולכן מפרש רש"י פירוש נוסף – ש"שבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות (כך שחלוקה זו אינה ענין של מעלה, ובמילא אין זה באופן שיהא חוטא נשכר, אלא ש)נתן לו תפוצתו דרך כבוד".

וכאן מדייק רש"י ומוסיף הלשון "תפוצתו" – בהתאם להוספה בלשון הכתוב "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

436

וכיון שבכתוב מדובר גם אודות שמעון ("שמעון ולוי גו'"), הרי מובן, שגם אצל שמעון ישנו הענין ד"אפיצם בישראל" – ש"אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים ".

יג. ועפ"ז:

החילוק בין פי' הא' לפי' הב' הוא רק בנוגע ללוי – אם החלוקה שלו מתבטאת בכך שלא יהא במנין השבטים (ועי"ז יפרד גם משמעון), או בכך שעשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות (ואז לא יפרדו שמעון ולוי זמ"ז, אלא יהיו שניהם יחד נפוצים בכל מושבות בנ"י);

אבל בנוגע לתפוצתו של שמעון , ש"אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים" – הרי זה גם לפי פי' הא' באופן החלוקה של לוי69.

וכיון שכן, הרי ההוכחה שהחיוב "ושננתם לבניך" אינו כפשוטו, אלא "לבניך אלו התלמידים", מזה שמשבט שמעון היו מלמדי תינוקות – היא לא רק לפי' הב', אלא גם לפי' הא'.

יד. ועפ"ז יש לבאר גם הכרחו של רש"י לומר שמשמעון היו "סופרים ומלמדי תינוקות" – כי:

כיון שבכתוב נאמרו ב' ענינים: "אחלקם" ו"אפיצם", הנה בהתאם לכך הם ב' הענינים ד"סופרים ומלמדי תינוקות": "אחלקם" – ע"י "סופרים", שהרי בכל מושבות בנ"י יש צורך בסופרים שיכתבו עבורם ספרי-תורה, תפילין ומזוזות; ו"אפיצם" – ע"י "מלמדי תינוקות", שביחס אליהם מתאים הלשון "אפיצם" יותר מאשר ביחס ל"סופרים", כי, סופר, יכול לישב בביתו ויגיעו אליו כל בני העיר לרכוש ממנו סת"ם, משא"כ מלמד תינוקות, שצריך לכתת את רגליו ולילך מבית לבית לאסוף את התינוקות כדי ללמדם ²⁹²⁹ .

[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים, שיש עוד פרטים הדורשים ביאור, אבל, לאחרי חמש שנים שעוסקים בלימוד פירוש רש"י, הגיע כבר הזמן שלא יצטרכו לפרש ולבאר כל דבר ודבר, אלא יוכלו לעיין ולהבין לבד].

*

437

טו. המשך הביאור בנוגע לשיטת הרמב"ם בענין התשובה – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א ס"ז ²⁹³⁰ .

* * *

טז. הביאור בפרקי אבות ²⁹³¹ , "תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, תלמידיו של בלעם הרשע ²⁹³² עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה" – החידוש שבלעם הוא הלעו"ז דאברהם אבינו ²⁹³³ (אף שבכלל ידוע שהי' הלעו"ז דמשה רבינו ²⁹³⁴ ); השייכות של ג' מדותיו של בלעם לג' עניני ושמות הע"ז ²⁹³⁵ : רוח גבוהה – בית גליא, נפש רחבה

438

– עין כל, ועין רעה – פני כלב (ש"כלבים ²⁹³⁶ .. לא ידעו שבעה" ²⁹³⁷ ); וענין ד"פני הדור כפני הכלב" ²⁹³⁸ למעליותא, בנוגע ל"רעב .. לדבר ה'" ²⁹³⁹ באופן ש"לא ידעו שבעה" ע"י הפצת המעיינות חוצה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש שם ע' 104 ואילך.

יז. וההוראה מזה ²⁹⁴⁰ :

אע"פ שבלעם הרשע הי' זה שאמר "לא אוכל לעבור את פי ה'", ולא התפעל מכל הבקשות של בלק מלך מואב, בהבטיחו "מלא ביתו כסף וזהב", וגם לא התפעל כ"שראהו מצחק בו", שזהו לכאורה קיום הוראת השו"ע ²⁹⁴¹ "אל יבוש מפני המלעיגים" – הנה כל זה אינו מספיק, אם יש, ר"ל, עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה.

כאשר מתנהגים כהנהגת בלעם בג' הנ"ל – הנה במשך הזמן נאבד גם הטוב שהי' לפנ"ז, וזה מביא למעמד ומצב ש"יורשין כו'", כסיום המשנה בנוגע לתלמידיו של בלעם הרשע.

אבל בנ"י ²⁹⁴² – כולל גרים – הרי אומרים "אברהם אבינו ", והנהגתם היא באופן של עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, ואוכלין בעוה"ז ונוחלין העוה"ב.

[בסיום ההתוועדות הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות התחלת הפרשה שקורין במנחה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" ²⁹⁴³ ].