א

סימן שמה

בש"ע י"ד סי' רנ"ח סי"ב מתנה אם הוא עני כו'. ולא נתבאר אם מיירי במתנה מועטת או במתנה מרובה. והגר"א שם ס"ק ל"א פי' דמיירי במתנה מועטת דוקא. אלא דלרבי יוחנן הוא מדינא. משמע הא במתנה מרובה אף לעני אין זה נדר. אלא דק' דא"כ אפילו בעשיר ג"כ במתנה מעוטה א"י לחזור בו. ואפ"ל בעשיר רק מחוסר אמנה ובעני הוי נדר וכופין ע"ז. וע"ש בפ"ת בשם שו"ת שבו"י ח"ב סי' קנ"ט דאף בת"ח כל שאינו עני אין זה נדר. ובטור ח"מ סי' קכ"ה ס"ו מבואר דאפילו במנה שהוא לכאורה מתנה מרובה אינו יכול לחזור בו כשהמקבל עני. והב"י הראה מקום לזה מדברי הרי"ף בפ' הזהב בשם הירושלמי. ובהרי"ף אינו מבואר כלל דמיירי במתנה מרובה. אלא הנ"י כ' פירשו בירושלמי דדוקא באדם עשיר כו' אבל בעני כו' ס"ל דרב בירושלמי מיירי במתנה מרובה. ואינו מוכרח כלל. והרז"ה פי' בהדיא דמיירי רק במתנה מועטת. ואף הרמב"ן שם שכתב דרבי יוחנן בירושלמי מיירי במתנה מרובה. מ"מ הא דרב בירושלמי אי הוה מסכן אפשר דמיירי רק במתנה מועטת. גם הרמב"ם פ"ז מה' מכירה דין ט' כשהזכיר דין מתנה מרובה שיכול לחזור בו לא כתב דבעני אינו יכול לחזור בו מדין נדר. אמנם הגמ"יי שם כתבו כן. גם בש"ע ח"מ סי' רמ"ג ס"ב משמע בהדיא אף כשהמקבל עני עכ"ז דוקא במתנה מועטת יש בו משום נדר. וכ"ד הלבוש שם. רק הסמ"ע שם השיג ע"ז. ולפמ"ש אין זה מוכרח:

קיצור. הגר"א ס"ל במתנה מרובה אף בעני אינו נדר. וכנ"ל מדברי הרז"ה. וכ"מ בש"ע סי' רמ"ג ס"ב. ואפשר שכ"ד הרמב"ם. אמנם הטור ונמ"י והגמי"י ס"ל אף במתנה מרובה הוי נדר:

ב) וכן בתשו' מהר"ם ב"ב דשייכי לספר הפלאה סי' ס"ד מבואר דאף במתנה מרובה א"י לחזור בו אם המקבל עני. ושם משמע אף בשכירות הדין כן כשהפועל עני. וזה צע"ג כמשל"ק בתשובה אות ד'. ועיין בש"ע סי' פ"א סעיף א' בהג"ה ובתומים ובקצה"ח שם שהביאו דברי מהר"ם. ואפ"ל דבנדון מהר"ם שאני. דהתם אדרבה מצד שהוא שכירות היה עדיף כמש"ש דא"צ ע"ז קנין. רק כשחתנו עשיר יוכל לומר משטה אני בך מאחר דהוא מצווה ועומד ללמוד עם בנו. והיכא שהוא עני לא יוכל לטעון משטה אני בך. שהרי בכה"ג משמע שם שאינו מצווה. וא"כ חייב מצד השכירות בעצמו. ומש"ש מדין נדר לעני. ר"ל דהוה כדין נדר לעני בלי שום שכירות ותנאי יעו"ש. אבל היכא שמצד שכירות לא מהני. כגון ששכרו בדברים ועדיין לא התחיל במלאכה דיוכל לחזור בו. אזי אף שהוא עני אין כאן מדין נדר. כיון דלא נתכוין בתורת צדקה כלל. ויתבאר מזה לקמן אות ה-ו. ועכ"פ מהר"ם ס"ל אף במתנה מרובה לעני שייך דין נדר. ומשמע דגריס בירושלמי דהזהב אמר ליתן מנה ע"ש בתשו' מיי' ומנה היינו מתנה מרובה. אבל באמת הגירסא בירושלמי אמר ליתן מתנה. א"כ י"ל דלא מיירי כלל במתנה מרובה כנ"ל:

קיצור. גם מהר"ם בתשו' מיי' ס"ל אף במתנה מרובה לעני נעשה נדר. וגורס בירושלמי מנה ובאמת הגירסא מתנה. גם לכאורה משמע ממהר"ם דאף בשכירות פועל עני שייך דין נדר. וע"ז יש להקשות טובא. לכן צ"ל דשכירות ההוא שאני דמצד השכירות הי' חייב יעו"ש:

ג) ויש לענ"ד לומר טעם ע"ז דבמתנה מרובה לא נעשה נדר עפמ"ש המרדכי פ"ד דב"ק סס"י מ"ג עמ"ש הרי"ף שם דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה ובדבור לחוד מחייב. דדמי למ"ש בירושלמי דפ' הזהב אבל בעני נעשה נדר. ור"י פי' שאין זה נדר. וטעמו של ר"י מבואר בתוס' רפ"ד דב"ק דל"ו סע"ב מפני דה"ל דשלב"ל והוא לא אמר כשיבא לידי אתננו כו' ע"ש. וכ"כ במרדכי בב"ב פרק מי שמת סס"י תרכ"ד ופר"י דאין בלשון הזה לשון נדר כיון דלא אמר סלע זה לכשיבא לידי אתננו לצדקה לעניים ע"ש. וכ"כ הסמ"ע סי' רמ"ג סק"ו בשם המרדכי ספ"ק דב"ב. וכן משמע בטוש"ע י"ד סי' רנ"ח ס"ח. וא"כ אם מפני חסרון בהדבור אין לזה דין נדר ולא מתקנינן דבורו לומר נעשה כאומר כו'. עיין ספ"ק דנדרים די"ג ע"ב גבי באומר קונם פי דפי' הר"ן נעשה כאומר כו'. ובפ"ק דערוכין דף ה' סע"א גבי אדם יודע כו' ובתוספת שם. א"כ מכ"ש וק"ו היכא שבלבו אינו מתכוין כלל לשם צדקה אע"פ שאמר ליתן לעני אין ע"ז דין נדר. מאחר שאין בלבו כלל ע"ד מצות צדקה. דהא קרא דבפיך זו צדקה. דמשם ילפינן שזהו נדר. כתיב ביה מוצא שפתיך תשמור כו' ילפינן מיניה דבעינן פיו ולבו שוים. כמ"ש במשנה ספ"ג דתרומות המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים. ופי' הר"ש והרע"ו ובעינן פיו ולבו שוים דכתיב מוצא שפתיך כו'. וכתיב כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו. ודוקא כששפתיו ולבו מכחישים זה את זה. אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפרק שבועות שתים דכ"ו ע"ב שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו עכ"ל הר"ש. ואילו הוציא בשפתיו ולא גמר בלבו ודאי אף בתרומה וקדשים לא קדוש. דוגמת מ"ש בש"ע יו"ד רס"י ר"י אבל אם היה בלבו פת חטים והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטים לבד. וע"ש בבאה"ט בשם הב"ח ומ"ש עליו הפתחי תשובה בשם תשו' חו"י סי' ט"ו. ותרומה וקדשים לא חמירי רק לענין גמר בלבו אבל לענין לא גמר בלבו אע"פ שהוציא בשפתיו הם שוים. וכ"מ בהדיא פשט הגמרא בשבועות כ"ו ב' ובהרמב"ם פי"ד ממעה"ק הלכה י"ב:

הרי למדנו דענין שלא גמר בלבו מעכב יותר מענין מה שלא הוציא בשפתיו. וא"כ ק"ו בצדקה דהרבה פוסקים ס"ל דתרווייהו בעינן גמר בלבו והוציא בשפתיו אבל גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו לא מהני. וי"א דמהני כמו בהקדש. אבל לא גמר בלבו לכ"ע לא מהני. כיון אף בתרומה והקדש לא מהני לכ"ע. וא"כ אף כשאמר תן לפלוני והוא מסכן דלכאורה י"ל דה"ל הוציא בשפתיו ענין צדקה. מ"מ אם לא נתכוין בלבו כלל לשם צדקה כ"א לענין דורון לבד ה"ז אינו ענין לצדקה כלל. וכמ"ש הב"י בי"ד רס"י רנ"ג אהא דתנן פב"ת דפאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול צדקה. דכתבו בהג"א פ"ק דברכות דדורון דרך כבוד דילמא שרי אע"פ שיש לו מאתים זוז. ובהגמ"ר פרק כיצד הרגל אמרו על אלישע הנביא שהיה נהנה אע"פ שהיה לו הרבה יותר מק"ק זוז. ושמא אסור ליהנות דרך צדקה אבל דרך דורון שרי אפילו עשיר גדול עכ"ל. הרי דדרך דורון אינו כלל ענין צדקה. וא"כ לא שייך על זה בפיך זו צדקה. וכן ראיתי ג"כ בתשב"ץ ח"א סי' קמ"ז בשם הר"ר יונה בפרקי אבות בשם הרמ"ה שאין היתר לת"ח לקבל ממון מע"ה אא"כ הוא חולה כר"א ב"ש או אם יש בזה סכ"נ דאין בזה משום יהרג ואל יעבור. או דרך דורון כמו שעושין לע"ה נכבד. וההיא דהמביא דורון לת"ח וגומר בהכי איתא. או לקבל אכסנאי כאלישע כו' עכ"ל. הרי גם הוא ס"ל דיש חילוק גדול בין סתם קבלת ממון ובין דרך דורון. ומכ"ש די"ל כן לענין צדקה דדורון אינו ענין לצדקה:

ולכן י"ל דה"ט דהפוסקים דס"ל דאמר ליתן מתנה מרובה לעני אין בזה דין נדר ויכול לחזור בו. דכיון דמתנה מרובה הוא א"כ זהו דרך דורון ומתנה ולא ענין צדקה. שהרי גבי צדקה כתיב די מחסורו. ומתנה מרובה י"ל שהוא יותר מדי מחסורו. וע' בש"ע יו"ד סי' ר"נ ס"א בהג"ה דהיחיד אינו מחוייב גם די מחסורו כו'. א"כ אין זה כלל דרך צדקה כ"א דורון ומתנה ע"כ ס"ל דיכול לחזור בו. והפוסקים דס"ל דגם במתנה מרובה אינו יכול לחזור בו. י"ל דס"ל דמ"מ כיון דאמר סתם תן לו י"ל דהוי צדקה. כדאמרי' בשבועות כ"ה ע"א מאי אתן אלימא צדקה לעני כו'. או י"ל דלא ברירא להו כ"כ דדרך דורון שאני דהג"א והגמ"ר כ' רק ודלמא ושמא כו'. ומ"מ מאחר שמקור הדין דבעני נעשה נדר הוא מהירושלמי דפרק הזהב. ופשט הירושלמי מורה יותר דמיירי במתנה מועטת. כמ"ש הרז"ה. א"כ אין לנו הכרח ברור דבמתנה מרובה ג"כ הוי נדר. וגם בשו"ע לא פסק כן בפירוש. א"כ היה מקום לומר דדין זה הוי ספק:

וקצת ראיה לזה ממשנה שלימה שנינו פ"ד דשבועות דף ל"ה ע"א משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן לי הרי אלו פטורין שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון. ופרש"י אבל זה אם העידוהו לא היה חייב שהיה יכול לומר חוזרני בי עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות שבועות מפני שאם העידוהו לא יתחייב הנתבע ממון באמירתו. וקשה אמאי לא התנו שאם התובע עני שחייבים משום שאמירה ליתן לעני נעשה נדר וכופין ע"ז. אלא מזה יש לכאורה ראיה דבמתנה מרובה אינו נדר. והרשב"א והריטב"א בחידושיהם שם לא העירו ע"ז כלל מכלל דפשיטא להו שאין בזה חיוב ממון. והר' יוסף אבן מיגש בחידושיו פי' משנה זו ולא הזכיר מקושיא הנ"ל דעני. וצ"ע. גם אפ"ל עכ"פ מתנה מרובה יותר ממאתים זוז אין לזה דין נדר. מאחר שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול. א"כ ע"י המאתים חשוב עשיר ותו אין על השאר דין נדר. אע"ג שמשנה שלימה שנינו פב"ת דפאה מ"ח היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנים לו כאחת ה"ז יטול. י"ל נהי דרשאי ליטול מ"מ שמא אין ע"ז דין נדר:

קיצור. י"ל טעם הא דבמתנה מרובה לא נעשה נדר. משום מתנה מרובה הוא ענין דורון. ודורון אינו ענין לצדקה. א"כ אינו נק' גמר בפיו לשם נדר דצדקה. וגבי נדר דצדקה בעינן גמר בפיו והוציא בשפתיו. ואף שי"א דהוציא בשפתיו אינו מעכב מ"מ גמר בלבו מעכב לכ"ע. וכיון דמוכרח בסי' רנ"ח ס"ח דאף שגמר בפיו והוציא בשפתיו רק שלא הוציא בשפתיו כדבעי לא מתקנינן לישניה ואינו נדר כלל. מכ"ש כשי"ל שלא גמר בלבו כלל לשם צדקה אינו נדר. וקצת ראיה מהמשנה ח' פ"ד דשבועות:

ד) וכל זה לענין מתנה. אבל לענין שכירות כששוכר פועל אף שהפועל איש עני הוא ודאי דלכ"ע אין בזה משום דין צדקה ונדר. והיינו משום דלא היה בלבו רק לשם שכירות שיעשה לו מה ששוכרו ועבור זה משלם לו. א"כ אין זה ענין לצדקה. ואף שזהו ג"כ מצוה לשכור עניים למלאכתו כדי שיהיה להם פרנסה. וכמו שארז"ל פ"ק דאבות ויהיו עניים בני ביתיך. והובא בגמרא ספ"ד דב"מ ד"ס ע"ב ופרש"י טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני. וכ"כ הרמב"ם פ"י מה' מתנות עניים דין י"ז צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים מוטב לו להשתמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב כו'. ובש"ע י"ד סי' רנ"א ס"ו. מ"מ ענין דצדקה חשוב נדר זהו כשנותן למי שאינו חייב לו אבל לא כן כשנותן רק עבור שנשכר לו למלאכתו. א"כ ה"ז נותן רק לפי שנהנה. אין זה שייך לצדקה ונדר. ושכירות ליומיה ממכר הוא. וה"ל כלוקח דבר ליום ומה ענין זה לצדקה:

וראיה ברורה לזה ממשנתינו דר"פ האומנין וסוגית הגמרא שם וכל הפוסקים דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות. ומבואר בגמרא דע"ו ע"ב דהיינו כשחזרו בו בעה"ב או פועלים. דהיינו כשחזר בו בעה"ב כל זמן שלא הלכו הפועלים אין להם על בעה"ב רק תרעומות והוא מוסכם מכל הפוסקים. והרי סתם פועל עני הוא. כמ"ש מפורש בתורה פ' תצא כ"ד י"ד לא תעשוק שכיר עני ואביון כו' כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. והיינו סתם שכיר עני הוא. והמשנה מיירי גם בשכיר יום כמ"ש התוספת ר"פ האומנים. ועיין בגמרא פ"ט דב"מ דקי"א ע"ב. וכ"מ ג"כ בגמרא ר"פ האומנין דמיירי בשכיר עני מדאמר שם דע"ו א' ואיבעי"א הכא בבעה"ב עסקינן. מכלל דלפי תירוץ ראשון מיירי בשכיר שאינו בעה"ב. והיינו ודאי שכיר עני. ואם איתא דבשכירות לעני יש ג"כ דין נדר א"כ אפילו לא הלך כל שפסק עמו שכירותו יש לכופו לקיים נדרו. כמ"ש במרדכי ס"פ הזהב וכיון דנעשה נדר כופין את שמעון כו':

ואף שיש לפעמים שכיר עשיר כדמשמע פ"ט דב"מ שם. מ"מ כיון דרוב השכירים והפועלים עניים כמו שקרא התורה כן אותם. א"כ ה"ל להמשנה או להגמרא וכ"ש להפוסקים לפרש הא דאין להם על בעה"ב אלא תרעומות לבד זהו כשהשכיר אינו עני. אבל כשהוא איש עני כשכיר דקרא אז בעה"ב חייב לקיים שכירותו מדין נדר. וכש"כ לפ"ד הרא"ש פרק האומנין סי' ב' דבלא מצאו אמש להשתכר ולא הלכו אפילו תרעומות אין להן. היה לו לפרש דכ"ז כשהפועל אינו עני אבל בעני חייב בעה"ב לשלם לו שכירותו מדין נדר:

ועוד מש"ש בהרא"ש סס"י ג' א"נ תרווייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה. והוא מוסכם בטוש"ע בה' שכירות בכמה מקומות. גבי פועלים וגבי מלמד. ואם הי' כאן דין נדר א"כ אדרבה ספק נדר דצדקה להחמיר כמ"ש הטוש"ע י"ד רס"י רנ"ח סעיף ב' ג'. אע"פ שהר"ן פ"ק דנדרים ד"ז ע"א הקשה מסוגיא דחולין קל"ד דספק ממון עניים לקולא. אפשר לתרץ דהתם מיירי במתנות עניים שאינן ע"י נדר פיו כו'. ובתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' ט"ו הביא שבתשו' הר"ן סי' א' פסק ג"כ דכל ספק ממון שבין בעה"ב לעניים אמרי' ביה קולא לנתבע וראייתו מחולין קל"ד. עכ"פ להש"ע מוכרח דספק נדר דצדקה להחמיר. וא"כ קשיא עמ"ש הרא"ש והטוש"ע ח"מ סי' של"ד דהממע"ה. א"ו ע"כ צ"ל דשכירות כששוכר איש עני למלאכתו אין שייך לנדר דצדקה כלל וכלל. ולכן אפילו השכיר עני אין לו על בעה"ב כשחוזר בו קודם שהלכו הפועלים רק תרעומות לבד:

קיצור. בשוכר פועל עני נ' דלכ"ע לא הוי חיוב נדר. וראיה מהמשנה וגמרא דר"פ האומנין. והיינו כיון דלאו בתורת צדקה כלל נתחייב ליתן לו כ"א עבור שמהנהו. ולכן לכ"ע קודם שהתחיל במלאכה יוכל בעה"ב לחזור בו:

ה) וליישב תשו' מהר"ם צ"ל כמש"ל אות ג'. וגם י"ל דהתם לא שייך כ"כ לומר שנותן לחתנו העני עבור שמהנהו במה שלומד עם נכדו דהיינו בן חתנו. דהא א"כ חתנו נהנה בזה יותר במה שבנו לומד. וגם הוא מצווה ללמד כשיש לו ממה לאכול. א"כ אין שייך לומר שנותן לו עבור שמהנהו כ"א זהו כמו צדקה ממש. שנותן להעני שכר עבור דבר פעולה שבאותו הפעולה עצמה העני נהנה יותר ממה שהוא נהנה זהו ודאי כמו צדקה ממש. ועוד דמלבד שהעני נהנה יותר. עוד זאת שעושה בפעולה זו מצוה המוטלת עליו. דמאחר שיש לו לאכול הרי מצווה ועומד ללמוד עם בנו. א"כ כיון שפעולה זו הוא שמקיים מצות הקב"ה שצוה ושננתם לבניך. אין זה הפעולה נקרא כלל שמהנה את בעה"ב היינו חותנו. כ"א כאלו לא עשה לו כלום. שהרי רק קיים מצות הקב"ה. וא"כ הב' ליטרא שחותנו הבטיח ליתן לו. ה"ל כאלו הבטיח ליתן לו בלא תנאי. דאז ה"ל כמו נדר. וכ"כ בהדיא בתשו' מהר"מ שם וז"ל ומשום דמצווה שמעון ללמוד את בנו לא גרע בהכי דאלו אמר לו בדבור בעלמא מנה אני נותן לך נעשה נדר עכ"ל. הרי פי' מהר"ם דשיהי' כדין נדר זהו דוקא כשאמר לו בדבור בעלמא מנה אני נותן לך. ולא כשאמר לו בתורת שכירות. אלא דס"ל דה"נ ה"ל כאלו אמר לו בלא תנאי. כיון שהתנאי הוא רק קיום דבר שמצווה שמעון ע"ז מהתורה. א"כ אינו מטיל עליו דבר מעצמו כלל. וה"ל כאמר ליתן לו בלא תנאי. משא"כ בשאר שכיר שהעני עושה פעולה. דבר שאינו מצווה על זה מהתורה כי אם בעה"ב הטיל עליו לעשות זה. וגם שבפעולה זו אין הנאה כלל להעני כ"א לבעה"ב. א"כ בפעולה זו העני מהנהו לבעה"ב והוא אינו נהנה. א"כ מה שבעה"ב נותן לו שכר אין זה חשוב צדקה כ"א שמשלם לו עבור שמהנהו ע"כ אף כשנאמר שנדון דמהר"ם חשוב נדר לעני. א"ש דל"ק עליו מהסוגיא דר"פ האומנין דמוכח דשוכר פועל עני לא חשוב כנדר כנ"ל:

מלבד שי"ל עוד כמש"ל אות ג'. דמהר"ם לא ס"ל דהוה נדר ממש רק שלא יוכל לומר על השכירות משטה אני בך. אלא שמדמה כמו שבנדר לעני חייב ה"נ חייב מצד השכירות. דהא ליכא כאן טענת משטה אני בך כיון דעני הוא. וע"ז מביא הראיה מהא דאמר ליתן מתנה לעני חשוב נדר. משא"כ לעשיר. כמ"כ לענין שכירות בטענת משטה אני בך יש לחלק ג"כ בין עשיר לעני. וכן באגודה פז"ב שהביא ד' מהר"ם רק דבחתנו עשיר שייך טענת משטה אני בך על השכירות עכ"ד. וממילא מובן דבעני רק הטעם שלא שייך טענת משטה אני בך וחייב לשלם לו כשאר שכיר. וכן מובן בסמ"ע סי' של"ו סק"ו כיון דלאו עני הוא כו' יכול לומר משטה כו' ע"ש. משמע הא בעני עיקר הטעם משום דלא יוכל לומר משטה אני בך. כיון שלא היה מחוייב ללמוד עם בנו מחמת עניותו שטרוד ללחם. וכן משמע בש"ך סי' פ"א סק"ה כל שאינו עני שהיה חייב ללמד את בנו או לשכור לו מלמד:

ובתומים סי' פ"א סק"ה השיג על הסמ"ע והש"ך וז"ל כתב הסמ"ע וגם הוא עשיר שמוטל עליו ללמוד עם בנו או לשכור כו'. משמע דס"ל דעל העני אין חיוב ללמוד עם בנו וזה לא מצינו כזה כו'. וסתמא קתני במשנה האב חייב ללמוד את בנו תורה (במח"כ זה לא נמצא במשנה. אבל מ"מ הדין אמת. וברייתא הוא פ"ק דקדושין דכ"ט ע"א) מבלי הבדל בין עני לעשיר. אלא הדבר מבואר שם בתשו' מהר"ם בתשו' מיימוני לספר משפטים סי' ס"ד דאלו היה עני היה מחוייב לתת לו מתורת נדר דבפיך זו צדקה והיה מחוייב לקיים נדרו מתורת צדקה. אבל כיון דיש לו מאתים זוז דאינו יכול ליטול צדקה תו לא מחייב משום צדקה. ולכן גם דברי הש"ך בס"ק ה' לא ברירן עכת"ד. ונמשכו אחריו הקצה"ח והנתי"מ:

והנה באמת אף לדבריו אין סתירה לדברינו. דע"כ יקשה על מהר"מ איך שייך כאן נדר הא בשכירות ודאי לא שייך ענין בפיך זו צדקה. להיות כמו נדר. וגדולה מזו הרי רב האי גאון ובעל המאור רפ"ד דב"ק הביאו שאפילו בצדקה ממש אם חוזר בו בעון קאי אבל ב"ד אין מוציאין ממנו כו'. וכ"ד תשו' הרשב"א סי' תקס"ג. וכהובא ג"כ בתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' ט"ו. ונהי דהרי"ף חלק ע"ז. מ"מ איך פסיקא ליה כ"כ למהר"ם לחדש דבר חדש שאפילו בשכירות לעני. יהי' דין נדר. שהרי השכירות נותן לו בתורת אגרא ולא בתורת צדקה. ולפחות ה"ל להביא ראיה ע"ז או עכ"פ לומר דאין הבדל בין שכירות לסתם צדקה. א"ו האמת יורה דרכו דמהר"ם לא בא לחדש כלל לומר דשכירות לעני ה"ל נדר. אלא בא לומר דשכירות דהכא דומה ממש לנדר ליתן לו מנה בלי שום תנאי. כיון דענין התנאי דהכא הוא דבר שמצווה ועומד שמעון מהתורה לעשותו. מה גם לפ"ד התומים שאפלו בלא השכר מצווה ועומד לעשותו. א"כ ה"ל כאומר ליתן לו בלא תנאי. ולהכי שייך ע"ז דין נדר:

קיצור. מה דמשמע לכאורה בתשו' מיימוני ממהר"ם דבשכירות לעני שייך ג"כ דין נדר. יש ליישבו בשני חילוקים ושניהם אמיתיים. האחד דהתם השכירות שכרו שילמוד האב עם בנו הרי הוא דבר שהאב מצווה ע"ז מן התורה. ולהסמ"ע והש"ך סי' פ"א. אף שבלעדי השכר אינו מצווה מפני שהוא עני וטרוד במזונו מ"מ עכשיו שחותנו נותן לו שכירות על מזונו הרי מעתה הוא מצווה ע"ז מהתורה. ולא מחמת ציווי חותנו לבד. א"כ הרי ה"ל כנודר לו מנה בלי תנאי. כיון שזה התנאי שילמוד עם בנו הוא מצות הקב"ה שמחוייב לקיים. ועוד זאת שהשכיר נהנה מהתנאי עצמו יותר מהשוכר שהנאת השוכר מה שבן בתו ילמוד תורה והנאת השכיר שבנו ילמוד תורה. לפיכך לא דמי לשאר שכירות שהשכיר אין לו שום הנאה מהפעולה וגם אינו מצות הקב"ה. ע"כ דומה לאומר ליתן לו מנה בלי תנאי. וכ"ש להתומים דס"ל דאף בלעדי השכר היה העני הזה מצווה ועומד ללמוד עם בנו מגזה"כ. א"כ ודאי ה"ל כאומר ליתן לו בלי תנאי. החילוק והתירוץ הב' הוא. דהתם ג"כ אין השוכר מתחייב מדין נדר ממש אלא מדין השכירות. דשכר פעולה מחייב בדבור בעלמא כשכבר עשה הפעולה על פי דבורו. רק דבעשיר יוכל לומר משטה אני בך אבל בעני אינו יכול השוכר לומר משטה אני בך. כיון דבלא דיבורו של השוכר לא היה מחוייב ללמוד עם בנו מחמת שטרוד במזונו. ומה שהזכיר מהר"מ ענין נדר לומר דכמ"כ גם בשכירות עכ"פ. נהי דאינו נדר אין שייך טענת משטה אני בך:

ו) ומ"מ בעיקר ענין השגת התומים על הסמ"ע והש"ך. דר"ל במהר"ם דגם אם חתנו היה עני חייב ג"כ ללמוד עם בנו כאלו היה עשיר. וא"כ גם בעני היה יכול לטעון משטה אני בך כמו בעשיר מאחר דהוא מחוייב ללמוד עם בנו בלאו השכירות. אלא דעיקר חיובו משום נדר כו'. ודבר זה תמוה מאד. דמנלן שנתכוין לנדר. דלמא נתכוין להטעותו שילמוד עם בנו מה שמחוייב על זה בלאו הכי:

ובאמת מהר"ם בתשו' הנ"ל נשמר מזה. וז"ל אבל הכא כיון דשמעון לאו עני הוא ומצוה ללמד את בנו כדילפינן פ"ק דקדושין ולא רצה ללמדו ונדר לו ראובן מעות כדי שיקיים מצוה המוטלת עליו מצי אמר משטה אני בך כו' עכ"ל. הרי פירש כיון דשמעון לאו עני הוא ומצוה ללמד את בנו. מבואר דעני אינו מצוה ללמד את בנו. ומה"ט דוקא הוא דלא יכול לומר לחתנו העני משטה אני בך כדי שתקיים מצוה המוטלת עליך. שמשום שהוא עני אין מוטל עליו המצוה. הרי ס"ל למהר"מ כהסמ"ע והש"ך הפך דברי התומים והנמשכים אחריו. שראו תחלת דברי מהר"ם מ"ש ומשום דמצווה שמעון ללמד את בנו לא גרע בהכי כו' ומזה הוכיח התומים דאפילו העני חייב ללמד את בנו. ולא ראה שמהר"ם כ' אח"כ תיומ"י הפך כיון דשמעון לאו עני הוא ומצוה ללמד את בנו. הרי דעני אינו מצוה. וא"כ מ"ש תחלה ומשום דמצוה שמעון כו' ע"כ הפירוש דמצוה שמעון אם היה לו מזונות. וא"כ עכשיו שחותנו נדר לו ב' ליטרא הרי מעתה יש לו מזונות וא"כ מצוה ללמד את בנו כו'. וכיון שכן שמעתה מצווה ועומד ה"ז כאלו אמר לו בדבור בעלמא בלא תנאי. דהא על התנאי הוא מצוה ועומד מעתה וכמש"ל אות ה':

גם מ"ש וסתמא קתני במשנה האב חייב ללמד את בנו תורה מבלי הבדל בין עני לעשיר. במחכ"ת העביר עינו מהגמרא בקדושין במקומו דכ"ט ע"ב הוא ללמוד ובנו ללמוד כו' אם היה בנו זריז כו' ופרש"י ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספקנו. הרי מבואר כשצריך לטרוח אחר מזונות אינו מחוייב ללמד את בנו. והוא הלכה פסוקה. א"כ כשהוא עני וצריך לטרוח אחר מזונות ועי"ז א"א לו ללמד את בנו וגם אינו מרויח שיוכל לשלם שכר לימוד בודאי פטור הוא מללמד את בנו. וא"כ א"ש דמש"ה לא יוכל לומר לעני משטה אני בך. וע"כ מתחייב מדין שכירות ממש ולא מצד הנדר כדעת הסמ"ע והש"ך. אך אף אם נאמר דגם מצד הנדר חייב. כבר נתבאר דהיינו משום שמצוה שמעון ע"ז מעתה ממצות התורה. ואין ללמוד כלל מכאן שיסבור מהר"ם דבשאר שכירות לעני יהי' דין נדר. שזהו הפך משמעות הגמרא דר"פ האומנין וכל הפוסקים כנ"ל אות ד':

והגע עצמך דאל"כ לדברי היש אומרים. בש"ע י"ד סי' רנ"ג ס"ב שיכול ליטול צדקה עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח כו'. וכ' הרב"י בש"ע ע"ז ודברים של טעם הם. א"כ מעתה בשוכר מי שיהי' יש בו דין נדר שהרי רחוק מאד שימצא מי שיש לו קרן כשיעור הנ"ל. וא"כ כל מי שנשכר הוא כדין שוכר לעני ויש בו משום נדר. וא"כ בטלו כל דיני הש"ע ח"מ סי' של"ג של"ד דבעה"ב יכול לחזור בו קודם שהלכו כו'. א"ו הדבר ברור דבשכירות אף שהפועל עני אין שייך כלל דין בפיך זו צדקה. כיון דנתחייב רק בדרך שכירות עבור שמהנהו. וה"ל כעין מקח וממכר כנ"ל וכמשנ"ת למעלה:

קיצור. קושיא על התומים. שלדבריו י"ל מנלן דנתכוין לנדר דילמא נתכוין להטעותו שיעשה המצוה המוטלת עליו. ושבתשו' מהר"ם מבואר הפך דבריו דהעני אינו מצוה ללמד את בנו וכ"מ בקדושין כ"ט ב' ובפרש"י שם. וע"כ מה"ט לא יוכל לטעון שנתכוין להשטות בו ועיקר חיובו מדין שכירות. וגם אם מדין נדר אין זה ענין לשאר שכירות. ועוד ראיה דבשכירות לעני לא שייך דין נדר מהמבואר בש"ע י"ד סי' רנ"ג ס"ב:

ז) גם עוד קצת ראיה לזה אע"פ שאין צריך. ממ"ש מהרי"ק שורש קל"ג ענף ב' וז"ל ואפילו אם שמעון זה עני ואמרינן גבי מתנה אני נותן לך דבעני נעשה נדר. אפשר דבכה"ג דאיכא טרחא דגופא לא אמרינן דנעשה נדר אפילו בעני. והביאו הש"ך בח"מ סי' רמ"ג סק"א וגם הסמ"ע הביאו סס"י רס"ד סק"כ. וא"כ אם בטרחא דגופא. אף שהבטיח לטרוח עבורו. לא אמרינן דנעשה נדר. והיינו ע"כ משום שי"ל שבטרחא דגופא אין זה ענין כ"כ לבפיך זו צדקה. אף שאדרבה גמ"ח בגופו גדול מבממונו מ"מ זהו ענין גמ"ח ולא צדקה. וע' ספ"ד דסוכה דמ"ט ע"ב. א"כ מכ"ש וק"ו בשכירות שלא נתכוין לענין צדקה כ"א לשכור מי שיעשה לו אותו הדבר שהוא צריך לו וכנ"ל שאין בזה משום נדר:

קיצור. עוד ראיה ממהרי"ק שרש קל"ג הובא בש"ך רס"י רמ"ג דבשכירות לא שייך דין נדר:

ומעתה נבואה לנדון שלנו. הנה במכתב מהרר"ט כתוב בתביעתו על מה שקורא הגמר הראשון (מה שבאמת גם לדבריו בן יומו היה. ובעודם עסוקים מענין לענין באותו ענין בו ביום היה החזרה. וגם הוא הסכים ע"ז וגם נתרצה בפה מלא לגמר אחר). שתבע ע"ז מצד דברים יש בהם מחוסרי אמנה. אף שכותב בפירוש שלא הלך בשביל זה ולא הי' שום דבר רק דיבור לבד. וסיים בסוף לבד מה שלפע"ד יש לדון בנד"ז לומר שיש קיום גמור ע"פ ד"ת עכ"ל. ולא ביאר טעמו ע"כ עלה על דעתי לכאורה. שטעמו משום שאמרתי לו דרך פיתוי שאם אינו רוצה לקבל השכירות לעצמו ממש יפריש זה הוא על בניו שי'. וא"כ הרי בניו חשובים עניים. אף שהוא ודאי חשוב עשיר. ובפרט אז שנת תר"ב היה לו ודאי כמה אלפים רוכ"ס. אפ"ל שמ"מ בניו חשובים עניים. כדמשמע לכאורה בתשו' מהרי"ל סי' ס"ד הביאו החמ"ח סס"י נ"א ס"ק י"ג (על מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו דצריך לקיים נדרו כי הזוג עניים היו בשעת השדוכין) והב"ש שם ס"ק י"א. וכיוצא בזה כ' הב"י באה"ע שם בשם תשו' ה"ר שלמה בן הרשב"ץ. וז"ל מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נשואין כו' אם הבת ענייה נראה שקנתה אפילו מתנה מרובה עכ"ל. וא"כ י"ל דכוונתו דה"נ אף שהפסיקה היה סך רב ה"ל כנודר לעני מתנה מרובה דהבנים עניים הם:

אך באמת לפע"ד הדבר אינו מכמה טעמים. אשר גם כל אחד בפני עצמו מספיק. כ"ש בהצמדם יחד. האחד לכאורה י"ל דבניו אין להם דין עניים כלל. דמאחר שהוא היה אז עשיר גמור מכמה אלפים רוכ"ס. והנה האב חייב להשיא אשה לבנו. ולהשיא בתו. שזהו ממצות שהאב חייב לעשות לבנו בפ"ק דקדושין דכ"ט ע"א. וילפינן להו מקראי. וכיון שהאב עשיר כהנ"ל. ודאי מחוייב ליתן לבנו או לבתו יותר ממאתים זוז דכסף מדינה. שהם כ"ה זוז צורי. שהוא ערך ששה סלעים. מה שאפילו עני שבעניים נותן עכשיו יותר. וכל שיש לו מאתים זוז אין לו דין עני לענין נדר כמ"ש מהר"ם בתשו' והאחרונים בח"מ סי' פ"א. וכ"כ הב"י סי' קכ"ה ס"ו בשם המרדכי פ' הזהב. וכ"פ בש"ע שם סעיף ה'.וכן סתמו כל האחרונים. ואף שבש"ע י"ד סי' רנ"ג ס"ב י"א שיכול ליטול צדקה עד כדי שיהי' לו קרן כו' כנ"ל אות ו'. צ"ל דמ"מ לענין בפיך זו צדקה שיהי' חשוב נדר אין דעת בני אדם להחשיב עני אא"כ אין לו מאתים זוז. וכל שיש לו לא חשב האומר ליתן לו לשם נדר דצדקה כלל כ"א למתנה ודורון בעלמא. אבל שיהי' להאמירה דין נדר מוסכם מכל הפוסקים שאינו אא"כ אין לו מאתים זוז:

וכן בדין במתנה מרובה עכ"פ. שבלא"ה י"א שאין לזה דין נדר אפילו לעני גמור כמש"ל אות א' ואות ג'. א"כ עכ"פ בכה"ג דפסק בש"ע בהדיא שאין לו דין עני לענין זה. ודאי אין להחמיר יותר. רק בכנה"ג בח"מ שם בהגב"י אות ט"ז. העיר מהא די"ד סי' רנ"ג ס"ב. ולכן פי' דמיירי כשזה המקבל הוא יחידי. ור"ל שאין לו בני בית. ולפיכך אינו עני אא"כ אין לו מאתים זוז. אכן משא"פ לא משמע כן. ואף לדבריו הרי בניו כל א' עדיין יחידי. ובודאי יש חוב לכל א' על אביו לענין נשואין יותר ויותר ממאתים זוז כנ"ל. ופוק חזי מה עמא דבר. כמה נותן אב עשיר כזה לבנו. אשר נותן חמשים פעמים מאתים זוז. א"כ מהכ"ת יהיו להם דין עניים. ועוד ראיה ממ"ש בתשו' מהר"מ הובא ב"י בי"ד סי' רנ"א כיון דקיי"ל כרבי יוחנן דאמר כל שסמוך על שולחן אביו כו' ע"ש:

הטעם השני שכבר נתבאר אות ד' ה' ו' דכל דרך שכירות אף ששוכר את העני ממש אין זה ענין לבפיך זו צדקה. ואין זה שום נדר כלל. והכא הרי עיקר הענין היה רק שכירות לבד. שמוהר"צ רצה לשכור לו את איש א' שיעסוק בעסק הטליתים הן בקניית הצמר הן במכירת הטליתים כדי להסיר עסק זה מעליו לגמרי. וזה לבד היה כל רצונו ומבוקשו והנאתו. ובשביל הנאה זו לבד כשיעשה לו מוהרר"ט עסק זה הבטיח ליתן לו מה שהבטיח. א"כ אין זה רק שכירות לבד שישלם לו עבור מה שיהנהו. וכל כה"ג אין לזה דין נדר:

הטעם השלישי. כיון שהשכיר היה מוהרר"ט והוא עשיר גמור. אף את"ל שבניו דין עניים יש להם. הרי לא שכר מוהר"צ את בניו כלל ואין לו עסק עמהם. כ"א רק לבד את מוהרר"ט שכר שהוא לבדו יהיה העוסק. והוא ודאי דין שכיר עשיר יש לו. ועוד זאת שגם מה שאמר לו מוהר"צ מקודם שאם ירצה יפריש זה לבניו לא היה דרך תנאי וקפידא כלל וכלל. כ"א אם ירצה מוהרר"ט יוכל לעשות כן למען לא יאכל בעצמו ממעות שכירות. שזה גנאי הוא לו קצת לפי עשרו. ומ"ש והראני ראיה מגמרא שזה לא דמי לקבלה לעצמו. הוא מ"ש בגמרא פ"ט דב"מ דף קי"ד ע"ב פלגינהו לחתנוותיה. דלכאורה היינו שלא רצה ליהנות מזה בעצמו ועכ"ז פלג לחתניו. וזהו הראיה. ועכ"ז גם התם הענין שמידו ניתן לחתניו והוא הנותן להם. וכמ"כ ה"נ הרי השכירות ניתן לו דוקא. אלא כלפי שאמר שבטבעו קשה עליו לקבל. אמרתי לו ראיה זו. שעם היות שזהו כאילו מקבל לעצמו ממש. שהרי לא סגי ליה בלאו הכי שיתן לבניו ממון סך [כזה] וא"כ זהו לו ממש. ואעפ"כ קיל מעט כנ"ל אם יפריש זה לבניו:

ועוד שבאמת הגמור כ"ז היה רק דרך פטומי מילי. ומה שירצה מוהר"ט יעשה במעות השכירות. וגם באמת סופו מוכיח אתחלתו שהיה רוצה לקבל אוף א טיפע טעליר דוקא. וא"כ איזה ענין יש כאן לשכיר עני. וגדולה מזו מצינו בגמ' פא"נ דס"ו מה שנק' רק פטומי מילי. אפילו הי' דרך ענין שיש בו קפידא גדולה. רק משום שלא אמרו כן בשעת מעשה וכו'. כש"כ הכא שגם לכתחלה לא נדבר רק דרך פיתוי. כדברי טענת מוהרר"ט ובשעת מעשה לא הזכירו זה כלל. א"כ אין זה קפידא כלל. ועיין בגיטין פרק התקבל דף ס"ה ע"ב בענין מראה מקום הוא לו שג"כ אינו קפידא. כש"כ הכא. וכיון שכן שהמעות הבטיחו רק למוהרר"ט ובידו לעשות בהם מה שירצה. א"כ אין זה כלל רק שכיר עשיר. ואין שום מקום כלל בזה לדין נדר. וכיון שלא היה רק דיבור לבד וגם לא הלך בגין זה. ותיומ"י בעודן עסוקים מענין לענין באותו ענין חזר בו בעה"ב. נ' ברור דמהני החזרה ואין שום שייכות לדין נדר בזה:

קיצור. ונשוב לנ"ד. שהגם דלכאורה י"ל שבני מוהרר"ט יש להם דין עניים. והיה נזכר שיפריש זה לבניו. א"כ שמא הוה כנדר לעני. אך באמת זה אינו משלשה טעמים. הא' כיון שהאב חייב להשיא את בנו והוא עשיר ובודאי יתן להם מעות ג"כ יותר ממאתים זוז א"כ אין להם דין עניים. השני משום שזה היה דרך שכירות ובשכירות אף לעני גמור אין שייך לצדקה ונדר. כש"כ בשכירות עצום ורב כזה ועמש"ל סוף אות ג'. השלישי שלא היה קפידא כלל שיתן זה לבניו כ"א דרך פטומי מילי. אבל ניתן השכירות רק לו למוהרר"ט והרי הוא עשיר גמור. וא"כ אין כאן רק בעה"ב שרצה לשכור את שכיר עשיר:

ח) הטעם הרביעי הנה כיון שאף לדברי מוהרר"ט. כאשר בו ביום רשם לו מהר"צ נצרך שיומשך עד שיבא ר"ז ור"ז כו' שתק ולא תבע על החזרה. א"כ זהו כעין הסכם על החזרה. ומ"ש שנשתומם ונאלם דומיה. זה ודאי היה רק בתוכיות ובתעלומות לבו אבל ודאי לא היה שום דבור או אפילו רמיזא שאינו מסכים. ואדרבה כמדומה לי היה בדעת אז שהסכים לדבר בהסכם גמור. כי לדבריו לא היה לו חפץ בעסק זה כלל אם מיראה אם מצד שאין זה לפ"כ. הגם שקרוב שלא היה זה אמת וסופו מוכיח כו'. מ"מ לי אמר כן בפה מלא. ולכן כאשר תיומ"י אמרתי שנצרך ישוב כמדומה שהראה שמסכים. וכמדומה שכן אמרתי אז אח"כ לבני הרמ"ך שי' שהחזרה היה ברצון ושלום. וגם מהצעטליך שאח"כ שביקש י"ג מובן שמסכים לפחות. וגם אח"כ נתרצה בכתבו בפה מלא למחצה מהדבור הראשון. ומ"ש וזאת מסתמא יסכים כו' הרי השבתי לו שזה אינו ואי אפשר יותר. ואעפ"כ בא בא. וכיון שהסכים אח"כ הרי ודאי בטל דבור הראשון אף בענין שהיה דין נדר (כמ"ש מהרי"ק שרש קל"ג ענף ב' כיון שנתרצה שמעון ופייסיה בממון כו' יעו"ש דכש"כ הכא). וכש"כ הכא שהסכים אח"כ בכתב דעדיף טובא מדבור. כדאיתא בגמרא פ"ה דכתובות דנ"ו סע"א טעמא דכתבה ליה הא על פה לא כו' וע"ש בתוספת. ואתי מעשה ומוציא מידי דבור:

וענ"ל לצרף לטעם זה עוד טעם. כי הנה מבואר בכל האחרונים בדין נדר לעני אף היכא שהוא נדר גמור אם נשאל על הנדר והתירו חכם בטל הנדר. כמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ה והתומים שם סק"ה. וכ"כ הב"ש סס"י נ"א ס"ק י"א. ועיין בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סי' ט"ו שפי' שלדעת רב האי גאון והרשב"א א"צ פתח כ"א חרטה ולדעת שא"פ צריך פתח. ואיך שיהי' עכ"פ מהני התרה. וא"כ לפי מנהג הפשוט שמבטלים ביוהכ"פ כל נדר שידורו בכל השנה ה"ז עדיף מההתרה שאח"כ. אם בשעת נדרו לא היה זכור להתנאי כמ"ש בגמרא פ"ג דנדרים דף כ"ג ע"ב ובטוש"ע יו"ד סי' רי"א. ועיין בשו"ת מים רבים חלק יו"ד:

ואע"פ שהר"ן בנדרים שם כ' דדוקא בנדר שבינו לבין עצמו אבל לא במה שחבירו מדירו או משביעו. והביאו הב"י שם ובש"ע שם. הרי פי' הר"ן שם הטעם דכיון שחבירו משביעו הרי הוא נשבע לדעת חבירו. ומוכח לה מהש"ס שם גבי נדרי הבאי. וזה אינו שייך אא"כ כשזה נודר או נשבע בפועל וחבירו משביעו. שאזי אמרינן כיון שחבירו משביעו והוא מסכים לו לישבע הרי הוא נשבע על דעתו. ובודאי מבטל התנאי הראשון. אבל הכא שלא היה שום שבועה ולא שום נדר כלל כ"א דבור בעלמא על שכירות הרי שניהם לא נתכוונו לענין נדר. ואיך יתכן לומר שמוהר"ץ נדר ע"ד מוהרר"ט. הרי לא עלה ע"ד ענין נדר כלל. א"כ אף את"ל שאחר העיון היה בזה חששא דנדר. מ"מ עכ"פ ה"ל כנודר בינו לבין עצמו. אף שהנדר היה לתועלת מוהרר"ט מ"מ לא נדר על דעתו כיון שלא עלה על דעתם אז ענין נדר כלל. רק עכשיו חידש זה מוהרר"ט. וכיון שכן מהני לזה הביטול דכל נדרי לבטל לגמרי החשש נדר. מאחר שלא עלה על דעת מוהר"צ ענין נדר כלל. א"כ אמירת כל נדרי מבטל בודאי חששא דנדר שיש כאן. במכ"ש מה שמבטל אף נדר ושבועה גמור אם בשעת הנדר והשבועה לא נזכר לתנאי דכל נדרי. והכא ה"ל כלא נזכר. שהרי לא היה בדעתו ענין נדר. רק ענין שכירות שרצה לשכור את מוהרר"ט לטובת ופניית עצמו. שזה היה עיקר המכוון בזה:

כללא דמלתא שלפע"ד הדבור הראשון בטל ומבוטל לשברי שברים מכמה טעמים. היינו שלשה טעמים שנתבארו לעיל אות ז'. שכל א' מספיק לומר שאין כאן נדר כלל. ושני טעמים שנתבארו כאן. וקיצור הדבר מהם היינו. שאף אם היה חשש נדר נתבטל הדבר ע"י שחזר והסכים ע"י כתב מלא לגמר אחר. וגם עוד מפני אמירת כל נדרי דמבטל נדר כשלא נזכר על התנאי. והכא ה"ל כלא נזכר כיון שלא עלה ע"ד ענין נדר. ומה"ט ג"כ לא דמי לנדר שחבירו מדירו שאינו מתבטל ע"י כל נדרי. דהכא לא נתכוין כלל לידור לחבירו:

ט) עוד טעם כי מה יוכל לתבוע עבור הפסיקה ראשונה. כי הן אמת שהפסיקה ראשונה נשכח לגמרי מלב. כי מאחר שהי' רק דבור ותיומ"י חזרתי בי. וגם הוא לא ערער ע"ז עמי עכ"פ אף לדבריו. א"כ לא הי' עולה על דעתי שיעשו מזה תביעה. אך עכ"ז כעת נזכרתי מעט מזה כמארז"ל כתובות דף כ' סע"א בפרש"י שם כשמזכירים לו נזכר. וכמדומה עכשיו שאז הי' מוחזק אצלי. שגם הוא עכ"פ אינו מקפיד כלל על החזרה והוא מסכים על זה. אך אף לדבריו הרי כותב בפי' שלא גמרו אז בפ"מ (ופועל ממש שלו היינו הדבור) כ"א על שנה א':

ומה שלדבריו השבתי מיר וועלין אודאי מושווה ווערין. הנה מלבד שאיני זוכר כ"ז. ואיני מחוייב להאמין אף למי שהוא נאמן כבי תרי אא"כ לפי דבריו יש כאן חיוב ודאי. דוגמת מ"ש הב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ה בשם תשו' מהרמ"ל סי' פ' דאין צריך להאמין לעד הנאמן כבי תרי על דבר כיעור כיון שגם לדבריו אין כאן איסור ברור יעו"ש. אך גם לדבריו ממש. כל זמן שלא נגמר הפסיקה לאו כלום הוא. שהרי אף בקנין גמור דמשיכה והגבהה לא מהני כה"ג פ"ה דב"ב דפ"ו ע"א. מכ"ש הכא בדבור דשכירות בעלמא. דענין מושווה ווערין הוה כענין מדעתיה הנזכר בב"מ פא"נ דס"ו ע"א. ושם ג"כ נעשה כאמר ליה מדעתיה. והאריכות בזה לפע"ד למותר מה גם כיון שלפע"ד גם על שנה זו אין להדבור שום כח כלל כדלעיל סעיף ז-ח.וגם מה שלדבריו אמרתי לו שבזה יפרוק מע"ע עול בניו. היינו ג"כ מדעתיה אז מיא וועט מושוה ווערין. וכמו שבאמת הי' אח"כ השואה על ג' שנים. אבל עכ"פ דבור הנ"ל דסך טו"ב פ' לא הי' גם לדבריו כ"א על שנה אחת:

והרי מלבד החזרה בפ"מ בו ביום תיומ"י. הרי עכ"פ לא עשה שום מעשה בעולם בהעסק. וגם לא הלך בגין העסק אפילו פסיעה אחת בחורף הנ"ל. כ"א אחר שכבר נגמר הפסיקה בכתב בבקשתו ורצונו הגמור ע"ס קכ"ה רו"כ לשנה. אז הלך ונסע בגין העסק ז' פרסאות. א"כ אף אם הייתי נותן לו שיש בדבור הראשון של השכירות משום נדר. הרי עכ"פ הנדר הזה הי' על תנאי שיעשה המלאכה כמו שאמר בעצמו שאמרתי לו שצריך להתיישב איך יהיה ההנהגה. וכיון שאח"כ השבתי לו שנצרך כל הענין ישוב כו' א"כ לא עשה מאומה. א"כ איך יחייבו מדין נדר. דהא עכ"פ גם לדבריו ארכביה אתרי ריכשי מדין שכירות ומדין נדר. א"כ כשלא עשה מאומה. ממילא גם הנדר בטל. ואחר שהתחיל להלך מענין זה כבר מקודם בטל גם הוא הדבור הראשון. כמ"ש במכתבו האריכות למותר וסוף דבר אקיים כפי שיגיד מוהר"צ שנה דנא כו'. והיינו על המקח. וכנ"ל תחלת סעיף ח'.וכ"ז כתבתי לרווחא דמלתא כי לפע"ד כבר נת' שאין לזה שום כח נדר:

קיצור. עוד לבאר שגם לדבריו את"ל שתובע מדין נדר אין התביעה רק על ערך ה' חדשים מסוף כסלו עד סוף אייר. כי אח"כ עשו פסיקה אחרת בהסכמתו ורצונו. והרי בה' חדשים הנ"ל לא עשה מאומה. וגם לטענתו לא הי' רק על תנאי שיעשה ועל שנה א'. והרי בחמשה חדשים הנ"ל לא עשה מאומה ולאחר חמשה חדשים הנ"ל שהתחיל מעט בהמלאכה כבר עשו מקודם פסיקה אחרת:

י) ואולי יאמר שהיה בידו מעות של מוהר"צ מדמי הגיוואנט השייך לשלם להסוחרים. ושכירות פועל נקנה בכסף קנין גמור כמו בקרקע. דכיון דפועל יש לו דין עבד לענין אונאה בסי' רכ"ז סל"ג ועבדים הוקשו לקרקעות. א"כ י"ל כמ"כ לענין קנין כמו ששכירות קרקע נקנה בכסף כך שכירות פועל נקנה בכסף. וא"כ כיון שגמר עמו המקח בדבור. שמא נאמר שע"י שהיה פקדון מעות בעה"ב אצל הפועל. עי"ז נגמר הקנין להיות קנין גמור כאלו נתן בעה"ב להפועל מעות. דאז לכאורה ה"ל קנין גמור לענין שאין בעה"ב יכול לחזור בו. ואע"ג דהפועל יכול לחזור בו אף שקבל כל המעות כמ"ש בסי' של"ג ס"ג. התם ה"ט משום כי לי בנ"י עבדים כו'. אבל בעה"ב י"ל שא"י לחזור בו אם נתן לו מעות שכירות. וכ"מ ממ"ש בשט"מ ר"פ האומנין בשם הריטב"א שאם קבל השכיר כל שכרו א"י לחזור בו. ונהי שהפוסקים חולקים ע"ז וכמ"ש בש"ע סי' של"ג ס"ג. מ"מ לענין בעה"ב לכאורה י"ל כן. אך ממ"ש בגמ' פ"ח דב"מ דצ"ט סע"א כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. משמע דבלא משיכה אף שנתן לו כסף שניהם יכולים לחזור בהן. וכמ"ש התוספת שם דצ"ט סע"א אלא לענין חזרה קאמר כו'. וכ"כ בפ"ז דב"ק דע"ט סע"א דמבעי ליה אי מצי משאיל ומשכיר למהדר ביה אפילו משך עד שיתחיל במלאכה כו'. הגם דהתם קאי על משאיל ומשכיר מטלטלין. מ"מ בכלל שומרים הוא ג"כ שכיר. וכיון שהשומר יכול לחזור בו עד שימשוך משמע שבכסף לבד לא נגמר קנינו. ועיין בש"ע סי' רצ"א ססע"י ה' וסי' ש"ז ס"ב. דלהרמב"ם אינו חייב באחריות עד שימשוך. וגם הה"מ פי"ג דמכירה כ' בשם הרמב"ן שי"א דפועל יש לו דין עבד משמע שאין זה מוסכם. וספ"ה מה' טוען כ' דשאר אנשים לא דמו לעבד. ובפ"ק דקדושין דף י"ד ע"ב עבד עברי נקנה בכסף מנלן כו' ולמד מקראי ועבד עברי גופו קנוי כמש"ש בגמרא ט"ז א'. וא"כ בשאר פועל מנלן דנקנה בכסף:

אך באמת אף אם נאמר דשכירות פועל נקנה בכסף לענין שבעה"ב א"י לחזור בו. מ"מ כאן ליכא נתינת כסף. דאף שהיו פקדון של בעה"ב בידו. מ"מ כל שלא אמר לו בעה"ב תזכה בכסף שלי שבידך על שכירתך. לא יוכל מעצמו לזכות בכסף של בעה"ב. כי מלבד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף א"כ אין מגיע לו עדיין שום כסף מבעה"ב. ואיך יזכה בפקדון של בעה"ב בעצמו. אלא אפילו בפסיקת מקח כה"ג ויש ביד המוכר פקדון של בעה"ב לא יוכל לזכות בו מעצמו. וראי' מהש"ס פרק הספינה דף פ"ה סע"א. דאמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה. ופרשב"ם ברשות לוקח שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח. כיון שקבל עליו מוכר שנתרצה ואמר לו כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אע"פ שלא משך דקני ליה רשותו. א"כ דוקא התם שזוכה בתבואה שברשותו מאחר שנתרצה לו מוכר שיזכה תבואה זו ממש. אבל הכא לא נתרצה כלל בעה"ב שיזכה הפועל במעות שבידו. וה"ה למקח וממכר כה"ג. הרי לא נתרצה הלוקח בפירוש שיזכה המוכר במעות פקדון של הלוקח בידו. איך יזכה בהם. ואע"פ שמגיע להמוכר מעות. מ"מ לא יוכל לזכות בהם מעצמו. אם לא מדין תפיסא. וממילא שאין תפיסא זו עולה במקום קנין אם הי' צריך קנין. כגון שגמר עמו המקח בדברים. לא יוכל לומר שתופס המעות ויצטרך הלוקח לקבל מי שפרע אם יחזור בו. דלא חשוב נתינת כסף אא"כ נותן לו מדעתו ולא שיתפוס מעצמו. ואין כאן נתינת כסף רק דברים לבד. וראי' שא"י לכתוב שטר שלא מדעתו אף שנגמר המקח כו'. ומצינו בכל הקנינים שאע"פ שכבר נגמר המקח ביניהם בדברים. לא יוכל הקונה לקנות באחד מדרכי הקנין מדעתו. אא"כ במצות המוכר שיאמר לו לך וקנה. כדאיתא פ"ה דב"ב דע"ו ע"ב הב"ע דא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא כו'. ופרשב"ם לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה. הרי אע"פ שאמר לו שיקנה אמרינן שמקפיד שיקנה בקנייה זו שאמר לו ולא בקנייה אחרת. מכ"ש שא"א לו לקנות בעצמו אע"פ שגמרו המקח. וכן מבואר בש"ע סי' קצ"ב ס"ב אף לענין קרקע וע"ש בסמ"ע סק"ב. וגבי כסף בסי' ק"צ ס"ב ונתן לו כסף כו' משמע דוקא שנתן לו עתה. אבל אם רוצה לקנות בפקדון שיש לו בידו צ"ל בפי' שיקבל מעות הפקדון בקנייה. וכמו גבי קדושין בשתיקה דלאחר מתן מעות צריך שיאמר התקדשי לי בו. היינו בהפקדון. פ"ק דקדושין די"ב וש"ע אה"ע סי' כ"ח ס"ד. ושהיא תאמר אין:

ועוד דאפילו נגמר המקח בקנין גמור אין יכולים לכתוב שטר על זה שלא בציוויו ודעתו. כמבואר בגמרא פ"ה דב"ב דע"ז א'. וכמבואר בסי' רמ"ג סעיף זיין חית דכל דבר שאינו זכות גמור להמקנה אי אפשר לעשות בלי ידיעתו ורצונו וציוויו על זה. מכ"ש וק"ו שלא יוכל השכיר לעשות קנין מעצמו אחר דברים לבד. ויש ראיה עוד לזה ממ"ש בש"ע סס"י ק"צ בטל המקח אפילו נתרצו אח"כ כו'. וכ' הסמ"ע שם דבכסף שנתן לו ראשונה לא הוה ביה קנין כו'. הרי שלא יוכל המוכר לומר שתופס אותן המעות בשביל קנין דעתה. ואין לחלק דהתם המעות אינן פקדון כ"א כמו מלוה. ע"כ לא מהני הקנין על ידם אא"כ יחזור הלוקח ויזכה בהן ויתנם למוכר. משא"כ בפקדון דכל היכא דאיתא ברשותא דמארא איתא יוכל להיות נעשה קנין. זה אינו דאדרבה מעות הנ"ל הבאות מכח מכר עדיפי מפקדון. ובהם מהני הקנין אפילו במטלטלין בלי משיכה כמבואר בסי' קצ"ט ס"ב. א"כ כ"ש בקרקע דראוי שיהי' מהני. א"כ הא דלא מהני הכא ע"כ מפני שלא אמרו שיקנה במעות הנ"ל. ומכ"ש בנד"ז דבלאו הכי שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף. ואינו בדין כלל שיוכל לתפוס מעות הפקדון. וגם אין ידוע כלל אם היה בידו אז מעות פקדון. שקרוב הדבר ביותר שלא הי' אז בידו כלל ומי מחוייב להאמינו. ועוד דלפמ"ש בעצמו התנה שלא ישולם לו השכר רק ממק"א. לא ממעות הפקדון. שלא רצה להשתלם מהם. א"כ איך נאמר שיתפסם בתורת שכירות:

קיצור. אולי יאמר שכיון שגמרו השכירות בדבור אזי ממילא נעשה קנין ע"י שהיה בידו פקדון של בעה"ב. ושכירות פועל אפשר נקנה קנין גמור בכסף כדין עבד כדמשמע בסי' רכ"ז סל"ג. אך גם זה אינו ברור. וגם לו יהי כן אינו יכול לתפוס הפקדון על השכירות. ואף במקח וממכר לא יוכל לעשות קנין בעצמו בלי ציווי המקנה אף שכבר גמרו המקח בדברים צריך לומר לו לך וקנה. ואף כשנקנה לו אינו יכולים לכתוב שטר בלי ציוויו משום דאינו זכות לו. מכ"ש לעשות קנין מעצמו. וכ"ז אפילו במקח וממכר דאם המכר קיים צריך ליתן המעות תיומ"י. וכ"ש בשכירות דאף אם הי' קנין על השכירות שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ועיין במשנה פ"ה דב"מ דס"ה ע"ב ובגמרא מזה. מכ"ש דלא יוכל לתפוס המעות פקדון עבור השכירות:

יא) ומ"ש שגם ע"פ דין הא קיי"ל סי' ר"ד ס"ז שדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ושאין רוח חכמים נוחה הימנו. ולר' יוחנן דקיי"ל כוותיה היינו שיש איסור גמור מדינא לחזור. דאילו ממדת חסידות גם רב מודה כדאיתא בירושלמי דסוף שביעית. ע' מעי"ט פ' הזהב סס"י י"ב וביאורי הגר"א בי"ד סי' רנ"ח ס"ק ל"א עכ"ל:

לכאורה איני מבין הא עכ"פ כבר חזר בו ר"צ תיומ"י בו ביום. וא"כ אף אם יהיבנא ליה שהיה אסור לכתחלה לחזור בו. מ"מ כל שחזר בו הדבור בטל לגמרי כמש"ש בגמרא דמ"ט ע"א יכול לחזור בו. יכול פשיטא. ופרש"י יכול פשיטא דהא לא משך ואין כח בב"ד לכופו. וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש שם סעיף י"ב שיכול לחזור בו. ואין לומר הפי' שב"ד הוא דאינו יכול לכופו אבל אם תפס הלה לא מפקינן מיניה. דא"כ כשמתרץ אלא אימא מותר לחזור בו ה"ל לתרץ אלא הא קמ"ל דאפילו תפס מפקינן מיניה. א"ו זהו פשוט דכיון דיכול לחזור בו וחזר בו אפילו תפס הלה מפקינן מיניה. שהרי תפס דבר שאינו שלו. מאחר שהדבור אין בו שום קנין. וכמ"ש הרמב"ם באריכות ר"פ א' מהלכות מכירה המקח אינו נקנה בדברים ואפילו העידו עליהם עדים כו' ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה ה"ז אינו כלום. וכאילו לא היו ביניהם דברים מעולם וכן בנותן מתנה ומקבלה עכ"ל. הרי אף שהעידו עליהם עדים לחזק הדברים. עכ"ז אינו כלום. וכאלו לא היו ביניהם דברים מעולם. א"כ פשיטא דאפילו תפס הלוקח או מי שאמר לו ליתן מתנה אינו כלום. מאחר שזהו כאלו לא היו ביניהם דברים מעולם. איך יועיל התפיסא. ובודאי דה"ה בשכירות פועל. דלא עדיף ממתנה וממכר. דכל שחוזר בו קודם שהלך והתחיל במלאכה אין לו עליו כלום:

ואפילו בענין שמגיע מי שפרע. כגון בדברים ומעות. אם הלה מקבל עליו מי שפרע מבואר דלא מהני התפיסא שכנגדו. מאחר שתקנו חכמים דמעות אינן קונות אין כאן קנין כלל. רק לטותא. ומשנה מפורשת היא ר"פ הזהב נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו. ור' שמעון פליג ואמר כל שהכסף בידו ידו על העליונה. ופרש"י פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר' שמעון למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח אינו יכול לחזור בו עכ"ל. הרי דלרבנן אף לוקח יכול לחזור בו ומוציאין הכסף מהמוכר אף שהוא מוחזק. והלכה כרבנן כדאיתא בגמרא דף מ"ט ע"ב. ועוד דגם לר"ש יש מי שפרע בלוקח כדאיתא פרק איזהו נשך דף ע"ד ב'. דאלת"ה מי שפרע בלוקח לר' שמעון לית ליה וכי תימא ה"נ כו' ע"ש הרי דבין לרבנן בין לר' שמעון לא מהני תפיסא בזה ול