עדר דיני בציעת הפת בשבת

עדר דיני בציעת הפת בשבת

ובו ח' סעיפים

שלש

סעודות ולחם משנה

א שלש⁷⁰⁶

סעודות חייב כל אדם⁷⁰⁷

לאכול בשבת ⁷⁰⁸ ורמז לזה ששלש פעמים היום נאמר גבי אכילת המן בשבת ⁷⁰⁹ שנאמר ⁷¹⁰ ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא

תמצאוהו וגו':

ב וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות ⁷¹¹ שלמות ⁷¹² , אחד אנשים ואחד נשים ⁷¹³ , וסמך לזה שנאמר ⁷¹⁴ לקטו לחם משנה וגו'.

ואין צריך

שיבצע משתיהן, אלא שיאחז שתיהן בידו ויבצע מאחת מהן, שהרי לא נאמר לחם משנה אלא

בלקיטה, דהיינו אחיזה ⁷¹⁵ (ורשאי להשמיט השניה מידו בשעת הבציעה, ודי במה שאחז

שתיהן בשעת ברכת המוציא ⁷¹⁶ ).

וצריך לבצוע

מן העליונה, שאין מעבירין על המצות ⁷¹⁷ .

במה דברים

אמורים ביום השבת, או בליל יום טוב ⁷¹⁸ , אבל בליל

שבת יש נוהגין מטעם הידוע להם לבצוע על התחתונה ⁷¹⁹ .

וכדי שלא

לעבור על המצות מניחין התחתונה קרוב אצלם יותר מהעליונה, ונמצא שאין כאן מעביר על

המצוה כלל ⁷²⁰ . או לוקחין העליונה בשעת ברכת המוציא, ומניחים אותה

למטה, ובוצעין עליה ⁷²¹ :

בציעת הפת

ג מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה,

מפני שנראה כמחבב סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה. ואע"פ שבחול אין לעשות כן

מפני שנראה כרעבתן, מכל מקום הואיל ואינו עושה כן כל ימות החול אלא בשבת בלבד,

ניכר הדבר שאינו עושה בשביל רעבתנות, אלא בשביל כבוד השבת ⁷²² :

ד אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע ⁷²³ , אם הם זקוקים לככרו, דהיינו שאין להם לחם משנה לפני

כל אחד ⁷²⁴ , והם יוצאים ידי חובתם במה ששומעים ממנו ברכת המוציא

שמברך על לחם משנה ⁷²⁵ , ואוכלים מאותו לחם משנה⁷²⁶. אבל

אם יש לחם משנה לפני כל אחד מהם, שאינם זקוקים לטעום מלחם משנה שלפניו, יכולים

לטעום ממה שלפניהם קודם שטעם הוא ממה שלפניו:

סעודה של פת

ה אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני תבשילין הרבה,

אע"פ שהם מחמשת המינים, אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת,

עד שיאכל לחם ⁷²⁷ שמברכין

עליו המוציא וברכת המזון ⁷²⁸ (ועוד ⁷²⁹ שעיקר סעודה הוא הלחם ⁷³⁰ שעליו יחיה האדם⁷³¹),

לפי שלגבי אכילת המן, שממנה למדו ג' סעודות⁷³²,

נאמר בה לחם ⁷³³ , שנאמר ⁷³⁴ ויאמר אליהם משה הוא הלחם אשר נתן וגו':

ו וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי חובתו, אבל כביצה

בלבד נקראת אכילת עראי, ואינו יוצא בה ⁷³⁵ .

ויש אומרים ⁷³⁶ שבכזית בלבד יוצא ידי חובתו.

ויש אומרים

שבסעודה שלישית אין צריך לחם כלל, ויתבאר הכל בסימן רצ"א ⁷³⁷ :

ז טוב לברך על ב' אגודות של הדס קודם קידוש של לילה,

ושל יום, ובתוך סעודה שלישית ⁷³⁸ :

ח אם יש קצת אונס שלא יוכל לסעוד בלילה, יכול לדחות

הסעודה עד למחר, שיאכל ג' סעודות ביום, ובלבד שיקדש בלילה ויאכל מיד אחר הקידוש

כזית מחמשת המינים או שישתה עוד רביעית יין ⁷³⁹ כמו שנתבאר

בסימן רע"ג ⁷⁴⁰ .

אבל אם אין

שם אונס אין לעשות כן ⁷⁴¹ שהרי אפילו מבעוד יום מצוה למנוע מלאכול כדי שיאכל

בלילה לתיאבון כמו שנתבאר בסימן רמ"ט ⁷⁴² :

[705] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

שלש סעודות ולחם משנה (ס"א-ב).

(ב)

בציעת הפת (ס"ג-ד).

(ג)

סעודה של פת (ס"ה-ח).

[706] כדלקמן ס"ב (אחד

אנשים ואחד נשים).

[707] ברייתא קיז, ב (כמה סעודות חייב אדם

לאכול בשבת, שלש). רמב"ם פ"ל ה"ט (חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת).

וכן הוא לעיל סי' רמב ס"ד-ה (כדי לאכול שלשה סעודות בשבת ...

כדי שיהיה לו שלשה סעודות לאותו שבת). סי' רמט ס"ו (ויאכל למחר ביום שלש

סעודות) וס"י (חובת ג' סעודות). סי' רנד ס"ז-ח (מזון שלש סעודות של שבת ...

מצות ג' סעודות בשבת ... מצות שלש סעודות בשבת). סי' רסז ס"ג (ג' סעודות

שחייב לאכול בשבת ... כדי שיקיים ג' סעודות בשבת). לקמן סי' רפח ס"ב (שתקנו

בג' סעודות). סי' רצא ס"א (בכל אחת משלש סעודות) וס"ה (לג' סעודות). סי'

שלד ס"א-יא (מזון ג' סעודות ... לשלש סעודות ... שלש סעודות ... ג' סעודות

לשבת ... מג' סעודות ... לג' סעודות ... בשביל ג' סעודות של שבת ... מג' סעודות).

סי' שלה ס"א (לג' סעודות ... מג' סעודות). סי' תכט ס"ז (ובשבת מזון שלש

סעודות).

ולענין יום טוב, ראה לקמן סי' תקכט ס"ג (שחייב אדם לאכול

בכל יום טוב ב' סעודות, אחת בלילה ואחת ביום בשחרית, אבל אין צריך לאכול סעודה שלישית,

אלא אם כן חל בשבת).

[708] גמרא שם (תנו רבנן כמה סעודות חייב אדם

לאכול בשבת שלש, רבי חידקא אומר ארבע, אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר

משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה, רבי חידקא סבר הני תלתא

היום לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא). וראה מראי מקומות וציונים.

ומזה למדנו גם שבסעודות אלו צריך לאכול לחם, כדלקמן ס"ה ( לפי

שלגבי אכילת המן, שממנה למדו ג' סעודות, נאמר בה לחם, שנאמר ויאמר אליהם משה הוא

הלחם אשר נתן וגו').

[709] בשלח טז, כה.

אלא שלימוד זה הוא רק "רמז". ואילו פירוש

הפשוט הוא, שעכ"פ חייבים לאכול בשבת, ואסור להתענות בו, כדלעיל סי' רמב

בקונטרס אחרון ס"ק א (להרמב"ם ז"ל שאין מצוה אלא שלא להתענות בו,

כמבואר בב"י סי' תי"ח. ונפקא ליה מדכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה',

מכלל דבשבת אסור להתענות. ולא חשיב לה בתרי"ג, משום דנפקא מכלל מצות אכילת

המן שאינה נוהגת לדורות).

[710] שבת קיז, ב (בשבת חייב אדם לבצוע על

שתי ככרות, דכתיב לחם משנה). ברכות לט, ב. טור ושו"ע ס"א (בוצע על שתי

ככרות).

וכן הוא ביום טוב, כדלקמן בסמוך (או בליל יום טוב), ושם נסמן

(הערה 717 ).

ולענין לחם משנה בליל הפסח, נתבאר לקמן סי' תעה ס"ג (בליל

פסח יש אומרים שאין צריך כי אם אחת ומחצה ... ויש אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על

לחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב, צריך להיות

עוד פרוסה אחת משום לחם עני, וכן המנהג פשוט, ואין לשנות אלא בשעת הדחק), ושם נסמן

(הערה יד).

[711] תוס' ברכות שם ד"ה והלכתא (בשבת

נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך, שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה, שאז לא יהיה

לו לחם משנה). רמ"א שם (שלימות).

ונתפרש יותר לעיל סי' קסז סוף ס"ג (מצוה מן המובחר לברך

על הפת כשהיא שלימה, ולא לפורסה תחילה ואחר כך לברך עליה ... וטוב לחתוך מעט בסכין

פרוסת הבציעה מן הלחם קודם שיתחיל לברך ... בשבת ויום טוב אין לחתוך כלל בלחם עד

לאחר הברכה, כי שמא תשמיט ידו ויחתוך יותר מכשיעור הזה ונמצא שבצע על פרוסה, ובשבת

צריך להיות לחם משנה שלם). סי' קסח ס"ג (אם יש לאדם ב' חצאי לחם, ואין לו לחם

שלם ללחם משנה בשבת, יחברם יחד ... ולא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לענין לחם

משנה ... אבל אם יש לו לחם שלם אין לסמוך על זה).

ומנהג חב"ד נתפרש בהיום יום לט"ו אד"ר (רושמים

על הלחם קודם ברכת המוציא, אבל נזהרים שלא לחתוך). והוא כמנהג שהובא במ"א

ס"ק א (המדקדקים נוהגים לרשום בסכין קודם ברכה (ב"ח סי' קס"ז, בשם

רש"ל, וכן כתב בספר תורת חיים)). וראה תהלה לדוד סק"א.

[712] כדלקמן סי' רצא ס"ח (נשים

חייבות בסעודה שלישית כמו אנשים, וכן לבצוע על ב' ככרות בכל סעודה, שלכל מעשה שבת

איש ואשה שוין), ושם נסמן (הערה 1923 ).

[713] בשלח טז, כב. ברכות ושבת שם (דכתיב לחם

משנה). טור ולבוש ס"א (דכתיב לקטו לחם משנה).

אבל קיי"ל שמצות לחם משנה הוא רק מדברי סופרים, והלימוד

מהפסוק הוא רק אסמכתא, כדלעיל סי' רעא קונטרס אחרון ס"ק ב ( שבמ"א

סי' רנ"ד סקכ"ג מבואר דאינו חובה כל כך ... עכ"פ לחם משנה יש לו

אסמכתא מדאורייתא) .

וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 174 הערה

15.

[714] שבת שם (אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא

דנקט תרתי ובצע חדא, אמר לקטו כתיב), ופרש"י (דמשמע אחיזה, אבל בציעה לא כתיב

משנה). ברכות לט, ב. טור ושו"ע שם (שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה).

[715] וכן הוא לקמן סי' תעה ס"ד-ה (וצריך

שיאחז שתי השלימות בידו בשעת ברכת המוציא. ולאחר שגמר ברכת המוציא יש להשמיט

השלישית השלימה מן ידו). וכן הוא בפסקי ההגדה של רבינו (ויקח המצות כסדר שהניחם

הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך ... יניח השלישית להשמט מידו ... ואחר

כך יבצע).

[716] יומא לג, א (אין מעבירין על המצות),

ופרש"י (הפוגע במצוה לא יעבור ממנה). הגהות מיימוניות פ"ח מהל' חמץ ומצה,

נוסח ההגדה אות ז (פירש ראבי"ה ... משום מעבירים על המצות ... עיקר מצוה היא

על הראשונה, עליה נעשה ברכת המוציא, וראוי שתעשה על הראשונה מהאי טעמא ... וכן כתב

בעל הרוקח ... ויברך המוציא ויבצע העליונה). כל בו סי' כד (אנו נוהגים לבצוע

העליון). ב"ח ס"א (דין התלמוד דאין מעבירין על המצות, דמטעם זה כתב

רבינו גבי מצה בסימן תע"ג וחציה השנייה ישים בין שתי השלמות, כדי שיפגע בשלמה

תחלה כשיבא לברך ברכת המוציא, שממנה יש לו לבצוע, והיינו מטעם שלא יהא עובר על

דברי חכמים שאמרו אין מעבירין על המצות ... ועל כן יש לבצוע לעולם על העליון כאשר

נהגו הזקנים משנים קדמוניות וכן אני נוהג).

וכן הוא לקמן סי' תעה ס"ד (ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי

שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה, וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת

על אכילת מצה היא על הפרוסה שהיא לחם עני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה יצטרך לעבור על

המצות כשיברך המוציא בתחלה), ושם נסמן (הערה כט).

[717] שגם ביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה,

כדלעיל סי' קסז ס"כ (ובשבת ויום טוב צריך להיות לפני המסובין לחם משנה). לקמן

סי' תעג סכ"ד (שביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה). סי' תעה ס"ג (שבכל

יום טוב חייב האדם לבצוע על לחם משנה), ושם נסמן (הערה יד).

ובוצעים בליל יום טוב על העליונה, כמובא לעיל (הערה הקודמת)

לענין ליל פסח, ונתבאר בדרכי משה ס"ק א (ובענין סדר של פסח פשוט הוא שלוקחין

העליונה לברכת המוציא, והשלישית התחתונה לכריכה, וזה מבואר מדברי הפוסקים והמסדרים

אחרונים שסדרו סידורו של פסח. ואפשר שמה שכתב ב"י שראה גדולים לבצוע התחתונה,

היינו דוקא בליל שבת, אבל ביום השבת או בליל יום טוב יש לבצוע על העליונה). רמ"א

ס"א (בלילי יום טוב בוצע על העליונה).

[718] כל בו סי' כד (ויש נוהגין לבצוע התחתון

לא העליון). הובא בב"י ד"ה כתב הכל בו. שו"ע שם (ובוצע התחתונה).

והטעם הובא בלבוש ס"א (שיש בו סוד על פי הקבלה, שהתחתונה

היא המנהגת ומפרנסת בליל שבת). עולת שבת סק"א (והטעם מבואר ליודעי חן, רמז

להשכינה שהיא תחתונה ומנהגת ומתפרנסת בליל שבת).

[719] ט"ז סק"א (ואני נהגתי בעצמי,

כשמברכין על התחתונה, מניח אני אותה קרוב אלי יותר מהעליונה, נמצא שפוגע אני תחלה

בתחתונה, ואין כאן מעביר על המצות כלל).

והיינו שכדי שלא יהא מעביר על המצות, צריך לבצוע על העליונה או

על הסמוכה אליו, כדלקמן סי' תעה סכ"ה (כשמביא לפניו הירקות עם כל דברים אלו,

טוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצוות, דהיינו שהירקות יהיו

סמוכים לו יותר מן המצה, והמצה מן המרור וחרוסת, והמרור והחרוסת מן שני תבשילין),

ושם נסמן (הערה רט).

[720] מ"א סק"א (ולי נראה להכריע,

דבתחלה יניחנו למעלה בשעת אמירת ויכלו, ובשעת המוציא יקח העליונה בידו ויניחנה

למטה, ויבצע עליו).

ומנהג

חב"ד להניחם בליל שבת זו בצד זו, כמבואר בתורה אור בשלח סו, ד (מצד עצמות אין

סוף ב"ה שניהן בדבור אחד נאמרו כו', שכולל לשניהם בשוה. וזהו שעל פי הנסתר צריך

להיות ב' חלות דלחם משנה זו בצד זו). לקוטי תורה עקב יז, ב (העיקר הם ב' החלות

שעליהם מברך המוציא, שמניח אותם זו בצד זו). אגרות קודש חי"ח אגרת ו'תתמט (אופן

הנחת הלחם משנה, בליל שבת ולמחרתו . בליל

שבת זו אצל זו, ולמחרתו באופן שהחלה מימין תהי' למעלה קצת על השני' אבל רק קצת).

וראה אורחות מנחם ע' מב.

[721] רבי זירא שבת קיז, ב (רבי זירא הוה בצע

אכולה שירותיה. אמר ליה רבינא לרב אשי והא מיחזי כרעבתנותא, אמר ליה כיון דכל יומא

לא עביד, והאידנא הוא דקעביד, לא מיחזי כרעבתנותא). ופרש"י (פרוסה גדולה, ודי

לו בה לאותה סעודה, ולכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה). ברכות

לט, ב. טור ושו"ע ס"ב (מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל

הסעודה). לבוש ס"ב (אף על פי שבחול לא יעשה כן משום דמיחזי כרעבתנות, בשבת

מצוה לעשות כן, כדי להראות חיבוב למצות סעודת שבת שחפץ לאכול הרבה, ואין זה נראה כרעבתנות,

כיון שאין עושה כן בחול).

ונתבאר לעיל סי' קסז ס"ד (מהלכות דרך ארץ שלא לבצוע פרוסה

קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא גדולה יותר מכביצה בחול, מפני שנראה כרעבתן. אבל

בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, ואין לחוש לרעבתנות, כמו

שיתבאר בסימן רע"ד).

ואפשר שמטעם זה נתבאר לקמן סי' תעה ס"ו (יכניסם לפיו בבת

אחת ... ירסקם בפיו, ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת, ואחר כך יבלע כזית השני

בבת אחת), ושם נתבאר (הערה מג).

*

עוד נתבאר לעיל סי' קסז ס"ד (וכל זה כשאוכל לבדו, אבל אם

אוכל עם בני ביתו או אורחים, מצוה מן המובחר לבצוע פרוסה גדולה כל כך שיתן לכל

המסובים היוצאים ידי חובתם בברכתו מפרוסה זו שבירך עליה, ולא מהלחם הנשאר ממנה).

ומטעם זה, הנה גם כשאוכל לבדו, וחותך חצי מהחלה, ואחר כך חותך

פרוסה לאכול ממנה, לא יחתוך את הפרוסה מהחצי שנשאר בידו, כי אם מהחצי שחתך מהחלה.

וכן נהג הרבי.

[722] ברכות מז, א (אין המסובין רשאין לאכול

כלום עד שיטעום הבוצע). טור ושו"ע ס"ג (אין המסובין רשאים לטעום עד

שיטעום הבוצע).

וכן הוא גם בחול, כדלעיל סי' קסז ס"כ (אין המסובים רשאים

לטעום עד שיטעום הבוצע).

וכן הוא לענין יין הקידוש, כדלעיל סי' רעא ס"ל ( לא

יטעמו המסובים קודם שיטעום המקדש, אם הם זקוקים לכוסו ), ושם נסמן (הערות 394 - 395 ).

[723] ירושלמי ברכות פ"ו ה"א (רבי

אבא בשם רב, מסובין אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך. ריב"ל אמר שותין אף

על פי שלא שתה. מה פליג, מה דמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר אחד, מה דמר ריב"ל

כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו). תוס' פסחים קו, א ד"ה הוה גחין (וגם בהמוציא

יש להוכיח מירושלמי, אם יש לכל אחד ככרו אין צריך להמתין, ואוכל כל אחד משלו ...

בשאין ככר לפני כל אחד, אי נמי בשבת, וכגון שאין להם לחם משנה, דאז צריכין לאכול

מבציעתו). טור ושו"ע שם (אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, ואם יש

לפני כל אחד לחם משנה יכולים לטעום אף על פי שעדיין לא טעם הוא).

וכן הוא גם בחול, כדלעיל סי' קסז ס"כ (ואם כל אחד אוכל

מככרו, ואין זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאין לטעום מככרותיהם קודם שיטעום הבוצע

מככרו).

וכן הוא לענין יין הקידוש, כדלעיל סי' רעא ס"ל ( אבל

אם היו להם כוסות יין שאינן פגומים, רשאים לשתות קודם שישתה המקדש).

[724] וכן הוא לקמן סי' תעג סכ"ד (כיון

שהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית, הם יוצאים גם כן בלחם משנה של בעל הבית).

אמנם נהגו רבים, שאחרי שבעל הבית מברך

ובוצע מלחם משנה ומחלק פרוסות לבני הבית, מברכים הם בעצמם; אף שבשעה שהם מברכים

כבר נחתך הלחם משנה.

והטעם לזה הוא כדלעיל סי' קסז סי"ח

(נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו משום שההמון לא היו נזהרים מלהשיח בין שמיעת הברכה

להטעימה, לכן הנהיגו לברך כל אחד לעצמו, וכיון שנהגו כן הרי זה כאילו היתה דעתם

בפירוש בקביעותם יחד שקובעים על דעת שלא להצטרף ופטורין מהידור זה).

אמנם עדיין יש להבין הטעם שמכל מקום

יוצאים ידי חובת לחם משנה.

וכבר נשאל בזה הרבי, והשיב על כך באגרות

קודש חי"ד אגרת ד'תשעט (במה שכותב שראה מנהג אנ"ש דכשיש לחם משנה רק

לאחד ומוציא את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך ברכת המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה

על זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' רע"ד סעיף ד' ובאחרונים שם – אשר

המסובים יוצאים גם בברכת המוציא. והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת בברכת המוציא,

וכידוע שאפילו בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה, בכל זה נכון

מנהג הנ"ל – כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק

בין שמיעת הברכה להאכילה וכו', ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר

הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם, ולכן אפילו בסתם ה"ז כן ונגרר אחרי הרוב

שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא. ובפרט כשהעם רב ... ולכן יש

להנהיג דוקא מנהג ההוא, ז. א. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין. ומ"ש אשר

נראה באחרונים שאם עושים כן, ברכה כ"א לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה.

לא ידעתי מקור על זה. ואדרבה בפירוש כתוב באשל אברהם להגה"צ מבוטשאטש לסימן

הנ"ל – שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו).

וכן נתבאר בשיחת שמחת תורה תשי"ז (תורת מנחם חי"ח ע' 96).

והיינו שמפרש מה שנתבאר כאן (והם

יוצאים ידי חובתם במה ששומעים ממנו ברכת המוציא שמברך על לחם משנה), דסגי במה

ששומע מבעל הבית ברכת המוציא, אף שאינו יוצא ממנו ברכת המוציא ומברך לעצמו.

ויש לעיין איך יוסברו לפי זה הדברים

האמורים לקמן

סי' תעג סכ"ד (כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית, הם יוצאים גם כן

בלחם משנה של בעל הבית).

וראה בדי השלחן סי' לו ס"ק ט,

וסי' פב ס"ק ו. מראי

מקומות וציונים. קובץ מגדל אור ח ע' רעט. "הלכות ליל הסדר"

אותיות ה-ז.

[725] משמעות התוס' שם ( וכגון שאין להם לחם משנה, דאז צריכין

לאכול מבציעתו).

ולפי זה יוצא, שגם בליל הסדר, שאם אין מספיק כזיתי מצה בקערה

של בעל הבית בשביל כל בני הבית, ואוכלים את מצת המצוה שלהם ממצות אחרות, מכל מקום צריכים

הם לאכול לפחות פרוסה קטנה ממצות הלחם משנה של הקערה, כדי לצאת ידי חובת לחם משנה.

[726] תוס' פסחים קא, א ד"ה טעימו (אם

מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת ... היינו דוקא בסעודה שלישית, אבל לא

בסעודת ערבית ושחרית, שהם עיקר כבוד שבת). יראים סי' צב (בכל מילי לא נפיק ידי

חובתיה בסעודתא דשבתא, כי אם בנהמא). אור זרוע הל' ערב שבת סי' כא (דלא חשיב

סעודות שבת אלא ... הלחם). רא"ש פסחים פ"י ס"ה (אפילו אם יועיל

מיני תרגימא להשלים סעודה שלישית, מסתברא דלענין עיקר סעודת שחרית וערבית אינו

מועיל). טור ושו"ע ס"ד (סעודה זו ושל שחרית אי אפשר לעשותה בלא פת).

ועל זה מביא כאן את ג' הטעמים שנתבארו בראשונים:

(א) שמברכים עליו המוציא וברכת המזון.

(ב) שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחי' האדם.

(ג) שלגבי אכילת המן נאמר לחם.

הלכה זו הובאה גם לעיל סי' קפח ס"י (בשבתות וימים טובים

של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון ... שהלחם הוא עיקר

הסעודה, שכל סעודה נקרא על שם הלחם).

סי' רמט ס"י (סעודת שבת דהיינו מלחם שמברכים עליו המוציא,

שהוא עיקר סעודת שבת).

סי' רנד ס"ח (בלא פת אי אפשר לקיים מצות ג' סעודות בשבת).

סי' רסג ס"ג (הפת ... שהיא עיקר מצות הסעודה, כמו שיתבאר

בסי' רע"ד).

סי' רעא ס"ח (שהפת הוא עיקר מצות סעודת השבת, שאי אפשר

לקיימן כלל בלא פת כמ"ש בסי' רע"ד).

סי' תקכט ס"ד (ועיקר הסעודה הוא

הלחם אשר הוא אוכל, לפיכך צריך להזהר שיאכל בכל סעודה פת).

וכן הוא בפסקי דינים צמח צדק שנז, ג (שתי סעודות הראשון

דלילי שבת וסעודת שחרית, פשיטא שאין יוצאין במיני תרגימא).

ולמעשה – ראה הערה הבאה.

[727] יראים שם (דבעינן מידי דמחייב עליה

ברכת המזון. דאמרינן בברכות פרק ג' שאכלו (מט, ב) טעה ולא הזכיר של ראש חדש בברכת

המזון אין מחזירין אותו, שבת ויום טוב בברכת המזון מחזירין אותו, מאי טעמא ראש חדש

אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, שבת ויום טוב דלא סגי ליה דלא אכיל, פירוש מידי דמחייב

עליה ברכת המזון). אור זרוע הל' ערב שבת סי' כא (משמע דלא חשיב סעודות שבת אלא

מידי דשייך בי' למימר ברכת המזון, שמזכיר בו של שבת, ואיזו זה הלחם, דאי שאר אוכלים

לא שייך בהו כי אם מעין שלש). רא"ש ברכות פ"ז סכ"ג (דביום טוב לא

סגיא דלא אכל פת, דבר שצריך לברך אחריו ברכת המזון). וכן הוא בשבת.

וכן הובא לעיל סי' קפח ס"י (בשבתות וימים טובים של שלש

רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון ... (ומיני לחמים שאין קובעין

עליהם סעודה, צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה), ואז הוא חייב לברך ברכת המזון).

*

וכל זה הוא לפי האמור לעיל, שמוכח בגמרא הנ"ל, שבסעודת

שבת ויום טוב צריך לאכול סעודה שחייבים להזכיר של שבת ויום טוב בברכת המזון,

והיינו לחם, שמברכים עליו ברכת המזון, ומזכירים בה רצה ויעלה ויבא. משא"כ

במזונות אין צריך להזכיר מעין המאורע.

אבל למעשה קיי"ל שגם בברכה מעין ג' מזכירים מעין המאורע,

כמובא בתוס' ברכות מד, א ד"ה על (ובס' המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע

בשבת וביום טוב. וכן משמע בירושלמי).

והיינו הא דאמרינן בירושלמי ברכות פ"ו סוף ה"א (מהו

להזכיר בה מעין המאורע, א"ר אבא בר זימנא ר' זעירא היה מזכיר בה מעין המאורע.

א"ר ירמיה הואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנו מיחוש).

וברמב"ם הל' ברכות פ"ג הי"ג (ובשבתות וימים

טובים אומר בברכה זו בכללה מעין קדושת היום, כדרך שמזכיר בברכת המזון).

וכן נפסק בשו"ע סי' רח סי"ג (מזכירין בה מעין המאורע

בשבת ויום טוב וראש חדש).

וכן הוא בנוסח ברכת מעין ג' שבסדור רבינו.

ולפי זה הובא בהגהת מהרי"ל על הגליון לעיל סי'

קפח ס"י (שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו, ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה,

שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום).

וכעין זה מצינו בפוסקים לענין סעודה שלישית, כדלקמן סי' רצא

ס"ז ( אבל יש מקילין עוד שיכול לקיים סעודה ג' בכל מאכל העשוי מחמשת

המינים שמברכים עליו בורא מיני מזונות, שהוא נקרא מזון).

ובקיצור הלכות שבת לסי' עדר (מילואים ע'

ע), הביא איזה מקורות לדעה זו, ושהפרי מגדים דן בזה.

וראה לקו"ש חכ"א ע' 85 בהערה.

דרכי החיים (אכילת חובה ח"ג ס"ק א). ס' הק"ן ע' 36. מחשבת חיים ע'

פז-ח. מ"מ וציונים.

*

אמנם בזה לא יישב אלא את הטעם הראשון הנ"ל, שהוא הטעם

שהוכיחו הראשונים מהגמרא בברכות (כדלקמן הערה הבאה), אבל לא הובא בדבריו הישוב

לשני הטעמים האחרים שהובאו כאן (שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחי' האדם; ושלגבי

אכילת המן נאמר לחם).

ואפשר שלפי הגהה זו, מפרש כן רבינו את

דעת הגאונים דלעיל סי' רעג ס"ז (הורו הגאונים שזה שאמרו חכמים אין קידוש אלא

במקום סעודה, אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו אם אכל כזית, או אפילו כזית

מחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, או ששתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש,

יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה). והיינו שלפי זה אפשר שיוצא בזה גם ידי חובת סעודת שבת.

אבל ראה בהנסמן לקמן (הערה 738 ).

[728] במראי מקומות וציונים העיר שלכאורה

צריך להיות המוסגר בסוף הסעיף.

אמנם מוסגר זה אינו בתור מאמר המוסגר, כי אם כ מובא

בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי

עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

ומוסגרים אלה הם בדרך כלל באמצע משפט, שאינם אלא כדי להזכיר

לחזור ולשנות פרק זה.

וגם כאן חזר בו בסוף ימיו, כדלעיל (הערה הקודמת) .

[729] רא"ש ברכות פ"ז סכ"ג (דביום

טוב לא סגיא דלא אכל פת ... ועיקר אכילה הוא לחם). וכן הוא בשבת.

והוא הטעם האמור ברשב"א ברכות מט, ב ד"ה תפלה (דבשבת

על כרחיה אכיל פת, ומשום דכתיב ביה עונג, ואין עונג בלא אכילת פת).

וכן הוא לעיל סי' קפח ס"י (שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג

... ואין עונג ... בלא אכילת לחם (שקובעים עליו סעודה), שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל

סעודה נקרא על שם הלחם). לקמן סי' תקכט ס"ד (ועיקר הסעודה הוא הלחם אשר הוא

אוכל).

[730] עקב ח, ג (לא על הלחם

לבדו יחי' האדם).

[731] כדלעיל ס"א (שלש

סעודות חייב כל אדם לאכול בשבת. ורמז לזה, ששלש פעמים היום נאמר גבי אכילת המן

בשבת, שנאמר ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו וגו').

[732] יראים שם (וטעמא דההוא קרא דמפקינן

מיניה ג' סעודות אלחם קאי, דכתיב הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה). סמ"ג עשין

ל (סמך מן המקרא ששלשה פעמים נאמר בהם היום גבי אכילת המן אכלוהו היום כי שבת היום

לה' היום לא תמצאוהו בשדה, וגבי מן כתוב לחם, הוא הלחם אשר נתן וגו'). הובא בב"י

ד"ה וסעודה זו. לבוש ס"ד (דבאותו פסוק דילפינן מיניה לאכול ג' סעודות,

כתיב לחם, דכתיב הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה).

[733] בשלח טז, טו.

[734] מ"א סי' רצא סק"א (יותר מעט

מכביצה, דכביצה מקרי אכילת עראי, כמ"ש ססי' רל"ב).

והוא כמבואר בשו"ע שם ס"ג (והא דאסור לאכול סעודה

קטנה, היינו כשקובע לסעודה. אבל לטעום ... לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע,

מותר).

וכן הוא לקמן סי' רפו ס"ד ( מותר לטעום אחר תפלת

שחרית קודם תפלת המוספין ... ופת כביצה

ולא יותר, כמו שנתבאר בסי' רל"ב).

ולמדים זאת מדין סוכה דלקמן סי' תרלט סי"א (שמותר לאכול

אכילת עראי חוץ לסוכה, וכמה היא אכילת עראי כביצה, שכן דרך האדם לטעום פעם אחת מלא

פיו חוץ לביתו, ומלא פיו הוא כביצה, שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה).

ואף שגם אכילת כביצה הוא שיעור חשוב לכמה הלכות, כדלעיל סי'

קנח ס"ב (אפילו פת גמורה אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה, יש להסתפק

אם צריך נטילת ידים, לפי שפחות מכביצה אינו נקרא אוכל לענין טומאת אוכלין). ולקמן סי'

תקכז ס"ג (כיצד מצות הנחת ערוב תבשילין נוטל בידו חתיכת פת שיש בה כביצה).

מכל מקום חייבים לאכול סעודת שבת, שהיא

יתר מעט מכביצה.

וכן הוא לקמן סי' תקכט ס"ד (ועיקר

הסעודה הוא הלחם אשר הוא אוכל, לפיכך צריך להזהר שיאכל בכל סעודה פת יותר מכביצה

מעט, שעד כביצה נקרא אכילת עראי). סי' תרלט סי"ז (שהרי בכל סעודת יום טוב

חובה לאכול יותר מכביצה פת).

*

אמנם דעת בה"ג בפרק כל כתבי (ושארי

המוציא, ואכיל כביצה ומברך). הובא בר"ן שבת מג, סע"ב (וכתב הרב בעל

הלכות ז"ל ... שרי המוציא ואוכל כביצה). שו"ת רשב"א ח"ה סי' ג

(אם יכול לאכול כביצה ... יאכל, ויקיים ג' סעודות). טור ושו"ע סי' רצא

ס"א (יכול לקיים אותה בכביצה).

ורבינו מסתפק בזה לקמן סי' רצא ס"א

(יכול לקיים אותה (ביותר מכביצה מעט אבל) כביצה. ואף שכביצה היא סעודת עראי (ואינו

[יוצא בה]), מכל מקום מאחר שיש בה כדי שביעה נקרא סעודה (ויוצא בה) ).

והיינו שנסתפק בסברא זו, אי סגי בכביצה או צריך יותר מכביצה,

ולכן כתב בשני האופנים בתוך המוסגרים, ו כהכלל המובא בשארית יהודה

או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו

היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

ובהגהת מוה"ר ישכר בער הורביץ, מ"ץ דק"ק

ליובאוויטש, על גליון דפוס הראשון: "והנה לכאורה יש סתירה בשני הפרקים מזה

לזה, דהיינו בסי' רע"ד סתם (וגם רשם המראה מקום) כדעת המ"א דבעינן יותר

מכביצה, ובסי' רצ"א סתם (וגם רשם המראה מקום) כדעת הר"ן דסגי בכביצה.

אמנם יש לתרץ דבסי' רע"ד שהוא חובה לאכול פת, לכו"ע מחמירים כדעת

המ"א יותר מכביצה, ובסעודה ג' דיש אומרים דיוצאים בה' מינים או בשר ודגים

ופירות, לכן סתם דסגי בכביצה".

וכל זה הוא לדעה הא', דלא סגי בכזית. ואילו דעה הב' תתבאר

בסמוך.

[735] ריטב"א סוכה כז, א ד"ה הא

דאמרינן אף סוכה (ומצינו למדין ששבתות ויום טוב שוין להתחייב באכילת כזית פת בג' סעודות).

ר"ן סוכה יב, ב ד"ה רבי אליעזר אומר (מדין יום טוב סגי ליה לאכול כביצה

עראי חוץ לסוכה ... הכא בכזית, ואף על גב דבשאר ימות החג כזית עראי הוא, ורשאי

לאכלו חוץ לסוכה). מ"א סי' קפח ס"ק ט (רשאי לאכול כזית פת, ובסוכה אינו

חייב עד יותר מכביצה). סי' תרלט ס"ק י (ביום טוב ושבת צריך לאכול כזית פת, אך

לא בעי סוכה).

דעה זו הובאה גם לקמן סי' רצא ס"א (ויש אומרים שאפילו

בכזית יוצא ידי חובתו לכתחלה בכל אחת משלש סעודות, כמו שיתבאר בסי' תרל"ט,

ויש להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה אם אפשר לו). סי' תרלט סי"ט (ויש חולקין על

כל זה ואומרים שבכל סעודות שבת ויום טוב אין צריך לאכול פת רק כזית).

ועד"ז לעיל סי' רסז ס"ג ( ויש מחמירים שימשיך

סעודתו בלילה עצמו, שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים ג' סעודות בשבת

עצמה) , ושם נסמן (הערה 26 ).

וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לו מח, סע"א

(ועיי"ש בשו"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל, שיש בזה ב' דעות).

[736] סעיף ז ( יש מקילין עוד שיכול

לקיים סעודה ג' בכל מאכל העשוי מחמשת המינים שמברכים עליו בורא מיני מזונות, שהוא

נקרא מזון. ויש מקילין עוד שיכול לקיימה גם כן בדברים שדרך ללפת בהן את הפת, כגון

בשר ודגים וכיוצא בהם, אבל לא בפירות. ויש מקילין עוד שאפילו בפירות יכול לקיימה) .

[737] שבת לג, ב (יצתה בת קול ואמרה צאו

ממערתכם, נפקו ... בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא (חבילות

של הדס להריח בשבת, רש"י), ורהיט בין השמשות, אמרו ליה הני למה לך, אמר להו

לכבוד שבת, ותיסגי לך בחד, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, אמר ליה לבריה חזי כמה

חביבין מצות על ישראל). שער הכונות ענין ערבית ליל שבת ע, ד (ו אחר

כך תקח בידך ב' אגודות הדס, וכמ"ש רז"ל במסכת שבת פרק במה מדליקין, על

ההוא גברא דרהיט ובידיה תרין מדאני אסא, וראהו רשב"י ורבי אלעזר בנו בצאתם מן

המערה, ואמרו חזי כמה ישראל זהירין במצות כו'). מ"א ריש סי' רסב (האר"י הקפיד

... לברך על ב' אגודות הדס בכל ג' קידושים).

[738] פסחים קא, א (אמר לן טעימו מידי, דילמא

אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא), לפירוש התוס' שם ד"ה ובקידושא (ומה שלא

היה מקפיד על סעודת שבת שלא לאכול בלא נר ... היינו משום שיוכלו לעשות למחר שלש

סעודות). רא"ש שם פ"י ס"ה (ועל מה שלא היו אוכלים לא היה מקפיד, לפי

שיכולין לקיים שלש סעודות למחר). מ"א סוף סק"ב (ואם יש קצת אונס יכול

לדחות הסעודה עד למחר, ובלבד שיקדש היום ... ומכל מקום צריך לשתות יין אחר הקידוש).

וכמבואר בב"י סי' רעג ד"ה כתבו הגאונים (שהתוספות

והרא"ש ... דלא נפקי ידי סעודה אלא בפת ... אפשר דמודו לדברי גאונים הללו,

דלענין קידוש במקום סעודה שפיר מיקרי מקום סעודה, במקום ששותה כוס יין שחייב עליו

ברכה). והיינו שהאכילה בלילה מחמשת המינים או רביעית יין אינה נחשבת לסעודה, ולכן

צריך לאכול למחר ג' סעודות. אבל ראה לעיל (הערה 726 בסופה).

וראה גם לעיל סי' רמט ס"ו (ויאכל למחר ביום שלש סעודות,

כמ"ש בסי' רע"ד).

ואף שלענין סעודה שלישית נתבאר לקמן סי' רצא ס"ב ( זמן

סעודה ג' הוא משיגיע זמן מנחה גדולה עד הערב, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך. ואם

עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית ).

מכל מקום התירו במקום אונס לדחות את סעודת ליל שבת עד למחר

(וראה לקמן שם הערה 1869 ).

[739] סעיף ז ( הורו הגאונים שזה

שאמרו חכמים אין קידוש אלא במקום סעודה, אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו ...

כזית מחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, או ששתה רביעית יין מלבד כוס

הקידוש, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ויכול לאכול אחר כך הסעודה במקום אחר) , ושם נסמן (הערה 688 ).

[740] מ"א שם (ואם יש קצת אונס יכול

לדחות הסעודה עד למחר).

[741] סעיף ט (סעודה קטנה ... מצוה להמנע

מלקובעה מתחלת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת

לתיאבון).